סיכומי הגנה משלימים

בבית המשפט המחוזי בנצרת                                              תפ"ח 502/07

קבוע בפני כב' הרכב השופטים:

כב' ס. הנשיא כב' השופט י. כהן

כב' השופט ח. גלפז

כב' השופטת א. הלמן                 

 

בעניין:

                                        רומן זדורוב

                                        ע"י ב"כ עו"ד דוד וגליל שפיגל

                                        מבנין צחר 308 קריית שמונה

                                        טלפקס: 04-6950730

                                                                                                    הנאשם

                                        -         נגד     -

 

מדינת ישראל

 

                                                            המאשימה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תוכן עניינים-

 

1.      פרולוג                                                                      ע"מ 6

 

2.       הודאות שווא                                                                      ע"מ 10

 

3.       הממצאים שנתגלו בזירה                                          ע"מ 18

 

4.       הדילמות:                                                                 ע"מ 21

 

          4.1     דילמה מס' 1 עקבות נעלים בזירה:                  ע"מ 21

                    א.       עקבה מס' 1 ((L1                                 ע"מ 38

                    ב.       עקבה מס' 2 (L2)                                 ע"מ 49

                    ג.       עקבה מס' 3 (L3)                                 ע"מ 53

                    ד.       עקבה מס' 4                                          ע"מ 57

                    ה.       עקבה מס' 5                                          ע"מ 58

                    ו.        עקבה מס' 6                                          ע"מ 61

                    ז.       נפיצות נעלי הסלמנדר                          ע"מ 64

 

          4.2     דילמה מס' 2- אליבי                                        ע"מ 68

 

          4.3     דילמה מס' 3- זירה עמוסת ממצאים אבל נטולת ממצא                             הקושר את הנאשם לזירה.                               ע"מ 91

 

                    א.       עקבות נעל טבולות בדם.                       ע"מ 92

                    ב.       שיער                                                    ע"מ 93

                    ג.       העדר מוחלט של שרידים ו/או ד.נ.א מפרטיו של                                                           הנאשם                                                 ע"מ 99

                    ד.       טביעות אצבע כללי                               ע"מ 112

                    ה.       טביעות אצבע בדם בזירה ברות השוואה ואינן של                                                       הנאשם                                                 ע"מ 113

                    ו.        ד.נ.א זר בזירת הרצח?                         ע"מ 115

 

          4.4     דילמה מס' 4- התנהלות הנאשם לאחר הרצח עד למעצרו ועל רקע העדר           מניע                                                               ע"מ 118

 

                    א.       גלגולו של מניע                                     ע"מ 120

 

          4.5     דילמה מס' 5- "שחזור" ביום ואי ידיעה של פרטים                                                      מוכמנים:                                                        ע"מ 125

 

                    א.       הלך נפשו של הנאשם לפני השחזור ובמהלכו                                                                                                                         ע"מ 125

                    ב.       המלכוד                                                ע"מ 126

                    ג.       רגעים לפני שחזור                                ע"מ 132

                    ד.       "השחזור"                                            ע"מ 146

                    ה.       תרגיל האזיקים                                     ע"מ 154

          ו.        הפגיעות המודגמות בשחזור בהשוואה לפגיעות                                               במציאות.                                              ע"מ 172

 

 

5.       חקירות הנאשם ושיחות עם מדובב:                 ע"מ 195

 

 

א.    חקירת נאשם יום  10/12/06-ת/669                ע"מ 195

ב.    חקירת נאשם יום  11/12/06- ת/159               ע"מ 196

ג.     חקירת נאשם יום  12/12/06- מ"ט 160/04 ת/164 א-ד                                                                                                  ע"מ 196

שיחות נאשם – מדובב.12-13/12/06-מ"ט 161/06 ת/400                                                                                             ע"מ 200

              ד.   חקירת נאשם יום 13/12/06- מ"ט 119/06 ת/480 ת/334                                             נ/100                                                             ע"מ 201

                     שיחות נאשם-מדובב יום 13-14/12/06- מ"ט 163/06                                                 ת/400                                                            ע"מ 203

             ו.     חקירת נאשם יום 14/12/06- מ"ט 164/06 ת/169 א-ב                                                                                                                       ע"מ 203

                    שיחת נאשם-מדובב יום 14-15/12/06- מ"ט 165/06(5-8)                                           ת/401                                                            ע"מ 204

             ו.     חקירת נאשם יום 15/12/06- מ"ט 167/06 ת/174 א-ב                                                                                                                       ע"מ 207

                    שיחת נאשם-מדובב יום 15/12/06- מ"ט 165/06 (דיסק                                               9-11) ת/401                                                  ע"מ 213

             ז.    חקירת נאשם יום 16/12/06- מ"ט 166/06 ת/180                                                                                                                              ע"מ 217

                     שיחת נאשם-מדובב 16-18/12/06- מ"ט 165/06(דיסק                                               14-21) ת/401 א'                                            ע"מ 219

            ח.     חקירת נאשם יום 18/12/06- מ"ט 168/06 ת/443                                                                                                                              ע"מ 225

                    שיחת נאשם-מדובב מ"ט 165/06(דיסק 25) ת/7                                                                                                                               ע"מ 226

           ט.      חקירת נאשם יום 18/12/06 מ"ט 171/06 ת/184 נ/68                                                                                                                       ע"מ 235     

 

6.       ההודאה בפני המדובב –מ"ט 165/06(דיסק 26)  נ/72                                                                                                                                 ע"מ 238

 

7.       ההודאה-פרטים מוכמנים האומנם?                           ע"מ 250

 

8.       ההודאה- "המחזה"                                                   ע"מ 257

 

9.       הולדתו של מניע חדש                                               ע"מ 333

 

10.     חקירת הנאשם מיום 26/12/06    ת/202                   ע"מ 340

 

11.     הקיסם במנעול                                                          ע"מ 347

 

12.     "הנאשם ידע למסור פרטים מוכמנים" האומנם?        ע"מ 350

 

13.     פרשת ההגנה                                                           ע"מ 383                          עדויות מומחים:     

                                                 

          א.       אלכס פלג                                                       ע"מ 383

          ב.       ד"ר חן קוגל                                                    ע"מ 388

          ג.       דורון בלדינגר                                                 ע"מ 392

          ד.       אילן אלמליח                                                   ע"מ 396

          ה.       ד"ר גיא קופר                                                 ע"מ 400

          ו.        עדות הנאשם                                                  ע"מ 404

          ז.       עד ההגנה ד.י                                                 ע"מ 409

          ח.       עד ההגנה מ.ר                                                ע"מ 416

          ט.       עד ההגנה אורון מאירי                                    ע"מ 420

          י.        עדת ההגנה א.א                                              ע"מ 423

 

14.     כיווני חקירה זנוחים                                                            ע"מ 426

 

15.     טענות זוטא                                                              ע"מ 437

 

16.     סגנון החקירה-מצגי שווא, הטעיות, הבטחות             ע"מ  456

 

17.     ראובן                                                                       ע"מ 474

 

18.     סוף דבר                                                                   ע"מ 476

 

19.     תוספת: ארתור המדובב האקטיבי                             ע"מ 478

 

.        

 

 

 

 

 

סיכומי ההגנה

בהתאם להחלטת כב' ביהמ"ש מיום 24/12/09 מתכבדים ב"כ ההגנה בהגשת סיכומיהם בכתב בפני בימ"ש נכבד זה.

 

פרולוג

 

בשלהי שנת 2006 מתפרסמים בכלי התקשורת חדשות לבקרים אירועים מביכים הלועגים והרומסים בריש גלי את כבודה של משטרת ישראל ההופכת לשק חבטות ציבורי ומושא ללעג ובדיחה.

רמת האמון ותחושת הביטחון הציבורי במשטרה נמצא בשפל שכמותו לא זכור.

 

 

אין זה המקום לפרטנות מלוא האירועים המביכים אשר חשפו קבל עם את תפקודה והתנהלותה של משטרת ישראל אשר שיאם בא לידי ביטוי וחשיפה בהימלטותו של האנס הסדרתי בני סלע כאשר מייד ובסמוך לאחריו ארע הרצח האכזרי והנתעב חסר התקדים של הילדה התמה תאיר ראדה ז"ל בין כתלי בית הספר בו למדה.

 

רצח מזוויע שהסעיר מדינה שלמה.

 

אווירת חוסר הביטחון הציבורי וגלי הביקורת הקשה שהופנו אל זרועות אכיפת החוק לא הותירו בידיהם מרחב זמן מחד גיסא ו/או אפשרות של כישלון חלילה וחס בפענוח הרצח הנתעב מאידך גיסא.

 

הפענוח ולכידת האחראי או האחראים לזוועה במהירות ויהי מה הפך לכורח המציאות ולעצם המשך קיומם והעסקתם של הגורמים האמונים על הביטחון הציבורי.

 

כבמטה קסמים הוסרו לאלתר כל המגבלות וההגבלות של תקציב ו/או כח אדם ו/או כל אמצעי המתבקש לצורך פענוח הרצח המחריד.

 

אווירת הדחיפות הבהילות ובכל מחיר אשר פיזר הדרג הבכיר של המשטרה והאווירה הציבורית ששררה נטעה בלב העוסקים בפענוח את התובנה לפיה ראויה משימה זאת לקידוש כל האמצעים .

 

התובנה לפיה המשימה להצלת שמה וכבודה של המשטרה כולה הונח על כתפיהם אף חידדה ביתר שאת את הבנתם ואמונתם כי המטרה מכשירה ומקדשת את כל האמצעים, לרקעה של אווירת הלחץ הציבורי הלגיטימי והמובן של הציבור לתפיסתם המיידית של האחראים לזוועה ולצורך הכמעט קיומי של האמונים על בטחון הציבור לספק לאלתר את הנדרש.

 

להמולתה ולפעלתנותה הדורסנית של אווירת ציד זאת נקלע רומן זדורוב.

 

 

מיהו רומן זדורוב?

 

 

בקצרה – אזרח  אוקראיני שנישא לאזרחית ישראלית ושהותו בארץ הותרה זמנית עד להסדרת כל ההליכים הפרוצדורליים הנדרשים להתרת שהייתו הקבועה בארץ.

 

רומן פעל ללא ליאות לקבלת ההיתר הנכסף אשר יאפשר לו בסופו של דבר להשתקע ולהקים בית ומשפחה במדינת ישראל. מטעמים כלכליים התגוררו רומן ורעייתו זמנית בדירת הורי רעייתו בקצרין.

 

רומן עבד לפרנסתו ולפרנסת רעייתו בשיפוצים והתפרנס בכבוד כשבועיים לפני הירצחה של תאיר ז"ל נולד בנו בכורו, אושרו הרקיע שחקים והכל נראה ורוד ואפשרי.

 

רומן המתין לקבלת ההיתר לשהיית הקבע בארץ ורקם תוכנית להקמת חברה למתן שרותי שיפוץ, כשהוא נסמך על השם הטוב שרכש בעבודתו ולפניות הרבות של לקוחות שביקשו את שרותיו בעקבות המלצות של לקוחות מרוצים.

 

ביום רביעי בתאריך 6/12/09 עמד רומן לסיים סוף, סוף וכמתוכנן את עבודות הריצוף בבית הספר נופי גולן ולהתפנות לעבודות נוספות אשר שכרן בצידן.

 

רומן התייצב בבית הספר בשעות הבוקר ולא עזב את בית הספר עד השעה 17:30 לערך וזאת לאחר שביצע עד תום את העבודה אשר קיבל וכמתוכנן.

 

במהלך שהותו ועבודתו בבית הספר נרצחה באכזריות בין כותלי בית הספר הילדה תאיר ראדה ז"ל בין השעות 13:15-13:45, רצח שטרף והפך את כל תוכניותיו הורודות והאופטימיות לוויה דלרוזה הנמשכת עד הלום.

 

רומן זדורוב הנלחם לקבלת מעמד של אזרחות ישראלית נטול אמצעים כלכליים למעט אמצעי מחייה בסיסיים ללא קשרי השפעה ו/או מקור שיסייע בעדו ועם שפה עברית עילגת נעצר לחקירה ובתום שבוע ימים של חקירות הוא מודה ו"משחזר" את רצח תאיר ז"ל.

 

וכך קורה שבתאריך 19/12/06 במסיבת עיתונאים יזומה ומתוקשרת המכוונת לשעת שיא של הצפייה שעה 20:00 בחדשות של ערוצים מס' 2 ו-10 בטלוויזיה מתייצבים בכירי המחוז של המשטרה אל מול מצלמות הטלוויזיה ומצהירים בפני עם ישראל כי החשוד העצור בידי המשטרה מזה מספר ימים הוא אשר ביצע את הרצח ואף שיחזר אותו.

על אף ולמרות העובדה שבעת מתן ההצהרה ה"שחזור" היה בעיצומו וטרם הסתיים מחד גיסא (ראה סיום סרט השחזור כשקצין המשטרה מציין כי השעה 21:42), ועוד בטרם היו ו/או התקבלו ממצאי בדיקות המעבדה למיניהם מאידך גיסא, ממצאים הקשורים לזירת הרצח ו/או לרומן זדורוב ממצאים אשר טפחו על פניהם כשנתקבלו תשובות מהמעבדות בארץ ובחו"ל.

 

 

מסיבת העיתונאים היזומה ,הנמהרת ובטרם עת אשר במהלכה שוחררו הצהרות של "הרוצח בידנו" (על משקל "הר הבית בידנו").

מסיבת עיתונאים והצהרות נמהרות שהינן תולדה מהרקע והאווירה שתוארו בפתיח עת אירע הרצח המזוויע של תאיר ז"ל העמידו את צמרת המשטרה ואת הממונים על הביטחון  הציבורי נותני הגיבוי במצב של אל חזור נקודה אשר ממנה כל חזרה לאחור ו/או הודייה בהצהרות נמהרות ושגויות תעצים ביתר שאת את הביקורת והאכזבה עד כדי נזק בלתי הפיך לנוכח החלמאות שבהתנהלותם.

 

מה תמה שהסיטואציה הזאת העצימה וחידדה ביתר שאת את המוטיבציה של האמונים על הפרשה להכשרת כל האמצעים להשגת המטרה "הנעלה והקדושה" של הצלת שמה וכבודה של משטרת ישראל והממונים על ביטחון הציבור.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הודאות שווא:

 

עמוד התווך עליו נסמכת המאשימה בעתירתה להרשעת הנאשם הוא הודיית הנאשם ברצח המלווה בשחזור אותו ביצע לאחר הודייתו.

 

הסוגיה של הודאות שווא הנמסרות ע"י נחקרים הנכונים להודות בביצוע עברות המיוחסות להם אותם לא ביצעו על אף ולמרות ידיעתו של הנחקר כי הודייתו תבוא מן הסתם להרשעתו וכפועל יוצא לגזרת דינו למאסר עולם ולעיתים אף לעונש מוות בשיטות משפט אחרות, מעסיקה הן משפטנים והן מלומדים המתקשים מצא מענה לסוגיה מדוע ישים אדם עצמו רשע ויודה בביצוע מעשה שלא עשה.

 

הסיבות והנסיבות המובילות נחקר להודות הודאת שווא רבות ומגוונות ויכולות לנבוע ממצב נפשי, חקירה משטרתית קשה ולא הוגנת, העדר מודעות של הנחקר לזכויותיו, גילו של הנחקר, ייצוג לא הולם, אישיות ומורכבות נפשית וכיו"ב.

 

ספציפית אין המדובר ברשימה סגורה משום שהמציאות מוכיחה שאנשים שונים בנסיבות שונות ימסרו הודאות שווא מסיבות שונות.

 

הנושא של הודאות השווא העסיק לא אחת את דמיונם הפורה של יוצרים וסופרים שעשו שימוש בסוגיה כחומר רקע לעלילות ספרותיות. כמו למשל הסופר הנודע דוסטויבסקי ברומן הידוע החטא ועונשו כאשר באחד מרגעי השיא ברומן מזומן גיבור הרומן רסקולניקוב לתחנת המשטרה כאשר כמה ימים קודם לכן הוא רצח שתי נשים.

חוקר המשטרה פטרוביץ החושד בו מזמנו לחקירה כאשר באותו עת עצור בתחנה הדבעי ניקולאי כחשוד פוטנציאלי ברצח. רסקולניקוב קרוב לשבירה והודייה ברצח אלא שאז מתפרץ הדבעי ניקולאי לחדר החקירות כורע על ברכיו ומודה אני אשם אני רצחן רצחתי אותן בגרזן.

 

אולם הודאות השווא אינן נחלת הספרות הבדיונית והן קורות במציאות ורשימת המקרים הולכת ומתרבה.

 

 

המידע שלהלן מתפרסם באתר האינטרנט של פרויקט החפות www.innocenceproject.org   

 

1.         ריצ'רד דנציגר וכריסטופר אוצ'וה היו שותפים לדירה באוסטין טכסס הם עבדו בקרבת סניף פיצה של חברת פיצה האט. עובדת הסניף ננסי דה פריסט נאנסה ונרצחה במהלך שוד מזוין אשר התרחש בסניף בשנת 1988.

אוצ'וה הודה שחברו דנציגר אנס את ננסי והוא אוצ'וה רצחה. אוצ'וה הורשע ברצח ודנציגר באונס ושניהם נדונו למאסר עולם.

 

בחקירתו הודה אוצ'וה שתיכנן יחד עם חברו דנציגר לשדוד את סניף הפיצה ולאחר שאנסו את ננסי ירה בראשה מאחר וזיהתה אותו.

דניציגר העלה בחקירתו טענת אליבי וטען שהיה באותה עת עם חברתו, לא היה לו הסבר מדוע מודה אוצ'וה בבצוע העברה יחד איתו אלא שבזירת האירוע נמצא שיער ערווה שבבדיקות מיקרוסקופיות נמצא תואם לשערו של דנציגר, והשניים כאמור הורשעו.

 

שנים אח"כ נשלחו מכתבים למשרד השריף, למשרד המושל ולמשרד התובע המחוזי ע"י אקים מרינו, אסיר שנדון לשלושה מאסרי עולם ועבר תהליך של חזרה בתשובה, במכתבים הצהיר מרינו על אחריותו לבצוע הרצח של ננסי דה פריסט וציין כי איננו מכיר לא את אוצ'וה ולא את דנציגר ולא ידע להסביר מדוע הודה אוצ'וה במעשה.

 

מכתב נוסף של מרינו למשטרה שכנעה את המשטרה לפתוח בחקירה מחודשת של האירוע.

במכתבו למשטרה מסר מרינו פרטים אודות זירת הרצח שלא היו ידועים כלל למשטרה, המשטרה חקרה שוב את אוצ'וה אך לא את דנציגר שאושפז בינתיים בביה"ח לחולי נפש.

בדיקות DNA מתקדמות הוכיחו שאוצ'וה ודנציגר לא היו מעורבים ברצח של ננסי דה פריסט.

 

בשנת 1991 זוכו השניים ושוחררו מן הכלא.

 

 

 

לאחר שחרורו הסביר אוצ'וה שהודאתו והפללתו של חברו היו תולדה של לחץ החוקרים להודות ופחדו שיוטל עליו עונש מוות אם לא יודה.

 

אוצ'וה ודנציגר לא היו יוצאים לחופשי לולא קם אחד המפעלים החשובים בתחום החברה והמשפט בארה"ב בשנים האחרונות, הוא פרויקט החפות שהחל כקליניקה משפטית בבית הספר למשפטים ע"ש קרדוזו בהנהגת פרופ' בארי שק ופיטר נויפלד בסיוע סטודנטים למשפטים לקחו השניים על עצמם את המשימה לבחון תיקים שונים בהן זעקו אסירים מורשעים לחפותם.

 

ההתפתחות המדעית בחקר הגנטיקה ובדיקות ה- DNA  איפשרו לחברי הפרויקט לבחון מחדש תיקים רבים באמצעות בדיקות מתקדמות של ניתנו לביצוע בעת ניהול המשפטים בין משום שמוצגים קריטיים הושמדו או נעלמו ובין אם ממילא לא היו מוצגים כאלה בתיקים.

 

התוצאה הייתה מדהימה, 182 איש זוכו ושוחררו ממאסרם הארוך חלקם ממאסרי עולם וחלקם ניצלו מעונש מוות.

ולא פחות מדהים שב- 35 מקרים מתוך 182 מסרו המורשעים הודאות שווא או שאדם אחר "שותפם לעברה" מסר הודאת שווא.

 

מחקר נוסף שבדק את 74 המקרים הראשונים מתוך 182 הללו העלה כי במחצית המקרים, 37 במספר ,אחד הגורמים להרשעת השווא הייתה התנהלות בלתי תקינה של המשטרה.

 

2.         בישראל אחד המקרים המפורסמים ביותר הוא פרשת עמוס ברנס שתחילתה במעצרו ובהרשעתו עפ"י הודאתו ברצח רחל הלר ז"ל בראשית שנות השבעים וסיומה בזיכויו בפני כב' ביהמ"ש המחוזי בנצרת בשנת 2002.

פרשת ברנס הייתה אחת הפשרות הקשות ביותר של עוות דין שנגרם כתוצאה מהודאת שווא של חשוד.

 

אך הודאות שווא ניתנות גם בימים אלה.

 

3.         סיפורה של דינה בר יוסף מגולל פרשה מביכה כאשר זוג מן היישוב גילה שמביתו נגנבים כספים.

בני הזוג האשימו את עוזרת הבית בגנבה והציגו בפניה "ראיות" שהשיג חוקר פרטי מטעמם המפלילות אותה.

דינה בר יוסף נחקרה במשטרה וכנגדה הוגש כתב אישום.

בחודש יוני 1993 הודתה הגב' יוסף באשמה בפני כב' ביהמ"ש במסגרת הסדר טיעון ונענשה.

לאחר מספר שנים התברר לבני הזוג שבנם הוא זה אשר גנב את הכספים.

 

ההודאה במסגרת הסדר הטיעון הייתה הודאת שווא.

בני הזוג פנו לרשויות ובמסגרת משפט חוזר בהסכמת היועמ"ש זוכתה הגב' יוסף בשנת 2000. והשאלה מדוע הודתה מלכתחילה נותרה עלומה.

(ראה מ"ח 1114/00 דינה בר יוסף נ' מ.י פדי נ"ד (5) 225).

 

4.         מרדכי בן עזרא הודה בחקירתו במשטרה בהשתתפות ברצח של חלפן כספים, במשפטו חזר בו מהודאתו ומטעם ההגנה הובאה חוו"ד פסיכולוגית שהעידה על דמיונו הפורה של בן עזרא.

ביהמ"ש הרשיע את בן עזרא בהסתמך על הודאתו ועל סמך פרטים מוכמנים כביכול שמסר בן עזרא בחקירתו.

לאחר הרשעתו נתגלו ראיות נסיבתיות חדשות שהובילו למעצרו של אדם אחר בשם סימון בן ארי שכנגדו הוגש כתב אישום של רצח החלפן, סימון בן ארי הורשע ברצח ובהסכמת הפרקליטות שוחרר בן עזרא ממאסרו.

(ע"פ 3044/92 בן עזרא נ. מ.י דנ"פ 3391/95 בן ארי נ. מי פדי נ"א (2) 377).

 

 

5.         טארק נוג'ידאת צעיר תושב נצרת הודה באוגוסט 2003 שרצח את החייל אולג שייחט בצוותא עם חבריו יוסף סבייח ושריף עיד ואף שיחזר אל מול המצלמה את הרצח.

השלושה היו עצורים במשך חודשים ארוכים כאשר לגמרי ובמקרה אותרה במהלך תקופה זאת חוליית מחבלים שביצעה פיגוע טרור נוסף חבריה זוהו כרוצחיו של שייחט והודו בכך.

במקרה זה הורה כב' ביהמ"ש העליון על מעצרם של השלושה עד תום ההליכים כנגדם.

(בש"פ 696/04 סבייח נ. מ.י פדי נח (3) 647).

 

 

6.         מרק קוזניצוב עולה חדש מרוסיה כבן 40 חסר בית מבת ים מהנדס בהכשרתו ואב לנערה בת 15 הודה שרצח חסר בית אחר בדקירות סכין, הוא זוכה לאחר משפטו ושוחרר לאחר 15 חודשי מעצר.

(תפ"ח מחוזי ת"א 1172/04 מ.י נ. מרק קוזניצוב (טרם פורסם)).

 

 

7.         פאבל סמירנוב אף הוא חסר בית שעלה מרוסיה הודה כי בחודש דצמבר 2004 רצח חסר בית אחר בשם סרגיי דבורקין ושרף את גופתו.

            בשלב ניהול הליכי המעצר התקשר סרגיי דבורקין לאחותו והודיעה כי הוא חי ובוודאי שלא נרצח.

            סמירנוב שוחרר ממעצרו.

 

 

8.         יבגני בירמן חסר בית מאשקלון הודה בחקירתו במשטרה שרצח את חברו אולג קולפנקו בעקבות מריבה.

בתחילת המשפט הגיעו הצדדים לכדי הסדר טיעון אשר לפיו יורשע בירמן ע"פ הודאתו בהריגה.

זמן קצר אח"כ חזר בו בירמן מהודאתו ברשות ביהמ"ש והמשפט התנהל עפ"י כתב האישום המקורי בעברה של רצח.

הראייה המרכזית כנגד בירמן הייתה הודאתו במשטרה ולמרות שנמצא כי בנקודות מסוימות שיקר את חוקריו התברר כי הודאתו במשטרה ובמסגרת הסדר הטיעון הינם הודאות שווא.

(תפ"ח מחוזי ב"ש 1002/02 מ.י נ. יבגני בירמן (טרם פורסם).

 

 

 

9.         יוסף שק הורשע על בסיס הודאתו במשטרה שניתנה בפני מדובב בביצוע עברת הריגה בשנת 1997 במשפטו כפר שק באשמה וטען כי המדובב שיכנעו להודות ולטעון להגנה עצמית כדי להקל בעונשו.

בתמלילים אשר היו בפני ביהמ"ש לא נמצא שום תיעוד לדברים אלה הוא הורשע וערער בפני ביהמ"ש העליון וסנגורו ביקש להציג בפני ביהמ"ש את מלוא התמלילים בהן הוכחה טענתו.

התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי שראה את התמלילים והמליץ לפרקליטות להסכים לזיכויו של שק הפרקליטות סרבה ובספטמבר 2003 זיכה ביהמ"ש המחוזי את שק לאחר שביקש לשמוע שוב את עדותו ולאחר קריאת התמלילים המלאים מהם עלה ששק שהיה באותה עת שנה וחצי בארץ ניסה לרצות את החוקרים במסירת גירסה שתיראה להם.

ביהמ"ש ציין כי מקריאת התמלילים ניכר ייאושו של שק וכי יתכן שההודאה נמסרה מתוך לחץ נפשי שנבע מבדידותו של שק .

(ת"פ מחוזי ירושלים 453/97 מ.י נ. יוסף שק (טרם פורסם)).

10.       אלכסיי וולקוב שהואשם ברצח בפני כב' ביהמ"ש המחוזי בת"א (הרכב כב' השופט ש. טימן) לאחר שהודה ושיחזר את הרצח זוכה ע"י ביהמ"ש תוך מתיחת ביקורת נוקבת על עבודת המשטרה.

בין היתר פוסק כב' השופט ש. טימן בהכרעת הדין על עבודת המשטרה "עלבון לאינטליגנציה ,רשלנות והעלמה סלקטיבית של עובדות".

 

 

11.       משה בן ציון, מרדכי חליבה וסברי אבו חליבה הודו ושיחזרו את רצח בן ציון נפסו אלא שלמזלם נתפסו שני הרוצחים מאוחר יותר כשהם נוהגים ברכבו של הנרצח.

 

זוהי רשימה חלקית של מקרים מן השנים האחרונות שאירעו בישראל. מסתבר שהודאות שווא והפללות שווא מתרחשות כל הזמן ולנגד עיננו.

 

בעולם המשפט המערבי התגבשה התפיסה שהודאת נאשם הינה מלכת הראיות שכן "אין אדם משים עצמו רשע" ומדוע שיודה אדם במעשה שלא עשה ובכך יפגע בעצמו?

 

 

המשפט הישראלי אימץ גישה זאת ואולם שורה של פרשות משפטיות הביאו לכדי מחשבה מחודשת בנושא.

במהלך שנות ה-80 נחשפו בארץ ובעולם מספר פרשות קשות בהן הוכח שנחקרים הפלילו את עצמם ומסרו הודאות שווא מטעמים שונים.

בעשור האחרון נשמעים יותר ויותר קולות הן באקדמיה והן במערכת המשפט הקוראים לבחינה מחדש של מעמד ראיית ההודאה במשפט הישראלי ומכאן לבחון את שאלת התוספת הראייתית הנדרשת להרשעת נאשם שרוצה בחקירתו במשטרה.

 

ד"ר בועז סנג'רו במאמרו: "ההודאה כבסיס להרשעה – האומנם מלכת הראיות או שמא קיסרית הרשעות השווא" (שפורסם בעלי משפט כרך ד' עמ' 245) מציע לדרוש כתוספת ראייתית להודאה ראייה מסוג של סיוע בלבד.

אחת מטענותיו של ד"ר סנג'רו במאמרו היא כי הסרטת החקירה כשלעצמה איננה יכולה להוות תחליף לדרישת הסיוע וזאת מן הטעמים:  "שראשית: התיעוד אינו מלמד אותנו אם ההודאה היא אמיתית ולכל היותר ניתן ללמוד מההסרטה שלא היכו את הנחקר כשמסר את הדברים אך מה אם המניע להודאת השווא הוא פנימי ולא חיצוני?

הוידאו לא יוכל לעולם לספק לנו את הנתון המבוקש אם מדובר בהודאה אמיתית או בהודאת שווא והוא יכול לשלול רק גורמים שליליים חיצוניים מסוימים.

שנית: ההתלהבות מן הוידאו מובילה אותנו בכוון שלילי במקום לכוון את חוקרי המשטרה לחקור, להשתמש בטכנולוגיה חדישה ולאתר ראיות חיצוניות, אובייקטיביות ממשיות במקום לכוון את החוקרים שלא להמשיך ולהשקיע את מירב המאמצים בחילוץ הודאות מהנחקרים בהתאם לקונספציה המוטעית של "אשמת החשוד" עלולה ההתלהבות מ"משיח השקר – הוידאו " לכוון את החוקרים להמשיך ולהתמקד בחילוץ מצולם של גביית הודאות."

 

הצעה דומה להצעת ד"ר סנג'רו העלתה כב' השופטת בדימוס דלייה דורנר במאמרה מלכת הראיות גד טארק נוגידאת – על הסכנה שבהודאות שווא וכיצד להתמודד עימה.

(פורסם בירחון הסנגור חוברת מס' 95 עמ' 5).

 

 

 

לשיטתה של כב' השופטת דורנר "מתחייבת גישה חשדנית הדורשת את בחינת מהימנות ההודאה באופן רחב ותוך הימנעות מהפרדה מלאכותית המקובלת כיום בין לחץ חיצוני שנבחן לצורך קבילותה של ההודאה לבין לחץ פנימי הקובע את משקלה. הבחינה חייבת לכלול את כל המרכיבים העשויים להשפיע על מהימנות ההודאה. מרכיבים אלה הם בעיקר מבנה אישיותו של הנאשם, נסיבות מסירת ההודאה ותוכנה של ההודאה והגיונה הפנימי.

על הבדיקה להיערך מתוך יחס חשדני למהימנות הודאה כראייה התמקדות בתוכן ההודאה בלבד ללא התחשבות בשני הגורמים האחרים עלולה להכשיל את ביהמ"ש ולהובילו להסתמך על הודאה כוזבת".

כב' השופטת דורנר מציעה לבצע תיקון חקיקתי שיקבע שהרשעה על יסוד הודאת נאשם תהא טעונה תוספת ראייתית בדרגת סיוע בסייגים.

 

 

מחקרים מלמדים שאנשים המועדים יותר להודאות שווא הם אנשים משולי החברה ובמקרים רבים זרים (סמירנוב, קוזניצוב, וולקוב) ,במקרים רבים בני מעוטים.

פעמים רבות מדובר באנשים אינטלגנטים אשר אינם בקיאים בתרבות המקומית ושזוכים מראש למידת אמון נמוכה ושכושר העמידה שלהם בחקירה נמוך במיוחד.

 

רומן זדורוב הוא חבר של כבוד בקבוצת הסיכון הזאת.

הוא זר, משולי החברה, מי שאינו בקי בתרבות המקומית, ברזי החקירה, ובשפה העברית, ומי שאין לו קשרים להשפעה ו/או לסיוע, ובנוסף גם הייצוג המשפטי לו זכה בתחילת מעצרו היה חלקי לחלוטין.

במכלול נסיבות אלה מתבקשת מאליו זהירות יתר בבחינת הודאותיו במשטרה.

 

 

 

 

 

 

 

הממצאים שנתגלו בזירת הרצח:

                                   

בתאריך 6/12/06 בין השעה 13:20-13:45 נגדע פתיל חייה של תאיר ז"ל (בהמשך יובאר ויפורט בפרק נפרד סוגית לוח הזמנים) גופתה נתגלתה מספר שעות מאוחר יותר קצת אחרי שעה 18:00 בתא שירותים מס' 2 (מתוך 4 תאים) כשהיא מונחת על מכסה האסלה חצי ישובה חצי שרועה ראשה מונח על צידו השמאלי של מיכל ההדחה (מכיוון עיני המתבונן) כשהוא נשען על הקיר ללא סימני נזילת דם כאשר בצד ימין של מיכל ההדחה (מכוון עיני המתבונן) נתגלו נזילות דם.

רצפת התא צר המידות הייתה מגואלת בדם באופן שמרבית כמות הדם ניקווה בשלולית גדולה בסמוך לבסיס האסלה מלפנים ומאחור ובאופן שקידמת התא רובו ככולו היה ממועט מדם.

על קירות התא המערבי והמזרחי נתגלו תצורות דם של התזות ומריחות כמו גם על דלת התא מבפנים.

 

בתוך האסלה נתגלה כמות לא מבוטלת של נייר טואלט המהול בדם ומי האסלה. וכמות רבה של נייר טואלט מרוח בדם בצד ימין בחלק האחורי של תא מס' 2 ובתוך תא האשפה.

בתוך התא נתגלה קבוצות של שיער במספר מוקדים. קבוצת שיער כהה וארוך נמצאה בכף ידה השמאלית של המנוחה, ושערה בכף ידה הימנית.

 

חלק מהשערות נתפסו ונרשמו וחלק מהשערות הושארו לחסדי אנשי הניקיון. ושערה שנמצאה על הקורה המזרחית של הקיר החוצץ בין תא מס' 2 לתא מס' 3 (תמונה מס' 171 בת/375 ותמונה מס' 56 לת/1 שם נכתב בדברי ההסבר לתמונה "מבט על השערה על הקורה העליונה של הקיר המזרחי".

מספר שערות קצרות וחלקי שיער נמצאו ונאספו גם מבגדיה של המנוחה.

על הקיר המזרחי החוצץ בין תא מס' 2 לתא מס' 3 נמצא שיער כהה כמו גם על דלת התא מבפנים. גם בקידמת ריצפת התא נתגלה קבוצת שיער (ראה הודעת צבי נבו נ/319 עמ' 1 ש' 14-15) שלא ברור כלל באם נאסף ונבדק במעבדות מז"פ.

לא נאספו גם השערות הנראות בבירור בתוך האסלה בתמונה (ת/375 מתוך תמונה מס' 183). גם נייר הטואלט לא נאסף. (ראה צילום בעמוד הבא)

 

 

 

 

בגופה של המנוחה נתגלו מספר מוקדי פגיעות.

קידמת צווארה היה משוסף בשני חתכים גדולים במעלה בית החזה ועל סנטרה נמצא חתך.

 על כפות ידיה ואצבעותיה נתגלו חתכים.

בשורש פרק ידה השמאלית של המנוחה נתגלה חתך עמוק ורחב שנעשה לאחר שכבר נפטרה ו/או איבדה את הכרתה.

בחלק הראש שמאחור נמצאו 7 מוקדי דימום.

במרכז הגב התחתון נתגלה פגיעה.

 

קידמת רצפת התא הייתה זרועה בעקבות נעל טבועות בדם שלא נתגלו ע"י צוות המעבדה הניידת ונחשפו לראשונה במהלך ניהול המשפט בשלב עדותו של רפ"ק ירון שור, עקבות שאינם שייכים למנוחה ו/או לנאשם ו/או לבגח"ים (בעלי גישה חופשית) כמו הפרמדיקים המחלצים ו/או השוטרים שנכחו במקום (סוגיה זאת תבואר ותפורט בהמשך בפרק הדן בעקבות הנעל שבזירה).

 

על האסלה , מיכל ההדחה וקורת הקיר החוצץ בין תא מס' 2 לתא מס' 3 נתגלו טביעות נעל טבועות בדם המצביעים על מסלול המנוסה של בעלי העקבות, עקבות שאינם שייכים לא לנאשם לא למנוחה ולא לאף אחד מהבג"חים שנבדקו (גם סוגיה זאת תבואר בהמשך בפרק הספציפי שידון בממצאי העקבות שנתגלו בזירה).

 

על מכנסי הג'ינס של המנוחה נמצאו מספר כתמי דם שחלקם זוהה ע"י רפ"ק ירון שור כעקבות נעל השייכים לנאשם ברמה של סבירות גבוהה (גם סוגיה זאת תבואר בפרטנות בהמשך בפרק הדן בעדותו של רפ"ק שור).

 

בזירת הרצח נתגלו עשרות רבות של ט.א. שמקורם לא ידוע. מממצאי הבדיקה נמצאנו למדים כי אף אחת מבין עשרות הטביעות איננה תואמת ו/או שייכת לנאשם.

 

מסתבר שכנראה בזירת הרצח נמצא DNA שאיננו של הנאשם ו/או של המנוחה ומקורו טרם אותר, וכך מעיד רפ"ק יורם אזולאי ראש הדח"מ בפועל בעדותו בפני כב' ביהמ"ש בעמ' 30 ש' 16 : "לקחנו מכל העובדים דגימות של DNA וט.א.".

והשאלה המתבקשת היא לצורך מה נחוץ ליטול דגימות DNA מהעובדים (כולל הנאשם) אם לא לצורך השוואה למקור DNA שנמצא בזירת הרצח ו/או קשור ישירות לזירת הרצח???

 

 

 

 

 

סימני שאלה נוקבים.

 

שורה של סימני שאלה נוקבים אשר נותרו ללא מענה רציונלי והמדירים מנוח ו/או מרגוע באשר למעורבותו של הנאשם ברצח הנתעב של תאיר ראדה ז"ל.

 

דילמה מספר 1 – סוגיית עקבות הנעליים בזירת הרצח :

 

אין מחלוקת כי באף מקום בזירת הרצח צר המידות ו/או בסביבתו לא נמצאו טביעות נעליו של הנאשם למעט על מכנסי הג'ינס של המנוחה אליבא דגירסת המאשימה.

 

אין גם מחלוקת כי בתא צר המידות בו נמצאה המנוחה נמצאו טביעות נעל טבולות בדם אשר אינם לא של המנוחה לא של הנאשם ולא של אף אחד מאלה שנימנו על כוחות ההצלה והמשטרה שנכחו במקום שזהותם ידועה ומסרו הודעה מפורטת היכן עמדו ומה עשו בזירה ושנעליהם נתפסו ונבדקו.

 

הימצאות עקבות נעלים טבולות בדם שאינם של הנאשם ו/או של המנוחה ו/או של מי מכוחות ההצלה בתוך התא בו נמצאה המנוחה על הרצפה על האסלה על מיכל ההדחה ועל הקורה המזרחית החוצצת בין התא בו נמצאה המנוחה לתא מס' 3 המצביע ומלמד על מסלול בריחה והימלטות מתוך התא משמעות אחת ויחידה, שעקבות עלומים אלה הוטבעו בזמן הרצח ובסמוך לאחריו בשלב המנוסה מן המקום ע"י המעורבים ברצח.

 

עסקינן בטביעות נעל ברורות טבולות בדם גם בעין בלתי מזויינת ובלתי מקצועית ולא באיזשהן כתמי דם אקראיים ובלתי ברורים על משטח של מכנס ג'ינס.

 

זאת ועוד ,העדרם של טביעות נעלי הנאשם מרצפת זירת הרצח וסביבתו ומסלול הבריחה בו בעת שהמשטחים הללו זרועים בטביעות נעל ומוכתמות בדם מציבה בעיה לוגית נוספת, שהרי אם מוכח שהזירה מסוגלת במיכלול הנסיבות לקלוט עקבות נעל שנכחו בה כיצד יתכן שדווקא את עקבות נעליו של מי שכביכול היה בה בגפו אינם כלל בנמצא??? והרי לית מאן דפליג שהנאשם לא ניחן ביכולת על טבעית של ריחוף ודהייה.

 

וכך באים העובדות לאשורן לידי ביטוי בפרוטוקול כב' ביהמ"ש: בחקירתו הנגדית של רפ"ק ירון שור בעמ' 501 ש' 8 :

"נמצאו מספר עקבות נעלים בדם בחלקים שונים של תא השירותים במקום בו נמצאה הגופה ומחוצה לה, חלק מאותן עקבות בדם הוסקרו על ידנו בעזרת נעלי בעלי גישה חוקית למקום וחלק מאותם עקבות לא מצאנו את הנעליים המתאימות שהותירו את העקבות בסעיפים 6-7 לחוות דעתי מופיעות 3 עקבות כנל על מושב האסלה על מיכל המים ועל הקיר המפריד. נמצאות 3 עקבות חלקיות של נעלים שהוטבעו בדם ואשר לגביהן לא מצאנו נעל מתאימה לא בקרב הנעלים שנבדקו בתיק זה ולא באוסף המעבדה.

לגבי העקבה המופיעה בעמוד השלישי במכתבו של נדב לוין גם שם מופיעה עקבת נעל זיגזג שלא מצאנו לה נעל תואמת".

 

בעמ' 506 ש' 14 : "הזיגזג הוא לא באסלה היא מחוץ לתא השירותים".

 

ובהמשך בעמ' 501 בשורה 25 : "שאלה: במילים אחרות בתוך תא השירותים בו נמצאה המנוחה לא נמצאו עקבות נעל?

תשובה: לא מצאתי על הרצפה".

 

ובהקשר למענה זה בעמ' 510 ש' 19 :

שאלה: "אתה ניסית לעשות זום-אין, הגדלה של רצפת התא באמצעים אופטיים על מנת לבחון האם באמצעים האלה ניתן לראות עקבות נעל על הרצפה? בתיק העבודה יש לך זום-אין של רצפת התא?"

תשובה: "לא .כל העקבות שאני מקבל מוגדלות לקנה מידה אחד לאחד כמו שהסברתי בחקירתי הראשית ומושוות לנעלים שאנו מקבלים לבדיקה התמונה בתמונות מס' 11 12 ו-13 הן תמונות שמצולמות ללא קנה מידה לכן התמונות לא הוגדלו על ידי לגודל אחד לאחד."

 

שאלה: "מה שאתה ועמיתך מהמעבדה הניידת לא עשיתם אני עשיתי. אני רוצה להציג בפניך זום-אין ,הגדלה של תמונה 11 שעל פניה מתמונה זאת לפני שאגש לזום-אין של התמונה אתה רואה עקבות נעל בתמונה הזאת?"

תשובה: "כן, בתמונה 27 בתיק העבודה לי היא תמונה שצולמה ומופיעה בתמונה 11 זה החלק היחיד מהתמונה הזו שצולם עם סרגל בידו מופיעה בו עקבת נעל שלא ידעתי למי היא שייכת ויש השערה שהיא שייכת למנוחה......"

 

והמשך בשורה 8 : "הדברים לא נבדקו כהשוואת נעליים ולכן יש לי השערה."

 

ובהמשך של עמ' 511 ש' 17 :

שאלה: "עכשיו כשאני מראה לך את ההגדלה ולפני שהראיתי את ההגדלה של הריצפה בעין בלתי מזוינת אתה רואה עוד עקבות נעלים? "

תשובה: "בהגדלה של תמונה 11 אני רואה סימנים רבים ליד רגליה של המנוחה אשר יתכן וחלקם יהיו עקבות נעלים חלקיות אותן לא בדקתי."

 

שאלה: "למען הסר ספק עשיתי גם זום-אין, הגדלה מה שלא עשיתם לרצפת התא תעיין בתמונה של רצפת התא בהגדלה ותגיד לי אם אתה רואה בצורה טובה יותר ולא קרוב לרגליה של המנוחה עקבות. "

(התמונות מוגשות ומסומנות נ/57 ו-נ/58).

תשובה: "בתצלום המוגדל שאני אוחז בידי נ/57 מתוך תמונה 11 שנאמר לי כי נעשתה הגדלה מתוך תמונה 11 אני רואה סימנים אדומים רבים שחלקם יכול להיות חלקים של עקבת נעל מדגם שאינני מזהה. "

 

ובהמשך בעמ' 512 ש' 25 :

שאלה: "אני רוצה לתת לך הגדלה של זום-אין מאותה תמונה, התמונה הזאת שייכת לדיסק 161 תמונה מס' 161 אני מראה לך תמונה מוגדלת של הרצפה ותגיד לי האם בתמונה הזאת של הגדלת הרצפה בזום-אין אתה רואה גם כאן את עקבות הנעל המפוזרות על הרצפה בדיוק כמו בשאר התמונות שראית? "

 

עו"ד שטרן: "כל התמונות שמוצגות לעד כשהמנוחה לא על האסלה מדובר בתמונות לאחר שהוציאו את המנוחה אחר שלא רק המחלצים היו שם אלא אנשים נוספים."

 

 

העד ממשיך: "אני רואה בתצלום המוגדל שנמסר לידי כתמים רבים של דם בחלקם לא היו בתמונה 11 שראיתי כלומר נוספו אחרי תמונה 11 גם בתמונה זאת אינני מצליח לזהות שום דגם של נעל מוכר לי."

(תמונות ההגדלה של הרצפה מוגשות ומסומנות נ/60 נ/61 נ/62). "

 

(כל הקווים המדגישים אינם במקור אלא שלי ד.ש.)

 

 

מהמפורט לעיל נמצאנו למדים כדלקמן:

 

א.        גם מחוץ לתא השירותים שבו נמצאה המנוחה נתגלתה עקבת נעל עלומה בתצורת זיגזג (המופיעה במכתבו של נדב לוין) שלא נמצא לה נעל תואמת מכל הנעלים שנבדקו ונתפסו על המשטרה ולא באוסף המעבדה.

 

ב.         תשובתו של רפ"ק ירון שור בעמ' 501 ש' 25 לפיה לא מצא על רצפת התא בו נמצאה המנוחה עקבות נעל משתנה כאשר מוצגים בפניו נ/57 נ/58 נ/59 ולפיהן אף בעין בלתי מזוינת ובלתי מקצועית כשל רפ"ק ירון שור ניתן להבחין בטביעות נעל טבולות בדם הזרועות במרחב קידמת התא בו נמצאה המנוחה, טביעות נעל אשר אינן מוכחשות ככאלה ע"י רפ"ק שור.

טביעות נעל רבות הטבולות בדם שעל פניהם וממבט חזותי אינם שייכים לנעלי הנאשם ו/או למנוחה ו/או למי מצוותי ההצלה והמשטרה שנכחו בזירה ושנעליהם נתפסו ונבדקו.

טביעות נעל עלומות ובלתי מזוהות טבולות בדם שלא המעבדה הניידת לא צוות החקירה ולא המומחה להשוואת עקבות ידעו כלל על קיומן ומשכך גם לא נבדקו כלל.

 

ג.         ואולם בזאת טרם תמה שרשרת המחדלים והשטחיות שכן נמצאנו למדים כי העקבה היחידה שנראתה לעיני המומחה על רצפת התא בו נמצאה המנוחה (תמונה מס' 27 מתיק העבודה של רפ"ק שור ותמונה מס' 11) גם היא לא נבדקה ולא הושוותה.

ובלשונו של רפ"ק שור: "מופיעה בו עקבת נעל שלא ידעתי למי היא שייכת ויש השערה שהיא שייכת למנוחה, הדברים לא נבדקו כהשוואת נעלים ולכן יש לי השערה. "

והרי לא למיותר יהא לציין כי נעליה של המנוחה היו נגישים להשוואה ומבלי שיהיה זה כרוך בפעילות מורכבת כל שהיא לצורך ההשוואה.

 

ד.         חוסר ההיגיון מקומם אף יותר לאור הניסיון הפטטי למתן הסבר להימצאות טביעות נעל הטבולות בדם בהגדלת רצפת תא מס' 2 מתוך דיסק 161 טביעות נעל שלא היו בידיעתו ובידיעת החוקרים ובידיעת המעבדה הניידת שתיעדה את הזירה.

 

רפ"ק שור כנאחז בקרנות המזבח מאמץ למצער את הערת עו"ד שטרן ולפיהן התמונות המוגדלות המוצגות לו מתעדות את רצפת הזירה לאחר שהמנוחה הוצאה מהמקום ומן הסתם טביעות הנעל הזרועות בקידמת התא הם של המחלצים השוטרים ואנשים נוספים אשר נכחו בשלב זה בזירה.

ובלשונו: "אני רואה כתמים רבים של דם בחלקם לא היו בתמונה מס' 11 שראיתי כלומר נוספו אחרי תמונה 11 ושגם בתמונה זאת אינני מצליח לזהות שום דגם של נעל מוכר לי".

 

ראשית: אנשי המעבדה הניידת לא הסתובבו בזירה בנעליים חשופות אלא בערדליים מיוחדות וחלקות מניילון קשיח ללא תצורת סוליה.

 

שנית: כל שאר הבגח"ים שנכחו נגבתה מהם הודעה ונעליהם נמסרו למשטרה לצורך השוואה ואולם אליבא דעדותו של רפ"ק שור אין הוא מצליח לזהות בטביעות שום דגם של נעל המוכר לו.

 

ושלישית: גופת המנוחה הוצאה מהתא לאחר השעה 21:00 במועד שבו צוות המעבדה הניידת הגיע לזירה ובמילים אחרות כ-7 שעות לערך לאחר הרצח.

פרק זמן ארוך דיו שבמהלכו נקרש הדם בזירה בכלל ובקידמת התא שלא היה מגואל בשלוליות דם בפרט.

 

אם כן כיצד בדיוק יכולים להתווסף לקידמת התא טביעות נעל הטבולות בדם שנקרש זה מכבר? שמא כללי ההיגיון הצרוף אינם חלים על פרקליטי המאשימה ומומחיה!

 

ההשלכות של הימצאות עקבות נעל טבולות בדם בזירת הרצח שאינם של הנאשם והממוקמות לכאורה במסלול הימלטות מזירת הרצח היו רבות משמעות גם אליבא דהגיונם של החוקרים, כך שבתאריך 8/1/07 נשלח צוות חוקרים לביקור נוסף בזירת הרצח (יעקב מלכא ראובן אזולאי וטכנאי זיהוי שאמור לתעד בהסרטה את הניסוי) על מנת לתעד ניסוי של שחזור יציאה מן התא בהתאם למיקום עקבות הנעל הטבולות בדם שהוטבעו במסלול הבריחה לכאורה מן התא.

כ-3 שבועות לאחר שחזור הנאשם את יציאתו לכאורה מן התא שחזור אשר לא עלה בקנה אחד לא עם מיקום העקבות ולא עם אופן היציאה כמשוחזר ע"י הנאשם לאור מיקום העקבות (ת/453).

 

בפני כב' ביהמ"ש התייצב העד ראובן אזולאי אשר השתתף בניסוי זה וגילם את הדמות האמורה להימלט מהזירה בהתייחס למיקום העקבות הטבולות בדם.

 

עדותו רצופת השקרים הן באשר למטרת הניסוי והן באשר למה שהיה בפועל בניסוי זה מדברת ומלמדת בעד עצמה (עמ' 715 ש' 1 עד ש' 28 לפרוטוקול כב' ביהמ"ש).

 

ראשית בניגוד לעדותו בכל שלושת המצבים שתועדו הוא עלה על האסלה ומשם אל מיכל ההדחה ובעזרת ידיו דחף עצמו מעבר לקיר החוצץ לתא מס' 3 ולא כמשתמע מעדותו שחלק מקפיצותיו היו מן הרצפה.

שנית כל שלושת הקפיצות המתועדות בניסוי הן לתא מס' 3 דרך הקורה המזרחית החוצצת בין תא מס' 2 לתא מס' 3 בניגוד לעדותו ולפיה חלק מהקפיצות ביצע לתא מס' 1 וכביכול ניסיון דילוג קדימה מעבר לדלת ניסיון שנכשל.

צפייה בסרט הניסוי מלמדנו שלא מינייה ולא מקצתייה.

זאת ועוד – מאחר ובאף ניסוי העד אזולאי לא קפץ מן הרצפה אלא עלה על האסלה ומיכל ההדחה ומשם דילג אל קורת הקיר המזרחי החוצץ לתא מס' 3 פער הגובה בין מיכל ההדחה לקיר המזרחי הוא כמטר אחד בלבד ומשכך לא התקשה כלל לעבור בדרך זאת את הקיר לתא מס' 3 בניגוד לעדותו לפיה תיאר קושי לא קטן בניסיון היציאה שכן את כל שלושת הדילוגים לתא מס' 3 הוא הצליח לבצע בפרק זמן של 66 שניות, פרק זמן כולל בחובו את

 

 

הזמן שבו חולקו לו ההוראות לקפיצות כמשתקף מהשעון המופיע בסרט הצילום והמתעד את הזמנים של מהלך הניסוי (ת/453).

 

מצפייה בסרט המתעד את הניסוי (ת/453) עולה בעליל שכל הניסיונות שנעשו לעבור לתא מס' 3 נעשו במטרה לכוון את הקפיצה באופן שנעלו של השוטר המבצע את הניסוי תוצב על מיקומה של טביעת הנעל הטבולה בדם שנמצאה על הקורה המזרחית כנצפה מההכוונה של השוטר מלכא הנראה מניח את ידו על מיקום הטביעה.

ואולם מן הניסוי נמצאנו למדים כי בשלושת הניסיונות של השוטר אזולאי לקפוץ לתא מס' 3 הוא נכשל בהצבת רגלו במיקום הטביעה על הקורה למעט בניסיון השלישי שבו הצליח אומנם להציב את כף רגלו השמאלית על מיקום הטביעה אולם במקביל הציב גם את רגלו הימנית על הקורה להשלמת הקפיצה.

 

השוטר אזולאי נכשל בניסיונותיו משום שעקבות הנעל המוכתמת בדם על הקורה המזרחית הינה תולדה מהצבת רגל ימין על מיכל ההדחה שהותירה את טביעת הנעל במקום, הנחת כפות הידיים על הקורה המזרחית והנפת הגוף כלפי מעלה למרחק קצר לאור פער הגובה הנמוך שבין מיכל ההדחה לקורה החוצצת הצבת הרגל השמאלית המוכתמת בדם על מיקום העקבה וקפיצה אל תא מס' 3 פעולה פשוטה ומתבקשת שלא נוסתה כלל ע"י עורכי הניסוי.

 

בשחזור שביצע הנאשם נצפה הנאשם מניח את שתי ידיו על הקורות החוצצות של שני התאים תא מס' 1 ותא מס' 3 מניף את רגליו מעבר לדלת וקופץ קדימה אל מחוץ לתא.

אופן השחזור הזה אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם העקבה על הקורה ועל מיכל ההדחה מה גם שהעקבה הטבולה בדם אשר נותרה על האסלה עצמה איננה דומה כלל לנעלי הנאשם גם אליבא דמומחי המאשימה.

 

ואך למצער הוא שניסוי זה לא נעשה דווקא עם נער שגמישותו מן הסתם רבה יותר מגמישותו של השוטר אזולאי לאור ממדי גופו ומשקלו והתנאים בתא צר מידות.

 

 

 

לשיטת המאשימה העקבות הללו שהוטבעו ע"י נעלים שלא אותרו אינן מעלות ואינן מורידות משום שאינן יורדות לשורש הראיות המפלילות במיוחד מאחר שלשיטתם הוכח מעבר לכל ספק כי על מכנסי המנוחה נמצאו עקבות נעליו של הנאשם.

(עמ' 353 פיסקה מס' 4 ו-5 לסיכומי המאשימה).

 

הוכחה הנסמכת על חוו"ד ועדותו של רפ"ק ירון שור המומחה מטעם המאשימה. חוו"ד ועדות המושתתת על אחיזת עיניים עתירה דמיון פרוע וקודח אשר איננה יכולה לדור בכפיפה אחת לא עם הממצאים לאשורם ולא עם ההיגיון הצרוף וניסיון החיים.

 

ואולם בטרם נמוסס את אדן השווא המרכזי עליו נסמכת המאשימה נתייחס עד כמה שניתן בקצרה לתיאוריות ההזויות כשלעצמן שמציגה המאשימה בסיכומיה (בעמ' 353-354)             להימצאותם של עקבות הנעל הטבועות בדם והבלתי מזוהות בזירת הרצח.

ראשית: לא למיותר יהא להדגיש כי זהות כל המחלצים, אנשי ההצלה והמשטרה שנכחו בזירה עצמה הייתה ידועה לגורמי החקירה ומכולם וללא יוצא מן הכלל נגבו הודעות ונעליהם נתפסו ונבדקו.

לזירת הרצח עצמה תא שירותים מס' 2 לא הורשה אף גורם להיכנס למעט החובש והפרמדיק, הזירה עצמה נשמרה ע"י כוח משטרה שסגר את קומפלקס השירותים כולו ולא איפשר לאף גורם להיכנס למעט קצין המודיעין וקצין נוסף שמסרו הודעה היכן עמדו ומה בדיוק עשו.

מהודעתם עולה בעליל כי לא הסתובבו בתוך התא ו/או שטיפסו על האסלה מיכל ההדחה או הקורה המזרחית, וצוות המעבדה הניידת המיומן בתיעוד זירות פשע שתיעד את הזירה כשהוא מצויד באמצעים סטריליים לתיעוד הזירה מבלי לפגוע בראיות שבזירה ובוודאי לא באמצעות הטבעת עקבות הטבולות בדם במיקום בו נמצאו.

