פסק הדין במחוזי חלק 3 מתוך 3

ה.השיחה עם ראובן ג'נאח:

ביום הרצח, התקשר ראובן ג'נאח לנאשם, על מנת לוודא שהאחרון מתכוון להתחיל למחרת לעבוד מטעמו. הנאשם ענה לו כי לא יוכל לעבוד כמתוכנן, מאחר וטרם סיים את עבודת השיפוץ בביה"ס (בהמשך, הנאשם הודה כי שיקר לראובן וללא הסבר מניח את הדעת (ת/443, מ"ט 168/06, בע' 4)).

למשמע התשובה, השיב ראובן כי לא יוכל לעבוד מחר בבית ספר בגלל שתלמידה, בת של חבר, נמצאה מתה.

רעיית הנאשם מסרה שתי הודעות בעניין.

בהודעה הראשונה, מיום 12.12.06, תיארה את השיחה בין הנאשם לראובן בכלליות, לדבריה בעלה סיפר לה כי "איזה ילדה נפלה בבית הספר משהו כזה" (ת/683, ע' 2). בהודעה השנייה, מיום 16.12.06, תיארה כיצד בסיום השיחה עם ראובן, אמר לה בעלה שמשהו קרה בבית הספר, ואף הוסיף בשפה העברית "ילדה נפלה מאסלה בשירותים" (ראה ת/684, ע' 1, ש' 7).

בעדותו בפנינו, ציין ראובן ג'נאח כי נכון לשעת השיחה, כלל לא ידע היכן נמצאה המנוחה, כל שאמר היה כי נמצאה ילדה מתה בביה"ס ומעולם לא ציין את המילים "אסלה" או "שירותים" (ר' עדותו בע' 302 , 304 לפרוטוקול).

הנאשם מיוזמתו ציין בפני אשתו כי הילדה שנמצאה מתה, נמצאה "באסלה בשירותים" (הסנגור בסיכומיו טען, כי הנאשם מעולם לא הזכיר בשיחתו עם ראובן את המילים "שירותים" או "אסלה", אולם על כך אין מחלוקת - הדברים נאמרו לרעייה ולא לראובן).

הנאשם התפתל שוב ושוב בשקריו בנסיונו לנמק כיצד ידע פרט מוכמן זה, כאשר לאורך החקירות ניתן לראות כיצד גרסתו "מתגלגלת" וחושפת שקריו:

בחקירתו מיום 12.12.06, סיפר כי ראובן התקשר אליו בערב ואמר לו כי מחר לא יוכל לעבוד בבית הספר כי קרה שם משהו. הנאשם סיפר כיעקב קשיי השפה, ביקש ראובן לשוחח עם אשתו, אולם הנאשם שיקר לו שוב ואמר שאשתו ישנה, אף שהייתה ערה בשעה זו.

לדבריו, עדכן את אשתו במידע, לא הבין כי הילדה נרצחה אלא:

"הבנתי שקרה משהו. חשבתי שאולי ילדה נפלה או שברה משהו. פחדתי שזה קרה במקלט שלי כי יתבעו את הקבלן ויאשימו אותי" (ת/164 ב', מ"ט 160/06, בע' 33-34).

שעות אחדות לאחר מכן, משוחח הנאשם עם המדובב ג'ניה ואומר:

"התקשר אליי בחור סיפר משהו שהיו בעיות בבי"ס, ילדה נפלה, הבנתי שמשהו קרה בשירותים. אמרתי מה התיישבה ושברה ראש על האסלה? ענה לא משהו אחר. רק למחרת התברר מה קרה" (ת/400, מ"ט 161/06 (1), בעמ' 33).

ודוק, אמירה זו סותרת את טענת הסנגור בסיכומיו, כי מפאת כבודה של אשתו, הנאשם לא סתר דבריה. הרי לפנישעומת עם הודעת אשתו, סיפר למדובב ג'ניה על שיחתו עם ראובן תוך שהוא מצייין את המילים "שירותים ו"אסלה".

בחקירתו מיום 16.12.06, עימת סשה את הנאשם עם גרסת אשתו, הנאשם לא מכחיש את דבריו לעניין השירותים והאסלה ומסביר:

"לא הבנתי, אמרתי לה.לא נפלה, ליתר דיוק הסברתי לה כך: אולי ילדה התיישבה, אסלה נשברה וקיבלה מכה. כך אמרתי לה. שיכלה להחתך מזה. לא הבנתי את זה מהשיחה עם ראובן, אבל ככה אמרתי לאשתי." (ראה ת/ 180 ב', מ"ט 166/06, בע' 19).

בחקירתו מיום 18.12.06, טען כי ציין את עניין האסלה אחר וחשש כי נפלה בשירותים בהם הוא עובד במקלט והוא פחד מתביעה אפשרית. החוקרים מאידך סברו, כי גרסה זו מופרכת כיוון שבמקלט בו עבד לא היו אסלות (!) שכן הן הוצאו לצורך עבודת הריצוף (ת/443, בע' 20-21).

הנאשם מודה, כיראובן כלל לא ציין את המילים "שירותים" או "אסלה" והנאשם הוא ששאל מיוזמתו בעניין זה (ת/443, בע' 39, 41), כנשאל מדוע, ענה:

"כי בשירותים בדרך כלל נופלים, בדרך כלל הולכים לשירותים, בשירותים יש את כל המכות" (ת/443 בע' 42)

ונשאל, בדרך כלל? למה זה ומדוע?!

אם כן, מחשש פן הנערה נפגעה באזור אותו שיפץ, עובדה החושפת אותו לתביעה אפשרית, קפץ הנאשם לנימוק מופרך, לפיו מכות מתרחשות בד"כ בשירותים, אך מדוע הזכיר בנוסף עניין האסלה?

(ובמקלט בו עבד הרי לא היו אסלות כלל כפי שלמדנו).

גם בשיחתו הספונטאנית עם המדובב (ג'ניה) בערב מעצרו וטרם נגבו הודעות מאשתו, ציין הנאשם כמצוטט לעיל את ענין האסלה.

גם בשיחות עם המדובב ארתור, הודה הנאשם כי בשיחתו עם אשתו, הזכיר את המילים "אסלה" ו"שירותים":

... אני סיפרתי להם מההתחלה, הם רשמו את כל זה. הם אומרים ואשתך מדברת על איזו אסלה. אני אומר אני לא הבנתי אותו נכון, יכול להיות שהילדה התיישבה על האסלה ונחתכה, אני לא יודע מה קרה. מתי זה קרה. בגלל זהאני סיפרתי לאשתי כי אני לא הבנתי בדיוק"

(ת/ 401 א', מ.ט 165/06 (14), ע' 5-6).

בשיחה נוספת שנערכה לאחר יומיים (18.12.06), שאל המדובב:

"אבל אף אחד לא אמר לך בשירותים, כאילו אתה טעית בדיבור, כן?"

והנאשם מאשר:

"כן. כאילו שאף אחד לא אמר לי את זה.." (ת/ 401 א', מ.ט 165/06 (25), קובץ 2, ע' 6).

ואולם, בעדותו בפנינו סטה הנאשם מכל גרסאותיו הקודמות, הכחיש כי בשיחתו עם אולגה הזכיר את המילים "נפלה בשירותים באסלה", מדובר בטעות שלה (ר' ע' 1163 לפרוטוקול).

גם הרעייה טענה בעדותה, כי המילים "אסלה" ו"שירותים" לא הושמעו מפי בעלה, מדובר בתוספת שלה לאחר שמועות שונות אשר הגיעו לאוזניה:

"אני שמעתי הרבה שמועות, אמא שלי למחרת אחרי הרצח אמרה לי שזה קרה בשירותים, אני חושבת שזו תוספת שלי בכל מקרה, כי אני כבר ידעתי שזה קרה בשירותים"

(ע' 957 לפרוטוקול).

חמותו של הנאשם, יבגניה גרשייב, נשאלה אף היא אודות חילופי המילים בין הנאשם לרעייתו, לאחר שיחתו עם ראובן, לדבריה:

"הוא אמר שראובן התקשר אבל לא הבנתי שום דבר, רומן אמר את זה, אני הבנתי שילדה נפלה, הוא אמר שיכול להיות שאיזה שהיא ילדה נפלה, אולגה שאלה אותו זה לא באותו מקלט ששמת את הקרמיקה? אולגה נבהלה וחשבה שזה באותו מקום כי הוא עבד שם, רומן אמר שלא, זה לא באותו מקום ואמר שלמחרת לא צריך להגיע למקום העבודה" (ע' 975 לפרוטוקול).

גרסאות הנאשם, רעייתו וחמותו בנדון זה, שקריות.

נראה, כי החמות ניסתה לחזק את עמדת בתה וחתנה, כי הנאשם לא אמר את המילים "שרותים ואסלה", ואולם אם דבריה נכונים, כיצד ידע הנאשם להרגיע את רעייתו ולהשיב כי הילדה לא נפלה במקלט?

הנאשם עצמו הודה בכל חקירותיו ואף בשיחות ספונטאניות עם המדובבים, כי הזכיר את המילים "שירותים" ו"אסלה", וניסה להניח הסברים שונים לעובדה תמוהה זו, אך אין לכך כל הסבר רציונאלי מדוע כעת הנאשם שולל אפשרות זו.

אף גרסת הרעייה איננה הגיונית - יוזכר, בהודעתה ת/684, אף פרטה כי הנאשם אמר לה מילים אלו בשפה העברית. הסנגור לומד מכך, כי מדובר באירוע שלא קרה, שכן מה אם כי הנאשם יאמר מילים אלו בעברית. סבורני, כי עובדה זו מלמדת ההיפך, מאחר והעברית שבפי הנאשם רצוצה ושיחות השניים מתקיימות בשפה הרוסית, העובדה כי הרעייה מציינת פרט ספציפי זה מעידה על זיכרון אותנטי.

(ונאמר כבר "האמת היא העקיצה המכאיבה ביותר", ה. ברידג'ס).

בנוסף, המנוחה נרצחה ביום 06.12.06, השמועות אשר התרוצצו סביב המאורע הגיעו לאוזני אולגהטרם הודעתה הראשונה (12.12.06), ואין כל הסבר מדוע החלה "לבלבל" בין עובדות לשמועות דווקא בהודעתה השניה (16.12.06).

ניכר כי לאחר עדות העד ג'נאח, אין לנאשם כל הסבר הגיוני, מניין שאב את המידע לעניין האסלה והשירותים.

ודוק, אם לגרסת הנאשם ורעייתו, ראובן כלל לא הזכיר את המילים "שירותים" ו"אסלה" ומדובר בבלבול הרעייה, מדוע ניסה הסנגור למצוא סדקים בעדות ראובן ג'נאח שאף הוא טוען כי מילים אלו לא הוזכרו (ר' חקירתו הנגדית מיום 29.11.07, ע' 303 ואילך לפרוטוקול).

סיכומו של עניין, הנאשם סירב להצעתו של ראובן לקרוא לאולגה לטלפון על מנת להסביר לה בעברית מה קרה, ואף שיקר לו ואמר שהיא ישנה כדי למנוע שיחה בין השניים.

לאחר השיחה, כעובדה,הנאשם מציין בפני רעייתו כי המאורע קרה "בשירותים באסלה". אין כל הגיון בהסבר "הלוגי", לפיו ילדים נפצעים דווקא בשירותים (באותה המידה, יכלה המנוחה להיפגע בכיתה, במסדרון ובכל מקום אחר), אין כל הסבר מדוע הנאשם דייק וציין "אסלה", הסברי הנאשםלפיהם חשש כי המנוחה נפגעה בשירותים במקלט אותו שיפץ מופרכים, במקלט אותו שיפץ נעקרו האסלות לצורך עבודת הריצוף, לא היו שם אסלות!

כך גם יש לדחות בשתי ידיים את טענת הסנגור בסיכומיו, לפיה אמירות הנאשם בעניין השירותים והאסלה ניטעו בתודעתו ע"י חוקריו. כמבואר לעיל, הנאשם שוחח עם המדובב ג'ניה ביום 12.12.06, טרם לחקירת אשתווטרם חשיפת החוקרים לפרט המוכמן המצוי בידיעתו, כאשר בשיחה זו ציין בפניו:"אמרתי מה התיישבה ושברה ראש על האסלה?"

שקרי הנאשם, רעייתו וחמותו זועקים ומעידים על תיאום גרסאות, מדובר בפרט מוכמן איכותי ביותר שמעצם טבעו, מצוי בידיעתו של מי שביצע את העבירה ויש להעניק לו משקל גבוה.

(3)פרטים ושמועות אשר הגיעו לידיעתו טרם מעצרו:

בחקירותיו, מסר הנאשם שורה של פרטי מידע אשר לטענתו, הגיעו לאוזניו טרם מעצרו. כך למשל, שמע כי ילדה נרצחה בשירותים וגופתה הוחבאה בארון ברזל ונאנסה, לא זכר היכן שמע מידע זה, בהמשך טען שאולי חמותו סיפרה לו זאת.הנאשם תיאר שמועות נוספותסביב הרצח- שהמנוחה נאנסה, נדקרה בשתי דקירות בלב, שתי מכות בבטן, שחתכו את בטנה (ת/480, ע' 14-15).

גם חמותו,הגב' יבגניה גרשייב, מסרה כי שמעה שמועות רבות ופרטה: המנוחה נדקרה בסכין מעל 30 פעם, אחרים סיפרו כי נדקרה למעלה מ- 50 פעמים, נאנסה, אחרים טענו כי לא נאנסה, המנוחה הוכנסה לתוך ארון ועוד, העדה מסרה כי סיפרה שמועות אלו בביתה (ראה עדותה בע' 974 לפרוטוקול).

ואולם, במהלך חקירותיו בהן הודה ותיאר את ביצוע הרצח (לרבות השחזור), הנאשם לא התייחס לחרושת השמועות אשר הגיעה לאוזניו ולא "השתמש" בשמועות, על אף שרצה, כפי הסניגור, "לספק את הסחורה" לחוקריו.

בעניין זה, נשאל:

"ש.אני שואלת שוב, אתה מספר לנו פה על שמועות ששמעת על הרצח, אתה רצית שההודאה שלך תהיה אותנטית ואני שואלת אותך מדוע בחרת להתעלם מהשמועות האלה ששמעת, למה לא אמרת שכשרצחת אותה, דקרת אותה פעמיים בבטן ודקרת אותה פעמיים בלב ושמת אותה בארון ברזל ואנסת אותה, למה לא סיפרת את זה

ת.אני סיפרתי כל מיני דברים לחוקרים וזה אפשר לראות בשחזור, הרבה דברים הם לא שאלו אותי, מה אני יודע ומה אני שמעתי, אונס אני בחיים לא אקח על עצמי

ש.אבל רצח כן

ת.עדיף לקחת 10 מקרי רצח מאשר אונס אחד" (ע' 1124 לפרוטוקול, ש' 22 ואילך).

כפי שהוסבר בפרק זה באריכות, הנאשם מסר שורה של פרטי חקירה מוכמנים, כאשר נימק זאת בכך שהמידע הובא לידיעתו מחוקריו או "מלוגיקה". אם רצה הנאשם להתאים את פרטי הודאתו לחומר החקירה המצוי בידי השוטרים, חומר שאינו מכיר, מדוע לא צרף לגרסאותיו פרטים אלו?

מה טעם בניחושים "לוגיים", שעה שבידו פרטי שמועות אודות הרצח?

מכלל לאו אתה שומע הן.

לא בכדי הנאשם אשר הודה ברצח ושיחזרו, לא כלל שמועות שאין בהן ממש במידע שמסר. הנאשם ידע את שביצעו ידיו, לפיכך יכול היה להבחין בין שמועות האמת לשמועות הסרק וכך עשה.

(4)ידיעת הנאשם כי המנוחה לא נאנסה:

לאורכה של כל החקירה ואף במהלך ההודאות, עמד הנאשם על גרסתו לפיה לא אנס את המנוחה.

כך למשל בחקירתו מיום 21.12.06, הנאשם מנסה לברר האם המנוחה נאנסה, מתעקש שלא אנס אותה והציע לתת את זרעו לבדיקה (ת/29, קלטת מס' 1, בע' 38-39). רק לאחר שהחוקר הצהיר כי המנוחה לא נאנסה, הודה כי רצח אותה וציין כי לא תכנן לבצע בה אונס (ת/29, קלטת מס' 1, בע' 40).

ראה החשש שאשתו לא תקבלו חזרה.

גם בשעה שהנאשם מגולל את סיפור ההתעללות המינית, שלטענתו עבר בילדותו, ורצונו לנקום במנוחה, עדיין, נמנע מלספר כי אנס או ניסה לאנוס את המנוחה(ת/ 29, קלטת מס' 4, ע' 6-9).

במהלך שיחותיו עם המדובב, נראה כי הנאשם חשש כי המנוחה אכן נאנסה (ייתכן כי מקור טעותו בדגימת הרוק שנלקחה ממנו, ראה דבריו למדובב: "אם הבנתי נכון אז גם אנסו את הילדה. אם הבנתי נכון כי עשו לי בדיקת רוק, אבל כדי להרוג בן אדם אתה לא צריך לנשק אותו. אתה הרגת והלכת" (ת/400, מ.ט 163/06 (1), ע' 15)).

הנאשם מהרהר באפשרות, כי יודה ברצח שלא ביצע, ומזועזע מהאפשרות כי יואשם גם באונס:

"נו גם כן אנסו אותה בנוסף לכל. אתה מבין? בשביל מה עוד אני צריך לקחת על עצמי אונס של מישהו אחר."

ובהמשך:

"נ: .. רצח, זה סוף העולם שאלה, זה תיק קשה. אבל רק לא אונס, את זה לא צריך להוסיף לי, פה אני מוותר, חבר'ה. אתם רוצים את דגימת הזרע שלי, הנה, תקחו מה שאתם רוצים, אבל אני לא אנסתי. לא צריך להוסיף לי אונס (לא נשמע). סוף העולם מאלה, אני אקח על עצמי את הרצח, אני אקח על עצמי רצח של מישהו אחר, אני אקח. אני שיט, אחרי זה אני אצא.. הלוואי שיקרה ככה, אני בעצמי אמצא את הבן זונה הזה. אבל אונס זה לא הסעיף שאני הייתי רוצה להגיע בגללו לבית סוהר"

(ת/401, מ.ט 165/06 (5), ע' 33-32).

אם לא די בזאת, ניכר כי הנאשם מבין כי הסכמתו להודות ברצח אך לא באונס, אומרת דרשני, בנדון זה אמר למדובב:

"ר.ז: אני עשיתי טעות, אני פלטתי שמהאף (לא ברור. מדברים בלחש) שאני רצחתי ולא אנסתי. זאת טעות שלי.

מ: ומה אני אמרתי לך?

ר.ז לא היה אונס

מ: מה אתה טיפש?! כמעט שרפת את עצמך

ר.ז: איך

מ: שאמרת שלא אנסת

ר.ז כמעט עשיתי טעות

מ: איזה?

ר.ז: אמרתי על אונס שלא היה

מ: אתה בטוח שלא היה?

ר.ז כן. מהצד שלי לא.. "

(ת/401א', מ.ט 165/06 (26), ע' 19).

(ודוק, מהצד שלי לא).

אם כן, הנאשם אשר נהג לתעתע בחוקרים, לשנות גרסאותיו ללא הרף ולשנות תשובותיו, דבק בגרסה לפיה לא אנס את המנוחה ואף מבין כי מדובר בהגיון מעוות אשר מעורר תהיות.אם רצה לרצות את חוקריו, מדוע לא הודה במיוחס לו לכאורה אלא ברצח בלבד?

הנאשם ציין כי בעיניו, עבירת האונס חמורה יותר מרצח (ראה למשל ע' 1073 לפרוטוקול), אולם עדיין, כיצד ניתן לקבל גרסה לפיה אדם יודה ברצח אכזרי, פשע אשר משמעותו עונש מאסר ארוך וממושך, בעוד הכחשתו האיתנה בעניין האונס תעמוד בעינה.