ויודגש כי צוות המחלצים האזרחים שגילו את גופת המנוחה לא נכנסו כלל לתוך תא מס' 2 כעולה מהודעותיהם .

 

כל העקבות המיוחסות לצוות המחלצים ההצלה והמשטרה שהיו בזירה הוטבעו במקומות שכדלקמן:

א.        תא מס' 1 על מכסה האסלה של מורדכי בן צור (סעיף 8 לחוו"ד של ירון שור ת/362).

 

ב.         תא מס' 1 על האסלה עקבת נעל של העד רמי דאודי (ת/362 סעיף 10).

 

ג.         על הרצפה בשירותים שתי עקבות נעל המתאימות לנעלי החובש (ת/362 סעיף 9).

הינה כי כן נמצאנו כבר עתה נלמדים כי התיאוריה עליה נסמכת המאשימה ולפיה כנראה שהו בתוך זירת הרצח אנשים נוספים הקשורים לצוות החילוץ ההצלה והמשטרה ושזהותם אינה ידועה הינה תיאוריה בעלמא חסרת כל ביסוס ראייתי על פניה, ובשים לב כי מדובר בפרק זמן של יותר מארבע שעות משלב ביצוע הרצח עד לגילוי גופת המנוחה, פרק זמן ניכר דיו על מנת לגרום להתקרשות הדם בזירה בכלל ובקידמת התא בפרט שלא היה מגואל בשלוליות דם שניקוו בין בסיס האסלה לקיר המזרחי.

עובדה זאת כשלעצמה משמיטה את הבסיס מהתיאוריה של המאשימה לפיה העקבות הטבולות בדם יכול והוטבעו ע"י מי מצוות המחלצים ההצלה והמשטרה שהיו בזירה, כשכאמור זהות כולם ידועה נגבו מהם הודעות ונתפסו נעליהם לבדיקה והשוואה.

 

תיאוריה נוספת מפרי דמיונה של המאשימה היא כי הואיל והראיות הפורנזיות מצביעות על שני סטים של נעליים המטפסות אלה שעל מכנסי המנוחה ואלה שעל האסלה במטרה לצאת מן התא אינן עולות בקנה אחד עם כתמי הדם שנמצאו על שתי הקירות החוצצות התומכים לכאורה במסלול היציאה אותו שיחזר הנאשם שנתמך לצורך יציאתו בשתי הקירות כאשר מאידך במסלול הנעליים הלא מזוהות נמצא כתם דם אחד.

 

ראשית: מתעלמת המאשימה מטעמים מובנים מסידרת עקבות נעל טבולות בדם ובלתי מזוהות הזרועות למכביר על רצפת התא בזירת הרצח, טביעות נעל שאף המומחה מטעמה אישר כי לא ראה אותם ומשכך גם לא נבדקו על ידו טביעות נעל שבעין בלתי מזוינת ניכר מהן שאינן מתאימות לא לנעלי הנאשם לא למנוחה ולא לתצורות נעליים אחרות שנתפסו ע"י המשטרה והושוו לעקבות בזירה (נעלי החובש נעלי המחלץ ונעלי רמי דאודי).

לפיכך אין עסקינן בראיות פורנזיות המצביעות על שתי סטים בלבד.

 

שנית: כתם הדם על הקורה המזרחית איננו תולדה של מריחת דם אלא עקבת נעל טבולה בדם הממוקמת 92 ס"מ מדלת הכניסה (סעיף 5ו' לת/296).

 

 

ומעבר לעובדה שהכתם על קורת הקיר המערבי הוא דם, אין שמץ של ראייה באיזה דם מדובר שכן לא ניתן היה להפיק ממנו DNA  כמפורט (מוצג מס' 115+114 סעיף 37 בעמ' 24 לת/695).

 

זאת ועוד – כאמור בחוו"ד של ינאי עוזיאל ת/296 עמ' 2 בסעיף 2ב' אורכו של תא השירותים בו נמצאה המנוחה הוא 153 ס"מ כתם הדם על הקורה המערבית נמצא במרחק של 50 ס"מ מהקיר הדרומי (סעיף 5 (ה) בעמ' 4 לת/296).

 

עקבת הנעל הטבולה בדם על קורת הקיר המזרחי ממוקמת במרחק של 92 ס"מ מדלת הכניסה ובמרחק של 119 ס"מ מהדלת על אותה קורה מזרחית כתמי חומר חשודים כדם בסמוך שערה בצבע שחור (סעיף 5 ו' לת/296).

 

בחשבון אריתמטי פשוט: כתם הדם על הקורה בקיר המערבי ממוקם במרחק של 103 ס"מ מדלת הכניסה (153-50) והכתם החשוד כדם בקורה המזרחית ושאיננו טביעת הנעל הטבולה בדם ממוקם במרחק של 119 ס"מ מדלת הכניסה.

 

כיצד בדיוק מתיישבת עובדה זאת עם הנחת המאשימה של הנחת 2 זרועות הידיים במקביל ובדומה למשוחזר ע"י הנאשם כשההבדל בין שתי הכתמים הוא מרחק של זרוע שלמה???

 

זאת ועוד נבצר הימני מלהבין מדוע מימצא זה כשלעצמו שולל את האפשרות של נוכחות שני ילדים בתא בנוסף למנוחה השרועה על מכסה האסלה? האם זה בלתי אפשרי?? האם נערך ניסוי כל שהוא של נוכחות 3 ילדים בתא כשאחד חציו שרוע חציו יושב על האסלה??? (ולהבדיל מ-3 מבוגרים). העובדה שמדובר בתא צר מידות שאורכו 153 ס"מ ורוחבו 74 ס"מ לא שולל בעליל אפשרות שכזאת שמן הסתם איננה נוחה ו/או קלה.

 

זאת ועוד – אליבא דגירסת המאשימה עסקינן ברצח אקראי ובלתי מתוכנן ואם אכן עסקינן בשני ילדים המעורבים ישירות ברצח הם יחדלו ויסוגו אך ורק משום שהסתרת הרצח וההימלטות דורשת מהם אי נוחות ו/או קושי להצטופף לפרק זמן מסוים בתא???

 

יתרה מזאת עקבות הנעל הטבולות בדם במסלול המנוסה הינם עקבות במידה שאיננה פחותה מ-40 להשערתו של רפק שור (עמ' 506 ש' 1-3) מידה שכזאת בהחלט מתיישבת עם מידת רגלו של נער ו/או נערה בגילאים של 14-16.

 

להגיונה של המאשימה אין אפשרות ששניים השוהים בתא והמנסים לצאת ממנו יוכלו לבצע יציאה מהתא כשאחד מהם מטפס על האסלה דרך מיכל ההדחה והקורה אל תא מס' 3, בעוד חברו מבצע מילוט מהתא תוך שהוא עולה על ירכה של המנוחה ובעזרת ידיו מניף את עצמו אל מעבר לדלת בהתאם לשחזור של הנאשם וזאת מן הטעם: "כי מי מהשניים שיצא ראשון מהתא תוך טיפוס בעוד חברו נמצא בתא לא יהא מקום לתנופה והוא יפגע ברגלי חברו".

 

ראשית: על בסיס איזו הנחה סוברת המאשימה ששנהם מבצעים דווקא במקביל את הטיפוס והבריחה ולא אחד אחרי השני?

 

שנית: נקודת המוצא של המאשימה לפיה השחזור של הנאשם הוא אמיתי ותואם את המציאות בפועל שגויה ונסמכת על אדני שווא ותידון בהרחבה בפרק הדן בשחזור.

 

שלישית: הראיות לפיהן בשעה 13:45 תא מס' 2 ותא מס' 3 היו סגורים כשמתא מס' 2 נשמעו רעשים של משיכות נייר ומתא מס' 3 נשמע קול של נערה או נער המתחזה לנערה שמכריז כי התא תפוס וכאשר מצילומי הזירה נמצאנו למדים על כמות גדולה במיוחד של ניירות טואלט על רצפת התא ובאסלת התא מאששים ותומכים במסקנה המתבקשת מקיומם של מספר סטים של עקבות נעל שונות הטבולות בדם בתא בו נמצאה המנוחה כי המדובר בשניים לפחות המעורבים ישירות בביצוע הרצח. שניים אשר בסמוך לאחר הרצח הופרעו ע"י תלמידות שהגיעו לחדר השירותים וכשבמסדרון הייתה תנועה של תלמידות אל חדר השירותים עד לאחר השעה 14:00 כעולה מהודעותיהן של בנות נוספות שביקרו בחדר השירותים הספציפי הזה בשעה 14:00 ואח"כ תוהה המאשימה האם הגיוני ששניים שחברו יחדיו לבצוע הרצח ינעלו עצמם מבפנים בצוותא ויצאו משם בתום טיפוס "מפרך" כאשר אחד מהם לפחות יכול היה לצאת מבעד לדלת?

 

כאמור לא מדובר בטיפוס מפרך ארוך ורצוף מכשולים ועל בסיס אותו הגיון יכלו שניהם בצוותא לצאת מן התא ולנוס מבלי להסתכן בהישארות בתא, הישארות שמן הסתם נכפתה עליהם לנוכח הנסיבות של תנועת תלמידים לחדר השירותים.

 

בהמשך ובהקשר זה שולפת המאשימה מנבכי דמיונה הקודח תיאוריה הזויה נוספת שיש בה לשיטתה כדי "להסביר" את הימצאות עקבות הנעל העלומות הטבולות בדם.

לטעמה יתכן :

(1) והנאשם עצמו לאחר שהתאושש קמעה חזר זירת הרצח על מנת לנקות את זירת הרצח ממצאים שיש בהם כדי להפלילו ועשה זאת עם זוג נעליים אחרות או לחלופין דאג להותיר עקבות נוספות בעזרת נעליים אחרות שאיתם שב לזירה על מנת להטעות את החוקרים.

(2) או שמא אדם זה שנקלע לזירת הרצח באקראי נבהל ונמלט.

(3) או שלחילופין אחד מצוות החילוץ ההצלה או המשטרה דרך על דם ולאחר מכן במטרה להגיע אל המנוחה עלה על הקורה על מיכל ההדחה ועל האסלה.

 

להלן ובקצרה מענה למכלול התרחישים הבדיוניים שדלעיל .

 

 

 

 

 

תרחיש בדיוני מס' 1 :

 

א.        מחומר הראיות נמצאנו למדים כי תא מס' 2 היה כבר נעול לפחות החל מהשעה 13:45             ובהמשך לאחר השעה 14:00 לאור דיווחי התלמידות שהגיעו אל חדר השירותים במועדים          הנ"ל ובהמשך נתגלה כנעול עד למציאת המנוחה בסביבות השעה 18:30.

 

ובמילים אחרות אליבא דדמיונה הפרוע של המאשימה הנאשם שב אל הזירה במועד כל שהוא לאחר השעה 14:00 נעול בנעליים אחרות וטיפס דרך תא מס' 1 ו/או תא מס' 3 בחזרה אל תא מס' 2 הנעול הותיר את עקבות הנעל "המטעות" ושב וטיפס חזרה במנוסתו אל מחוץ לתא.

ויתהה השואל אם לשיטתכם ביצע הנאשם את הרצח כשהוא נעול בנעלי הסלמנדר שלו מדוע שיטרח ויסתכן בשיבה אל זירת הרצח לצורך זה כאשר הרבה יותר פשוט והגיוני וחסר סיכון להשמיד את נעלי הסלמנדר???

נעליים בלויות ישנות מטונפות בכתמי צבע ודבק וחסרות ערך כל שהוא בעבורו.

 

ויתרה מזאת – כאשר סיפר הנאשם שזרק את מכנסי העבודה בהם עבד מפאת היותם קטנים וצרים עליו עקב עלייתו במשקל כיומיים לאחר הרצח עטה המאשימה ושלוחיה מצוות החקירה על הממצא כמוצאי שלל רב בהטיחם כלפיו (וגם היום) כי העלים והשמיד ראיות המפלילות אותו שכן מכנסיו היו מן הסתם מגואלים בדה של המנוחה.

והשאלה המתבקשת היא אם לשיטתכם הנאשם הוא אשר ביצע את הרצח המתועב הזה והשמיד כביכול את מכנסיו המגואלים בדם על מנת למנוע את גילויים והפללתו מדוע שלא ישמיד מאותו נימוק דווקא את נעליו הבלויות חסרות הערך אשר איתם ביצע כביכול את הרצח המזוויע ועקבותיהם מן הסתם אמורים להיות פזורים בזירת הרצח מחד גיסא ולשאת את DNA המנוחה עימם אל מחוץ לזירת הרצח מאידך גיסא???

 

זאת ועוד – אם לשיטת המאשימה יכול והנאשם שב לזירה לאחר מכן על מנת לזרוע במקום עקבות נעליים מטעות ואח"כ העלימם ו/או השמידם מדוע שלא ישמיד ויעלים גם את נעלי הסלמנדר הבלויות אשר איתם כביכול ביצע את הרצח והותיר בזירה את רישומיהם ויבכר דווקא להשאירם אצלו באופן גלוי ותוך עשיית שימוש בהם לצורכי עבודתו מייד לאחר הרצח?

 

 

 

 

תרחיש דמיוני מס' 2 :

 

"אדם זר שנקלע לזירת הרצח באקראי לאחר הרצח נבהל ונמלט".

 

כדי שאותו זר דמיוני יקלע לזירה ונעליו יתבוססו בדמה של המנוחה וימלט בבהלה עליו לטפס אל תוך תא מס' 2 לרדת פנימה ולהימלט באותה דרך שהרי דלת הכניסה לתא היה נעול מבפנים.

 

כיצד במציאות תיתכן היקלעות תמימה שכזאת באקראי לנוכח ההכרח לטפס מבחוץ ולקפוץ אל פנים התא?

 

ומדוע שאותו זר עלום יקפוץ פנימה אל תוך התא כדי להימלט אח"כ בבהלה מתוך מרחץ הדמים שבפנים ולא ינהג כמתבקש וכצפוי ובדיוק כפי שצוות החיפוש שגילה את המנוחה נהג ומבלי שמי מהם קפץ פנימה ויצא כלעומת שבא???

 

ומדוע שאותו זר דמיוני היודע כי עקבות נעליו נמצאים בזירה לא ידווח מייד על מציאת גופתה של המנוחה ויסביר את נוכחותו התמימה מאשר לסכן עצמו באופן כה קיצוני וחסר הגיון בחשד לרצח???

 

תרחיש דמיוני מס' 3 :

 

"אחד מהמחלצים, מחפשים או אנשי הרפואה שדרך על הדם ולאחר מכן במטרה להגיע אל המנוחה דרך על הקורה מיכל ההדחה ועל האסלה".

 

ראשית וכמפורט לעיל כל אנשי הרפואה החילוץ והמשטרה שהיו בזירה זהותם ידועה ניגבו מהם הודעות ונעליהם נתפסו ונבדקו וממצאי הבדיקה מלמדים שטביעות הנעל העלומות והטבולות בדם אינם שלהם.

 

שנית: תיאוריה שכזאת מחייבת את המסקנה שהיו כתמי דם ו/או שלוליות דם מחוץ לתא ובמרחב של חדר השירותים ממצא שכזה אך תומך במסקנה שזירת הרצח תחילתה מחוץ לתא מס' 2 על כל המשתמע הימנו בזיקה להודאה ולשחזור.

וכשלשיטת המאשימה בעמ' 354 פיסקה 6 לסיכומיה "זוהי האפשרות ההגיונית ביותר" לפשר נוכחות העקבות העלומות הטבולות בדם במיקום המצביע על מסלול הימלטות לכאורה.

 

ואולם כל התיאוריות הדמיוניות על פניהם ההסברים הרופסים לפשר הימצאותם של העקבות העלומות הטבולות בדם בתא השירותים בו נמצאה המנוחה והפולמוס התיאורטי באשר לפשר הימצאם הינם אכן חסרי ערך אם תאומץ חוו"ד ועדותו של רפ"ק ירון שור בפני כב' ביהמ"ש ואשר לשיטתו חלק מכתמי הדם אשר נספגו במכנס הג'ינס של המנוחה שימרו עקבות נעל המזוהות עם נעלי הנאשם באופן של כמעט ודאי.

האומנם???

בטרם דיון לגופם של ממצאיו ומסקנותיו הספוגים בדמיון פורה ועשיר להם מנסים לקרום עור וגידים באמצעים של אחיזת עיניים תולדה של הערכה עצמית מופרזת.

 

 

אין מנוס מסקירה תמציתית של העובדות והרקע שקדם והוביל ליצירה הדמיונית פרי עטו של רפ"ק ירון שור אשר נעץ תחילה את החץ ושירטט את מעגלי המטרה מסביב לחץ הנעוץ תוך שימוש באמצעים טכניים של אחיזת עיניים.

 

 

רקע עובדתי והשתלשלות האירועים שקדמו להכנת חוו"ד הסופית של רפ"ק י. שור.

 

 

כמפורט בפרולוג של סיכומים אלה הימים הם ימים נוראים וקשים עבור משטרת ישראל והאמונים על ביטחון הציבור.

 

האירועים המביכים והמבישים את משטרת ישראל והאמונים על ביטחון הציבור מתפרסמים חדשות לבקרים.

בתאריך 6/12/06 מתבצע רצח מחריד חסר תקדים של תאיר ראדה ז"ל ילדה בת 14 בין כותלי בית הספר בו למדה.

הביטחון הציבורי בשפל המדרגה הביקורות הקשות המופנות לזרועות אכיפת החוק והאווירה הציבורית הקשה מחייבות את המשטרה והאמונים על ביטחון הציבור לפעולה קיצונית ומהירה של פענוח הרצח המזוויע על מנת להדוף את הביקורות הקשות והבלתי פוסקות מחד גיסא ולהשיב את אמון הציבור ובטחונו במערכת אכיפת החוק מאידך גיסא.

 

בתאריך 19/12/06 כשבועיים לאחר הרצח המשטרה באופוריה ויוזמת מסיבת עיתונאים דרמטית בשעה שהיא שיא הצפייה בערוצי החדשות בה נמסר לציבור הרחב שהרצח פוענח והרוצח עצור במשמורת המשטרה (ובעוד הליך השחזור בעיצומו).

 

אופוריה זאת לא נמשכת זמן רב שכן לאחר יומיים חוזר בו החשוד שהודה ושיחזר מן ההודאה ובשלב זה מתחילים להתפרסם בכלי התקשורת ממצאים ועובדות המציבים סימני שאלה נוקבים הקשורים לעבודת המשטרה ולפענוח הרצח בו התהדרו באופן נמהר ופזיז ועוד בטרם קבלת הדוחות והתוצאות של בדיקות המעבדה למינהם.

 

ממצאים ותוצאות מבדיקות המעבדות אשר החלו אט, אט להגיע ואשר שללו את זיקתו של החשוד (כתוארו דאז) לזירת הרצח התפרסמו בכלי התקשורת חידדו והעצימו את הביקורת כלפי התנהלות המשטרה והצהרותיה הנמהרות חסרות האחריות.

האופוריה והגאווה בו התהדרה המשטרה והאמונים על ביטחון הציבור פינו בן רגע את מקומם למבוכה ותסכול ולחץ כבד מנשוא שעל כפות המאזניים מונח עתה שמה וגאוותה של המשטרה כולה.

 

מכלול הנסיבות איננו מותיר אף אלטרנטיבה אחרת בידי המשטרה והאמונים על ביטחון הציבור למעט הגנה על הצהרותיהם הנמהרות והפזיזות ובכל מחיר ולו גם באמצעות קידושם של אמצעים לא כשרים להשגת מטרתם.

 

רפ"ק ירון שור נקרא אל הדגל ובתאריך 3/1/07 בעיצומה של הביקורת המוטחת במשטרה חדשות לבקרים בכלי התקשורת בהקשר לפרשת רצח תאיר ראדה ז"ל מוציא חוו"ד ראשונית לפיה מצא על המכנס של המנוחה 2 עקבות נעל המתאימות בגודל ובדגם לנעלי החשוד רומן זדורוב ברמה של אפשרי שנעל החשוד הם אשר הותירו את העקבות.

 

לרפ"ק ירון שור ברור בשלב זה אם מידיעה אישית ואם באמצעות תידועו ע"י הגורמים האמונים אישית על החקירה ו/או מהדרג הבכיר ו/או באמצעות הפרסומים בכלי התקשורת כי חוו"ד שלו הוא קרש ההצלה האחרון שנותר להצלת שמה וגאוותה של המשטרה ושל הדרגים האמונים על ביטחון הציבור. הסתפקות במינוח של אפשרי ישמיט סופית את הקרקע מתחת לרגלי המשטרה שמיהרה להתהדר בפענוח הרצח.

תוצאות הבדיקה מהמעבדות המז"פ שהחלו לזרום ולהגיע לא קשרו את החשוד לזירת הרצח ו/או לרצח ומחלקם אף ניתן היה להסיק מסקנות הפוכות התומכות בגרסת החשוד שחזר בו מההודאה.

 

מודע לאחריות הכבדה הרובצת עתה אך ורק לפתחו ולתוצאות הצפויות אם יכשל במשימתו "הלאומית" נועץ רפ"ק ירון שור את חץ המטרה על הלוח ומתחיל במשימת שרטוט מעגלי המטרה מסביבו במשך 5 וחצי חודשים כשהיעד שינוי הרמה של "מאפשרי" כמצוין בדיווח הראשוני שלו

 

 

מיום 3/1/07 לרמה הגבוהה ביותר של האפשרות מטרה "לאומית" עבור כל מי שנמנה על זרועות המשטרה וביטחון הציבור.

 

ולא למיותר יהא להדגיש חזור והדגש כי בזירת הרצח ובסביבתה לא נמצא ולו בדל ראייה ו/או אבק של ראייה פורנזית ו/או אחרת שיש בה כדי לקשור את הנאשם לזירת הרצח ו/או לסביבה הקרובה והסמוכה לזירת הרצח.

וכשלמעשה עסקינן בזירת רצח עמוסה ושופעת בממצאים ובראיות.

משימת הניסיון הנואש להמציא ראייה פיזית כל שהיא שתקשור את הנאשם לרצח הונח על כתפיו של רפ"ק ירון שור שלא יבחל לנצל את מומחיותו כדי לאחז את עיני כב' ביהמ"ש בעדות כזב בתוך כדי יצירת יש מאין.

 

ובמה דברים אמורים?

חוות דעתו ועדותו של ירון שור:

 

נתוני הפתיחה : עמ' 475 ש' 12 :

 

"לפעמים מנסים להאיר את העקבה באורות שיעוררו פליטה מוגברת או קליטה מוגברת שיאפשרו להבחין בעקבה על רקע המוצג שיכול לכלול בתוכו חומרים שונים שנגדיר אותם כ"רעש".

מכנסי הג'ינס במקרה שלנו הם דוגמא טובה להרבה מאד רעש רקע שעליו מוטבעים מספר סימנים יתכן ויתרחשו באופן טבעי כתוצאה מזרימה או התזה של דם...."

 

עמ' 485 ש' 20 : "עקבות נעלים המוטבעות בדם הן העקבות הקשות ביותר להשוואה וזאת עקב הטבע של הדם, הצמיגות שלו והעובדה שרק אותו קטע בנעל שמתלכלך בדם יותיר את העקבה בדם......

משטח חלק שאיננו סופג כמו רצפת שיש כמו לוח זכוכית יכול לקלוט עליו פרטים דקים מאד, משטח כמו בד או כמו מכנסי ג'ינס יש לו טקסטורה עצמית יש לו בליעה של חומר  ויש לו צבע שיכול להקשות מאד על הקלטת הפרטים בעקבה בנעל עם הדם שמותירה העקבה.... במידה ואדם

 

דורך כמה פעמים על אותו משטח יתכן ובטביעה הראשונה הוא מותיר חלק מהדם על המכנס אבל מאד יתכן שבדריכה הבאה הוא ידרוך עם חלק אחר של הנעל על אותו חלק של המכנס שהוכתם קודם לכן בדם ולכן העקבה הבאה שלו יתכן ותהיה אזור אחר של הנעל ולא האזור הראשון....

במקרה שלפנינו כל התנאים המקשים האלה מתקיימים ביחד החומר שממנו הוטבעו העקבות הוא דם המשטח עליו הוטבעו העקבות הוא מכנסי ג'ינס שלהזכירכם לא היו על שולחן במעבדה אלא היו על גוף אדם – העקבות נוצרו זו על גבי זו, וזו ליד זו בערבוביה.... כאשר העקבות הוטבעו על המכנסיים יתכן והמכנסיים היו מקופלות באזור מסוים.... ברור שהעקבה שתוטל על המכנס בעודו מקופל לא תראה על המכנס אותו דבר בעודו שוכב ישר במעבדה ...... כאשר אנו דורכים על משטח גלילי יתכנו עיוותים והכפלות או תזוזות בנעל שתקשינה עלינו לקשר את הנעל לעקבה".

 

במכלול נתוני פתיחה אלה מתבצעת ההשוואה.

 

וכך פותח רפ"ק שור את ממצאי חוות דעתו בת/362 :

 

"ע"ג זוג המכנסיים (סעיף 11) בחלקם הקידמי נמצאות עקבות נעלים רבות חלקיות בחלקן זו על גבי זו וביניהן העקבות הבאות".  (ההדגשות ה שלי ד.ש.).

 

עקבה מס' 1 (L1) :

 

עקבה חלקית של נעל שמאלית ממוקמת מתחת לכיס השמאלי של מכנס הג'ינס ובצמוד לו.

 

לשיטתו של רפ"ק שור עקבה חלקית זאת מתאימה בדגם בגודל ובמספר פגמים המצויים בסוליה לחלקים המקבילים בנעל השמאלית של הנאשם.

 

לנוכח ממצאים אלה קובע רפ"ק שור כי לדעתו: אפשרי בהחלט שהנעל השמאלית של הנאשם הותירה את העקבה מס' 1.

 

 

האומנם?

 

ראשית: מהשוואה של החלק הקידמי שמאלי של הנעל לכתם שעל המכנס המכונה עקבה מס' 1 באמצעות הצילומים בהם נעזר רפ"ק שור לצורכי קביעתו ניתן להבחין ועל פניו שקווי המיתאר אינם דומים כלל.

להלן ההשוואה בין שקופית מס' 7 אל מול שקופית מס' 2 מהמצגת שערך רפ"ק ירון שור לגבי עקבה מס' 1 בת/374 (קצוות סופי מכווץ) .

 

מעיון בשקופית מס' 7 המתעד את כתם הדם וגבולותיו ואשר לשיטתו של רפ"ק שור מכונה עקבה מס' 1 ניתן להבחין באופן בולט בצדו השמאלי בדפוס של קווים משוננים שחלקם חורג במעט מגבולות כתם הדם והמשכם אף חופף בחלקו לגבולות כתם הדם קו מיתאר זה איננו דומה לחלוטין לקו המיתאר של הנעל השמאלית של הנאשם המשתקף בשקופית מס' 2 שהינו חלק לחלוטין עקב בלאי ושחיקה.

 

גבולות הכתם משמאל, עם פסים             גבולות צד הנעל, גבולות חלקים ללא פסים

בולטים החוצה                                                  בולטים המכונה "קצוות סופי מכווץ"

שקופית מס' 7 בתיק עבודה ירון שור                    שקופית מס' 2 במצגת ירון שור                 

 

 

 

 

 

 שנית:   השוואת צילום המכנס שנעשה במעבדה (שקופית מס' 7) עם צילום המכנס במציאות עת היה מונח על המנוחה שנמצאה חצי שרועה חצי יושבת על האסלה המוכתמת בדם כמשתקף בתמונה מס' 78 מת/375 של המומחה ינאי עוזיאל, נראה בבירור כי החלק העליון של קבוצת הסימנים בעקבה מס' 1 ממוקם בצורה אלכסונית על המכנס במיקום בלתי הגיוני להצבת נעל האמורה להחליק עם הצבתה במיקום שכזה.

בעוד שהחלק האמצעי נמצא למעשה כבר בצידו של המכנס במיקום שכבר בלתי אפשרי להציב נעל.

ואילו הקצה התחתון של קבוצת סימני הדם ממוקם בחלק התחתון של המכנס וממש מתחת לרגל במיקום בלתי אפשרי בעליל להצבת הנעל.

 מתוך שקופית מס' 7  תיק ירון שור                     מתוך תמונה מס' 86 ת' 365 ת' 375

 

·       החץ האדום מצביע על הסימנים באלכסון המכנס

·       החץ הצהוב מצביע על הסימנים בצד המכנס

·       החץ הכחול מצביע על הסימנים שאינם נראים משום שהם מצויים מתחת לירך

 

ולא מן המיותר יהא לצטט את הצהרת המאשימה בעת חקירתו הנגדית של עד ההגנה דורון בלדינגר בעמ' 1699 - האם הפנמת זאת כי מה שבן אדם יכול לראות בעין זה לא מומחיותך?"

ובמילים אחרות: אין צורך להיות מומחה על מנת לפרש דברים ו/או עובדות הנראים לעין.

 

כל ההשוואות עד עתה המפורטות לעיל נראים בברור לעין ואינם זקוקים לפרשנות של מומחה.

 

שלישית: לשיטתו של רפ"ק שור נמצאים בקידמת הסוליה השמאלית בצידו השמאלי של הסוליה מספר חתכים שהם שריטות שנוצרו בסוליה תוך כדי השימוש בה (עמ' 488 ש' 18-22) כשכל שריטה הינה פגם אקראי המיחד את הסוליה הזאת על פני כל הסוליות האחרות מהדגם ומהגודל הללו שנוצרו בעולם.

 

(הדגשות שלי ד.ש)

 

לשיטתו של רפ"ק שור השריטות שהינם פגמים ייחודיים נראים בעקבה מס' 1 ומספקים די אינפורמציה על מנת להגיע למסקנה כי אפשרי בהחלט שעקבה זאת הוטבעה ע"י נעלו השמאלית של הנאשם.

נקדים ונאמר ועוד בטרם דיון והוכחה שקביעתו של רפ"ק שור נסמכת על אחיזת עיניים ואיננה עולה בקנה אחד עם המציאות לאשורה.

 

ומכאן לאחיזת העיניים לפיה תואמים השריטות הייחודיות שעל סוליית נעלו של הנאשם לסימנים המופיעים בעקבה מס' 1 שעל מכנסי המנוחה.

 

(מתוך שקופית מס' 4 ת/374)

בקצה קידמת הנעל משמאל ומתוחם בעיגול ניתן להבחין לפחות ב-5 שריטות (פגמים) הקיימים בנעלו השמאלית של הנאשם ואשר הינם ייחודיים רק לנעלי הנאשם.

 

בניסיון להוכיח את טענתו הכין רפ"ק שור מצגת באמצעותה הציג בפני כב' ביהמ"ש תמונות משולבות של שקף צבעוני מהטבעת הניסיון הצבוע בכתום ובהן מודגשים בדיו כחול הפגמים, ואותם הניח רפ"ק שור על תמונת כתם הדם של עקבה מס' 1 ו"הראה" קבל עם כיצד שקף הטבעת הניסיון הצבוע כתום ובו הפגמים המודגשים בדיו כחול משתלבים עם הסימנים לכאורה של התמונה מכתם הדם שבעקבה מס' 1.

 

 

          

(שקופית מס' 53 ת/374)                                             (שקופית מס' 54 ת/374)

 

 

 

 

 

וזאת היא אחיזת העיניים כפי שניתן להבחין בתמונות הבאות:

 

אם נסלק את הצבע הכתום ונתבונן בהשוואה שבין סימני הדיו לבין כתם הדם ניתן בנקל להבחין שכל דמיון בין הפגמים שעל הנעל לסימנים שבכתם הדם הינם פרי דמיון פרוע. אין דמיון לא באורכם לא בעיקולם ובוודאי שלא בצורתם.

 

שקופית מס' 55 ת/374                                   שקופית מס' 56 ת/374

עקבותL1 מסכה פגמים.jpg  L1  פגמים.jpg

 

 

לעניין זה ראה גם עדות ירון שור בעמ' 490 ש' 2-3 : "לא זה המצב במקרה שלנו יש הרבה רעשי רקע יש פה הרבה כתמים של דם הפגמים לא מופיעים במלוא אורכם אלא מופיעים בחלקם".

 

ובהקשר, זה המקום לצטט את רפ"ק שור עת העיד בפני כב' ביהמ"ש בעמ' 475 ש' 22 :

"בצילום ניתן לעשות עבודות הגברה אופטיות כמו לנסות ולהגביר צבע מסוים על פני הצבעים האחרים כך בתצלום יתכן ונראה את העקבה ברור יותר מאשר בעין שלא מסוגלת להפריד בין גווני צבע שונים לכן תמיד אנו עובדים עם הצילום ולא עם המוצג בעצמו".

 

ובהמשך להקשר זה בעמ' 485 ש' 27 :

"משטח כמו בד או כמו מכנסי ג'ינס יש לו טקסטורה עצמית יש לו בליעה של חומר ויש לו צבע שיכול להקשות מאד על הקלטת הפרטים בעקבה בנעל עם הדם שמותירה את העקבה".

 

בהמשך תובהר הקורלציה של האמור והמפורט בציטוטים אלה לבין התמונות אשר הוצגו בפועל בפני כב' ביהמ"ש.

 

מעבר לדמיון הפרוע של דמיון כל שהוא בין השריטות בנעל שמאל של הנאשם לבין הסימנים שהוצגו בכתם הדם הקשור לעקבה מס' 1 היינו מצפים שסימניהם של לפחות כל 5 הפגמים המופיעים בקדמת נעל שמאל של הנאשם יוטבעו ויותירו את רישומיהם בעקבה, שהרי לא יתכן ששני הפגמים האחרים שבין הפגם השני (אם נמנה אותם החל מלמעלה כלפי מטה) לחמישי נעלמו מן ההטבעה בהעדר מגע עם דם כאשר הפגם החמישי כביכול כן באו במגע עם דם ואלה שבינם ריחפו מעל משטח הדם.

 

זאת ועוד - בהסתמך על האמור בעדותו של רפ"ק שור בפני כב' ביהמ"ש בעמ' 489 ש' 11-13 :

כל חתך (שריטה) שבנעל אמור ליצור חלל לבן בעקבה הואיל ובנעל יש חוסר.

 

וחוסר, חלל, או ריק אינם יכולים להותיר סימן מוחשי אלא של חלל לבן.

 

 

 

אלא מאי – עיון בשקופית המתעדת את הסימנים שהודגשו בכתם הדם לאחר שסולק הצבע הכתום (שקופית מס' 55 ת/374) חושף לעיננו סימנים כהים וברורים הפזורים למכביר בתוך אותם חללים "לבנים" כביכול ושקיומם איננו יכול לדור בכפיפה אחת עם א. האמור בעדותו לעיל של רפ"ק שור.

  

ממצאים אלה כשלעצמם משמיטים את הבסיס למסקנתו ולפיה החללים "הלבנים" ו"צורתם" מתיישבים כביכול עם השריטות בקדמת נעלו השמאלית של הנאשם ושומטים את הבסיס לקביעת דרגת של אפשרי בהחלט שנעלו השמאלית של הנאשם הותירה את העקבה מס' 1.

  

 

ומן המותר להדגיש כי לאור האפשרות של כל מי שבוחן את הכתמים "הלבנים" כביכול ו"צורתם" יש אפשרות להבחין שאין הנדון דומה לראייה.

 

לפיכך לא בכדי טורח רפ"ק שור בעצמו לציין בפני כב' ביהמ"ש בהקשר זה בעמ' 489 ש' 21 : "אם כי יש להודות ההופעה שלהם איננה כה ברורה".

 

זאת ועוד – מסתבר שההתאמה לכאורה של הסימנים בין השקף של טביעת הניסיון לבין הכתם המהווה את עקבה מס' 1 מסכלת את שילוב גבולות סוליית הנעל עם גבולות כתם הדם בחלק התחתון של הצילומים ומסכלת את ההתאמה בין קווי המתאר של סוליית הנעל וקווי המתאר של הכתם.

 

כפי שאפשר לראות בשקופית מס' 10 מ- ת/374 מתוך מצגת "קצוות סופי מכווץ" בתיק העבודה של ירון שור.

בעמוד הבא:

 

 

 

קצוות2

·       החץ הכחול מצביע על המקום שבו ניסה המומחה רפ"ק שור לשלב את הפגמים שבקדמת הנעל, עם הכתם שעל העקבה. החיצים הצהובים מצביעים על גבולות הסוליה וגבולות הכתם שהתרחקו זה מזה כתוצאה מהניסיון לשלב את הסימנים "הייחודיים" בקדמת הנעל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

·       החצים הצהובים מצביעים על גבולות הנעל והכתם שהתרחקו זה מזה בעקבות ניסיונו של רפ"ק שור לשלב את הפגמים בסוליה עם כתם הדם שעליהם מצביע החץ הכחול , כך שהסימנים על סולית הנעל והסימנים על המכנס אינם מתאימים ואינם חופפים גם לא שפות הנעל והכתם.

 

 

 

 

 

 

 

זאת ובנוסף – נמצאנו למדים בהקשר של עקבה מס' 1 מעדותו של עד ההגנה גיא קופר בעמ' 1607 ש' 22 כדלקמן:

א.        "אפשר לראות התאמה שטחית בין הנעל לטביעת הנעל אך אם נכנס לפרטים נראה             הבדלים חשובים.

            כהתחלה – הקצה השמאלי של הטבעת הניסיון אינו תואם את הקצה בטביעה .... ישנם             מקטעים שחסרים בקצה הנעל בטביעה על הג'ינס באזור הזה יש עיגול על הנעל, על             הסוליה וכאן ניתן לראות שהפסים בטביעה ממשיכים איפה שאמור להיות עיגול כך שאם    הנעל הותירה את העקבה בהנחה שזאת הנעל היחידה לא הייתי מצפה לכך שהפסים             ימשיכו."

 

(הדגשות שלי ד.ש.).

 

            " כמו כן למטה באזור זה ניתן לראות על הנעל פסים דקים ומדויקים ופסים עבים יותר             הפס הרחב הראשון עובר באזור זה.

            בעקבה יש פסים דקים איפה שאמורים להיות פסים עבים כך ששוב אם העקבה הזאת             היא עקבה יחידה הייתי מצפה לראות פסים עבים יותר באזור זה. "

 

(הדגשות שלי ד.ש.)

 

ובאשר לפגמים "הייחודיים" עמ' 1608 ש' 11 :

"בחלק התחתון רואים פגם נוסף של הנעל שהוטבע בצורה מעגלית ובמרכז בין שני הפגמים שדיברתי עליהם קודם יש פגם נוסף שהוטבע כשעוברים על המאפיינים האלה הראשון העליון הוא שווה בעוביו, במיקומו ובזוית לפגם בנעל הוא לא באורך מלא למרות זאת יש מאפיין זהה מתחתיו אשר אינו זהה לשום נזק בהטבעת הניסיון אם זה לא נגרם מפגם בנעל זו יכולה להיות תוצאת לוואי שצריכה להטיל דופי באם זו אכן עקבה של הפריט שהשאיר את הסימן.

האזור הזה למטה אפשר לומר שזו צורה מעגלית אך אפשר גם להגיד שזה חלק מהמרקם הכללי בקצה וניתן לראות גם פה וגם שם בין השאר פשוט קטע ריק ועיגולים נוספים במעלה העקבה כך שלדעתי גם זה מקיים ספק, אין הסבר למקטע. "

 

 

" ישנו ספק לגבי התאמת הפגמים של הנעל למאפיינים בעקבה לדעתי אם זאת עקבה יחידה היא לא נוצרה מהנעל הזאת.

חלק מההבדלים ניתן להסביר ע"י עיוות כמו למשל הפגמים בנעל יש מספיק הבדלים משמעותיים אשר קשה מאד להסבירם אם הנעל הטביעה את העקבה. "

 

זאת ועוד – בחוו"ד של מר קופר נ/285 בעמ' 10 שורה 15 בהתייחסו לעקבה מס' 1 מציין כי : " המבנה העגול של תבנית "המטרה" אינו נראה בטביעה יתכן משום שאזור זה של הסוליה לא היה טבול בדם או משום שהטביעה נעשתה ע"י נעל בעלת תבנית סוליה שונה, באופן ברור מד כמה מטביעות הקווים המקבילים נמשכות במקום בו הייתה אמורה להיות תבנית "המטרה" אילו הטביעה הייתה נעשית ע"י הנעל הזאת."

הסברו זה נתמך ומובהר היטב בנ/286 בעמ' 4 איור מס' 3 (תיק העבודה של גיא קופר) המדבר בעד עצמו.

ואולם על אף הנראה והברור והמבואר לעיל מצא לנכון המומחה מטעם המאשימה לדרג את העקבה מס' 1 ברמה של אפשרי בהחלט.

 

כב' ביהמ"ש אם אין זה לעג לאינטליגנציה המועשר בדמיון פרוע ובמצג שווא, אזי לעג ודמיון קודח מהם?

 

 

 

 

 

עקבה מס' 2 (L2) :

עקבה זאת המוגדרת ע"י רפ"ק שור "כעקבה חלקית קלושה ומעוותת" (ת/362 סעיף 1ב בעמ' 4 לחוו"ד) (וראה עמ' 492 ש' 25 לפרוטוקול) דורגה ע"י רפ"ק שור כאפשרית בהחלט להתאמה עם נעלו השמאלית של הנאשם, כי לשיטתו נמצאה התאמה בין צורת פגם שעל הנעל עם צורתו של סימן המופיע בעקבה מס' 2 על מכנסי המנוחה.

    כב' השופטים אין ספק כי נדרש שפע של דמיון פרוע ליצור יש מאין והניסיון לשכנענו כי דמיונו תואם את המציאות גובל בפטטיות .

    ראשית: את עיקר מאמציו לשכנענו כי דמיונו תואם למציאות מיקד רפ"ק שור בקצהו של כתם דם (אקראי לחלוטין כפי שיובאר בהמשך) המזכיר לו צורת בומרנג כשבתוך "הבומרנג" חלל לבן וצר כתם נוסף מעין תלולית קטנה ואשר לשיטתו תואמת ככפפה פגם בצורת חתך באורך של ס"מ בסולית נעלו השמאלית של הנאשם.

ומן המותר להדגיש שאת "התלולית" שבתוך הבומרנג מצא רפ"ק שור אך ורק על העתק אלגיניט שהרים מן הכתם שעל מכנסי המנוחה ובעוד שאין לו כל זכר בחתך שעל סולית נעלו השמאלית של הנאשם.

ולנוחיות כב' ביהמ"ש מוצגת הגדלת תמונה המתעדת את החתך בנעלו השמאלית של הנאשם הלקוחה מת/375 שקופית מס' 5 ממצגת קובץ קצוות מכווץ L2 ובהשוואה לתמונה מוגדלת של שקופית מס' 20 מת/375 מ"קובץ קצוות מכווץ" L2 .

                         שקופית מס' 5                                     שקופית מס' 20

נעל הטבעה וסימון גזור2.jpg     

 

 

 

 

 

מתוך מעתק האלגינייט העתיק שור שקף שבו נמצאת "התלולית" שבעצם איננה קיימת בחתך שבסוליית הנעל ואף הדגיש אותה בצבע ירוק

שקופית מס' 27                                                 שקופית מס' 31                                           

 

זאת ועוד – בעדותו של רפ"ק שור בפני כב' ביהמ"ש בעמ' 492 ש' 4 מעיד רפ"ק שור: "יכולים לראות באמצע איזה כתם שנותר כי השריטה איננה אחידה בגובהה"

 (הדגשה שלי ד.ש.)

 

לא למיותר יהא לציין כי לא הובאה שום ראייה ושממנה ניתן לראות ו/או להבין כי השריטה איננה אחידה בגובהה (לא מדידות ולא בדיקות) כך שמה שנותר זה להתרשם ממה שעיננו יכולות לראות, ובבחינה חזותית של החתך לא ניתן לראות ו/או להתרשם שהחתך אינו אחיד בגובהו.

 

זאת ועוד – ממה שעיננו רואות והרי לצורך ספציפי זה אין לעיני המומחה יתרון כל שהוא על עיני כב' ביהמ"ש. ניתן לראות שאין בכתמים האקראיים על הכיס השמאלי (כתמים המכונים עקבה מס' 2 לטעמו של המומחה) אף לא שמץ המזכיר את נעליו של הנאשם ובוודאי שלא פגם בצורת "בומרנג", כי אם רק(!) קצהו של כתם דם אקראי. כפי שמראה החץ הצהוב

 

בעמוד הבא:

 

 

להלן צילום הכתם בגוונים של אפור, מתוך שקופית מס' 8 מצגת 2L מכווץ מתיק עבודה ירון שור

עקבה  רזה.jpg

 


בהקשר זה מוזמן כב' ביהמ"ש לעיין בנ/285 חוו"ד של גיא קופר בעמ' 10 תחת הכותרת טביעה מס' 2 החל מסוף שורה 3 :

 

"לדעתי אין התאמה בין כתמי הדם שעל הג'ינס לבין התבנית שעל החלק הזה של הסוליה.

 

בסדרת התמונות שהכין מר שור עבור ביהמ"ש הוא הדגיש את הנזק לסוליה אשר לדעתו תואם מאפיין בטביעה דבר זה מוצג באיור מס' 5 בתמונות הדגיש מר שור מאפיין של הטביעה והניח מעליה מאפיין של נזק לסוליה כפי שמצטייר מטביעות הניסיון שנלקחו מנעל (בכתום).

אמנם יש מידה מסוימת של התאמה בין המאפיינים אך אף אחד ממאפייני תבנית הסוליה אינו מופיע בטביעה על המכנס (כלומר מאפיין הנזק הוא מחוץ להקשר).

מאפייני נזק מועילים רק אם הם ממוקמים בתבנית הכללית של הסוליה והם תואמים לה בחירת מאפיין אחד מתוך כתם / טביעה מחוץ להקשר היא חסרת משמעות משום שעל פני מכנסי הג'ינס המאוד מוכתמים יש מספר אינסופי של כתמים עם צורות מורכבות וקצוות רבים לא יהיה זה מפתיע בכלל אם לפחות לאחד מהכתמים יהיו קווי דמיון למאפייני הנזק הרבים שעל הסוליה".

 

יהיה זה מן המיותר להכביר מילים על הברור והמובן מהמפורט לעיל והמשתלב עם ההיגיון הצרוף וניסיון החיים. ראה עדותו של מר קופר בהקשר זה בעמ' 1609 ש' 13 עד עמ' 1610 ש' 14.

 

והסבר פרטני יותר על כך שמדובר בכתם דם אקראי בלבד מספק המומחה מר קופר בחקירתו הנגדית בעמ' 1641 ש' 10-19.

 

וכך באים הדברים לידי ביטוי:

"שאלה:  אני מצביעה לך על כתם כפול שנמצא על העקבה האם שמת לב לכתם הזה?

 

תשובה: כשמסתכלים על הג'ינס מזווית ראייה רחבה יותר ישנם מאות כתמים על כל המכנסיים אני מראה עוד כתם אחד אף אחד לא רומז שזה אותו הכתם כמו הכתם ההוא אני מאמין שהטענה שהנעל הותירה שתי עקבות השמאלית קודם ואז הימנית או להיפך אם היא הותירה את הטביעה השמאלית קודם כל אז אנו לא רואים את שני הסימנים למעלה והם לא חוזרים על עצמם בעקבה השנייה הכפולה ישנם מספר כתמים יכול להיות שהם נוצרו אחרי שהטביעה הוטבעה.

אם הטביעה הימנית הוטבעה קודם דם מהצד הימני היה עובר לאזור של הטביעה השמאלית אם העיקול של העיגול זה אמור להיות חלק מהדוגמא".

 

הנה כי כן נמצאנו למדים כיצד עקבה "חלקית קלושה ומעוותת" הופכת לעקבה ברמה "אפשרית בהחלט" בעזרת דמיון פרוע ואחיזת עיניים.

 

 

 

 

עקבה מס' 3 (L3) :

 

 

גם עקבה מס' 3 מוגדרת ע"י רפ"ק שור "כעקבה חלקית ביותר וקלושה" (עמ' 493 ש' 15) ובחוו"ד ת/362 סעיף 1ג מוגדרת כ- "עקבה חלקית ביותר כפולה וקלושה".

 

הגדרה זאת לא הפריעה כמובן לרפ"ק שור לקטלגה ברמה של אפשרי בהחלט כתואמת לנעלו השמאלית של הנאשם והרי כבר נמצאנו למדים שבעזרת דמיון פרוע ואחיזת עיניים ניתן גם ניתן לזהות רמה גבוהה ביותר של התאמה לכל ממצא קלוש מעוות וחלקי אשר יהא.

 

לשיטתו של רפ"ק שור "מצא" סימן של דם בצורת סהר בגודל של מספר מילימטרים על תפר המכנס המתאים לכאורה לחלק מעיגול הדריכה הקדמי הנמצא על סולית נעלו השמאלית של הנאשם.

רפ"ק שור הכין מצגת אותה הציג בפני כב' ביהמ"ש והראה באמצעותה קבל עם כיצד מתאים הכתם שעל תפר המכנס לחלק מעיגול הדריכה של הנעל.

 

אחיזת עיניים כמעט מושלמת וזאת לאור הממצאים כדלקמן:

ראשית: באמצעות המצגת שהציג שור, ניתן היה לכאורה להתרשם כי פני הבד בשני צידי התפר שווים בגובהם. בעוד שבמציאות החלק העליון של התפר בולט מהבד שלצידו ובאופן שכתם הדם ממוקם לצד התפר מתחתיו.

 

ראה בעמוד הבא:

 

 

 

 

להמחשה מוצגים בפני כב' ביהמ"ש התמונות הרלוונטיות המדברות בעד עצמם. החצים הצהובים מצביעים על כתם הדם.

 

 1).  קטע המכנס כפי שנמצא                                                   2). קטע המכנס - בגוונים של אפור

מתוך תמונה מס' 8 בתיק עבודה ירון שור                        מתוך תמונה מס' 7 בתיק עבודה ירון שור

 


תמונות של אותו קטע מכנס במצגת "פגם יחיד מכווץ" של רפ"ק ירון שור

תמונה31שקופית מס' 45                                                   שקופית מס' 37

תמונה23

 

מן המקובץ עולה שאותו חלק קטן מעיגול הדריכה של הנעל שכביכול תואם לכתם הדם אמור היה למעשה להיות מונח מתחת לתפר ולצידו, מצב בלתי אפשרי בעליל בעוד שבהצגת התכלית בפני כב' ביהמ"ש באמצעות המצגת הרושם שנוצר היה כי מדובר בתפר שגובהו שווה לפני בד המכנס ומשתלב עימו ללא הבדלי גובה.

 

ויתרה מזאת – בפני כב' ביהמ"ש מוצגת תמונה מס' 63 מת/ 365 בו תועדו ממצאי הזירה ע"י רפ"ק ינאי עוזיאל ובה התמונה המנציחה את המכנס של המנוחה כשהוא מונח על גופה בשלב בו נמצאה (ולהבדיל מהממצאים אותם הסיק רפ"ק שור מהסימנים על המכנס בתנאי מעבדה כשהמכנס פרוס לפניו בצורה ישרה וחלקה).

 

·       החץ הצהוב מצביע על סימן שנעשה לכאורה על ידי קדמת הנעל

·       החץ הכחול מצביע על מיקום הכתם שמתחת לתפר הנמצא בעצם  מתחת לירך

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


מהתמונה ניתן ללמוד בעליל שהתפר והכתם שלשיטתו של רפ"ק שור הוא חלק מעיגול דריכה המצוי על נעל הנאשם איננו יכול לדור בכפיפה אחת עם היגיון אלא עם דמיון ובדיון בלבד. שהרי אין אפשרות להציב נעל במיקום כזה בהתייחס לזווית האלכסונית של משטח הירך ולמיקום הכתם הנמצא ממש מתחת לירך של המנוחה כמשתקף מהתמונה של המכנס המונח על המנוחה בעת הימצאה.

 

 

זאת ועודבעמ' 11 לנ/285 (חוו"ד של ד"ר קופר) בהתייחסו לעקבה מס' 3 הוא מציין: "לדעתי ישנו חלק מכתם בצורת קשת אשר דומה בנסיבות לטבעת החיצונית של המטרות" שנמצאות על סוליית הנעלים של פריט 9.

מכל מקום לא ברור שזה נעשה ע"י נעל ואני לא יכולתי לראות מאפיינים נוספים שתואמים לתבנית הנעלים באזור זה של הסוליה. לדעתי להתאמה של מקטע כה זעיר אין כלל ערך כהוכחה."

 

(הדגשות שלי ד.ש.)

 

 

זאת ועוד – בעמ' 1610 ש' 25 מעיד ד"ר קופר לעניין עקבה מס' 3 בין היתר: "בתקריב ניתן לראות שהקצה של העיקול יש בו מקטעים חסרים הם קרובים מאד לגודל המרקם של הג'ינס כך שאינני משוכנע שזאת הצגה מדויקת של פריט שהשאיר סימן או עקבת דם, זה יכול כמו כן מתוצאה של הרטבה בלתי אחידה של פני השטח של הג'ינס, דבר נוסף, ההיקף של עיגול זה מגיע עד קרוב לאמצע, בכתם ישנו לעיקול רדיוס קטן יותר כך שהעיקול קטן מקצה העיגול.......

..... ללא קונטקסט רחב יותר או מאפיינים אחרים מהנעל זה רק כתם דם".

 

(הדגשה שלי ד.ש.)

 

 

עקבה מס' 4 :

 

לשיטתו של רפ"ק שור מתחת לכיס השמאלי ובניצב לעקבות מס' 1 ו-2 נמצאה עקבה חלקית ביותר הדומה לנעל שמאל של הנאשם בדגם ובגודל ומכאן שאפשרי שהנעל השמאלית של הנאשם הותירה עקבה זאת.

 

כבר מהסתכלות ראשונית על הכתם המזוהה כעקבה אליבא דירון שור ניתן להבחין שאין בה שום תבנית מוגדרת ומעבר לאינדיקציה בלבד לכך שמדובר בכתם קשתי שאולי משתלב עם קשת עיגול הדריכה של נעלי הנאשם אין בו דבר.

יתרה מזאת כשהנעל מוצבת בזווית כזאת ניתן להבחין שקידמת הבוהן איננה תואמת כלל לתצורת הסוליה ולא אף קו מהקווים העדינים אשר בקידמת החלק החיצוני של הסוליה לכתם המוצע ע"י רפ"ק שור כטביעת נעל מס' 4 יש תחומים של כתם מוצק מבלי שיש בו דבר היכול להצביע על כך לנעשה ע"י נעל בעלת תבנית כמו של הנאשם דווקא ולא ע"י נעל אחרת שגם היא בעלת אלמנטים דומים של תבניות עגולות.

 

בעמ' 1612 ש' 2 מעיד ד"ר קופר בהקשר לעקבה מס' 4 ואשר יש בכך כדי לסכם את הממצאים הקשורים לעקבה מס' 4.

"בעצם מה שיש לנו זה קצה מעוקל שהרבה נעלים יתאימו לו".

 

וגם זאת כמסתבר הושג ע"י כך שהורידו את הנעל במספר מילימטרים על מנת ליצור התאמה אפשרית עם עיקולו של הכתם.

(עמ' 1611 ש' 23) , (וראה עדותו של ירון שור בעמ' 495 ש' 1-3) .

 

ולא למיותר יהא לציין כי גם אם נתעלם כליל מכל ההשגות כמפורט לעיל ערכה של הדרגה אפשרי כשלעצמה איננה בעלת ערך ראייתי לנוכח מספרם הרב של האפשרויות הנובעות הימנה.

 

עקבה מס' 5 :

 

לשיטתו של רפ"ק שור באזור הכיס הימני ועליו נמצאות מספר עקבות חלקיות כפולות וקלושות של נעל ימין המתאימות בדגם ובגודל לחלקים המקבילים בנעל ימין של הנאשם בדרגה של אפשרי שנעלו של הנאשם הותירה את העקבות החלקיות הכפולות והקלושות הנ"ל.

 

ושוב ובדומה לתוצאה הנובעת מקביעת דרגת אפשרי ביחס לערכה הראייתי הזעום וחסר המשמעות כמפורט ביחס לעקבה מס' 4 לא ניתן להתעלם מהאופן בו נקבעו הממצאים אופן הממחיש ביתר שאת את הצבת המטרה (נעיצת החץ) וקידושם של כל האמצעים (שרטוט המעגלים) להשגתה.

 

עקבה מס' 5 המורכבת לכאורה מ-3 טביעות עקב של נעל ימין וממוקמת ממש על הכיס הימני של המנוחה, לטעמו של רפ"ק שור 3 עקבות אלה יכולים להתאים לקטעים מעיגולי הדריכה בעקב ימין של נעלי הנאשם ולפסים שנמצאו על העקבה.

 

האומנם?

אין ספק שרפ"ק שור וצוות המומחים ששקדו על הבדיקות ראו וידעו על קיומם של שלל הצילומים המתעדים את זירת הרצח ואת המנוחה בעת הימצאה, כך שמן הסתם היה רפ"ק שור מודע (או צריך היה להיות מודע) לעובדה שבכיסה הימני של המנוחה נמצא פלאפון נייד מסוג סמסונג כמשתקף מתמונות מס' 133 ת/365 ו-375 ותמונה מס' 134 מת/365 ו-ת/375 , שנעשה ע"י רפ"ק עוזיאל ולנוחיות כב' ביהמ"ש מוצגות כאן .

 

בעמוד הבא:

 

 

 

 

 

מתוך תמונה מס' 133 ת/365 ו ת/375             מתוך תמונה מס' 134 ת/365 ו ת/375

 

לכאורה מיקומו של עיגול הדריכה על כיס ימין של המנוחה מתיישב להפליא עם מקש הניווט של הפלאפון שהיה טמון בכיס ימין אלא שלא רפ"ק שור ולא אף אחד אחר מצוות המומחים ששקד על הבדיקות לא בדקו התאמה אפשרית למקש הניווט של הפלאפון.