ניכר, כי הנאשם מסרב בתוקף לשאת באמתחתו חטא שלא ביצע, והרי הנאשם ידע כי לא אנס את המנוחה.

(5)הסכין:

הנאשם, עת תיאר את ביצוע הרצח, ציין כי מדובר באחת מאותן סכינים יפניות בהן השתמש ולאחר מכן, החליף את הלהב וזרק אותו (ראה ת/22, קלטת 1, ע' 119; למדובב ת/401 א', מ.ט. 165/06 (26), עמ' 18; ובשחזור ת/27, ע' 13; ראה ת/438, דו"ח תפיסת חפצי הנאשם כפי שנתפסו אצל המעביד ג'נאח וביניהם הסכין; ראה חוות דעתו של זייצב - ת/665; ראה ת/22, מ"ט 172/06 (קלטת 1) ע' 71-79).

ד"ר זייצב בחוות דעתו (ת/665) ובחקירתו הנגדית, מציין כי השוואת פצעי החתך בגופת המנוחה לסכינים היפניות שנבדקו, מלמדת כי להב סכין יפנית אכן יכול לגרום לפצעי חתך כפי אלה שנמצאו בגוף המנוחה (ראה עדותו בע' 895 לפרוטוקול).

הנאשם יכול היה לבצע את הרצח באמצעות הסכין אשר נשא תדיר בכליו.

(ובניגוד גמור לפרשנות הסניגור בסיכומיו, אשר הגדיל לקבוע כי החתכים שנתגלו בצוואר המנוחה, לא יכלו להיגרם מלהב סכין יפנית באורך 3-4 סנטימטרים כתיאור הנאשם בהודאתו, קביעה "מדעית" שאיננה מעוגנת בכל ראיה, לרבות חוות דעת מומחה ההגנה).

המאשימה מוסיפה על כך וטוענת, כי רצח באמצעות סכין יכול להתבצע בשני אופנים: חיתוך או דקירה, ומאחר ובהודאותיו מציין הנאשם, כי חתך את צוואר המנוחה, מבקשת המאשימה לראות בנתון זה פרט מוכמן.

ואולם, בחקירתו מיום 15.12.06, שאל החוקר מלכא את הנאשם:

"יכול להיות שהיא (לא נשמע) וחתכת וזהו, נהיה סוף הדרך" (ת/174 ב', מ"ט 167/06 (2), בע' 7).

חקירה זו קדמה להודאות הנאשם בפני החוקרים והמדובב, אמנם, אף שהשאלה נשאלה בשפה העברית, ולא ניתן לדעת האם הנאשם קלט והפנים את תוכן המילה "וחתכת" או שמדובר ב"חוכמה בדיעבד".

בפועל, הנאשם בחקירתו בפנינו לא הזכיר חקירה זו, טען כי מאחר ומדובר בסכין יפנית, העריך כי מדובר בחיתוך ולא בדקירה (ראה ע' 1134 לפרוטוקול) לא הסביר מדוע העריך כי המנוחה נרצחה דווקא בסכין יפנית, שעה שאיננו הרוצח, והרי רוצח יכול היה להשתמש בכל סכין שהיא.

לכך יש להוסיף כי טרם הודאת הנאשם כי חתך ולא דקר, נשאל דווקא לעניין דקירות: "תגיד לי רומן, כמהדקירות בסכין ביצעת? נו, תשתדל להזכר" (ת/22, קובץ 2, בע' 7).

אילו היה החוקר רומז לנאשם מהי התשובה הנכונה, כפי תיאוריית הסנגור להשתלת מידע וכו', כפי סיכומיו לאורך ולרוחב, היה החוקר משתמש דווקא במילה "חיתוך" ולא "דקירה", ואילו היה הנאשם לומד תשובותיו מפי חוקריו, היה עונה "דקירה" ולא נזכר (לנטען) במילה "וחתכת", שנאמרה לו בחטף בחקירתו מיום 15.12.06.

אולם שעה שהמילה "וחתכת" נאמרה לנאשם, בדגש על זהירות מופלגת הנדרשת בדיני נפשות, לא ניתן לראות בנתון החיתוך ככזה, פרט מוכמן.

(6)המכניזם של ביצוע הרצח- הפגיעה בגוף המנוחה:

בנוסף לרשימת הפרטים המוכמנים כמפורט לעיל, גם בתיאור מכניזם הרצח, נמצאו פרטים רבים אשר יכול היה למסור מבצע הרצח, הוא ולא אחר.

חתכים בצוואר:

בהקשר זה וגם לאור חוות דעת ד"ר זייצב מטעם המאשימה וד"ר קוגל מטעם ההגנה, חשיבות לאורח הפגיעה בצווארה של המנוחה לאמור, הדרך בה בוצע השיסוף והחתכים וזאת מול הממצאים, הן אלה הפתולוגיים והן הצילומים.

דו"ח הנתיחה, ת/11 על הצילומים בו והן הצילומים מתוך לוח הצילומים ב – ת/1 (צילומים 14-20), העולה מ – נ/298 והדו"ח הפתולוגי, מלמדים כי מותה של המנוחה נגרם עקב הפגיעה בצוואר, השיסוף עבר דרך הרקמות הרכות של הצוואר, סחוס הגרון, הוושט, השריר, הוריד היוגולארי, עורק התרדמה, דרך האונה השמאלית של בלוטת התריס ועד החוליות הצוואריות.

[יש לדחות את תמיהת הסנגור בסיכומיו, לפיה גבר בוגר יכול היה לשבור את מפרקת המנוחה מבלי להיזקק למרחץ דמים, לדבריו "רק ילד או ילדה זקוקים לסכין כדי לקטול את חייה של המנוחה", כאשר אין להכביר מילים על קביעה נחרצת ומופרכת זו].

הנאשם שבפנינו תיאר את אופן השיסוף, השיסוף הודגם על המדובב כאשר הנאשם מוסיף ומסביר למדובב כי משני צידי הצוואר כלי דם גדולים, להם קרא בשמות "אאורטה" ו"אריטריה" ככלי דם מובילים מהלב אל המוח ולהפך.

בעת ההדגמה על המדובב (ההדגמה הראשונה - ת/787, 23:42 ואילך), הנאשם מצביע על צווארו של המדובב, אחר על צווארו שלו, ואומר במילותיו כי החיתוך במקום עליו הצביע הוא הדרך המהירה ביותר להרוג.

כאן אסכים, כי שחזור הנאשם על המדובב (ההדגמה השנייה- ת/8, זמן: 00:01:56) אינו תואם במדויק לממצאי הנתיחה.

אכן, הנאשם מדגים שתי תנועות שיסוף, האחת לצוואר ואחת לכיוון נמוך יותר, בנוסף, החיתוך בהדגמה מתבצע באזור צווארו הימני של המדובב ולא מאוזן לאוזן כפי שמלמדת הנתיחה.

עם זאת, בעת ההדגמה המדובב הסב פניו ימינה (לעבר הנאשם), על מנת לצפות בהדגמה – בנסיבות אלה החתך בכיוון צווארו הימני מתבקש. תנועה זו של המדובב ופנייתו לעבר המיטה מיד בתום הדגמת "החיתוך" הראשון, הביאו להדגמת "החיתוך" השני באזור נמוך יותר.

הנאשם הוסיף, כי למד על חיתוך הצוואר מספר הלוחמה בסכין של הק.ג.ב באינטרנט (ת/9, ע' 27) כאשר במחשב הנאשם שנתפס, אכן נמצא ספר על לוחמה בסכין (ת/344 א' וראה המאמר אותו קרא הנאשם, ת/15 ו- ת/16 באשר למכלול הרלוונטי לאמור לעיל).

(מעבר לאוסף הסכינים ככזה).

על תיאור זה בפני המדובב, בפנינו גם דברי הנאשם בחקירתו, כעולה מ –ת/22 (קלטת 2) עמ' 10,34, שם מציין הנאשם כי חתך את המנוחה בגרונה פעמיים, כאשר הוא משסף את הגרון עד אמצעו (ת/22 (קלטת 1) עמ' 111 – 113 וההדגמה ב – ת/21 (דיסק 1) זמן 01:24:25 ואילך).

בהקשר זה יש לדחות את טענת הסנגור בסיכומיו, לפיה הנאשם הבין כי מדובר על יותר מפגיעה צוואר אחת, אחר שנשאל ע"י סשה בחקירה זו: "כמה פעמים אחת או שתייים".

לצורך שלילת הטענה, יובאו להלן דברי הנאשם וחוקריו בעניין זה:

"סשה: תגיד לי רומן, כמה דקירות בסכין ביצעת? נו, תשתדל להזכר

רומן: אחת או שתיים

סשה: כמה פעמים פגעת בה עם סכין, אחת או שתיים?

רומן: פעמיים" (ת/22, קובץ 2, בע' 7).

אם כן, הנאשם ענה מלכתחילה "אחת או שתיים", לאחר תשובתו מבקש ממנו החוקר להיזכר, מדובר בשאלה לגיטימית ואף מתבקשת ואין לראות בה רמיזה כנטען.

ראה לעניין זה גם תשובותיו של החוקר סשה בחקירתו הנגדית (ע' 457 לפרוטוקול ואילך) המדברות בעד עצמן.

בנוסף, כבר בעת שהדגים הנאשם את השיסוף על המדובב וטרם לחקירה זו, דימה חיתוך צווארו פעמיים (ראה ת/8, מ"ט 165/06 (26), זמן 1:37:12).

כן יש לדחות את הטענה, כי הנאשם בהיותו אזוק בידיו, התקשה להדגים שיסוף מאוזן לאוזן ועל כן הדגים שיסוף על חצי צוואר בלבד, שהרי לאחר ההדגמה הוסיף הנאשם את מילותיו: "כמעט עד הסוף", אזולאי שואל שוב:

"ככה, כמו שאתה עומד, עד הסוף?"

הנאשם מדייק:

"כמעט עד הסוף"

ושוב:

"לא עד הסוף, כאילו חצי" (ת/22, קלטת מס' 1, בע' 112-113).

הנאשם היה אזוק בעת ההדגמה, על כן טען הסנגור, כי ביצע חיתוך לא עד הסוף. שעה שברי, כי ידי הרוצח היו חופשיות בשעת הרצח, והטענה כי הנאשם ניסה באופן "לוגי" לדמות את הרצח הרי שהיה מדגים חיתוך שלם. אם לא די בכך, הנאשם הוסיף מפורשות, במילותיו ומבלי שנשאל, כי מדובר בחיתוך חצי הגרון.

ושוב, ניתן ללמוד כי בתיאוריית הסנגור לעניין ההדרכה אין ממש, אזולאי שאל בפירוש "עד הסוף?" הנאשם בחר שלא להשתמש בשאלה "המדריכה" ולהתאים לה תשובתו, אלא דייק "לא עד הסוף, כאילו חצי".

מוסיף הסניגור וטוען, כי הנאשם מדבר על שתי פגיעות, כאשר אחת מהן פגעה בגרון והשנייה בחזה, עובדה העומדת בסתירה לממצאי הנתיחה.

עיון בהפניה מלמד אחרת. הנאשם אומר: "אני כביכול בגרון פגעתי לה, ואחר כך רציתי לתקוע.. נו להב אבל זה לא" (ת/22, קובץ 2, בע' 34), בדברי הנאשם אין תיאור של פגיעה אחת בגרון.

ממצאי ד"ר זייצב, כעולה גם מחקירתו (ע' 892-893 לפרוטוקול), תואמים את תיאור הנאשם לאמור, הפגיעה העיקרית נגרמה בצד שמאל של הצוואר, שם נפגע עורק התרדמה היוצא מהאריטריה, וזאת כמפורט כאמור לעילכדברי הנאשם למדובב, לא פחות.

לטענת ההגנה, שחזור הנאשם אינו תואם לממצאי הפתולוג, במספר הפגיעות, במיקומן ובצורתן, ולא כך.

אכן, הנאשם לא תיאר בשחזור שתי הנפות סכין, אולם בשים לב לכך שמדובר בשחזור ושעה שהנאשם קרב את הסכין לצוואר השוטרת, לא הדגים בתיאור איטי ומדויק אלא מיד פנה להסברים, הרי שהעדר הנפה נוספת אינו מאיין פרט מוכמן זה.

בנוסף, ראה קביעת הפתולוג זייצב לעניין תנועות הסכין: "שתי תנועות של הסכין או תנועה אחת של הסכין שיצרה שני חתכים" (ע' 892 לפרוטוקול, ש' 5), משמע, ייתכן כי פצעי המנוחה בצוואר נגרמו מאבחת סכין אחת.

העד זייצב הוסיף, כי גם הפגיעות בסנטר, מתחת לשפה ובית החזה, יכלו להיווצר באותו הזמן ומאותה הנפה (שם, בש' 14 ואילך), מכאן מענה לתמיהת הסנגור, כיצד בשחזור לא באו לידי ביטוי פצעי המנוחה באזורים אלו.

לאור קביעת זייצב, חוות דעתו ת/11, ובאין חוות דעת סותרת (ראה ד"ר קוגל בעדותו בפנינו, ע' 1748 לפרוטוקול, הדגיש כי חוות דעתו נוגעת רק לכיווני החתכים), אין להוציא מכלל אפשרות כי הנפת הסכין (אחת או שתיים) כוונה לצוואר המנוחה, כאשר במהלך התקיפה ותגובת הקורבן, נגרמו גם יתר הפגיעות שלעיל. בנסיבות אלה, אין לצפות כי הנאשם ישחזר גם פגיעות אלה, בנפרד ובמפורט.

אם כן,בשלוש ההדגמות שנערכו בשחזור (ובנוסף להדגמה בפני המדובב), הנאשם מדגים את חיתוך גרונה של המנוחה (ראה בתמלול, שלוש ההדגמות ובזמנים שונים ת/27, ע' 6-8).

גם כאן, לאחר שהנאשם חזר בו מהודאתו ועומת עם האמור לעיל, לאמור כיצד ידע כי גרונה של המנוחה נחתך דווקא, חזר וציין בפני החוקר כי מדובר בלוגיקה וכך ראה בסרטי אקשן רוסיים, זו הדרך המקובלת (ראה ת/222 (קלטת 2) ע' 10); בבית המשפט הוסיף וציין, כי אמרו לו שהיו שני חתכים בגרון והוא הסכים לכך (ע' 1134 לפרוטוקול).

וכבר קבעתי, אי ישוב הדברים במפורט לעיל.

האם הרוצח שמאלי?

עניין נוסף לענות בו בהקשר זה הינו טענת ד"ר חן קוגל, מומחה ההגנה, לפיה שניים מכיווני החתך הם מימין לשמאל (נ/284) (הסנגור בסיכומיו טען, בניגוד למומחה מטעמו, כי כיווני החתך הם משמאל לימין, במענה לבקשת המאשימה להתעלמות מטעויות שנפלו בסיכומיו, חזר בו מטעותו).

מכאן, בהתאם לחוות דעתו של ד"ר קוגל, דברי ההגנה כי שיסוף הצוואר מימין לשמאל בסיטואציה המשוחזרת ניתן לביצוע רק ע"י איטר יד ימין, זאת כאשר הנאשם ימני.

לטענת ההגנה, אין בנמצא חוות דעת הסותרת את מסקנת קוגל.

ואולם, ד"ר זייצב שלל את האפשרות לקבוע כיווני חתך (ראה ע' 892 לפרוטוקול), האמור מתיישב עם הספרות המקצועית עליה מסתמך גם ד"ר קוגל עצמו, לא ניתן לקבוע חד משמעית, ניתן להעריך בלבד, לא בכדי בחוות דעתו של ד"ר קוגל הסתייגות לעניין זה, כאשר המינוח הינו ככל הנראה מימין לשמאל (ראה ס' 9, בעמ' 9, ל- נ/284) וכך גם בחקירתו הראשית קבע:

"ש:.. האם אדם ימני יכול לבצע את החתכים האלה

ת: אני לא יכול להגיד אם הוא ימני או שמאלי, אני לא יכול לשלול אני רק אומר שביד שמאל זה יותר קל" (ע' 1750 לפרוטוקול, ש' 9).

אם כן, בחוות דעתו לא ציין ד"ר קוגל, כי מדובר ברוצח ימני או איטר יד ימין, אינו קובע זאת בחוות דעתו, מציין כי לימני יהיה קשה יותר אך לא יכול לשלול כי החתכים שבוצעו מימין לשמאל יבוצעו גם על ידי ימני.

אוסיף, הניסוי על עור תרנגולת (ניסוי המדמה את כיווני החתך) לאו ניסוי הוא, אינו מוכר בספרות המקצועית, לא ראיתי דבר וחצי דבר המחזק השערה זו תוך החזקת עור תרנגולת וניתן לומר שאף המומחה עצמו לא עמד ממש על ניסוי נטען זה.

אין לקבל את טענת ההגנה בסיכומים, לפיה לתוקף ימני קל יותר לתקוף את הצד השמאלי, זאת כאשר החתכים בגוף המנוחה נמצאו בפלג גופה הימני. טענה זו איננה נתמכת בחוות דעת ואף איננה מתיישבת עם שורת ההיגיון, איני רואה מדוע אדם ימני יפגע דווקא בצד השמאלי של קורבנו, שעה שהתוקף עומד מאחורי קורבנו.

ודוק,איש המעבדה עוזיאל אישר, כי המנוחה נרצחה בעודה עומדת סמוך לקיר המערבי (הגובל בתא הראשון) (ראה ע' 1411 לפרוטוקול, ראה עוד ע' 1418 לפרוטוקול).

עוד הוסיף:

"אנו מסיקים שהמנוחה עמדה כאשר בעצם פניה מול ההתזות הללו וזו התנוחה שלה והיא צריכה לעמוד די קרוב לאותו מישור של מזוזת הדלת" (ע' 354 לפרוטוקול, ש' 26).

כלומר, הנאשם עמד מאחורי המנוחה כאשר פניה מופנות לעבר הקיר המערבי, משמע צידה הימני נחשף לעברו,עובדה המתיישבת עם פגיעותיה בצד זה וללא כל קשר לשאלת ידו הדומיננטית של הנאשם.

על כל אלה, נוסיף כעובדה שאינה שנויה במחלוקת, כי גם אם החתכים אכן בוצעו מימין לשמאל, אין הדברסותר את הדגמת הנאשם בפני המדובב (ת/8, מ"ט 165/06 (26), זמן 1:37:12) ואת ההדגמה בשחזור (ב- ת/26, זמן 55:40).

ראוי לציין, כי בחקירותיו הדגים הנאשם את החתך פעם מימין לשמאל ופעם משמאל לימין (בשחזור, ידי הנאשם אזוקות, בעוד שבפני המדובב ההדגמה היא כאשר ידיו חופשיות).

אם כן, הנאשם ידוע ידע לתאר את פרטי הפגיעה בצוואר, ציין שני חתכים כמצוין לעיל בפני החוקר סשה, ידע לציין מיקום, כי אינם מקבילים, ידע היכן הנקודה הקריטית, הסבריו ללוגיקה או לאנטומיה שלמד בבית הספר לא מתיישבים עם דבריו וההדגמה בפני המדובב.

החתכים בבית החזה:

על גופת המנוחה, בקדמת בית החזה בחציו העליון, נמצאו שני פצעי חתך שטחיים (ת/11, ע' 4, ס' 5).

בחקירתו ביום 19/12/06, מציין הנאשם, לא אחרת, כי תוך כדי הדקירה בצוואר, הרימה המנוחה את ידה והוא פגע בה ביד ובבית החזה, חתך שלא היה עמוק, כאשר הנאשם מצביע במדויק על מיקום הפגיעה בחזה (ראה ת/21, מ"ט 172/06 (דיסק 1) זמן 2:04:10 – 2:04:28), גם בשחזור (ת/27, ע' 7-8) מתייחס הנאשם לחתך בחזה ככזה שבוצע בטעות, כאשר ידו החליקה.

ואכן, הפתולוג זייצב אישר כי החתכים בחזה נגרמו ככל הנראה תוך כדי הפגיעה בצוואר (ע' 891 לפרוטוקול).