ומי יתקע כף לידנו שהקטע הקשתי והמעוגל שנמצא על כיס ימין איננו תולדה של מקש ניווט זה???

ההתעלמות היא מקוממת בין אם היה במפגיע ובין שהינה תולדה של רשלנות ויש בה כדי לאשש את המסקנה של הצבת המטרה וקידוש האמצעים להשגתה.

 

זאת ועוד – מסקנתו של רפ"ק שור לפיה אפשרי כי עסקינן ב-3 טביעות עקב מנעל ימין של הנאשם מעלה תהייה כשלעצמה שהרי אז יתהה השואל האם יתכן שהנאשם דרך, קיפץ 3 פעמים על עקבו כאשר שאר חלקי הנעל באוויר???

 

ובאשר לתבנית הקווים של עקבות אלה מתברר שהמרווח בין הקווים על שטח העקב בנעל גדול יותר מאשר המרווח המופיע בטביעות (ראה נ/285 עמ' 11 על עקבה מס' 5) מחד גיסא "ולא ניתן לראות פסים שנמצאים בתחתית הסוליה או את הפסים העבים שמעליהם" (עמ' 1612 ש' 19 עדותו של ד"ר קופר).

 

ובעמ' 1613 ש' 4 בהתייחס לעיגול שזיהה רפ"ק שור בעקבה: "נקודה שחשוב לציין לגבי העיגול בהטבעת הניסיון שנוצרה ע"י הנחת דיו או אבקה על סולית הנעל ודריכה על פני השטח הדיו הונח על סולית הנעל ישנו עיגול בדיו, אזור ריק ועוד עיגול בדיו מסביב לו האזורים הריקים שקועים כך שהם לא יצרו מגע עם פני השטח כשביצעו את הטבעת הניסיון. בעיגול שנמצא על הג'ינס נהפוך הוא והדם נמצא באמצע העיגול על אזור ללא דם שוב עיגול של דם ואזור ללא דם".

 

(הדגשות שלי ד.ש.)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

החץ הצהוב מצביע על הסימן

    

 

             

 

עקבה מס' 6  :

 

לשיטתו של רפ"ק שור בסעיף 1ז בת/362 עקבה מס' 6 הממוקמת מתחת לכיס הימני בניצב לעקבה מס' 5 הינה עקבה חלקית המתאימה לנעל ימין של הנאשם ברמה של אפשרי.

 

לטענת המאשימה המאמצת את המפורט בת/362 מדובר בעקבה נוספת של נעל ימין המקבילה לעקבה מס' 4 על המכנס בצד שמאל וניצבת כשקידמתה מופנה לדלת התא וממוקמת על אזור הירך קרוב לברך ימין של המנוחה.

 

יאמר כבר עתה כי גם המאשימה וגם המומחה מטעמה שוגים לעניין מיקום מה שהם מכנים  טביעת נעל.

 

שגיאתם נובעת מניתוח נתונים שעל מכנסי המנוחה כשהם מונחים על שולחן המעבדה ובהתעלם מנתונים שתועדו בזירה בעת מציאת גופת המנוחה.

 

המנוחה נמצאה כאמור כשהיא חצי שרועה חצי ישובה על מכסה האסלה באופן שנעליה מונחים על רצפת התא.

עיון בתמונה מס' .... מת/365 ות/375 (תיעוד הזירה של רפ"ק ינאי עוזיאל) מלמדנו כי עקב הנעל שהטביע את העקבה מצוי בצד הירך וקידמת הנעל נמצאת למעשה מתחת לברך המכופפת של המנוחה כפי שנמצאה.

 

ומכאן שחלק ניכר מקידמת הנעל ומצידה, אמור היה להיות באוויר ומבלי יכולת להיות מונח על הרגל ולהותיר עליה את רישומיו, בניגוד מוחלט לממצאי רפ"ק שור שניתח את הכתם על המכנס כשהוא פרוס באופן ישר על שולחן במעבדה תוך שהוא קובע באמצעות שקף הנעל של הנאשם את גבולות טביעת הנעל.

נתון עובדתי זה מותיר בספק את עצם קביעתו לפיה המדובר בטביעת נעל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

·       החצים הצהובים מצביעים על הגבולות של הנעל לכאורה

 

 

זאת ועוד – ממצא נוסף המותיר בספק כי בעקבת נעל עסקינן הוא העובדה שאין שום פרט של תבנית סוליה כמו פסים ו/או עיגולי דריכה ואין זה ברור כלל שהסימן המכונה עקבה מס' 6 נובע דווקא מהיקף חיצוני של נעל (וראה נ/285 עמ' 11 טביעה מס' 6).

 

מן המקובץ והמפורט לעיל מתקבלת תמונה בהירה דייה ועגומה כשלעצמה.

בהירה דייה כדי לקבוע שחלקם של הסימנים הקלושים החלקיים והמעוותים עשויים להיות חלקים של טביעות נעל בעוד שלחלק מן הסימנים אין כלל ודאות כי בטביעות דווקא עסקינן ולא בכתמים אקראיים ומריחות שתויגו כטביעות נעל באמצעות דמיון פרוע ועשיר.

ובהירה דייה כדי לקבוע שחלקם האחר של הסימנים הקלושים המעוותים והחלקיים שיכול והינם טביעות נעל אפשרי שיהיו נעליו של הנאשם באותה מידה כמו עשרות אלפי זוגות נעלים אחרות התואמים בגודלם ובסוגם לנעלי הנאשם.

 

ועגומה לאור המסקנה המתבקשת ובאין מנוס מהאופן והאמצעים שננקטו להשגת היעד של הפללת הנאשם באמצעות דמיון פרוע ואחיזת עיניים.

אינדיקציה נוספת להתנהלות מגמתית שבבסיסה סימון המטרה של הפללת הנאשם מלכתחילה תוך התעלמות ו/או שלילה של הנחות יסוד נוספות אפשריות נחשפת בסעיף 2 של ת/362 בחוו"ד של רפ"ק שור.

ציטוט: "בהנחה שכל העקבות הנ"ל סעיף 1-א עד 1-ז) נוצרו ע"י זוג נעליים אחד (בהתבסס על כך שכל העקבות נמצאו סמוכות זו לזו על אותו פריט לבוש (סעיף 11) הרי שלדעתי קיימת סבירות גבוהה שזוג הנעליים מסעיף 9 הותיר את העקבות הנ"ל ".

 

שלילה מראש של האפשרות שעקבות הנעלים על מכנסי המנוחה הוטבעו ע"י זוגות נעליים אחרות על אף ולמרות העובדה שאיננה שנויה במחלוקת גם אליבא ששיטתו של רפ"ק שור שבזירה קיימות עקבות נעל נוספות שאינם דומות לא לנעלי הנאשם לא לנעלי המנוחה ולא לנעליים נוספות של בעלי גישה חופשית שהתאמתם לעקבות נבדקה ונשללה, ועל אף ולמרות שהנעליים אשר הותירו עקבות עלומות אלה לא נתפסו ו/או אותרו לצורכי בדיקה והשוואה מדברים בעד עצמם וביתר שאת לנוכח קביעתו של המומחה באשר לדרגת התאמתם של מספר עקבות כאפשרי שנעליו של הנאשם הותירו אותם על מכנסי המנוחה קטלוג שהוא תולדה של דמיון לגודל ולסוג בלבד המותיר מגוון אפשרויות כה רב עד כי ערכה הראיתי של קביעת "אפשרי" חסר כמעט כל ערך.

 

ההסתמכות כשלעצמה על הנחה אחת אפשרית מתוך כמה אפשרויות וקביעת דרגה כה גבוהה של אפשרות בהתבסס על הנחה אפשרית אחת בלבד מקוממת כשלעצמה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"מחקר" נפיצות נעלי הסלמנדר :

 

חלק ניכר מעדותו של רפ"ק שור בפני כב' ביהמ"ש והקדשת פרק עצמאי בסיכומי המאשימה יוחד ל"מחקר" של נפיצות נעלי הסלמנדר ולמשתמע הימנו. ולא בכדי שהרי רכיב נפיצותן אליבא ד"מחקרו" של רפ"ק שור היווה נתון כבד, נתון רב ערך ומשקל בשקלול קביעתו שעקבות הנעליים שעל מכנסי המנוחה הינם בסבירות גבוהה ביותר הטבעה של נעלי  הנאשם.

 

אין ספק כי מידת נפיצותן של נעליים אשר הטביעו את עקבותיהם בזירת פשע הינה רלוונטית ובעלת ערך מוסף של חיזוק כשלעצמו.

 

ואולם מידת הרלוונטיות הינה תולדה ממכלול האינפורמציה ואיכות המתקבלת מכל טביעה וטביעה בסוגיה אשר בפנינו המדובר כאמור בטביעות חלקיות מעוותות וקלושות כשחלקן זו על גבי זו ועל משטח עמוס ברעשי רקע המקשים שבעתיים כשלעצמם.

 

זאת ועודלא נמצאה אף טביעה לכאורה הכוללת את כל ו/או רוב דפוסי התבנית של נעל הסלמנדר על מנת שניתן יהיה ליישם את נפיצות התבנית לממצא מחזק ותומך מהפן של כמות האינפורמציה ומאיכותה שכן לא רק שאין בנמצא טביעה לכאורה המכילה את מכלול דפוסי התבנית אלא שחלקים מהתבנית הוסקו משבבי מידע קלוש ומעוות כך למשל מקטע זעום של קו קצר ומעוקל בתוך מאות רבות של צורות דומות ומורכבות שיצרו כתמי הדם על שטח הפנים של מכנסי המנוחה ובאופן שלא יהיה זה מפתיע כלל אם לפחות לאחד מהכתמים יהיו קווי דמיון למאפיין זה או אחר על הנעל.

וכך עשוי להימצא קטע קצר של קו מעוקל בכתם הדם כאפשרי שזה חלק מעיגול הדריכה המלא והתואם המצוי על התבנית של נעלי הנאשם כשלעצמם כפי שפורט בהרחבה.

 

יתרה מזאת – לא רק שלא נמצאו דפוסי התבנית כולם ו/או מרביתם אלא שהניסיון להתאימם בהתאם לתבנית המטרה (עיגול הדריכה) כשל לאור קיומם של מספר כה רב של מאפיינים שאינם עולים בקנה אחד עם התבנית.

 

 

 

 

מידת הרלוונטיות והמשקל שיש ליחס לנפיצות הנעליים הוא ביחס ישיר לכמות האינפורמציה המתקבלת מהטביעה ואיכותה בעת התאמתה לאינפורמציה מתבנית הנעל המושווית.

 וככל שכמות האינפורמציה הגלומה בעקבה קטן ואיכותה דלה כך ילך ויפחת בהתאם, הערך הרלוונטי והמשקלי שניתן לייחס למידת הנפיצות של אותה תבנית נעל.

 

במקרה דנן ושלא עפ"י ההיגיון הצרוף פעל וחשב המומחה מטעם המאשימה הפוך למקובל ולמצופה.

 

ראשית הוא קובע שאפשרי שזאת הנעל ולאור נפיצותה הוא קובע שהאפשרות היא בסבירות גבוהה ביותר.

במקום וכמצופה בהתבסס על הכמות הרבה של האינפורמציה מטביעת הנעל ועל איכותה של טביעת הנעל אני מגיע למסקנה כי זאת הנעל בסבירות גבוהה ביותר כשדרגה זאת נתמכת מנפיצות הנעל.

 

ובמילים אחרות – נפיצות הנעל הוא נתון שיש בו כדי לחזק ולאשש את רמת הדרגה שנקבעה בהסתמך על כמותה ואיכותה של האינפורמציה מטביעת הנעל ולא להפך. ובאופן שנפיצות הנעל כשלעצמה, די בו כדי להעלות את רמת הדרגה לסבירות גבוהה ביותר על אף ולמרות הכמות הזעומה של האינפורמציה ואיכותה הדלה.

 

לא רק זאת אלא אף זאת – "המחקר" לנפיצות נעלי הסלמנדר ספוג בכשלים ומתעלם ממגוון אפשרויות נוספות שלא נבדקו ו/או נשללו ובאופן ששומט את הבסיס למידת האמינות והמשקל שיש ליחס לו.

 

א.        עמ' 522 ש' 28 עדות רפ"ק ירון שור:

            "מה שאמרו בחברה שההפצה של הנעליים נעשתה דרך המוקד בגרמניה לא כל מפעל היה     משגר ללקוחות לכן הם אמרו שברשימות שלהם מופיעים כל הלקוחות שרכשו נעלי             סלמנדר ישירות מחברת סלמנדר אבל כפי שהוא מציין לא כל הרשומות נשמרו כיוון            

 

שהחברה הפסיקה להיות פעילה אבל היה רק לקוח אחד ברשימה שהיה בישראל ושקנה את הנעליים מחברת סלמנדר, חברת בלמודנו שלא נמצאה כפי שהעדתי בחקירתי הראשית."

 

(ההדגשות שלי ד.ש.).

 

ראשית:  נמצאנו למדים כי לא כל מפעל משורת המפעלים של החברה היה מספק באופן ישיר ללקוחות ומכאן שהרשימות של החברה בגרמניה הם של לקוחות שרכשו באופן ישיר מחברת סלמנדר עצמה.

כלומר מכלל לאו נשמע הן מן הסתם היו מפעלים שסיפקו ישירות ללקוחות מן המפעל ולא באמצעות משרדי החברה בגרמניה בלבד.

 

שנית: נמצאנו למדים שלא כל רשימות הלקוחות נשמרו כך שאין באמתחתנו שמץ של מושג מה מכילים אותם רשימות שלא נמצאו.

 

שלישית: ברשימות שכן נמצאו נמצא רק לקוח אחד מישראל, חב' בלמודנו שלא הצליחו לאתר אותה בארץ ולדלות פרטים על כמויות מדויקות מתי ולמי סופקו ובמשך כמה זמן?

 

רביעית: עמ' 523 ש' 9 :

"קיימים חיקויים לנעלים בעולם גם מבחינת הסוליה וגם מבחינת הגפה מה שציינו זה שלא נתקלנו  בחיקוי של נעלי סלמנדר וגם החברה הגרמנית אמרה שלא מוכר לה חיקוי וזיוף שכזה".

 

(הדגשות שלי ד.ש.)

 

אם החברה הפסיקה את פעולתה בשנת 2004 (עמ' 480 ש' 26) לחברת סלמנדר בגרמניה לא יכול להיות שמץ של מידע לגבי חיקויים וזיופים משנת 2004 והילך.

ובאשר לעובדה שמשטרת ישראל לא נתקלה בחיקוי של נעלי סלמנדר לא כל נעל מתוצרת חברה אלמונית מעורב בזירת פשע בכלל ולא כל נעל מזויפת ו/או מחוקית בפרט.

 

 

ברחבי העולם מן הסתם ישנם אלפי עסקים ומפעלים חלקם מורשים וחלקם לא מורשים המייצרים נעלים שיעדי שיווקם הם שווקים עממיים במחירים נמוכים שהינם חיקוי זול של מוצרים מוכרים ופחות מוכרים. גם מדינת ישראל איננה יוצאת דופן בתופעה הגלובלית הזאת של חיקויים זולים למוצרים הכוללים נעליים המיוצרות במקומות שונים הן בארץ והן מחוץ לגבולות המדינה ומגיעים לשווקים המקומיים.

 

 

 

חמישית: עמ' 523 ש' 23 :

ממסמך מס' 30 נמצאנו למדים כי בארץ חנויות רשת גלי באשדוד, ירושלים, באר שבע וחיפה מוכרות עודפים של נעליים מסוג סלמנדר.

מעדותו של רפ"ק שור בעמ' 524 ש' 3 נמצאנו למדים כי חנויות רשת גלי העוסקות בהפצת נעלי סלמנדר בארץ באשדוד באר שבע וחיפה לא נבדקו כלל בהקשר ספציפי זה.

 

זאת ועוד: מעיון בנ/109 הודעת שלום ביטון מיום 8/1/07 עמ' 1 ש' 16 נמצאנו למדים:

"שאלה: משיחה שלך עם מנהל השיווק של גלי ששמו ישראל בכר מה אמר לך בנוגע לנעלים מסוג סלמנדר?

 

תשובה: ישראל אמר לי שהנעליים האלו נמכרים רק בחנויות של עודפים של כל הארץ והסניף הקרוב בחיפה בתוך קניון לב המפרץ ובעבר היו מוכרים את הנעליים האלה לפני כשנתיים שלוש, וכיום הם נמכרים בחנות של עודפים של גלי ועוד ישראל אמר לי שלרוב הנעליים האלה הם של גברים אלו שנמכרים בחנות עודפים גלי. "

 

שישית:  (עמ' 524 ש' 9-19)

מן המקובץ בקטע עדות זאת נמצאנו למדים כי רפ"ק שור לא שולל קיומם של נעליים שהם תוצר של חברת אמנדר בנוסף לחברת סלמנדר.

אפשרות זאת יוצרת מצב לפיו נעלי הנאשם ותצורת סולייתם הם של חברת אמנדר.

ותמונת נעלי השוטר מת/372 תמונה מס' 3 ותצורת סולייתם מתוצרת חברת סלמנדר.

כאשר תצורת שתי הסוליות זהות.

 

 

שביעית:

 "המחקר" והסקר לא כלל את תלמידי ועובדי ביה"ס נופי גולן וזירת הפשע בו לומדים כ-740 תלמידים ועשרות של אנשי תחזוקה ומורים.

המחקר והסקר לא כלל את היישובים שמסביב בכללן ישובים של בני מיעוטים שרבים מהם למדו בעבר הלא רחוק במזרח אירופה כולל אוקראינה וארצות חבר העמים, ארצות בהם נעליים תוצר סלמנדר ואולי גם ומנדר עם תצורת סוליה זהה אשר היו מבוקשים ונגישים הובאו עימם מדינת ישראל בעבורם ובעבור קרובי משפחתם.

 

"המחקר" והסקר לא כלל ולו שוק עממי אחד ביישובים הסמוכים לקצרין.

 

ובמאמר מוסגר – בהקשר של תלמידי ומורי ועובדי ביה"ס מדוע לא לתפוס את הנעליים של כל אותם תלמידים ומורים ועובדים אשר בשעות הרלוונטיות היו בתחום ביה"ס???

 

דילמה מס' 2 – לוח הזמנים מספק אליבי לנאשם :

 

 

התחקות אחר זמני תנועותיה של המנוחה בסמוך ועד לאותו שלב בו נראתה לאחרונה כשהיא שמה פעמיה לכוון מעלה המדרגות המובילות לחדר השירותים שם נמצאה ללא רוח חיים, והצלבתם עם מארג נתוני זמני תנועת הנאשם בפרק זמן קריטי וטרגי זה מוכיחים בעליל כי תאיר ז"ל נעלמה כבר במעלה המדרגות המובילות לחדר השירותים שם נמצאה ללא רוח חיים בין 10 ל-15 דקות (מינימום) ועוד לפני שהנאשם נכנס בכלל לתחום ביה"ס ממגרש החנייה שם המתין למעבידו אשר אמור היה לספק לו דבק לצורך סיום עבודת הריצוף במקלט ביה"ס.

המדובר באליבי מוצק אליבי של דקות אומנם אבל אליבי שגם חוקרי המשטרה עצמם היו ערים לקיומו ופועל יוצא לנבצרותו של הנאשם מלבצע את הרצח המחריד המיוחס לו.

 

 

 

 

וכך משתקפים הדברים מתמליל שיחה מוקלטת של חקירת הנאשם בתאריך 15/12/06 (ת/174(א)מ.ט. 167) כאשר החוקרים יעקב מלכא ויוסי זמואלסין משוחחים ביניהם בעת שהנאשם משחזר על הכתב את צעדיו עפ"י בקשתם החל מסוף עמ' 82:

 

"חוקר 2: כותב יפה.

חוקר: (לא נשמע) פה כן (לא נשמע) הוא כתב אתה רואה? זה הוא כתב את הזמן, אני כתבתי (לא נשמע) כבר הדף, את הזמנים שלו שהוא כתב שהם לא מסתדרים.

חוקר 2 : לא מסתדר (לא נשמע).

חוקר: כן אז לך תדע אולי, תסתכל אולי זה לא מתחיל בזה אולי זה מתחיל באחד שלושים ואז הכל מסתדר יפה.

חוקר 2 : באחד שלושים הוא חזר לבית הספר באחד ועשרים הוא (לא נשמע) .

חוקר: אחד ועשרים אז הוא נכנס לשמה הוא מתחיל לעבוד ואז הוא אומר יאללה בא נלך נגמור עם זה  שמה... אם אני כבר עובד אני אגמור שמה עובד.

חוקר 2 : אבל הוא היה, כשהוא עבר, באחד ועשרים הוא יכל לראות את כל הילדים האלה שמה.

חוקר: נכון.

חוקר 2 : הוא לא רואה, יש שמה היו הרבה ילדים.

חוקר: אז אה... (לא נשמע) חייב להיות זה חייב להיות מה (לא נשמע)

חוקר 2 : מה, הוא רשם לך פה ספר"?

 

פער 10 הדקות (שבין 13:20-13:30) הוא קריטי במכלול הנסיבות.

א.        בשים לב לשעה בה נראתה המנוחה בפעם האחרונה עולה במעלה גרם המדרגות אל השירותים בדרך אל מותה.

 

ב.         פער זה הוא קריטי בשים לב למועד בו נכנס הנאשם מכוון מגרש החנייה שמחוץ לתחומי ביה"ס שם חיכה לקבלת דבק ממעבידו אל תחומי ביה"ס כשהוא נושא עימו את הדבק שזה עתה קיבל.

 

כשלמזלו הוא נראה ליד שער הכניסה לתחומי ביה"ס ע"י השומרים אשר שמעו אותו משוחח עם מעבידו בפלפון מברר עמו את שעת הגעתו ומתאם עימו מפגש ליד שער השמירה.

            מועד השיחה תועד בפלט שיחות הפלפון של הנאשם ומצביע על 13:23:09 .

דקות מספר לאחר השיחה הגיע המעביד לשער הכניסה ומסר לנאשם את הדבק עימו נכנס לביה"ס בדרכו למקלט מס' 2 בו עבד כשהוא חולף בדרכו פנימה ליד הפרגולה הממוקמת בנתיב צעידתו.

בחולפו עם מטען הדבק ליד הפרגולה לא ראה הנאשם ילדים בפרגולה וילדים אשר היו בפרגולה עובר לכניסתו לא ראו אותו בחולפו בדרכו פנימה.

 

המשמעות הנלמדת והמתבקשת מכך היא כי בשלב הזה ובעת שחלף על פני הפרגולה בדרכו פנימה אל ביה"ס כבר לא נכחו ילדים בפרגולה כך שמועד עזיבת הילדים את הפרגולה היא מועד המינימום בו חלף הנאשם ליד הפרגולה עם מטען הדבק בדרכו אל מקלט מס' 2.

 

 

מקיבוץ הנתונים כמשתקף מהודעותיהם ועדויותיהם של הילדים אשר נכחו בפרגולה בטרם עזבוה מתקבלת התמונה כדלקמן:

א.     שי יפרח :

 

מת/386 הודעת שי יפרח למחרת הרצח, יום 7/12/06, מתקבל נתון קרדינלי נוסף המתייחס להצלבת נתוני הזמן.

 

            בעמ' 1 ש' 2 מספרת שי יפרח :

"אתמול מסרתי עדות במשטרה ומלחץ שכחתי לספר מספר דברים וכרגע אני מוכנה לספר לך, אתמול לאחר שתאיר אמרה לי שהיא הולכת לשתות אני המתנתי לה בפרגולה הצטרפו אלי לפרגולה גל אבוטבול אור כהן אלון רז ניקולאי ניקולאיב ואז הלכתי ונגשתי לברזיה כדי לבדוק מדוע תאיר מתעכבת...."

 

מהודעת שי יפרח ת/386 ובהמשך למפורט בת/385, נמצאנו למדים כי החבורה שמנתה את גל אבוטבול אור כהן אלון רז וניקולאי מגיעים לפרגולה בשעה 13:35 מועד בו שי יפרח קמה מן הפרגולה ועושה דרכה לברזיה לחפש את תאיר ז"ל.

 

            (ובהתאם לת/389 החבורה הנ"ל מגיעה בשעה 13:30 לפרגולה).

 

הנה כי כן – אם החבורה הנ"ל לא ראתה את הנאשם חולף לידם עם מטען הדבק בידיו בשעה 13:35 (עפ"י ת/386) או 13:30 (עפ"י ת/389) משמע שהנאשם חלף על פני הפרגולה בדרכו פנימה משער ביה"ס באופן ודאי אחרי 13:35 (עפ"י ת/386) או אחרי 13:30 (עפ"י ת/389) ובמועד כל שהוא לאחר שהחבורה הנ"ל נטשה את הפרגולה.

 

(בהמשך עוד נחזור להודעותיה של שי יפרח בעת הצלבת נתוני הזמן עם זמן היעלמותה של תאיר ז"ל).

 

 

 

 

ב.     ניקולאי ניקולייב :

 

            בהודעתו נ/179 עמ' 2 ש' 3 מספר ניקולאי :

            "שאלה: מתי אתה הלכת הביתה אחרי שתאיר עזבה את הפרגולה?

           

תשובה: אחרי רבע שעה לערך.

שאלה: מי נשאר בפרגולה כשאתה הלכת הבית?

           

            תשובה: נדמה לי אף אחד לא נשאר שם כולם התפזרו".

 

 

 

ובעמ' 1 ש' 20 :

            "שאלה: מי החברים שהיו יחד איתך בפרגולה?

 

תשובה: אור כהן לומד איתי בביה"ס שלי הוא בכיתה שלי, יקיר כהן לומד בבית הספר נופי גולן בכיתה ט, נבו זכריה תלמיד כיתה ט בנופי גולן, לוטם צוריה תלמיד כיתה ט' מנופי גולן וגם שי יפרח ותאיר היו שם".

 

התמונה המתקבלת: אם תאיר הלכה לברזיה בשעה 13:20 (חצי שעה מהרגע שפגשה את שי יפרח כעולה מת/385) אזי ניקולאי והחבורה דלעיל עזבו את הפרגולה והתפזרו בשעה 13:35 (כרבע שעה בערך אחרי שתאיר עזבה) ואם הם לא ראו את הנאשם בחולפו עם מטען הדבק בידיו ליד הפרגולה משמע שהנאשם חלף על פני הפרגולה לאחר השעה 13:35 (כרבע שעה לאחר היעלמותה של תאיר).

 

 

ג.     אור כהן :

 

גם הוא נמנה על החבורה שישבה בפרגולה בתאריך 6/12/06 בנ/175 עמ' 1 ש' 12 מספר אור כי בסביבות השעה 12:30 ישב בפרגולה עם החבורה הנ"ל ביניהם תאיר ז"ל ושי יפרח.

השעה אותה מוסר אור כהן בנ/175 כנראה שגויה הואיל ובשעה 12:30 תאיר עדיין הייתה בשיעור תיאטרון ורק עם תחילת ההפסקה ב- 12:50 יצאה לכוון הפרגולה ופגשה בשי יפרח.

 

גם הודעתו בת/726 הודעה נוספת שנגבתה מאור כהן בתאריך 19/12/06 מן הסתם שגויה בהתייחס למועדים הוא מספר בעמ' 2 ש' 28 : "אני לא יודע להגיד לך בדיוק מתי עזבנו את שטח ביה"ס אבל אני יודע שעזבנו את שטח ביה"ס בזמן שתלמידים יצאו להסעות שלהם, ראיתי שהתלמידים הולכים לכוון ההסעות".

 

מכאן – שאור ושאר החבורה שהייתה איתו בפרגולה עזבו את הפרגולה ממש עם הצלצול של סיום השעה השביעית או בסמוך עת החלו התלמידים לצאת לכוון ההסעות בתום השיעור, כשתום השעה השביעית הוא 13:50.

 

 

 

ד.     לוטם צוריה :

 

לוטם צוריה הוא תלמיד נוסף שישב עם החבורה בפרגולה חבורה שנמנתה ע"י ניקולאי ניקולייב בהודעתו נ/179 בהודעתו נ/192 עמ' 1 ש' 3 מספר לוטם צוריה :

"בהפסקה לאחר השיעור השישי בשעה 12:50 יצאתי להפסקה הלכתי לפרגולה ישבתי שם עם שי יפרח יקיר כהן תאיר ראדה ישבנו יחד דיברנו על כל מיני דברים תאיר דיברה עם שי אחרי 10 דקות תאיר אמרה לשי שהיא הולכת להביא את התיק מהתיאטרון ואז היא הלכה נשארנו בפרגולה אני יקיר ושי ואז היה צלצול אני הלכתי לכיתה לשיעור..."

 

ולא מן המיותר יהא לציין ולהדגיש כי שי יפרח לא מסרה לא בהודעותיה ולא בעדותה שתאיר ז"ל עזבה אותה בפרגולה כבר בשלב מוקדם ובטרם סיום ההפסקה לצורך הבאת

 

 

התיק מהתיאטרון וחזרה שוב לפרגולה ולאחר מכן עזבה בפעם השנייה על מנת לשתות מים בברזיה.

 

זאת ועוד – ידיעתו של לוטם צוריה את הפרטים לעניין מיקומו המדויק של תיק המנוחה בקטע זמן ספציפי זה מקנה נופך של אמינות ומהימנות שאכן שמע את המנוחה אומרת לשי יפרח "שהיא הולכת להביא את התיק מהתיאטרון".

 

זאת ועוד – האמתלה ללכתה לצורך הבאת התיק מהתיאטרון בנקודת זמן ספציפית זאת 13:00 וממש לפני הצלצול לסיום ההפסקה מתיישבת להפליא עם העובדות והנסיבות לאשורן.

           

ראשית התיאטרון ננעל במהלך ההפסקה ע"י המורה.

שנית: תאיר ז"ל לא רצתה להישאר לשיעור התיאטרון בשעה השביעית (לגרסתה של שי יפרח) ולכן הגיוני כי תבקש לקחת את תיקה עימה כבר בהתחלת השיעור ולא תחכה עד לסיום השיעור.

 

הודעתו לעניין מועד עזיבת חבורת הילדים את הפרגולה לא תורמת דבר הואיל והוא עזב את הפרגולה עם הישמע הצלצול ב- 13:05 ולא שב לשם.

 

ה.    נבו זכריה:

 

נבו זכריה אף הוא נמנה על חבורת הילדים שישבה בפרגולה בהתאם להודעתו של ניקולאי ניקולאייב.

 

בהודעתו ת/538 מוסיף נבו שמותיהם של ילדים נוספים שהיו בפרגולה מעבר לשמות שבהם נקב ניקולאי ניקולאייב והם: אלון רז , אופיר הרשקוביץ, סער, יותם כרגל, בן קקון, אור חממי, קורן לוגסי (עמ' 1 ש' 12-18).

 

ואולם מהודעתו נמצאנו למדים על נתונים קרדינלים בהקשר ללוח הזמן בו עזבה החבורה את הפרגולה.

 

בעמ' 1 ש' 20 מספר נבו זכריה: "אני רוצה להגיד שבאיזשהו שלב אני נכנסתי לביה"ס ביחד עם שי יפרח נועם שרון טל חזני אבל מורה בשם זהבה הוציאה אותנו בחזרה לפרגולה כי עשינו רעש אני לא זוכר אם תאיר הייתה איתנו או לא".

 

ובהמשך בעמ' 2 ש' 3 : "שאלה: באיזה שלב אתה שי נועם וטל נכנסתם לביה"ס כשהעיפו אתכם כלשונך?

            תשובה: זה היה מספר דקות לפני צלצול בערך בשעה 13:40 משהו כזה."

 

            (הדגשות שלי ד.ש.)

 

ובמילים אחרות – אם נבו זכריה שי יפרח נועם שרון וטל חזני לא ראו את הנאשם חולף בפרגולה לידם עם מטען הדבק בדרכו אל תוך מבנה ביה"ס בשעה 13:40 לערך המועד בו הם עזבו את הפרגולה ונכנסו למבנה ביה"ס המשמעות הנובעת היא שהנאשם חלף את הפרגולה עם מטען הדבק בדרכו אל מבנה ביה"ס רק אחרי עזיבתם במועד זה, מועד שהוא מעל ל-15 דקות לאחר שתאיר ז"ל נראתה בפעם האחרונה עולה במעלה גרם המדרגות אל מותה בהתייחס ללוח הזמנים שמסרה שי יפרח : המפגש עם תאיר בהפסקה של 12:50 עזיבתה של תאיר כ-½ שעה אח"כ כדי לשתות מים.

וכרבע שעה אח"כ, הליכתה של שי יפרח אל הברזייה שבתוך מבנה ביה"ס לחפש את תאיר ז"ל והדמות שראתה בשלב זה הנושאת מטען כבד בידיה כשהיא עולה במעלה המדרגות מצטלב במדויק עם השעה שמוסר נבו זכריה: "זה היה מספר דקות לפני הצלצול בערך בשעה 13:40 משהוא כזה".

 

ו.      יקיר כהן :

 

יקיר כהן שנמנה אף הוא על חבורת הילדים שישבה בפרגולה מספר בהודעתו נ/45 עמ' 1 ש' 3: "ביום רביעי האחרון למדתי עד שעה 13:15 לערך היה צריך להיות לי שעור שביעי אבל זה היה שעור חופשי יצאתי מהכיתה לבדי והלכתי לשבת בפרגולה כי ראיתי שם חברים שאני מכיר..."

 

הנתונים הנמסרים בהודעתו לעניין לוח הזמנים תואמים להפליא ללוח הזמנים שנמסר בהודעותיהם של הילדים הנ"ל.

לדבריו בשלב מסוים תאיר קמה והלכה (עמ' 1 ש' 19)  וחברתה שי יפרח נשארה לשבת לחכות לה (עמ' 1 ש' 23-24).

 

ואחרי כעשר דקות לערך קם עם כל החבורה ועזבו את המקום (ש' 25) ואת ביה"ס עזב בשעה 13:40 לערך (עמ' 3 ש' 4).

ובמילים אחרות לגרסתו בשעה 13:25 לערך עזב עם כולם את הפרגולה לא יפלא איפה מדוע הוא וחבורת הילדים שישבו בפרגולה לא ראו את הנאשם עם מטען הדבק בידיו חולף לידם בדרכו אל ביה"ס שהרי הנאשם נכנס אל תחום ביה"ס אחרי השעה 13:30.

(גרסתו מצטלבת להפליא עם לוח הזמנים שמסרה שי יפרח בהודעותיה ולפיה כחצי שעה לאחר ההפסקה תאיר ז"ל קמה והלכה לשתות מים (כלומר 13:20) ועשר דקות או כרבע שעה אח"כ משבוששה לשוב קמה שי יפרח ושמה פעמיה אל הברזייה על מנת לחפשה כלומר 13:30 או 13:35).

 

ז.     אלון רז :

 

מהודעתו נ/219 לא ניתן ללמוד דבר באשר ללוח הזמנים מתי עזבו חבורת הילדים את הפרגולה משום שלגרסתו עזב את הפרגולה בשעה 13:00 לערך והלך לעשן סיגריה עם חברים מאחורי בנין ביה"ס. שהה מאחורי הבניין כ-45 דקות ויצא לכוון ההסעות.

 

 

ח.    אופיר הרשקוביץ:

           

מהודעתו נ/221 לא ניתן ללמוד דבר בהקשר ללוח הזמנים כל שהוא מן הטעם שאיננו זוכר.

 

ט.    קורן לוגסי :

 

מהודעתו נ/196 מתאריך 7/12/06 נמצאנו למדים כי תאיר ז"ל נכנסה לכיתתו לבד (כתה ט1) במהלך ההפסקה שבין 12:50-13:05 (עמ' 1 ש' 3) ושוחחה עימו ויצאה ברגע שהמורה נכנסה לשיעור (עמ' 1 ש' 7-9) כשהיא אומרת שהיא גם חוזרת לשיעור.

 

            בהודעתו הנוספת מתאריך 10/12/06 נ/197 התוודינו לפרטים נוספים אותם לא מסר ב-            נ/196.

 

בנ/197 מספר קורן כי בשעה 13:00 לערך משהסתיים השיעור בהיסטוריה הוא לא נשאר בכיתה אלא יצא להפסקה והלך אל הפרגולה בחוץ ובדרך אל הפרגולה בעודו עומד ביציאה ממבנה ביה"ס פגש בתאיר שהייתה יחד עם ספיר תירוש ושתיהן נכנסו לתוך מבנה ביה"ס (עמ' 1 ש' 6-11) "אחרי 3 דקות בערך אני נכנסתי לתוך המתחם וראיתי את ספיר לבדה מתקרבת אלי מכוון פנימי של ביה"ס ונכנסנו ביחד לכיתה שלי ..... כאשר היה צלצול ומורה בשם קורין נכנסה תאיר אמרה כי היא צריכה ללכת אני אמרתי לה אל תלכי בצחוק והיא אמרה לי כי היא חייבת ללכת לשיעור".

 

בהודעתו נ/197 עמ' 2 ש' 3 מכחיש קורן לוגסי כי היה עם תאיר ושאר החבורה בפרגולה.

"שאלה: מחומר החקירה שבידי המשטרה עולה כי דיברת עם תאיר ראדה בהפסקה בסביבות שעה 13:00 כאשר הייתם בספסלים ליד הפרגולה בחוץ, מהי תגובתך?

 

            תשובה: לא. אני הייתי ליד יציאה מביה"ס ודיברתי איתה ליד היציאה כמה שניות".

 

לא ניתן ללמוד דבר מהודעותיו בהקשר של לוחות הזמנים משום שקורן מכחיש כי היה בפרגולה שבחוץ עם תאיר ושאר החבורה.

 

י.      בן קקון :

 

מהודעתו נ/266 נמצאנו למדים מדבריו כי הוא כלל לא היה בין חבורת הנערים שישבה בפרגולה עם תאיר ז"ל (עמ' 1 ש' 16-18) ולא ניתן לדלות שום פרט ו/או מידע בהקשר ללוח הזמנים של שהותו בפרגולה.

 

יא.      יותם אשכנזי:

 

מהודעתו נ/240 לא ניתן ללמוד דבר בהקשר ללוח הזמנים כל שהוא הקשור לשהות חבורת הנערים בפרגולה משום שלגרסתו לא היה כלל בפרגולה ואת המנוחה פגש ב- 13:05 או 13:10 ליד המדרגות אשר בכניסה לבנין (מהצד של הפרגולה) עומדת עם ספיר תירוש ושגב בייניש (עמ' 1 ש' 9-20).

 

יב.    סהר לוי :

 

מהודעתו נ/200 עמ' 2 ש' 11-14 עולה כי בתום ההפסקה של השעה השישית (13:05) נכנס לשיעור מתמטיקה ולא המשיך לשבת בפרגולה.

 

יג.    איתי לזמי :

 

גרסתו בת/384 מן הסתם שגויה בהתייחס ללוח הזמנים משום שאיננה מתיישבת עם הודעותיו ועדותו של חברו דני זולין שהוצא אף הוא משיעור ולא עם אף אחת מהודעותיהם ועדויותיהם של שאר הילדים שהיו בפרגולה.

לגרסתו (עמ' 1 ש' 22) הוצא מהשיעור עם חברו דן בשעה 13:15 וישב עם דן ואחרים ליד הברזייה בתוך המבנה ובסביבות השעה 13:25 תאיר הגיעה והתיישבה איתו ועם דן ברחבה שליד הברזייה ושמעה איתם מוזיקה כ-5 דקות ואז גורשו ע"י המורה זהבה מהמקום והוא יחד עם דן ותאיר ז"ל הלכו לשבת בפרגולה.

ובסביבות 13:40 תאיר נכנסה שוב למבנה כנראה לבד (עמ' 1 ש' 20-28) והוא יחד עם האחרים נותרו לשבת בפרגולה עד השעה 13:50.

 

איתי לזמי לא זוכר אם שי יפרח הייתה איתם בפרגולה יחד עם תאיר (למרות שבעת עדותו ולאחר יותר משנה הוא נזכר ששי יפרח כן הייתה עימם).

אם נאמץ את גרסתו לעניין לוח הזמנים מתקבלת תמונה שאיננה תואמת לחלוטין את לוחות הזמנים שנתקבלו מכל שאר התלמידים שכן אם תאיר ז"ל נכנסה למבנה ב- 13:40 ושי יפרח (שלא זכורה לו בכלל שהייתה עם תאיר) הלכה לחפש אחריה לאחר כ-15 דקות או 10 דקות אנו מגיעים לשעה 13:50 , 13:55. זאת השעה אם כן שראתה את הדמות המזוהה עם הנאשם עולה במדרגות עם משא כבד בידיו פרק זמן של בין 10 ל-15 דקות לאחר שכבר תאיר נעלמה.

 

והמשמעות הנוספת העולה מגרסתו היא שהנאשם חלף עם מטען הדבק ליד הפרגולה בדרכו אל פנים המבנה אחרי השעה 13:50 (משום שלא הוא ולא חברו דני זולין שכביכול היה איתו בפרגולה לא ראו את הנאשם).

 

מבלי להכביר מילים די מעיון בעדותו בפני כב' ביהמ"ש (עמ' 553-560) כדי להבין מדוע לא ניתן לייחס משקל כל שהוא לעדותו ולמפורט בהודעתו ת/384.

 

            ולו רק לצורך דוגמא נפנה לעדותו הראשית בעמ' 556 ש' 8 :

            "שאלה: ראית אותה נכנסת?

            תשובה: ראיתי שפתאום היא לא בפרגולה".

 

אבל עובדה זאת כשלעצמה לא מפריעה לו לאמור בוודאות שראה את תאיר ז"ל נכנסת למבנה בשעה 13:40.

 

 

בתום סקירת הודעות הילדים אשר שהו בפרגולה ובהתייחס לשעת עזיבתם את הפרגולה לצורך איתור המועד שבו חלף הנאשם על פני הפרגולה בדרכו ממגרש החנייה אל תוך המבנה עם מטען הדבק שקיבל ממעבידו מתקבלים הנתונים שכדלקמן:

עפ"י גרסת ניקולאי ניקולאייב – שעת עזיבת הפרגולה 13:35.

עפ"י גרסת נבו זכריה – שעת עזיבת הפרגולה 13:40.

עפ"י גרסת יקיר כהן – שעת עזיבת הפרגולה 13:25.

 

והשעה המתקבלת ממוצע של חישוב שלושת המועדים הנ"ל היא השעה 13:33 מועד המשתלב לחלוטין עם לוח הזמנים של שיחת הנאשם עם מעבידו בשעה 13:23 בעת היותו במגרש החניה וההמתנה של מספר הדקות עד להגעת מעבידו קבלת הדבק נשיאתו וצעידתו אל תחום ביה"ס.

 

מועד המשתלב לחלוטין עם לוח הזמנים שמסרה שי יפרח בהודעותיה ולפיהם: לאחר 30 דקות מההפסקה תאיר ז"ל עזבה את הפרגולה בדרכה לשתות (13:20) ולאחר כ-10 דקות או 15 דקות שי יפרח עזבה את הפרגולה בדרכה אל הברזייה לחפש את תאיר שלא שבה (13:30 או 13:35) ואז היא רואה את הדמות הנושאת את המטען בידיה עולה במעלה המדרגות (כלומר כ-10 עד 15 דקות לאחר היעלמותה של תאיר במעלה המדרגות כפי שיפורט בפרק הבא).

 

בכל שאר הודעות ועדויות הילדים כמפורט לעיל לא ניתן היה לדלות את מועד עזיבתם את הפרגולה אם משום שהכחישו כי ישבו כלל בפרגולה בסיטואציה זאת ואם משום שלא זכרו את המועד בו עזבו את הפרגולה.

 

 

 

 

 

המועד בו נראתה תאיר באחרונה עולה בגרם המדרגות לכוון תאי השירותים :

 

עגור אלון:

 

בהודעתו נ/2 מספר עגור אלון כי ביום הרצח למד בביה"ס נופי גולן בכיתתו (כיתה ט2) וסיים לימודיו בשעה 15:30.

שעת הלימודים השביעית (13:05-13:50) הייתה שיעור חופשי, ומשכך ישב עם חבריו אריאל פליבה ובר שעוני בני כיתתו ברחבה שמול חדר המורים ובקרבת חדרה של רכזת השכבה זהבה דמתי במהלך ישיבתם פגש בדני זולין תלמיד כיתה ט'5 ושוחח עימו כאשר במהלך השיחה עימו עברה לידם תלמידה (אשר בדיעבד התברר כי מדובר במנוחה) אמרה שלום לדני זולין והמשיכה בדרכה כשהיא עולה במעלה גרם המדרגות המובילים לשירותים זירת הרצח.

 

לשאלה באם ראה מישהו עולה בעקבות המנוחה משיב עגור אלון בעמ' 3 ש' 11 : "בזמן שהתרכזתי בה במפורש אני אומר לך שלא ראיתי מישהו אחר הולך בעקבותיה".

 

בעמ' 4 ש' 3 לנ/2 נשאל עגור אלון למועד בו ראה את המנוחה כשהיא עולה במעלה גרם המדרגות :

"שאלה: אם אנחנו מסתכלים על לוח הצלצולים ורואים שהשעה השביעית היא מ- 13:05 עד 13:50 תאמר לי מתי ראית את התלמידה שאמרה שלום לדני מ-ט'5 ואני מציין בפניך שההפסקה היא משעה 12:50 עד  13:05 ?

 

תשובה: היה צלצול של הפסקה לסוף שיעור שישי היינו בהפסקה בחוץ ורק עם הצלצול לחזרה לתחילת שיעור שביעי שהיה שיעור חופשי תוך דקה שתיים ישבנו על הספסלים אני אריאל ובר כפי שסיפרתי לך ולמיטב זכרוני אני מעריך שבין 5 ל-10 דקות אחר כך ראינו את התלמידה שעברה ואמרה שלום לדני ועלתה במדרגות ואני זוכר שדני מט'5 נכנס לכיתה שלו אחרי שקמנו והתפזרנו כפי שסיפרתי לך" .

 

בחישוב אריתמטי פשוט אם חלפו 5 דקות עפ"י האפשרות האחת אזי המפגש עם תאיר ז"ל היה ב- 13:11 או 13:12 , ואם חלפו 10 דקות עפ"י האפשרות האחרת אזי המפגש עם המנוחה היה בשעה 13:16 או 13:17.

 

ובמילים אחרות – המנוחה עולה במעלה גרם המדרגות לכוון זירת הרצח מקסימום בשעה 13:17 לבד כשאף אחד לא הולך בעקבותיה.

וזאת בעוד הנאשם ממתין למעבידו מחוץ לתחום ביה"ס ונכנס לביה"ס בסמוך לאחר השעה 13:30.

 

להודעתו נ/2 צורף תרשים ת/220 בו סומן בין היתר מיקום הספסל עליו ישב עגור אלון כאשר פגש במנוחה מיקום ישיבתו הקנה לעגור אלון שדה ראייה החולש על גרם המדרגות המוביל לזירת הרצח וכפי שיפורט בהמשך.

 

בנוסף ביצע עגור אלון שחזור והצבעה עם חוקר המשטרה שי פלג בתאריך 18/12/06 בביה"ס ת/71 (דיסק השחזור) ות/72 (תמליל השחזור) כשהוא חוזר על האמור בהודעתו נ/2 ומצביע על מיקום ישיבתו ומיקום גרם המדרגות המוביל לזירת הרצח.

בעדותו בפני כב' ביהמ"ש בעמ' 805-811 חוזר עגור אלון על האמור והמפורט בהודעותיו נ/2 ו-ת/71.

בעדותו בעמ' 810 ש' 5 הוא מעיד:

"שאלה: למען הסר ספק מאותו ספסל מס' 2 שהצבעת עליו בסקיצה ניתן לראות ואתה גם ראית חלק מגרם המדרגות שעולה למעלה?

 

תשובה: אתה מדבר על מס' 4.

 

שאלה: אני מדבר על ספסל מס' 2 מהמקום שישבת גרם המדרגות שראית את תאיר ז"ל עולה חלק מגרם המדרגות יש לך שדה ראייה?

 

תשובהכן.

 

שאלה: בשחזור המצולם ששחזרו אתה גם ראית את גרם המדרגות ושום צמחייה לא הפריעה?

 

תשובה: נכון."

 

ואולם על אף ולמרות עדותו החד משמעית בפני כב' ביהמ"ש הנתמכת בתמונות ושחזור מצולם בהתייחס למיקום ישיבתו ושדה הראייה שאפשר לו לחלוש על גרם המדרגות שם ראה את עלייתה של תאיר לכוון חדר השירותים, מצאו לנכון עו"ד שילה ענבר ורפ"ק יורם אזולאי להטעות במשים את כב' ביהמ"ש בהצגת העובדות לאשורן במטרה לטרפד את המסקנה המתבקשת מעדות זאת ולפיה נראתה תאיר ז"ל עולה במעלה המדרגות בגפה שופעת עליצות ושלווה ולא מחרפת ומגדפת אדם מוכה חרון העט בעקבותיה, כעולה לכאורה מ"הודאתו" ו"שחזורו" של הנאשם.

 

וכפי שמומחשים הדברים בעדותו של רפ"ק אזולאי בפני כב' ביהמ"ש לעניין זה החל בעמ' 23 ש' 27:

"עו"ד ענבר: אני מפנה לת/1 לתמונות 4-6 .

 

תשובה: הברזייה בתמונות מס' 5-6 אפשר לראות את הברזייה .

 

שאלה:  הרחבה של הברזייה נראית מהפרגולה?

 

תשובה: לא.

 

שאלה: שרותי הבנות שהם בקומה מעל רואים אותם בתמונה מס' 4 .

 

תשובה: כן.

 

שאלה: אפשר למקם את המקום לפי האבנים המשתלבות?

 

תשובה: נכון.

 

שאלה: תעיין בתמונות ותגיד לנו איפה רואים אותה בחיים בפעם האחרונה?

 

תשובה: מי שראה אותה בפעם האחרונה זה שני נערים עגור אלון ודני זולין הם רואים אותה ברחבה הם נמצאים ממש בתחילת המעבר שלא ניתן לראות אותה מהפרגולה בקצה הרחבה שבה נמצאת הברזייה בקצה שרואים בתמונה 6 הם רואים אותה הולכת לכוון הברזייה, ואז הם מדברים איתה. אחד הנערים מסר לנו שהיא עלתה בגרם המדרגות העוקף ונער שני מסר שהיא עלתה בגרם המדרגות הרגיל מאחורי הצמחייה שמוביל לשירותים שניהם מובילים לשירותים אחד הוא כזה עוקף והשני בצורה ישירה.

 

שאלה: הם ראו אם יש אחריה אדם שהולך אחריה מכוון הכניסה?

 

תשובה: לא הם ולא אלה שישבו בפרגולה ראו מישהו שהולך אחריה.

 

שאלה: מבחינת שדה הראייה שיש אם בדקת מה שדה הראייה מהמקום בו עמדו שני הנערים דני ועגור לכוון המדרגות?

 

תשובה: הם לא יכלו לראות את המדרגות יש פה את הצמחייה שרואים אותה בתמונה מס' 6 את גרם המדרגות לא ניתן לראות.

אני עשיתי בדיקה בבדיקה שעשיתי בדקתי את המיקום שבו עמדו הנערים ולא ניתן לראות  "

 

(הדגשות שלי ד.ש.)

 

ראשית: בתמונות מס' 4 5 ו-6 בת/1 לא מצולם כלל המקום שבו נראתה המנוחה בפעם האחרונה כשהיא עולה בגרם המדרגות לכוון השירותים.

 

שנית: אף לא אחד מהנערים לא עגור אלון ולא דני זולין לא סיפר כי בעת שראה את המנוחה עמד או היה בקצה הרחבה ששם ממוקמת הברזייה.

 

שלישית: אף לא אחד מביניהם סיפר כי ראה את המנוחה כביכול ברחבה המצולמת בתמונה מס' 6.

 

רביעית: אף לא אחד מביניהם סיפר כי ראה כביכול את המנוחה הולכת לכוון הברזייה.

 

חמישית: תמונה מס' 6 איננה משקפת ואיננה קשורה כלל למיקום בו נראתה המנוחה לאחרונה ע"י שני נערים אלה.

 

שישית: במקום בו היו שני הנערים בהתאם להודעותיהם ולעדותם ולסקיצה ת/220 לא הייתה שום צמחייה אשר יכולה הייתה להסתיר מעיניהם את גרם המדרגות בו עלתה המנוחה.

 

שביעית: כיצד יתכן ששדה הראייה החולש על גרם המדרגות מהמקום שעליו הצביע העד עגור אלון וכמומחש בדיסק השחזור ת/71 נעלם והתפוגג "בבדיקה" של רפ"ק אזולאי כתוצאה "מצמחייה" שצצה יש מאין???

 

מן המקובץ מתקבלת התמונה ולפיה הופנה כב' ביהמ"ש לתמונות (4-6 בת/1) אשר אינן רלוונטיות כלל למיקומם של שני הנערים כמשתקף מהודעותיהם ובאמצעות תמונות לא רלוונטיות אלה, הוצג מצג שווא לפיו הרחבה המצולמת בתמונות אלה היא המקום בו היו הנערים ומפאת הצמחייה הנראית בתמונה מס' 6, נבצר היה כביכול מהנערים לראות את גרם המדרגות.

 

דני זולין :

 

דני זולין היה במועד קרות הרצח תלמיד כיתה ט'5 בביה"ס נופי גולן ומיודד עם המנוחה.

בהודעתו נ/1 מספר דני זולין כי ביום הרצח אמור היה לסיים את לימודיו עם סיום השעה השביעית 13:50 ואולם בשיעור האחרון שיעור תנ"ך שהחל בשעה 13:05 הוצא מן השיעור ע"י המורה לתנ"ך בגין הפרעה בצוותא עם חברו לכיתה איתי לזמי.

בצאתו מן הכיתה פגש בעגור אלון אשר ביקש ממנו לתרגם בעבורו מן הכתב קללה ברוסית ולכן התעכב ולא יצא מהמבנה בעקבות איתי לזמי.

לגרסתו דיבר עם עגור אלון בכניסה לבניין מצד הפרגולה (עמ' 1 ש' 14) ובעודו עומד כשפניו מופנות אל דלת היציאה הגיעה המנוחה מאחור (מעבר לגבו) שאיתה כאמור היה מיודד מאד, צבטה אותו קלות במותנו, נשקה לו קלות על לחיו ועלתה בגרם המדרגות (הצמוד למקלט מס' 1) לקומה שנייה של שכבה י'.

בתום ההסבר לעגור אלון יצא דני ועמד בין הפרגולה לברזייה אשר ליד הספסל המבוטן בחוץ ובשעה 13:50 עם הישמע הצלצול הלך הביתה עם חברו דניאל ויינר.

 

בהודעתו נ/5 מתאריך 18/12 מתייחס דני זולין לזמן שבו ראה את תאיר ז"ל.

בעמ' 1 ש' 2 הוא מספר: "אני כבר מסרתי עדות שראיתי את תאיר בביה"ס באותו יום שנרצחה בשעה 13:25  והיום יצאתי עם השוטרים ועשיתי שחזור והראיתי להם בדיוק מתי ואיפה ראיתי את תאיר."

 

בת/69 (תמליל קלטת השחזור עם דני זולין) ות/68 (קלטת השחזור) בעמ' 2 מספר דני זולין כי הוצא מהשיעור "וזה היה בערך בשעה 13:20, 13:25, 13:30 ", ובעודו משוחח עם עגור אלון על תרגום גידוף בשפה הרוסית הגיעה המנוחה צבטה אותו קלות הפריכה לעברו נשיקה ועלתה במעלה גרם המדרגות "אני ראיתי אותה עלתה באמצע המדרגות" .... "אני זוכר היא קפצה היא דילגה"...

 

מבלי להתייחס למיקום גרם המדרגות בהודעתו של דני זולין השונה ממיקום גרם המדרגות אליבא דעדותו והודעותיו של עגור אלון שם ראו השניים את המנוחה עולה לכוון השירותים זירת הרצח.

שניהם תמימי דעים כי המנוחה עלתה בגפה שופעת עליצות ונינוחה ואף אחד לא עט בעקבותיה.

 

משקלול לוח הזמנים שנמסר ע"י שני הנערים שהיו האחרונים שראו את תאיר בטרם הירצחה :

 

(עגור אלון = 13:11,  13:12,  13:16,  13:17

דני זולין = 13:20,  13:25,  13:30)

 

מתקבלת השעה 13:21 .

 

השעה 13:21 מתיישבת עם עדותו של המורה לתנ"ך יעקב הראל בפני כב' ביהמ"ש בעמ' 1326 בהתייחסו למועד שבו הוצא דני זולין מהשיעור (13:20-13:25) ותואמת ככפפה את הודעתה של שי יפרח באשר למועד בו תאיר עזבה את הפרגולה בדרכה לברזייה (כ-30 דקות לאחר תחילת ההפסקה = 13:20).

 

וכשבהמשך מוסרת שי יפרח כי לאחר כרבע שעה קמה והלכה לחפש את תאיר ליד הברזייה ובעודה נמצאת ליד הברזייה ראתה בזווית עיניה את הדמות הנושאת מטען בידיה בדרכה למעלה עולה במדרגות (רבע שעה אח"כ = 13:35).

 

ובמילים אחרות – אם הדמות הנושאת מטען בידיה הוא הנאשם שחזר עם מטען הדבק ממגרש החנייה והשעה היא 13:35, לא יתכן שהוא רצח את המנוחה שנעלמה במעלה גרם המדרגות המוביל לזירת הרצח כבר בשעה 13:21, שאם כן, הוא אמור היה לרדת בגרם המדרגות כשבגדיו מגואלים בדם.

ומה גם שהדמות הנושאת מטען בידיה המזוהה עם הנאשם נלכדה בזווית עיניה של שי יפרח ומבלי שראתה כביכול את המנוחה ו/או דמות אחרת העולה בצמוד ולפני אותה דמות שהייתה אמורה להילכד אף היא בסיטואציה זאת בזווית עיניה.