המאשימה מבקשת לראות בנתון זה פרט מוכמן נוסף. מאידך, הפנה הסנגור לקטע חקירה, בו נשאל הנאשם ע"י אזולאי:

"אוקי, תזכר עכשיו, אתה עומד ככה, יכול להיות היא עומדת ככה ואתה עושה ככה מאחורה, תסתכל, תעמוד אחרוה, איך ככה דוקר לה בחזה, מה אתה עושה? (ת/22, קלטת מס' 1, ע' 111).

לדבריו, הנאשם למד מרפ"ק אזולאי כי קיימת פגיעה בחזה המנוחה, ומאחר ובסכין יפנית לא ניתן לבצע דקירה, ציין חיתוך.

אכן, לאור אמירת אזולאי ובדגש על הזהירות הנדרשת בדיני נפשות, אין לראות בידיעת הנאשם על קיום פגיעה בחזה, פרט מוכמן.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מהנתונים האחרים שמסר הנאשם, מלבד קיומו של החתך. הנאשם ידע להוסיף, כי פצעי החזה נגרמו תוך כדי הנפת הסכין לעבר הגרון, הוסיף כי מדובר בחתכים לא עמוקים (כאמור, ת/22, קובץ 2, בע' 45) וכאמור, בטעות כאשר ידו החליקה.

תיאור זה של הנאשם דווקא את החתכים השטחיים בבית החזה (תמונות 19 – 21 ב – נ/298; תמונות 3, 5, 8, 10 ו – 16 ב – ת/11) מצביע על כך כי מדובר בפרט מוכמן, אף אם פחות בעוצמתו, עדיין לא ניתן לבטלו כליל.

החתכים ביד:

בידי המנוחה נמצאו פצעי הגנה, כך גם בשורש כף יד שמאל של ידה נמצא פצע חתך ללא דימום (תמונות 22-27 בחוות הדעת ת/11; נ/298, צילומים 23-29).

לעניין החתך בשורש כף היד, קבע המומחה ד"ר זייצב, כי אפשר ומדובר בפצעי הגנה (אשר נגרם לאחר הפגיעה הצווארית) והסבריו לעניין זה, לא נסתרו (ר' ע' 894 לפרוטוקול). ההגנה לא הציגה חוות דעת סותרת לענין זה, ד"ר קוגל לא הסתייג ממנה ואלה הקביעות לנגד עינינו.

(אציין, קביעת הסנגור החוזרת כחוט השני בסיכומיו, לפיה חוות דעתו של הפתולוג זייצב, קובעת כי בשלב ביצוע החתך בשורש כף היד, המנוחה שבקה חיים או לחילופין איבדה את הכרתה, שגויה ומטעה. זייצב העיד מפורשות, כי הפגיעה התבצעה לאחר הפציעה הקטלנית בצוואר, אולם ייתכן כי בשלב זה המנוחה עדיין נותרה בחיים ואף הרימה ידה בהתגוננות, לפיכך לא ניתן לשלול כי מדובר בפצע הגנה- ר' ע' 894 לפרוטוקול).

נושא הפגיעה עלה בחקירת הנאשם כבר ביום 19/12/06 (ת/22 (קלטת 2) עמ' 41-46), הנאשם השיב לחוקר יורם:

"נדמה לי שללא כוונה, חתכתי אותה ביד, כשהיא הרימה את היד".

הנאשם בהמשך מדגים.

כך גם בשחזור (ת/27, ע' 7) הפגיעה בטעות ביד, כאשר הרימה את ידה להתגונן.

החתכים ביד היו לאחר הפגיעה המשמעותית בצוואר וגם תשובות הנאשם בחקירתו ביום 21/12/06 (ת/28, ת/29) אין בהן סתירה לקביעות ד"ר זייצב.

לטענת הסנגור, החוקרים רמזו לנאשם כי המנוחה נפגעה בידיה. כנטען, אזולאי עמד, הצביע על חלקי גופו באומרו: "גוף שלי זה ראש, זה רגליים ובטן וחזה, זה גב, זה ידיים, זה צוואר, נכון, זה גוף? בסדר? אזניים, הכל יש בגוף נכון?" (ת/22, קובץ 2, ע'42-43).

מספר משפטים לאחר מכן שאל סשה: "ראש, כתפיים, ידיים", מאחר והנאשם ציין קודם לכן כי לא פגע בראש המנוחה, מסיק הסנגור כי תשובת הנאשם לפיה פגע בידי המנוחה, מתבקשת.

יש לדחות את הטענה, מהכתובים עולה כי אזולאי הציג בפני הנאשם את מרבית איברי הגוף, כאשר הנאשם בחר מתוך רשימה זו איבר ספציפי, דייקואמר הפגיעה ביד.

אוסיף, כי טענת הסנגור לעניין ההדרכה ע"י סשה מטעה, שעה שציטט: "ראש, כתפיים, ידיים", ובחרלהשמיט את האפשרות הנוספת שהציג סשה: "רגליים" (שם, בע' 43). ודוק, הנאשם לא ציין פגיעה ברגליים, בכתפיים או בכל איבר אחר, אלא דייק "חתכתי אותה ביד".

עוד נטען, כי החוקרים רמזו לנאשם, כי הפגיעה ביד נגרמה לאחר מותה של המנוחה, ראה דברי יורם אזולאי: "אחרי שהיא נפלה, במקום נוסף בגוף שלה" (ת/22 (2) בע' 41) ואולם, המאשימה טוענת כי מדובר בתמלול שגוי, כאשר בפועל נאמר: "גם יכול להיות אחרי שהיא נפלה, לפני שהיא נפלה..". האזנה לקלטת החקירה (ת/21, קלטת 1, זמן 02:00:57) מעלה, כי הצדק עם המאשימה, וראוי כי הגורמים הרלוונטיים ייתנו דעתם לקיומו של תמלול משטרתי כהלכתו.

לעניין החתך העמוק בשורש כף ידה השמאלית של המנוחה, מתאר הנאשם:

"תפסתי אותה בגרון, והיא הרימה את היד.. בפעם השניה, תקפתי, פגעתי ביד שלה כאן"

הנאשם מצביע על איזור פרק ידו (הימני) ומתאר את החיתוך ככזה שנגרם לאחר שהמנוחה הרימה ידה להתגונןולאחר תיאור הפגיעה בצוואר.

הסנגור טוען, כי הנאשם הצביע על מרכז הזרוע של יד ימין, והיות והפגיעה נמצאה בשורש כף היד השמאלית, הרי שלא ידע מיקום הפגיעה.

עוד טען, כי פצעי ההגנה אצל המנוחה נמצאו באצבעות ידיה ולא בכפות ידיה, כאשר הנאשם לא תיאר פרט זה ואף לא נתן ביטוי לנתון זה בעת ההדגמה על המדובב.

הנטען שגוי והרי הנאשם ציין במפורש, כי המנוחה התגוננה ותפסה את הסכין (ת/22, קובץ 2, בע' 53), כאשר פגיעות באצבעות (ובכל מקום אחר) יכולות להיגרם כתוצאה מניסיונה לאחוז בסכין, להטותה ומלהט המאבק בין השניים.

בעניין אי ההדגמה על המדובב אין ממש. מדובר בהדגמה קצרה בה תיאר הנאשם חיתוך הצוואר, אין לצפות כי בסיטואציה זו יבקש מהמדובב לדמות את המנוחה, להתגונן מפניו ותוך כדי ביצוע הדגמה גם של פצעי ההגנה בידיה.

לעניין מיקום הפגיעה - בשעת ההדגמה בשחזור פרקי ידיו של הנאשם היו אזוקים זה לזה (ראה ההדגמה ת/21, דיסק 1, 02:02:50 ואילך). העובדה, כי הצביע על יד ימין ולא על יד שמאל, אמנם מפחיתה מעוצמת הפרט המוכמן, אולם הגיונית ומתקבלת על הדעת, שעה שהנאשם מנסה לאמץ זכרונו ולהיזכר בפרטי אירוע אלים וטראומטי שהתרחש כשבועיים טרם חקירתו.

עוד כעובדה, הנאשם מצביע בתחילה על פרק ידו הימנית, בהמשך מתקן "קרוב לוודאי פה" ומצביע על מרכז הזרוע, ניכר כי הנאשם מאמץ זכרונו ולא בטוח בעצמו.

עוד הפנה הסנגור לחילופי הדברים הבאים:

"רומן: ..דקרתי עוד פעם ופגעתי במקרה ביד שלה כאן. אתה כבר תכתוב אני לא יודע

סשה: איך זה נקרא? כף יד ימין?

רומן: זה לא כף יד. זה מרפק

סשה: שורש היד?

רומן: כן, שורש היד.."

(נ/55, בע' 123-124)

לדבריו, הנאשם ביקש לתאר פגיעה במרפק, כאשר סשה מכוונו לתיאור פגיעה בשורש כף היד.

צפייה בהקלטת ההתרחשות (ת/21, דיסק 1, זמן: 03:00:20), מלמדת כי הנאשם מצביע על פרק ידו לכיוון מרכז הזרוע וכלל אינו מורה על מרפקו. בנסיבות אלה, ניתן להבין כי שיחתו עם סשה היא בנוגע לכינויו של האזור עליו הצביע - פרק יד ומטה, האם מכונה מרפק או פרק ואין מדובר בהדרכה, ולעניין ההצבעה הלא מדייקת (פרק היד לכיוון מרכז הזרוע, ראה לעיל).

טענת הסנגור, לפיה הנאשם הכיר את המילה "מרפק" שכן בחקירתו תיאר כיצד פתח את דלת קומפלקס השירותים עם המרפק (ת/22, קלטת 1, בע' 20), אין בה ממש. כעובדה, הנאשם מציין מרפק ואינו מורה על איבר זה, גם אם במקום אחר ציין מילה זו, כאן לא ידע לדייק.

כאשר עומת הנאשם עם השאלה, כיצד ידע לומר כי המנוחה נפגעה בידה, חזר ללוגיקה (ת/202 (קלטת 2) ע' 2-3).

בתארו את טענות הלוגיקה, מפליג הנאשם לעבר תיאורים בהם המנוחה החזיקה כביכול בטלפון ואותו אדם שפגע בה כדי להוציאו מידה, פגע בידה (ת/205 א', בע' 6-8).

הסנגור המשיך לטעון להכוונה לעניין יד שמאל, העלה אפשרות לפיה החוקר סשה הפשיל שרווליו כאשר שרוול יד שמאל הופשל נמוך יותר משרוול יד ימין, דבר המהווה רמז לנאשם.

הפשלת שרוולים כדי הכוונה ורמז, חסרי אחיזה (ומדוע הפשלה נמוכה מרמזת יותר מהפשלה גבוהה ביד ימין?), מה גם שניתן אמון מלא בעדותו של החוקר סשה כמבואר כעד מהימן, ישיר, עקבי, קוהרנטי ומדויק, השולל זאת בחקירתו בלשון ברורה (ע' 458 לפרוטוקול).

עוד יש לדחות את הטענה הקונספירטיבית והמקוממת, לפיה סשה פרס את כף ידו באוויר למשך 14 שניות (ת/21, דיסק 1, זמן 02:02:14), משל מרמז לנאשם. מצפייה בקטע הרלוונטי נראה סשה מדבר כשהוא מניע בטבעיות את ידיו, כאשר יורם קוטע את דבריו, נשארת ידו באוויר, ההתנהלות טבעית ואותנטית, ואילו רצה לרמז לנאשם, סביר להניח כי היה "פורס" את ידו השמאלית ולא הימנית, כפי שעשה בפועל.

הסניגוריה אשר טענה בעת חקירת סשה, כי הנאשם כוון לשורש כף היד, ויתרה על הקרנת קטע שלפי דבריה מבסס זאת (ע' 596 לפרוטוקול), לא בכדי וכאמור, מה טוב ממראה עיניים, והרי הקלטת נצפתה על ידי ומדברת בעד עצמה.

אם כן, הנאשם ידע לספר על החתכים ביד המנוחה, הזכיר את החתך בשורש כף היד, תיאר כי מדובר בפצע הגנה, פצע שנגרם לאחר הפגיעה בצוואר, כאשר מדובר בפרטים מוכמנים מובהקים.

חתכים במותן:

כך גם כך, התייחס הנאשם גם לחתכים בחולצה, באזור המותן (ת/22 (קלטת 2) ע' 41; נ/55, מע' 124), כאשר הינו מציין כי יתכן ופגע במנוחה מתחת למותן (ראה גם ההדגמה על פרק היד).

ואכן, על חולצת המנוחה בקצה התחתון מימין נמצאו שני קרעים קטנים (ת/11, ע' 2).

(7)סיכום הפרטים המוכמנים:

כפי מתווה הפסיקה, קיימים שלושה מבחנים בהם צריכה לעמוד ידיעת פרט מוכמן:

הבקיאות בפרט תהיה ברורה וגלויה; קיומו של הפרט במציאות יוכח כדבעי; פרט זה לא יכול היה להימצא אלא בתודעתו של מי שביצע את העבירה (ר' פס"ד אל עביד הנ"ל, בע' 719)

ככל שמדובר בפרט מוכר, ידוע או כזה שניתן להעניק לקיומו הסבר נוסף, קטן משקלו, וככל שמדובר בפרט חריג ומיוחד יותר, גדל משקלו.

כך אין הכרח, כי נאשם ימסור את כל פרטי הפרט המוכמן ובמלואם (כך למשל, תיאר הנאשם את תנוחת המנוחה בשעת השיסוף בבחינת פרט מוכמן, עם זאת, לא דייק כשמסר כי עיני המנוחה נותרו פקוחות לרווחה, כאשר בפועל נמצאה המנוחה כשעיניה עצומות).

אין לנו ראיה כלשהיא לעניין העיניים, לא מדעית ולא אחרת, מה התרחש או מה יכול להתרחש, אם פיסיולוגית ואם על-ידי אחר, בין פרק הזמן שבו נטש הנאשם את זירת הרצח לבין הצילום.

על רקע מבחני הפסיקה, אעמוד עתה על הפרטים המוכמנים הנוגעים לענייננו והמפורטים לעיל, תוך הכרעה במשקלם.

פרטים מוכמנים בעלי משקל מכריע:

בקטגוריה זו ניתן למנות את הפרטים שנמסרו ע"י הנאשם, פרטים אשר לא היו בידיעת התקשורת או חוקריו.

הנאשם ידע למסור, כי לא יכל לנעול את דלת תא 2 מבחוץ, כאשר בשלב זה טרם נודע לחוקריו, כי מנעול הדלת המאפשר פתיחתה מבחוץ, שבור. הנאשם הסתבך בשקריו כשניסה להסביר כיצד ידע עובדה זאת, לבסוף הודה ששיקר, לא ראה את דלת התא והמנעול השבור במראה.

מדובר בפרט מוכמן חריג, ידיעת הנאשם לגביו ברורה ויש להעניק לו משקל גבוה.

עוד ניתן למנות את תיאור תנוחת המנוחה בשעת הרצח כפרט מוכמן חריג. הנאשם, הן בשחזור והן בחקירותיו, ידע לציין כי המנוחה עמדה כשצידה מופנה אליו, הדבר תואם לממצאי הזירה, כפי עדות עוזיאל, ולהתזות הדם על הקיר הגובל עם תא מספר אחת.

יצוין, כי בעת שהנאשם מסר ושחזר פרט זה, טרם ניתנה חוות דעתו של עוזיאל (מיום 25.12.06), מדובר בפרט מוכמן שלא היה בידיעת החוקרים ומצביע ברורות על הנאשם כמבצע.

עוד אוסיף לקטגוריה זו את שיחתו של הנאשם עם ראובן ג'נאח. אין חולק, כי התקיימה שיחה בין השניים, כאשר הנאשם שיקר לראובן וביקש למנוע ממנו מלשוחח עם רעייתו ולהסביר לה בעברית ברורה מה ארע בביה"ס.

בסיום השיחה אמר הנאשם לאשתו ובעברית: "ילדה נפלה מאסלה בשירותים", כאשר נכון לשעת השיחה, הנאשם טרם נחשף לידיעות בתקשורת אודות הרצח ופרטיו, וראובן עצמו כלל לא ידע כי הרצח ארע בשירותים (ובוודאי לא בהקשר של אסלה).

מדובר בפרט מוכמן, ספציפי ומדויק, אשר לא יכול היה להיות בידיעת הנאשם, אלמלא ביצע את הרצח, כאשר בהסבריו המשונים לענין זה (תמיד נופלים בשירותים, החשש כי נפגעה במקלט בו לא היו אותה עת אסלות) כשל, שינה גרסאות ושיקר.

פרטים מוכמנים בעלי משקל גבוה:

בקטגוריה זו אמנה את הפרטים המוכמנים, אשר היו בידיעת הנאשם ללא הסבר מניח את הדעת.

בשל הזהירות המופלגת בה נהגתי במהלך פרק זה, פרק אשר מבסס את הרשעת הנאשם לבד מהודאותיו (אשר ככאלה, יש להיזהר בהן מחמת חשש, ולו קלוש, להודאת שווא), אעניק משקל מופחת לקטגוריה זו, שעה שפרטים אלו היו ידועים גם לחוקרים או לכלי התקשורת.

הנאשם בחקירותיו ציין, כי טרם הרצח עמדה המנוחה ליד התא השני, ואף בשחזור הוביל את השוטרת המדמה את המנוחה לעבר תא מס' 2, מדובר בפרט מוכמן אשר היה בידיעת הנאשם.

פרט זה היה אמנם בידיעת החוקרים, אולם משדחינו את הטענה כי הפרט נרמז לנאשם ואת הטענה כי עובדת מציאת גופת המנוחה דווקא בתא 2 הייתה ידועה ברבים (טענה שלא באה מפי הנאשם), ואת הטענה המגוחכת כי מדובר בהשערה הגיונית שכן : "אף אחד לא נכנס לעשות את צרכיו בתא הראשון או הרביעי", הרי שמדובר בפרט מוכמן בעל משקל גבוה.

כן יש למנות את העובדה, כי הנאשם ציין בפני חוקריו, כי ראה מספר טיפות דם בשירותי הבנים, כאשר בווידויו בפני המדובב "ייסר" עצמו על שמספר טיפות דם טפטפו מלהב סכינו כאשר לא טרח לנקותן, ו"טעה" כפי דבריו למדובב פעם אחר פעם.

בפועל, אכן ממצא זה נצפה בשירותי הבנים, הנאשם העלים נתון זה מפני חוקריו עוד כשנחקר כעד, כאשר נתון זה תמוה ביחס לאדם חף מפשע.

עוד נזכיר את עמידתו האיתנה של הנאשם ודבקותו בגרסה, כי לא אנס את המנוחה (אף בשלב בו טען לאיבוד זיכרון, שלב בו לכאורה, אינו יכול לשלול אופציית האונס). הנאשם מוכן היה להודות ברצח אשר, לכאורה, לא ביצע, אך לא באונס. התעקשות הנאשם על גרסה זו מעידה על ידיעתו כי המנוחה לא נאנסה, עובדה שאין הסבר כיצד תגיע לידיעתו.

לבסוף, נמנה את שלל הפרטים הנוגעים למכניזם הרצח:

הנאשם תיאר חתך בצוואר, הנפת סכין פעמיים, שיסוף הצוואר "לא עד הסוף", כן הזכיר חתכים בבית החזה, חתך שבוצע בטעות ואכן מדובר בחתך שטחי, הזכיר את הפגיעות ביד המנוחה, את אחיזתה את הסכין, את הפגיעה האפשרית בשורש כף היד והחתכים באזור המותן.

מדובר במסה של פרטים בתיאור אקט הרצח, אשר אין הדעת סובלת אפשרות כי את שלל פרטים אלו "ינחש" אדם ללא מעורבותו ברצח. אמנם, במספר פרטים לא דייק הנאשם עד תום (כך למשל, לא היה בטוח אם פגע בשורש כף היד או במרכז הזרוע וכן צד ימין או שמאל), מספר נוסף של פרטים יכול היה לקלוט במהלך חקירותיו (כך למשל, נתון החיתוך ולא דקירה), לאור האמור סבורני כי יש לסווג פרטים אלו בקטגוריית הפרטים המוכמנים אשר עוצמתן גבוה, אם כי לא מכרעת.

פרטים מוכמנים בעלי משקל מופחת:

יש למנות בקטגוריה זו את אופן יציאת הנאשם מן התא. כאשר דימה הנאשם את מסלול הימלטותו מהתא, דרך על האסלה, כאשר עקבת נעלו נמצאה על גופת המנוחה אשר היתה ישובה על האסלה. יודגש, בשלב השחזור, טרם ידעו החוקרים עובדת קיום העקבה.

ונזכיר, כיוון העקבות על מכנסי המנוחה תואם את כיוון יציאת הנאשם מהתא.

מאידך, הנאשם בשחזור ובחקירותיו לא הזכיר כי הניח את גופת המנוחה על האסלה, עובדה המחלישה מעוצמתו של הפרט המוכמן.

(בעוד לעקבות נעליו על גוף המנוחה, חשיבות רבה יותר – ראה בהרחבה בפרק הדן בכך).

ועוד, הנאשם, טרם השחזור, מסר את מיקום זירת הרצח - שירותי בנות בקומה השנייה. כאמור, דחיתי טענתו כי ראה את הזירה כאשר לקח את תיקו ביום ו', כן נדחתה הטענה כי סבר שהקומה השנייה נמצאת חצי קומה למעלה, שהרי ציין שירותי בנות ואף ציין כבר ביום 11.12.06 כי חשב שהרצח בוצע בקומה העליונה, אולם כעת הוא יודע כי מדובר בקומה א'.

עם זאת, אין להתעלם מהעובדה הברורה כי בעת השחזור, חלף הנאשם ליד זירת הרצח, המשיך להוביל לכיוון חצי הקומה שלמעלה, ציין "אני לא זוכר", תיקן והוביל לעבר הזירה.

לעובדה זו יש להוסיף את נתון פתיחת אזיקי הנאשם (אחר שקבעתי כי אקט זה נעשה באופן תמים ולא לשם הכוונה), כאשר ברגעים אלו, הביט הנאשם לעבר דלת קומפלקס הרצח, ועליה השלט "שירותים לא בשימוש" וההכתמות בחומר שחור.

אף כי לא ניתן לשלול את האפשרות ההגיונית, כי הנאשם התבלבל או לא זכר כהלכה מיקום הזירה, עדיין, לו היה פרט זה פרט מוכמן הניצב לבדו, לא היה בו די לשמש כ"דבר מה".

עוד אוסיף בקטגוריה זו את שאלת מראה המנוחה. הנאשם ידע לפרט את לבוש המנוחה, הג'ינס הכחול ונעלי הספורט, כאשר גם אם מדובר במראה חיצוני שאינו חריג, עדיין קיימות אין ספור אפשרויות וצבעים לתיאור לבושה.

עוד תיאר את מראה החיצוני- גובהה ושערה, כאשר כעובדה, נחשף לתמונת המנוחה מכלי התקשורת ואף בתצלום וידיאו.

מאידך, הנאשם לא ציין מעיל וראה גם נשוא הצבע האדום בנעל.

גם כאן, במידה והייתי נזקק להיתלות באילנו של פרט זה לצורך תמיכת ההודאות, ובנסיבותיו של תיק זה, הרי שאין בו די ל"דבר מה", אולם יש להדגיש כי נוכח מכלול העובדות, הפרטים המוכמנים האחרים שמסר הנאשם ושקריו כחוט השני, הרי שאין להתייחס לפרטים המוכמנים בקטגוריה זו במנותק ולבטלם כליל.

ניתן לסכם ולומר, הנאשם מפגין אם כך בקיאות רבה בפרטים מוכמנים כמפורט לעיל. לכך יש להוסיף גם את שקריו הבוטים של הנאשם, אורח עדותו הלא אמין בפנינו זאת ובנוסף כמובן ובדגש טביעת הנעל על ג'ינס המנוחה, טביעה בדם כפי המפורט בפרק שיוחד לכך.

י"ז.ראיות מחזקות חיצוניות נוספות:

(1)השלכת המכנסיים:

החשד הראשוני נגד הנאשם התעורר לאחר שמסר כי זרק את המכנסיים שלבש ביום הרצח. בחקירתו מסר, כי מדובר במכנסי עבודה כחולים מרוסיה, זרק אותם ביום שבת אחר ששמן והמכנס היה קטן עליו (ת/159, ע' 2).

בחקירותיו טען כי השליך את המכנסיים לפח הסמוך לביתו, שלח את החוקרים למזבלה האזורית (ת/159, ע' 1), ואולם בשיחתו עם המדובב סיפר לו כי קבר את מכנסיו באתר בו יוצקים בטון, כאשר בלתי אפשרי למצוא אותם (ת/9, ע' 27).

הנאשם מסר בחקירותיו, כי היה נוהג להגיע לעבודתו כשהוא לובש מכנסי ג'ינס, החליפם לבגדי עבודה ובסוף היום חזר לבגדים הנקיים, הנאשם הדגיש כי לא נהג לעבוד עם מכנסי הג'ינס שמא יתלכלכו (ת/180 א', ע' 53). הנאשם טען כי בשעה שחיכה לאלי דעי בנוכחות השומרים, לבש את בגדי עבודתו ולא ג'ינס ( ע' 1150 לפרוטוקול).

ואולם במהלך יום הרצח (סמוך לשעה 13:00), כשהנאשם יצא להביא את הדבק מאלי דעי, ראו אותו מספר עדים,כולם סיפרו כי הנאשם לבש באותה השעה מכנסי ג'ינס (ר' ת/542 הודעת אביחי אריאל; עדות חנוך סימנה בע' 813 לפרוטוקול; ועדות אלי דעי עצמו בע' 838 לפרוטוקול, אשר זכר ג'ינס מפורשות).

אביחי אריאל ציין בהודעתו, כי שאל את הנאשם, האם לא חבל על הג'ינס, הנאשם בתחילה הכחיש כי קיים שיחה כזו עם השומרים, בהמשך שינה גרסתו, טען כי ראו אותו בבוקר עם המכנס אותו זרק, נשאל מדוע אתה לובש מכנס שקצר עליך, לפיכך ענה כי עוד מעט יחליף לג'ינס.

גרסתו זו סתרה את דבריו, כי בעת שהגיע לעבודה לבש את הג'ינס דווקא (ולא את מכנס העבודה הצר ממידותיו), הנאשם שוב שינה גרסתו, טען כי דיבר עם איש האחזקה מנשה ולא עם השומרים (ת/180 א', בעמ' 47-48, 50), כך או כך, העובדה כי הנאשם תיאר מכנסיים שכלל לא לבש, או לחלופין שיקר בעניין שיחתו עם השומרים, אומרת דרשני.

אף אם עדות אריאל וסימנה איננה מדויקת (כך טעו באשר לשעת האירוע לאמור, כי התקיים בשעה 11:00 בבוקר, כאשר התקיים כשעתיים לאחר מכן), עדיין קיימת עדות אלי דעי וכן עדויות בני משפחת הנאשם כפי שיפורט להלן:

ולדימיר גרשייב- חמו של הנאשם, אשר נהג לערוך את הכביסה בבית, מסר בהודעתו כי נהג לכבס את בגדי הנאשם, לדבריו היו לו שני מכנסי עבודה- מכנס ג'ינס ומכנס צבאי ירוק, לא זכר קיומו של מכנס כחול (ת/678, ע' 1).

אולגה- רעיית הנאשם מסרה כי לרומן שני מכנסי עבודה- האחד ג'ינס והשני צבאי ירוק דגמ"ח, הרעייה מסרה כיאינה מכירה מכנס אחר וכי מדובר בג'ינס אמיתי ולא בבד דמוי ג'ינס (ת/687, ע' 1-2). אם כן, הרעייה טוענת בביטחון כי בעלה נהג לעבוד במכנסי ג'ינס, בעוד הנאשם טוען כי מעולם לא החזיק ג'ינס כמכנסי עבודה.

הנאשם בחקירתו בפנינו נשאל לעניין גרסת אשתו, לדבריו, ייתכן ואולגה טעתה ובלבלה עם מכנסי הג'ינס עימם יצא בבוקרו של יום הרצח לעבודה (ע' 1153 לפרוטוקול) ואולם, הרעייה הבהירה:

"ביום 6.12.06 אני בטוחה ב- 99% שרומן יצא לעבודה לבוש בג'ינס וחולצת ג'ינס כחולים. ...הג'ינס שלבש בדרך לעבודה וחזר בו הביתה- זה לא הג'ינס שרומן עובד איתו. " (ת/ 687, ע' 2).

(ודוק, "....זה לא....").

אם כן, גרסת הנאשם עומדת בניגוד לגרסאות השומרים (אריאל וסימנה), בניגוד לעדות אלי דעי ובניגוד לגרסאות חמו ורעייתו.

אם לא די בכך, חמותו של הנאשם, הגב' יבגנייה גרשייב, מסרה כי ביום שישי או שבת ניגשה לשקית הזבל שעמדה ליד המקרר על מנת לזרוק טיטול, פתחה אותה והבחינה במכנסי הג'ינס של רומן מושלכים בשקית (נ/8, ע' 2).

בעדותה בפנינו שינתה גרסתה, לא פתחה את שקית הזבל, ראתה מכנס הדומה לג'ינס, איננה בטוחה כי מדובר בג'ינס (ע' 970-972 לפרוטוקול).

יש לבכר את עדות החמות במשטרה על פני עדותה בפנינו, עדות מגויסת ומגמתית. העדה טענה לפתע, כי שקית הזבל הייתה פתוחה בתוך פח הזבל, כאשר בהודעתה האותנטית תיארה באריכות את מנהג המשפחה להניח את שקית הזבל המלאה ליד הפח על מנת להוציאה בבוקר (גם לא סביר, כי שקית זבל העומדת ליד מקרר ושלא בתוך פח, תעמוד פתוחה).

העדה העלתה טענה תמוהה, לפיה אינה יכולה לזהות מכנס ג'ינס אם אינה ממששת אותו, גם כשביקשה להתבונן באדם לבוש ג'ינס מקהל ביהמ"ש, טענה כי אינה בטוחה כי מדובר בג'ינס (ר' שם).

הודעת העדה הוקראה לפניה במשטרה, היא חתמה עליה ללא הסתייגויות (ר' עדות גובה ההודעה גורודינסקי, ע' 985 לפרוטוקול), ואיני מקבל את הטענה כי כבר במשטרה טענה שאינה בטוחה שמדובר בג'ינס, העדה לא אמרה אמת בביהמ"ש.

אם לא די בזאת, הרי שגרסתה החדשה בפנינו, סותרת גרסת אולגה אשר שמעה מאמה, כי "רומן זרק ג'ינס" בשבת (ת/687, ע' 1).

בחקירתה בפנינו הוסיפה, כי לאור התעקשות הנאשם התחילה לברר על המכנסיים הכחולים שלדבריו זרק, אמו של הנאשם אמרה לה כי בעבר נתנה לו חליפה שכזו, הנאשם עבד במכנסי החליפה כאשר החולצה נותרה חדשה, כשנשאלה העדה האם ראתה חולצה זו, השיבה כי לא חיפשה והציעה לחפשה כעת (ר' ע' 957, 965 לפרוטוקול).

אשת הנאשם הבינה, כי גרסתה הספונטאנית סיבכה את בעלה, ניסתה כעת לברוא גרסה חדשה לצמצום הנזק -

אין זה סביר כי הרעייה, אשר ליוותה את המשפט ואת צוות ההגנה באדיקות, לא ניסתה לחפש את החולצה אשר מציאתה תסתום את הגולל על פרק זה בחקירת הנאשם. כפי הטענה, החולצה אמורה להימצא בביתה, אי הצגתה בפנינו או בפני המשטרה מעיד על מופרכות הגרסה (אם לא די בזאת, לא הונחה בפנינו תשובה, כיצד הנאשם וסנגורו לא ביקשו מהרעייה לבצע אקט פשוט של חיפוש הראיה ולשם הטיית הכף לטובת הנאשם).

בנוסף, בהודעותיה השתמשה הרעייה בלשון נחרצת, ניכר כי היא מכירה את בגדי בעלה, והלוא ציינה:

"אף פעם לא ראיתי אצלו שם דגמ"ח כחול, אם היו לו עוד הרבה מכנסי עבודה הייתי מתבלבלת ולא זוכרת אבלאני יודעת שרומן עבד רק במכנס צבאי ירוק עם כיסים בצדדים וג'ינס כחול בלי כיסים בצדדים. אני בטוחה שהגינס הזה זה לא מכנס שנראה כג'ינס אלא ג'ינס אמיתי" (ת/687, ע' 1-2).

עוד נשאל כי אם אמו של הנאשם סיפרה לה על החליפה כשבוע לאחר חקירתה מיום 24.12.06 (ע' 964 לפרוטוקול), מדוע לא מסרה מידע זה לחוקרי המשטרה וכבשה אותו בליבה עד לעדותה בפנינו כשנתיים לאחר מכן?

אף טענות הנאשם בנדון מעידות על גרסה מופרכת. הנאשם טעןבתחילה כי הביא את החליפה מרוסיה (ת/159, ע' 1-2), לאחר עדות אשתו תיקן, קיבל את החליפה כאשר נסע עם אולגה לבקר את הוריו (ע' 1154-1155 לפרוטוקול), כשנשאל כיצד אולגה לא ידעה מלכתחילה על קיום החליפה השיב כי קיבלה שלא בנוכחותה, היה באותה העת במרפסת ועישן סיגריה, וסיפר לה על המתנה בדרכם חזרה הביתה (ע' 1158 לפרוטוקול). אם כן, כיצד אולגה לא זכרה שיחה זו.

גם אימו של הנאשם - נינה אברס, לא טמנה ידה בצלחת והתגייסה למאמץ המשפחתי לטשטוש סתירות הנאשם בגרסאותיו.

לדבריה, בעת שבנה ורעייתו ביקרו אותה, נזכרה כי יש לה במזוודה חליפה כחולה דומה לג'ינס, העניקה אותה לנאשם, כאשר החליפה "ישבה עליו צמוד" (ע' 1673 לפרוטוקול).

את החליפה קיבל בעלה ממפעל זכוכית ברוסיה (ע' 1678 לפרוטוקול), כאשר עומתה עם גרסת רומן, כי את החליפה קיבל כשעבד כרצף בלשכת האוניברסיטה הרפואית של קרים ענתה: "יכול להיות שזה היה באמת כמו שאמר רומן אבל בגלל שהחליפה הזו הייתה איתנו בעלי שם אותה בבג'אג שלנו וחשבתי שזה החליפה שלנו" (יוזכר, כי האם עלתה לארץ כשלוש שנים לפני הנאשם, וניתן לשער כי לא ארזה עימה את בגדי בנה שנותר באוקראינה).

הוסיפה, כי הנאשם מדד את החליפה בסלון ביתה, כשעומתה עם גרסת בנה לפיה מדד את החליפהבמרפסת בעת שעישן, ענתה כי במרפסת עמד הארון ממנו הוציאה את החליפה (ע' 1679 לפרוטוקול), והלוא העידה כי החליפה הוצאה מהמזוודה.

הסנגור בסיכומיו הפנה להודעות עובדות המזנון, תמי עמרניוליזה טובי, מהן הוא למד כי הנאשם נצפה ביום הרצח כשהוא לובש מכנסיי דגמ"ח כחולים.

(המאשימה בבקשתה מיום 11.07.10 ביקשה, בין היתר, להתעלם מהודעות אלה בהיותן עדויות שמועה שהוגשו שלא באמצעות גובה האמרה. בפנינו הפרוטוקול, ממנו עולה כי ב"כ המאשימה הסכימה להגשתן וללא הסתייגות (ע' 106 לפרוטוקול), כאשר החלטתנו בדיון זה בנוגע לתוכן עדויות השמועה (שם, בע' 108) נגעה לתוכן עדות חמותו של הנאשם ולא להודעות אלה).

עמרני בהודעתה מסרה, כי לבש "סווצ'ר כחול ומכנסיים שאני לא זוכרת" (נ/7, ע' 1, ש' 22), לעומתה תיארה טובי: "מכנסיים דגמ"ח בצבע או ירוק או כחול, המכנסיים היו מלוכלכות בצבע וסיד", לדבריה קנה פעמיים באותו יום, הראשונה בין השעות 10:00-11:00 והשנייה בשעה 14:25, למיטב זיכרונה לבוש באותם הבגדים (נ/6).

אם כן לצד עדויות סימנה, אריאל, אלי דעי ובני משפחת הנאשם אשר לא הכירו מכנס דגמ"ח כחול במלתחתו, ניצבת עדות טובי אשר מסייגת מכנס כחול או ירוק, בנסיבות אלה אעדיף את מכלול העדויות כמפורט לעיל ובהן בני משפחתו הקרובים בעיקר, על פני הודעתה היחידה של טובי.

ודוק, חמו של הנאשם מסר בהודעתו, כי לנאשם שני מכנסי עבודה- מכנס ג'ינס ומכנס צבאי ירוק (ראה ת/678, ע' 1 לעיל), וכן הודעת הרעייה אשר מסרה: " אבל אני יודעת שרומן עבד רק במכנס צבאי ירוק עם כיסים בצדדים (-דגמ"ח, י.כ.) וג'ינס כחול בלי כיסים בצדדים" (ת/687, ע' 1-2), בנסיבות בהן הרעייה מכירה רק דגמ"חירוק ועובדת המזנון מתחבטת בין ירוק לכחול, ייתכן כי עובדת המזנון התכוונה דווקא לירוק והלא סייגה דבריה.

זאת ועוד, עובדות המזנון נתקלו בנאשם לא אחת במהלך עבודתו בביה"ס (ר' נ/7, ש' 18-20), אין להוציא מכלל אפשרות כי לבוש הנאשם כפי שתואר ע"י טובי, נצפה על ידה בהזדמנות אחרת.

במקרה דומה, הריטען הסנגור כך – כזכור, השומרים (חנוך וסימנה) טענו כי ראו את הנאשם ממתין לדבק ביום הרצח כשהוא לבוש ג'ינס. הסנגור בסיכומיו טען כי מאחר וראו אותו מידי יום, ייתכן ובלבלו בין לבושו ביום הרצח לבין לבושו ביום אחר, הגיון זה יפה לענייננו, לאור העדויות השונות ובמצורף להן.

עוד אין להוציא מכלל אפשרות, כי לאחר הרצח החליף הנאשם בגדיו ורק אז פנה למזנון (כאמור, סביב לשעה 14:25), ולפיכך נצפה במכנס אחר.

סיכומו של עניין, הנאשם, לאחר הרצח, חש לפתע כי מכנסיו קטנים ממידותיו ומשליך את מכנסיו לאשפה בצירוף מקרים וזמנים האומר דרשני.

מלבד עובדה תמוהה זו, העדויות השונות מובילות למסקנה כי הנאשם לא אמר אמת -ביום הרצח לבש מכנסי ג'ינס ולא מכנס עבודה כחול כפי שטען. מסכת שקרי הנאשם ובני משפחתו חשפו גרסה עובדתית מופרכת לעניין קיומה של החליפה הכחולה, חליפה אשר באה לעולם מפי הנאשם, על מנת להרחיק את חוקריו מהמכנסיים אשר לבש בפועל בשעת הרצח.

לכך נזכיר ונוסיף שקריו באשר להשלכתם בפח על יד ביה"ס, בבית, לעומת דבריו למדובב, בתוך יציקת בטון ושלעולם לא יימצאו.

מניפולציה זו עומדת לנאשם לרועץ וכחיזוק נוסף לאשמתו.

(2)הקיסם במנעול:

כעובדה, מנעול דלת מקלט מס' 2 בו עבד הנאשם, חובל באמצעות החדרת קיסם לפתח החדרת המפתח. במקלט זה הותיר הנאשם את תיקו ובו הבגדים אשר לבש בשעת הרצח.