 

וכך בא לוח הזמנים הנ"ל לידי ביטוי בהודעתה של שי יפרח ת/385 מיום 6/12/06 מועד בו זמני האירוע והשתלשלותו היו טריים ורעננים בתודעתה בעמ' 1 ש' 8.

"ובהפסקה אחרי השיעור החמישי היא באה משיעור תיאטרון ופגשה אותי בביה"ס באזור של ביה"ס התיכון ושאלה אותי מה יש לי עכשיו ואמרתי לה יש לי שיעור חופשי ואז הלכנו ביחד כדי לשבת בפרגולה של ביה"ס ואז אחרי איזה חצי שעה אמרה לי לחכות לה שתי שניות היא הולכת לשתות ואכן היא הלכה לכוון הברזייה וראיתי אותה אישית הולכת לשם כדי לשתות ואני חיכיתי לה בפרגולה במשך כרבע שעה אך היא לא באה ואז הלכתי כדי לשבת ליד הברזים כדי לראות אולי היא שם ומאז לא ראיתי אותה יותר".

 

(הדגשות שלי ד.ש.)

 

ובת/386 הודעת שי יפרח למחרת מיום 7/12/06 מתקבלים הנתונים שדלעיל בעמ' 1 ש' 2 שם מספרת שי יפרח :

"אתמול מסרתי עדות במשטרה ומלחץ שכחתי לספר מספר דברים וכרגע אני מוכנה לספר לך, אתמול לאחר שתאיר אמרה לי שהיא הולכת לשתות אני המתנתי לה בפרגולה הצטרפו אלי לפרגולה גל אבוטבול, אור כהן, אלון רז, ניקולאי ניקולאייב, ואז הלכתי ונגשתי לברזייה כדי לבדוק מדוע תאיר מתעכבת, ואז ראיתי בחור צעיר כבן 36-37 שלבש ג'קט ג'ינס או תכלת היה לו כובע קסקט לא זכור לי הצבע אני זוכרת שהיו לו זיפי זקן בסנטר הוא נראה בחור רוסי גובה 175 ס"מ מבנה גוף רזה והחזיק משהוא ביד קשה לי לתאר לך מה הוא החזיק אך זה היה משהוא ברוחב הידיים והוא עלה לתוך המבנה של כיתות י' . ברצוני לציין שאני הבחנתי בבחור רק כאשר היה במדרגות והדרך לשם מובילה לשירותים ולכיתות י' ולרחבה ושם לא היה מה לעשות כי הרחבה של כיתה י' ו-ט' הייתה ריקה והספרייה בהמשך אבל לא ראיתי אותו הולך לכוון הזה".

 

זאת ועוד – הצטרפותם של הנערים גל אבוטבול ניקולאי ניקולאייב אור כהן ואלון רז לשי יפרח בפרגולה מתבצעת כאשר שי יפרח קמה לחפש את תאיר שבוששה לחזור קרי 13:35 כמפורט לעיל.

אף לא אחד מחבורת הנערים הזאת מספר שראה את הנאשם ו/או דמות הדומה לנאשם הנושאת מטען דבק בידיה חולפת ליד בפרגולה בדרכה אל תוך המבנה והמשמעות היא שכאשר הנאשם חלף על פני הפרגולה בדרכו אל תוך המבנה היה זה לאחר שהחבורה כבר עזבה את הפרגולה כלומר לאחר 13:30 (עפ"י ת/389) או 13:35 ועל כל המשתמע מכך.

 

מהמקובץ בסוגית האליבי (לוח הזמנים) כמפורט לעיל מתבקשת בעליל המסקנה שלפיה המנוחה נרצחה בין השעות 13:20-13:30, זמן שלאחר היעלמותה בגרם המדרגות המוביל לזירת הרצח כשבמועד זה היה הנאשם מחוץ לכותלי ביה"ס במגרש החנייה ונכנס לתחום ביה"ס רק לאחר השעה 13:30. כלומר לאחר תקיפת המנוחה.

את מועד ביצוע הרצח, מנסה המאשימה להרחיק בכל מחיר מהמועד המסתבר ולא בכדי.

את מועד ביצוע רצח המנוחה בין הזמנים 13:20-13:30 ניתן להסיק גם מן העובדות והנתונים הנוספים שכדלקמן:

הדעת נותנת כי רצח אלים ואכזרי זה היה כרוך במאבק שנמשך ללא ספק מספר דקות רצח שחייב את המעורבים בו בסיומו לנקות ו/או לנסות לנקות את הדם הרב שהותז מסביב ומן הסתם הכתים גם את המעורבים בו עצמם. מסקנה זאת מתבקשת לא רק מהאופן והמראה שהתגלה עם גילוי המנוחה והזירה אלא אף ממצאים בזירה עצמה המצביעים על כך כמו הכמות הרבה של נייר הטואלט המגואל בדם הן על רצפת התא והן בתוך האסלה.

מן העדויות נמצאנו למדים כי כבר בין השעה 13:25 ל- 13:40 דלתות התאים בשירותים היו נעולות מבלי אפשרות לפותחם. מצב חריג כשלעצמו בשעה הספציפית הזאת.

 

וכך מספרת התלמידה נועה חיסדאי חברתה של תאיר ז"ל ובת כיתתה בנ/29 מיום 11/12/06 בעמ' 1 ש' 4 : "ביום רביעי בשבוע שעבר הייתי בחוג תיאטרון בבנין של התיכון יחד עם תאיר...."

 

ובהמשך בשורה 20 :" ... שנגמרה ההפסקה נכנסתי לשיעור של השעה השביעית ותאיר לא נכנסה. במשך השיעור הילדים מאד הפריעו ולחלק מהם משה המורה הרשה לצאת ואז הוא לא הרגיש שתאיר לא הייתה.

בסביבות חצי שעה או רבע שעה לקראת סוף השעה השביעית  ביקשתי לצאת לשירותים ומשה הרשה לי יצאתי לבד לשירותים של הבנות איפה שנמצאה תאיר שנכנסתי לשירותים כל הדלתות של התאים היו נעולות כי ניסיתי לפתוח אותם ולא הצלחתי שזה בדרך כלל לא ככה ועל אחת הדלתות אפילו דפקתי בחוזקה כי הייתי צריכה מאד פיפי ולא הייתה תגובה אח"כ ניסיתי להסתכל מרחוק מכוון הכיור לראות מתחת עם יש רגליים של מישהו אבל לא ראיתי שום רגליים ושום דבר אחר זה היה נראה לי מוזר אבל כבר לא יכולתי להתאפק ויצאתי בריצה החוצה וראיתי את החברות שלי שלא מהחוג תיאטרון ואחת מהן אני זוכרת הייתה נופר מכיתה ט' או י' ואז אמרתי לבנות שאין להן למה להיכנס כי כל הדלתות נעולות והמשכתי לחפש שירותים בקומה השלישית..."

(הדגשות שלי ד.ש.)

 

מחישוב אריתמטי פשוט באשר לשעה בה ביקרה נועה חיסדאי בשירותים זירת הרצח כשכל התאים היו נעולים (לא כרגיל, כדבריה) מתקבלת השעה בין 13:20-13:35 (חצי שעה או רבע שעה מסוף השיעור שמסתיים ב- 13:50) .

 

מהודעותיהם ועדותם של הבנות לי לחיאני וספיר תירוש מתקבל לוח הזמנים לפיו: אליבא דעדותה של לי לחיאני בעמ' 1290 ש' 12 : "נכנסתי עם חברה שלי לשירותים בסביבות 13:30-13:45, עם חברה שלי ספיר תירוש נכנסנו לשירותים 3 תאים היו נעולים הראשון היה פתוח ולא רציתי להיכנס כי היה מסריח שמענו קול של נייר מתגלגל מהתא השני בערך או התא השלישי ואני סתם הסתכלתי במראות דפקתי על הדלתות שאלתי מי פה ואף אחד לא ענה ואח"כ כשבאתי לסובב את הידית ענו לי בתא השני תפוס ובשאר התאים לא ענו לי .... היינו שם עוד כמה דקות ומשם עברנו לשירותים השניים היה צלצול ונסעתי עם ספיר לבית שלה."

 

אם עפ"י ההיגיון והניסיון החיים ביצוע הרצח וניסיון הניקוי עפ"י הנתונים והעובדות שנתגלו בזירה חייב מספר דקות וכאשר כבר בין השעה 13:25-13:40 הרצח הושלם (לא נשמע מאבק ו/או צעקות ו/או רעש המתחייב מאירוע אלים שכזה אם כי יתכן שהרוצח ו/או הרוצחים עדיין שהו בתוך התא הנעול כדי להסתתר ו/או לנקות עד כמה שניתן את הדם שהכתים אותם).

 

המסקנה המתבקשת היא שהרצח בוצע   בסמוך לשעה 13:20  שהוא גם המועד בו נראתה המנוחה בפעם האחרונה כשהיא עולה במעלה גרם המדרגות לכוון זירת הרצח אליבא דעדותם של שני הנערים.

 

חיזוק נוסף לשעה 13:20 כמועד בו נראתה תאיר בפעם האחרונה נעלמת במעלה המדרגות לכוון זירת הרצח ניתן למצוא בעדותה של ספיר תירוש בפני כב' ביהמ"ש בעמ' 574-575 לפיה ראתה את תאיר ז"ל בברזייה בשעה 13:15 שותה מים שוחחה עימה מסרה לה עפ"י בקשתה את נגן ה-MP שלה קבעו להיפגש בשעה 16:30 ונפרדה ממנה כשתאיר שמה פעמיה לכוון המדרגות  (ש' 1-7 עמ' 575) .

ומכאן שמועד פרידתה של ספיר מתאיר ז"ל הוא 13:20 לערך.

 

אינדיקציה נוספת המתייחסת ללוח הזמנים ולנוכחות חשודה של נערה או נער בזירת הרצח בסמוך לסיומו, נמצאנו למדים מהודעותיה ועדותה של התלמידה אביבה אהרונוביץ תלמידת כיתה ט'1 אשר נכנסה לשירותים זירת הרצח בשעה 14:05.

 

בהודעותיה נ/157 ו-נ/158 מספרת אביבה כי בשעה 14:05 נכנסה לשירותים וניסתה להיכנס לתא מס' 3 שאליו נכנסת כהרגל בהיזקקה לשירותים (נ/158 עמ' 1 ש' 27) ואולם התא היה נעול ולא היה מענה לשאלתה באם יש מישהו בתא (נ/158 עמ' 1 ש' 16) אביבה מספרת כי רכנה על מנת לראות מבעד למרווח שבין הרצפה לדלת המוגבהת מספר סנטימטרים מן הרצפה ואז הבחינה ברגליים של ילדה עם נעלי אולד סטאר (נ/158 ש' 18) ובמספר טיפות דם על הרצפה כמה ס"מ לפני הנעליים (הדגשות שלי ד.ש.)

אביבה לקחה נייר מתא מס' 1 ניקתה את פניה יצאה מהשירותים (נ/158 ש' 20) וסיפרה את אשר ראתה לחברתה נוי גיספן (נ/158 ש' 22).

 

בעדותה בפני כב' ביהמ"ש בעמ' 1227 ש' 10 מעידה אביבה :

"בא נגיד שכמעט כל ילד בגילי יודע לזהות מה זה "אולסטאר" אני אישית מאד אוהבת את הנעלים האלה אני רואה אותם הרבה ויודעת לזהות אותם ואני יודעת בפרוש שאלה היו נעלי אולסטאר".

 

  (הדגשות שלי ד.ש.)

 

ובעמ' 1238 ש' 9 :

"רואים על הנעליים שהם במידה מסוימת אני יודעת מה זה נעליים במידה 36 ומה זה נעליים במידה 40. זו הייתה נעל במידה די קטנה" .

 

 (הדגשות שלי ד.ש.)

 

ובעמ' 1239 ש' 1 נשאלת אביבה מה היה מצב הדלת הראשית של הכניסה לשירותים בשעה 14:05 או 14:10 כשנכנסה לשירותים ?

והיא משיבה: "פתוחה נכנסתי לשירותים .

 

שאלה: זה שהדלת פתוחה זה דבר שגרתי?

 

תשובה: כן בד"כ כל פעם הדלת הייתה פתוחה אין סיבה שתיסגר.

 

שאלה: ולא ראית משהוא חריג כשנכנסת?

 

תשובה: לא. "

 

לשאלת כב' ביהמ"ש בעמ' 1239 ש' 19-27 כיצד ניתן היה לראות עפ"י הדגמתה את אשר תיארה.

 

אני מזמין את כב' ביהמ"ש לעיין בנ/48 הודעת יואב חדד מצוות המחפשים בעמ' 1 ש' 18 : "ואני התכופפתי ונטיתי הצידה ואז ראיתי נעלי ספורט נופלים ומכנסי ג'ינס כאשר הרגליים מוטות כלפי ימינה מהצד שלה דבר שלא נראה לי בשלב הראשון אני לא הבנתי מה שראיתי ואז ראיתי דם על רגלית האסלה הרבה דם ואז נעמדתי..."

 

צא ולמד: שלא רק שהפרש הגילים (40 שנה בערך) ותנאי התאורה בלילה איפשרו למר חדד לראות את אשר ראה כשהתכופף אלא שאף הצליח להרחיק בראייתו עד שלולית הדם לרגלי האסלה אז מדוע שייבצר מנערה צעירה וגמישה בתנאי אור יום להתכופף ולראות את אשר תיארה מבעד למרווח הדלת.

 

דילמה מס' 3– זירת רצח השופעת בממצאים ראייתיים (אובייקטיביים) ונטולה מכל ממצא הקושר את הנאשם לזירה.

 

עסקינן בזירת רצח צר מידות ותחום כאשר רוחבו של תא השירותים בו נמצאה המנוחה הוא 74 ס"מ ואורכו 153 ס"מ כולל האסלה ותחום ע"י קירות החוצצים בין התאים ודלת התוחמת אותו מהקומפלקס של חדר השירותים שאף הוא משתרע על מספר מטרים בודדים בלבד.

בזירה הצרה והקטנה הזאת נותרו ואותרו שפע של ממצאים וראיות ושאף לא אחת מהן נקשרת ו/או מלמדת על נוכחות הנאשם בזירה ולו ברמה הקלושה ביותר של אפשרות כזאת.

נהפוך הוא לא רק שממצאי הזירה אינם נקשרים כלל לנוכחות של הנאשם במקום אלא שאף מצביעים על נוכחותם של אחרים שלא אותרו כלל.

 

התמיהה אף מתעצמת לנוכח מסקנת חוקרי המשטרה שהרצח המחריד והמזוויע של המנוחה הוא אקראי וספונטני ואיננו תולדה של תכנון והכנה מוקדמת.

 

משום שלא יתכן שזירת פשע בכלל וזירת רצח כה צרה וקטנה שבה התבצע הרצח באופן ספונטני אקראי ולא מתוכנן, זירה המסוגלת לקלוט ממצאים וראיות למכביר כפי שנמצאו בה, תאייד, תפוגג  ותמוסס מתוך אבחנה, דווקא את הממצאים הקושרים את הנאשם לזירה ותותיר דווקא שפע של ממצאים המצביעים על נוכחותם של אחרים בזירת הרצח.

כך שגם אם ייוחסו לנאשם תכונות על טבעיות של יכולת ריחוף ודאייה תיוותר התעלומה בעינה – כיצד זה שהזירה ספגה וינקה ממצאים וראיות המצביעים על נוכחותם של אחרים בזירה?

 

להלן שלל הממצאים והראיות שקלטה הזירה ואשר בהתווספם לראיות וממצאים חפציים שנאספו מחוץ לזירה שוללים מינייה ובייה את נוכחותו של הנאשם בזירה מחד גיסא ומצביעים על נוכחותם של אחרים בזירה שלא אותרו מאידך גיסא.

 

א.    עקבות נעל טבולות בדם

 

מן המיותר להכביר מילים על אשר פורט ובואר בהרחבה בפרק הדן בעקבות הנעליים ומשכך נסתפק באיזכור העובדות לפיהן :

ראשית: רצפת התא זרועה בעקבות נעל טבולות בדם שעל פניהם וממבט חזותי (ראה עדותו של ירון שור) אינם של הנאשם אינם של המנוחה ואינם של הנעליים מצוות המחפשים המחלצים וההצלה שנתפסו ונבדקו.

ובמילים אחרות נעליים זרות שלא אותרו (ולא מן המיותר יהא להזכיר כי טביעות נעל אלה לא אותרו כלל בזירה ע"י צוותי המעבדה הניידת ולא היו כלל בידיעת המומחה ירון שור שנחשף לקיומם לראשונה רק בחקירתו הנגדית בביהמ"ש כשהוצגו בפניו תמונות מוגדלות ומפוקסות מרצפת תא השירותים בו נמצאה המנוחה).

 

שנית: עקבות נעל טבולות בדם שעל פניהם ובמבט חזותי (ראה עדות ירון שור) אינם של הנאשם ו/או של המנוחה ו/או של הבגח"ים שנעליהם נתפסו ונבדקו מוטבעות על מסלול בריחה לכאורה (אסלה מיכל הדחה וקורת קיר מזרחי) עקבות זרות שבעליהם לא אותרו.

 

שלישית: אף עקבת נעל של הנאשם על רצפת התא (למרות שרצפת התא מלמדת על יכולתה ומסוגלותה לקליטת עקבות נעל) מבפנים ו/או מבחוץ ו/או מסביב בדרכו כביכול אל מחוץ לזירה (ומבלי לשוב ולפרט את המבואר בהרחבה בפרק שדן בעקבות הנעליים את העקבות לכאורה, החלקיות המעוותות והקלושות שעל מכנסי המנוחה אשר יוחסו לנאשם).

 

 

 

ב.    שיער שאינו שייך לנאשם

 

בזירת הרצח נמצאו קבוצות שיער ארוכות וכהות במספר מוקדים כולל על גופתה של המנוחה ובכפות ידיה ואשר כבר ממבט חזותי ברור ומובן שהם אינם שערותיו של הנאשם שהוא בעל שער בהיר וקצר.

ואולם על אף הברור והמובן ממבט חזותי רוכזו כל המאמצים האנושיים והטכנולוגיים לקשור את הנאשם לזירת הרצח ותוך ויתור במשים ו/או מבלי משים לבדיקת האפשרויות הנוספות שהתבקשו לנוכח משמעות הממצאים.

           

מדגימות השיער שנאספו ונשלחו לבדיקות מעבדה כולל חפציו בגדיו ונעליו נמצא כי אין בהם דבר כדי לקשור את הנאשם לזירת הרצח.

נהפוך הוא.

 

כבר בתאריך 27/2/07 נשלח מכתב הממוען אל פמ"צ עליו חתומה רפ"ק חניתה גרנט מהמעבדה לסיבים ופולימרים – נ/125 הדן בחלק מהשערות הקצרות שנמצאו על בגדי המנוחה ואשר נשלחו לצורך בדיקת DNA למעבדה בארה"ב הואיל ויכול היו להתאים לשערו הקצר של הנאשם.

 

בסעיף 3 לנ/125 כותבת רפ"ק חניתה גרנט:

"חמש מתוך תשע השערות שנשלחו לבדיקת ד.נ.א מיטוכונדריאלי בארה"ב נבדקו והתקבלו התוצאות הבאות :

            שתי שערות (3) 2C1 ו- (A4) 2C1 מתאימות לדגימה שהתקבלה מהקורבן.

שערה (23) 3C1 לא מתאימה לדגימה שהתקבלה מהקורבן וגם לא מתאימה לדגימה שהתקבלה מהחשוד.

שערה (25) 3C1 לא מתאימה לדגימה שהתקבלה מהקורבן וגם לא מתאימה לדגימה שהתקבלה מהחשוד ולא מתאימה לשערה (23) 3C1 .

שערה (24) 4C1 לא מתאימה לדגימה שהתקבלה מהקורבן וגם לא מתאימה לדגימה שהתקבלה מהחשוד ולא מתאימה לשערות (23) 3C1 (25) 3C1 ".

 

ואם לא זאת אף זאת – בבדיקה מורפולוגית מיקרוסקופית שביצעה רפ"ק חניתה גרנט ל-5 מתוך 15 השערות הארוכות שנתגלו בכף ידה השמאלי של המנוחה נמצא כי 3 שערות אינן שייכות למנוחה ואינן שייכות לנאשם (נ/250).

 

הקשר האפשרי שבין השיער הזר שעל בגדיה והשיער הזר בכף ידה השמאלי של המנוחה,  לא הדליק שום נורת זהירות ומחשבה לא בצוות החקירה ולא בפרקליטות שליוותה את התיק שכל מעייניהם ומאמציהם רוכזו בחיפוש אחר ראיות הפועלות כנגד הנאשם בעוד שקשר אפשרי שכזה משמעו שהרוצח/ים מהלכים/ות חופשי.

 

בסיכומיה (עמ' 356 פיסקה 1) טוענת המאשימה שחלקי השיער שנדגמו במד"סים מבגדיה של המנוחה היא תופעה נפוצה הנובעת משיער של אחרים שנשר והועבר אל המנוחה במגע עם אותם זרים ו/או במגע ישיר או עקיף עם חפצים שדרכם אפשר והועברו חלקי שער אל בגדיה.

אני מסכים לחלוטין שחלקי השיער שנמצאו על בגדי המנוחה שאינם שלה ו/או של הנאשם יכולים היו להגיע אל בגדיה של המנוחה בדרכים שונות שאינן קשורות לרצח.

 

ואולם האם מסקנה זאת הייתה משתנה כמתבקש וכמתחייב בהשוואה (שלא נעשתה) אילו היה מתגלה שלחלקי שער זרים אלה יש מכנה משותף ו/או תואמים לחלק מהשער שנמצא בכף ידה השמאלי של המנוחה??? שערות שעל פי בדיקה מיקרוסקופית התבררו כשייכות לאדם זר כלשהו.

 

יתרה מזאת – מחומר הראיות נמצאנו למדים כי המנוחה הניחה את ראשה על רגלי חברתה שי יפרח בהיותם בפרגולה ומן הסתם יכול וחלקי שיער מראשה של שי יפרח נפלו ונקלטו בבגדי המנוחה.

כמו כן נמצאנו למדים כי במהלך היום נפגשה שוחחה ואולי אף התחככה המנוחה בחברותיה ספיר תירוש לי לחיאני ונופר בן דוד כל שלושת הבנות הנ"ל עפ"י חומר הראיות היו

 

בשירותים בזירת הרצח בשעה סמוכה ביותר לרצח ונקלעו לשם בנסיבות תמוהות כשלעצמן בהתייחס לחוג ולמבנה שכל אחת מן השלושה אמורה הייתה להיות.

 

ובמילים אחרות אין צורך לחפש ולאתר "אין סוף של חשודים פוטנציאלים" כטענת המאשימה  לצורך בדיקה השוואתית פשוטה יחסית שלו נעשתה יכול שתוצאותיה היו

 

 

מביאים לפענוח התעלומה כבר בראשיתה. שהרי הסבר פשוט ניתן לספק לגבי השערות על הבגדים, אולם בשום אופן לא ניתן להסביר "בהתחככות" את השערות בכפות הידיים.

 

בתאריך 29/6/08 כתבה רפ"ק חניתה גרנט מהמעבדה לסיבים ופולימרים שבמטה הארצי, חוו"ד מפורטת בנוגע לקבוצות שיער שנתפסו במספר מוקדים בזירת הרצח ושאותם בדקה. האמור והמפורט בחוות דעתה היו לצנינים עבור המאשימה שויתרה על העדתה כעדה מטעם התביעה ולפיכך זומנה רפ"ק גרנט לעדות מטעם ההגנה ובאמצעותה הוגשה חוות דעתה מיום 29/6/08 וסומנה נ/250.

 

עקבית לדוקטרינה אותה אימצה הפרקליטה כשיטה – הסתת הדגש מגופו של עניין לגופו של אדם, תוקפת הפרקליטה בשצף את העדה המשרתת עדיין בפועל את אותו הגוף שעליו נמנית ועליו נסמכת הפרקליטה ואולם משנמוג מסך העשן שפוזר נותרנו עם העובדות והממצאים הסותרים המפורטים בנ/250.

 

בעדותה בעמ' 1521-1522 סוקרת רפ"ק גרנט את הפרמטרים השונים והבולטים שנתגלו לה בבדיקת ההשוואה של שלושת השערות מקבוצת B שנתפסו בכף ידה השמאלית של המנוחה אל מול שיער ביקורת שנלקח מראשה של המנוחה.

 

ובעמ' 1522 ש' 9 לשאלת כב' ביהמ"ש:

"אבל זה כל כך בולט שלא היית צריכה את בדיקת הפרמטרים?

תשובה: נכון ."

 

            (הדגשות שלי ד.ש.)

 

בסיכומיה (עמ' 358) מציינת המאשימה: "לטענתנו יש להעדיף את תוצאת בדיקת הד.נ.א המיטוכונדריאלי הקובעת כי כל השערות שנבדקו מתאימות למנוחה על פני תוצאת הבדיקה המורפולוגית של גרנט שאינה מדויקת ואינה יכולה לשלול כי מדובר בשערותיה של המנוחה מן הטעמים הבאים..."

 

(א)  בדיקת הד.נ.א המיטוכונדריאלי הינה "מדעית אמינה אובייקטיבית המפיקה ערכים מדויקים" ולעומתה "ההשוואה המיקרוסקופית המורפולוגית שערכה גרנט מבוססת על הערכה בעין של הדמיון והשוני בין השערות המדובר בבדיקה התלויה סובייקטיבית בהערכת הבודק".

 

ראשית: מן המותר להדגיש כי הערכת הבודקת הסובייקטיבית היא הערכה של מומחה המתמחה בתחום ספציפי זה מזה מספר שנים והערכתה בעין המזוינת במיקרוסקופ איננה הערכה בעין ממגזר ההדיוטות.

השוני וההבדלים שנגלו לעיניה המקצועיות היו כה בולטים וברורים במספר פרמטרים מהותיים עד כי התייתר הצורך בבדיקת שאר הפרמטרים הנוספים.

 

שנית: טענת המאשימה לפיה בדיקת ד.נ.א מוטוכונדריאלי מדויקת יותר בהיותה מדעית ואובייקטיבית, הינה טענה השגויה ביסודה כמשתקף וכמתבטא מדברי מלומדים ואנשי מקצוע עתירי ניסיון בנ/253 פרוטוקול מישיבת ועדת חוק חוקה ומשפט בהקשר לבדיקה חזותית מקרוסקופית אל מול בדיקות אחרות.

 

בעמ' 420 של נ/253 מסבירה פרופסור אפרת לוי מומחית לרפואה פנימית ולגנטיקה רפואית מביה"ח שערי צדק : "הבעיות שנתקלו בהן בתחום הזה בעולם הן משלושה סוגים יכולה להיות בעיה בדגימות כמו החלפה של דגימות, לוקחים את הדגימות מהקורבן ומהחשוד ומחליפים ביניהן זה נקרא SAMPLE MIX UP "החלפת דוגמיות". יש בעיה של אי שמירה על ניקיון הדוגמיות או לקיחה לא נכונה של דגימות מה שנקרא "דוגמיות פסולות". מדובר פה על טכניקות מאד רגישות אם האיסוף לא נעשה בצורה נכונה יכולות להיות טעויות, יכולות להיות טעויות בפרוש של התוצאות ויכולות להיות טעויות בהקלדה של הנתונים והתוצאות למאגר הנתונים הטעויות האלה הן מאד חמורות דווקא בגלל שנתוני הד.נ.א נתפסים ובצדק ע"י המערכת המשפטית כבעלי מהימנות גבוהה ביותר במאמר שהתפרסם בינואר 2004 ב- FORENSIC SCIENCE דובר על כך שהמעבדות הפורנזיות בדקו את עצמן הם שלחו למעבדות שלהם 150 דגימות הקשורות לפשיעה, רצף של ד.נ.א מיטוכונדריאלי ומה שהם ראו זה שהיו להם 16 טעויות כאשר 10 מהן היו טעויות פקידותיות 3 טעויות בפרשנות ו-2 מקרים של החלפת דוגמיות. מתוך 150 דגימות הם ראו ששיעור הטעות הוא 10.7% ."

 

ונצ"מ ברגמן פנחס שהוא סגן ראש מז"פ של משטרת ישראל מוסיף ואומר :

"ד.נ.א מיטוכונדריאלי הוא מקרה מיוחד אנחנו לא מדברים כאן בד.נ.א מהסוג הזה השכיחות לטעות בד.נ.א מוטוכונדריאלי יותר גבוהה. "

 

ופרופסור אפרת לוי : "נכון יש לנו ד.נ.א גרעיני כלומר מה שנמצא בגרעין ויש לנו ד.נ.א מיטוכונדריאלי חלק גדול מהטעויות שיש כאן הן לא ברמת הפירוש אלא בגלל החלפת דוגמיות זה לא משנה אם הד.נ.א הוא כזה או הד.נ.א הוא אחר."

נצ"מ פנחס ברגמן : "כשאתה שם 8 אנשים אז הסיכוי שייבחר אדם שהוא לא החשוד הוא 12.5% ."

 

פרופסור אפרת לוי : "בד"כ אתם רגילים לשמוע שהאמינות של בדיקות הד.נ.א בזיהוי הוא ברמה של אחד למיליארדים. זה לא נכון זה ברמה של אחד לאלף.

 

10% נבע מטעויות של פענוח שהן יותר מסובכות בסוג הזה של ד.נ.א מיטוכונדריאלי .

בד.נ.א גרעיני אחוז הטעויות הוא יותר נמוך.

 

לאחד לאלף אני מגיעה מתוך המאמר על המאגר של ה- FBI אני מדברת פה על אחד ל-500.

 

 

יש נתונים ממעבדות בעולם שהשכיחות היא בערך אחד לאלף במעבדות הכי טובות שכיחות הטעות הצפויה היא בסדר גודל של אחד לאלף בתהמ"ש מתייחסים לזה כאחד למיליארדים. "

 

מומחה מטעם המדינה העיד בביהמ"ש שהסיכוי שמדובר באדם שהוא לא החשוד הוא 1 ל-600 מיליארד. רק בגלל שהחשוד התעקש על חפותו ועורכי דינו הביאו מומחה ד.נ.א חיצוני נעשתה בדיקה חוזרת ואז התגלתה הטעות, המספרים המצוטטים שמתייחסים רק לבדיקת המעבדה עצמה הם כאילו שהטעות מתרחשת ב-1 למליונים או 1 למליארדים, האמינות האמיתית של הבדיקות האלה היא יותר בסדר גודל של 1 לאלף".

 

 

הנה כי כן נמצאנו למדים שלהבדיל מבדיקת ד.נ.א גרעיני שהיא הרבה יותר אמינה ומדויקת (אם כי גם בדיקה שכזאת איננה חסינה מטעויות אנוש) בדיקת ד.נ.א מיטוכונדריאלי הינה בעייתית במיוחד בהתייחס לאמינותה ולשכיחות הטעויות הנובעות הימנה עקב מורכבות הפענוח בסוג זה של בדיקה.

 

ואם כך – איזה יתרון יש לבדיקת ד.נ.א מיטוכונדריאלי החשופה בצורה כה בולטת לשכיחות טעויות הנובעות ממהותה ומורכבותה על פני ראייה בעין של מומחה המצויד במיקרוסקופ של הבדלים בולטים וניכרים על פניהם ובפרמטרים מהותיים כל כך עד כי מתייתר הצורך בבדיקת פרמטרים נוספים.

ולהבדיל משוני או הבדל זניח, שולי או שמוטל בספק כתוצאה מאי שלמות וחלקיות ומהעדר נתונים ברורים במוצג עצמו???

 

נהפוך הוא הסיכוי לטעות בראייה ברורה וחד משמעית של נתונים בסיסיים ומהותיים הברורים לעין ע"י מומחה בתחום זה שואפים לאפס לעומת הסיכוי לטעות בעיבוד נתונים בשיטה מורכבת ומסובכת החשופה בנוסף לטעויות אנוש באיסוף הדגימות ושליחתם וטעויות אנוש בפרשנות התוצאות הכרוכות בבדיקה מורכבת ומסובכת כשלעצמה וכדברי

 

 

נצ"מ ברגמן סגן ראש מז"פ של משטרת ישראל "השכיחות לטעות בד.נ.א מיטוכונדריאלי יותר גבוהה".

 

אישוש ותמיכה נוספת לאפשרות הסבירה שבדיקת הד.נ.א המיטוכונדריאלי שגויה אל מול בדיקת ההשוואה של רפ"ק גרנט והתוצאות אליהן הגיעה .

ניתן לראות בתוצאות בדיקת הד.נ.א המיטוכונדרילי המתייחסת לשערה המסומנת 14 B2   (מת/11) שנתפסה בכף ידה השמאלית של המנוחה וסומנה בהתאמה בבדיקת הד.נ.א המיטוכונדריאלי  כ- 2703812 (עמ' 14 לטבלת המוצגים בסיכומי המאשימה).

 

עפ"י בדיקת ההשוואה של רפ"ק חניתה גרנט התוצאה היא: שלילית לנאשם ושלילית למנוחה.

 

עפ"י בדיקת הד.נ.א המיטוכונדריאלי : "תערובת אחד התורמים תואם למנוחה".

 

יתהה השואל : כיצד תתכן תערובת של תורמים לשערה??? ואיך ייתכנו תורמים לשיער שלשיטת המאשימה הוא של המנוחה???

 

ג.     דם – העדר מוחלט של דם ו/או רמז לדם וד.נ.א שאמורים היו להימצא על מכלול פריטי הנאשם בהתייחס לממצאים בזירת הרצח.

 

זירת רצח בשטח תחום של 74 ס"מ על 153 ס"מ עקובה מדם המותז והניגר לכל עבר מחייבת בעליל הימצאות סימני דם על בגדיו נעליו וחפציו של מי שביצע את המעשה ושהה בזירה צרת המידות הזאת.

בפועל לא נמצא ולו שריד זעום על הנאשם ובגדיו, גם לא באמצעות טכנולוגיה עתירת מדע וידע לא של דם ולא ד.נ.א של המנוחה.

 

            הכיצד?

 

בעמ' 362-363 לסיכומיה נאחזת המאשימה באסופת תיאוריות נטולות בסיס ראייתי כהסבר רציונלי לפתרון התעלומה גיבוב של השערות סרק שהרציונל הנטען שלהם עומד דווקא לרועץ ולעוכרי הטוען להם.

 

ראשית: מן המותר להדגיש את אשר מתעלמת הימנו המאשימה כי אין המדובר רק בנעליו של הנאשם הנקיות מכל מיקרו גרגיר של דם ו/או ד.נ.א של המנוחה אלא ברשימה ארוכה של פריטים הכוללים פריטי לבוש נוספים כלי עבודה והתיק בו אופסנו וכפי שמשתקף מרשימת המוצגים כדלקמן:

ת/438= תיק כחול ובו מכנסי עבודה בצבע חאקי עם חגורה ובה שני נרתיקי נשיאה אחד של פלפון ואחד לסכין יפנית.

4 זוגות גרביים שונות וסוויצ'ר כחול עם לוגו של שטראוס.

חולצת טריקו נוספת שחורה עם כיתוב של גולדסטאר.

 

נ/42= טבעת נישואין + 3 מברשות שיניים ושתי אריזות פלסטיק ובהן להבי סכין יפנית.

 

ת/402= ארגז כלים.

 

ת/432= נגן MP3 עם אוזניות + כבל מאריך + תיק שחור ובו כלי עבודה + מכנס כחול + 5 סכינים יפנים.

 

כשהדגש הוא על התיק הכחול שלכאורה איפסן בתוכו את הבגדים והנעליים הספוגים בדם ושנותר במקלט בו עבד עד ליום שישי יום בו הורשה הנאשם לקחת את התיק מן המקלט. תיק אשר בתוכו אופסנו מלבד בגדיו ונעליו המגואלים בדם גם החגורה עם נרתיק הפלפון והנדן המשמש לנשיאת הסכין היפנית.

תיק הספוג בדם לכאורה ועמוס לעייפה בראיות מפלילות הוא נושא לאור יום שישי בנוכחות ובצמוד לרעייתו אולגה שהגיעה יחד עימו לביה"ס על מנת לסייע לו בתרגום בקשותיו לעברית ובנוכחות עשרות ילדים מורים ושוטרים שנכחו במקום ללא מורא ומבלי כל חשש, ובעוד רעייתו אולגה מלווה את "תיק הדמים" עד לשובם הביתה ואף נושאת אותו בעצמה (אליבא דהודעתה) .

תרחיש הזוי כשלעצמו, אלא אם נאמץ את ההנחה שכל עשרות הנוכחים במקום הוכו בעיוורון מחד גיסא והנאשם שאם ידו במעל, לוקה באינפנטיליות ופיגור שכלי מאידך גיסא.

 

זאת ועודת/267 מיום 10/1/07 מתעד חיפוש תיקים נוספים בביתו של הנאשם לצורך בדיקה מעבדתית של גילוי סימני דם ו/או ד.נ.א של המנוחה שמא אופסן דווקא בהם בגדיו נעליו וכליו המגואלים בדם.

ואכן נתפסו מספר תיקים שנבדקו ולא נמצא בהם שמץ של ממצא.

 

 

צא ולמד – שגם אליבא דחוקרי המשטרה, העובדה להעדר שמץ של ממצא כל שהוא בתיק שאמור היה להיות ספוג דם לכאורה, הדירה מנוח ומרגוע מנפשם.

 

ושאלת השאלות – מדוע יטרח ויסתכן הנאשם שידו כביכול רוחצת בדמה של המנוחה לכבס ו/או לשטוף דווקא את זוג הנעליים הבלויות השחוקות המרופטות והמטונפות אותם נעל בעת ביצוע הרצח, ושמן הסתם אמורות היו על פניו להותיר את עקבותיהם בזירה, זוג נעלים שערכן אף פחות מן המים והסבון הנחוץ לצורך שטיפתן ולא להיפטר מהם וכפי שנפטר לכאורה מהמכנס עקב היותו ספוג בדם לכאורה???

 

ובכלל על בסיס אותה חשיבה לפיה זרק את מכנסיו משום שהיו כביכול מגואלים בדם מדוע לא זרק את התיק על תכולתו המפלילה לכאורה והסתפק רק בזריקת מכנסיו שערכם ואפשרות השימוש בהם לצורכי עבודתו עולה לעין שיעור על זוג הנעליים הבלויות והשחוקות שאותם טרח לשטוף ולהותיר להמשך שימושו על אף שהסיכון הנובע מהשארתם הוא גבוה לאין שעור ממכנסיו שאין טענה שהותירו עקבות בזירה?

 

התנהלות הזויה שכזאת החסרת שמץ של הגיון אלמנטרי ובסיסי יכולה לדור בכפיפה אחת רק עם אדם אינפנטילי הסובל מפיגור שכלי ברמה גבוהה ביותר.

 

ואם במכנסיו של הנאשם עסקינן. אזי קיימות שתי אפשרויות בלבד.

1. המכנס "המגואל כביכול בדם" נזרק ע"י הנאשם במטרה להעלים ראיות המפלילות אותו לשיטת המאשימה.

2. המכנס הנקי מכל רבב של דם, נזרק ע"י הנאשם משום שלא יכול היה יותר להפיק ממנו תועלת כל שהיא לאור עלייתו במשקל לשיטתו של הנאשם.

 

בהקשר זה מן המותר לציין ולהזכיר את העובדות שכדלקמן:

 

א.              החל מיום מעצרו הראשון לא חדל הנאשם מלשטוח תחינה בפני חוקריו לחפש במזבלה את המכנס שאותו זרק וביקש אף לסייע פיזית באיתורו על מנת לנקותו מחשד.

ב.               רק כעבור כחודש ימים בתאריך 2/1/07 יוצאים חוקרי המשטרה לאתר תאנים לחפש את המכנס בתוך הררי זבל שנערמו לאחר כ-20 יום (ת/473).

 

בסיכומיה בעמ' 80 כותבת המאשימה: "עוד ביום 11/12/06 בו סיפר הנאשם לראשונה כי השליך את המכנסיים בהם עבד ביום הרצח לפח שליד ביתו, חיפשה המשטרה בפח אולם לא מצאה שם את השקית ובה המכנסיים".

 

אם בתאריך 11/12/06 מועד שהוא 3 ימים לאחר שזרק הנאשם את מכנסיו לפח שבביתו לא נמצאו המכנסיים בפח. גם חלמאים היו מבינים שבמהלך 3 הימים הפח הספציפי הזה יחד עם כל פחי האשפה שבקצרין נאספו ורוקנו במזבלה אז מדוע לא לצאת ולחפש במזבלה ועוד בטרם יערם הר של זבל על המוצג המהותי שהימצאו יכול והיה מפליל את הנאשם סופית או לחילופין מסיר את החשד ממנו ומאפשר במקביל למשטרה לרכז את מאמציה בכיווני חקירה אפקטיביים יותר.

 

בהמשך בעמ' 80 פיסקה 2 לסיכומיה כותבת המאשימה: "לאחר שחזר בו הנאשם מהודאתו קיבלה המשטרה החלטה לערוך סריקה יסודית של אתר האשפה "תאנים" אשר אליו מפונה האשפה של קצרין .... סריקה במשך ימים ארוכים ע"י עשרות שוטרים פעולה

 

 

 

שעלותה מאות אלפי שקלים שחיפשו מכנסיים כחולים או מכנס ג'ינס ופרטי לבוש הנראים כמוכתמים בדם".

 

כב' השופטים, זה מקומם עד כדי לזעוק.

 

א.              האם במהלך 8 הימים בהם נחקר ובטרם הודה, חיפוש המוצג הספציפי הזה היה חסר ערך עד כדי זניחת החיפוש? נהפוך הוא לא רק שהנאשם שטח תחינה לחיפוש המכנסיים ודווקא לאור הכחשתו העקבית חשוב היה לאתר את המוצג, מדוע רק אחרי חזרתו מההודאה חשוב היה לבצע את החיפוש??

 

 

 

ב.               מאות אלפי שקלים שולמו מכיסו של משלם המיסים תולדה של חלמאות חוקרי המשטרה הממתינים כ-20 יום להערמות הר של זבל במקום לבצע את החיפוש לאלתר.

ג.                עשרות שוטרים הונחו לחפש מכנס כחול או ג'ינס המוכתמים בדם .

 

 

צא ולמד – על הקיבעון החשיבתי תולדה של יעד משימתי שסומן מראש ולמפרע כשאיתור המכנס נועד לשרטוט מעגל המטרה מסביב לחץ הנעוץ והמקובע בתוך מטרה המסומנת מראש.

ומן הכח אל הפועל בתאריך 8/1/07 ת/43 ניתנת הנחייה להשמיד את המוצגים שנאספו שנחשדו כמוכתמים בדם לאחר שבבדיקה ראשונית נמצא כי אינם מגיבים לדם והכתמים החשודים נובעים מלכלוך גרידא. 8 זוגות מכנסיים מושמדים מבלי להציגם כלל לנאשם לצורך זיהוים ואולי בהמשך גם לצורך בדיקת ד.נ.א לאישור הזיהוי, אך ורק משום שאינם מתאימים לקונספציה הקבעונית שהותוותה וגובשה למפרע.

 

 

 

האפשרות ולו התיאורטית שמא הנאשם דובר אמת חלילה וחס והמכנס אותו זרק זך מכל רבב של דם הינה הזויה ובלתי מתקבלת על הדעת לשיטתם.

(ת/559 מנציח את המוצגים שהושמדו – 8 זוגות מכנסיים).

 

בעמ' 362 לסיכומי המאשימה (פיסקה 3) נסמכת המאשימה בעדותה של ד"ר מאיה פרוינד שביצעה בדיקה לנעלי הנאשם לאיתור כתמי דם סמויים באמצעות בלו סטאר והתקבלה תגובה חיובית.

קרי – או שמדובר אכן בדם סמוי.

או שמדובר בחומר ניקוי המגיב גם הוא באופן חיובי לבלו סטאר אך הואיל ולא נתקבל פרופיל גנטי כל שהוא הניתן לבדיקה האפשרות היא כי הבלו סטאר הגיב לחומרי הניקוי בהם השתמש הנאשם לניקוי הדם מן הנעל.

 

על זה יאמר – גיבוב של דמגוגיה הלועג לאינטליגנציה.

 

כבר בראשית עדותה של הגב' מאיה פרוינד ניתן היה להשכיל בין השיטין על היעד המסומן וההנחיות שנתקבלו מהדרגים הבכירים והאחראיים המורות למומחי המעבדות לחרוג מן הנוהלים המקובלים בבדיקותיהם והכל על מנת לאתר ולו שמץ של ממצא שיש בו ולו תיאורטית לקשור את הנאשם לזירת הרצח.

 

בעמ' 988 ש' 4 מעידה ד"ר פרוינד :

"אני אסביר באופן כללי אני רוצה להתייחס להליך שבו בודקים מוצג שלפי הנסיבות יש סיכוי שהיה עליו כתם דם.

בשלב הראשון ניקח את המוצגים לחדר מואר ונחפש כתם שנראה בעין כדם זאת הבדיקה הויזואלית עליה אני מדברת.

כאשר כתם זה איננו נמצא אזי את המוצג הזה מסיימים בתהליך הבדיקה איננו בודקים דבר נוסף אלא אם כן יש דברים חריגים. "

 

 

 

ובהמשך בשורה 25 : "בתיק זה היו כמה מוצגים שלמרות שלא היו כתמים ויזואלים נערכה בדיקה נוספת שהיא די נדירה במעבדה שנקראת בדיקת בלו סטאר והיא מיועדת לגילוי כתמי דם סמויים. "

 

 

ובעמ' 989 ש' 20 : "בד"כ אין צורך ואין דרישה (הכוונה לבדיקת בלו סטאר - תוספת שלי ד.ש.) בתיק זה עשינו  למשל המוצג העיקרי כאן בתיק הנעליים שהיו על בגדי הקורבן  בבדיקת פנול פטלאין זו בדיקה שבוחנת באופן ויזואלי כתמי דם קיבלנו תשובה שלילית ואז הועלתה סברה שאותם נעליים אם אכן היה להם מגע עם דם יתכן שהם נשטפו ואז בעזרת בלו סטאר שמטרתו לזהות דם סמוי נוכל לזהות כתמי דם".

 

(הדגשות שלי ד.ש.)

 

בדיקת הבלו סטאר:

 

בעמ' 994 ש' 1 משיבה ד"ר פרוינד לשאלה הנוגעת לחומרים נוספים להם מגיב הבלו סטאר .

והיא משיבה: "אין לי מושג. בספרות אני נתקלתי ומניסיוני נתקלתי באקונומיקה ובאמירה שהחומר הזה לא ספציפי לא ביצעתי מחקר שבודק חומרים אחרים.

שאלה: לגבי טינר?

תשובה: לא ידוע לי.

שאלה: חומרים דטרגנטיים?

תשובה: יכול להיות.

שאלה: צבעים מסוגים שונים?

תשובה: לא ידוע לי אבל יכול להיות.

שאלה: קרמיקה, ברזל, נחושת?

תשובה: ברזל דיברנו והתשובה כן קרמיקה כשלעצמה אין לי מושג לא יודעת.

שאלה: אפילו לאדמה שיש בה איזושהי תכולת ברזל מסוימת?

 

תשובה: על ברזל כבר דיברנו.

שאלה: כל החומרים האלה שעכשיו קראתי בפנייך זאת רשימה שנמצאת ומצוינת בהוראות היצרן שמייצר את הבלו סטאר הזה במונטה קרלו, ידוע לך שהיצרן הוא ממונטה קרלו?

תשובה: אני יודעת שזה צרפתי.

שאלה: הרשימה שקראתי בפנייך מפורטת ע"י היצרן בהוראות היצרן שלו ידוע לך על זה?

תשובה: לא."

 

ובהמשך בשורה 24 :

"שאלה: האם יתכן שחומרים מסוגים שונים שאותם ציינתי באו במגע עם אותם פריטים שבדקת עובר לבדיקתך והבלו סטאר הגיב בהתאם זו אפשרות?

תשובה:  זו אפשרות.

שאלה: האם ידוע היה לך אז ואפילו היום מה היה עיסוקו במה הוא עבד בדיוק עם איזה חומרים בא הנאשם במגע?

תשובהאני מבקשת להבהיר אני לא טענתי שמדובר בכתמי דם סמויים זאת לא הייתה קביעה זאת הייתה אחת האפשרויות".

 

מן המקובץ נמצאנו למדים כי :

 

הואיל ואין מחלוקת שהנאשם עובר למעצרו עבד בשיפוצים ובין היתר הדבקה וריצוף של קרמיקות וטיפול שוטף בחומרי עזר כמו טינר וצבעים (כפי שכתמי הצבע על נעליו המרופטות והבלויות מעידים), וגם לאחר הרצח עבד עם אותם נעליים בביתו של מר ראובן ג'אנח ששם נתפס תיקו הכחול, כלי עבודה, פרטי לבוש והנעליים, ולאחר שהשכלנו כי חומרים כאלה ורבים נוספים שנמנו מגיבים בחיוב למגע עם בלו – סטאר, מתבהרת לחלוטין ההבהרה של ד"ר פרוינד לפיה: "אני לא טענתי שמדובר בכתמי דם סמויים זאת לא הייתה קביעה זאת הייתה אחת האפשרויות".

 

 

 

 

 

ואת אחת האפשרויות התיאורטיות והיותר רחוקות באמצעות דמגוגיה וכשיטה השזורה כחוט השני בסיכומיה מציגה המאשימה כאפשרות הסבירה בכותבה: "הבדיקה הצביעה על קיומו של דם סמוי על הנעל   או על חומר ניקוי . "

 

 

כפי שהובהר ע"י ד"ר פרוינד ראשית: הבדיקה לא הצביעה על קיומו של דם סמוי אלא על אפשרות.

ושנית: מדוע דווקא ורק חומר ניקוי כאשר מגוון האפשרויות הוא כה רחב ומתיישב דווקא עם מגוון החומרים איתם עבד (שאינם שנויים במחלוקת) וכאשר כל החומרים הנ"ל מגיבים בחיוב למגע עם בלו סטאר???

 

ואם בדילמת הדם עסקינן לא ניתן להתעלם מן האבסורד והעדר ההיגיון הנחשף מחומר הראיות המתייחס ללבושו ומעשיו של הנאשם בנקודות זמן קרדינליות הסמוכות ממש לאחר הרצח.

 

א.              הגב' ליזה טובי הינה עובדת המזנון בביה"ס נופי גולן. ובתאריך 6/12/06 מועד הרצח עבדה במזנון יחד עם הגב' תמי עמרני.

בהודעתה של הגב' טובי נ/7 ש' 8 היא מספרת:

 

"לא ראיתי שום דבר שהוא חריג או לא טבעי, לגבי הרצף. אני ראיתי אותו פעמיים. בבוקר הוא הגיע אני לא זוכרת את השעה אבל אני חושבת 10:00-11:00 הוא היה לבוש מכנסי דגמח בצבע או ירוק או כחול המכנסיים היו מלוכלכות בצבע ובסיד  ומעל אני חושבת ג'קט לא זוכרת את הצבע והוא הגיע שוב בשעה 14:15 אני עד כמה שאני זוכרת עם אותם בגדים הוא קנה בקבוק קולה והלך אני זוכרת את השעה כי היינו לפני סגירת המזנון והתחלנו את הניקיון של המזנון ... "

 

(הדגשות שלי ד.ש.)

 

הודעתה של הגב' טובי מוצלבת עם הודעתה של הגב' עמרני נ/6 ולפיה ראתה אף היא פעמיים את הנאשם במזנון ופעמיים שרתה אותו הגב' טיבי.

העובדות הנלמדות מהודעה זאת הן כדלקמן:

ראשית: הנאשם לבש מכנסי דגמ"ח מוכתמות בצבע וסיד אותם לבש גם בבוקר (10:00-11:00) וגם בצהריים של יום הרצח.

וכשמדובר בזוג המכנסים שהנאשם חוזר חזור והדגש במהלך כל חקירותיו ואף לאחר הודייתו כי איתם עבד (דגמ"ח בצבע כחול) ואותם זרק ביום שבת לפח הזבל הואיל שחדלו להיות נוחים עקב עלייה במשקלו.

והראייה שמכנסי הדגמ"ח בצבע כחול או ירוק אכן לא נמצאו בפריטי הלבוש שנתפסו אצל הנאשם.

 

שנית:  אם אלו המכנסים בהן עבד ואיתם ביצע את הרצח (שאם לא כן לא היה זורק אותם אליבא דשיטת המאשימה) הרי שנמצאנו למדים שבסמוך ממש לאחר סיום הרצח הוא למעשה מסתובב עימם בריש גלי בביה"ס (14:15) כשהם אמורים להיות ספוגים ומגואלים בדמה של המנוחה. ואולם לא די שאין רואה את המתחייב לראות באור יום.

נהפוך הוא: הגב' טובי ששרתה אותו בשעה 14:15 יודעת לספר כי הכתמים היחידים שנראו על מכנסי הדגמ"ח הם של צבע וסיד ושום דבר חריג ו/או לא טבעי כמו כתמים הנראים כדם לא על מכנסיו לא על חולצתו ולא על נעליו.

 

ומן המותר להדגיש כי הודעתה של הגב' טובי נ/7 נגבתה בתאריך 17/12/06 ולאחר שהנאשם נעצר ופורסם כי הוא החשוד ברצח כך שמן הסתם אם הייתה מבחינה במשהו חריג בהתנהגותו ו/או בבגדיו הייתה טורחת לספר זאת לאלתר.

זאת ועוד – העובדה שגב' טובי נקטה במונח מכנסי דגמ"ח דווקא מלמדת כי יודעת היא מן הסתם להבחין בין מכנס ג'ינס רגיל למכנס מסוג דגמ"ח ו/או כל סוג אחר.

 

שלישית: שוב מתבקשת שאלה של היגיון שאיננו יכול לדור בכפיפה אחת עם העובדה שהנאשם מבצע את הרצח המזוויע ולאחריו מציג לראווה את בגדיו

האמורים להיות מגואלים בדמה של המנוחה לעיני כל, אלא אם עסקינן בכסיל ואוויל הסובל מפיגור שכלי ברמה גבוהה במיוחד.

 

תמיכה ואישוש נוסף לאמור ולמפורט בנ/7 הוא דוח הזכ"ד של השוטר מלכא מיום 14/12/06 נ/76.

 

ב.               הודעתה ועדותה של הגב' רות נישרי.

בהודעותיה ת/692 ות/693 מספרת רות נישרי על דמות אותה ראתה כנסערת בחדר המורים בשעה 14:15 או 14:20 דמות שבתחילה זיהתה באופן ודאי כגנן ביה"ס ומאוחר יותר ולאחר שהובהר לה ע"י צוות החוקרים כי לגנן ביה"ס אליבי מוצק ולפיו לא היה כלל בביה"ס ביום הרצח חזרה בה מקביעתה הודאית לעניין הזיהוי כמשתקף מעדותה (בעמ' 980 ש' 9-12 ועמ' 981 ש' 13-29).

 

ואולם הנקודות הראויות להדגשה ולתשומת לב מתייחסות : (א) ללוח הזמנים, (ב) ללבוש, (ג) למיקום, (ד) למעשים,  שקשורים בדמות אותה ראתה הגב' נישרי.

 

באשר ללוח הזמנים: בהודעתה ת/692 ש' 9-10 מספרת הגב' נישרי כי ביום רביעי (יום הרצח) בשעה 14:15 או 14:20 נכנסה לחדר מורים (וראה עמ' 980 ש' 21) ואז הבחינה בדמות שזוהתה בדיעבד בטעות על ידה כגנן ביה"ס.

 

באשר ללבוש של הדמות: בעמ' 980 ש' 7 נשאלת הגב' נישרי :

"שאלה: באותה מידה שאת ראית תנועות כאלה כמו שעכשיו אנו שומעים את קלטת או הבחנת באיזה שהם פרטים, כתמי דם, בגדים מרושלים, משהוא שתפס את עינייך?

תשובה: לא הרושם הכללי שלי היה , למה חשבתי שזה הגנן לצערי כי הוא היה לבוש כמו שהייתי רואה את הגנן מרחוק.

שאלה: כלומר בגדי עבודה .

תשובה: נכון בגדי עבודה".

 

 

 

ובמילים אחרות המדובר בבגדי עבודה לא בג'ינס ולא בבגדי ערב או ספורט. ולא סתם בבגדי עבודה אלא בגדי עבודה התואמים והמייחדים את בגדי העבודה שלבש בד"כ הגנן (או סרבל או דגמ"ח – כמקובל וכנהוג לבגדי עבודה – הערה שלי ד.ש.)

מיקום הדמות: את הדמות הלבושה בגדי עבודה בשעה 14:15 או 14:20 רואה הגב' נישרי בחדר מורים כשבחדר המורים היו עוד לפחות 3 נשים (ולא תלמידות) (עמ' 980 ש' 21-23) .

 

מעשיה של הדמות: בעדותה בעמ' 980 ש' 4-6 מספרת הגב' נישרי שהדמות (הלבושה בגדי עבודה בחדר המורים בשעה 14:15 או 14:20) עשתה תנועות המתפרשות כנסערות – תנועות מהירות שאותן פירשה כבהולות כעולה מעמ' 980 ש' 5 :

שאלה: את פירשת את זה כבהולות?

תשובה: ודאי שפירשתי את זה כבהולות כי זה מה שנראה לי. "

 

לשאלה באם היא זוכרת אם לדמות שעשתה תנועות נסערות היו צמודות אוזניות ונגן היא משיבה: "אני לא יכולה לומר בוודאות אם היה דבר כזה או לא" (עמ' 978 ש' 28) .

 

הגב' נישרי מתארת את התנועות "הנסערות" לפרשנותה כתנועה של הרמת ידיים למעלה והנעתן קדימה ולמעלה (עמ' 979 ש' 17).