במהלך החיפושים אחר המנוחה, הגיעו אנשי התחזוקה, בין היתר, למקלט זה ונאלצו לפרוץ את המנעול מחמת החבלה בו (ראה נ/84, נ/85). עובד הנקיון קולסניקוב העיד, כי לא נעל את דלת המקלט (ר' ע' 784-785 לפרוטוקול), לדבריו סמוך לשעה 17:10 נכנס למקלט על מנת לקחת מחדרו הפנימי מספר חפצים, הבחין בנאשם עובד באחד מתאי השירותים.

חרף חקירה מאומצת, לא נמצאו עובדים אחרים אשר העידו כי הם אלו שנעלו את המקלט, כאשר נכון לשעה בה הבחין קולסניקוב בנאשם ובדלת הפתוחה, כבר סיימו את עבודתם במתחם ביה"ס, חלקם מעולם לא החזיקו ברשותם מפתח לדלתות אלה (ראה ת/545, ת/547, נ/162, נ/201, נ/203 נ/205; ע' 1354, 1360 לפרוטוקול).

הסנגור בסיכומיו טען, כי דלת המקלט הייתה פתוחה לאחר השעה 17:30 ולפחות עד 18:40, כאשר הנאשם עזב את ביה"ס בשעה 17:30. הסנגור לומד זאת מעדות קולסניקוב, בעמ' 785 לפרוטוקול, בשעה 18:40 ירד עם סומברנו למקלט על מנת לפתוח לו את דלת החדר הפנימי (חדר הציוד) שבמקלט, כאשר דלת מקלט 2 הייתה פתוחה.

כן הפנה להודעת סטומן (נ/201), אשר מסר כי עבד "בערך עד 17:30", כאשר בשעה זו דלת המקלט הייתה פתוחה.

ההודעות הנ"ל אינן תומכות בטענת הסנגור.

סמברנו עצמו מסר, כי החל בחיפושים בשעה 17:20 כאשר בסמוך לכך, הוא ואמסלם הגיעו למקלט הנעול ופרצו אותו(נ/84, ע' 1, ש' 6 ואילך), לפיכך העובדה כי קולסניקוב הגיע בשעה 18:40 למקלט כשדלתו פתוחהמתבקשת. בנוסף, עדות סטומן כי בשעה 17:30 בערך ראה כי דלת המקלט פתוחה, הגיונית מאחר והנאשם סיים את עבודתו סמוך לשעה זו, וככל הנראה לאחר שסטומן ביקר במקלט.

עוד יש לדחות את טענת הסנגור בדבר "ממצאים מחשידים" העולים מחקירתו של סומברנו, והפרחת הטענה המקוממת לפיה ייתכן וסומברנו עצמו חיבל במנעול (!). לחיזוק הטענה הגדיל הסנגור וטען כי אמסלם, אשר שהה אותה העת עם סומברנו, כלל לא ראה את פריצת המנעול (ר' עמוד 350 לסיכומי ההגנה)

מדובר בניסיון להטעות את ביהמ"ש ובסילוף עדות אמסלם, אשר נשאל ע"י הסנגור עצמו:

"בפרק הזמן הקצר שהיית עם קובי (-סומברנו- י.כ.) ראיתי אותו פורץ איזו דלת ברזל עם מספריים?"

ונענה:

"כן, יחד איתי במקלט במקום בו ריצפו" (ע' 399, ש' 24 לפרוטוקול).

הנאשם מצידו הכחיש את חבלת המנעול, עם זאת העיד כי עזב את מתחם ביה"ס סביב השעה 17:50והגיע לביתו לאחר כרבע שעה (ת/159; ת/174 א', ע' 24-26). עוד הוסיף כי במהלך תקופת עבודתו, המנעול במקלט מס' 2 לא ננעל (ת/164ב', ע' 11,13,34).

עוד הוסיף, כי לא היה בידו מפתח למקלט 2, ביום הרצח, קיבל מאב הבית מיכאל מפתח למקלט 4 והחזירו קרוב לשעה 15:00 (ת/169 א', ע' 21-30; ת/180 א', ע' 42-44).

ואולם, מעדות אב הבית מיכאל נראה, כי המפתח אשר נתןלנאשם (לעיתים תכופות בהן הנאשם נותר לעבוד לאחר סיום עבודת אנשי התחזוקה) הוא מפתח מאסטר, כן הוסיף כי אינו זוכר אירוע לפיו ביום הרצח, נטל ממנו הנאשם מפתח והחזירו לאחר כחצי שעה (ר' עדותו בע' 1514-1516 לפרוטוקול).

שעה שהנאשם עצמו מעיד, כי מנעול מקלט 2 היה נשאר פתוח ובהנחה כי אינו הרוצח, מה לולאדם אחר לחבל דווקא במנעול מקלט 2 וביום הרצח? לכך יש להוסיף את דברי הנאשם, כי הותיר את בגדיו בתיקו במקלט 2, בכדי להוביל למסקנה כי החבלה במנעול מהווה חיזוק לאשמתו.

אכן, אין בפי מענה לנבכי מחשבותיו של הנאשם ולשאלה מדוע לא לקח עימו את התיק בסיום יום העבודה, אולם עדיין, ניצב בפנינו כעובדה המפורט לעיל.

(עוד נציין את דברי הנאשם למדובב כי היה בטוח שהמנוחה לא תימצא באותו יום – ת/401 א', מ.ט. 165/06 (26), עמ' 28).

לסיכום, אדחה את טענת ההגנה, לפיה הנאשם לא חיבל במנעול, מאחר ובבדיקת ד.נ.א שנערכה לקיסם, הופק פרופיל גנטי חלקי ונשלל שיוכו לנאשם. פעולת החדרת הקיסם למנעול אינה מותירה בהכרח סימני ד.נ.א, ייתכן כי הקיסם ננעץ קודם בשיני אדם אחר, הושלך וכיוצ"ב (וראה בהרחבה בפרק הראיות הפורנזיות על משמעות העדר ממצא).

(3)עדות הפסיכולוגית:

פסיכולוגית ביה"ס, הגב' רות נשרי, העידה כי סמוך לשעת הרצח (14:15-14:20), נכנסה לחדר המורים והבחינה בגנן (ישראל נפתלי) בפינת הקפה, בצורה אשר עוררה את חשדה וכשהוא מתנועע ב"תנועתיות נסערת". לדבריה, באותההעת שהו בחדר המורים כשלוש מורות צעירות, אותן לא הכירה (ת/692).

בעדותה בפנינו ציינה, כי לאחר שהגנן נעצר, ראתה אותו בטלוויזיה והבינה כי לא מדובר בגנן, לדבריה, עוד קודם לכן שמה לב כי האדם שראתה בחדר המורים, נמוך מגובהו של הגנן כפי שזכרה, מאחר והייתה "נעולה" כלשונה, כי מדובר בגנן, חשבה כי הגובה שתיארה בתחילה אינו מדוייק, עוד מסרה כי פינת הקפה בתוך קיטון עם קיר, כך שהמורות היו מאחורי הקיר ביחס לאותו אדם (ע' 980-981, 978 לפרוטוקול).

תמונת הגנן הוגשה ודמיונו החיצוני המפתיע לנאשם, ניכר מאוד (ת/4 –ר' צבע השיער, התסרוקת ומבנה הפנים). אף אזולאי בחקירתו עמד על דמיון זה (ע' 27 לפרוטוקול).

מפי הנאשם עצמו אנו מוצאים חיזוק לעדות הפסיכולוגית – הנאשם מסר כי בסמוך לרצח (13:10 להערכתו), פנה לחדר המורים להכין קפה, שם הבחין במורה אחת בצד ימין ושתיים שלוש מאחורי הקיר, בצד שמאל (ת/22, קובץ 2, בע' 49-51), הסיטואציה אשר תיאר זהה לסיטואציה שתיארה הפסיכולוגית, כאשר הגנן כלל לא שהה בביה"ס באותו יום. אם כן, הפסיכולוגית הבחינה בנאשם מתנועע באופן מוזר, אשר הסב את תשומת ליבה.

הפסיכולוגית שללה את טענת הסנגור, לפיה פרשה בטעות את תנועותיו, אחר והאזין למוזיקה באוזניות והתנועע לקצבה, לדבריה: "היו תופעות שונות לחלוטין מה שאני ראיתי, מאפשרות של אדם שמאזין למוזיקה" (ע' 979 לפרוטוקול, ש' 9).

הנאשם לא מכחיש, כי סמוך לשעת הרצח נצפה בחדר מורים מתנועע בתנועות מוזרות, תנועות אשר פסיכולוגית, אשת מקצוע, פרשה כ"תנועות מאוד גדולות ונסערות, כגון משהו של להרים ידיים בתנועות גדולות, להניע ידיים קדימה ולמעלה" (שם, ש' 16), הדבר מהווה חיזוק נוסף מצטבר לעמדת המאשימה.

(4)מריבת הנאשם עם אחיו:

כבר בשיחותיו עם המדובב, תיאר הנאשם את מקרה המריבה שלו עם אחיו, איגור אברס (להלן: "איגור"), עת היה בן 20-21, היה כבר בצבא, ואחיו היה בן 14-15, ביקש מאחיו להיכנס הביתה כדי לשמור על אחותו, משהאחרון התעכב ואף קילל את הנאשם, הגיב הנאשם:

"נ: ואני פשוט התחלתי לראות שחור בעיניים, אני לא נגנבתי. אני התחלתי להרביץ לו. הדבר היחיד שהציל אותו, זה שהוא נכנס בריצה הביתה. הוא נכנס בריצה הביתה.

...

נ: ואני התחלתי להיגנב... אני לא הלכתי לעבודה, אני לא עשיתי שום דבר, אני כוס אמך התחיל לכאוב לי הראש. אה לא, אני הלכתי לעבודה, אבל בכל מקרה בעבודה אני לא הייתי מסוגל לתפקד."

(ראה: ת/7, ע' 59- תמלול ותרגום מ.ט. 165/06, דיסק 25- שיחה בין הנאשם לבין המדובב ארתור בתא המעצר, מיום 18.12.06)

ובהמשך לגבי אביו של הנאשם, ציין:

"נ: ... זהו, ואני התחלתי לצאת על אבא שלי. בלי פוזה, בלי סכינים, בלי שום דבר, אני התחלתי אתו עם אגרופים."

(ראה: ת/7, ע' 60).

הוא לא הכה את אביו, אבל אביו קם, "הוא כנראה ראה את הפנים שלי" (ראה: ת/7, ע' 60).

עוד מסר, כי אביו נבהל, "אני התחלתי להשתגע", הנאשם נסע לחיות אצל סבתא שלו (ראה: ת/7, ע' 60).

לגבי עוצמת המכות שנתן לאחיו, מסר למדובב:

"נ: אני הבאתי לו מכות, הוא כוס אמך היה רץ לשירותים להשתין כל חמש דקות.

ח: עם דם, כן?

נ: נו משהו, נדמה לי עם דם.

...

נ: לעצור אותי קשה במצב הזה.

...

נ: אני הייתי יכול להרוג אותו עד מוות להרביץ לו."

(ראה: ת/7, ע' 57-58).

אכן, המדובב הוא זה אשר העלה לראשונה את עניין הדם בשתן, אולם הנאשם אינו שולל זאת, מתאר בכל מקרה, הכאה ברוטאלית ומסוכנת, ולא מריבת אחים שגרתית.

אף בעדותו של ד"ר בועז רוזמן, רופא במחלקת בריאות הנפש בביה"ח רבקה זיו בצפת, אשר בדק את הנאשם כתורן פסיכיאטר במיון, עלה כי הנאשם סיפר לעד על המקרה בו הכה את אחיו כאשר מסר אינפורמציה על עברו ובהקשר לשימוש באלכוהול שהיה כשמונה שנים עובר לקבלתו למיון (ראה: ע' 164 לפרוטוקול).

כך מסר הנאשם פרטים על מקרה זה, בו הרביץ לאחיו, גם לחוקרים השונים.

כפי העולה מהזכ"ד שנכתב על-ידי רס"מ שמשון גולדשטיין, מיום 18.12.06 (ת/356), מסר לו הנאשם, לאחר בדיקת הרופא:

"אני זוכר מה לא עשיתי. אני לא זוכר מה עשיתי. לפני 8 שנים אמא שלי אמרה לי תראה מה עשית לאחיך הקטן יש לו דם בפיפי. אני אמרתי שהיה לי שחור ואני לא זוכר מה עשיתי אולי ככה קרה עם הילדה".

כך סיפר הנאשם לחוקר סשה סטריז'בסקי, בחקירתו מיום 18.12.06, כי כשהיה ברוסיה:

"ר: ...

אני התפרצתי על אחי, השתגעתי

...

ר: השתגעתי ואני הרבצתי לו ממש חזק

...

ר: זה היה ממש לפני שהם עזבו לישראל ואני השתגעתי, איך היה, מה היה, איך הרבצתי לו אני לא זוכר עד הסוף

...

ר: לא זוכר ואני חושב שאולי קרה לי אותו דבר ואולי הרגתי את הילדה"

(ראה: ת/184, ע' 2- תמלול ותרגום מ.ט. 171/06- חקירת הנאשם על-ידי סשה, מיום 18.12.06).

עוד סיפר בחקירתו זו בהמשך, כי הרביץ לאחיו כה חזק עד שאחיו השתין עם דם כל חמש דקות (ראה: ת/184, ע' 7), ובהמשך:

"ר: אני פשוט השתגעתי והרבצתי לאחי הוא השתין בדם כל הזמן. אני לא יודע

...

ר: ...

אבא שלי צעק שאתה מרגיש כאן כמו 'רמבו' מרביץ לכולם, רק אתה יודע להרביץ לחלשים הוא צעק עלי אמרתי לו 'אתה רוצה להרגיש בו (צ.ל. בוא- י.כ.)' ואני זוכר שעוד משהו צעקתי לו זאת אומרת הבלמים בכלל השתחררו אם הוא היה זה יכולתי גם להרביץ לו לא רק להרביץ לו להרביץ חזק."

(ראה: ת/184, ע' 26).

בדומה, סיפר הנאשם לחוקר יורם אזולאי בחקירתו מיום 19.12.06, כי אמו ואביו סיפרו לו לאחר המכות שנתן לאחיו "שאני עושה בעיות עם אח שלי" (ראה: ת/22, ע' 48- תמלול ותרגום מ.ט. 172/06- חקירת הנאשם על-ידי סשה ויורם, מיום 19.12.06).

עוד מסר, כי לאחר שהכה את אחיו, היה שבור ועייף, וכך גם ביום הרצח הלך לישון מוקדם מהרגיל (ראה: ת/22, ע' 96).

בחקירתו מיום 26.12.06, אף לאחר שחזר בו הנאשם מהודאתו ואף שנמסר לו כי הוריו טוענים שמקרה האלימות בינו לבין אחיו כלל לא קרה, השיב:

"(רוסית) זה קרה.

...

(רוסית) ההורים שלי יכולים לא לזכור את זה אבל אח שלי זוכר את זה ואני זוכר את זה.

...

(רוסית) אני זוכר טוב מאוד על מה הכיתי אותו.

...

(רוסית) כי ... היה מאוד רע אחרי זה.

...

(רוסית) אני השתדלתי לא להרביץ לו יותר אף פעם. ואני לא הרבצתי לו אף פעם..."

(ראה: ת/205 א', ע' 17-18- תמלול ותרגום מ.ט. 125/06 (מס' 1)- חקירת הנאשם מיום 26.12.06).

בהודעת אחיו של הנאשם, איגור אברס, מיום 20.12.06 (ת/681), סיפר כי:

"פעם קיבלתי ממנו מכות נגיד בצורה לא רגילה הוא השתולל זה לא שהוא השתולל פשוט קיבלתי מכות של ריב בינינו וזהו"

(ראה: ת/681, ע' 1, ש' 13-15).

עוד הוסיף, כי הנאשם הרביץ לו עם אלה מגומי, אז הוא סיפר להוריו והוסיף פרטים על-מנת שאלה יכעסו עליו יותר, לטענתו לא דימם, זאת הייתה הפעם היחידה, לא היו מקרים נוספים של מכות ברמה הזו, לאחר המקרה לא דיבר עם הנאשם מספר שנים (ראה: ת/681, ע' 1).

הפרטים שמסר איגור בהודעתו זו לגבי נסיבות פרוץ המריבה עם הנאשם תואמים את הפרטים שנמסרו על-ידי הנאשם עצמו עת סיפר על המקרה למדובב, וכך המשיך וסיפר:

"... בזמן שהוא אסף את הכלים אני שוב קיללתי אותו ואז הוא נכנס הביתה והתחיל להרביץ לי עם האלה הוא נתן לי כמה מכות עם האלה עד שהוא הפסיק, הוא היכה אותי עם האלה על הגב אולי נתן לי אגרופים במקומות אחרים בגוף אני הצלחתי לברוח ממנו וקפצתי מהחלון החוצה."

(ראה: ת/681, ע' 2, ש' 24- ע' 3, ש' 2).

כאשר הגיע הנאשם לארץ בפעם הראשונה, האם ביקשה מאיגור שיסלח לאחיו-הנאשם וכך היה (ראה: ת/681, ע' 3).

עוד מסר, כי הוריו צעקו על הנאשם וכעסו עליו מאוד באותו היום (ראה: ת/681, ע' 5).

כאשר נשאל האח איגור בבית המשפט על המריבה בינו לבין הנאשם, ניכר כי ניסה בכל מאודו להמעיט מחומרת המכות שהכה בו הנאשם והעיד:

"ת. היה איזה ריב על משהו שרומן פשוט אמר לי ללכת הביתה וישבתי בחוץ, זה היה ממש 4 חודשים לפני העליה, הייתי בערך בן 15, אצלנו במשפחה אם ההורים אומרים משהו אז חייבים להתבצע והוא קרא לי לבית כי ההורים לא היו, הייתי צריך להישאר עם אחותי ואני ישבתי בחוץ ויצרתי משהו מעץ, זה היה מטקה לפינג-פונג ולא הקשבתי לו, אמרתי שעד שאני לא מסיים אני לא נכנס והוא יצא, קרא לי עוד איזה 10 פעמים, קרא לי, קרא לי ועד שלא, אפשר להגיד ששלחתי אותו 'קיבינימט' במילים גסות והוא יצא מהבית ושבר לי את מה שעשיתי ואז אני התחלתי להתפרע ולהגיד כל מיני שטויות והוא הזהיר אותי שאם לא אפסיק אז הוא יתן לי מכות ואז לא הפסקתיוהוא ניסה להשתיק אותי וכמו אחים הוא נתן לי קצת מכות, זה לא מכות רצח, דחיפה וזה" (ראה: ע' 945 לפרוטוקול, ש' 13-21).

כאשר נתבקש להסביר, כיצד תקף אותו הנאשם, השיב:

"אני לא זוכר איך בדיוק זה היה"

(ראה: ע' 945 לפרוטוקול, ש' 23).

כך גם העיד, כי בידי הנאשם "לא היה כלום", בניגוד להודעתו כפי שהובאה לעיל, בה מסר כי הנאשם הכה בו עםאלה.

לאחר מכן, עדכן תשובתו והעיד:

"ת. ... התלבושת כוללת גם אלה, עכשיו הוא אמר לי שאם אני לא אפסיק הוא ירביץ לי עם האלה

ש. והוא הרביץ לך עם האלה

ת. כן, הוא נתן לי 2-3 מכות, אני לא יודע כמה, זה לא היה משהו רצחני כמו שמתארים"

(ראה: ע' 946 לפרוטוקול, ש' 1-3).

ושוב, במסגרת ניסיונו להגן על אחיו ולהפחית מחומרת המריבה בינו לבין הנאשם, מסר:

"בידיים הוא לא הרביץ לי חוץ ממכה בכתף ועם האלה הוא הרביץ לי ברגל, ואולי איזה מכה על הגב, אני לא זוכר"

(ראה: ע' 946 לפרוטוקול, ש' 7-8).

לגבי בריחתו מהחלון וקפיצתו החוצה, כפי שהגדיר זאת בהודעתו במשטרה, הגדיר זאת לפתע בעדותו:

"ת. ... בבית החלונות היו בגובה מחצית הגוף ואני יצאתי החוצה..."