 

מחומר החקירה נמצאנו למדים שהנאשם היה צמוד בזמן עבודתו לאוזניות ונגן (כעולה מהודעותיו והודאתו בפני חוקריו והמדובב הודעות ילדים וכאחד המוצגים שנתפסו בין כליו) .

 

בהודעתו של הנאשם מיום 11/12/06 ת/159 עמ' 2 ש' 12 מספר הנאשם:

"בערך בשעה אחת בצהריים יצאתי מהמקלט לקחת קפה מחדר מורים נכנסתי לחדר מורים ושטפתי ידיים בכיור של חדר מורים יש שם כיור אחד עשיתי קפה שחור והלכתי חזרה למקלט הייתי שם רק כ-3-5 דקות שם היו מורים אני לא מכיר אותם עם אף אחד מהם חוץ ממורה אחת לוטה (ילנה) היא מלמדת רוסית בביה"ס אבל לוטה לא הייתה באותו יום. ברגע שעשיתי קפה בחדר המורים היו 4 או 5 מורות משמאל איפה שעומדים שולחנות היו שתיים או שלוש מורות ומימין מהכניסה ישבה אחת.

שאלה: איך היית לבוש ברגע זה בחדר מורים?

תשובה: בחולצה כחולה עם לוגו שטראוס יותר נכון כחול בהיר ובאותו מכנס עבודה כחול שזרקתי לפני יומיים.

שאלה: איך התנהגת בזמן שהכנת קפה?

תשובה: באופן רגיל הכנתי קפה היו מעלי אוזניות של פלייר ועמדתי עם הפנים כלפי מכונה לחימום מים ...... אולי אני עינטזתי קלות תוך כדי שמיעת המוזיקה אבל זה לא במאה אחוזים ואם עינטזתי אז רק ברגל אני תמיד עובד עם פלייר ושומע מוזיקה".

 

ובמילים אחרות: התנועות "הנסערות" לפרשנותה של הגב' נישרי אינם אלה עינתוזי תנועות של ריקוד לקצב המוזיקה לה האזין הנאשם בעת הכנת הקפה בחדר המורים.

 

ואולם זאת ועוד – הנאשם היה לבוש במכנסי הדגמ"ח הכחולות (שאותן כאמור זרק ביום שבת לפח לאור עלייתו במשקל) המתאימים לבגדי עבודה שנראו ע"י הגב' נישרי ושבגינם סברה כי מדובר בגנן בשעה 14:15 או 14:20 בחדר המורים בצוותא ולעיני עוד לפחות 3 מורים ובמצב רוח מרומם המשתקף בעינתוזי הריקוד לקצב המוזיקה שהאזין לה באמצעות הנגן והאוזניות הצמודים לאוזניו.

 

ושוב מתבקשת התהייה ואף ביתר שאת כיצד זה שבסמוך ממש לסיום ביצוע הרצח מסתובב הנאשם עם בגדי "העבודה" (כדברי הגב' נישרי) (הדגמ"ח כדברי הגב' ליזה טיבי), ושאותם לשיטת המאשימה זרק כי היו מגואלים בדם המנוחה ללא חיל

 

ומורא במסדרונות ביה"ס ובחדר מורים לעיני מורים ותלמידים ומכין לעצמו קפה תוך עינתוזי ריקוד לקצב מוזיקה לה הוא מאזין באוזניות מייד ולאחר מרחץ דמים מזוויע שזה עתה לכאורה רחץ בו???

מדובר בתרחיש כה דמיוני והזוי עד לכדי הגיגים שמא חוקריה ופרקליטיה של המאשימה לקו בשיטיון ו/או בעיוורון נסיבתי הנובע מנעיצת החץ ושרטוט מעגלי המטרה מסביבו.

 

 

 

ד.     טביעות אצבע :

 

מן התא בו נמצאה המנוחה ללא רוח חיים ומקומפלקס השירותים כולו ואף משירותי הבנים ניטלו מעתקי טביעות אצבע ומתוכן סה"כ נאספו ע"י המעבדה הניידת עשרות רבות של ט"א, מספר עשרות ט.א. ברות השוואה.

            כשביניהם מספר טביעות אצבע בדם.

 

אף לא אחת משלל טביעות האצבע בזירה ובקומפלקס הצמוד לה נמצאה כשייכת ו/או כמתאימה ולו חלקית לנאשם.

אין שמץ של ראייה לפיה הנאשם היה עטוי כפפות ו/או אמצעי אחר בעת ביצוע הרצח ("רצח אקראי").

ולמען הסר ספק נתפסו ונבדקו כפפות העבודה של הנאשם לצורך חיפוש כתמי דם ו/או סימני דם סמויים ו/או ד.נ.א ולא נמצא דבר שיש בו כדי לקשור את הנאשם לדמה ו/או לד.נ.א של המנוחה.

            (ת/523 + חוו"ד ביולוגית ת/695).

 

ושוב מתבקשת התהייה של העדר ט.א. השייך לנאשם בזירה הזרועה בעשרות רבות של ממצאי ט.א. בזירה צרת מידות ועקובה מדם שיש בה כשלעצמה כדי להעלות גבה בתמיהה אם כי אין בה עדיין כדי לשלול את נוכחותו של הנאשם בזירה באופן ודאי ומוחלט, ואולם

 

קיומן של ממצאים המנציחים בנוסף טביעות אצבע בדם שאינם של הנאשם מותיר צל כבד בכל הקשור למעורבותו ברצח.

            בעמ' 365 פיסקה 3 כותבת המאשימה בסיכומיה :

            "חשוב לציין כי לא נמצאה בזירה אף טביעת אצבע בדם באיכות הניתנת להשוואה".

גם המאשימה ערה למשמעות ולמסקנה המתבקשת מקיומם של טביעות אצבע בדם הניתנות להשוואה והם אינם של הנאשם ובניגוד מוחלט להצהרת המאשימה.

 

 

 

 

טביעות אצבע בדם הניתנות להשוואה  והן אינן של הנאשם:

 

א.        ב- נ/327 מתאריך 8/12/06 אותו ערכה מיכל לוין אלעד היא מציינת כי נלקחו משני מתקני תלייה מפלסטיק ועליהם חומר חשוד כדם עשרה מעתקי ט.א. (ממספר סידורי 31-41).

כמו כן הועתקו שני מעתקי ט.א. ממושב האסלה עליהן חומר חשוד כדם (מספר סידורי 42,43).

 

ב.         ב-נ/326 מיום 2/11/07 אותו ערכה יעל פלג שילוני בעמ' 2 פיסקה 5 מפרטת יעל פלג שילוני את מספרי המעתקים הניתנים להשוואה וביניהם מעתקים מס' 31, 37, 39 שהועתקו ממתקני התלייה מפלסטיק ועליהם חומר החשוד כדם.

וכמו כן מעתקים מס' 42 ו-43 אשר הועתקו ממושב האסלה ועליהם חומר החשוד כדם – גם מעתקים אלה מופיעים כניתנים להשוואה .

ובמילים אחרות: כל חמשת הטביעות בדם ניתנות להשוואה ואף הושוו לדגימות ט.א. של הנאשם כמצוין בנ/326 פיסקה 3 ו-4 ולא נמצאה התאמה.

ולמען הסר ספק מופנה כב' ביהמ"ש לעמ' 11 בטבלת המוצגים שערכה המאשימה, למס' מוצג 24 ולפיו: ט.א. מס' 42, 43 שנתפסו על האסלה בתא מס' 2 בו נמצאה המנוחה לא תואמות לנאשם (משמע שהן ברות השוואה ואפשר גם כיום להשוותן למאן דהו!) .

 

שנית: בהתאם לחוו"ד של ד"ר מאיה פרוינד ת/695 ומסומן בחוו"ד כמוצג  a32 ו- G32  מקור הד.נ.א יכול להיות במנוחה (משמע שהטביעות היו בתוך דם ושמן הסתם מדובר בדמה של המנוחה בהעדר כל מקור דם אחר בזירת הרצח המדובר בד.נ.א של מקור הדם ולא בט.א הטבוע בדם).

 

ובעמ' 10 לטבלת המוצגים שערכה המאשימה מס' מוצג 22 ולפיו נדגמו 9 טביעות אצבע שמספריהם הסידוריים 31-39 ממתקן תלייה מפלסטיק ובו נייר טואלט מוכתם בדם, שנתפס על הקיר המזרחי בתא השירותים מס' 2 בו נמצאה המנוחה ובניגוד לנ/326 המציין כי על מתקני הפלסטיק חומר החשוד כדם.

 

התמונה מתוך צילום מס' 65 בת' 365 ות' 375

 

 

שלושה מעתקים ניתנים להשוואה ואינם של הנאשם בהתאם לנ/327 ובהתייחס לד.נ.א הרי שמקורו במנוחה (ת/695).

מן המקובץ נמצאנו למדים על קיומם של טביעות אצבע בדם, ברות השוואה בזירת הרצח והן אינן של הנאשם וניתן להשוותן למאן דהו גם כיום!!!!

 

והמסקנה המתחייבת מקיומן של טביעות האצבע היא אחת בלבד.

בזירת הרצח בתוך תא מס' 2 בו נמצאה המנוחה נכח ו/או נכחו (בהעדר השוואה בין הטביעות בינן לבין עצמן) לפחות אדם אחר עלום במהלך ביצוע הרצח משום שטביעת אצבע בדם איננה יכולה הייתה להיעשות לפני הרצח ולא שעות לאחר הרצח כשהדם כבר נקרש, ובדיוק ובדומה לטביעות הנעל העלומות הטבולות בדם על הרצפה אסלה מיכל הדחה והקורה החוצצת לתא מס' 3.

 

 

 

 

ה.    ממצאים של ד.נ.א שנמצאו בזירת הרצח ושאינם של הנאשם:

 

בזירת פשע כה צרה ועקובה מדם שלוותה מן הסתם באיזשהו מאבק בין הרוצח/ת למנוחה, הדעת נותנת שהמעורבים במחול הדמים בזירה צרת המידות הותירו אחריהם ממצאים של ד.נ.א (נגיעות, חיכוך, סיבים, זעה, שערות, רוק וכיו"ב אפשרויות).

 

בעמ' 992 ש' 6 מעידה ד"ר מאיה פרוינד :

"באופן תיאורטי כל מגע שהוא משאיר ד.נ.א כאשר כמובן למשל על חומר ביולוגי נוזלי כמו דם או כמו רוק הכמות תהייה יותר גדולה מאשר נגיעה אקראית של אדם בחפץ....

הדברים האלה בלתי ניתנים לצפייה מראש יש אנשים שמותירים ויש שלא תלוי בזמן, במידת החיכוך בין היד לבין החפץ".

 

אישוש לסברה כי בזירת הרצח אותרו מקורות של ד.נ.א עלומים ואשר אינם של הנאשם נמצאנו למדים מחקירתו של רפ"ק יורם אזולאי ראש הצח"מ בפועל וכן ממצאים שנאספו בזירה ופעולות חקירה שנעשו בהקשר ספציפי זה.

 

 

 

בעמ' 30 ש' 16 מעיד רפ"ק אזולאי:"לקחנו מכל העובדים דגימות ד.נ.א ו- ט.א. "

(הדגשה שלי ד.ש.)

ולציין שגם מהנאשם נלקחו דגימות רוק, שער וט.א. שנשלחו למעבדות לצורכי השוואה.

והשאלה המתבקשת היא – להשוואה למה???

והתשובה המתבקשת היא – השוואה למקורות ד.נ.א זר/ים שנתפסו ונאספו מן הזירה שאם לא נאמר כן לשם מה נועדה הטרחה של איסוף דגימות ד.נ.א מעובדים תלמידים ואנשים זרים ושליחתם למעבדות מז"פ לצורכי השוואה ???

 

ואכן מסתבר שלא רק שיש רגליים לסברה שנתפס ד.נ.א זר ועלום בזירת הרצח אלא יתרה מזאת – נתפס(!) ד.נ.א זר במיקום קריטי ברמה גבוהה המכיל תערובת של שלושה זכרים עלומים והשוללים את הד.נ.א של הנאשם כחלק מהתערובת.

 

הד.נ.א נתפס על החתך שנמצא בגופית (או בחולצת) המנוחה חתך שכיוונו מלמעלה למטה (ת/11 מתאריך 9/1/07) המוצגים נשלחו למעבדת סיבים כשהם מסומנים 2D7 ו- 3D7 .

 

בתאריך 8/3/07 נתקבלה חוו"ד של מעבדת סיבים נ/322 הקובעת כי במוצגים יש חתך בחזית שנגרם באמצעות חפץ חד כשכיוון החתך מלמעלה כלפי מטה.

עוד בטרם נתקבלה חוו"ד ממעבדת סיבים נשלחו המוצגים ממעבדת סיבים למכון הביולוגי לצורכי בדיקה וסומנו a103 ו- b103 .

ובתאריך 26/2/07 נתקבלה חוו"ד ת/695 ולפיה במוצג a103 בדגימה מאזור החתך נמצא ד.נ.א ממקור זיכרי בכמה גבולות.

ולפיכך נשלחה הדגימה ממוצג a103 לארה"ב בניסיון לקבוע פרופיל גנטי זכרי.

ואכן, בתאריך 6/3/07 נתקבלה חוו"ד מארה"ב נ/325 הקובע כדלקמן:

"המוצג מכיל ד.נ.א ברמה גבוהה וברמה נמוכה. מהד.נ.א של הרמה הגבוהה התקבלה תערובת גנטית של לפחות 3 זכרים.

הד.נ.א של רומן זדורוב נשלל כחלק מהתערובת."

(הדגשות שלי ד.ש.)

 

 

(כב' ביהמ"ש מופנה לעמ' 47 מוצג מס' 7 ולעמ' 48 בטבלת סיכום המוצגים שערכה המאשימה המתעד את השתלשלות הבדיקה במוצג והתוצאות הסופיות).

 

הנה כי כן נמצאנו מתוודעים לעקבות נעל טבולות בדם בזירת הרצח שאינם של הנאשם.

נמצאנו מתוודעים לטביעות אצבע בדם בזירת הרצח שאינם של הנאשם.

ואם בכך לא שגי אז  נמצאנו מתוודעים לתערובת ד.נ.א של 3 זכרים השוללים את הנאשם שנמצא על החתך שבוצע על חולצתה (או גופייתה) של המנוחה בזירת הרצח.

 

(הדגשות שלי ד.ש.)

 

האם אין די בממצאים אלה מזירת הרצח כשלעצמם בלבד לשים קץ "לוויה דלרוזה" של הנאשם ולשלחו לחופשי???

 

בסיכומיה (בעמ' 364-365) מנסה המאשימה להמעיט ולמזער את המשתמע מממצא זה בטענה ולפיה לא ניתן לדעת האם התערובת והתורמים לתערובת קשורים בכלל לרצח שמא נגעו בחולצה לפני ו/או אחרי הרצח.

 

ותשובתי לטענתה זאת היא כדלקמן:

במכלול הנתונים והנסיבות המדובר בצרוף מקרים מצטבר ותמוה המותיר את האפשרות התיאורטית שהוצעה ע"י המאשימה כקלושה ביותר, שכן:

ראשית: לא נמצאה שום תערובת ו/או ד.נ.א בודד אחר באף מקום אחר במוצג זה אלא רק ודווקא בחתך.

 

זאת ועוד – באף פריט לבוש נוסף של המנוחה לא נמצא ד.נ.א בודד ו/או תערובת שמקורו במגע פיזי ישיר.

ולהבדיל ממצאי הד.נ.א שנאספו מבגד עליון של המנוחה (המעיל) ושמקורם בקטעי שער.

 

 

 

זאת ועוד – התערובת הזכרית של הד.נ.א לא נמצא על פריט לבוש עליון דווקא היכול להתיישב ביתר היגיון עם הימצאו בחלק החיצוני החשוף לכל מגע ו/או חיכוך.

 

שנית: הימצאות תערובת ד.נ.א זר דווקא בחתך על גופייתה של המנוחה במצטבר לעקבות נעל זרות הטבולות בדם ובמצטבר לטביעות אצבע זרות הטבולות בדם. ובמצטבר להעדר שום ממצא ביולוגי כזה או אחר של הנאשם בזירה עתירה ושופעת ממצאים איננו יכול לעלות בקנה אחד עם אפשרות של צרוף מקרים אקראי.

 

 

דילמה מס' 4 – התנהלות הנאשם לאחר שעת הרצח ועד למעצרו ועל רקע היעדר מניע:

 

מעקב בוחן אחר התנהלות הנאשם כמעוגן בחומר הראיות בשעות הסמוכות שלאחר הרצח איננה יכולה לדור בכפיפה אחת עם התנהלות של רוצח אכזרי צמא דם שממש ובסמוך ביצע רצח מתועב חסר תקדים של ילדה בת 13 בין כותלי ביה"ס בו עבד, בהעדר כל מניע.

 

ראשית: הדעת איננה נותנת כי ממש ולאחר שסיים את מחול הדמים העקוב מדם ישים הוא את פעמיו אל חדר המורים להכנת קפה כשהוא מפגין רוממות רוח בעינתוז תנועות ריקוד לקצב מוזיקה לה הוא מאזין באוזניות הצמודות לאוזניו.

 

הדעת נותנת כי רוממות רוחו ושמחת החיים אותה הפגין הינה תולדה מעבודתו הממושכת בביה"ס העומדת בפני סיום ושיבתו לחיק משפחתו ולבנו שנולד אך לפני כשבועיים ימים.

 

שנית: הדעת איננה נותנת כי ממש ולאחר שסיים להקיז את דמה של המנוחה באלימות כה אכזרית, הוא ישוב לעבודת הריצוף ויתמיד בה עד לתומה. והרי זו עבודה הדורשת ממבצעה יכולת ריכוז ודיוק.

 

 

 

שלישית: הדעת איננה נותנת שרישומי הזוועה שהוא עבר לכאורה לא נראו, ולא ניכרו ע"י כל מי שפגש בו בסמוך לאחר הרצח לא בבגדיו ו/או נעליו לא בהתנהלותו ולא בתפקודו.

רביעית: הדעת אינה נותנת שעת סיים את עבודתו במקלט בכלל ובביה"ס בפרט תוך ידיעה שהוא איננו צריך לחזור יותר לביה"ס יותיר במקלט בו עבד את תיקו הספוג לכאורה בדם מבגדיו המגואלים בדמה של המנוחה.

נהפוך הוא: היינו מצפים שבעת עוזבו את ביה"ס ייטול עמו לפחות את תיקו עם בגדיו ונעליו המפלילים לכאורה כשיציאתו מביה"ס בתום עבודתו עם תיקו היא שגרתית ואיננה צריכה לעורר שום חשד .

 

חמישית: הדעת אינה נותנת מדוע לא זרק ונפטר דווקא מנעליו המרופטות הבלויות המרופשות והשחוקות חסרות הערך במהלך כל אותם ימים שלאחר הרצח ועד למעצרו, אם זרק ונפטר ממכנסיו שהיו כביכול מגואלים בדם.

ומדוע רק את מכנסיו ולא את חולצתו ושאר בגדיו אותם לבש ביום הרצח כשמן הסתם הייתה אמורה חולצתו להיות מגואלת הרבה יותר בדמה של המנוחה?

 

שישית:  הדעת איננה נותנת שבמהלך כל אותם ימים מאז הרצח ועד מעצרו (כ-6 ימים) לא ניכר היה דבר חריג כל שהוא בהתנהגותו ו/או בהתנהלותו היומיומית בבית ו/או בחוץ, על אף ההד והרעש הציבורי חסר התקדים שהתעורר בעקבות הרצח.

 

שביעית: הדעת איננה נותנת שאדם שפוי (ואדם מוחזק כשפוי כל עוד לא הוכח אחרת) ישחט ילדה בת 13 ולאחר ששבקה חיים, יחתוך את פרק ידה עד כי כמעט הופרד מגופה ללא מניע שיש בו כדי להסביר את מעשיו המחרידים.

 

 

 

 

 

 

גלגולו של "מניע"

 

בתאריך 19/12/06 בתום מסיבת העיתונאים הדרמטית שכינסו בכירי המשטרה בה בישרו לעם ישראל שהחשוד ברצח הודה ושיחזר את רצח המנוחה החל להתגלגל סיפור "המניע", ולפיו הנאשם רצח את המנוחה לאחר שנדרש ע"י המנוחה ליתן לה סיגריה ומשסירב חירפה וגידפה אותו ובפרץ זעמו רצחה נפש.

 

אלא שמניע הזעם הנובע מדרישת סיגריה וקללות ארסיות קוממה עד לכדי זעקה את משפחת המנוחה אשר ידעה כי תאיר ז"ל לא יכולה היתה לשאת ריחה של סיגריה ולא נהגה לקלל ולגדף.

 

הדי הזעקה הרמה של משפחת המנוחה חייבו את צוות החקירה לזמן לחקירה חברות ומורות של המנוחה שנשאלו באם תאיר ז"ל עישנה ו/או נהגה לקלל. בעקבות התשובות השליליות והחד משמעיות שקיבלו, המשיך "המניע" את גלגולו והפך לנקם בתאיר ז"ל תולדה מהתעללות מינית שחווה עת היה בן 8 ע"י מספר בנות מכיתתו.

 

ואולם ולמרות ש"המניע" עטה אצטלה חדשה של נקם בגין התעללות מינית שחווה הנאשם בילדותו עדיין נותרה המאשימה עם הודאה ושחזור לפיהם המניע לרצח הוא קללות והצקות של ילדים בביה"ס שבשיאן דרישתה של תאיר לקבל סיגריה מהנאשם והקללות שסיננה לעברו עת סירב לספק לה את הסיגריה אירוע שהצית את זעמו ורצחה נפש.

ולא מן המיותר יהא להדגיש כי בפני כב' ביהמ"ש לא הובא לא בדל ראייה ו/או אבק ראייה לפיהם המנוחה נהגה לעשן ולחרף ו/או שהנאשם חווה בהיותו בן 8 התעללות מינית מצד בנות כיתתו.

 

חוקריה של המאשימה לא חיפשו מניע אלא יצרו "מניע" באמצעות הכוונה ושטיפת מח (נושא שיורחב עליו בנפרד בהמשך).

 

המאשימה שאף היא ערה לחשיבותו של "המניע" בפרשה זאת על אף העובדה שמניע כשלעצמו איננו מהווה רכיב הנדרש עפ"י החוק ו/או הפסיקה כחלק מרכיבי העברה הנדרשים להוכחה לצורך הרשעתו בדין של נאשם מקדישה פרק ספציפי ונכבד בסיכומיה לנושא המניע (עמ' 328-315) .

 

בסיכומיה של המאשימה בפרק זה נחשפים לעיננו כישורי הדרמטיזציה הגלומים בכתיבתה בד בבד עם "בקיאותה" האבחונית המושתתת על מדעי הנפש.

 

כישוריה הדרמטיים ובקיאותה בתורת אבחון הנפש הופכים יום עבודה עם עיכוב מה כחלק משגרת עבודה יומיומית כלל ארצית במגזר התעסוקתי (אם לא גלובלית) למפח נפש בעוצמה של "פצצה מתקתקת" התר אחר אובייקט להפעלת מתג הפיצוץ "אבחון" המשבץ כמעט את מרבית האוכלוסייה העובדת והגלובלית "כפצצות מתקתקות" שאמורות היו להתפוצץ זה מכבר ו/או בכל רגע.

 

מערכת יחסים שאיננה מושתתת בהכרח על יחסי קירבה חבריים חמים עמוקים והדוקים עם מורים ותלמידים בביה"ס בפרק זמן של 3 שבועות בהם עבד במקלטי ביה"ס נצבעת כמערכת יחסים הניזונה משנאה, כעס וגזענות בסיכומי המאשימה.

 

העדר תקשורת  הנובע מאי ידיעת השפה, מפגשים בודדים ואקראיים הנובעים מעבודתו במקלטי ביה"ס ופרק הזמן הקצר מן הסתם הינם מרשם בדוק ומובן לאי יצירת קשרים חברתיים הדוקים ועמוקים.

במהלך שמיעת ההוכחות לא זכינו לשמוע מורה או מורה איש תחזוקה ו/או עובד ביה"ס ולו אחד שסיפר על מערכת יחסים "עכורה ומטרידה" ו/או על עימות ולו מילולי בינו/ה לנאשם.

נהפוך הוא, מעדותם והודעותיהם של עובדי התחזוקה ואבות הבית עימם נפגש שלא באקראי ובשכיחות מפגשים הנובעים מעיסוקם כאנשי תחזוקה שנהגו לבקר במקלטים בהם עבד נמצאנו למדים כי מדובר דווקא באדם רגוע ונעים הליכות.

 

בהקשר זה ראה לדוגמא הודעת מיכאל הרוש אב הבית נ/248 עמ' 2 ש' 16-19 :

"התרשמותי שהוא בחור נחמד מנומס ועובד יפה ולא הרגשתי אף פעם משהוא מוזר בהתנהגות שלו...."

 

ובעמ' מס' 3 ש' 1-2:"מהתקופה הקצרה שהוא עבד אצלנו אני התרשמתי שהוא בחור מאד נחמד".

 

וכן נ/315 דו"ח תשאול מתאריך 15/12/06 של אב בית נוסף יצחק מנשה בעמ' 1 המספר: "כי ראה אותו באותו יום של הרצח כאשר הוא עבד במקלט מס' 2 שנמצא מתחת לקומת האירוע בקומה 1 ואפילו ישב איתו בערך כרבע שעה ודיברו על העבודה שלו בריצוף שרומן ביצע בביה"ס, ולדבריו רומן היה מאוד רגוע והתנהג רגיל ורק שתה הרבה קפה".

 

וכך גם המנקה אולגה מילמן בת/548 ש' 3-12 המספרת איך הנאשם ניסה להסביר למנקה הארגנטינאי עפ"י בקשתה דבר מה הקשור בנושא השכר.

 

השערתו של הנאשם לפיה רעשי דיסק החיתוך הבוקעים מהמכשיר מן הסתם מפריעים וצורמים את אוזני העוברים ושבים בסביבת המכשיר הגיונית וסבירה והתבטאות לשונית שגורה ומקובלת של תיאור עובדתי על דרך מקובלת של מטפורות מוגזמות מנוצלת להקניית נופך דרמטי נטול בסיס ופרופורציה.

ולמותר לציין כי אף לא אחד התלונן ו/או טען שנזקק לאשפוז ו/או טיפול פסיכיאטרי מאחר "שיצא מדעתו" כתוצאה מרעש דיסק החיתוך.

 

בהמשך עורכת המאשימה אבחון דיאגנוסטי מעמיק לאישיותו של הנאשם בסומכה את יתדותיה על עבודתו במולדתו אוקראינה כשומר סף בדיסקוטק, עבודת שמירה מטעמה ובשליחותה של המשטרה ששילמה את משכורתו וסיפקה את מדיו וציודו.

 

ולא למיותר יהא להדגיש כי אבחונה הדיאגנוסטי המעמיק של המאשימה לאישיות הנאשם הנלמדת מעיסוקו כאיש אבטחה בעבר, מתאימה וכוללת בחובה את כל ציבור השוטרים בארץ ובעולם ואנשי האבטחה המשתייכים למגזר הפרטי והציבורי באשר הם ובמלים אחרות - "פצצות מתקתקות" בכל אשר נפנה.

 

ועוד מפניני אבחון הדיאגנוזה של אישיות הנאשם אליבא "דפרופסור" ענבר ושטרן :

"בהיותו של הנאשם שוהה לא חוקי תקופה ארוכה בארץ שבה החל לבנות את חייו ובה הוא שואף להשתקע, הנאשם חש לאורך השנים שהוא מצוי במעין "תקופת מבחן" תקופה בה עליו להתנהג למופת ללא תקלות או ביצוע עברות כלשהן שכן אם יכשל בהן זה ישפיע על קבלת האזרחות שלו, העובדה שהנאשם נמצא במבחן מתמיד איננה קלה והיא קשה שבעתיים עבור מי שהאלימות הייתה בעבורו דרך חיים ומקור קבוע לפריקת תסכולים... אם כן עניין לנו בנאשם שאוצר בתוכו אלימות ומצליח לרסנה על אף כל הקשיים עד לנקודה בה היא פרצה בנסיבות הטרגיות של תיק זה".

 

הואיל ואינני אוחז בתואר ו/או הסמכה בתורת הנפש בדומה לחברותי הפרקליטות אתהה בשמם של כל ההדיוטות כדלקמן:

ראשית: כיצד מתיישבת העובדה שאדם כה אלים שהאלימות הינה לחם חוקו ואורח חיים עם העובדה שבמהלך כל "תקופת המבחן" שנמשכה מספר שנים לא רק שאין שמץ וזכר לכך בהתנהגותו בבית בחוץ ובעבודה, אלא שיתרה מזאת כל מי שהכירו במהלך "תקופת המבחן" יודע לספר על אדם רגוע, נעים הליכות, נחמד ומנומס.

תכונות שהינם תרתייה וסתרייה לאלימות ואכזריות. האם כולם שוטים???

 

שנית: דווקא לאור רצונו העז והכן להשיג אזרחות להשתקע ולבנות את חייו בישראל ובמיוחד לאחר שבנו בכורו שנולד שבועיים עובר לרצח מאורע שמילא את חייו באושר שמחת חיים ומוטיבציה ודווקא כאשר הכל החל להסתדר לו הן פרנסה והן הדרך לאזרחות פורצת האלימות מקרבו כלבה מתוך הר געש רדום וכשהטריגר להתפרצות הזעם הרב הוא סיגריה???

 

גלויי גזענות ויחס מתנשא אותו חווה הנאשם במהלך שנותיו בארץ הינם נחלת קהילות רבות ולא רק של עולים, אלא אף של ותיקים.

"חוויות" אלה אינם שונות במהותן מחוויותיהם של רבים אחרים ואינן מגיעות עד כדי פרצי אלימות כבתיאור הדרמטי ששיוותה המאשימה ל"חוויות" אלה.

והראייה רצונו העז ושאיפתו לקבל אזרחות להשתקע ולבנות את חייו במדינה שסיפקה לו את החוויות "הטראומטיות" והדרמטיות לשיטת המאשימה.

 

המאשימה בהיותה ערה לבעייתיות הרבה הכרוכה בסיפוק הסבר רציונלי ("מניע") למעשה כה קיצוני ואכזרי המיוחס לנאשם נאמנה ועקבית לשיטת התאמת מעגלי המטרה מסביב לחץ שנורה מייצרת המאשימה דרמה פסיכודאלית מעוותת באמצעות הקניית נופך דרמטי מופרז לעובדות כפשוטן וכהווייתן.

 

ובלשונה: "אם היחסים של הנאשם עם צוות ביה"ס היו יחסי עוינות אדישים שהתאפיינו בהתלהמות הדדית הרי שיחסיו עם התלמידים היו יחסי שנאה של ממש, התלמידים מצידם נהגו להציק לנאשם... והוא ראה בהם את כל חוליי החברה הישראלית ופיתח שנאה כלפיהם".

 

"הרצון של הנאשם "להרוג את כולם" לא נעלם מעיני תלמידה אחת לפחות, עדת התביעה לנה ספולנס שמסרה כי מספר ימים לפני הרצח ניתקה לו את כבל החשמל והוא הסתכל עליה באיום...".

 

דוגמא קלאסית לשיווי נופך דרמטי ומעוות המוציא מכלל פרופורציה את העובדות כשלעצמן ואת המסקנות המותאמות לאירוע המועצם.

 

לו היה מדובר במורה, מחנך/ת הורה ו/או אפילו אדם בוגר זר אחר (ולמעט הנאשם) המוכיח את הנערה בגין מעשה הקונדס במלל ו/או במבט מוכיח ומאיים המבט הבוחן והמאיים הלגיטימי והמובן כשלעצמו בנסיבות אלה שהרי לא מצופה מהמוכיח להישיר כלפיה מבט אוהד, מעודד או עולץ בגין מעשיה. מן הסתם לא היה המבט המאיים בנסיבות הנ"ל נצבע בצבעים דרמטיים כלל אלא מתקבל כמובן כסביר וכמצופה ואולם כשמדובר בנאשם  חייבים לייצר מניע , או אז נוטלים אירוע בנאלי שגור וחסר כל ערך ראייתי בנסיבות אחרות יוצקים לתוכו ומסביבו נופך דרמטי מעוות ומהמוטציה שנתקבלה מסיקים מסקנות הזויות וכך יוצרים מניע יש מאין.

 

בסיכומיה ובהמשך מייחדת המאשימה פרק נכבד ליחסיו של הנאשם עם התלמידים כחלק וכהסבר למניע של רצח המנוחה ע"י הנאשם (לנושא ספציפי זה של מהות היחסים בין הנאשם לילדים ומסלול היוולדו וגלגולו יועד פרק בהמשך הסיכומים).

 

ואולם כבר עתה יוער ויואר כי בהודאתו של הנאשם בפני המדובב ועובר לכך שילב הנאשם את אשר למד מחוקריו במהלך חקירותיו "שנמאס לו" "שהציקו לו" "שקיללו אותו" , וכי הקש ששבר את דבשת הגמל היו הקללות ודרישת הסיגריה מצד המנוחה אלא שסיפור המניע הזה נתגלה כעורבא פרחא לאור העובדה שהמנוחה לא עישנה ולא נהגה לקלל כלל.

 

 

 

 

דילמה מס' 5 –"שחזור"– ביום והעדר ידיעה של פרטים מוכמנים מהותיים :

 

א. הלך נפשו של הנאשם עובר לשחזור ובמהלכו.

 

שחיקתו הפיזית בכלל והמנטאלית בפרט של הנאשם ככל שחולפים הימים שתחילתן עם בוקר בחקירות מתישות וארוכות בפני חוקריו ובסיומם הם נמשכים לתוך שעות הלילה המאוחרות בהתשה וריכוך של המדובב בתא המעצר, יוצרת בתודעתו של הנאשם הלך נפש פרדוכסלי המשתקף והמתבטא "בדיאלוג" שבין הרציונאליות והאמוציונאליות .

בפן הרציונאלי הנאשם "בולע" ומעכל את כל "הראיות" שכביכול נמצאו וקיימות כנגדו שמלעיטים אותו חוקריו בתרגילי החקירה.

הנאשם איננו מעלה כלל בדל מחשבותיו קיומה של אפשרות לפיה חוקריו מלעיטים אותו בכזבים ובדיות כחלק מתרגילי חקירה שהגו .

 

וככל "שהראיות" נגדו ושכביכול נמצאו מצטברות ונערמות כולל ממצאים מעבדתיים מן הזירה עפ"י המצג השקרי של חוקריו מתגבשת בתודעתו המסקנה הרציונאלית המתחייבת ולפיה כנראה הוא זה שרצח את המנוחה.

 

ואולם פן נוסף מאותו רציונאל המונק מהזיכרון זורע את הספק שנותר ומכרסם בו בזיכרונו. מיום העבודה האחרון בביה"ס הוא זוכר יום עבודה שהחל באופן שגרתי בהמשכו נתעכב עד לקבלת חומרי גלם שחסרו והסתיים באופן שגרתי כשעם סיום העבודה חזר לביתו.

הנאשם לא יודע איך וכיצד ביצע לכאורה את רצח המנוחה .

 

להלן מקצתן של הפניות:

 

מ"ט 165/06 דיסק 25 קובץ שני ת/401 א' עמ' 18  :

 

"רומן: הם אומרים שאני יודע משהוא בפנים אבל אני לא אומר להם את זה בכוונה אני אספר, אתה תספר מה זה כוס אמק אני אספר לכם את הכל אבל אני לא יודע מה זה א.... תנו לי זריקה כוס אמק שאני אזכר אז ככה תנו לי זריקה שאני אזכר בהכל ואני אגיד לכם את הכל כוס אמק תעזרו לי אני לא יכול להכיל לבד את כל זה. כמו יום עבודה רגיל אני יצאתי ושם באותו היום קרה רצח מה אני אעשה עכשיו?..."

 

ובהמשך בעמ' 20 : "איך אני כוס אמק בגיל 60 אני אצא מי לעזאזל יצטרך אותי כבר? עכשיו להגיד אני הרגתי הם יגידו תספר איך אתה הרגת אותה מי לעזאזל יודע איך, עם סכין אני לא יודע איך הרגו אותה...."

 

ובהמשך בעמ' 94 : "פשוט אני לא זוכר את איך שאני עליתי לקומה השנייה לשירותים אני לא זוכר לא את רגע הרצח, אזי לא זוכר לא את הרגע של אחרי הרצח".

 

הפרדוקס הרציונאלי מוביל את הנאשם למלכוד בעייתי ומתבקש.

 

המלכוד : לאחר שהשלים (או נטה להשלים) הנאשם כי "מכלול הראיות" הישירות והנסיבתיות שנמצאו כנגדו (אליבא דבדיות חוקריו) מובילות למסקנה המתחייבת (הרציונל) כי הוא האחראי לרצח המנוחה מגיע שלב שיקולי הכדאיות לתפוס את מקומם בתמונה. הנאשם אשר למד להאמין מחוקריו שהודאה ושיתוף פעולה יפחיתו באופן משמעותי מעונשו נכון ומוכן לשתף פעולה ולרצות את חוקריו כפי רצונם ובלבד שיאשרו כי שיתף פעולה באופן המצדיק את ההקלה בעונשו.

אך עלייה וקוץ בה – הנאשם לא זוכר ולא יודע איך בוצע הרצח כיצד יצביע וישחזר אם כן רצח שאיננו זוכר ו/או יודע??? הנאשם חושש שמא עלול הוא להיתפס כמי שמתעתע ומכשיל בזדון את חוקריו ומשכך לא רק שלא יזכה להקלה בעונשו אלא אפילו יוחמר עונשו.

 

הן הנאשם והן חוקרו נקלעים למלכוד שאיננו יכול להניב את הפירות הרצויים והייעודיים, וכך יוצא שהנאשם מכחיש כל קשר לרצח חוזר ומודה מבלי לספק את פרטים הדרושים ושוב חוזר ומכחיש ושוב מודה כשהוא מבקש מחוקרו לסייע בעדו לזכור את הפרטים הנחוצים, וכך משתקפים העובדות בחקירתו של הנאשם מיום 19/12/06 נ/55 (מ.ט. 172 בעמ' 2):

"רומן: חשבתי על זה הרבה

סשה: נו?

רומן: אני לא יכול לתת שום דבר

סשה: שאני אמרתי לך רומן שנשאר זמן מה שאחריו החקירה תהייה בנקודה כזו...

רומן: אני מבין היטב

סשה: אז אנחנו כבר בנקודה הזאת

רומן: אני מבין

 

עמ' 3 ש' 7 :

"סשה: נכון להיום זה כבר לא הנחות שלך או שלנו נכון להיום המכסה הושם הבנת אותי?

רומן: אני מבין היטב.

סשה: הבנת אותי? נכון להיום ההזדמנות שלך ההזדמנות שלך כן? היא למסור לנו מה התרחש כדי שזה יראה כהודאה ואת זה עוד בשלב הזה אני יכול לעשות לך אתה מבין? אבל בשלב הבא זו כבר לא תהייה הודאה.

רומן: אני מבין אותך.

סשה: אתה יודע מה התוצאות של ההודאה.

רומן: אני מבין זאת היטב.

סשה: הן אותו דבר ברוסיה הן אותו דבר באוקראינה הן אותו דבר בישראל.

רומן: הורדת עונש את זה אני שמעתי אבל העניין הוא שאני לא רצחתי."

 

עמ' 5 ש' 9 :

"סשה: אמרתי לך מהתחלה רומן עכשיו זה הרגע בו אנחנו שנינו נמצאים כאן לבד או קיי? כשלא נמצא כאן האלוף שלי שאני חייב לתת לו דיווח הוא יודע שאני בחקירה הוא יודע את כל מה שאני יודע הוא יכול לבוא ולשים אותנו במסגרת קשה בינתיים כשזה עוד לא קרה אני אומר לך ההזדמנות שיכולה להציל אותך. "

 

ובהמשך בעמ' 7 ש' 9 :

"סשה: רומן אתה דוחה עכשיו את ההזדמנות שאני נותן לך אני לא אוכל לתת לך אותה כל הזמן אתה מבין את זה או לא?

רומן: ספר לי איך רצחו את הילדה ואני אחתום לך על הכל.

סשה: זה אתה שתספר לי.

רומן: אבל אני לא יודע. "

 

ובהמשך בעמ' 9 ש' 1 :

"סשה: דיברתי איתך על מיקרוביולוגיה נכון? , וגם אתה דיברת איתי על מיקרוביולוגיה נכון? אוקיי תפעיל את הדמיון שלך מה אפשר למצוא במקומות שבהם היית? ומה אפשר למצוא במקומות שבהם לא היית? תחשוב על זה טיפש. "

 

ובהמשך בעמ' 10 ש' 8:

"סשה: אתה לא מבין במה מדובר רומן? עד עכשיו לא ראיתי בנאדם שמוותר... (בלחש ולא ברור)

רומן: הייתי ברצון לוקח אותה.

סשה: אז אני נותן לך אותה.

רומן: אבל אני לא יכול לקחת אותה אני לא יודע איך רצחו את הילדה..."

 

שורה 21 :

"סשה: תקשיב טוב למה שאני אומר לך, אני צריך את הגרסה שלך של הסיפור על מה שקרה וגם אתה זקוק לה רק זה יכול לעזור לך אתה הרי לא טיפש אז תחשוב על מה שאני עכשיו מדבר איתך בשלב הזה אתה תתגלגל לביהמ"ש כבנאדם ששיקר בחקירה מהתחלה ועד הסוף מהתחלה ועד הסוף זה לא בשבילך זה לא טוב לך ואתה מבין היטב שאני צודק. "

 

ובעמ' 12 ש' 20 :

"סשה: ועכשיו תזכור את השאלה ששאלתי אותך לפני חמש דקות מה אפשר למצא מחומרים ביולוגיים של גופך במקום שאתה לא נמצא בו?

רומן: אני לא יודע אפשר למצא שיער, ריר, דם מה עוד אפשר למצא זהו זה.

סשה: איך הם יכולים להימצא במקומות בהם אתה לא נמצא?

רומן: אז זהו הם לא יכולים להימצא שם פשוט לא יכולים.

סשה: תצפה להפתעות רומן הבנת אותי? ... "(בלחש לא ברור)

 

 

 

 

ובעמ' 15 ש' 7 :

"רומן: אבל אני לא יכול להגיד לך כן רצחתי, הלכתי אני לא יודע איך רצחתי אותה מי ראה אותי שם? אני לא יודע מי בכלל ראה אותי שם הגעתי ועבדתי כמו ביום רגיל לא עליתי לקומה שנייה שום דבר ובכלל לא נכנסתי לשרותי נשים לא רצחתי את הילדה.

סשה: איך זה יכול להיות? איך לא נכנסת לשרותי נשים אם מצאו שם את מה שמצאו?

רומן: אני לא יודע. "

 

ובעמ' 19 ש' 3 :

"רומן: ספר לי איך רצחו אותה עכשיו אני אכיר לך בכל זה. "

 

ובעמ' 22 ש' 21:

"סשה: נכון להיום כל המפה מוכנה לפעמים בנאדם חושב שלא רואים אותו אבל רואים אותו והוא לא יודע את זה אתה מבין? ...... חוץ מזה יש מרכיבים ביולוגיים."

 

להלן מקבץ קטן ונוסף הממחיש את המלכוד אליו נקלע הנאשם בשיקולי הכדאיות כאשר מחד גיסא רוצה לזכות להקלה בעונשו פועל יוצא של הודאה שיתוף פעולה וריצוי חוקריו לשביעות רצונם וכשמאידך גיסא חושש להיכשל לאור אי ידיעתו כיצד בוצע הרצח כל זאת החל מאותו שלב בו האמין שכנראה הוא אשר רצח את המנוחה כמסקנה רציונאלית מתחייבת ממכלול "הראיות" הישירות והנסיבתיות אשר חוקריו כביכול אספו כנגדו.

 

מ"ט 165/06 דיסק מס' 9 עמ' 9 מיום 15/12/06 :

 

"רומן: הוא מזיין את המוח הוא אומר תשמע נו בסדר נו אני מבין אולי משהו איך שהיא הילדה פלטה משהוא אתה התפוצצת סתם התעצבנת והרגת אותה בוא תודה וזהו.

אני אומר בסדר אני רצחתי אותה אתה מרוצה אתה רוצה שאני אחתום לך שאני רצחתי....".

 

ובהמשך בעמ' 10 :

"אז הוא אומר לי אז איך אתה הרגת אותה".

אני אומר מאיפה אני יודע אני אומר בוא אני אקח את הרצח הזה אני לא יודע איך הרגתי אותה.

 

 

הוא אומר לי אנחנו נזמין אותך לחקירה ואתה תהייה חייב להראות איך הרגת אותה ואני יושב וחושב איך הרגתי אותה

...... על הרצח אני אחתום הם נמאסו עלי כבר הוא אומר לי אנחנו נסדר לך שחזור איך אתה הרגת אותה."

 

ובעמ' 16 :

"רומן: ואז תקשיב אני אומר לו בוא אני אחתום הוא אומר לי אתה מבין שבזה זה לא יגמר, אחרי זה יהיה שחזור איך רצחת אותה. "

 

ובמ"ט 165 דיסק 25 קובץ שני (ת/7 מיום 18/12/06)

 

בעמ' 21 :

רומן: "... אני אומר אלוהים אדירים עכשיו אני אגיד כן אני הרגתי הם יכריחו אותי לעשות שחזור באופן כללי אמורים לעשות את זה בשחזור צריך להראות איך הרגתי את הילדה הזאת, אני לא יודע איך הרגו אותה, אני לא יודע מה? סתם ככה להגיד? הסתובב והלך? לדוגמא הם יגידו אבל לא הרגו אותה ככה הרגו אותה בצורה אחרת מה אתה משקר לנו אתה בכוונה לא אומר? עוד פעם יוצא ש... אני רוצה כאילו להוציא את עצמי מהמצב הזה הם יגידו שהוא בכוונה לא רוצה להגיד איך שהוא עשה את זה, סוף הדרך בכוונה הוא לא רוצה להגיד הוא יודע אבל הוא לא רוצה הוא בעצמו הרי אמר שהוא הרג אותה אבל הוא לא רוצה להגיד איך,

אני לא יכול להוכיח שום דבר....."

 

ובעמ' 52 לת/7 (מ"ט 165/06 דיסק 25 קובץ 2)

 

רומן: "אוי ארתור סליחה אני הייתי יכול לחתום על הריגה אני יכול לא ללכת לשחזור הזה או שלא או שהם בכל מקרה יכריחו אותי? "

 

 

 

 

הנאשם מאמין שכל הראיות מצביעות עליו כרוצח המנוחה הוא גם מאמין שהודאה ושיתוף פעולה תביא להקלה בעונשו אבל העובדה שהוא לא זוכר את הרצח ופרטים שקשורים ברצח מונעת ממנו מלהודות בפני החוקר סשה , בשלב זה נכנס יורם אזולאי לתמונה בכדי לפרוץ את המלכוד אליו נקלע הנאשם.

 

וכעולה מעדותו בפני כב' ביהמ"ש בעמ' 66 ש' 16 :

"קו החקירה של סשה לא קידם מבחינתי את החקירה היה מומנטום חשוב מאד על מנת לקדם את החקירה המומנטום הזה היה ההודאה בפני המדובב וסיום החקירה שלו מול סשה ביום הקודם שבו למעשה הוא אמר יתכן ורצחתי אבל אני לא זוכר.

לכן החלטתי להתערב באופן אישי בחקירה, התערבות התבטאה בכך שנכנסתי לחדר החקירה והשתתפתי באופן פעיל בחקירה של הנאשם. "

 

ועמ' 67 ש' 15 : "אני למעשה נתתי לגיטימציה לטענת הבלק אאוט שלו מתוך מחשבה שלאיש הזה יהיה קשה להודות בצורה ישירה, הבנתי שטענת הבלק אאוט היא טענה שתקל עליו להודות ולכן נתתי לו במה להגיד את דבריו עם טענה זאת אמרתי לו שאני מאמין לו שהוא היה בבלק אאוט..."

 

רפ"ק אזולאי צדק כי במתן הלגיטימציה ניתן הכשר לחוסר הזיכרון של כל האירוע הכשר שיאפשר לנאשם להיכנס מבעד לדלת להודאה במעשה שהוא האמין כי עשה למרות שאין הוא זוכר אותו הסכמת המפקד האחראי על החקירה לכך שחוסר הידע כיצד בוצע הרצח לא תגרור אחריה אי הכרה בשיתוף הפעולה מאפשרת לנאשם להודות ברצח ולקבל כתגמול את ההקלה בעונש. הקלה לה שאף במסגרת שיקולי הכדאיות כמפורט לעיל.

בתום גביית ההודאה (שלה ייוחד פרק ספציפי בהמשך) מגיע הנאשם עם הלך הנפש הנ"ל לשלב השחזור.

 

 

 

 

הרגעים שקדמו לשחזור:

 

הרגעים שקדמו לשחזור מונצחים ב-נ/9 (מ"ט 172/06 קלטת מס' 3) ות/45 (תיקונים שנעשו ע"י הפרקליטה עו"ד ענבר על נ/9).

 

עיון באמור בנ/9 מצביע בעליל על כך שהנאשם מבקש להימנע מלצאת לשחזור מן הטעם שלא רצח את המנוחה ואין הוא יודע כיצד בוצע הרצח.

 

באופן תמוה כשלעצמו מתברר גם כי הדברים הנרגשים שאומר הנאשם לצמד הבלשים שעימו בחדר בעת ההמתנה לשחזור כפי שמתועד בקלטת מס' 3 ממ"ט 172/06 אינם נשמעים עקב העלמות פס הקול למשך 36 שניות .

 

מקריאת התמליל נ/9 ניתן גם להבין שהנאשם חושש שלא יזכה לקבל את ההקלה בעונש כמובטח לו בגין שיתוף הפעולה אם לא ישחזר את מעשה הרצח בדיוק כפי שהתבצע במציאות ואת ניסיונות "ההרגעה" של רפ"ק אזולאי בהקשר זה .

"אל תחזיר את עצמך למצב שהיית קודם אתה איתי אתה תספר דברים שסיפרת לי..." (זמן דיסק 2:16).

"בסדר? (טופח על שכמו של הנאשם) כמו שסיפרת לי בחקירה הכל.... " (זמן דיסק 3:11)

"אם אתה תלך תחזור, כן, לא אתה תאכל אותה..." (זמן דיסק 3:24)

 

"רומן: אני לא יודע איך זה היה אתה מבין .

יורם: מושך את רומן מצמידו לגופו ואומר רומן אתה איתי.

רומן: אתה מבין אני לא יודע איך זה היה.

יורם: מה שסיפר... אתה אני יודע שאתה לא יודע איך אבל מס שסיפרת לי " (זמן דיסק 3:41-3:44)

 

וכך כשהנאשם ספוג ומונחה בהלך הנפש לעיל והחשש לאכזב את חוקריו בשחזור הרצח חשש שמקורו באי הידיעה כיצד בוצע הרצח הנאשם יוצא לשחזור בו יעשה ככל שניתן על מנת לרצות את

 

חוקריו הוא יהיה קשוב וער לכל הכוונה ורמז בעת השחזור ויעשה בהם שימוש על אתר והכל על מנת לרצות את חוקריו "ולזכות" בהקלה משמעותית בעונשו כמובטח לו ע"י חוקריו.

 

 

ילדים – מניע:

 

להלן הדינאמיקה שנטע בתודעתו של הנאשם את המסקנה כי ביצע את הרצח בהיותו נסער ועצבני עד כי לא יכול היה לשלוט במעשיו.

 

התאריך 11/12/06 ת/159 עמ' 3 ש' 13-15 :

שאלה: "בתיק יש הודעות אשר מתארים אדם דומה לך בלבוש כמו שלך שאתה מתאר שלבשת ב- 6/12/06 אשר התנהג בעצבנות רבה שוטף ידיים ומנגב על הקיר בתוך ביה"ס, מה יש לך להגיד על זה?"

תשובה: "התנהגתי באותו יום רגוע ולא הייתה לי סיבה להיות עצבני בכלל לא עליתי על קומה ב'."

 

תאריך 12/12/06 חקירת נאשם מ.ט. 160/06 ת/164 ד' עמ' 2 :

חוקר א: "איך אתה מסביר העובדה שאנשים ראו אותך בבנין בית הספר במצב עצבני ועוד מקומות שונים בביה"ס?"

רומן: "לא הייתי עצבני."

 

ובעמ' 3-4 :

ח: "קדימה תאר את הבעיה שלך.

ר: "שראו אותי בביה"ס במקומות שונים."

חוקר: "כן".

ר: "אה, אותי, זה יכול להיות שרקדתי קצת יתכן עם הרגל יכול להיות אפשר לומר כן? שיכול להיות שרקדתי ואנשים הבינו אותי לא נכון חשבו שאני עצבני. "

 

 

 

יחסיו של רומן עם הילדים:

 

בחקירה זו נשאל לגבי יחסים עם הילדים ושיחותיו עם הילדים (164א עמ' 27) הנאשם משיב כי בעיקרון לא דיבר עם ילדים רק כמה מילים, הנאשם מספר על תופעה שכיחה וקיימת במוסדות החינוך בגיל זה בה ילדים מבקשים מכל אדם מבוגר (מורה, מדריך, עובד) סיגריות, וכי ביקשו ממנו פעם או פעמיים אך לא נתן.

 

בהמשך מספר על מפגש עם הבנות במקלט שנשאלו על ידו למעשיהן שם אך הן ענו והוא לא הבין תשובתן.

 

שיחת נאשם מדובב מ.ט. 161/06 12/12/06 – 13/12/06 ת/400 עמ' 39 :

 

רומן חוזר מחקירת מ.ט 160/06 (ת-164 א-ד) ומספר למדובב את אשר נשאל בנושא העצבים:

ר: "והמורים אומרים שנכנסתי ואני אומר אני עמדתי עם הווקמן אני יכול להזיז קצת את הרגל, אני רקדתי עם המוזיקה, כן הייתה לי מוזיקה טובה אני יכול להזיז הרגל לצלילי המוזיקה, לא מתווכח, יכול להיות דבר כזה, אבל התנהגתי רגיל רגוע."

 

יום חקירת 13/12/06 מ.ט 119/06 נ/100 :

 

ממשיכים החוקרים במתכונת העצבים:

 

עמ' 35 : ר: ".... אין לי סיבה פשוט לקחת ולרצוח את הילדה סתם אין לי מה לעשות, סתם לצאת לרצוח ולחזור לעבוד."

ח: "אולי יש סיבה שעליה אנחנו פשוט לא חושבים".

 

 

 

 

 

שיחת נאשם – מדובב מתאריך 14/12/06 מ.ט 165/06 ת/400 :

 

מ:" משהו פה לא הגיוני, מישהו התעצבן על משהו ככל הנראה שהילדה עצבנה אותו, עשתה לו משהו."

 

חקירת נאשם ביום 15/12/06 מ.ט 167/06 ת/174 א' עמ' 20-21 :

 

חוזרים החוקרים למניע האפשרי.

 

ח2: "היא אמרה לך משהו פעם? היא דיברה איתך פעם?

ח2: אולי היא העליבה אותך, היא אמרה לך משהו לא?

ח2: היא אמרה לך משהו שפגע בך?

ח2: אבל כשיש עצבים..

ח2: כשיש עצבים חושבים על משהו? עכשיו אני מישהו אומר לך משהו אני שוטר, אני זה משתגע מעצבים, עושה דברים, מה לעשות זה בן אדם?"

 

ובהמשכה של החקירה בעמ' 32 :

ח2:" אולי היא עברת לידה? אמרה לך משהו לא טוב.

ר: "למה"

ח: "אולי ראית אותה לא טוב, אולי רצית אותה".

 

ובעמ' 65 :

ח2: "חייב לעבור עכשיו יכול להיות שראית אותה היא אמרה לך משהו. "

 

ובהמשכה של חקירה ת/174 ב' בעמ' 6-7 :

החוקרים ממשיכים בקו ההעלבה, העצבים וההשפלה.

ח2: "אולי קרה יש עצבים.

ח2: "יכול להיות שקרה משהו..."

 

ח2: "יכול להיות שהיא (לא נשמע) וחתכת וזהו ונהיה סוף הדרך. "

ר: "לא, למה כי אה... אם אפילו משפילים אותי, אני יותר טוב אני אשתוק או שאני אלך להגיד משהו..".

ח: יכול להיות, יכול להיות שהיא הציקה לך יותר מדי? זה קורה..."

 

בהמשכה של החקירה בעמ' 10, מגדילים החוקרים ומנסים למצוא קשר בין הילדה לבנות שהיו במקלט.

ח: "אולי הילדה הזאת הייתה שם?

ר: "אה יכול להיות שהילדה הזאת הייתה במקלט? "

ח2: "היא הייתה אחת מהן?"

ח: "אולי בעל המקלט (לא נשמע) לך משהו והיא עצבנה אותך?"

 

ומה אנחנו חושבים על הרצח? (עמ' 25):

 

ח2: "אבל הרי אנחנו לא חושבים שזה היה מתוכנן יכול להיות שקרה משהו, משהו קרה."

ח2: "ובגלל זה... ואז הרגת אותה?"

 

ולמה אנחנו חושבים שזה אתה? (עמ' 43) :

 

ח: "אתה נמצא בביה"ס, אתה נמצא ביחד באותו אה.. מקום מבחינה גיאוגרפית אז רבתם על איזשהו משהו".

 

ומה ההסבר שלנו? השתגעת !!! (עמ' 44):

 

ח2: "אני רק לא מבין למה, אני, אני מבין למשל שהיה יכול לקרות משהו אני יודע שלפעמים קורה שאתה יודע ש.. לפעמים... זה יכול לקרות לכל בן אדם לא רק אני לא מדבר רק עליך באופן ספציפי, שפתאום קורה משהו שאתה יודע בן אדם. "

ר: "קורה"

 

ח2: "הוא משתגע... אני לא יודע מה עוד אחרי זה."

ח2: ".... אתה השתגעת באיזה שהוא רגע קרה, ...." (עמ' 45).