ש. אז יצאת מהחלון

ת. כן, והלכתי פשוט (ראה: ע' 946 לפרוטוקול, ש' 10-13).

בין השיטין עולה כי המריבה בין איגור ובין הנאשם הותירה את חותמה עליו זמן רב וכפי שציין אף בעדותו, ישב בחוץ, במקום מסתור, במשך כמה שעות, כל זאת בעקבות המכות שהכה בו הנאשם (ראה: ע' 946 לפרוטוקול, וכן לא דיבר עם הנאשם, עד כי הנאשם הגיע ארצה והאם ביקשה מאיגור שיסלח לו – ת/681, ע' 3).

אף שבהודעתו במשטרה, כמפורט לעיל, מסר כי לאחר מקרה זה, לא דיבר עם הנאשם מספר שנים (ראה: ת/681, ע' 1) וזאת עד להגעתו של הנאשם ארצה בפעם הראשונה, הרי שבעדותו, שינה גרסתו והעיד:

"ת. אני נעלבתי ממנו מזה שהוא שבר לי את זה וסתם לא דיברנו קצת פה שם

ש. כמה זמן לא דיברתם קצת

ת. בערך עד העליה, כי לא הרגשתי נכון לעשות איתו סולחה על מה שהוא עשה לי

ש. זאת אומרת שעלית לארץ ולא דיברת

ת. לא, מה פתאום, לפני העליה השלמנו"

(ראה: ע' 946 לפרוטוקול, ש' 21-25).

כך גם לגבי מעורבות ההורים במריבה, בעוד שבחקירתו במשטרה מסר, כי הוריו צעקו על הנאשם וכעסו עליו מאוד באותו היום (ראה: ת/681, ע' 5), הרי שבעדותו בפני העיד, כי אמו לא האמינה לו (ראה: ע' 947 לפרוטוקול).

בחקירתו החוזרת העיד איגור:

"ש. הרביצו לך עם אלה, עם אגרופים, כשסיפרת להורים שלך מה הוספת

ת. שהיה לי דם בשתן

...

ש. רומן באותו יום הלך לעבודה

ת. כן, רגיל"

(ראה: ע' 950 לפרוטוקול, ש' 14-22).

מהמפורט לעיל בדבר השינויים הרבים שחלו בגרסתו של העד איגור כפי שהובאה בחקירתו במשטרה לעומת עדותו עולה, כי עד זה עשה כל אשר לאל ידו על-מנת להימנע מהשחרת עברו של אחיו-הנאשם ועל-מנת להפוך את המכות שהכה בו הנאשם למריבה טריוויאלית בין אחים, בעוד שאין כך הדבר.

העד איגור העיד, כי סיפר אמת בחקירתו במשטרה, אך התכחש לדברים שונים המתועדים בחקירה זו (ראה: ע' 947 לפרוטוקול), הסנגור מצדו הסכים להגשת הודעת העד (ת/681) ומשכך בוחר אני להעדיף האמור בהודעה זו על-פני עדותו של העד איגור בבית המשפט, בה לא אמר אמת, שעה שביקש להגן על אחיו גם במחיר של עדות שקר בביהמ"ש.

אף אמו של הנאשם פעלה כאחי הנאשם – בנה, ושינתה גרסתה בעניין מקרה האלימות בין הנאשם לבין אחיו, כפי שיפורט להלן.

כאשר אמו של הנאשם, נינה אברס, נשאלה בהודעתה מיום 20.12.06, האם היה מקרה בו הנאשם הרביץ חזק מאוד לאחיו, איגור, זמן קצר לפני עלייתם ארצה, השיבה:

"אני לא זוכרת שום דבר כזה"

(ראה: נ/290, ע' 1, ש' 24).

וכן:

"ש: האם זכור לך שבנך איגור סיפר לך שרומן הרביץ לו מכות חזקות מאוד זמן קצר לפני עלייתכם לארץ?

ת: אני לא יכולה להגיד שהיה דבר כזה אני לא זוכרת ולא יודעת על דבר כזה, אף אחד מהם לא סיפר לי על זה".

(ראה: נ/290, ע' 1, ש' 25-28).

ולגבי הטענה לאיבוד הזיכרון על-ידי הנאשם:

"ש: האם ידוע לך האם לרומן היו איבודי זיכרון?

ת: לא

ש: האם היו מקרים שרומן סיפר שלא זכר מה עשה?

ת: לא, לא ידוע לי." (ראה: נ/290, ע' 2, ש' 6-9).

במסגרת חקירתה הראשית בבית המשפט העידה אמו של הנאשם, כי מסרה בחקירתה במשטרה, כי לא ידוע לה שום דבר בעניין מקרה האלימות בין הנאשם לבין אחיו, משום שהייתה בלחץ נפשי, רק יום לפני החקירה במשטרה נודע לה שבנה מואשם ברצח, היא הייתה בהלם, לא ישנה כל הלילה ולמחרת בבוקר הגיעה אליהם המשטרה והחלו לחקור אותם, לטענתה:

"... והשוטר שחקר אותי לא התנהג בצורה מקובלת, הוא צעק לי בעיניים שהבן שלך רוצח, בטח שיכולתי לא לזכור פרט כזה קטן שלא נתתי לו איזה שהוא משקל, זה דבר בכלל שלא כדאי לשים לב אליו."

(ראה: ע' 1671 לפרוטוקול, ש' 1-3).

בחקירתה הראשית אף העידה, כי איגור הזכיר לה את אותו המקרה, סיפר לה ואחר-כך גם הנאשם סיפר לה על-כך ואז נזכרה במה מדובר (ראה: ע' 1671 לפרוטוקול).

וכך תיארה את המקרה:

"ת. פעם ראשונה אני שמעתי מאיגור באותו ערב כשחזרתי מהעבודה, שרומן הרביץ לי חזק אפילו היה לי דם בשתן, איגור אמר לי את זה, הבן שלי איגור הוא מילדות חולה אסטמה ואני ניסיתי לפנק אותו כי הוא חולה, אני ניסיתי לפנק אותו כמה שיותר, הוא היה מנצל את זה ומה שהוא אמר לי, אני חושבת שהוא אמר את זה כדי להעניש את רומן, אני לא האמנתי לאיגור, אני ביקשתי ממנו להוריד את הבגדים ולהראות איזה מכות רומן נתן לו ואיפה הדם, אז הוא אמר לי שכבר עבר הכל, כבר לא כואב לו שום דבר, אני דיברתי איתו ואמרתי לו שהוא צריך לשמוע לאח הגדול, אחרי שרומן חזר מהעבודה, אני גם דיברתי איתו"

(ראה: ע' 1671 לפרוטוקול, ש' 16-22).

בחקירתה הנגדית, אף היא כמו בנה איגור, ניסתה להפחית מחומרת המקרה והגדירה זאת כ"ריב קטן בין האחים" (ראה: ע' 1675 לפרוטוקול, ש' 28-29).

כך גם טענה שהנאשם עזב את הבית ועבר לגור עם סבתו היות והם עלו לישראל והיא לא רצתה להשאיר אותו לבדו בבית.

לעניין משך הזמן שבו לא דיברו האחים ביניהם, העידה:

"ש. כמה זמן איגור ורומן לא דיברו ביניהם, היו מסוכסכים אחרי המקרה הזה.

ת. כמה ימים לפני שנסענו לארץ הם לא ראו אחד את השני כי רומן גר אצל סבתו. כשהגענו לארץ התקשרנו לרומן והם דיברו רגיל.

ש. זה לא נכון שאחרי שרומן הגיע בפעם הראשונה לארץ ביקשת מאיגור לסלוח לרומן בגלל שהם אחים ורק אז הסכים לדבר איתו אחרי המקרה פעם ראשונה.

ת. לא, זה לא נכון."

(ראה: ע' 1676 לפרוטוקול, ש' 23-28).

כל זאת בניגוד גמור להודעתו של איגור במשטרה, בה מסר כי לא דיבר עם הנאשם מספר שנים (ראה: ת/681, ע' 1). אמו של הנאשם התקשתה לספק הסבר לדברים שמסר איגור בחקירתו במשטרה בעניין זה (ראה: ע' 1677 לפרוטוקול).

כך גם העידה בנוגע למעורבות בעלה באותה שיחה עם הנאשם לאחר המריבה בין האחים, כי:

"ת. בעלי עד היום לא יודע כלום על המקרה.

...

ת. לא היה דבר כזה. בחיים הוא לא הרים את היד על בעלי ואפילו את הקול לא הרים עליו.

ש. בעלך לא השתתף בשיחה הזו.

ת. הוא לא היה בכלל."

(ראה: ע' 1677 לפרוטוקול, ש' 9-13).

זאת, שוב, בניגוד מוחלט ומעורר תהיה לדברים שנאמרו על-ידי הנאשם (ראה לדג': ת/7, ע' 60) ועל-ידי איגור (ראה: ת/681, ע' 5), אשר למעורבות האב באותה השיחה בעקבות מקרה האלימות.

העדה התקשתה להסביר את השוני בין הגרסאות השונות בעניין זה (ראה: ע' 1677 לפרוטוקול).

לאור האמור, אני קובע כי אמו של הנאשם מסרה עדות מוטית שאינה אמת ושינתה את עדותה ואת גרסתה כך שתתאים, ככל הניתן, לזו שנמסרה על-ידי הנאשם ועל-ידי איגור, זאת על-מנת להמעיט מחומרת אותו מקרה של אלימות קשה ביותר בין האחים, כעולה מהדברים שנמסרו על-ידי הנאשם ועל-ידי איגור בהזדמנויות שונות וראה גם ההודעות.

לא מדובר במקרה של מה בכך, מריבה רגילה בין אחים, כפי שמנסה האם כפי שגם ניסה איגור לטעון בבית המשפט, כי אם מקרה של אלימות חמורה ביותר שהותירה חותמה במשפחה בכללותה ובמישור היחסים בין האחים בפרט אשר לא דיברו ביניהם במשך שנים מספר.

(והנאשם נשלח לבית סבתו).

הנאשם אף הוא בעדותו בבית המשפט התכחש לחומרת מקרה האלימות האמור המטיל צל כבד על עברו, ומצביע על נטייתו לאלימות וביקש להפחית מחומרתו.

(ראה דבריו לפרוק עמוד שדרה – יכולתי להרוג (ת/401, מ"ט 165/06, קובץ 1, עמ' 28); וכן דבריו: "הייתי מוכן להרוג את כולם, אבל אניבלמתי את עצמי" (ת/184, מ"ט 171/06, בע' 21)).

"לא הרגתי אף אחד, עשיתי נכה כן" (ת/184, עמ' 15-14).

"אני יכול להרביץ ככה שכל עמוד השדרה יתפרק..." (ת/401, מ.ט. 165/06, קובץ 1,עמ' 28).

"הייתי מוכן להרוג את כולם, אבל אני בלמתי את עצמי" (ת/184, שם, עמ'21).

"...אני הייתי יכול לאבד שליטה" (ת/401 א', מ.ט. 165/06 (25), קובץ 2, עמ' 66).

בחקירתו הראשית בביהמ"ש, העיד:

"ת. אני כבר התחלתי להאמין שאני רצחתי, כי כל הזמן אני סיפרתי לו את הסיפור שרבתי מכות עם אח שלי והוא אמר לי שבדיוק באותו רגע היה לך מסך שחור ואתה לא זוכר שום דבר ובדיוק המעשה הזה שאתה לא זוכר שום דבר..."

(ראה: ע' 1018 לפרוטוקול, ש' 21-23).

בחקירתו הנגדית מסר בעניין זה:

"ת. אני זוכר שהרבצתי לו, אבל אני לא זוכר את כל הפרטים, כשחזרתי אחרי העבודה, אמא סיפרה לי הכל ובבית המשפט אח שלי שיקר על זה כדי שאני אקבל עונש יותר כבד

ש. מתי זה התברר לך שהאח שלך הגזים בפרטים ומה שאמא שלך סיפרה לך זה לא בדיוק מה שהיה

ת. פה בבית המשפט

ש. זאת אומרת בזמן שאתה סיפרת את הסיפור הזה גם למדובב וגם לפסיכיאטר, אתה האמנת שבאותו זמן היה לך 'מסך שחור'

ת. לא, זה לא היה בדיוק, אני סיפרתי למדובב שהרבצתי לאחי, ואמרתי לו שאני לא זוכר את כל הפרטים של המעשה והוא אמר לי שיכול להיות שהיה אצלך 'מסך שחור', בדיוק כמו במעשה הזה, כי אתה לא זוכר שום דבר"

(ראה: ע' 1052, ש' 23- ע' 1053, ש' 3 לפרוטוקול).

עוד טען, כי אחיו הגזים בתיאור האירוע, הוא גילה זאת בארץ כאשר שמע את עדות אחיו בביהמ"ש, לטענת הנאשם הרביץ לאחיו פעמיים-שלוש עם היד, לא זוכר היכן בגופו של אחיו, אולם:

"לא היה לי שום בלק אאוט, אנחנו רבנו ושכחתי את זה, זה יצא לי מהראש"

(ראה: ע' 1117 לפרוטוקול, ש' 17).

למרות גרסתו האמורה בעדותו, כאילו שכח את פרטי המריבה, אך לא היה לו כל בלק אאוט, הרי שבהמשך העיד:

"ת. ההורים שלי סיפרו לי שאני הרבצתי לו מכות רצח

ש. מה בדיוק הם סיפרו לך

ת. שאני הרבצתי לו מכות חזק, הרבצתי לו מכות חזקות ואת הפרטים אני לא זוכר בדיוק, רבנו מכות כמו בין אחים, לא שמתי לב לזה

ש. אמא שלך אומרת לך שכל 5 דקות הוא רץ לשירותים ויורד לו דם בשתן, זה מכות בין אחים

ת. אמא אמרה לי את זה

...

ת. אני אומר, אנחנו רבנו עם אחי מכות, אני הרבצתי לו, כי הוא לא עשה מה שאני אמרתי לו לעשות וזהו, חזרתי מהעבודה, אמא אמרה לי שאני חזק הרבצתי לאחי, שהוא הלך להשתין עם דם וזהו

ש. וזה נראה לך הגיוני הסיפור של אמא שלך, לא אמרת לה על מה את מדברת בכלל

ת. אני חשבתי שזה אמת, אני לא יודע

ש. לא היה לך בלק אאוט, אני מזכירה לך מה שאמרת פה מקודם

ת. לא"

(ראה: ע' 1117, ש' 29- ע' 1118, ש' 17 לפרוטוקול).

גרסה זו של הנאשם, לפיה האמין לאמו לגבי עוצמת המכות (ולא העמיד אותה על טעותה), אף שזו, לפי כל הגרסאות, לא הייתה עדה למכות (וניזונה מדברי אחיו של הנאשם בלבד), אינה ברורה כלל וכלל בהתחשב בכך שהנאשם חוזר ומעיד כי לא היה לו בלק אאוט, אלא רק כי שכח את פרטי המקרה (דבר שבוודאי לא קרה מיד ביום האירוע כאשר עומת עם אמו).

ברור הוא, כי גרסה זו של הנאשם נועדה, כמו גרסאותיהם של בני משפחתו שהובאו לעיל, לטשטש את מקרה האלימות החמור מעברו ולנסות ולהפוך מקרה זה לריב "נורמאלי" בין אחים, כאשר ברור כי לא כך פני הדברים, כפי שעולה מגרסאותיו המקוריות של הנאשם, כפי שמסר גם למדובב ולחוקרים השונים, וכך גם של אחיו- איגור.

כאשר עומת הנאשם בחקירתו הנגדית עם הדברים שמסר למדובב לגבי אותו מקרה אלימות, ניסה לערוך שינויים באותה הגרסה, וביקש לתקנה:

"ת. מה ששם כתוב זה נכון, אבל אני קצת רוצה לתקן, זה התחיל עוד לפני, כשדיברתי עם המדובב, אני סיפרתי לו על המקרה שהרבצתי לאחי, והוא אמר לי יכול להיות שאצלך היה מסך שחור שאתה לא זוכר כלום ואחרי זה הייתה השיחה הזו

...

ת. המסך שחור לא נכון

ש. זאת אומרת שאתה זוכר יפה מאוד מה היה בסיפור הזה

ת. אני זוכר שהרבצתי לו, אני לא יודע את כל הפרטים של האירוע, זה הכל מה שאני זוכר

...

ת. אני לא זוכר בכלל שהרבצתי לו עם הרגליים, עם הידיים כן

...

ש. שיקרת לו (-למדובב- י.כ.) או לא שיקרת לו

ת. יש שם חלק של אמת וחלק של שקר"

(ראה: ע' 1119 לפרוטוקול, ש' 4-20).

כאשר נשאל הנאשם לגבי תגובתו שלו להאשמות הוריו, לא השיב לשאלה הנשאלת, ניסה לכוון תשובתו לכיוון הרצוי לו, וזאת עד שנשאל שוב ושוב:

"ש. כשההורים שלך באו וסיפרו לך את הטענות של אח שלך, איך אתה הגבת לזה

ת. הם אמרו לי שאני הרבצתי חזק לאחי

...

ת. הם לא דיברו בשקט, דיברו בקול גבוה

ש. ואיך אתה הגבת לאבא שלך, אתה זוכר מה עשית לו

ת. כן, זוכר, אבא אמר לי אז שאתה יכול להעניש רק ילדים קטנים

ש. אבל איך אתה הגבת כלפי אבא שלך, זו הייתה השאלה

ת. אני רוצה להסביר את זה איך אני הגבתי, ואני התחלתי גם עם אבא לדבר בקול גבוה, אבא שאל אותי מה אתה יכול לעשות לי, ואנחנו רבנו איתו

ש. מי זה אנחנו

ת. אני ואבא שלי

ש. אתה באת אליו עם אגרופים

ת. לא, רק במילים

ש. ואם אני אומרת לך שאתה אמרת למדובב שאתה התחלת לצאת על אבא שלך...

ת. אני לא זוכר את זה ואני לא אמרתי שהרבצתי לאבא

לשאלת בית המשפט: מקריאים לך שאמרת למדובב שהרבצת עם אגרופים, זה נכון או לא

ת. זה לא נכון"

(ראה: ע' 1119, ש' 25, ע' 1120, ש' 14 לפרוטוקול).

שוב, אם-כן, טוען ששיקר למדובב, הפעם לגבי האופן בו הגיב לדברי אביו.

כזכור, דברים אלה של הנאשם אשר לנוכחות אביו במקום, מנוגדים לגרסת אמו כפי שהובאה בעדותה בביהמ"ש לעיל, לפיה האב כלל לא נכח שם באותה העת!

כאשר נשאל הנאשם, כיצד יתכן שזוכר חלק מהדברים שקרו באופן מפורט וחלק אחר אינו זוכר כלל, השיב:

"ת. אני זוכר רק מה שאני מדבר עכשיו".

(ראה: ע' 1120 לפרוטוקול, ש' 25).

תשובות הנאשם בכל הנוגע למקרה האלימות הקשה שהתרחש בינו לבין אחיו, כמו גם בחלקים רבים נוספים בעדותו כפי העולה לאורך הכרעת הדין כולה, הינן תשובות מתחמקות, חסרות היגיון ובסיס, פתלתלות ונעדרות עקביות, תשובותיו נועדו לשרת את גרסתו כפי שמצא לנכון להציגה בעת עדותו בביהמ"ש וכפי שהוא חושב שייטב לו להציג לצורך זיכויו, מצאתי גרסתו זו שקרית ובוחר אני לאמץ את גרסתו בעניין זה כפי שהובאה בפני המדובב לראשונה, כך שבאותו מקרה הרביץ הנאשם לאחיו בצורה קשה, אין מדובר במריבה קלה בין אחים, כי אם בריב אלים ויוצא דופן, כפי שהנאשם הציג זאת בפני המדובב "אני הייתי יכול להרוג אותו עד מוות להרביץ לו."(ראה: ת/7, ע' 57-58), בעקבות אותו ריב אף לא דיברו הנאשם ואחיו במשך שנים מספר, מקרה אלימות כזה מטיל ענן כבד על עברו של הנאשם ומציגו כמי שיכול לנקוט באלימות חמורה כאשר נתקל בהתנהגות שאינה נושאת חן בעיניו.