 

חקירת 16/12/06 מ.ט 166/06 ת/180 :

 

ובימים 16/12/06 – 18/12/06 בשיחות מדובבים ת/ ___

 

בימים אלו כשרומן לא יצא לחקירה לאחר שעות רבות של דיבוב וניסיונות בלתי פוסקים להביאו לידי כך שהילדים מטרידים והם הסיבה להתפרצות הזעם על הילדה וכך נראית מסכת השכנוע, הניסיונות להביאו לידי אמירות, קביעת עובדות וניסיונות להביאו לידי אישורן.

 

דיסק 14 :

רומן: "הייתי בבית הספר הסתובבתי. "

מדובב: "חילקת סיגריות לילדים".

 

שיחות נאשם – מדובב 17/12/06 (דיסק 19):

 

רומן: "יש בנות רוסיות, שם היו כולם, גם ישראלים גם רוסים, גם מרוקאים."

מדובב: "דיברת איתן? "

רומן: "אה"

מדובב: " עם רוסים לא דיברת בכלל? "

רומן: "בכלל לא עם אף אחד."

 

בהמשכה של השיחה משוחחים השנים על התנהגויות טיפוסיות של הילדים כשהמדובב בתגובותיו מנסה לתת נופך ולהעצים את אשר הנאשם מספר לו כשהנאשם בעצמו אינו נותן חשיבות ומספר על התנהגויות רגילות ואופייניות של בני נוער מחד והמדובב מעצים ומלבה מאידך.

והרי הדוגמאות:

 

 

א.        רומן מספר על ילדים הנשכבים על ספסלים על הדשא.

            המדובב מוביל לכך:

            מ: "ומסתכל כאילו יאכל אותך אוטוטו כן?"

            רומן: "אה, מפשק רגליים, שוכב ומסתכל על כולם."

            מדובב: "ועוד מתחכמים (עמ' 23). "

 

ב.         רומן: "אני ברצינות אומר לך, הילדים האלה משוחררים מדי."

            מדובב: "הייתי קורע לו את התחת מזיין את אמא שלו."

            רומן: "לא אבל אני בכלל לא נוגע בהם, לא מתכוון להתחיל איתם..."

 

ג.         רומן מספר על התנהגות שכיחה קיימת ומוכרת בבתי ספר על יסודיים כשילדים נוהגים לבקש מכל מן דהוא סיגריות (מורים, עובדים, מדריכים), וכשאנשי הצוות או עובדים לא נותנים סיגריות הילדים מקללים מניאק, לא נתן סיגריה קמצן.

 

            לשמע הדברים מנסה המדובב להעצים...

            מ: "לא רוצה לתת בחייך, לא רוצה מה? מתרחק ומתחיל להקניט לדבר."

            רומן: "לא, הם לא מקניטים, הם מדברים אחד עם השני, אה מניאק."

            מדובב: "כדי שאתה תשמע? "

            רומן: "אבל לא אכפת לי אני הרי שם פלייר לא שומע כלום. "

            מדובב: "אה בכוונה כדי שתשמע הם עושים? "

 

רומן: "יכול להיות כדי שישמעו הם מתחילים לדבר אחד עם השני, אחר כל בא לבקש סיגריה, זה שאתו הוא מדבר, גם לשני אני לא נותן שם מוזיקה ואני פשוט מתעלם עושה העבודה שלי אני יודע שאני צריך לסיים ולעוף מבית הספר הזה "(25-26).

 

ד.         ובעניין ההצקות ובעניין הכבל – אירוע שגרתי של ניתוק כבל מאבד בהמשך פרופורציות.

            מדובב: "אז הם פשוט סתם מציקים לך? "

            רומן: "כן הם ממש רצו להציק אני כבר ניסיתי ככה וככה" (27) .

            מדובב: "בכוונה?"

            רומן: "בכוונה, הם בכוונה מנתקים... הייתי הולך הופך את הסליל עם הרגל ומחבר" (28).

            רומן: "אז עושים כל מיני נזקים בשביל הקטעים, שיהיה להם שמח, אני החזקתי מעמד."

רומן:"הם הרי מחכים מחפשים אותך חושבים איך להציק לך, ופה רואים שבכלל לא מתייחסים אליהם אז הם עושים עוד יותר גרוע, השתדלתי לא להתייחס, לאף אחד" (29) .

 

ה.        ובדיסק 21 עמ' 37 : המדובב מייצר בעיה – ומשדל את רומן ליידע השוטים .

            מדובב: "היית צריך להגיד לשוטרים שהם הקניטו אותך ניתקו כבל. "

            רומן: "בשביל מה אני צריך את זה? כבר אמרתי שהם ביקשו סיגריות ולא נתתי לאף אחד.

            מדובב: סיגריות? ועל הדבר הזה לא סיפרת? על הכבלים?"

            רומן: "לא".

 

ובעמ' 77 : המדובב משדלו לספר לשוטרים כי אחרת יפעל לרעתו.

מדובב: "חבל שאתה לא אמרת על הדבר הזה, אולי זה היה עוזר לך על החרסינות האלה שהם אמרו, שעשו את הדבר..."

רומן: "אני בכלל לא דיברתי איתם, אני הייתי אומר שיש לי עבודה, פלייר לאוזניים, מדליק דיסק וקדימה. "

 

ובעמ' 78 :

רומן: "וזה שאני מתעלם מכולם. "

מדובב: "לא טוב עכשיו לספר לך את זה כי יגידו אתה משחק לאט לאט למה אתה לא אמרת את זה מקודם. "

מדובב: "וזה גם כן לא טוב לא לטובתך."

רומן: "הם היו מסתובבים ואני מתעלם אבל זה היה בתחילת העבודה ממש שבוע ואח"כ נגמר אח"כ גם זה לא מקסימום יומיים שלושה ימים ואח"כ שמתי זין ואני במקלט."

מדובב: "לא אם אתה לא תגיד שום דבר על זה ואם תשתוק, אולי מזמן כבר אמרו משהו."

רומן: "אני אגיד"

מדובב: "תעמיד פנים שנזכרת. "

 

 

וההעצמה של מה שסופר לו:

 

מדובב: "למעשה בינינו מה שסיפרתם בבוקר נראה לי שהם הציקו לך ממש חזק, זה ממש משגע, אילו הייתי במצב כזה הייתי חוטף קריז ושובר עליהם, את כל החרסינות" (82)

מדובב: "וזה עוד ראיה ששתקת "(83)

 

תאריך 18/12/06 מ"ט 168/06 ת/443 :

 

בעמ' 8: יעקב: "אולי העליבה אותך."

 

ובעמ' 9:

יעקב: "אולי היא אמרה לך משהו ?"

יוסי: "אולי היא אמרה אתה זה מטומטם גדול ואתה התעצבנת ."

יוסי: "כל היום עצבים".

 

ובהמשך בעמ' 27:

 

יעקב: "אם תספר לנו מה היה שם באמת, אולי אנחנו יכולים טיפה לעזור לך, תבין יש הבדל בין רצח לבין הריגה בדברים... אם נגיד מישהו בא, הקניט אותך, אמר לך משהו, העליבה אותך...עצבנה אותך משהוא... ואתה בגלל זה השתגעת, תפסת שיגעון והרגת את הילדה, תגיד!אז אנחנו לעזור לך קצת. "

 

ובהמשך בעמ' 28:

יעקב: "אולי היא אמרה לך משהוא לא טוב, אולי היא באה... "

יעקב: "כשנכנסת לביה"ס... חזר באמת את הדבק... חזרת עם הדבק נכון? היא הייתה שם? ראית אותה? אמרה לך משהו? עצבנה אותך? "

יעקב: "אז בסדר אתה הלכת אולי היא ראתה אותך אמרה לך משהוא והתעצבנת ".

 

 

 

ובהמשך בעמ' 29:

יעקב: "אולי היא עשתה לך משהו והתעצבנת "

יעקב: "אתה היית עצבני נכון באותו יום היית עצבני נכון? "

 

ובהמשך בעמ' 30 : יעקב:

"יש לי עצבים, יש לי קריזה, היא באה עברה, אמרה לך משהוא אתה כל העצבים עליה בגלל אלי דעי."

 

ואולם אם סבורים כב' השופטים שהנאשם הוזן וטופטף בהקשר זה רק ע"י חוקריו אזי מסתבר שהמדובב אף הוא לא טמן ידו בצלחת וטפטף והזין את הנאשם ביצירת מניע יש מאין.

 

תאריך 14/12/06 מ"ט 165/06 דיסק 5 ת/401 :

 

עמ' 138 :

מדובב: "משהו פה לא הגיוני מישהו התעצבן על משהו ככל הנראה הילדה הזאת עצבנה אותו עשתה לו משהו".

 

בהמשך בעמ' 148 :

מדובב כשהוא מדבר בגוף ראשון: "כן עצבנו אותי מאד הילדה הזאת בת 18 היא הציקה לי כמו שהם (לא נשמע) הם איזושהי ילדה תציק לי... תראה אני יכול להיות (לא נשמע) אני לא אסתכל מי זה אבא שלה לא מי זו אמא שלה לא על אף אחד ולא על בת כמה היא ומי נגד מי".

 

ובהמשך בעמ' 152 :

מדובב כשהוא מדבר בגוף ראשון: "יכול להיות שהיא לפני יומיים שלושה עשתה לי.... יומיים שלושה לפני כן.... עצבנה אותי, והכל והיא עד עכשיו במשך כיומיים שלושה האלה מעצבנת אותי".

 

תאריך 15/12/06 מ"ט 160/06 דיסק 9 קובץ 2 ת/401 :

 

עמ' 19 :

 מדובב מדבר שוב בגוף ראשון: "אני לא רציתי להרוג אף אחד כך יצא שהביאו אותי למצב של טרוף הייתי בעצבים, אני לא ראיתי בעיניים אני שמעתי שקיללו את אמא שלי, את המשפחה שלי במובן שכל הרוסים כל החרא הזה הוציא אותי מדעתי ולא ראיתי אף אחד בעיניים. "

 

ובעמ' 20 :

מדובב מדבר שוב בגוף ראשון: "אנשים פה לא מחונכים נו אתה יודע לא מחונכים. ילדים מקולקלים אין להם שום כבוד למבוגרים... הסתכלו עליך."

 

מ"ט 165/06 דיסק 10 ת/401 מיום 15/12/06 :

 

עמ' 114 :

 

מדובב: "כן ומקללים רוסי ורוסיות זונות רוסים מניאק, זונות רוסים כאלה אמא רוסיה זונה, אתה מבין זה יכול לשגע עד כדי כך ששוב פעם אני אומר לך זה יכול להביא למצב של איבוד שליטה כך שב-3 דקות 5 דקות האלה אתה לא תרגיש כלום אתה עשית ואחרי זה תצטער כן, אבל במשך 4 דקות האלה, 3 דקות, 5 דקות שכל זה קרה אתה לא חושב על מה שיהיה, זה משגע כל כך חזק שלך תדע. "

 

ובעמ' 116 :

מדובב שואל וקובע עובדה: "שיגעו, נכון? הסתכלו עליך בצורה לא טובה. קיללו? "

 

מ"ט 165/06 דיסק 11 ת/401 מיום 15/12/06 :

בעמ' 3 :

מדובב: "אתה אח"כ תסביר לו (הכוונה לעו"ד – הערה שלי ד.ש.) כבר שזה היה כך, וזה היה כך וילדים הטרידו אותך וזרקו כל מיני דברים, היו מציקים לך, עשו את זה, וירקו עליך, בקיצור על הפנים ."

 

רומן: "לא ירקו לא זרקו ולא עשו שום דבר אתה יודע אני שם בד"כ פלייר הם מתחילים לדבר ואני לא שומע אותם."

 

 

מ"ט 165/06 דיסק 21 ת/401 א מיום 17/12/06 :

 

 

בעמ' 37 :

מדובב: "היית צריך להגיד לשוטרים שהם הקניטו אותך ניתקו כבל. "

 

ובעמ' 81:

מדובב:"זה לא טוב שכעבור שבוע אתה נזכרת דווקא בזה שהיו מציקים לך זה נראה קצת מוזר אתה מבין? אתה אמרת שהם ביקשו סיגריות? "

רומן:" כן ואני לא נתתי. "

מדובב: "אתה זוכר את זה ואת זה לא זוכר שהיו מציקים לך, משגעים אותך? "

רומן:"פשוט תראה אפשר להבין כי את הסיגריות הם היו מבקשים כל יום כמעט אני לא נתתי להם."

מדובב: "היו מפריעים לך לעבוד, יש מורות שהיו באות ואומרות."

רומן: "אחת ואם כבל זה היה בתחילת העבודה וכמה ימים מכסימום לא אני לא אזכר בזה אני לא אגיד את זה פשוט כל מה שיש...."

מדובב: "זה לא טוב, זה לא טוב אם אתה תגיד."

רומן: "ברור כל מה שהיה אני סיפרתי. "

מדובב: "זה לא טוב לך, לא לטובתך, עכשיו... אילו היית נזכר מקודם היית אומר ועכשיו זה מסוכן לך להגיד את זה. "

רומן: "אני לא אגיד, תראה ראשית כל אני לא רואה קשר בין כבל... (קללה) נו בסדר מנתקים, ילדים דבילים אני יודע הייתי מחבר בחזרה ועובד וכשנמאס לי עברתי לחתוך בפנים. הייתי חותך בפנים היו אומרים לא היה מזיז לי הייתי עם פלייר, היו מבקשים סיגריות הם כמעט כל יום היו

 

 

מבקשים ממני סיגריות אני לא הייתי נותן להם אם עברתי עברה בכך שלא נתתי לילדים סיגריות לילדים שמתחת לגיל 18 בבקשה. "

מדובב: "למעשה."

רומן: "אסור לתת להם."

מדובב: "למעשה ביננו מה שסיפרת לי בבוקר נראה לי שהם הציקו לך ממש חזק בחיי זה ממש משגע אילו אני הייתי במצב כזה הייתי חוטף קריז ושובר עליהם את כל החרסינות".

 

ואולם בכך לא סגי משום ששיאה של שטיפת המוח העקבית הזאת של המדובב ושל החוקרים ביצירת המניע יש מאין נחשפת במ"ט 165/06 דיסק 25 קובץ שני ת/7 מיום 18/12/06 כשהמדובב

 

באופן אקטיבי ונמרץ "בונה" לנאשם את "הגרסה המנצחת" גרסה שתזכה את הנאשם בהקלה ניכרת בעונשו לשיטתו.

 

עמ' 41 :

מדובב:"זה דבר ראשון, דבר שני את היחס אליך אתה הרגשת שם בביה"ס.

יחס נכון? זה דבר ראשון, יחס גרוע אתה ראית שכולם הסתכלו עליך בעין עקומה זה דבר שני, דבר שלישי כוס אמק, מהצד... מהצד הם כעסו עליך , הם שגעו אותך, על כל פרט בשביל שאתה תעשה משהו זה ככה? הם לא סבלו את ... אתה עשית משהוא, כוס אמק. "

רומן: "יכול להיות."

מדובב: "זה דבר שלישי.

דבר רביעי מה שאתה הסברת לי אתמול, אתמול אתה אמרת לי כל מיני דברים."

 

מדובב מדבר בגוף ראשון: "אני בכלל נגנבתי מזה אני בכלל נגנבתי זה שאתה (לא נשמע) סיגריות ביקשו זה ואת זה, שיתעצבנו עליך זה הכל שום דבר אבל אתמול מה שאני שמעתי, אתה יודע יש לך סיבה טובה, יש לך סיבה שבגללה, שבגללה היו לך את כל הסיבות להתעצבן..... ואחרי כל זה הם מכבאים לך את הכבל, סוף העולם שמאלה איך אפשר להבין את זה , זה ממש יחס מזלזל זה כוס אמק זה טבע כמו של נאצים כוס אמק התעללות בבנאדם תאמין לי שאני מבין אותך."

 

 

 

ובהמשך בעמ' 62:

מדובב: "... אתה תגיד לי בזמן הזה שאתה עבדת בביה"ס שיגעו אותך ממש חזק? את האמת רק ביננו.

רומן: "ברמה."

מדובב: "שיגעו אותך נכון זה היה יכול לקרות שיום אחד פתאום קרתה לך קטסטרופה. "

רומן: "בטח זה היה יכול לקרות"

מדובב: "אתה יכול לעשות כאלה דברים שאתה אפילו לא תיזכר מה אתה היית יכול לעשות אבל זה שקורים לך כאלה דברים אתה יודע שיש לך את הדבר הזה...."

 

ומיד בהמשך בעמ' 65 רומן קולט ומפנים את המסר ואומר:

רומן: "... אני אגיד מחר לשוטרים בעיקרון הם רוצים שאני אספר להם את הכל אז אני אספר להם את הכל, שיגעו אותי בביה"ס הזה, כיבו לי את הכבל, ביקשו סיגריות, קיללו אותי בגסויות. לא קיללו אותי אני לא שמעתי אני הייתי עם מוזיקה אבל אם חס וחלילה אני איבדתי את השליטה אז אני כוס אמק מסוגל לעשות כל כך הרבה אסונות אני , אני לא יודע".

 

ובהמשך מדובב: "אתה תסביר להם ששיגעו אותך בשש השנים האלה זה לא רק הילדה אשמה".

 

ובהמשך בעמ' 82:

מדובב: "יכול להיות שהיא שיגעה אותך באותו הזמן ועלתה למעלה ואז עלית אחריה?"

רומן: שותק.

מדובב: "היה יכול להיות כזה דבר אם אתה לא זכרת אתה מבין? אם באמת."

רומן: "היה יכול להיות היה יכול להיות. "

מדובב: "הזיכרון שלך נעלם. "

בתום הצגת הדינמיקה של נטיעת המניע בתודעתו של הנאשם נשוב להמשך מהלך השחזור ולאמרותיו של הנאשם ת/27 עמ' 2 :

אנטולי: "זה לא משהוא נגדה ספציפית?

רומן: זה לא נגדה פשוט הייתה לי התפרצות עצבים אני עשיתי... אני בקושי זוכר איך הרגתי אותה אני נזכר בקטעים מסוימים של הדבר הזה אני לא זוכר את זה בדיוק איך זה בדיוק קרה מה אחרי זה אני רק עשיתי מתחיל לעכל".

 

 

"השחזור"

 

 

הנאשם שמבקש לשתף פעולה לשביעות רצון חוקריו על מנת לזכות בהקלה בעונשו כפי שהאמין כאשר מאידך אין לו שמץ מושג איך התבצע הרצח ומה היה בזירת הרצח, משתמש למכביר במילים "קרוב לוודאי" , ו"כנראה", על מנת לא להיכשל ו/או לא להיתפס בקלקלתו אם וכאשר הוא טועה ו/או אינו מכוון נכונה להכוונת חוקריו.

הנאשם משתמש בחלקיקי מידע קטנים וגדולים אמיתיים וחלקם שגויים שקיבל במשים ו/או מבלי משים במהלך חקירותיו מחוקריו ואולם בדומה להודאותיו מוכיח הנאשם בשחזור שלמעשה אין לו מושג מה התרחש במציאות בזירת הרצח.

 

כבר בפתיח (החלק הטכני) וטרם תחילת השחזור המעשי ניתן לקלוט ולהבין את הלך הנפש של הנאשם כמפורט לעיל ב-ת/27 (תמליל השחזור) מכתיב אנטולי הקצין האחראי על ביצוע השחזור את פרטיו ופרטיו של הנאשם והשעה, ומקריא לנאשם את הנוהל לפיו אין הוא חייב לבצע את השחזור אם אינו רוצה בכך וכי הליך השחזור יוקלט בוידיאו ובאודיו ומייד בתום הקראת הנוהל נשמע הנאשם אומר: "כל מה שאזכור אני אספר".

 

ובמילים אחרות: אני אשתף פעולה לשביעות רצון החוקרים להצדקת ההקלה בעונש שהובטחה לי.

אולם כל מה שאינני "זוכר" (לא יודע) שלא ייתפס כאי שיתוף פעולה ו/או הכשלה לצורך התמורה המובטחת של הקלה בעונש.

 

 

 

ומיד בהמשך (עמ' 1, 14 ש' מלמטה) משנשאל הנאשם ע"י אנטולי

"איך אתה מרגיש."

רומן: "רע"

אנטולי: "למה?"

רומן: "כי עשיתי דבר שאף פעם לא רציתי לעשות"

 

אמירה המגלמת בתוכה את אמונתו והבנתו כי הוא זה אשר למעשה ביצע את הרצח המתועב והמחריד של המנוחה.

 

בשעה 19:18 יוצא הנאשם עם מלוויו לביצוע השחזור ובשעה 19:32 הם מגיעים לביה"ס לתחילת השחזור.

 

ת/27 ע"מ 2:

אנטולי: "מה קרה? אנחנו מדברים על רצח של בחורה צעירה נכון?ואיפה זה התחיל?מה קרה כאן?

רומן: "פשוט שמעתי השפלות וקללות לכיוון שלי, השפלות וקללות לכיוון של המשפחה שלי אני לא התאפקתי והתפרצתי."

אנטולי: "מי?ממי? היו הקללות האלו?"

רומן: "מהילדים בבי"ס הזה,לא רק מהילדים בכל השנים בישראל כל זה הצטבר ועשיתי את מה       שאסור היה לעשות".

אנטולי: "ותגיד לי מה קרה באותו יום?"

רומן: "... הילדים כל הזמן היו מבקשים ממני סיגריות אני לא הייתי נותן להם כי דבר ראשון הם       פחות מ 18 לא רציתי לתת להם סיגריות ושמעתי איך הם דיברו שאני בן זונה אמא שלי...  כולם זונות ובאותו יום עליתי בשביל קפה הייתי כבר עצבני והילדה הזאת קיללה אותי ואני      התפרצתי ועשיתי את הרצח".

 

אנטולי שאיננו מכיר את הפרטים של הרצח לאשורם מכוון את שאלתו למיקום של התחלת האירוע "מאיפה זה התחיל"?

 

 

 

הנאשם שמן הסתם סבר שאנטולי מכוון את שאלתו למניע, מדקלם "ומקיא" את כל אשר שמע והוזן ע"י המדובב וחוקריו במהלך חקירותיו ובניסוח זהה להפליא.

כאמור לחוקריו של הנאשם היה צורך חיוני להציע מניע לרצח שיספק מענה לתמיהה המתבקשת כיצד יתכן שהנאשם החליט לרצוח ילדה קטנה שאיננו מכיר כלל.

המניע היחיד שיכול ליתן מענה לסיטואציה הזאת הוא להציג את הנאשם כאדם אלים חמום מוח שלא שולט על עצמו שהוקנט ועוצבן ע"י המנוחה.

 

המשך השחזור – ת/27 עמ' 3 למטה:

 

אנטולי: "תעמדי פה בבקשה יופי כאן בערך? "

רומן: "זהו זה. "

אנטולי: "זהו זה תחזרי קצת."

רומן:" אחת ושתיים בבקשה".

אנטולי: "בסדר כאן ראית אותה? "

רומן: "כן היא הסתכלה עלי ואמרה שהרוסים תפסו הכל בכל מקום ואין חיים מאיתנו. "

אנטולי: "כן."

רומן:" והיא אמרה בן זונה ואני מה אני? ואני אחריה היא עלתה מהר למעלה מאותו רגע אני בקושי זוכר מה היה היא קפצה לשירותים של נשים. "

אנטולי: "איפה זה? באיזה מרחק היית ממנה."

רומן: "אני היה שלושה צעדים ממנה".

 

כאמור הדעת אינה נותנת שאדם שפוי ישסף את צווארה של ילדה בת 13 שאותה הוא כלל לא מכיר ומבלי הסבר לאשר הניעו לבצע מעשה כה אכזרי וחריג.

סיפוק "מניע" בסיטואציה הנדונה מחויב המציאות.

 

ואכן כאמור וכמפורט בפרק "גלגולו של מניע" היו אלה חוקריו והמדובב שיצרו מניע עבור הנאשם.

 

 

מניע הנסמך על התקף זעם הנובע לכאורה מהצקותיהם והטרדותיהם הבלתי פוסקות של תלמידי ביה"ס כלפיו.

 

מניע זה שניטע בתודעתו של הנאשם במהלך חקירותיו ודיבובו כמפורט בהרחבה לעיל מדוקלם ע"י הנאשם בהודאותיו, ולפיהן שחט את המנוחה בהיותו עצבני ונסער מהצקות חוזרות ונשנות של תלמידי ביה"ס כלפיו עד כי ההשפלה העילבון והקללות הבוטות שהוטחו כלפיו ע"י המנוחה בעת שביקשה ממנו סיגריה וסרב לה הציתו את הפתיל שגרם להתפוצצותו , התפוצצות שהסתימה ברצח המנוחה.

 

אלא "שמניע" זה נמצא הזוי לאחר שהתברר מעל לכל ספק שהמנוחה לא נהגה לנבל פיה לחרף ולגדף בבוטות, לא עישנה ולא יכולה הייתה לשאת ריחם של סיגריות.

 

הנה כי כן נמצאנו למדים כיצד הנאשם נצמד "בשחזור" לעובדות הזויות שאותם למד מחוקריו ומהמדובב ושאותם דקלם בהודאתו.

עובדות הזויות אשר כשלעצמן ובעטיין בלבד נשמט הבסיס לאמינותו של "השחזור" כולו.

הזיה שאין בינה למציאות של השתלשלות הרצח המתועב הזה דבר ו/או חצי דבר.

 

אולם בכך לא סגי, שכן אליבא דשחזורו מייד ובתגובה "לקללות" הבוטות שהוטחו כלפיו ע"י המנוחה הנאשם דולק אחרי המנוחה במדרגות כשהוא שלושה ארבעה צעדים אחריה.

 

אמירה זאת איננה יכולה לדור בכפיפה אחת עם העובדות והממצאים שלאשורן.

 

שכן: שני התלמידים (דני זולין ועגור אלון) שראו האחרונים את המנוחה בטרם נעלמה במעלה גרם המדרגות המובילים לזירת הרצח מספרים בהודעותיהם ובעדותם בפני כב' ביהמ"ש כי מייד ולאחר שהמנוחה נפרדה לשלום בעליצות ורוממות רוח מדני זולין ראו אותה עולה ונעלמת בגרם המדרגות, ומבלי שאף גבר שטוף זעם דולק אחרי המנוחה "המחרפת והמגדפת" כפי שמסר הנאשם בהודאתו ו"בשחזור" עתה.

 

 

כאמור וכפי שפורט כבר בהרחבה בפרק הדן באליבי ולוח הזמנים עדותו של רפ"ק אזולאי בהקשר למיקומם ושדה הראייה של שני התלמידים הינה נטולת יסוד ושקרית על פניה, משום שאף אחד משני התלמידים לא מסר כי בעת שראה את תאיר הוא היה כביכול בקצה הרחבה בה נמצאת הברזייה או שכביכול ראה את המנוחה ברחבה המצולמת של הברזייה כמשתקף מהתמונה שהוצגה לו ע"י הפרקליטה או שראה את המנוחה הולכת לכוון הברזייה.

 

מהמקומות שעליהם העידו שני התלמידים ניתן גם ניתן לראות ובאופן ברור את גרם המדרגות ואין שום צמחיה מפריעה בשדה ראייתם.

התמונות אליהן הופנה כב' ביהמ"ש ומהן לכאורה משתקף כי אין שדה ראייה לגרם המדרגות אינן רלוונטיות ואינן משקפות את מיקומם הנכון של שני התלמידים בעת מפגשם עם המנוחה.

 

צא ולמד שהודאתו ו"שחזורו" של הנאשם אינם יכולים לדור בכפיפה אחת עם המציאות העובדתית לאשורה, וכי למעשה לנאשם לא היה שמץ מושג מה היה בזירת הרצח, מה קדם לרצח ואיך השתלשל אירוע הדמים הזה.

 

ואולם גם בכך לא סגי:

כאמור וכעולה מהודעותיה של שי יפרח (שפורטו בהרחבה בפרק הדן באליבי ולוח הזמנים של הנאשם) היא נכנסה למבנה ביה"ס ולרחבה שבה ממוקמת הברזייה על מנת לחפש את המנוחה שבוששה לשוב כרבע שעה אחרי שהמנוחה עזבה את הפרגולה, ובשלב זה ראתה אדם המזוהה כנאשם נושא מטען כל שהוא בידיו כשהוא עולה במדרגות ולא יורד במדרגות כשהוא מגואל בדם.

 

צא ולמד שלא רק שלא יתכן שהנאשם רצח את המנוחה כרבע שעה עוד קודם אלא שאם הנאשם היה 3- 4 צעדים אחרי המנוחה כשהוא עולה לכאורה אחריה כפי "שמשחזר" אמורה הייתה שי יפרח לראות גם את המנוחה מהמקום בו עמדה עת ראתה את הדמות המזוהה עם הנאשם עולה במדרגות וכמשתקף מעדותה המצולמת ולא כן היא.

 

ובהמשך השחזור ת/27 עמ' 4 :

 

 

אנטולי: "תעלי תתחילי לעלות למעלה לאט, לאט.... לאן היא פונה?

רומן: "היא פונה ימינה"

אנטולי (פונה לשוטרת): "את פונה ימינה"

רומן:" ופה יש שירותים"

אנטולי(פונה לשוטרת) :"עוד פעם ימינה תעמדי פה רגע"

רומן:" כאן אני לא זוכר"

אנטולי:" תפתחו לו את אזיקי רגליים... הידיים"

רומן: "אני מבקש"

אנטולי: "בוא לאט, לאט"

רומן: "אפשר שנייה? "

אנטולי: "אל תמהר"

רומן: "לא היא, היא לא עלתה אולי היא לזה לשירותים הזה קרוב לוודאי היא נכנסה"

אנטולי: "לשירותים האלה היא נכנסה?"

רומן: "כן לשירותים האלה "

אנטולי: "אתה הלכת אחריה? "

רומן: "כן הלכתי אחריה"

אנטולי: "בואי תיכנסי תעמדי פה בפתח של השירותים."

 

מבוא תמציתי לקטע משוחזר זה:

 

כאמור הנאשם יוצא לשחזור במטרה לשתף פעולה ולרצות את חוקריו בהאמינו ששיתוף הפעולה יקנה לו את ההקלה בעונש שהובטחה לו (ו/או שנרמזה לו באופן שאיננו משתמע לשתי פנים) ע"י חוקריו וזאת ולאחר שהגיע למסקנה הלוגית המתבקשת משרשרת "הראיות" שהוצגה לו ובהאמינו בקיומן כי הוא אשר רצח את המנוחה (ראיות נסיבתיות וישירות החל ממכנסיו, וכלה בממצאים מעבדתיים ועדויות ישירות לפיהן נראה בקומת זירת הרצח כשהוא מתנהג בעצבנות והימצאות דם על בגדיו וכליו).

 

 

 

הנאשם היה מודע לקיום המלכוד בשיתוף הפעולה כאשר בפועל ולמעשה הוא לא יודע איך בוצע הרצח ולכן חשש וניסה להתחמק מהשחזור, שמא יובן כמי שמכשיל בזדון את השחזור ומשבש את קידום החקירה וכפועל יוצא לא יזכה בהקלת עונשו כמובטח לו.

הלך נפש זה מכתיב את התנהגותו במהלך השחזור.

 

מבחינתו ולהבנתו של הנאשם הקומה העליונה היא הקומה השנייה משום שרצפתה היא התקרה של הקומה הראשונה וחדר השירותים הממוקם בקומה השנייה הוא זירת הרצח להבנתו וידיעתו.

 

חוקרי המשטרה מאידך התייחסו אל קומת הביניים כאל הקומה השנייה כשבמהלך חקירותיו דובר על כך שהרצח בוצע בקומה השנייה.

 

בשחזור ביקש הנאשם להמשיך למעלה אל הקומה השנייה כשלהבנתו וידיעתו בשירותים הממוקמים שם בוצע הרצח וכך כיוון גם את הקצין אנטולי במענה לשאלתו לאן היא פונה (השוטרת המגלמת את המנוחה בשחזור) הנאשם משיב "היא פונה ימינה ופה יש שירותים" תוך שהוא נושא מבטו ימינה למעלה אל השירותים הממוקמים בסמוך למעקה ולמעלה וכשהשוטרת המגלמת את המנוחה בשחזור מסתובבת אף היא ימינה ופניה אל גרם המדרגות המוביל לקומה העליונה, אלא שאז מונעים את המשך הובלתו והצבעתו באמצעות תרגיל האזיקים (שעליו יורחב בהמשך)

ולמען הסר כל ספק מלב הספקנים אשר יכול ויטענו לקיומה של האפשרות לפיה הנאשם אולי ניסה להונות בזדון את השוטרים כשכיוון את הקצין המשחזר לפנות דווקא ימינה ולעלות לקומה השנייה.

 

ראשית וכאמור הנאשם יוצא לשחזור במטרה לשתף פעולה ולרצות את חוקריו לשביעות רצונם על מנת לזכות בהקלה העונשית שהובטחה לו.

לפיכך לא ינהג באופן שיפגע במטרה שלשמה יצא לשחזור.

 

שנית:  אינדיקציה נוספת וחד משמעית לפיה הבין הנאשם שהרצח בוצע בקומה העליונה לשם הוא מכוון עתה בשחזור ניתן לראות בנ/55 שהוא תמליל הודאת הנאשם ממ.ט. 172/06 החל מעמ' 49 שורה 22 :

 

 

חוקר:" אבל לפני הבפנים... אתה... עכשיו אני מחזיר אותך למה שאמרת לי קודם היא מגיעה עולה במדרגות לקומה, לקומה השנייה כן? בסדר? היא אומרת לך , מקללת אותך."

רומן:" אני הולך לקומה שנייה והיא ככה.... ימינה"

חוקר:" זהו בא תעמוד רגע תעמוד רגע רומן"

(החוקר ורומן קמים מהכיסאות)

חוקר: "יש מדרגות, יש מדרגות עולים מדרגות"

רומן: "היא למעלה? "

החוקר:" כן"

רומן: "אני הולך למדרגות ועל המדרגות ימינה שמה..."

 

ובהמשך בעמ' 51 ש' 2 :

חוקר: "באיזו קומה? "

רומן: "שנייה"

 

ובמילים אחרות: אם היה צל צילו של ספק לכך שהנאשם סבר והבין באמת ובתמים שזירת הרצח היא בקומה העליונה לשם כיוון את הקצין האחראי על השחזור אזי גם צילו של ספק זה מתפוגג עתה, שהרי בעת שעולים במדרגות לקומת הביניים שבשירותים הממוקמות בה נמצאת זירת הרצח חייבים לפנות שמאלה , ואילו כאשר ממשיכים אל הקומה העליונה חייבים לפנות ימינה כדי להגיע לחדר השירותים הממוקם שם.

 

העובדה הזועקת לפיה לנאשם אין שמץ של מושג היכן זירת הרצח על אף שהוא מבקש לשתף פעולה עם חוקריו כדי לזכות בהקלה בעונש חייבה את הפסקת השחזור על אתר אולם בפועל לא רק שלא הופסק השחזור אלא עזרו לנאשם לזהות את זירת הרצח.

 

 

תרגיל האזיקים:

 

מכיוון שהנאשם שגה בפנייה והוא בדרכו להוביל את השחזור לחדר השירותים אשר בקומה העליונה עצרו אותו באופן מתוחכם לכאורה מלהמשיך בדרכו לקומה העליונה באמצעות התעסקות באזיקי ידיו.

מצפייה בקטע זה של השחזור נראה בעליל כיצד שניות ספורות לאחר שהקצין האחראי על השחזור אנטולי מתרגם את ההנחיות של הנאשם ומעבירן לשוטרת המגלמת את דמותה של המנוחה מסמן הבלש אלדד חדד על גבו של הבלש אזולאי המאוזק לנאשם ובעוד הנאשם מפנה את מבטו ימינה ולמעלה לכוון חדר השירותים בקומה העליונה מגיח הבלש אלדד חדד מאחור מתייצב לפני הנאשם והבלש אזולאי האזוק אליו, עוצר את התקדמותם ומתחיל לשחק באזיקי ידיו של הנאשם ללא שום סיבה הנגלית לעין ו/או מחויבת המציאות.

 

נהפוך הוא. המציאות המחייבת הכתיבה שלא להתערב באופן יזום במהלך השחזור ולאפשר לנאשם להמשיך את שחזורו ללא הפרעה ו/או השפעה על מהלכו.

 

כשנשאל הבלש (לשעבר) אלדד חדד בחקירתו כיצד קורה שמיד לאחר שנשמע התרגום של אנטולי להנחיה של הנאשם לפנות ימינה, הוא מגיח מאחור ובולם את המשך ההתקדמות, הוא משיב שקצין מבין הקצינים שנכחו בשחזור הורה לו להתערב ולפתוח את האזיקים (בדיוק כשהנאשם מכוון לפנות ימינה דווקא אז וכאילו במקרה בשברירי שנייה נבלם הנאשם מלהמשיך בעקבות הוראה של קצין, ומעניין הוא שהניסים והמופתים מתרחשים בתיק זה דווקא בשכיחות די רבה).

 

הבלש ראובן אזולאי שהיה אזוק לנאשם בעת השחזור אף מגדיל לעשות כאשר לשאלה ממי קיבל את ההוראה לעצור את הנאשם מלהמשיך ולהתקדם בכוון הקומה העליונה הוא משיב מהקצין אנטולי שאחראי על השחזור, תשובה שקרית בעליל.

 

 

 

 

להלן ההפניות הספציפיות בסרט השחזור המתעד את המפורט לעיל:

 

א.        זמן דיסק 19:34:22 – אנטולי שואל את הנאשם "לאן היא פונה?"

 

ב.         זמן דיסק 19:34:24 – רומן: "היא פונה ימינה."

 

ג.         זמן דיסק 19:34:25 – אנטולי מורה לשוטרת (המגלמת את המנוחה) "את פונה ימינה. "

 

ד.         זמן דיסק 19:34:26 – הנאשם נצפה נושא מבטו ימינה למעלה למקום בו ממוקם חדר השירותים בקומה העליונה כשמצד ימין ניתן להבחין ביד המונחת על הגב התחתון של הבלש אזולאי.

 

ה.        זמן דיסק 19:34:28 – הבלש אלדד חדד כבר ניצב לפני הנאשם והבלש אזולאי, ובולם את המשך התקדמותם תוך שהוא מתעסק באזיקי ידיו של הנאשם.

 

ו.         זמן דיסק 19:34:34 – הנאשם והסובבים אותו עומדים בתחתית גרם המדרגות המובילות לקומה העליונה כולל השוטרת המגלמת את דמות המנוחה כשחזותה מופנית אל הקומה העליונה.

 

ז.         זמן דיסק 19:34:41 – אנטולי מסתכל אל זירת הרצח בעוד הבלש חדד ממשיך להתעסק עם אזיקי ידיו של הנאשם.

 

ח.        חצי דקה של משחק באזיקי ידיו של הנאשם מאפשרים לנאשם להבחין במה שאנטולי הבחין כשנצפה נושא מבטו לעבר זירת הרצח שלט מאיר עיניים באותיות קידוש לבנה בשפה הרוסית ותרגום בעברית המודבק על דלת השירותים המוכתמת בסימני חומר לגילוי ט.א - נקודות ציון גלויות ובולטות לעין כל (העדר ניסיון כל שהוא להסתיר את הנ.צ. הבולט לעין הזה שבועיים ימים לאחר הרצח במהלך שחזור הינו יותר מטעם לפגם במובן הטכני).

 

 

ט.        זמן דיסק 19:34:51 עד 19:34:53 – כשהנאשם מבחין במה שאנטולי הבחין הוא נשמע אומר: "אני לא מבין אולי היא לכאן" (19:34:51) "קרוב לוודאי שנכנסה לשירותים האלה" (19:34:53)

(המילים "אני לא מבין" אינם מופיעים בתמליל ת/27 אבל נשמעים בברור בפס הקול של סרט השחזור "יא נא פוני מזי" שתרגומם לעברית הוא אני לא מבין ומופיעים בתמליל של ההגנה נ/9).

 

המילים הספונטאניות הללו בהן עשה הנאשם שימוש בשלב זה מלמדות כי "זיהה" את זירת הרצח רק במועד זה ממש כשנשא מבטו אל דלת חדר השירותים.

 

וכשכאמור הנאשם שרוי בשלב הזה בהלך נפש לפיו הוא מאמין (לוגית בהסתמך על "הראיות" הקיימות נגדו) כי הוא אחראי לרצח המנוחה ומאמין כי עונשו יוקל בכפוף לשיתוף פעולה.

 

הנאשם מופתע בשלב זה לגלות כי זירת הרצח איננה בקומה העליונה כפי שחשב והבין במהלך חקירותיו.

 

הפתעתו באה לידי ביטוי באמירתו "אני לא מבין" אולם בשאיפתו לרצות את חוקריו בשיתוף פעולה מלא וללא דופי כדי לזכות בהקלה העונשית הוא עושה שימוש במילים אולי היא לכאן קרוב לוודאי שנכנסה לשירותים אלה.

 

גם בהמשך ניווכח כי כל אימת שהנאשם מעומת או נשאל לגבי עובדה או ממצא שלא ידוע לו (בהעדר אינפורמציה אליה נחשף במהלך חקירתו) על מנת לרצות את חוקריו ולא להיכשל בתשובה לא נכונה שתתפרש כאי שיתוף פעולה הוא עושה שימוש במילים "קרוב לוודאי" או במילים בעלי משמעות דומה.

להלן סדרת התמונות המוקפאות מתוך דיסק השחזור הרלוונטיות לקטע השחזור הנ"ל המשקפות והממחישות את המפורט בעמוד הבא:

 

 

 

 

 

 

1.         זמן דיסק 19:34:22 – "אנטולי לאן הוא פונה? "

 

2.         זמן דיסק 19:34:24 – רומן : "היא פונה ימינה"

 

 

3.         זמן דיסק 19:34:25 – אנטולי: "את פונה ימינה"

 

4.         זמן דיסק 19:34:26  

            (א) המבט המופנה של הנאשם ימינה ולמעלה מיקום השירותים בקומה העליונה אליהם הוא מכוון להוביל.

            (ב) היד על גבו של השוטר אזולאי בצד ימין למטה.

 

 

5.               זמן דיסק 19:34:28 – הבלש אלדד חדד מתייצב לפני רומן והבלם אזולאי, ועוצר

             את המשך ההובלה.

6.         זמן דיסק 19:34:41 – אנטולי מביט אל עבר זירת הרצח והדלת שבכניסה אליה.

 

 

 

7.         זמן דיסק 19:34:51 – "רומן אני לא מבין אולי היא לכאן"

8.         זמן דיסק 19:34:53 – רומן "קרוב לוודאי שנכנסה לשירותים האלה", וכשהבלש אלדד חדד נצפה מביט אל עיניו של הבלש אזולאי ומסמן באמצעות אצבעו.

 

 

9.         זמן דיסק 19:34:57 – תמונה המשקפת וממחישה את "הזירה" בקומה העליונה אליה התכוון וכיוון להוביל הנאשם כשהשוטרת המגלמת את דמותה של המנוחה נעמדה בעקבות ההפרעה וההתערבות היזומה של תרגיל האזיקים כשגופה מופנה לעבר הקומה העליונה בהתאם להכוונת הנאשם.

 

10.       זמן דיסק 19:35:06 – תמונת דלת הכניסה לזירת הרצח ועליה השילוט ברוסית ובעברית.

           

המודעה בהגדלה

                                                 

המשך "השחזור" ת/27 עמ' 4:

לאחר תרגיל האזיקים שבלם אותו ואת הקצין האחראי לשחזור מלהמשיך ולעלות לקומה העליונה, בלימה בקומת הביניים – זירת הרצח כשדלת הכניסה לחדר השירותים אשר הייתה מוכתמת בכתמי חומר לזיהוי טביעות אצבע ושילוט מאיר עיניים ברוסית ובעברית סייעו לנאשם לזהות את זירת הרצח  -  ממשיך הליך "השחזור".

 

אנטולי: "לשירותים האלה היא נכנסה?"

רומן: "כן לשירותים האלה."

אנטולי: "אתה הלכת אחריה? "

רומן : "כן הלכתי אחריה ."

אנטולי: (פונה לשוטרת המגלמת את המנוחה):" בואי תיכנסי תעמדי פה בפתח של השירותים."

 

אנטולי: "הוא מצביע לנו על הכניסה לשירותים איפה שהוא ראה אותה... כן?ואתה הלכת אחריה?"

רומן: "לא, לא הלכתי ישר אחריה הייתי ממנה בשלושה ארבעה צעדים, אפשר...."

אנטולי: "אתה ראית איך היא נכנסה? "

רומן: "כן"

אנטולי: "תיכנסי כך.... כן מה קרה אחרי זה? "

רומן: "היא נכנסה לשירותים כן"

אנטולי: "היא הלכה לשירותים... תיכנסי פנימה קצת יותר"

רומן: "שנייה " (מונה סרט 19:35:34)

אנטולי: "מפתח של אזיקים "

רומן: "אפשר, אפשר שהילדה תתקרב לתא מס' 2? "

 

זמן דיסק 19:35:34 -  רומן: "אפשר שנייה"

(לא מופיע בת/27 אולם מופיע בסרט השחזור ובנ/9)

 

 

מצפייה בסרט "השחזור" בשלב זה כשהנאשם אומר: "אפשר שנייה" ועוד טרם שמבקש מהשוטרת המגלמת את המנוחה להתקרב לתא מס' 2 ניתן להבחין כיצד מאפשרים לנאשם להתקדם קמעה ולהציץ בחטף פנימה וימינה לרחבה בה ממוקמים תאי השירותים וכאשר דלת תא מס' 2 הפתוחה לרווחה (תמונה הנחשפת מייד בהמשך כשהצלם מלווה את כניסת הנאשם ואנטולי פנימה אל הרחבה בתוך חדר השירותים) וחושפת בפנינו את צידה הפנימי של הדלת, את קידמת רצפת התא ואת הקיר המזרחי המוכתמים באופן בולט לעין בצבע שחור של חומר לגילוי ט.א.

 

הפרט "המוכמן" – תא מס' 2  - האומנם?

 

ההצצה החטופה פנימה של הנאשם לעבר התא מס' 2 הפתוח לרווחה ושעמוס לעייפה בסימנים מאירי עיניים והאפשרות שנתנה לו במשך דקה ארוכה להתרשם לאחר שהתבונן בתא הפתוח (היחיד שהושאר פתוח מארבעת התאים) הוא וידוא האינפורמציה שהועברה לנאשם ע"י חוקריו עוד בטרם היציאה "לשחזור".

 

 

 

 

 

בת/22  מיום 19/12/06 שהיא תמליל חקירתו והודאתו של הנאשם בטרם היציאה לשחזור בעמ' 123 נשמעים הדברים שכדלקמן:

יורם: "בתוך התא מה עשית? היא עכשיו, עשית מה שעשית אתה נבהלת נכון?"

רומן: "אני רצחתי אותה"

סשה: "בשני בזה בתא השני מה שאתה מספר אחרי שאתה, אחרי מה שקרה"

יורם: "אתה היית היא הייתה בתוך התא"

 

בשורות ספורות מיידעים את הנאשם באינפורמציה מוכמנת שנמסרת לו באמצעות שאלות מנחות.

ראשית: דואגים להכניס אותו לתוך התא.

שנית: דואגים ליידע אותו שמדובר בתא מס' 2.

המשך השחזור ת/27 עמ' 5 :

 

בשלב זה אנטולי מבקש מהנאשם לעצור את המשך השחזור על מנת להסיר את האזיקים של הנאשם לכאורה כדי להקל עליו את מהלך השחזור.

במהלך ההמתנה למפתח האזיקים אנטולי שואל את הנאשם מספר שאלות כלליות:

 

אנטולי: "היית לפני זה בשירותים האלו? "

רומן:" לא"

אנטולי:" ומישהו עוד היה פה?"

רומן: "לא"

אנטולי: "מישהו  היה כאן? "

רומן:" אני והילדה הזאת"

אנטולי: "לא היו ילדים זאת לא הייתה הפסקה?"

רומן: "לא זה היה שיעור"

אנטולי: "בזמן השיעור"

רומן: "זו הייתה התחלה אני לא יודע של איזה שעור אולי 10-15 דקות עברו"

אנטולי: "זה היה באמצע שיעור בגלל זה לא היו ילדים"

רומן: "זה לא באמצע ובתחילת שיעור 10 דקות עברו לאחר שיעור אני לא יודע בדיוק"

אנטולי: "היא באיזה גובה יחסית...?"

רומן: "קצת נמוכה מהילדה (הכוונה לשוטרת המגלמת את המנוחה – הערה שלי ד.ש) משהו 150,160 אני לא ממש"

אנטולי: "מלאה או רזה איזו? "

רומן: "אני לא זוכר, לא היה לא מלאה היא חטובה, ילדה הייתה, היא הייתה לבושה בג'ינס כחול כהה ונעלי ספורט אני לא זוכר. "

אנטולי: "איזה נעלי ספורט?"

רומן: לא יודע יכול להיות לבן ושחור, אפור ושחור, אני לא זוכר אני שמתי לב נעלי ספורט.

 

לשיטת המאשימה: הנאשם מגלה בקיאות בפרטי חקירה מוכמנים הנוגעים לפרטי לבוש של המנוחה.

 

האומנם???

 

ראשית: מכנסי הג'ינס הכחולים של המנוחה.

הנאשם כאמור עבד כחודש בביה"ס נופי גולן במסגרת שיפוץ וריצוף המקלטים.

מכנסי ג'ינס כחולים הוא פריט לבוש שאיננו ייחודי ו/או חריג (בלשון המעטה) בנוף ביה"ס, וניתן לומר כי רוב תלמידי ביה"ס נהגו להופיע בביה"ס כשהם לבושים במכנסי ג'ינס כחולים ומכאן "שידיעתו" של הנאשם כי המנוחה לבשה מכנס ג'ינס כחול אין בה כשלעצמה כדי להעלות גבה בתמיהה ו/או כדי להסיק את ידיעתו בפרט חקירה מוכמן.

 

שנית: "נעלי ספורט יכול להיות לבן ושחור אפור ושחור"

בדיוק ובדומה לפריט הלבוש של הג'ינס הכחול נעלי ספורט כשלעצמם הוא פריט הנעלה הננעל ע"י רוב הילדים ואיננו בבחינת חזיון נדיר ו/או חריג מכאן שידיעתו של הנאשם כי המנוחה נעלה נעלי ספורט גם היא כשלעצמה אין בה כדי לתמוה ו/או להסיק את ידיעתו בפרט חקירה מוכמן.

 

ובאשר לצבע הנעליים: הנאשם מתאר את נעלי הספורט בצבעים האופייניים והשכיחים ביותר של נעלי הספורט לבן, שחור אפור, או שילוב של הצבעים הללו, ואולם דווקא נעלי הספורט של המנוחה הם בין הפחות תואמים את השילוב של הצבעים השכיחים (לבן, אפור, שחור) בת/11 (חוו"ד של ד"ר

 

זיצב) מתאר ד"ר זיצב את נעלי המנוחה בהאי לישנא: "זוג נעלי ספורט חצאיות מזמש בצבע אפור ואדום מסוג פומה".

 

עיון בתמונה מס' 103 בת/375  מלמדנו בעליל כי הצבע הדומיננטי בנעלי המנוחה היא דווקא הצבע האדום צבע בולט ודומיננטי שלא סביר כי דווקא הוא נעלם מעיני הנאשם ששזפו כביכול את פרטי לבוש המנוחה.

 

            מתוך תמונה 103 ת/375

 

יתרה מזאת: בהודאותיו בפני חוקריו ובעת שנתבקש לתאר בפניהם את פרטי לבושה של המנוחה הנאשם לא ידע כלל כי המנוחה עטתה עליה מעיל בכלל ובצבע שחור בפרט (פריט לבוש עליון גדול ובולט שחייב היה להיקלט בעיניו של כל מי שראה את המנוחה).

הנאשם לא ידע לתאר את צבע חולצת המנוחה ולא מן הטעם שלא יכול היה להבחין בה עקב המעיל שעטתה עליה שהרי אליבא דהודאתו המנוחה כלל לא עטתה עליה מעיל (נ/55 עמ' 65-67 119, 113).

 

צא ולמד: שפרטים מוכמנים לאמיתם כמו מעילה של המנוחה והצבע האדום הדומיננטי והבולט בנעליה לא ידע כלל וכל שידע מסתכם בפרטים שהם בגדר חזיון נפרץ וידוע כמו מכנס ג'ינס כחול ונעלי ספורט המשולבות בצבעים אופייניים ושכיחים של רוב נעלי הספורט ג'ינס כחול ונעלי ספורט אותם ראה כשגרה בקרב תלמידי ביה"ס שם עבד כחודש ימים.

 

ולא מן המיותר יהא להוסיף ולהדגיש: שאת הצבע האדום הדומיננטי והבולט בנעלי המנוחה ויתר פריטי הלבוש אמור היה הנאשם כביכול (אם הוא אשר רצח את המנוחה והיה עימה בתוך התא) לא רק לשזוף בעיניו בחטף ובהרף עין בעת שחלפה לידו אלא שאמור היה להיחשף אליהם תוך כדי המגע הקרוב שהיה לו עימה כביכול בתוך התא (הזזתה והשמתה על האסלה, חיתוך מעילה ושהותו בתא בקרבה צמודה למנוחה).

 

לשיטת המאשימה (כמפורט בסיכומיה עמ' 246) "גם התיאור החיצוני שבו תיאר הנאשם את המנוחה בשחזור: כ- נמוכה קצת בגובה 150, 160 בעלת גוף חטוב הינו פרט מוכמן שמוסר הנאשם ללא כל הסבר למקור המידע. "

 

האומנם???

תמונותיה של המנוחה פורסמו בכלי התקשורת כמעט מידי יום עובר למעצרו ובמהלך מעצרו, תמונותיה של המנוחה הרוקדת באירוע בת המצווה שחגגה הוקרנו על מסכי הטלוויזיה בכל הרשתות עובר למעצרו ב- 12/12/06.

להמחשת מקורות ידיעתו את תיאור המנוחה מוזמן כב' ביהמ"ש לעיין כדלקמן:

 

ראשית: גם במהלך שהותו של הנאשם במעצר בתאריך 14/12/06 (או 15/12/06) ובסיועו של המדובב הוא נחשף לתמונות וכתבות על המנוחה בעיתונות הכתובה, עיתונים שסופקו למדובב במהלך שהותו בתא עם הנאשם.

בת/400 (מ"ט 165/06 דיסק מס' 6) בעמ' 64 (7 שורות מלמטה) נשמעים הדברים כדלקמן:

מדובב: "דרך אגב מי היום הראה לי את העיתון הזה? כתוב כאן, כן? על השטות הזאת."

רומן: "על הילדה?"

 

 

מדובב: "הינה על הזה... המנהל של הזה"

רומן: "של מה? "

מדובב: "של ביה"ס הזה זה לא יאומן מה שהתרחש שם שיט"

רומן: "מה קרה "

מדובב:" שיט מתברר שהילדות הקטינות האלה.... זה לא יאומן שיט מה שבא להן, ממש שם בביה"ס, הינה כתוב שם."

רומן: "אני אתמול הראיתי לך כתבה על הילדה הזאת."

 

מדובב: "אבל אני לא הבנתי מה היה שם, אני אתמול לא ייחסתי לזה חשיבות היום אני .... בבוקר כשאתה הלכת אני התיישבתי אני מסתכל אני רואה זה... יש שם ילדה בתמונה הקטנה הנה ישר ממש למעלה, לא תהפוך אותה"

רומן: "הנה היא."

מדובב: "הנה, הנה כן אני זה בבוקר כשאתה הלכת אני התחלתי לקרוא...."

 

שנית: ת/7 (מ"ט 165/06 דיסק 25 קובץ 2) מתאריך 18/12/06 בעמ' 55 .

נושא השיחה בין המדובב לנאשם היא הצקות של ילדים שהציקו לנאשם והדברים נשמעים כדלקמן:

 

מדובב: "אתה לא זוכר יכול להיות שזאת הייתה היא אפילו אבל אתה לא זוכר."

רומן: "תראה זה.."

מדובב: "יכול להיות שהיא צבעה את השיער."

רומן: "כן"

מדובב: "אתה מבין? יכול להיות שכל זה "

 

רומן: "כי אני ראיתי אותה בתמונה, תמונה "

מדובב: "כן יכול להיות שהתמונה הזאת ישנה לך תדע"

רומן: "אני לא יודע איזה תמונה זאת הייתה "

 

 

מדובב: "לא אתה , אתה בעיתון אז אמרת לי יכול להיות שזאת לא היא למה? כי ככל הנראה ההיא הייתה עם שער בהיר אני לא..."

רומן: "אני אמרתי לא בעיתון אני אמרתי שראיתי בטלוויזיה את התמונה של הילדה הזאת."

מדובב: "אבל יכול להיות שבעיתון הזה גם כן. "

רומן: "לא, שם פשוט רק הפנים . בעיתון הזה היה רק את הפניםאבל אני ראיתי ממש תמונה ואני ראיתי תמונה בטלוויזיה איפה שהיא רוקדת עם שיער שחור ארוך בגלל זה אני... אני יודע".

 

מן המקובץ לעיל נמצאנו למדים כי הנאשם נחשף כמו כל עם ישראל לתמונות המנוחה ולתיאורה עובר למעצרו ובמהלך מעצרו הן בעיתונות הכתובה והן בכלי התקשורת האלקטרוניים.

 

המאשימה איננה מהססת להרחיק נדוד בהגיגיה בחיפוש אחר "פרטים מוכמנים" לכאורה, ולהמחשה "הידיעה של הנאשם היכן ממוקם הקומפלקס בו בוצע הרצח ומבלי שיהא לו הסבר סביר לשאלה איך הגיע פרט זה לידיעתו מהווה חיזוק להודאתו בביצוע הרצח" (עמ' 216 לסיכומי המאשימה) או שנעלם מעיניה של המאשימה חומר חקירה ו/או לחילופין ביכרה בידיעה להתעלם הימנו.

 

גם אם נתעלם מהעובדה שהידיעה הופצה כאש בשדה קוצים בעיירה הקטנה קצרין ע"י תלמידי ביה"ס, הורים, צוותי מורים ואנשי תחזוקה וסתם אזרחים מן השורה שהתקהלו בביה"ס לאחר גילוי גופתה של המנוחה, אינפורמציה המספקת אינדיקציה למי שמכיר פיזית את ביה"ס, הרי שהנאשם עצמו בליווי רעייתו הגיע לביה"ס למחרת הרצח ב- 7/12/06 על מנת לקחת את תיק העבודה שלו אותו הותיר במקלט בתום עבודתו בביה"ס.

 

לקיחת התיק לא נתאפשרה עקב נוכחות צוותי חקירה שסגרו את כל הקומפלקס של זירת הרצח כולל גרם המדרגות המוביל אליה.

 

ולציין יום חמישי (יום לאחר הרצח) לא אפשרו עדיין לתלמידים לחזור לביה"ס אלא רק למחרת היום יום שישי 8/12/06 ביום זה הגיע שוב הנאשם בליווי רעייתו לקבל את תיק העבודה שלו שנותר במקלט, וכל מי שנכנס לביה"ס יכול היה להתרשם בדיוק באיזה קומפלקס מדובר משום שקומפלקס זה היה עדיין סגור ומבודד כזירת רצח. כששוטרים ומורים עומדים בכניסה ומונעים גישה של סקרנים .

 

וכך מעיד רפק אזולאי בפני כב' ביהמ"ש בעמ' 13 ש' 18 :

"הקומפלקס של השירותים נסגר עד ליום הגשת כתב האישום, ובהנחיה שלי אף אחד וגם ביה"ס לא יכול היה להשתמש בשירותים כל שרותי הבנות היו סגורים עד להגשת כתב האישום.

התחילו לסגור כבר בטלפון כשהייתי בדרך לשם אבל כאשר הגעתי ויצאתי ביציע כל האגף השמאלי של ביה"ס נסגר והיה שם קצין מטעמנו שהוא זה שהחליט לא לאפשר לאף אחד להיכנס אמרתי לו לא לאפשר לאף אחד להיכנס וביקשתי גם מהמורים יום למחרת הרצח שיעמדו עם השוטרים כדי למנוע מתלמידים וסקרנים להיכנס.

האגף הזה נפתח, זה היה יום ראשון לאחר מכן..."

 

 

 

 

ולהמשך "השחזור" ת/27 עמ' 6 :

 

בחלקו הראשון של עמ' 6 בת/27 "משחזר" הנאשם את מהלך תקיפתה של המנוחה בחדר השירותים, ואולם על אף אמונתו כי הוא האחראי למותה של המנוחה וכי יזכה להקלה בעונשו באם ישתף פעולה לשביעות רצון חוקריו, מתברר כי "שחזורו" איננו עולה בקנה אחד עם המציאות בפועל.

 

ראשית: הפגיעות שאותם לכאורה הדגים בשחזור לא נמצאו כלל על גופה של המנוחה מחד גיסא ופגיעות אשר נמצאו בפועל על גופה של המנוחה אינם באים כלל לידי ביטוי בשחזור מאידך גיסא.

 

שנית: הפגיעות אשר בפועל כן נמצאו על גופה של המנוחה אינן ברות ביצוע באופן שבו "שיחזר" הנאשם את מהלך תקיפת המנוחה.

 

 

א.     הפגיעות המודגמות בשחזור בהשוואה לפגיעות במציאות.

 

כאמור לא די שחלק מן הפגיעות המודגמות "בשחזור" של הנאשם אינם כלל בנמצא על גופה של המנוחה אלא שפגיעות רבות נוספות שנתגלו על גופה של המנוחה ומיקומם אינם באים כלל לידי ביטוי בשחזור שמבוצע ע"י הנאשם.

 

"בשחזור" נצפה הנאשם כשהוא מדגים תקיפה מן הצד המבוצעת באבחת סכין הפוגעת לכאורה בזרוע, בית החזה, והצוואר.

 

אבחה זאת אליבא דשחזורו היא האבחה השנייה ברצף כאשר הראשונה הייתה לעבר הגרון כמשתקף בעמ' 7 למעלה בת/27:

 

אנטולי:" כמה פעמים דקרת אותה בסכין?"

 

רומן: "אני לא יודע 2, 3 פעמים 4."

 

אנטולי: "באיזה אזור נתת לה מכה?"

 

רומן: "פעם ראשונה נתתי מכה בגרון."

 

אנטולי: "פעם ראשונה בגרון?"

 

רומן: "בגרון"

 

אנטולי: "ואחרי זה?"

 

רומן: "בפעם השנייה ניסיתי לפגוע לכאן אבל פגעתי בטעות ביד ואחרי זה באזור חזה, היד החליקה משהו באזור החזה אני לא יודע בדיוק."

 

ומספר שורות אח"כ:

 

אנטולי:  "תראה עכשיו אתה בלי אזיקים אנחנו יכולים להיכנס בפנים בשביל שתראה לי.... למה היא הרימה את היד? "

 

רומן: "יכול להיות היא התגוננה"

 

אנטולי:" היא ראתה אצלך סכין?"

 

רומן: "בטח אני כבר דקרתי אותה לפני זה בגרון פגעתי בה".

 

מן המקובץ נמצאנו למדים כדלקמן:

 

ראשית: אין בנמצא שום פגיעה על זרועה של המנוחה (על הפגיעה לכאורה בזרוע של המנוחה יורחב בהמשך בפרק הדן "בהודאה" של הנאשם).

 

שנית: שיסוף הצוואר אליבא דשחזורו של הנאשם נעשה בשתי אבחות נפרדות הן במישור הזמן והן ברצף של פגיעות אחרות ונוספות שחצצו בין האחת לשנייה.

 

ממצא שאיננו יכול לדור בכפיפה אחת לא רק עם הודאותיו של הנאשם אלא גם לא עם הממצאים הפתולוגיים שנתגלו בהקשר לחתכים בצווארה של המנוחה (וכפי שיורחב בהמשך).

 

יתרה מזאת: מהממצאים עולה כי המנוחה נחתכה מספר פעמים באצבעותיה (שמאל וימין) בפרק ידה השמאלי – חתך עמוק שבוצע לאחר שכבר הייתה ללא רוח חיים. 2 חתכים בסנטרה (כמפורט בת/11 – חוו"ד פתולוגית של ד"ר זיצב) פגיעות (ו/או אפשרות לפגיעות כגון דא) שלא משתקפות ממהלך ההדגמה והשחזור של הנאשם.

 

 

זאת ועוד – במהלך הדגמת התקיפה משחזר ומדגים הנאשם כיצד דקר את המנוחה באזור הבטן תוך שהיא מתקפלת ומתמוטטת ארצה "פגיעה" שאיננה כלל בנמצא על גופה של המנוחה.

 

 

ב.         הפגיעות שנמצאו על גופת המנוחה אינן ברות ביצוע באופן בו הדגים ושחזר הנאשם .

 

הפגיעות בצוואר.

 

בת/11 מתאר ד"ר זיצב את הפגיעות בצוואר המנוחה כדלקמן:

"שני פצעי חתך מתלכדים נמצאים בצוואר בצד הימני הקדמי והשמאלי ממוקמים במרחק.... הקצה השמאלי נראה כמשונן עם 3 פצעי חתך באורך עד כ- 0.7 ס"מ , והקצה הימני חד. שפות הפצעים לא ישרות (משוננות) ובין הפצעים נמצאת לשונית עור בצורת כעין משולש עם קודקוד הבולט בכוון שמאלה ועם אורך הצלעות כ- 4.2 ס"מ ו- 5.5 ס"מ וברוחב עד כ- 2.4 ס"מ ".

 

האופן בו הדגים הנאשם בשחזור את הפגיעות בצווארה של המנוחה אינם מתיישבים עם הממצאים הפתולוגיים שנתגלו על גופת המנוחה, שכן הממצאים הפתולוגיים מלמדים כי כוון שני החתכים תחילתם מימין לצווארה וסיומם בשמאל של צוואר המנוחה.

 

המשמעות היא: שאם המנוחה עמדה בתוך התא כשפניה מופנים לפינת הקיר המערבי (מזוזת הדלת) וצידה הימני של צווארה מופנה בזווית למזוזת הדלת (צדודית ימין) אזי אדם ימני המגיח מזווית הכניסה לתא יתקשה מאד (אם בכלל) לבצע בימנו שיסוף מימין הצוואר לשמאל הצוואר.

שיסוף מימין הצוואר לשמאל הצוואר בסיטואציה המשוחזרת והמודגמת ניתנת לביצוע אם מדובר בתוקף שהוא איתר יד ימין כלומר באדם שמאלי.

 

כיווני החתך בצוואר המנוחה המתחילים מימין לצווארה ומסתיימים בשמאל של צווארה הינם תולדה ממסקנה הנסמכת על ממצאים פתולוגיים כמפורט בהרחבה בנ/284 ו- נ284א' חוו"ד של ד"ר קוגל מומחה ברפואה משפטית ומבוארת בעדותו בפני כב' ביהמ"ש בעמ' 1747-1765.

 

בעמ' 1751 ש' 6 מעיד ד"ר קוגל: "מתוך מה שאני רואה בזוית הזאת מאד קשה לחתוך, אני לא רואה איך אפשר לחתוך מימין לשמאל כשהוא עומד עם יד ימין בצידה של המדגימה בצילום שאני רואה".

 

ובעמ' 1758 ש' 5 : "אני חושב שמעולם לא אוכל לומר מאה אחוז שהחתך נגרם מכוון אחד לכוון האחר אני נותן מדרג".

 

ובהמשך בשורה 14 : "אבל האינדיקציות כאן מעבירות את המשקל לכוון מסוים בצורה די ברורה".

ובעמ' 1764 ש' 18 : "יש להבדיל בין חריץ שטחי כמו שד"ר זיצב מתאר לבין החתך המרכזי כמו שאנו רואים ממש פיסת עור , אני לא מסתמך על קריטריון אחד בלבד במקרה הזה אם היה קריטריון אחד בלבד זה היה מוריד את רמת הוודאות, אני מסתמך על מספר קריטריונים כדי להגיע לרמת וודאות גבוהה".

 

ומן המותר להדגיש כי אין בנמצא שום חוו"ד ו/או עדות מומחה מטעם המאשימה המפריכה או סותרת את האמור והמפורט בחוו"ד ובעדות של ד"ר קוגל.

 

זאת ועוד המסקנה לפיה הרוצח הינו איתר יד ימין נתמכת גם מהעובדה שכל החתכים האחרים בפלג גופה העליון של המנוחה נמצאו בפלג גופה הימני.

לתוקף שהוא ימני היה קל ונוח יותר לתקוף את הצד השמאלי בפלג גופה של המנוחה.

 

ממשיכים "בשחזור" עמ' 6 ת/27 .

 

רומן: "הילדה נפלה כאן בין האסלה כאן כאילו הראש שלה... אני לא יודע כמה פעמים דקרתי אותה אני לא זוכר."

 

ובהמשך באותו הקשר (7 שורות מלמטה) :

אנטולי: "תראה לי אם היא שוכבת איפה שהוא כאן איך היא שוכבת? איפה הראש שלה היה? "

רומן: "הראש שלה היה בין האסלה לקיר ככה, ככה..."

 

מדגים הנאשם את מקום שכיבתה על הרצפה במרווח שבין האסלה לקיר המזרחי.

 

כב' השופטים מן המיותר להכביר מילים מעבר למסקנה המתבקשת שהנאשם לא ידע פרט מוכמן מהותי ובסיסי שרק הרוצח יכול היה לדעת – כיצד השאיר את גופת המנוחה בטרם עזב את הזירה.

 

ולמען הסר כל ספק מקרב הספקנים –

ראשית: אין שמץ היגיון בכך שאדם המודה בביצוע רצח כה אכזרי ומזוויע ואף משחזרו לכאורה יסתיר בזדון פרט עובדתי זניח ושולי יחסית לתיאור ולשחזור של ביצוע הרצח עצמו ובשים לב לניסיונותיהם הבלתי נלאים של חוקריו במהלך "הודאתו" לכוונו ולהדריכו למסור פרט מוכמן זה וללא הצלחה משום שלא עלה בדמיונו אפשרות חריגה שכזאת.

 

 

 

שנית: שיתוף הפעולה שלו וריצוי חוקריו הם המפתח להקלה בעונש כפי שהובטח לו ע"י חוקריו לנאשם הובהר לא אחת ע"י חוקריו כי הם הרי יודעים כיצד מצאו את גופת המנוחה כך שלכאורה אין לו אפשרות להסתיר מה שחוקריו יודעים הסתרה שכזאת משמעותה איבוד תקוותו להקלה בעונש וכשהוא מאמין בשלב זה כי הוא זה שרצח את המנוחה.

(תולדה של מסקנה לוגית משרשרת הראיות לכאורה עפ"י מה שחוקריו הלעיטוהו).

 

ממשיכים בשחזור – עמ' 6 ת/27 :

 

רומן: "אני יצאתי אני סגרתי את הדלת אולי מבחוץ לא אני כנראה מבפנים סגרתי את הדלת."

 

אנטולי: "מבפנים סגרת את הדלת."

 

רומן: "קרוב לוודאי מבפנים סגרתי את הדלת כאשר הבנתי שהרגתי אדם אני ניסיתי לצאת מפה אני ניסיתי לצאת בכל דרך".

 

ובאותו הקשר בעמ' 8 (12 שורות מלמטה):

 

אנטולי: "אתה סוגר את הדלת."

 

רומן: "אני סוגר את הדלת"

 

אנטולי: "אתה סגרת אותה? או שלא סגור?"

 

רומן: "אני סגרתי את הדלת, סגרתי."

 

אנטולי: "או קי איך סגרת אותה אתה סובבת את זה? "

 

רומן: "כן, כן אני סובבתי"

 

אנטולי: "או קי"

 

רומן: "אולי סגרתי מבחוץ לדעתי סגרתי מבפנים אולי מבחוץ אני לא זוכר בדיוק אני סגרתי את הדלת כאילו תפוס כאן."

 

נושא "סגירת הדלת" של התא בו נמצאה המנוחה ללא רוח חיים  חושף בפנינו באור זוהר וחודר את שיטת החקירה הפסולה עד כדי לקומם שיטה הנסמכת על רמאות צרופה (ולא בתרגיל חקירתי עסקינן) הכוונה ובניית זיכרון אינטרפרטציה לדוקטרינת המטרה מקדשת את כל האמצעים.

 

וכך נשמעים הדברים בחקירת הנאשם בנ/55 (מ"ט 172 דיסק 1 מיום 19/12/06) בעמ' 87 שורה 7 :

 

סשה:" תגיד כשעשית את כל זה והילדה כבר נפלה, כשיצאת משרותי נשים והלכת לשרותי גברים מה עשית עם הדלת?"

 

רומן: "שום דבר נראה לי שלא עשיתי כלום, יכולתי רק לסגור אותה קצת."     

 

 

סשה: "רומן תיזכר הכל מה שנקרא אם אומרים, אז את הכל עכשיו כבר אין טעם להשאיר מקומות חשוכים."

 

רומן: "אני לא משאיר"

 

סשה: "נו בסדר"

 

רומן: "אני לקחתי את מה שלא יכולתי להוציא"

 

סשה: "בסדר אני אומר אולי גם את זה אתה לא יכול להוציא אבל בא נוציא גם את זה, זה כבר אחרי העובדה, אתה כבר סיפרת את כל הדברים הנוראיים".

 

יורם: "מה אתה אומר לו? "

 

סשה: "אמרתי לו אחרי שהלכת אחרי שמה שקרה עם הילדה ועזבת את שרותי בנות לשרותי בנים מה עשית עם הדלת? אז הוא נזכר עכשיו יכול להיות שסגר" (בתמליל המשטרתי ת/22 "נשמטה" המילה "שסגר").

 

רומן: "איזה דלת? דלת הכניסה לשירותים?"

 

סשה: "לא דלת לתא השירותים"

 

רומן: "סגרתי אותה"

 

סשה: "כיצד? "

 

רומן: "עם הסכין"

 

יורם: "מה זה?"

 

סשה: "כן"

 

יורם:" מה זה אומר?"

 

סשה: "סגרתי אותה עם סכין"

 

יורם: "מאיפה? מאיפה סגרת אותה"

 

סשה: "שנייה, שנייה הוא מספר"

 

רומן: "שמה יש כזה מנעול ובתוכו חריץ... ועל הסכין שלי היה הדבר הזה ממתכת.... "

 

ראשית: רומזים לנאשם באופן הברור ביותר ושאינו משתמע לשתי פנים כי תשובתו לשאלה מה עשה עם הדלת אחרי שעזב את התא ("שום דבר נראה לי שלא עשיתי כלום יכולתי רק לסגור אותה קצת") איננה תואמת את מצב הדלת כפי שנמצאה עם גילוי המנוחה.

 

שנית: במסווה של תרגום השאלה ו"התשובה" מרוסית לעברית לחוקר אזולאי משמיע סשה את המילים שכביכול נאמרו ע"י הנאשם כדי שהנאשם יבין ויקלוט את המסר הרצוי "הוא נזכר עכשיו יכול להיות שסגר".

 

הנאשם לא אמר לסשה כי סגר את הדלת במובן של נעילה או סגירה מושלמת. גם הנאשם מגיב כלא מבין את פשר "התרגום" של סשה ושואל "איזה דלת? דלת כניסה לשירותים?"

וסשה על מנת להסיר כל ספק דואג שהאינפורמציה המושתלת תיקלט ותובן היטב משיב: "לא דלת לתא השירותים".

 

ואכן האינפורמציה נקלטה והובנה לנאשם אך לא בשלמות ושלא באשמתו כפי שיובהר בהמשך והוא מספר שנעל את דלת התא מבחוץ בעזרת הקצה הבולט בחלק האחורי של סכין הבנייה שלו.

 

חוקריו מרוצים מתשובה זאת ואינם מנסים לתקן אותו באמצעות רמזים והכוונות ולא מטעמי טוהר החקירה אלא משום שהם עצמם בשלב זה של החקירה אינם יודעים שמנעול הדלת החיצוני פגום ואינו ניתן לנעילה מבחוץ.

 

וכך מעיד רפק יורם אזולאי לעניין זה בעמ' 161 שורה 7 בפני כב' ביהמ"ש :

"שאלה: בעניין נעילת דלת התא שאמרת בחקירה נגדית שבחקירה אצלכם הנאשם אמר שנעל מבחוץ ובשחזור אמר שנעל מבפנים האם אתם המשכתם לשאול אותו כדי להגיע למסקנה אחרת או שידעתם שזה לא נכון?

תשובה: ידענו זאת רק לאחר השחזור לאחר שאותו מומחה בדק את הדלתות".

 

 

 

 

 

המנעול השבור של תא 2          בהשוואה           למנעול התקין של תא 3.

                    

 

צא ולמד כי כל מה שחוקריו של הנאשם לא ידעו בשלבי החקירה גם הנאשם לא ידע בהעדר אינפורמציה, הדרכה והכוונה של חוקריו.

 

ואולם מן המותר להדגיש כי העובדה שהנאשם "בהודאתו" מספר על נעילת דלת התא מבחוץ באמצעות הכפתור המותקן על ידית סכין העבודה שלו מלמדת בעליל כי הנאשם לא היה בזירה ולכן לא יכול היה לדעת כי דלת ספציפית זאת לא ניתנת לנעילה מבחוץ.

 

וכאמור הנאשם מאמין בשלב זה כי הוא זה שרצח את המנוחה ולצורך שיתוף הפעולה לשביעות רצון חוקריו שיקנה לו את ההקלה בעונש כמובטח לו הנאשם כורע אוזניו ובולע בשקיקה כל פרט אינפורמטיבי וכל הכוונה ורמז על מנת לא להיכשל בשיתוף הפעולה שלו עם חוקריו ("המלכוד") כמשתקף וכמומחש בחקירתו בנושא נעילת הדלת לעיל.

 

וכשמגיע הנאשם לשחזור הוא זוכר את אשר נרמז לו בחקירתו הוא זוכר שמסר בהתאם כי נעל את הדלת מבחוץ באמצעות כפתור המותקן בידית סכין הבנייה שלו והוא זוכר שחוקריו לא ניסו לתקנו או לרמוז לו משהוא אחר ושונה ולדידו והבנתו דלת התא נמצאה נעולה מבחוץ.

 

בשחזור כשרואה הנאשם את הדלת ועל מנת לא להיכשל בשיתוף הפעולה שיקנה לו את ההקלה בעונש המובטחת לו הוא עושה שימוש במילים "אולי מבחוץ, כנראה מבפנים, קרוב לוודאי

 

 

מבפנים",  ושוב במענה לשאלות אנטולי "אולי סגרתי מבחוץ, לדעתי סגרתי מבפנים אולי מבחוץ" "אני לא זוכר בדיוק אני סגרתי את הדלת כאילו תפוס כאן".

 

ואולם, ועל מנת לסבר את עיניו ואת מוחו כי נעל את הדלת מבפנים בוודאות ולא מבחוץ (שאם לא כן איך אפשר לגרום לו לשחזר יציאה מתוך התא) מאפשרים לנאשם להתרשם פיזית מהמנעול החיצוני הפגום.

 

טריק נפסד ופסול המצטרף לרשימה של תרגילים נפסדים ופסולים ההופכים את "השחזור" לביום.

 

א.        תרגיל באזיקים.

 

ב.         נ.צ מאירי עיניים של זירת הרצח (שילוט ברוסית ובעברית על דלת הכניסה המוכתמת כשלעצמה בשאריות חומר לגילוי ט.א.).

 

ג.         מאפשרים לנאשם להתרשם מתא מס' 2 שהוא היחיד שדלתו פתוחה לרווחה וחושפת את כתמי הבדיקות שנעשו בה ממש בטרם הכניסה לתוך הרחבה על מנת שהנאשם יכוון את אנטולי לתא מס' 2 דווקא.

 

ד.         תרגיל הדלת המסתובבת המאפשר לנאשם התרשמות ממצב המנעול החיצוני הפגום ושיובהר עתה.

 

13 שניות לאחר שהנאשם נראה יוצא מבעד לדלת התא אל מחוץ לתא כשהוא אומר: "לא הבנתי מה עשיתי והתחלתי לצאת מפה" (מבעד לדלת) מתחילה הדלת לנוע אל מול עיניו עד למצב המאפשר לו להבחין ולהתרשם פיזית ממנעול הדלת החיצוני, ולאחר שניות ספורות של התרשמות בעקבות רמז שניתן לו דוחף אנטולי את הדלת חזרה למצבה הקודם כפי שמומחש בתמונות המוקפאות שהוצאו מסרט השחזור.

 

 

1.       זמן דיסק 19:42:34                      2.       זמן דיסק 19:42:35

              

3.       זמן דיסק 19:42:36                      4.       זמן דיסק 19:42:37

     

5.       זמן דיסק 19:42:38                      6.       זמן דיסק 19:42:43

     

7.       זמן דיסק 19:42:44                      8.       זמן דיסק 19:42:45

   

 

מן הסתם תנועתיות הדלת פנימה והחוצה איננה נובעת ממשב רוח חזק שחדר לפתע מבחוץ לתוך חדר השירותים העטוף בקירות והניעה דווקא את דלת התא הספציפי אל מול עיניו הבוחנות של הנאשם הקשוב לכל רמז והכוונה על מנת לרצות את חוקריו ולזכות בהקלה בעונש המובטחת לו.

 

ומכאן ושלא בכדי משיב הנאשם בחקירתו מיום 26/12/06 (מ"ט 125/06 דיסק 1 – ת/205 1 עמ' 16) את הדברים שכדלקמן:

 

חוקר:" איך ידעת על כך שלא ניתן לנעול את הדלת בשרותי נשים בעודך מראה הכל בעת צילום מעשיך אם הרגע הודעת פעם נוספת שמעולם לא היית בשרותי הנשים?

רומן: "בוידאו כשהראיתי ראיתי שלא ניתן לנעול מבחוץ בוידאו ראיתי שאי אפשר ואילו שרותי גברים ניתן לנעול יש שם (עגול עם חריץ) ואפשר לקחת סכין ולנעול מבחוץ ואילו בשרותי נשים בוידאו ראיתי שאי אפשר לעשות זאת , לא בוידאו אלא בעת צילומי הוידאו. "

 

(וכשכוונתו היא לשחזור – הערה שלי ד.ש)

 

ממשיכים "בשחזור" (ת/27 עמ' 7) :

 

אנטולי:" אתה ניסית לתפוס אותה בשביל שיהיה לך יותר קל."

רומן: "יכול להיות, יכול להיות אני לא זוכר".

 

די למקרא שתי שורות אלה כדי להמחיש את הלך הנפש בו שרוי הנאשם המוכן לצאת מעורו כדי לרצות את חוקריו ולהוכיח שיתוף הפעולה שיזכה אותו בתמורה המובטחת (הקלה בעונש).

 

הנאשם לא ציין באף מקום בחקירותיו ו/או בהודאותיו כי ניסה לתפוס את המנוחה כדי להקל את ביצוע הרצח הוא לא ציין זאת כי לא נשאל על כך ולא נרמז לו דבר בהקשר זה ע"י חוקריו.

ואולם ועל מנת לרצות את חוקריו הוא עושה שימוש למכביר במילים "יכול להיות" "קרוב לוודאי" "לדעתי" "משהו כזה" מילים שלא רק שאין בהם כדי לשלול את אמיתות התוכן של השאלות המופנות אליו אלא מקנות תחושה של סבירות גבוהה להתרחשות הנשאלת.

 

ממשיכים "בשחזור" ת/27 עמ' 8 למטה:

 

רומן: "כן אני ראיתי בראש שלי היו הרבה דברים לא יכולתי להבין שום דבר ואני יצאתי מפה, יצאתי דרך למעלה. "

 

אנטולי: "איך? תראה לי איך יצאת."

 

רומן: "על האסלה בעזרת הידיים אני...."

 

אנטולי: "המכסה היה סגור, פתוח? "

 

רומן: "המכסה היה..."

 

אנטולי: "איפה המכסה? עכשיו כבר אין מכסה."

 

רומן: "המכסה היה פתוח כאן אבל המכסה היה סגור"

 

אנטולי: "המכסה היה.... או קי"

 

רומן: "אני לא זוכר בדיוק אולי כשיצאתי יכולתי להפיל אני לא זוכר אני לא הייתי מבין מה אני עושה, איך זה מה קורה"

 

אנטולי: "תגיד לי איך יצאת? איך שמת ידיים, איך שמת רגליים? ככה?

 

רומן: "ככה אני יצאתי דרך הדלת אני קפצתי"

 

אנטולי: "קפצת? לכאן, לכאן?"

 

רומן: "לא אחרי הדלת ויצאתי..."

 

מקטע שחזור קצר זה ניתן ללמוד כי לנאשם אין שמץ של מושג לאשר התרחש במציאות בזירת הרצח.

 

ראשית: אין שום התייחסות לא במלל ולא במעש להנחת גופת המנוחה על האסלה כפי שנמצאה וכפועל יוצא דריכה על מכנסי המנוחה לצורך המילוט.

 

שנית: אין שמץ של התייחסות לא במלל ולא במעש להזזת ראשה של המנוחה מימין לשמאל של מיכל ההדחה על מנת להקל את המנוסה בהנחת כף הרגל על מיכל ההדחה (שם נמצאה עקבת נעל טבולה בדם ושאיננה של הנאשם) .

 

שלישית: אין שמץ של התייחסות לא במלל ולא במעש לניקוי שנעשה בעזרת כמות נייר הטואלט הרב שנמצא בזירה ובחלקו הושלך לתוך האסלה כשהוא ספוג בדמה של המנוחה כשברור שזה נעשה עוד לפני הנחת המנוחה על האסלה עובדה המשמיטה את הבסיס להנחה ולו התיאורטית שהמנוחה התמוטטה והשתרעה כביכול מעצמה על מכסה האסלה.

 

רביעית: אין שמץ של התייחסות לא במלל ולא במעש לעובדה שהרוצח/ת לא נמלטו מייד עם סיום הרצח אלא שהו בתא זמן ניכר ובטרם שהתאפשר להם (בתום הניקוי וההפרעות של כניסת התלמידות לחדר השירותים בשעה 13:45 כשניסו לפתוח את תא מס' 2 ו-3 שהיו נעולים ומהן בקעו קולות המלמדים על נוכחות פיזית של נער או נערה בהן) להימלט.

 

שכבות הדם על קירות התא בתצורה של מריחות ועליהן התזות שנמרחו גם הן מלמדות שהרוצח/ת שהה עוד זמן ניכר בתא, זמן המספיק דיו על מנת שחלק מהדם ייקרש ויתייבש קודם שימרח.

ראה עדות ינאי עוזיאל בעמ' 373 ש' 1: "יש כאן תמונה מאד ברורה, יש תמונה של מריחה ולאחר מכן יש התזות על המריחה, ולאחר מכן ההתזות האלה נמרחות גם עם תנועה דינמית בתא".

וכל זאת בניגוד ובסתירה להודאה ולשחזור של הנאשם לפיה נמלט מייד מהזירה בתום הרצח.

 

 

 

חמישית: הנאשם "בשחזרו" את מנוסתו מהתא מדגים כיצד שם את רגלו על האסלה עובדה אשר הייתה אמורה להותיר את עקבת נעלו על האסלה אלא שבמציאות נמצאה אכן עקבת נעל על האסלה טבולה בדם שאיננה של הנאשם וכעובדה שאיננה שנויה במחלוקת.

 

שישית: אין התייחסות לא במלל ולא במעש לעובדה שעקבות נעל טבולות בדם ושאינם של הנאשם מובילות דווקא במסלול הימלטות לתא מס' 3 הצמוד ממזרח לתא בו נמצאה המנוחה עובדה שאיננה יכולה לדור בקנה אחד עם המסלול שאותו מדגים הנאשם.

 

שביעית: אין התייחסות לא במלל ולא במעש לעובדה נוספת שאיננה שנויה כלל במחלוקת ולפיה בתום הרצח ולאחר שהמנוחה שבקה חיים בוצע חתך עמוק בפרק ידה השמאלית.

 

שמינית: אין שמץ של התייחסות לא במלל ולא במעש לאיזשהו מאבק עם המנוחה, ואשר במהלכה נחבטה המנוחה שבע פעמים בקודקודה ובאזור עורפה כפי שעולה מהממצאים הפתולוגיים שנתגלו בניתוח לאחר המוות כמפורט בת/11 (נהפוך הוא בעמ' 9 של ת/27 11 שורות מלמטה נשאל הנאשם: "באותו זמן שאתה תקפת אותה היא ניסתה להרביץ לך, לדחוף היא צעקה משהו?"

רומן:" לא הדבר האחרון ששמעתי או אותה או אמא כנראה אמא הייתה אמא".)

 

ממשיכים בשחזור (ת/27 עמ' 10 למטה) :

 

רומן: "אני הלכתי למטה אני לא הייתי מבין כלום הייתה אצלי סכין."

 

אנטולי: "איפה הייתה הסכין באותו זמן?"

 

רומן: "ביד"

 

אנטולי: "אצלך ביד או קי"

 

רומן:" אני הוצאתי את הסכין לאחר שיצאתי מהשירותים אני ראיתי דם על היד ועל הסכין והלכתי לשירותים.  אני נכנסתי לשירותים ליד המקום שאני עובד.... שטפתי את הידיים.... או בכיור הזה או בכיור הזה אני לא זוכר בדיוק.... אני שטפתי את הלהב הכנסתי את הסכין ושטפתי את היד אני כנראה לא שטפתי טוב כי אחרי הזה אני הלכתי למקלט, לא אני לא הלכתי למקלט אני לא יכולתי להבין מה, איך? אני יצאתי והלכתי לחדר מורים לעשות לעצמי קפה."

 

 

 

כב' השופטים, לכאורה ועל פניו תיאור הזוי ותלוש מן ההיגיון תיאור אסוציאטיבי לסרטי אימה הוליוודיים. רוצח מטורף ואכזר שזה עתה סיים לטבול במרחץ עקוב מדם נכנס לחדר מורים על בגדיו המגואלים והספוגים בדם המנוחה ומכין לעצמו קפה לעיני כל הנוכחים בליווי תנועות תזזיתיות של ידיו ורגליו (כפי שנצפה ע"י הגב' נישרי).

 

אלא שההזוי והתלוש מתנדף ומתאייד לנוכח העובדות שהוכחו לאשורם לפיהן נכנס הנאשם לחדר מורים כשבגדיו נקיים מכל רבב של דם מכין עצמו קפה לעיני כל הנוכחים במצב רוח מרומם הבא לידי ביטוי בתנועות קצובות של ידיו ורגליו לקצב המוזיקה לה הוא מאזין באמצעות אוזניות הצמודות לאוזניו.

 

ממשיכים "בשחזור" :

 

רומן: "לאחר ששתיתי קפה אחרי שעבר זמן נכנסתי לתא הזה וראיתי טיפות דם על הרצפה – הינה ליד האסלה היו פה 2-3 טיפות כאן מהצד הזה ואחד..."

 

אנטולי:" מאיפה היה פה דם? "

 

רומן: "אני חושב שטפטף מהיד שלי אני לא יודע"

 

אנטולי: "אבל אתה נכנסת לכאן?"

 

רומן: "אני לא זוכר יכול להיות שנכנסתי אני לא זוכר"

 

אנטולי:" אוקי ומה עשית עם טיפות דם אלו?"

 

רומן: "לא עשיתי שום דבר"

 

אנטולי:" הם היו טריות, ישנות? "

 

רומן: "טריות"

 

אנטולי: "ובמה ניגבת אותם?"

 

רומן:" אני לא ניגבתי אותם"

 

אנטולי: "ומה עשית?"

 

רומן: "אני ראיתי אותם ולא עשיתי שום דבר לא יודע למה"

 

אנטולי: "אז למה הגעת לכאן?"

 

רומן: "לשירותים להשתין לצורך הקטן"

 

אנטולי: "או קי ואתה יצאת מפה?"

 

רומן: "כן".

 

 

כב' השופטים לכאורה ועל פניו גם תיאור זה נשמע כתלוש לחלוטין מן ההיגיון ומניסיון החיים.

שהרי ההיגיון והשכל הישר מחייבים תגובה והתנהגות הפוכה לחלוטין .

 

רוצח שנס מייד מזירת הרצח ונכנס במסלול הימלטותו לחדר שירותים נוסף על מנת וכדי לשטוף ולמחוק את סימני הדם מסכינו ומידיו מעשה שיועד כל כולו לטשטוש מעורבותו, ונוכח לראות כי עדיין ישנן מספר טיפות דם בולטות שלכאורה נטפו מבגדיו ו/או סכינו על רצפת חדר השירותים מתעלם מקיומם ולא עושה דבר כדי לטשטשם???

 

ואף משיב באוויליות לכאורה: "אני ראיתי אותם ולא עשיתי שום דבר לא יודע למה"!!!

 

כב' השופטים לא בכדי. כי על בסיס אמת עובדתית זאת שלפיה עוצבו הראיות עליהן נבנה זיכרונו של הנאשם ע"י חוקריו.

 

 

 

 

ובמה דברים אמורים: העובדה שזירת רצח כה עקובה מדם לא הותירה ולו אבק של דם על בגדיו וכליו של הנאשם דרבנה את חוקריו לנקוט בקו חקירה שיגרום לנאשם להאמין כי נמצא דם של המנוחה על בגדיו וכליו .

 

קו זה נבנה ועוצב על בסיס גרסת הנאשם לפיה ראה סימני דם בשרותי בנים ליד המקלט בו עבד, כפי שסיפר כבר ביום 12/12/06 ת/164 א' בעמ' 23 : "פעם אחת ראיתי בשירותים, זה בדיוק ליד המקלט שני כשנכנסים לשרותי גברים בתא הראשון היו סימני דם ...... אני לא זוכר את זה אבל זה היה לפני יום רביעי בערך שבוע לפני".

 

למחרת בתאריך 13/12/06  מבצעים חוקריו את "תרגיל הדם" וגורמים לנאשם להאמין כי על בגדיו וכליו נתגלו סימנים של דם ומבקשים ממנו לנסות ולהסביר כיצד יכולים היו כתמי דם לעשות את דרכם ולהגיע לנעליו, לבגדיו, לסכין הבנייה עימה עבד ולכלי עבודתו?

 

הנאשם מתפתל תרתי משמע בגרסאותיו כשהוא מנסה ליתן הסבר רציונאלי לממצאים תיאורטיים וערטילאיים שהוצגו בפניו כעובדות של ממש. הנאשם לא חשב שחוקריו משקרים ולכן כחלק מתרגילי חקירה אלא האמין ששוטרים אינם משקרים ולכן התפתל בגרסתו במאמץ להסביר כיצד הגיעה כמות דם נכבדה לכאורה אל בגדיו וחפציו.

 

וכך נשמעים הדברים בתאריך 13/12/06  בחקירת הנאשם נ/100 עמ' 14.

 

חוקר: "אם אני אגיד לך שעל הדברים שלך מצאו דם."

 

נחקר: "חרא"

 

חוקר: "איך אתה מסביר את זה?"

 

נחקר: "אני לא יכול להסביר את זה אני בטוח שלא היה דם"

 

חוקר: "אני אומר לך שמצאו"

 

נחקר:" לא יכול להיות דבר כזה, פשוט לא יכול להיות, אני אומר לך, את האמת לא יכול להיות."

 

חוקר: "אני אומר לך מצאו, לא אם יכול להיות או לא יכול להיות מצאו."

 

נחקר: "על מה?"

 

חוקר:" את זה אני לא אגיד לך. אני אומר לך שמצאו. על מה אני לא אגיד לך...."

 

בתום יום חקירה ארוך ומתיש שבסיומו מאמין הנאשם לחוקריו כי נתגלה דם של המנוחה על בגדיו או חפציו או על שניהם כאחד, הוא חוזר לתאו שם ממתין לו המדובב ששומע מהנאשם כי נתגלה דם על בגדיו וכליו.

 

במהלך הערב והלילה מדיר הנאשם מנוחה ממוחו במאמץ בלתי נלאה למציאת הסבר רציונאלי למציאת הדם על בגדיו וחפציו "ממצא" שהאמין בקיומו (שהרי לא יתכן ששוטרים ישקרו).

 

וההסבר האפשרי והרציונאלי היחידי הוא כי סימני הדם שראה הם ביום הרצח 6/12/06 ולא שבוע לפני הרצח כפי "שסבר בטעות" שאז יכול כי בעת שפסע במקום דרך מבלי משים על כתמי הדם שראה ו/או על כתמי דם נוספים שהיו סמויים מעיניו.

 

ואכן בתאריך 14/12/06 וכבר בפתיח של חקירתו בעמ' 6 לת/169 א' נשמעים הדברים כדלקמן:

 

חוקר: "האם יש עוד משהוא שאתה רוצה להוסיף? "

 

נחקר: כן יש

 

חוקר: "מה? "

 

נחקר: "אני ראיתי טיפות של דם"

 

חוקר: "כן"

 

נחקר: "בשירותים ליד המקלט איפה שאני עבדתי"

 

חוקר: "מתי זה היה?"

 

נחקר: "זה היה ביום רביעי בשירותים הראשונים מהכניסה בכניסה לשירותים הראשונים."

 

חוקר: "זה היה ביום רביעי?"

 

נחקר: "כן"

 

חוקר:" אתמול אני אמרתי לך שאתה תחשוב באופן קונקרטי"

 

נחקר: "חשבתי על הכל, על הכל הנה אתה רואה..."

 

וכך, ובהמשך הנאשם שמאמין באמונה שלמה שנמצא דם על בגדיו וחפציו מתפתל בניסיון ליתן הסבר עפ"י ההיגיון הפשוט שלו לעובדה שקרית שאיננה קיימת כלל במציאות, עד לשלב בו הוא מאמין כי הוא רצח את המנוחה.

 

 

אמון הנובע מאמונתו בחוקריו ו"בשרשרת הראיות" שנתגלו כביכול המחייבים את המסקנה כי הוא האחראי לרצח המנוחה.

 

ועם האמונה לפיה הוא רצח את המנוחה וכי יזכה להקלה בעונשו בתמורה לשיתוף פעולה הוא מגיע ל"שחזור" ומספר בדיוק את אשר נבנה ועוצב בתודעתו ויהיה זה חסר היגיון ככל שיהיה וככל שנשמע.

 

אנטולי: "ומה עשית עם טיפות דם אלה?"

 

רומן: "לא עשיתי שום דבר... אני לא ניגבתי אותם, אני ראיתי אותם ולא עשיתי שום דבר לא יודע למה".

 

ובמילים אחרות:

אמת עובדתית שאיננה קשורה כלל לרצח (טיפות דם שראה בשרותי בנים – תופעה שאיננה חריגה כשלעצמה בנוף ביה"ס) נתפסת בתודעת הנאשם כטיפות דם שמקורם בזירת הרצח שנטפו ממנו בהיכנסו לשרותי הבנים טיפות דם המתיישבות עם גילוי הדם כביכול שנמצא על בגדיו וכליו (חלק מ"שרשרת ממצאים וראיות" שהובילוהו למסקנה המתחייבת כי הוא שרצח את המנוחה).

 

ממשיכים ב"שחזור" ת/27 עמ' 13 :

 

אנטולי: "מה עוד קרה באותו יום?"

 

רומן:" אני הרגשתי רע מאוד ולא הבנתי למה, בסוף יום העבודה אני אספתי את הבגדים ושמתי לתוך התיק והלכתי הביתה כל כלי העבודה ודם היה אצלי כאן בתיק במקלט ואני הלכתי הביתה".

 

בפנינו דוגמא נוספת לעיצוב ובניית הזיכרון של הנאשם ע"י חוקריו להם הוא האמין ועל סמך אמון זה הגיע למסקנה כי הוא אשר רצח את המנוחה.

 

א.        "כל כלי העבודה, ודם היה אצלי כאן בתיק".

 

הנאשם לא יודע כי לא נמצא ולו חלקיק מיקרוסקופי של דם על בגדיו וכליו הוא מאמין לחוקריו בעקבות "תרגיל הדם" שעל בגדיו וכליו נתגלה דם ולכן את הבגדים והכלים שהיו מגואלים בדם (אליבא דגרסת חוקריו) הוא הניח בתוך התיק.

 

ב.         "אני הרגשתי רע מאד ולא הבנתי למה"

למרות ועל אף שכל מי שפגש וראה את הנאשם עובר לעזיבתו את ביה"ס (המנקה אולגה מילמן) ולאחר שעזב את ביה"ס (רעייתו) מספר כי לא ראה שום דבר חריג בהתנהגותו והתנהלותו הנאשם "מדקלם" את אשר הושתל בתודעתו ע"י חוקריו.

ובהמשך: "רומן: אני לא זוכר איך הגעתי הביתה ואיך התקלחתי ומה אכלתי אני לא זוכר את זה רק שהתקשרו אלי בערב התקשר אלי אדם שהיה צריך לצאת לעבודה הוא אמר לי שיש בעיה עם בת של החבר שלו אני לא מדבר טוב עברית והתחלתי לשאול אותו "בשירותים"?  לא יכולתי להבין למה זה? אני לא יודע למה אמרתי את זה".

 

ובעמ' 14: "רומן: לא אמרתי אני אמרתי בשירותים? על האסלה? אני לא יודע למה אמרתי "שירותים" למה "אסלה".

 

הנאשם לא אמר ו/או שאל מעולם את ראובן "בשירותים" ו/או "על האסלה"?

 

וכך משתקף תוכן השיחה שבין ראובן לנאשם כעולה מעדותו של ראובן בפני כב' ביהמ"ש בעמ' 305 החל משורה 17 :

 

"שאלה: אתה מספר בהודעה שלך ת/213 שהתקשורת בינך לבין רומן הייתה בעברית עילגת?

 

תשובה: כן

 

שאלה: בה היית מתאים את המילים שלך למילים שלו?

 

תשובה: כן

 

שאלה: אחרי שאמרת לרומן להגיע לפי דברך לעבודה (מה שלא מופיע לפחות בהודעה שלך) משום שיש בלאגן וילדה של חברים מתה רומן לא פיתח איתך שיחה על כך ואמר לך מילים כמו אסלה, שירותים?

 

תשובה: לא".

 

העובדה לפיה הנאשם שאל כביכול את ראובן בשיחה זאת אם הבלגן קרה בשירותים או על האסלה איננה נכונה וניטעה בתודעתו כעובדה ע"י חוקריו בהיסמכם על קטע מהודעה שמסרה רעייתו של הנאשם.

 

 

 

המשך "השחזור" בתחנת המשטרה (ת/27 עמ' 15) :

 

בשלב זה של "השחזור" נשאל הנאשם שאלות כבחקירה פרונטאלית .

 

"אנטולי: בזירת הרצח נמצאו שערות של הילדה האם אתה משכת בשערות שלה? או תפסת אותה בשיער?

 

רומן: אני לא חושב שתפסתי אותה אני לא יודע אני לא יודע את זה אני לא יכול להגיד.

 

אנטולי: איך שער שלה יכול להגיע לזירת הרצח?

 

רומן: יכול להיות אני תפסתי אני לא יכול להגיד.

 

אנטולי: בא ניזכר זה מאוד חשוב.

 

רומן: בעיני אני תפסתי אותה כאשר היא נכנסה לתוך הדלת נדמה לי בעיני אני תפסתי אותה הייתה לה צמה אבל מגולגלת אני תפסתי .

 

אנטולי: מה היה מגולגל מה זאת אומרת מגולגל?

 

רומן: שער כמו שלקוחים ו.. לא צמה פשוטה מגלגלים וזורקים מאחורה אני תפסתי..."

 

למקרא הקטע דלעיל קשה אם בכלל לחשוב שמדובר בשחזור אלא כקטע הנראה ונשמע יותר כחקירה של חשוד או נאשם המבקש לרצות את חוקריו. שהרי לכל אורך מהלך השחזור וההדגמה, הנאשם לא מזכיר ולו ברמז ולא מדגים תפיסת שיער של המנוחה.

 

משום שהנושא של תפיסת שיער ו/או שיער שהיה מפוזר בזירה לא היה ידוע כלל לנאשם שלא נשאל על כך בחקירותיו ולראשונה הוא שומע על כך בשלב זה.  שלב שבו כאמור הוא מאמין שהוא הרוצח וישתף פעולה לריצוי חוקריו על מנת לזכות בהקלה בעונש המובטח לו כתמורה לשיתוף פעולה.

 

משכך ועל מנת לרצות את חוקריו ולהוכיח שהוא משתף פעולה הוא ממשיך ועושה שימוש במילים "יכול להיות", וביתר שאת לאחר שאנטולי מודיע לו עד כמה חשוב להיזכר בכך "היכול להיות" צובר עוצמה ומשתנה ל- "בעיני אני תפסתי אותה כאשר היא נכנסה לתוך הדלת, נדמה לי בעיני אני תפסתי אותה הייתה לה צמה אבל מגולגלת אני תפסתי".

 

 

 

הנאשם בלהיטותו הרבה לשתף פעולה ולרצות את חוקריו לא שם לב כי אמירתו זאת איננה יכולה להתיישב עם העובדות שמסר.

 

משום שאם הייתה המנוחה עם צמה המגולגלת ותפוסה מאחור, "ותפיסת שערה" הייתה בפתח הכניסה כשהמנוחה מנסה לסגור את הדלת בפניו אין שום אפשרות לתפוס את שערה האסוף והמגולגל לאחור.

 

זאת ועוד – המנוחה נמצאה ללא רוח חיים כששערה פזור (לא בצמה ולא מגולגל לאחור) וגומייה המשמשת לאיסוף שיער מושחלת על ידה (ראה ת/11) הנאשם לא מספר ולא מדגים כי דאג להשחיל את הגומייה שאספה את שערה לצמה מגולגלת אל ידה בתום הרצח (גם אין טענה שכזאת).

 

בהמשך נשאל הנאשם:

"אנטולי: האם היה לה מכשיר פלפון ביד?

רומן: לא יודע".

 

כב' השופטים די למקרא תשובה קצרה זאת כדי להסיק כי הנאשם לא היה בזירה ואין לו שמץ של מושג מה התרחש במציאות בזירת הרצח.

 

שכן איזה רוצח הוא זה שהיה בזירה שהה בצמוד למנוחה במהלך כל התקיפה שארכה מספר דקות, הרים כביכול את המנוחה מן הרצפה והניחה על האסלה ולא יודע אם המנוחה החזיקה פלפון בידה במהלך תקיפתה???

 

ולא למיותר יהא לשוב ולהדגיש כי הנאשם יאמין בשלב זה כי הוא הרוצח של המנוחה ומבקש להוכיח את שיתוף הפעולה המלא שלו שיזכהו בהקלה בעונש.

 

זאת ועוד – תשובתו הנחרצת "לא יודע" איננה מסויגת הפעם במילים "קרוב לוודאי" "בעיניי" "סביר להניח" "יכול להיות" מילים בהם הוא עושה שימוש למכביר כדי להימלט מהמלכוד הנובע

 

 

מחוסר ידיעתו את אשר ארע במציאות בזירת הרצח כשמאידך הוא יוצא כמעט מעורו להוכיח שיתוף פעולה לריצוי חוקריו.

 

ולא בכדי, משום שזוהי הפעם הראשונה מאז מעצרו שהוא נשאל האם המנוחה החזיקה בידה פלפון במהלך תקיפתה?

 

מבלי רמז ו/או הדרכה ו/או אינפורמציה שתסייע לו להשיב את אשר חוקריו רוצים לשמוע ממגוון התשובות האפשריות הקיימות: (א) חיובי,  (ב) שלילי,  (ג) קרוב לוודאי,  (ד) לא יודע.

התשובה היחידה שיש בה כדי לסייע לנאשם ולהוכיח שיתוף פעולה לשביעות רצון חוקריו היא התשובה לא יודע.

 

אולם דווקא תשובה זאת מוכיחה בעליל שלנאשם אין שמץ של מושג מה התרחש במציאות בזירה וכי הוא לא רוצחה של המנוחה.

שכן רוצחה של המנוחה אמור היה כן לדעת אם המנוחה החזיקה בידה במהלך הרצח פלפון.

 

ממשיכים "בשחזור" (ת/27 עמ' 16):

 

"אנטולי: האם היה לה שיער ארוך או קצר?

 

רומן: לא ממש קצר היה לה שיער קצת יותר גבוה ממותניים"

 

כב' השופטים גם מתשובה זאת ניתן להגיע לכדי מסקנה המלמדת על חפותו של הנאשם.

 

הנאשם שבשלב זה מאמין כי הוא רוצחה של המנוחה ובלהיטותו לרצות את חוקריו בתמורה להקלה בעונש מתאר את אורך שערה של המנוחה כפי שלמד מהתמונות בעיתון ומהטלוויזיה  (כמפורט בנושא של תיאור המנוחה ומ"ט 165/06 דיסק 6 ת/400 עמ' 64), ולא כעובדה שלמד אותה מהמפגש הפרונטלי עם המנוחה משום שלא הייתה לנאשם שום אפשרות להתרשם מאורך שערה של המנוחה שהייתה לגרסתו עם צמה מגולגלת ואסופה לאחור.

 

 

 

המשך "השחזור" עמ' 17 :

 

"רומן: כך אני לא זוכר בדיוק תקפתי אותה בגרון פעם אחת ואחרי זה היא הרימה את היד.

אנטולי: איך היא הרימה את היד?

רומן: כך

אנטולי: היד הזאת ואחרת?

רומן: היד הזאת פגעתי ביד ושוב פגעתי לפה אני לא זוכר בדיוק אבל אני פגעתי עוד פעם, תסלחו לי אני לא יכול לזכור הרבה אני מנסה להיזכר בכל מה שהיה".

 

כב' השופטים לא למיותר יהא להדגיש כי עפ"י המפורט בת/11 (חוו"ד הפתולוגית) על גופת המנוחה נמצאו פצעי הגנה באצבעות שתי ידיה.

 

צא ולמד שהנאשם שגה פעמיים, ראשית: הפגיעה המסווגת כפצע הגנה היו על אצבעותיה ולא על זרועה כפי שמדגים הנאשם.

 

שנית: הנאשם מדגים ומצביע רק על יד אחת בעוד שפצעי ההגנה על אצבעות המנוחה הם בשתי הידיים.

 

שגיאות כגון דא ואחרות כפי שהוצבע עליהן בפרק השחזור מוביל אף הוא למסקנה כי לנאשם אין שמץ של מושג על אשר התרחש במציאות בזירת הרצח, שמץ של מושג שמשמעותו היא כי הנאשם לא היה בזירת הרצח ולא רצח את המנוחה.

 

                                              

 

חקירות נאשם ושיחותיו עם המדובב:

 

 

 

חקירת נאשם ביום 10/12/06 – מ"ט 160/06 ת/669.

 

בתאריך 10/12/06 נגבתה הודעה מן הנאשם שלא תחת אזהרה ובה השיב בהתאם לשאלות חוקריו.

 

 

 

חקירת נאשם ביום 11/12/06 ת/159:

 

גם חקירה זו איננה תחת אזהרה והנאשם משיב בהתאם לשאלות שנשאל ע"י חוקריו, בחקירה זו משנשאל הנאשם כיצד היה לבוש ביום עבודתו ב-6/12/06 מתאר הנאשם בפרטי פרטים את לבושו ומוסיף ומיוזמתו כי את המכנס זרק "כי הוא קצר עלי".

 

 

ובעמ' 2: "אני השמנתי חזק".

 

 

בהודעה זאת מספר הנאשם על הרגלו לעבוד עם מוזיקה באמצעות אוזניות.

כבר בחקירה זאת נוטעים החוקרים בתודעתו של הנאשם כי אדם הדומה לו במראה ובלבוש כפי שתיאר נראה מתנהג בעצבנות רבה על ידי עדים שאף ראו מנגב ידיו על קיר בתוך בית הספר.

 

הנאשם משיב כי התנהגותו באותו יום הייתה רגועה ולא הייתה לו כל סיבה להיות עצבני, וכי בכלל לא עלה לקומה ב' (עמ' 2 ש' 16).

 

בהודעה זו מוסר הנאשם כי בשעה 21:30 נודע לו "שהייתה בעיה כלשהי עם תלמידה בבית הספר" וכי רק למחרת נודע לו שרצחו אותה (עמ' 2 ש' 24) .

 

ראויה להדגשה אמירתו בחקירה זו בעמ' 4 ש' 1, וזאת כשנשאל:

 

ש: אתה יודע איפה זה קרה?

ת: מישהו אמר לי שבשירותים בקומה ב' אבל עכשיו אני יודע שזה לא בקומה העליונה, אלא בקומה א, שמעתי את זה ממישהו, אני לא זוכר, ישנן שמועות שחתכו אותה בגרון, ושדקרו אותה פעמים, בבטן, ובלב, ישנן שמועות שונות".

 

מתשובתו זאת ניתן ללמוד בעליל כי להבנתו של הנאשם קומה ב' זאת הקומה העליונה, ולכן גם הוליך בשחזור לעבר ב' – העליונה עד שנבלם בתרגיל האזיקים.

 

מתשובתו גם ניתן להבין מדוע בשחזור הוא מדגים את הפגיעות במנוחה במקומות הספציפים הללו – צוואר, בטן (אזור התוספתן) וחזה (בקרבת הלב)

 

 

 

 

 

חקירת נאשם 12/12/06 מ"ט 160/06 ת/164 א-ד :

 

 

זוהי חקירתו הראשונה תחת אזהרה כחשוד ברצח, כבר מתחילתה של החקירה ובקיבעון מוחלט מטיחים החוקרים לעברו הטחת עובדות על היותו שקרן ורוצח וכי כל מה שמסר עד כה אינו מסתדר.

 

בחקירה זו מתחילים החוקרים בשלב הראשון בנטיעת ספקות פנימיים תוך הצגת מצג מטעה לפיו תוצאת הפוליגרף מצביעה הוא הרוצח, וזאת בנוסף לזריקת המכנס והעובדה שנראה בחור שדומה לו ב- 100% מנגב ידיים על הקירות ומתנהג בעצבנות כשבנוסף מבין הנאשם כי העובדה שעובד עם סכינים והעדר אליבי לשעות העבודה יש בהם כדי להביא לכלל מסקנה כי הוא הרוצח כשכבר בשלב זה נוטעים בתודעתו כי הרצח בוצע באמצעות סכין.

 

 

בנושא הפוליגרף משחקים החוקרים בלשונם ומציגים את תוצאות הפוליגרף בשני אופנים מחד יצאת דובר שקר באופן גורף אתה רצחת, ומאידך התוצאה מלמדת כי יש לך קשר לרצח.

בעצם ההצגה של התוצאה כפי שהוצגה יש כדי הטעיה.

בהמשך מובהר לו כי התוצאה בין אם היא גורפת ובין אם היא נקודתית חסרת חשיבות למסקנה הנובעת מכך היא שהוא הרוצח. וכך נשמעות האמירות המכניסות לתודעתו והכרתו שלא יתכן שאינו קשור משום שפוליגרף אינו טועה.

 

ולשם המחשה:

 

ח: פוליגרף אומר שאתה רצחת (164א' 3)

 

ח: פוליגרף אומר כשאתה משקר הוא יודע וכל זה יוצא, יצא שאתה משקר (164א' 3)

 

ח: אז אם אתה לא רצחת אותה ולא היית קשור לדבר הזה בשום אופן אז התוצאות של הפוליגרף היו אחרות (164א' 20)

 

ח: אז אם זה הכל למה יוצא שאתה זה, כששאלו אם אתה מעורב ברצח הזה .. יצא שאתה משקר (164א' 20)

 

ח: אז איך ולמה יצא שאתה משקר? (164א' 20)

 

ח: ולא רק את זה שאלו אותך שאלו שאלות אחרות זה לא שיצא שאחת ככה אחת ככה (164א' 20)

 

ח: תוצאות פוליגרף

 

ח: שליליות הוא שקרן, הוא יצא שקרן בפוליגרף (164א' 36)

 

 

החוקרים מכניסים לתודעתו כי התוצאה מלמדת על היותו שקרן במאה אחוז.