(כמבואר ומצוטט לעיל, לא רק עם אחיו, גם בהיותו שומר, גם ביחס לתלמידים).

(5)מחשבו של הנאשם:

ביום 18/12/06, נתפס מחשבו האישי של הנאשם ע"י המשטרה ונבדק ע"י צחי סגל (ת/624).

צחי סגל, המשמש כראש צוות עבירות מחשב במחוז הצפון, קולט במסגרת תפקידו אפיונים של אנשים לפי מחשבם (ראה עמ' 861 לפרוטוקול).

בהתאם לדו"ח בדיקת המחשב מיום 19.12.06 (ת/625), הרי שבמסגרת סריקת מחשבו של הנאשם, נמצאו 12 שיחות ICQ, ומתוך עיון במספרי ה- ICQ עולה, כי כל המספרים הינם של קטינים, מכאן עולה המסקנה החד-משמעית, בהתאם לקביעה בדו"ח, כי בעל המחשב חיפש ליצור קשר עם קטינים, כאשר בהגדרות ICQ ניתן לקבוע מאיזה גיל, מין, מיקום בארץ וכו' (ראה: ת/625, ע' 3).

אולם בחקירתו הראשית ציין מר סגל, כי בענין זה נמסר לו בדיעבד ע"י צוות החקירה, כי אחותו של הנאשם הייתה מידי פעם מתארחת וגולשת, ואכן כאשר הגיעו אל אותם אנשים, הסתבר שהם מכירים את אחות הנאשם, מדובר בשיחות של בני נוער (ראה: ע' 868 לפרוטוקול).

כך גם נמצא במחשב הנאשם מספר רב של "שאריות" תמונות מאתרי פורנו של תמונות קטינים, בעיקר קטינות (ראה: ת/625, ע' 3).

בחקירתו הראשית העיד סגל בעניין זה:

"ת. אנו מסוגלים ללכת אחורה ולראות מה הוא עשה, להיכן הוא גלש, במקרה זה היה ריכוז מאוד גבוה של תמונות של קטינים וקטינות במחשב, אני רוצה לציין שבבדיקה הזו לא נצרבו כל התמונות, נצרבו חלק מהתמונות וזאת כיוון שמדובר בבדיקה ראשונית, החוקרים היו צריכים לקבל חוות דעת לקראת מה הולכים בחקירה ואח"כ נכנסנו לעומק ושם באמת מצאנו פי 2 תמונות של קטינות, של פדופיליה.

ש. כשאתם מוצאים תמונה כזו בשאריות, האם זה אומר שבעל המחשב עשה פעולה אקטיבית לשמור את התמונות.

ת. לא, בעל המחשב הזה לא שמר אף תמונה אבל זה אומר שיש לו התעניינות בנושא, זה לא אומר שהוא עבר על החוק, הוא ראה את הדף עם התמונות."

(ראה: ע' 868, ש' 24- ע' 869, ש' 4 לפרוטוקול).

בבחינת הדואר של בעל המחשב, לא נמצאו קשרים לאתרי פורנו של קטינים או יצירת קשר עם קטינים, כך גם לא נמצאו סרטי פורנו של קטינים (ראה: ת/625, ע' 3).

ביום 26.12.06 נערכה בדיקה שנייה למחשב הנאשם על-ידי העד סגל, כאשר דו"ח זה אינו מבטל את הדו"ח הקודם או סותר אותו אלא נכתב בעקבות ביצוע בדיקה מקיפה יותר (ראה: ת/628).

בהתאם לממצאי הדו"ח, מספרי ה- ICQ היו זהים לאלה שנמצאו בבדיקה הקודמת, בוצע חיפוש נוסף של תמונות שנחזות כקטינים, ניתן להבין מתי כל תמונה נוצרה ומתי בעל המחשב צפה באותה תמונה, אך לא ניתן לדעת את מקור התמונות מלבד תמונה אחת שהודפסה עם המאפיינים שלה ותמונות שנצרבו ועליהן יש כיתוב של TEEN, אף שבבדיקה זו נצרב מספר רב של תמונות, אין סתירה לעומת ממצאי הבדיקה הראשונה היות שבבדיקה הראשונה הופסק חיפוש תמונות שנחזות של קטינים לאחר 100 תמונות בהתאם להנחיה שהתקבלה (ראה: ת/628, ע' 1).

בעניין פירוש המונח TEENS, ציין העד סגל הן במזכרו מיום 31.12.06 (ת/635) והן בעדותו בפני (ע' 874 לפרוטוקול), כי היות והצגת נערות מתחת לגיל 18 מהווה עבירה בארה"ב, כמו גם בארץ, מציגים באתרים הנדונים בחורות שהן אמנם מעל גיל 18, אך נחזות כקטינות או נראות פיזית כילדות והכתירו זאת כ- TEEN:

"...עצם הענין שבעל המחשב, החשוד מחפש ורושם ומקליד TEENS זאת אומרת שיש לו איזה פנטזיה, שמתגלגל אצלו משהו והוא רוצה לראות נשים צעירות, במקרה הזה זה לא אתר פדופילי, כל הבחורות מעל גיל 18 אבל זה מראה את עצם המחשבה."

(ראה: ע' 874 לפרוטוקול, ש' 8-11).

בעניין זה העיד סגל בחקירתו הנגדית:

"ת. אני יכול להגיד לך שהוא גלש לאתרים שקשורים ל – TEEN, הוא לא רשם משהו שהוא פדו' וכו'.

(ראה: ע' 875 לפרוטוקול, ש' 15).

ובעניין הודעות פופ-אפ עליהן נשאל בחקירתו הנגדית, מסר:

"ת. יש אכן ענין שנקרא 'פופ אפ' על כל אתר שאתה מקליד לפעמים קופצים כל מיני פרסומות, כניסה לוירוסים, אם זה היה המקרה כאן, באיזה אתר כלשהוא, תבחר איזה אתר, אז היינו רואים את ההמשכיות של אתר, אם למשל הוא נכנס ל – TEEN והיה 'פופ' או חלונות שמקשרים לאתרים נוספים, הייתי צריך לראות את זה בהיסטוריית הגלישה ופה לא ראיתי.

...

ת. אם זה קפץ למסך מולו, אני אראה את זה

...

לסיכום, בתיק הזה, הוא הקליד את האתר הזה TEEN אם היה קופץ משהו נוסף הייתי רואה את זה, ופה לא קפץ כי לא ראיתי רצף".(ראה: ע' 875, ש' 20- ע' 876, ש' 7 לפרוטוקול).

כן העיד סגל, כי כאשר אדם גולש לדף אינטרנט עם תמונות, תישמרנה במחשב רק התמונות בהן הוא צפה בדף הבית בפועל (ראה: ע' 874 לפרוטוקול; ת/636).

עוד נמצא בבדיקה השנייה, כי לא היה קשר אינטרנטי, מכתבים או שיחות ICQ בין בעל המחשב לבין המנוחה (ראה: ת/628).

כך נמצא בבדיקה זו, כי בעל המחשב קרא ביום 11.12.06, בשעה 15:05, כתבה ב- WALLA על המנוחה (ראה: ת/635; וכן הבהרת העד בעדותו לגבי התאריך והשעה הנכונים, ע' 873 לפרוטוקול, ש' 24-25).

בבדיקת המחשב לא נמצאו סרטי סקס, סרטי רצח או סרטי הוראות לרצח (ראה: ת/628).

בבדיקה לא נמצאו תוכנות השתלטות מרחוק ולכן לא ניתן לטעון שמישהו אחר השתלט על המחשב וגלש לאתרים במקומו (ראה: ת/628, ע' 2).

יש לציין, כי במחשב שנמסר לבדיקה היה, מלבד היוזר (משתמש) של הנאשם, גם יוזר נפרד בשם אשתו של הנאשם, לא ניתן לדעת מי ישב ליד המקלדת, אך באופן פורמאלי היו להם שני שמות משתמש שונים (ראה: ע' 869 לפרוטוקול).

במסגרת חקירתו הראשית של העד סגל, הוגש מסמך הכולל את רשימת הפעולות שנעשו במחשבו של הנאשם, כאשר חשוב לציין בעניין זה כי מסמך זה וכן מסמך היסטוריית הגלישה שהוגש (ת/633) מתייחסים ליוזר של הנאשם בלבד (ראה: ע' 871 לפרוטוקול, ש' 24-25).

מרשימת הפעולות שבוצעו במחשב הנאשם על היוזר שלו עולה, בין היתר, חיפוש סרטי סנאף (ראה: ת/632, ע' 2).

סרטי סנאף הם:

"...סרטי מחתרת אותנטיים של אונס ורצח של ילדים בעיקר או קטינות, זה סרטים שקשה מאוד למצוא באינטרנט ורק מי שמחפש היטב יכול להגיע לסרטי סנאף, המחיר שלהם אלפי דולרים בסרט אותנטי...". (ראה: ע' 870, ש' 29- ע' 871, ש' 2 לפרוטוקול).

אשר לנאשם, נמסר בהקשר זה:

"...במקרה שלנו אני לא טוען שהחשוד חיפש סרט, משהו אותנטי אבל עצם זה שהוא רשם סנאף בכותרת אז הייתה לו איזה פנטזיה כנראה לחפש סרטים שכביכול אותנטיים, כי סרטים כאלה לא מוצאים באימיול...

...במקרה זה הסנאף הזה הוא ניסה להוריד אותו באימיול."

(ראה: ע' 871 לפרוטוקול, ש' 3-11).

ובחקירתו הנגדית העיד:

"ש. לגבי הסנאף – יכול להיות שבן אדם מקליד את המילה סנאף בטעות

ת. אדם נורמטיבי לא מקליד את המילה סנאף, הוא הקליד את זה בהקשר של סקס" (ראה: ע' 875 לפרוטוקול, ש' 2-3).

חיפוש סרטי הסנאף באימיול נעשה ביום 26.11.06 (ראה: ע' 874 לפרוטוקול), כשבוע וחצי עובר לרצח המנוחה.

כעולה מ – נ/303, חוות דעתו של מר אלמליח, הוא לא מצא כי הוקלדה המילה snuffבבדיקת היסטוריית הגלישה. דא עקא, שמומחה זה כפי הציון על ידו, לא בדק את הדיסק הקשיח של מחשב הנאשם.

לא ניתן להתייחס לחוות דעתו של מר אלמליח ככזו, שעה שלא בדק את הדיסק הקשיח הן לעניןחיפוש המילהsnuffוהן לענין התמונות.

מעבר לכך, עדות מר סגל כמבואר לעיל, מלמדת דווקא על כניסות במחשב הנאשם, וכן ציין כי אין הכרח שהנאשם שמר את התמונות אלא גילה התעניינות בנושא, חוות דעת מר אלמליח אינה סותרת (מעבר לעובדה שלא בדק הדיסק הקשיח) את ההתעניינות של הנאשם ככזו בנושא מבלי להתייחס לרזולוציה פרטנית יותר כמו מספר התמונות ככאלה וכו'.

כך הוגשה לביהמ"ש גם היסטוריית הגלישה של היוזר של הנאשם (ת/633), כאשר האתרים המופיעים בתדפיס נבדקו על-ידי העד סגל והחוקר יוסף זמואלסון, ובמסגרת זו, ביום 28.12.06, זוהתה כתובת של אתר אינטרנט ובו מאמר (שתורגם מרוסית לעברית על-ידי החוקר זמואלסון) העוסק בשיטות להטלת מורא, כך ניתן למצוא שם:

"אז אם אתה ימני אז הסכין מוצאת מייד ביד ימין ובאותו רגע ביד שמאל (כף יד) מבוצעת או דחיפה של היריב בכתף כדי שיסתובב אליך עם הגב או תפיסתו בבגד (צווארון) ומשיכה חזקה לכיוון שלך גם כדי שיסתובב אליך עם הגב. בזמן שמחזיקים אותו ביד שמאל יד ימין עם הסכין מייד הולכת לגרון היריב ואתה צריך לצעוק לכל הגופים חזק וברור 'תעמדו אני הורג' לאחר מכן יש לך שניה להכנסת קצה המעוקל של הסכין בתחתית הסנטר מתחת ללסת מכיוון הגרון, תכניסו את הסכין 2-2 וחצי ס"מ אין שם שום עורקים חשובים אבל זה אזור מאוד רגיש על גוף האדם אפילו אדם שיכור. הקצה האחד צריך להיות מופנה כלפי מעלה כדי שהלקוח בזמן תזוזות לא יחתוך לעצמו מייד את הגרון. אתה עוד תצטרך אותו."

וכך בהמשך:

"אם יש לך ידיים חזקות אז בזמן לקיחת הגוף בשבי תחזיק את הכתפיים שלו ביד שמאל כאלו לחבק אותו, קצה הסכין יוחדר לפי הטבעת זה מאוד מאוד כואב לקליינט והוא 'ישיר כמו זמיר' כל דבר שתגיד לו במאה אחוז."

(ראה: ת/ 634).

כתבה זו נמצאה על-ידי הקלדת אחת הכתובות שהופיעה בהיסטוריית הגלישה של היוזר של הנאשם, מיד בדף האינטרנט אליו הגיעו, לא היה צורך להיכנס ללינק מסוים (ראה: ע' 872 לפרוטוקול, ש' 28-29).

בהתאם להיסטוריית הגלישה של יוזר הנאשם, התאריך בו נכנסו בוודאות לאתר ולמאמר הזה היה 2.12.06 (ראה: ע' 873 לפרוטוקול; ת/634, ע' 11), ארבעה ימים לפני רצח המנוחה!

כתבה נוספת שאותרה באינטרנט ועליה דובר בפורום אליו גלש הנאשם לפי היסטוריית הגלישה שלו, הוצאה ותורגמה על-ידי החוקר זמואלסון, מספרת על מקרה בו ביהמ"ש גזר עונש של שנתיים מאסר על-תנאי לבחורה, תושבת מוסקבה, אשר הורשעה בהריגה במצב אי-שפיות זמנית (אפקט) בעקבות הריגת אדם שניסה לאנוס אותה (ראה: ת/589).

כתבה זו הודפסה מאותו הדף שבו הייתה כתבה על הסכינים (ראה: ע' 874 לפרוטוקול).

חשוב לציין בהקשר זה, כי היסטוריית הגלישה אינה יכולה להצביע על כתבה ספציפית מבין כל הכתבות בפורום אלא מצביעה על העמוד הכללי ואינה מספקת אינדיקציה לכך שעיינו בכתבה או רפרפו בה (ראה: ע' 879 לפרוטוקול).

בהתאם לדו"ח בדיקה ותפיסה מיום 28.12.06, החתום על-ידי לב ארליכמן (ת/344), במהלך בדיקת הדיסקים שנתפסו יום קודם לכן בחדר המחשב בבית הנאשם, נמצא דיסק אחד עליו כתוב "קטלוג נשק קר" (בתרגום מרוסית), בו צרוב קובץ ששמו "סכין" (תרגום מאנגלית), המכיל ספר ובו 170 תמונות של סכינים, הסברים על שימוש ומודלים.

כאשר נשאלה אולגה, אשתו של הנאשם, בחקירתה במשטרה מיום 20.12.06, שעה 13:50 (ת/685), מי משתמש במחשב שלהם, השיבה:

"בעיקר רק הוא, ואני גם כי למדתי ועשיתי עבודות במחשב אבל בתקופה האחרונה שלושה ארבעה חודשים רק הוא משתמש במחשב"

(ראה: ת/685, ע' 1, ש' 28- ע' 2, ש' 3).

אולגה השיבה בשלילה כאשר נשאלה, האם גלשה לאתרי פורנו (ת/685, ע' 2, ש' 14-16).

בהתאם להודעתה של אולגה, אחותה נהגה לגלוש באינטרנט בביתם של הנאשם ואשתו, לעיתים רחוקות כאשר באה לבקרם וכך גם אחותו הקטנה של הנאשם שהייתה מתכתבת ב- ICQ (ראה: ת/685, ע' 4-5).

כך גם בהודעתה מיום 22.12.06, שעה 10:15 (ת/686) מסרה, כי בעיקר הנאשם משתמש במחשב, אך גם היא מעט, אחותה שהגיעה בסופי שבוע, אחיו ואחותו של הנאשם (ת/686, ע' 3).

כאשר נשאלה אולגה, האם הנאשם היה נכנס לאתרי פורנוגרפיה, השיבה:

"ת. לא, אני בטוחה שלא היה נכנס, הדבר הזה לא היה מעניין אותו.

ש. איך את מסבירה את זה שהיו תמונות של ילדות אצלכם במחשב של ילדות מהאינטרנט?

ת. איזה ילדות, אין לי הסבר כזה, אני לא ראיתי תמונות כאלה של ילדות במחשב.

ש. איך את מסבירה את זה שהיו תמונות של ילדות ערומות במחשב?

ת. זה אותו דבר, אני אף פעם לא ראיתי תמונות כאלו במחשב, ואני לא מאמינה שהיה, ואם היה אני נזכרת שפעם חיפשנו רקע יפה במחשב ואז היו הרבה סוגים, רכבים, אנשים מפורסמים, מטוסים ויכול להיות שאחד הסוגים היו שם בנות מתוך הרקע, לפורנוגרפיה הוא לא היה נכנס ומוריד בנות ערומות.

ש. איך את מסבירה את זה שהיו תמונות של ילדות ערומות באקט מיני במחשב שלכם?

ת. אותו הדבר, אני לא יכולה להסביר דבר כזה כי אני לא ראיתי דבר כזה ולא מאמינה שהיה דבר כזה.

ש. האם את יכולה להסביר את התמונות של הפדופיליה אצלכם במחשב?

ת. אמרתי לך שהוא בחיים לא ראיתי שהוא התעסק בקבצים פורנוגרפיים או מוריד משהו בסגנון הזה, וחוץ מזה כל התיקיות שיש במחשב, לא ראיתי תיקיה שמדברת על פורנוגרפיה." (ת/686, ע' 4, ש' 21- ע' 5, ש' 13).

אחות הנאשם, קסניה, ואחות אשתו של הנאשם, יוליה, נחקרו ושללו גלישה לאתרי פדופיליה שנמצאו במחשב הנאשם, אחות הנאשם אישרה התכתבות באינטרנט, אך הייתה שם כתובת אחת שלא הצליחו לאתר (ראה: ע' 686 לפרוטוקול, עדותו של יעקב מלכא).

כך גם אחיו של הנאשם, איגור, שלל גלישה באתרי סקס במחשב הנאשם (ת/682, ע' 1, ש' 25-26).

אמה של אולגה, עמם גרו הנאשם ואשתו, מסרה בעדותה כי אינה יודעת לעבוד על המחשב, לא עבדה עליו אף פעם וכך גם בעלה (ראה: ע' 974-975 לפרוטוקול, עדות יבגניה גריישב).

ממצאי המחשב ככאלה מוסיפים אף הם נדבך נוסף.

י"ח.נגישות וזמן - מבחן ההזדמנות:

הצדדים חלוקים בטענותיהם לעניין השאלה – האם הייתה לנאשם הזדמנות לביצוע המיוחס לו, מבחינת נוכחותו בזירה בשעת הרצח.

מחד, מזכירה המאשימה את הנתונים העובדתיים עליהם אין חולק:

הנאשם עבד בבית הספר "נופי גולן", ביום הרצח היה בבית הספר ועבד בו במקלט, וזאת משעות הבוקר ועד השעה 17:30.

הנאשם יכל לצאת מהמקלט לכיוון שירותי הבנות בהם נמצאה המנוחה, לא הייתה כל מניעה לכך (שאלת הזמן תידון בנפרד), אין חולק כי הייתה לנאשם ככלי עבודה, סכין יפנית, אשר על פי חוות דעת ד"ר זייצב, יכלה לשמש ככלי הרצח (ראה חוות דעתו ת/665).

לנאשם תחביב של איסוף סכינים, וכן כעולה מהמחשב שנתפס, נהג לקרוא על לוחמה בסכין (ראה: ת/ 634).