 

ח: פוליגרף הוא יצא שקרן במאה אחוז (164א' עמ' 37)

ח: פוליגרף נותן תוצאה גבוהה מאוד (164א' עמ' 37)

 

 

 

בהמשך החקירה עוברים החוקרים לאחת מהתוצאות המלמדת על קשר לרצח.

 

ח: ופתאום כשהכל בסדר והשאלות לגבי קשר שלך לרצח אם אתה קשור אני לא פה אתה משקר (164 א' 22)

 

ח: בקשר לרצח זה נקרא יש לך בעיה (164א' 38)

 

ח: זה

 

ח: היום נבדקת במכנות אמת ועל השאלה על השותפות שלך נתת תשובה שלילית כן?

 

ר: כן

 

ח: תשובתך נמצאה כדברי שקר מה יש לך לומר בעניין זה? (164 ג' 15)

 

 

הבהרת מצבו וההפנמה אצל הנאשם.

 

 

בהמשך טורחים החוקרים להבהיר לנאשם עד כמה עגום מצבו ומתחילים לחלחל להכרתו כי אותר דם על בגדיו או כליו,  כבר בשלב מקדמי זה מביאים אותו החוקרים לידי מחשבה באמירותיהם כי כל מה שמסר עד כה אינו מסתדר עם הממצאים שיש בידיהם וכי כל מה שמסר מלמד על סתירות בדבריו.

 

הנאשם שמאמין לכל מה שמוצג בפניו מבין כבר בשלב מקדמי זה כי מצבו עגום.

 

ח: אבל יוצא יותר מדי פלוסים בשביל אדם חף מפשע, אחד ועוד אחד ועוד אחד אתה מבין שאם יצא לא טוב זה בסדר אפשר להסביר קורה, אבל אם יצא משהו אחד ועוד אחד ועוד אחד יוצא יותר מדי דברים ביחד...

 

ר: אני מבין את זה טוב מאוד אבל הפוליגרף הראה שאני משקר (164 א' 34)

 

ר: אני יודע שאני כבר לא אלך מפה (164 א' 40)

 

 

החוקרים מבהירים לנאשם כי זעקות החפות שלו גורמים לו רק לנזק, ובמילים אחרות:

 אנחנו מוכנים לשמוע את האמת וכל סיפור שתספר ובלבד שלא תגיד שלא רצחת כי האפשרות ליציאה מהמבוך תלויה בשיתוף הפעולה שלך.

 

ח: זה שאתה אומר שלא אני רצחתי אותה בזה לא פתרת את הבעיה.

 

ר: אני מבין טוב מאוד

 

ח: אתה רק מחזק אותה

 

ח: ... אנחנו מוכנים לשמוע את אותה אמת שאתה יודע אני לא יודע באיזה צבע היא כחול, צהוב או כתום אני לא יודע אבל אתה חייב לספר הכל אתה מבין? אתה מבין על מה אני מדבר

 

ר: אני מבין

 

ח: תחשוב על זה

 

ר: אני מבין

 

ח: תחשוב על זה אולי בזה הכל, הברירה שלך היציאה אני לא יודע לאן ואיזו (164 א' 41)

 

ח: איך אתה מתכוון להיחלץ מזה?

 

ר: יש לי שתי ברירות לחכות לתוצאות הבדיקות

 

ח: יש לך שתי ברירות

 

ח: או ללכת ראש בקיר

 

 

החוקרים מלמדים אותו כבר בשלב זה החקירה הניבה תוצאות שמפלילות אותו והפוליגרף הוא רק חותמת ואישור לממצאים הקיימים.

 

ח: אוקיי במהלך זמן רב כבר, היא עדיין לא הסתיימה אבל היא נמצאת בשלב מסוים והיא כבר הביאה תוצאות (164א' 42)

 

ר: אני מבין טוב מאד

 

ח: כדי לקבל אישור לאינדיקציות פנימיות שלנו בקשר למה שנמצא ע"י צוות החקירה שלחו אותך לפוליגרף, בום גם לך וגם לנו זה שאתה זורק לנו אני לא רצחתי איך שמענו זה ירשם זה נרשם אבל הבעיה קיימת

 

ר: אני לא יודע איך לעזור לבעיה הזאת

 

ח: אתה צריך לעזור לעצמך לא לבעיה (164א' 42)

 

 

החוקר מוסיף נדבך נוסף "לחומר הרב" הקיים שקושר אותו כביכול לרצח.

 

ח: ... יש סיבות, יש קשר סיבתי בין אותם דברים שנמצאו ע"י צוות החקירה מתחילת העבודה לתוצאה הסופית של בדיקת הפוליגרף (164א' 45)

 

ר: מפני שכולם ראו אותי, אני מבין את זה טוב מאד אני לא יכול להוכיח חפותי.

 

ח: יש לך בעיה

 

ר: אני מבין אני מבין

 

ח: אני לא יודע עד כמה אתה מבין איזו בעיה יש לך .

 

ר: אני מבין במאה אחוז

 

ח: אוקיי

 

ר: אני מבין במאה אחוז (164א' 46)

 

 

 

שטיפת המוח בנושא ממצאים:

 

החוקרים שוטפים את מוחו בדבר מכלול של דברים שכנגדו ומה שהם מפרטים הינו בבחינת המינימום (164ב 36).

ובנוסף שוטפים את מוחו כי נמצאו דברים הקושרים אותו לרצח.

 

ח: אתה בעצמך אמרת שאתה עובר שם אוקיי? מקום שאתה מסיים את יום העבודה שלך נמצאו על ידינו שם דברים מסוימים אני לא אפרט כן? ...." (164ב' 37)

 

 

במסגרת "הממצאים שנמצאו" והקושרים אותו לרצח שואלים החוקרים שאלות בנושא הדם עפ"י אופן וסגנון השאלות ניתן להבין כי הן נשאלות מהטעם שיש ממצא שכזה וכל זאת על מנת לערער את בטחונו ולהחדיר למוחו שנמצא דם .

 

ח: על הכלים האלה יכול להיות דם שלך?

ר: כן

ח: ולא שלך?

ר: לא, רק שלי

ח: בטוח רק שלך? (164ב' 10 )

 

 

 

 

 

הזרעים שניטעו בתודעת הנאשם נקלטו היטב וניכר כי הנאשם מבין את מצבו.

 

א.        ח: אתה יודע שבינתיים הכל מצביע עליך

            ר: אני מבין מצוין כי ראו אותי, הייתי לבוש ככה זרקתי מכנסיים ומכונת אמת (164ג'5)

 

 

ב.         ח: אבל בינתיים הכל יצא ככה ש...

            ר: שאני אשם אני מבין מצוין (164ג' 5)

 

 

ג.         ח: הבעיה קדימה תתאר הבעיה שלך

            ר: שראו אותי בבה"ס במקומות שונים

            ח: מה עוד איזה בעיה יש לך?

            ר: במכונת אמת

            ח: בקשר למכנסיים

            ר: אה שזרקתי אה... (164 ד' עמ' 4)

 

 

הנאשם מאמין כי הכשל בפוליגרף הוא בסיס לאישום ברצח (ת-164 24) בנוסף לדברים האחרים שהוצגו לו.

 

על מנת להעצים את ספקותיו ולזרוע בהלה בנפשו החוקרים מתחילים בשאלות על נוכחות דם בחפציו בסגנון ה"אם" כשמסר הוא הימצאות דם זה חוליה נוספת בשרשרת החוליות הקיימת (164 2 ב)

 

שאלות האם ימצא דם חזרו על עצמם עשרות פעמים בחקירה וזאת כדי להחדיר בתודעתו כי אכן נמצא דם שהרי מדוע נשאלת שאלה שכזו בעקביות באופן תיאורטי.

 

את אשר ביקשו החוקרים להשיג הם השיגו הנאשם האמין להם כי נמצא דם על חפציו אמונתו כי נמצא דם על בגדיו וחפציו משתקפת בשיחתו עם המדובב בתום חקירתו במ"ט 161/06 ת/400.

 

 

בסיום חקירתו זאת מוצע לו לשבת ולחשוב אולי יש משהו תפוס בהכרה שחייב להשתחרר (ת/164 ב' עמ' 38)

 

בחקירה זאת ניטע בתודעתו כי כנראה התעצבן על משהו, מישהו שהציק לו.

 

עם תחושות של כל העולם והראיות נגדו הוא עובר את יום המעצר הראשוני בחייו.

 

 

 

שיחות נאשם מדובב 12/12/06 מ.ט. 161/06 ת/400

 

 

המוטו המשתקף בשיחות הנאשם הללו הוא הכרה והבנה כי "אני אהיה קורבן של הנסיבות מאחורי הסורגים" (עמ' 51) , "אצלי חוץ מהמילים שלי והרגשות שלי אין כלום כדי לשכנע" (עמ' 25)

 

הנאשם מגיע לתא המעצר כשבתודעתו מופנם היטב מצבו הראיתי העגום כפי שהציגו לו חוקריו כדלהלן:

 

(1)        הפוליגרף מצביע שהוא מעורב ברצח (163 (1) 4 ת-400)

 

(2)        בנושא התנהגותו לאחר הרצח: יש עדויות שהיה נסער (41)

 

(3)        בנושא זריקת המכנס: המכנסיים שנזרקו (בתום לב) פועל כנגדו "זה לא פלוס בשבילי.. (161 1 עמ' 26 ת-400)

 

(4)        עדים שראו אותו – "כולם ראו אותי" (161 (1) ת-400 עמ' 5)

            "אתה יודע לפי התיאור, הרוצח תואם אותו בדיוק" (עמ' 13 161 (1)

 

(5)        בנושא הדם: רומן משוכנע שנמצא דם על בגדיו וכליו במשהו.

 

(6)        מבחן ההזדמנות – רומן מבין מהחוקרים שבנוסף לכל גם כלי העבודה ועיסוקו מובילים אליו. "כלי עבודה שלי מצוינים להרוג" (עמ' 33)

 

 

 

הפנמת "מצבו הראיתי" מתחילה ליתן את אותותיה בנאשם .

 

בנאשם מחלחלת התחושה שחפותו לא ניתנת להוכחה .

 

ר: "ברור שהייתי מוכן לספר הכל כדי להוריד ממני את האשמה, אני הרי לא עשיתי את זה, אבל להוכיח את זה אני לא יכול בכלום, הרי עבדתי לבד, לא היה איתי אף אחד בזוג אף אחד שיתמוך באליבי שלי" (עמ' 36)

 

ר: להוכיח בלתי אפשרי, כן יש הרבה ראיות נגדי (40) המון, המון נגדי (42)

 

ואת תקוותו היחידה הוא תולה עדיין בתוצאות המעבדה (עמ' 36, 37)

 

 

חקירת נאשם מיום 13/12/06 מ.ט. 119/06 ת-100

 

תרגיל החקירה:

 

 הנאשם בפתיח של חקירה זו שוטח בפני החוקרים בצורה גלויה וכנה את מצבו הנפשי תחושותיו הקשות ופחדיו, וחוסר האונים, ומתאר את מצבו :

 

ר: "אני מפחד מהכל"

 

ר: אני מרגיש לא טוב, אני ישבתי כל הלילה סבלתי אני לא יכולתי להיזכר מה, מה אני ראיתי, לא ראיתי שום דבר חשוד..(2)

 

 

הנאשם מעביד את מוחו וזיכרונו שעות נוספות כדי להיזכר במדויק בלו"ז של יום הרצח.

 

 

מה חבל שנושא לוח הזמנים לא נבדק מייד אלא ב- 18/12/06, מה גם שמכשיר הפלאפון של הנאשם היה ברשותם ובלחיצת כפתור אפשר היה לבדוק תחת נושא שיחות יוצאות וללמוד את השעות אך פעולות אלו לא היו מספיקות חשובות בשביל לבצע אותן מיידית ו"לחסוך" בדרך זו שעות רבות של חקירות בנושא הזמנים ומניעת בלבול אלא אם היה זה במכוון כדי לטעת בלבול וסתירות בגרסתו של הנאשם ולערער ביתר שאת את בטחונו בעניין מעורבותו ברצח.

 

 

תרגיל החקירה:

 

תרגיל החקירה התנהל באופן שעפ"י סגנון השאלות הישירות ניתן להבין שנמצא דם על בגדיו וכליו וכך נשמעים הדברים בנ/100 עמ' 8:

 

 

ח: "איך אתה מסביר את העובדה שמצאו את הדם של הילדה על הדברים שלך?

ר: אין לי הסבר זה לא יכול להיות

ח: על הדברים אני אומר, זה יכול להיות כלי עבודה או בגדים (נ-100 עמ' 8)

 

 

עפ"י תשובותיו ותגובתו ניכר כי מאמין באמונה שלמה במה שמוצג לו.

 

ח: אם אני אגיד לך שעל הדברים שלך מצאו דם

ר: חרא

ח: איך אתה מסביר את זה

ר: אני לא יכול להסביר את זה, אני בטוח שלא היה דם

ח: אני אומר לך שמצאו (נ-100 עמ' 14)

 

 

החוקר ממשיך ומבהיר לנאשם בצורה חד משמעית ושקרית כי נמצא דם ואם בחקירה הקודמת ת/164 א-ד נאמר לנאשם שאם ימצא דם על בגדיו וכליו הסיפור גמור עכשיו עולים מדרגה ומספרים לו כי בבדיקת המעבדה נמצא דם של המנוחה על החפצים שלו "דברים" שזה יכול להיות כלים וגם בגדים.

 

הנאשם אמנם שולל את האפשרות שימצא דם מהטעם שהוא בטוח כי לא היה בזירה ולא קשור לאירוע אך הצגת העובדות להן הוא מאמין מביאות אותו למצב שאין בו את היכולת להוכיח אחרת ובלשונו וכי אין בידו הכלים להתמודד עם המוצג. "אני לא יכול להצדיק את עצמי" (25)

 

החוקרים ממשיכים במגמה של שבירת רוחו במצגי השווא וכל זאת בנוסף למה שהוצג מיום אתמול המצג הנוכחי הינו נדבך נוסף על הקיים.

 

ח: "אלא שיש יותר מידי דברים שפועלים לרעתך" (26)

 

 

כאמור הנאשם מפנים עמוק את המסרים ומאמין בהם.

 

ר: איך אני יכול להצדיק עצמי עכשיו איך אני יכול להוכיח שזה.

ח: מה? מה?

ר: או שזה כבר בלתי אפשרי למעשה?

ח: זה לא שזה בלתי אפשרי פשוט זה מאוד קשה בינתיים כל יום יוצא שמצביע עליך (31)

ח: .... אח"כ משהו בא, אח"כ עוד משהו, עוד משהו, עוד משהו, עוד משהו וככה זה יותר, יותר ואתה כל הזמן יורד יותר ויותר למטה (31)

 

 

בהמשך לשטיפת המוח בדבר מצבו הראיתי מבהירים חוקריו לנאשם שגם אם בדיקות המעבדה יוכיחו שאין דם של הנאשם על המנוחה זה עדין לא מוכיח את חפותו ובכל מקרה הוא בבעיה קשה כי הכל מצביע עליו ואפשר להרשיע גם בלי גופה (34-35)

 

 

 

 

 

לשיטת המאשימה לסיכומיה בעמ' 14: "תרגילי החקירה נעשו במשורה"

 

לשיטת ההגנה הליכי חקירה הוגנים היו במשורה, רוב רובן של החקירות הינם תרגיל חקירה רובן חורגים מהמידתיות המותרת בתרגילי חקירה.

 

 

 

שיחות נאשם מדובב 14/12/06 – 13/12/06 מ.ט. 163/06 ת-400

 

 

הנאשם חוזר למדובב בתום תרגיל החקירה כשהוא "עמוס בראיות" שכל אחת כשלעצמה מספיקה להרשעתו.

 

הנאשם משתף את המדובב וחולק איתו את השתלשלות האירועים, החשדות הראיות החששות והפחדים.

 

המדובב כחוקריו של הנאשם השכיל להבין כי הנאשם אדם מבוהל, מבודד שניתן לעבדו כחומר ביד היוצר.

 

לאחר הצגת כרטיס הביקור "המרשים" של ארתור בפני הנאשם מלעיט המדובב את הנאשם בסיפורים שבכולם מוסר השכל בצידם המקיש ותואם הפלא ופלא את מצבו של הנאשם (עמ' 58-59, 55-65)

 

הנאשם לומד להבין בעזרת המדובב והמסרים כי:

 

א.        גם כשלא עושים יושבים בכלא וגם אתה צפוי לזה.

ב.         לא משתלם ללכת עד הסוף כי אוכלים חרא.

ג.         הריגה = עונש מקל.

 

 

המדובב פועל במרץ לדמורליזציה של הנאשם ומשקף לו את מצבו על מנת לזרוע בו חיל ומורא ולהלן קמצוץ להמחשה:

 

מ: "זה הסוף", "נראה לי שכבר מצבך על הפנים" (8) , "בקיצור אני לא אשקר לך, מצב שלך על הפנים" (40), "לא שאתה בתוך חרא, אתה בתוך שלשול אתה מבין, יש חרא קשה ויש שלשול, אז אתה בתוך השלשול הזה? למה? אני אגיש לך למה תראה עכשיו כולם, לא רק שוטרים, גם שופטים יהיו נגדך" (91).

 

 

חקירת הנאשם ביום 14/12/06 מ"ט 164/06 (ת/169 א-ב)

 

 

 

רומן מגיע לחקירה זו ומספר על טיפות הדם שראה בשרותי הבנים וזאת לאור הבנתו כי נתפסו על כליו ו/או על בגדיו שרידי דם.

 

חקירה זו הינה תרגיל חקירה נוסף המנוהל במסווה של שאלות היפותטיות שבתוכן מסווה מצג עובדתי ברור שעל עליו נמצא דם.

 

 

החוקרים שואלים שאלותיהם בסגנון ברור וישיר המלמד אותו על הימצאות הדם, וכן בסגנון שאלות היפותטיות.

 

והרי לדוגמא סגנון השאלות המלמדות אותו כי אכן נמצא דם:

 

1.         אם נמצא דם, איפה הוא נמצא? (שם עמ' 13)

 

2.         איפה לפי דעתך על הבגדים של יכול להיות שמצאו דם לא שלך? (שם עמ' 9)

 

3.         אנחנו מדברים עכשיו לא על דם שלך. (שם עמ' 20)

                        "אני לא אומר לך מה יש לנו" (שם עמ' 24)

 

4.         אני לא אומר לך איפה נמצא מה, אני אומר לך איפה אתה חושב (שם עמ' 30).

 

5.         אנחנו יודעים מה יש (שם 32).

 

6.         אנחנו מסבירים גם את מה שיש אצלנו אתה מבין... תאמין לי שאנחנו לא מתכוונים לעשות חגיגה, כן? מכל דבר שאנחנו מוצאים מבחינה ביולוגית ומהדברים.... (שם עמ' 32)

 

 

 

שיחת נאשם מדובב 15/12/06 – 14/12/06 מ"ט 165/06 ת/401 (דיסק 5-8) :

 

 

ביום זה המדובב נוטע בתודעת הנאשם שני נושאים שימצאו ביטויים בשלב ההודאה של הנאשם.

 

א.        נושא העצבים כמניע והקשרו לאירוע.

 

ב.         האפקט ואיבוד הזיכרון.

 

 

בשיחת דיבוב זו מגיע הנאשם כשבתודעתו כי נמצא דם על בגדיו וכליו, ומשתף את המדובב בהליך החקירה ובשאלות החוקרים לגבי הימצאות הדם והסבריו.

 

הנאשם מסביר למדובב כי לא סיפר על עניין הדם מייד מהטעם שלא יחס לכך חשיבות כי סבר לאור תופעות שכיחות של מריבות ילדים כי דם זה שראה כנראה תוצאה של מריבה טבעי הוא, וכמו שנשמע בעדויות המנקים כי מראה דם בשרותים הינו מראה שכיח שלו הם נחשפים במסגרת העבודה.

 

בהמשכה של השיחה בין הנאשם למדובב עולה נושא האונס, הנאשם מספר ששמע שנאנסה, וכנראה התכוון ששמע שיחה בין מי ששמר עליו לאחד החוקרים (דיסק 5 שם 32).

 

ר: "עמד שם השוטר האחד הזה, הוא שמר עלי, נו הוא הלך לאן שהוא הצידה ככה, הוא אומר... אנסו אותה בסוף" (שם עמ' 32)

 

 

הנאשם שעובר למעצרו שמע שמועות על אונס ובמצטבר לחקירת יום האתמול 13/12/06 מ"ט 119/06 (ת-334) כשנשאל על ידי החוקרים באופן ברור בנושא האונס:

 

ח: ... אולי יש סיבה שאנחנו לא חושבים עליה אולי לדוגמה עשית משהו לילדה ומפחד להגיד לנו.

 

ר: בסדר עשיתי לה משהו, אבל מה יכולתי לעשות? לאנוס אותה?

 

ח: יכול להיות

 

ר: לדוגמא מה יכולתי לקחת מילדה בת 13 שהיא לא יודע כלום

 

ח: שאונסים מה היא צריכה לעשות משהו?

 

ר: לא יודע אף פעם לא אנסתי.

 

 

כאמור שיחה זו ששמע במצטבר לחקירה ולשמועות ששמע מקבעות בתודעתו את המחשבה לפיה המנוחה נאנסה.

 

אך טבעי הוא שאם לעניין הרצח מבין הנאשם שמבחינה ראייתית סגור הוא, ומן הסתם באם והיה תתווסף לו עבירה נוספת של אונס שכנראה היה ולכן אין הוא מעוניין להיות מואשם בה בנוסף לאישום של רצח שלא ביצע.

 

ומכאן נאמרו דבריו בעניין האונס (שם 5 עמ' 32).

 

"בשביל מה עוד אני צריך לקחת על עצמי אונס של מישהו אחר".

 

 

בהמשכה של השיחה וממילותיו של הנאשם עולה בבירור כי האונס הינו תוסף לרצח שלא ביצע אך לאור מצבו יקח על עצמו:

 

"לא צריך להוסיף לי, אני אקח על עצמי רצח, רצח של מישהו אחר, אני אחק... (5, 32)

"הרצח יאללה שיהיה כבר, (5, 32)

"אני יכול לקחת את הרצח, כוס אמא של הרצח הזה, ... תתלו עלי תעשו מה שאתם רוצים".

 

 

דבריו בנושא לקיחת הרצח נובעים אך ורק מייאוש ומאיבוד יכולתו להתמודד וממצבו כפי שהוצג לו.

 

לאורך כל השיחה בנושא הרצח והאונס כמקשה אחת (עמ' 32, 33, 34, 35, 39 דיסק 5) עולה בבירור כי הודאה ברצח ולקיחת תיק הרצח הינה תולדה של חוסר יכולת להתמודד מול הראיות והלחצים וכי המצב אבוד בנושא זה וטבעי הוא שאינו מוכן שתתווסף עוד עבירה שלא ביצע שמן הסתם אינה מוסיפה כבוד בבתי הסוהר.

 

 

בהמשכה של השיחה בין הנאשם למדובב עולה לראשונה ע"י המדובב המניע האפשרי לרצח, מניע שבהמשך יהפוך למרכזן של שיחות הדיבוב.

 

מ: "משהו פה לא הגיוני, מישהו התעצבן על משהו, ככל הנראה שהילדה הזאת עצבנה אותו, עשתה לו משהו" (5, 138)

 

בהמשך מספר המדובב כי "בטח הרגו אותה בתוך תא השרותים" (5, 139)

 

הנאשם והמדובבים מגלגלים שיחה באפשרויות השונות לסיבה מדוע לא נשמעו צעקותיה והאם הרוצח היה זר למנוחה או מוכר למנוחה.

 

 

בהמשכה של שיחה זו מוביל המדובב לנושא העצבים כתוצאה מההצקות ולתופעת איבוד הזיכרון, נושא שבימים הבאים ילך ויתעצם....

 

 

וכפתיחה לנושא זה נשמעים הדברים כך: (5, עמ' 148) :

 

מ: תקשיב לי הוא לא מכיר את עצמו עד הסוף, הוא יכול להתהפך בשנייה האחרונה, בדקה האחרונה, הטעות הזאת, אתה יכול כל כך להתעצבן, למשל אני...

 

ר: כאילו עד למצב

 

מ: כן, עצבנו אותי, הילדה הזאת בת השמונה עשרה, היא הציקה לי, כמו שהם, הם איזו שהיא ילדה תציק לי... תראה אני יכול להיות בכזה אני לא אסתכל לא מי זה אבא שלה, לא מי זה אמא שלה, לא על בת כמה היא ומי נגד מי".

 

 

ובהמשך בנושא העצבים עד אובדן זיכרון ותופעות אובד הזיכרון (5, 149)

 

מ: ... לעצבן כה שסוף הדרך

מ: אני... לא רואה שום דבר בעיניים, אני יכול לעשות מלא דברים וזה כבר קרה... רצח אבל אני עשיתי שטויות, אתה מבין? אז אותו דבר, אותו דבר יכול להיות שקרה עם אותה ילדה..."

 

 

ובעמ' 152:

 

מ: זה היה יכול לקרות בחוץ... זה מגיע אליך באופן פתאומי אתה מבין? יכול להיות שהיא לפני יומיים שלושה עשתה לי... יומיים שלושה לפני כן... עצבנה אותי....

 

 

לקראת סופו של יום דיבוב זה מנסה המדובב להוביל את הנאשם לשיחה בנושא הסיגריות וזאת בעקבות כתבה שקראו בעיתון על בה"ס (כנראה כתבה על סמים דיסק 6 עמ' 65) אך ללא הצלחה בשלב זה.

 

הנאשם לאחר קריאת הכתבה מספר למדובב כי בהיותו בחקירה פגש בילד אתיופי שניגש אליו במסדרון וביקש ממנו סיגריה, ולאחר ביקש הנער מן השוטר סיגריה.

 

בעניין זה מובעת דעתו העקבית בנושא: ילדים וסיגריות ועל מנהגו ועקרונותיו בנושא שלא לתת להם סיגריות בשל גילם.

 

 

שיחה בין שני המדובבים מיום 15/12/06 – ג'יניה וארתור ת-401

 

 

 

רומן מוצא לחקירה ושני המדובבים הנשארים בתא משוחחים ביניהם. ארתור מחווה את דעתו בפני ג'יניה כי לא נראה לו שרומן הוא הרוצח (דעה זאת אף הובעה על ידו בשלב מאוחר יותר בתום עבודת הדיבוב שלו עם הנאשם בפני מדובבים אחרים עימם ישב במתקן הכליאה בו מרוכזים המדובבים) (שם עמ' 3).

 

המדובב ג'יניה מבהיר לארתור שהיא לא נאנסה וכי זה שאומרים לנאשם כי נאנסה המטרה היא להפחידו (שם 5)

 

ארתור וג'יניה מתלבטים ביניהם בעניין האונס והרצח והסכמתו לקחת עליו תיק רצח רק שלא יהיה האונס, ארתור בעצמו אומר כי גם הוא היה עושה כך (שם 6).

 

ג'יניה שהינו שוטר משער ששילוב נושא האונס עם הרצח כנראה בא כדי לשבור אותו שיסכים שהרג אך לא אנס (שם 6)

 

השניים מתלבטים בעניין האונס וארתור אומר לג'ניה שיפנה ליואב (הכוונה למפקד ת. גולן) וידבר איתו שיכניס אותו לסוד העניינים ומבקש ממנו תסביר לו ש"ארתור" (נקט בשמו הפרטי) רוצה לדעת איך בעצם הרגו אותה (שם 8) ג'ניה מבטיח לו שידבר ושהם ידברו איתו.

 

 

בהמשך נחשף בפנינו תופעת הטיולים, התופעה של הוצאת ארתור לטייל לשופינג שבאה לביטוייה בשיחה זו.

 

 

 

 

 

                     חקירת  הנאשם ביום 15/12/06 – מ.ט 167/06 (ת174 א' – ב')

 

"אנחנו יודעים שאתה הרוצח:"(מלכה לרומן)

 

גם ביום זה נפתחת החקירה בלוח זמנים שכבר נטחן ללא הרף ,  הלוך וחזור ומעצם טחינתו הוליד לטעמם סתירות שבסופו של יום הוכיחו שהוא דובר אמת.

 

נשאלת השאלה - מה היה יותר פשוט גם אם עדיין  לא נתקבל פלט שיחות יוצאות ונכנסות מחב' הסלולר לקחת את מכשיר הפלאפון כפי שהציע רומן לחוקרים ובפעולה פשוטה לחפש שיחות יוצאות  במכשיר עצמו וכבר בשלב מקדמי  נושא הזמנים היה ממוצה בלי צורך לחזרות מתישות ובלתי פוסקות, בניסיון  שיתן תשובות מדויקות פר דקה, פר שעה.

 

בפתיחתה של חקירה זו שוב לא מיידעים אותו על זכות היוועצות  ופותחים  את החקירה ללא אזהרה כדין ובצרור שאלות ועובדות המבהירות כמה מר ורע מצבו, ועד כמה כל מה שמסר עד היום "הדברים לא מסתדרים".

 

בנוסף לו רק היו מזדרזים וחוקרים את אשר מסר להם לגבי זמנים של יציאתו למזנון ולא מחכים עד 17/12 לחקןר את ליזה טיבי המזנונאית (נ-6) חקירה שיכלה  בנוסף לחיטוט באלפון שיחות היוצאות במכשיר לתת להם תמונה מסגרתית של טווח שעות ומעקב תנועותיו , דיוק שכה חיפושו אותו.

 

סגנון חקירה:

גם בחקירה זו חוזרים החוקרים על הסגנון המוכר הידוע  והעקבי בסגנון  שאלות ה"למה אתה חושב שיכול  להיות דם על...? לסגנון שכזה  יקרא שאלה בצירוף עובדה סגנון חקירה זה שתפקידו להכניס למוחו הצבת עובדה בסגנון שאלה.

 

בהמשך ממשיכים בנטיעת הטעיות למוחו וככה זה נראה מ.ט 167(1) ת – 174 א' עמ' 18:

 

ח:        היית בקומה שניה?

ח:        קומה שניה אתה היית שמה?

ח:        יכול להיות שראו אותך שמה? אנשים?

ח:        אתה היית בקומה שניה?

ח2:      אז איך יכול להיות שראו אותך?

ח:        אתה היית? אתה  הלכת למעלה לקומה שניה?

ח2:      יכול להיות שראו אותך בקומה שניה?

ח:        למה ראו אותך יורד מלמעלה (73)

 

ובהמשך:

 

ח2:      ביום רביעי, יום רביעי היית בקומה שניה למעלה(44)

ח:        יש אופציה שהיית למעלה?

 

נושא  הדם:

 

 ח:       אז עכשיו תסביר לי למה, למה לא אני,אתה חושב שיכול להיות  דם על הסכין

            (עמ' 57 ת-174 א')

ח2:      למה אתה חושב שיכול שיהיה דם על כבל המאריך ( 58 ת' 174 א')

      למה אתה יכול לחשוב שיהיה דם על הכבל ( 58)

ח2:      למה שיהיה לך דם על היד?  (58 ת 174 א)

ח2:      למה שיהיה דם? (63 ) (174 א')

ח:        איך  יכול להיות דם על הסכין? איך יכול להיות  דם לא שלך על הסכין

      איך יכול להיות? (69 עמ' 67  174 א)

 

המאשימה מופנית לשאלות בסגנון "למה שיהיה"  "יכול להיות" המלמדות כי השאלה חותרת לכך "למה שיהיה דם?"

 

הזמנים לא מסתדרים לחוקרים:

רומן נחקר לגבי נוכחות הילדים בפרגולה בשעה שחזר עם הדבר כשמבחינתם אובייקטיבית יכל לבצע הרצח  רק אם חזר ב – 01:20 , התשובה שנותן רומן שבזמן שחזר לא היה אף אחד בפרגולה  מכניסה לבלבול את החוקרים כי הלוא זה לא מתיישב עם התיזה שלהם כי אם חזר ב – 01:20 אמור היה לראות  ילדים ואם לא ראה אותם זה היה אחרי וכך הם נשמעים אומרים זה לזה:

 

ח:        מישהו ישב שם? (167 (1) עמ' 14

ר:        לא כבר אף אחד לא ישב שם .

 

במשך נשמעת שיחת ההתלבטות שלהם ביניהם  לבין עצמם  בנושא ילדים בפרגולה בעת שחזר :

מלכה:             כתב יפה

יוסי:   פה, כן הוא כתב אתה רואה? זה הוא כתב את הזמן, אני כתבתי (לא נשמע) כבר הדף, את הזמנים שלו שהוא כתב שהם לא מסתדרים

מלכה:             לא מסתדר.

יוסי:   כן, אז לך תדע, אולי תסתכל , אולי זה מתחיל באחת ושלושים, אולי זה מתחיל באחת ושלושים ואז הכל מסתדר.

מלכה: באחד ושלושים הוא חזר לביה"ס באחד ועשרים הוא...

יוסי:   אחד ועשרים, אז הוא נכנס לשמה , הוא מתחיל לעבוד ואז הוא אומר: ייאלה בוא נלך נגמור עם זה שמה... אם אני כבר עובד אני אגמור שמה... עובד

מלכה: אבל הוא היה , כשהוא עבד באחד ועשרים הוא יכל לראות את הילדים האלה שמש

יוסי:   נכון.

מלכה:             הוא לא רואה , יש שמה היו הרבה ילדים

יוסי:   אז אה... חייב להיות, זה להיות אחד ועשרים.

 

עשר  הדקות הללו מטרידות את החוקרים, עשר הדקות המפרידות בינו לבין  האפשרות לרצוח

בשעה 01:20 . משסיימו להחדיר לראשו שנראה בקומה השניה עוברים החוקרים לנושא המוביל

ילדה > עצבים...

 

ח2:      היא העליבה אותך אמרה לך משהו 167 (1)(עמוד 21)

            היא אמרה לך משהו שפגע בך ?  167 (1) (עמ' 21)

            אבל כשיש עצבים ...

 

ח2:      כשיש עצבים חושבים על משהו? עכשיו אם מישהו אומר לך משהו, אני שוטר , אני זה,

            אני משתגע, עצבים עושה דברים  מה לעשות? זה בן אדם ( עמו' 2  167 (1).

ח2:      אולי היא עברת לידה , היא אמרה לך משהו לא טוב (עמ' 32 167 1)

ח2:      אולי ראית אותה לא טוב, אולי רצית אותה (עמ' 32 167 1)

 

החוקר מחדיר לתודעתו :

 

ח:        חייב לעבור במסדרון נכון?

            חייב לעבור יכול להיות שראית  אותה והיא אמרה לך משהו (עמ' 65)

ח2:      אולי בטעות  ראית עלית למעלה  (עמ' 69)

ח:        וראית אותה מתה, אבל אתה לא קשור(69)

 

במשפט  זה יעשה רומן שימוש עתידי, או סשה יעשה בו שימוש עתידי (ראה מזכר סשה ביום

ההודאה)

 

ח2:      ראית מתה, אולי נגעת?

ח:        מישהו הרג אותה וראית אותה מתה?

ח2:      אולי נגעת בה, משהו כזה (עמ' 69 167 (1)

 

ובהמשך:

 

ח2:      ואולי עלית למעלה, ראית משהו, פחדת אמרת לי באה משטרה, למה זה עכשיו יהיה לי

            בעיות הלכת ושטפת ידיים למטה (עמ' 70).

 

אחרי שמיצו החוקרים את נושא ילדה, נושא זיהויו בקומה שניה, ואת נושא  הדם שנמצא עליו

עוברים הם לשלב החשוב מכל והוא שבירתו.

 

החוקרים מתחילים  בהטחות בסגנון:

 

"אתה הרגת אותה, למה הרגת אותה?  למה הרגת אותה?( 20)

 

 

 

התקוות נשברות:

ר:        זה לא מעניין אותי, כולם פה, אתם רוצים תתלו עלי (60).

ר:        אני לא רוצה לדבר, אתם רוצים לתלות את התיק עלי תתלו אותו עלי, אני לא רוצה, אני אחכה לבדיקה כשיראו שאין ט. אצבעות שלי, שאני לא בצעתי את זה, שהסכינים שלי לא קשורים לזה, אני אחכה לזה, אז תבינו שלא אני עשיתי את זה ולי אין שום קשר. ככה אני לא רוצה לדבר, התעייפתי, נמאס לי (רומן בוכה) אתם רוצים לתלות עלי את התיק תתלו עלי אימי היקרה אבל אם אני אצא, אני אמצא הנבלה הזאת ואני אדקור  אותו.

 

רומן בוכה ללא הרף ואז...

ח2:      ללטף אותו?

רומן:   כשיחזרו הבדיקות והוא שאין טביעות אצבע שלי .

 

 

חקירת הנאשם 15/12/06 מ.ט 167 ת- 174 ב'

 

"אולי לא רצית להרוג?"

בהמשכה של חקירה זו בחלק השני עוברים החוקרים להשרשת תיאוריה נוספת במוחו  האפשרות שלא רצית להרוג אותה והכל קרה בטעות.

 

תאוריה  שיעשה בה שימוש בהודאתו.

ח:        אולי זה היה בטעות?

ח:        אולי זה קרה עצבים?

ח:        ז"א שלא רצית להרוג אותה?

ח2:      יכול להיות שאתה לא רצית להרוג אותה (עמ' 6)

 

וכדי שתאוריה זו תוכל לעמוד על רגלייה צריך סיבה והסיבה ניתנת את תאמצה. ובכך מכניסים למוחו שאולי הושפל ובהמשך יעשה גם בזה שימוש :

 

ח:        יכול להיות שקרה משהו?

ח:        יכול להיות שהיא (לא נשמע) וחתכת וזהו ונהיה סוף דרך

ר:        לא , למה? אם אפילו משפילים אותי

ח:        יכול להיות שהציקה לך יותר מידי? זה קורה... (עמ' 7).

 

ושוב ניסיון לתיזה הקודמת:

 

ח2:      אולי ראית הגופה של הילדה? (7)

ח2:      אתה ראית  את הגופה של הילדה?

ח2:      יכול להיות שנכנסת ראית דם והתלכלכת?

 

הפוך על הפוך:

שאלות ההסבר ללמה אתה חושב שיכול להיות דם הופכות עכשיו לעובדות שצריך להסביר  משמע: כי אם  אתה יכול לחשוב שיכול להיות דם אז תן  הסבר לזה, ואם זה לא  היה עצוב זה גורם לצחוק...

 

ח:        למה  בן אדם שלא עשה כלום, כמו שאתה אומר יכול לחשוב שדם יגיע לבגדים שלו

            או לסכין שלו?

התשובה היא: אל תשאל שאלות תיאורטויות תקבל  תשובות תיאורטיות ותסתבך עם שאלה שהפכה לעובדה ומדריכה הסבר...

 

בהמשך משוחחים עימו על תוצאת הפוליגרף רומן נותן הסבר הגיוני מדוע כשל בתשובה לדעתו מהטעם "שראה דם אבל לא אמר בחקירה" (עמ' 16)

 

ההגיון הזה מוציא את החוקר משלוותו והתגובה מגיעה בהתאם:

ר:        ואני לא שיקרתי

ח2:      לא הוא לא הראה שאתה אומר אמת.

ר:        אני לא הרגתי

ח2:      אין שם אין אצלך אמת, שאלות גם כן.

נ:         אהה

ח2:      אין שם אמת, אתה לא אמרת אמת גם שם.

ח2:      לא אבל אצלך שם, אין אצלך שום תוצאה שכזאת שאתה אמרת את האמת.

 

אז מה אנחנו חושבים?

בהמשך לתיזות והספקולציות מיידעים החוקרים את הנאשם בפרטים הבאים:

1.לגבי הרצח: אנחנו הרי לא חושבים שזה היה מתוכנן יכול להיות שקרה משהו (25)

 

2.לאחר הרצח:           אתה הלכת לשם, שטפת ידיים וחזרת לשם כאילו לא קרה שום דבר (26)

 

3.לגבי השעה: לפני שתיים, לפני... למשל , שלוש עשרה  חמישים וחמש, אתה הלכת לכאן?(31)

 

לגבי רענון זיכרון שאבד

התחלת השתלת  רעיון זיכרון שאבד :עמ' 44 ת/174 ב'

 

אנחנו בטוחים שאתה אשם, שאתה רצחת רק לא מבינים למה?

 

ח2:                  אני רק לא מבין למה אני מבין למשל שהיה יכול לקרות משהו אני יודע שלפעמים קורה שאתה יודע ש... לפעמים... זה יכול לקרות  לכל בן אדם , לא רק , אני לא מדבר עליך ספציפי שפתאום קרה משהו שאתה יודע... (44)

ח2:                  הוא משתגע ו ... אני לא יודע מה עוד אחרי זה (44)

 

ובהמשך לחיזוק התיזה:

 

ח2:                  אתה השתגעת באיזה רגע קרה, אז ככה... (45)

 

בהמשכה של החקירה כשהנאשם מעלה בפני החוקרים את תקוותיו לגבי תוצאות בדיקות המעבדה דואגים החוקרים לייאש את הנאשם בנושא זה

 

ח2:      אתה זוכר אני ספרתי  לך שלפעמים, שפעם אחת אסרו אדם  על רצח ואפילו לא מצאו

            גופה (45)

 

וכדי שלא יסמוך ויתלה הנאשם תקוות מתוצאות  הבדיקה נאמר לו

 

ח2:      הבדיקה יכולה להיות ממש מצומצמת (45)

ח2:      ז"א למשל אפילו אם זה רק דם על החולצה למשל (45)

 

 

ומכאן יוחזר לתא להמשך אותו קו חקירה והכל בידי המדובב.

 

 

 

 

שיחת נאשם מדובב 15/12/06 ת-401 מ.ט. 165/06 דיסקים 9-11

 

 

הנאשם מגיע לתא בשעות אחה"צ רצוף ועייף נפשית ומספר למדובב את כל אשר הבין והוצג בפניו, טיפות דם, עד שראה אותו, עניין אונס והרצח, שכך הבין משאלות ואמירות של חוקריו "אולי קרה משהו?" "אולי רצית אותה"? – (שם 9) "אולי קרה מעצבים?".

 

רומן מספר כי הציע לחוקר לחתום ולהודות שרצח ומוכן שיתלו עליו כדבריו את הרצח כי פשוט נמאס לו ולא מסוגל יותר ושיעשו מה שהם רוצים (שם,9)

 

ארתור שמבין כי תש כוחו של הנאשם והוא חשוף למתקפה מספר לנאשם כיצד היה הוא נוהג, כשמפה מתחיל להתגלגל עניין הרצח תחת השפעה והכל מפיו של המדובב הנוטע בו את המידע כי אם הרצח בוצע תחת השפעה זהו רצח שלא בכוונה והענישה היא בהתאם (שם 11).

 

ארתור מנסה להביאו לתובנה (כנראה בעקבות המידע שקיבל מג'יניה) שאונס לא היה וכי מדובר בסתם המצאה (שם 11)

 

בהמשך מתגלגלת לה שיחה בנושא המכנסיים הנאשם מביע את אכזבתו כי שיקרו אותו ולא חיפשו את המכנסיים שעדיין יכולים למצוא אותם (שם 13)

 

הנאשם מספר למדובב כי אמר להם שמוכן לחתום על הרצח ועל כך שהשיב לו כי יצטרך לבצע שחזור.

ארתור מספר לנאשם את שכבר שמע גם מהחוקרים כי יש בחורים שאפילו לא רצחו והאשימו אותם ושום דבר לא עזר (שם 16)

 

ארתור מספר לנאשם על מקרים דומים לשלו וכדבריו "כל הראיות היו נגדו כמו אצלך" (9, 16) ומדגיש שאצלו יש יותר מדי דברים.

 

ארתור מגייס את מלא כוח השכנוע כדי לשכנע את הנאשם שצריך להפיל את נושא הרצח על בסיס "היא אמרה משהו ואני התעצבנתי ובכך להוריד את העונש.

 

הווה אומר: רצח לא בכוונה תחילה והנאשם אכן קולט ומבין את המסר (9,18) .

 

מכאן עובר ארתור לתאר בפני הנאשם את רמת הענישה, מקסימום אם יקבל 12 יכול לשבת שמונה שנים, שבע וחצי, חופשות יש הכל (9, 19)

כדאיות אימוץ בקו זה נובע לשיטתו של ארתוך מכך שגם אם הוא לא מודה ויש ראיות אתה תהיה (9, 20).

 

הנאשם מביע פליאה ושואל האם מקבלים כשלא מודים עונש מלא וארתור מאשר שעונש מלא משלב זה מתחילה הזריעה בנושא רצח מתוך ההשפעה והשפעתו על מידת הענישה (שם, 20).

 

המאשימה בסיכומיה לפרק זה טוענת כי "הנאשם מתבטא מס' פעמים לאורך השיחה כי האונס הוא האשמה קשה ביותר, ובנשימה אחת מוסיפה כי הנאשם טען שאת הרצח ניתן להפיל ע"י שימוש ברעיון שהמנוחה אמרה משהו שעצבן אותו (ומפנה לעמ' 19) (לעמוד שהפנתה המאשימה לא עולה כהצהרתה) וכי הנאשם מגלגל את הרעיון להקלה בעונש באמצעות עסקה עם החוקרים על מנת שלא יורשע באונס".

 

 

למאשימה התבלבלו מן הסתם העובדות לאשורן כתוצאה מבלבול בדוברים ואת שאמרו משום שהמציע והמכוון הוא המדובב ולא הנאשם .

 

כב' בהמ"ש מוזמן לעיין בעמ' 20 ממנו עולה כי תחילתו של הרעיון בא מהמודבב המסביר באריכות מהו רצח תחת השפעה והשפעתו הישירה על הענישה.

 

המדובב מספר לנאשם מה הם המרכיבים לרצח תחת השפעה; עיצבנו אותו מאוד, בכל מקום נטפלו אלי ובגלל זה רצחתי מעצבים ואז מורידים בעונש ואפשר לקבל צו, 14 שנה, וכך גם בתיק שלך אם תודה ואם לא תודה זה היינו אך משום שהראיות הקיימות נגדך מספיקות כדי לקבל מאסר עולם, ולא רק מאסר עולם אלא פלוס עשר שנים (שם 20)

 

בהמשך ארתור נועץ חיזוקים נוספים לאשר פורט לעיל, וממחיש זאת בסיפור נוסף (שם 22, 21) מניסיונו כשהמסר הברור והמובהר בהמשך:

 

"אתה לא יכול לעשות שום דבר, כי אתה לא מודה, אם היית מודה, אפשר היה להרגיע את העניין, ולעשות אותו קטן יותר השפעה או משהו, כשאתה לא מודה אתה לא יכול לעשות כלום" (שם 22)

 

 

בתום מסע השכנוע של ארתור פונה הנאשם לארתור בשאלה אז מה אני יכול לעשות?

 

הנאשם הפני שאם יודה ויגיד כן נמאס לי מהילדה, אמרה משהו התעצבנתי לקחתי סכין וחתכתי כמה פעמים הלכתי ושטפתי ידיים בשרותים.

 

(מבנה התואם להפליא לתיאור המדובב בשלב תיאור החוקרים מיום האתמול כעולה מתמליל החקירה מ"ט 167/06 בו נשאל על הדם בשירותי הבנים ואיך יתכן שהדם הגיע אליו שאז הנאשם מעלה אפשרות שכזו.

זדורוב: אם הרוצח שטף ידיים כאשר בשירותים השניים כמובן שאני נכנס לשם אני תמיד אה...

 

 

בהמשך מספר הנאשם עד כמה הוא עייף ונמאס לו מהכל ומעדיף להמתין לתוצאות הבדיקות (2, 27) ההתחזקות לכאורה וההחלטה לא לאמץ את נושא הילדים וההשפעה אינה מקובלת על המדובב שמחזיר את השיחה שוב לנושא הילדים תוך שיחה על איך נראים הרוסים בעיני הישראלים ועד כמה שונאים את הרוסים, (שם 27)

 

 

המדובב "מביע פליאה" איך יכול היה הנאשם להסתדר בבה"ס "ריבונו של עולם" והנאשם משיב כי נהג להסתובב עם אוזניות.

 

 

 

מ"ט 165/06 9 קובץ שני – העסקה רוקמת עור וגידים

 

 

המדובב מוביל לנושא העסקה וזאת החל מעמ' 5 לתמליל זה.

הוא מסביר לנאשם מהי עסקה, איך עושים עסקה, המדובב מדבר בשלב זה בגוף ראשון והכל בהיקש למצבו של הנאשם שאפשר להגיע לעסקה אצלו ולהמיר סעיף הרצח להריגה – רצח שלא בכוונה יורידו את האונס והכל על רקע של טירוף (שם 6), ומעודד אותו בכך שאם אין אונס יצא מזה יישב שבע שנים (שם 6).

 

ואולם אם תמשיך ככה אתה צפוי למאסר עולם!

 

 

בהמשך מסביר ארתור לנאשם כי לאחר כל הקיזוזים מה שישאר לנאשם לשבת זה שש שנים וחודש, וכשמנגד: "מה אתה מעדיף מאסר עולם"? (שם 9).

 

 

בהמשך מחדד המדובב את עניין הראיות הרבות שיש כנגד הנאשם: לא אחת ולא שתיים אלא ארבע (149) ומפרט באוזניו של הנאשם כי שאפשרי הוא שרוצחים ולא נשאר דם – אולי רק ליד אבל את היד אפשר לשטוף, את הסכין אפשר לשטוף ולזרוק, סוגרים את היד והטיפות נוטפות על הרצפה" (שם 15) מגוון אפשרויות אשר אומצו כולם ע"י הנאשם כשמסר את הודאתו בפני חוקריו.

 

בהמשך להסברים, לעצות, להדרכה ולדרך הכדאית המוצעת מוסיף המדובב את העצה החשובה מכל מה צריך יהיה להוריד מכתב האישום ועל איזה סעיף אמור להיות כת"א "רצח במצב של טירוף, תחת עצבים ואם מהקללות על האמא שלי עלינו כרוסים כל זאת הוציא מהדעת כי אנשים לא מחונכים.

 

בהמשך מסביר ארתור עיסקה טובה מהי ומה אמורה להכיל ובמילותיו שלו "לאט לאט מתחיל לבנות לעצמך כמו שאומרים: קיר להישען עליו" (9, 21)

 

 

מ.ט 165/06 דיסק 10 – אונס, היה או לא היה?

 

 

לאחר שהנאשם השכיל להבין מהי עסקה ואיך צריכה להיראות עסקה טובה בשבילו מגלגלים שניהם שיחת חולין. המידע המעובד שקיבל הנאשם מהמדובב מופנם היטב במוחו, המדובב פותח באמירה שמציתה שוב את הנושא ומחזירה אותו לעיבוד נוסף של המידע "הכי חשוב שלא תלך למאסר עולם.... פלוס עשר חמש עשרה שנה על אינוס" (10, 94, 95)

 

והנאשם שואל: להגיד בחקירה כאילו אני עשיתי את זה? יש אונס.

המדובב מנחה אותו לברר האם יש אונס והנאשם משתף אותו בסוג השאלות על סקס עם רעייתו, ועל סקס עם ילדות שנשאל בחקירה כשלשיטתו הדיבורים אינם סתם ככה, וכי הרצח שולב כנראה באונס (10, 95).

 

 

איך הרגו, מה אספר?

 

 

הנאשם מסביר למדובב כי לא יוכל לתת מידע על הרצח מהטעם שאין לו פרטים למסור והדברים היחידים שיוכל למסור להבנתו ניגשתי, שיגעה אותי, דקרתי כמה פעמים, הסתובבתי הלכתי, שטפתי ידיים וזה הכל... (10, 97) בדיוק כפי ששמע מהחוקרים ומהמדובב.

 

ארתור מבחין כי חלה רגרסיה בהטמעה אצל הנאשם לכל מה שהחדיר והטמיע ומחליט להחזיר את הנאשם לדרך המלך באמצעות סיפור ומוסר ההשכל בצידו.

 

הסיפור היומי: ראיות עקיפות = מאסר.

הסיפור המושמע ליום זה נסוב על בחור שיושב על רצח שאת הגופה לא מצאו שהיו כנגדו רק ראיות עקיפות ובכל זאת קיבל מאסר עולם למרות שלא הודה ומדהים רמת התיאום בין המדובב לחוקרים אפילו בספורים (ראה מ.ט 167 (2) עמ' 45).

 

ומן הסיפור אל המקרה של הנאשם תוך הזדהות עם מצבו וכאבו שהגיע לאן שהגיע למרות שלא רצח, אולם, אם בכל זאת תיכנס לבית סוהר אזי (10, 99, 100, 101) לפחות שתהיה אופציה לקבל מאסר קצר באשמת הריגה במצב של אי שפיות כשהאופציה הנוספת היא אי הודאה ומאסר עולם.

 

אולם הבעיה המטרידה את הנאשם היא אי ידיעת פרטי ביצוע הרצח שכן "אילו היה יודע איך היה לוקח (10, 102)

 

המדובב לא מרפה כשהנאשם אומר שלא יקח לא את הרצח ולא האונס, וחוזר שוב לנושא המרכזי במשנתו איבוד השליטה מעצבים (10, 107) מהשנאה אלינו, מההתעללות, איבוד שליטה עד כדי אי שפיות דבר שיכול לעזור לו בתוצאה.

 

הנאשם שולל על הסף את נושא איבוד הזיכרון, ואת אי השפיות משום שלדעתו הוא לא איבד את שפיותו ואת זיכרונו.

 

ארתור לא מרפה ומסביר הלכה למעשה מהו איבוד שליטה, אי שפיות בתקווה שהדברים יקלטו ואלו הן הנקודות החשובות שעל הנאשם לקלוט ולהבין:

 

"רואה הכל שחור, הכעיסו אותך, אתה ניגש ככה, זה לא קרה ביום, יכול שכל יום זיינו לך המוח, נמאס מהכל, היית יכול להתעצבן (10, 111, 112, 113) אפילו אם זה קרה מאי שפיות.

 

בתום ההסבר מבהיר לו ארתור שיש לו שתי ברירות להוריד את האונס וללכת אתם עד הסוף דרך אי שפיות ואיבוד שליטה מהשיגועים ששיגעו אותו, הסתכלו (113-115)

 

 

 

 

עניין הסיגריות.

 

המדובב מעלה את נושא הסיגריות ומנסה לדלות מפיו שהם כעסו על כי לא נתן להם סיגריות (10, 116) הנאשם שולל, והמדובב לא מרפה וממשיך בנושא הקללות עם מגוון אפשרויות לבחירה קללות על האמא קללות על אישה – כולן זונות (10, 116).

 

בהמשך המדובב טורח שוב לסקור את הראיות שנגד הנאשם ועל הדרך שעליו לבחור (10, 119)

 

הנאשם הפנים את המסר וזו תוצרתה : "יש לי שתי דרכים לא טובות, או להודות במה שאני לא עשיתי ולקבל מאסר מינימלי או ללכת עד הסוף ולהכחיש ולקבל מאסר עולם" (10, 119)

 

הנאשם מבין שהראיות העקיפות הינן בעייתיות ומאמין שמצב אי שפיות יכול לסיים הסיפור בעשר שנים.

 

הנאשם פונה אליו ביאוש ומבקש "תן לי עצה" (10, 122)

 

 

 

165/06 (11)

 

 

השעה היא 23:47 והשיחה בין השניים ממשיכה לקלוח וזאת עד 03:50 לפנות בוקר.

כשסיים המדובב לנטוע בתודעתו של הנאשם את הילדים, מבטים, קללות, אי שפיות, הריגה תחת השפעה, הוא מציע לנאשם הצעה חדשה "אדבר עם העו"ד יסדר לך מחיר בזכותי כי זוהי השעה לערב עו"ד כי: המצב שלך אתה יודע מה מצבך לא צריך להגיד לך אני פשוט נתתי לך רמז" (עמ' 3)

 

והמסר שיעביר לעו"ד בשמו של הנאשם הוא:

מ: כשאראה את העוד אני אגיד לו שמעת פרשה כזאת? ... בקיצור תוכל לעשות לו עשר? במצב אי שפיות, ואח"כ אתה תסביר לו כבר שזה היה ככה וזה היה ככה, וילדים הטרידו אותך, וזרקו עליך כל מיני דברים היו מציקים לך, עשו את זה ואת זה, וירקו עליך, בקיצור על הפנים הבנת? (3)

 

אבל הנאשם לא מבין ומשיב כפי שהמציאות:

 

"ר: לא ירקו, לא זרקו ולא עשו שום דבר, אתה יודע אני בד"כ שם פלייר, הם מתחילים לדבר אני לא שומע" (3)

 

והמדובב ממשיך בשלו...

 

מ: בזמון האחרון בהתחלה אתה ראית שהיה משהו?

ר: כן, היו מבטים לא כל כך חברותיים (3)

 

התוצאה הרצויה לא הושגה עדיין וצריך להמשיך...

בהמשך מפוזרות הבטחות לעזרה בתוך בית הסוהר ושוב חוזר לנושא – עו"ד שלו שיכול לעזור בכך שיגיד שהופעל לחץ וראית מסך שחור פלזמה שחורה.

 

ר: "צריך לחשוב...."

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חקירת הנאשם 16/12/06 (מ"ט 166/06) ת- 180 א-ב

 

 

"תאמין לי אתה עוד לא יודע מה זה לחץ אמיתי כי מה שקורה בעניינך אלה כפפות של משי"

סשה לרומן.

 

המאשימה כהרגלה לקחה את המשפט שבכותרת ופליסטקה אותו למובן הבא "סשה מסביר לנאשם כי חקירתו היא בכפפות של משי וכי פה לא יראה לחץ פיזי אלא חיפוש הוכחות.

 

המאשימה פשוט לועגת לאינטלגנציה בהציעה הסבר שאיננו יכול לדור בכפיפה אחת עם ההיגיון והמציאות של אמירה זאת.