הנאשם מודע למיקום כלי הדם בעורקי הצוואר (ראה הסברו למדובב, ת/401 א', מ.ט 165/06 (26), בעמ' 21-28).

הנאשם עבד ביום הרצח במקלט 2, המצוי מתחת לשירותי זירת הרצח, כדי להגיע ממקלט זה, בו עבד, לשירותים בהם נמצאה המנוחה, היה עליו לעלות חצי קומה, מיקום שירותי הבנים, ומשם למפלס חדר המורים, ומכאן עוד 12 מדרגות לשירותי הבנות.

כפי שנראה בשחזור ובביקור במקום, מרבית הדרך לחדר המדרגות מוסתרת ע"י צמחיה, קיים חלון עגול בגרם המדרגות, זה המוביל מהמקלט למפלס שירותי הבנים, מחלון זה ניתן לצפות אל איזור הברזיה.

על פי השחזור, הליכה מהמקלט לשירותים נמשכת כ- 20 שניות (ת/26, זמן דיסק 8:30 עד 10:10) (ראה תמונות ב"מ א' 1-24, הביקור במקום, ראה התרשים ת/222).

יצוין, כי הזמן הנקוב לעיל, נמדד כאשר הנאשם כבול ומלווה ע"י שוטרים.

מדובר בנגישות לזירת הרצח ואפשרות לעלות ולרדת ללא הפרעה.

כך גם כך, ניתן לומר כי לנאשם הייתה הזדמנות ואפשרות הן להתנקות בשירותי הבנים והן להחליף בגדים במקלט.

האמור לעיל, עד כאן, בא להצביע על האפשרות ולא אחרת.

מנגד, טוען הסנגור לאליבי.

לדבריו, התחקות אחר זמני תנועותיה של המנוחה והצלבתם עם מארג נתוני זמני תנועת הנאשם בפרק זמן זה, מוכיחים כי המנוחה עלתה במדרגות המובילות לשירותים בין 10 ל-15 דקות (מינימום) בטרם שב הנאשם לביה"ס, לאחר שאסף את הדבק, בשער ביה"ס, ממעסיקו.

טענת האליבי:

יאמר, טענת אליבי הינה טענת הגנה מיוחדת – אין היא מסתפקת בהצבת ספק במיוחס לנאשם בכתב-האישום, אלא מזמינה את בית-המשפט לקבוע ממצא פוזיטיבי, השולל לחלוטין את האפשרות שהנאשם ביצע את המיוחס לו.

בשל אופייה האמור, ניתן לטענת האליבי מעמד מיוחד: מן ההיבט הדיוני – הנאשם נדרש להציגה בפתח הדיון, ואילו מן ההיבט הראייתי – אין הנאשם יכול להסתפק בעדותו והוא חייב להביא ראיות התומכות בטענתו ומקימות בסיס לדחייה מוחלטת של הראיות הטוענות לנוכחותו בזירת העבירה (ע"פ 6289/94 זורי בן משיח דזנשוילי נ' מדינת ישראל פד נב (2) 157 (1998).

אמנם, טענת האליבי לא הועלתה ונידונה מפורשות בתחילת ההליך, אולם שעה שהמאשימה עצמה איננה טוענת לשעה ספציפית בה המנוחה עלתה לעבר חדר השירותים, הרי שאזקק לכך (יוזכר, כי הנאשם כבר בחקירתו הראשונה ציין "אני לא יכול לענות בדיוק באיזה שעה אני הלכתי" (ת/164 ב', ע' 17)), והדברים בהקשרם מתקבלים על הדעת).

לוח הזמנים באשר למנוחה:

הזמן הרלוונטי לקביעות נשוא פרק זה הוא השיעור השביעי. מהעדויות עולה, כי המנוחה נטלה חלק בשיעור התיאטרון בשעה השישית (השיעור מסתיים בשעה 12:50, ראה ת/379 – לוח שיעורים והפסקות). לאחר שיעור זה מתקיימת הפסקה בת רבע שעה (עד לשעה 13:05), כאשר השיעור השביעי מתחיל בסיומה של הפסקה זו.

בתום ההפסקה, בחרה המנוחה שלא לשוב לכיתתה לשיעור תיאטרון (ראה למשל הודעות שיר גדקר, ת/47; טל לוי, נ/233), אלא לצאת לפרגולה בחצר ביה"ס, סמוך לכניסה.

המנוחה שהתה בפרגולה בחברת תלמידים נוספים, אף כאלה הנמנים על תלמידי ביה"ס "ברנקו וייס" הסמוך (ראה למשל הודעת לוטם צרויה, נ/192; שי יפרח, עמ' 566 לפרוטוקול; גל אבוטבול, ת/459).

בשלב מסוים, עוזבת המנוחה את המקום, כאשר היא מודיעה לחברתה שי יפרח כי בכוונתה לשתות מים בברזיה.

לטענת הסניגור, המנוחה עלתה במדרגות בשעה 13:21:30, כך העלה בחקירתו הנגדית של יורם אזולאי, לא ראיתי במה ניתן לבסס שעה מדויקת נטענת זו.

כפי שיפורט לקמן, אין ממש בחישוב זה או בכל חישוב מדוייק אחר:

בנדון מועד עזיבת הפרגולה חלוקים העדים.

שי יפרח מסרה בהודעתה, כי בהפסקה פגשה את המנוחה, יצאו יחד לפרגולה, לאחר כחצי שעה לערך, אמרה לה המנוחה להמתין מספר שניות כי בכוונתה ללכת לשתות, שי המתינה למנוחה בפרגולה כרבע שעה ופנתה לכיוון הברזייה לחפש את חברתה (ת/385)

לוטם צרויה מסר, כי בהפסקה שלאחר השיעור השישי, יצא לפרגולה, פגש את המנוחה ושי יפרח, אחרי עשר דקות, המנוחה אמרה לשי כי היא נכנסת לביה"ס להביא את התיק מכיתת התיאטרון (נ/192).

נבו זכריה העיד, כי בשעה 12:45 יצא לפרגולה ופגש את המנוחה בחברת שי יפרח. לדבריו, המנוחה נכנסהפעמיים לביה"ס, לאחר הפעם הראשונה חזרה לפרגולה והתיישבה ליד חברתה שי, בהמשך יצאה שוב (ת/538).

סער לוי העיד, כי במהלך ההפסקה של השעה השביעית ראה את המנוחה בפרגולה, המנוחה עזבה את הפרגולה ונכנסה לכיתה ט/1, כאשר סער נכנס בעקבותיה (נ/199).

גם בן קקון מסר, כי במהלך ההפסקה ראה את המנוחה בכיתה ט/1, לאחר מכן יצאה המנוחה לפרגולה (נ/266).

איתי לזמי מסר, כי במהלך השיעור השביעי ישב עם חבר בספסלים של שכבה ט', פגשו את תאיר ז"ל בערך בשעה 13:25, האזינו יחד למוזיקה, בהמשך המורה זהבה העירה להם כי הם מרעישים, ביקשה מהם לצאת לפרגולה כיוון שהרעישו, איתי ותאיר ז"ל יצאו לפרגולה, בערך בשעה 13:40 נכנסה המנוחה לביה"ס (ת/384)

אם כן, קיימות מספר עדויות לעניין השעה בה פנתה המנוחה לביה"ס, לרבות סתירות במספר הפעמים בהן עזבה המנוחה את הפרגולה והאם הגיעה לפרגולה מכיתה ט/1 או שמא פנתה לכיתה לאחר הישיבה בפרגולה.

אם לא די בכך, גם האמור באשר למסלול המנוחה בתוך ביה"ס (ועד לפנייתה לחדר השירותים) סותר.

כמפורט בהרחבה בפרק המניע, במנוחה פגשו שני נערים, שניהם תיארו את אותו אירוע –

עגור אלון התווכח עם חבריו בעניין פירושה של מילה ברוסית, פנה לדני זולין בבקשת תרגום, באותה העת חלפה המנוחה על פניהם, ברכה את דני זולין לשלום ועלתה במעלה המדרגות המובילות לקומה בה נמצאה גופתה:

עגור אלון – מתאר את ההתרחשות קרוב לתחילת השיעור (ת/72), המפגש היה ליד הספסלים, המנוחה הגיעהמכיוון חדר המורים (ת/71).

דני זולין – טוען כי ההתרחשות ארעה קרוב יותר לאמצע השיעור, המנוחה הגיעה מכיוון הברזייה, המפגש סמוך ליציאה לכיוון הפרגולה (ת/68, נ/1, נ/5).

נוכח עדויות אלו ובמצטבר, נותר אפוא להגיע למסקנה הברורה כי בתום לב שוגים העדים, לפחות במקצת הפרטים שמסרו בעדותם, כאשר לא ניתן לבסס גרסה עובדתית לעניין מהלך המנוחה בשעות הרלוונטיות על בסיס עדויות אלו.

ויודגש, גם העדים עצמם לא היו נחרצים לעניין שעה מדויקת. שי יפרח ציינה כי לא ענדה שעון (ע' 564 לפרוטוקול) והוסיפה: "מבחינת זמנים, אניחושבת שבתור ילדה שישבה וחיכתה לה, זה היה נראה לי כל שניה די הרבה זמן.." (ע' 566 לפרוטוקול, ש' 16).

אף בהודעות ננקטו מילים מסייגות: "בערך", "בסביבות", ודוק, מדובר בנערים צעירים, התרחשות תמימה ושגרתית.

סיכומו של עניין, השעות והזמנים שמסרו העדים בבחינת הערכות, אין ביכולתי לקבוע מסמרות באשר לדקות האחרונות טרם פנתה המנוחה לחדר השירותים (ואף אין להוציא מכלל אפשרות כי פנתה פעם נוספתלעבר השירותים ולא נרצחה מיד לאחר המפגש עם דני זולין ועגור אלון).

לוח הזמנים באשר לנאשם:

כאן, בפנינו ראיה ברורה, באשר להמתנה לדבק, פלט מכשירו הסלולארי של הנאשם, ממנו למדים כי האחרון התקשר לקבלן, אלי דעי, שלוש פעמים: בשעות 12:15, 12:55, 13:23 (ראה: ת/511).

3-5 דקות מתום השיחה האחרונה (13:23), הגיע הקבלן לשער הכניסה, מסר לנאשם את הדבק, הנאשם לא התעכב, נטל את הדבק, חזר לביה"ס כשהוא חולף בדרכו על פני הפרגולה (ראה עדות הנאשם בע' 1180 לפרוטוקול, וכן עדות דעי בע' 838 לפרוטוקול ואילך).

משך ההליכה ממפגשו עם דעי ועד לביה"ס הינו כדקה בודדת (כפי שנוכחנו בביקורנו במקום, ראה: ע' 621 לפרוטוקול).

אם כן וכעובדה, הנאשם נכנס לבית הספר, לכל המאוחר, בין השעות 13:29-13:30 (ייתכן אף קודם, בהנחה והמתין 3 דקות ולא 5 דקות מתום שיחתו עם דעי).

הסנגור טוען, כי בעת שהנאשם חלף על פני הפרגולה כשבידיו מטען הדבק, לא ראה ילדים תחתיה, כאשר גם התלמידים ששהו בפרגולה זו, לא הבחינו בנאשם.

כנטען, מספר נערים ששהו בפרגולה (גל אבוטבול, אור כהן, אלון רז וניקולאי) הגיעו למקום בשעה 13:35 או בשעה 13:30 (ת/ 389, ת/386, ת/385). מאחר ובשעה זו ועד למועד עזיבתם את הפרגולה לא הבחינו בנאשם, הרי שהאחרון חלף על פני הפרגולה "באופן ודאי" כהגדרתו, לאחר השעה 13:35 או לאחר השעה 13:30.

מאחר ומדובר בפרק זמן של רבע שעה לאחר שהמנוחה עלתה במדרגות לכיוון השירותים, הרי שלוח הזמנים מספק אליבי לנאשם.

כבר כאן אציין, כי טיעון הסנגור בבחינת "תרתי דסתרי" הוא לדבריו שלו. לא ניתן לציין המילה "וודאות", ובד בבד להעלות תרחיש חלופי (כניסה לביה"ס לאחר השעה 13:30 או לאחר השעה 13:35).

ולגופו של עניין – ראשית, חישוב הזמנים שערך הסנגור לעניין שעת הגעת שלושת הנערים לפרגולה, מתבסס על הערכות הזמנים של שי יפרח כמפורט, כאשר קבעתי כי אין מדובר בחישוב אריתמטי אלא בהערכה גסה.

במוסגר, גם אם חישוב הסנגור מדוייק, עדיין, נראה כי הנאשם חזר לתחומי ביה"ס לא יאוחר מהשעה13:30 (טילפן לדעי בשעה 13:23,3-5 דקות מתום השיחה הגיע הקבלן לשער, הנאשם נטל את הדבק וחזר לביה"ס מרחק דקת הליכה). אם כן, אף לשיטת הסנגור אין לשלול כי הנערים הגיעו לפרגולה לאחר שהנאשם נכנס לתחומי ביה"ס ולכן לא הבחינו בו.

לדחייה סופית של הטענה אוסיף, דברי הסנגור לפיהם חבורת הנערים (גל אבוטבול, אור כהן, אלון רז וניקולאי) הגיעה לפרגולה במועד בו שי יפרח קמה מן הפרגולה ועושה דרכה לברזיה לחפש את המנוחה, נסמכים על הודעת יפרח (ת/389), אולם סותרים מכל וכל את הודעות אותם הנערים. הנערים ציינו במפורש, כי שהו בפרגולהיחד עם שי יפרח והמנוחה (ראה הודעת גל אבוטבול- ת/459, אלון רז- נ/219, ניקולאי ניקלאייב- נ/179).

בנוסף, הנערים כלל לא נשאלו, האם הבחינו בדמות זו או אחרת נכנסת בשערי ביה"ס בשעה הרלוונטית, ולא הובהר מניין שואב הסנגור קביעתו זו.

גל אבוטבול למשל, מסר כי הבחין בנאשם נכנס לבית הספר דקות לפני תאיר ז"ל כשהוא נושא משא (ת/460), ואולם בחקירתו בפנינו ציין כי יתכן שזה היה יום אחר (ע' 710 לפרוטוקול).

הסנגור ביצע חישוב ממוצע (!) של הודעות הנערים לעניין שעת עזיבת הפרגולה (ניקולאייב- 13:35, זכריה – 13:40, וכהן – 13:25),לדבריו השעה הממוצעת המתקבלת ממועדים אלו היא 13:33, מועד המתיישב עם גרסת הנאשם.

אין להכביר מילים אודות הסתמכות על "ממוצע עדויות" לצורך ביסוס טענת אליבי, מעבר לנדרש מהותית הימנה ככזו.

מכל האמור לעיל נראה, כי טענת האליבי עומדת על כרעי תרנגולת ונטולת אחיזה עובדתית במציאות.

לא זו אף זו, הנאשם כשל בהוכחת טענת האליבי פוזיטיבית כנדרש, בנוסף לא נמצא בפיו הסבר הגיוני למעשיו בין כניסתו לביה"ס לבין עלייתו לשירותי הבנים כפי גרסתו שלו –

כאמור, 3-5 דקות מתום שיחתו האחרונה של הנאשם עם דעי (13:23), אסף הנאשם את הדבק מידי הקבלן ושב לביה"ס.

משמע, בשעה 13:30 לערך יכול היה הנאשם להמשיך במלאכת הריצוף.

יוזכר, הנאשם בעדותו ציין כי בשעה 12:00-12:30 אזל לו מלאי הדבק, "הכמות שנשארה אי אפשר לעבוד איתה" (ע' 1150 לפרוטוקול, ש' 5). מאחר ולא יכול היה להמשיך בעבודתו, יצא החוצה והמתין לדבק שעה ארוכה(ובנוכחות השומרים).

הנאשם ציין כי מיד כשהגיע הדבק, פנה לעבודת ההדבקה (ע' 1181 לפרוטוקול; ת/169 ב', בע' 7-8, ציין בשעה 13:25 לערך).

בד בבד ציין כי בשעה 14:00 בערך, עלה לשירותי הבנים למלא מים להכנת הדבק. כזכור, בביקורו זה ראה הנאשם את טיפות הדם בשירותים, בחקירותיו העלה אפשרות כי יימצא דם בסכינו שעה שהשתמש בסכין לחיתוך שק הדבק, לאחר הביקור בשירותי הבנים (ראה ע' 1180 לפרוטוקול; ת/164 ב', ע' 14, 33; וראה, גם עמ' 1033 לפרוטוקול).

אם כן, הנאשם קיבל את שק הדבק בשעה 13:30 לערך, חתך את שק הדבק לאחר השעה 14:00, משמע לא נמצא בפיו הסבר למעשיו בין השעה 13:30-14:00.

ודוק, הנאשם ציין כי המתין לדבק בקוצר רוח אחר שנותר חסר מעש, כן יוזכר כי עסקינן בעובד עבודה קבלנית (כמשנה) אשר זהו יום עבודתו האחרון בביה"ס, ומה פשר המתנה נוספת ומיותרת של חצי שעה וללא כל נימוק?

עוד אוסיף, לנאשם מודעות לגבי השעה בה נרצחה המנוחה והלוא ציין בחקירתו מיום 19.12.06 כי הרצח היה בשעה אחת, בשיעור האחרון, כשנשאל האם בסוף השיעור האחרון, ענה שדווקא בתחילתו, לדבריו:

"קרוב לוודאי הייתה הפסקה, כי שם ילד שתה מים, שם ישבו בנות, לא היה הרבה אנשים, היה קצת, אני סחבתי דבק, הוא (אלי דעי- י.כ.) הביא לי אותי באחת ומשהו, זה היה אחת ועשרה, אחת וחמישה" (ת/22, קלטת 2, בעמ' 48-49).

אם כן הנאשם מציין, כי הרצח ארע מיד לאחר קבלת הדבק מהקבלן דעי, כאשר זוכר קבלת הדבק בשעה 13:05-13:10, מאחר ומתברר כי שיחתו לדעי הייתה מעט לאחר מכן (13:23), הרי שביצע את הרצח סמוך לשעה 13:30.

לוח הזמנים בזירה:

גם בעדויות העדים בעניין זה, לא ניתן למצוא מידע ברור המבסס את מעורבותו או אי מעורבותו של הנאשם ברצח.

נופר בן דוד מסרה, כי בשעה 13:30 ניגשה לשירותים, השתמשה בתא מס' 3, דלתות שאר התאים היו סגורות, לא בדקה אם נעולות, לא הבחינה בדבר חריג (ת/376).

נוי סיני מסרה, כי באמצע השעה השישית (13:30 להערכתה) השתמשה בשירותים, אף היא בתא 3, לא שמה לב להתרחשות חריגה זו או אחרת או למצב הדלתות (ת/377, ת/378).

נועה חסדאי מסרה, כי לקראת סוף השעה השביעית יצאה לשירותים, כל דלתות התאים היו נעולות, לא יכלה להתאפק ופנתה לשירותים אחרים (נ/29). בעדותה בפנינו ציינה "כרבע שעה לפני השיעור או חצי שעה. אני לא זוכרת בדיוק" (ע' 1441 לפרוטוקול, ש' 6).

אם כן, מהעדויות בקירוב לשעה 13:30, לא ניתן ללמוד האם המנוחה נרצחה טרם ביקורים אלו או לאחריהם, לא נשמע רעש חריג, לא נצפו כתמי דם, עדה אחת העידה כי כל הדלתות היו נעולות, אין לדעת האם ננעלו ע"י הרוצח או במהלך שימוש תמים בתאים.

גם מהעדויות הנוגעות לשעה שלאחר 13:30, קשה להפיק מידע חד משמעי:

ספיר תירוש מוסרת, כי בשעה 13:45 בערך, היא וחברתה לי לחיאני פנו לשירותים, התא הראשון (מכיוון הכניסה) היה פתוח ושלושת התאים הבאים סגורים. דפקו בתא השני, שמעו קול משיכת נייר טואלט ממתקנו, דפקו בתא השלישי ושמעו קול נשי עונה: "תפוס" (ת/391; ועדותה בע' 577 לפרוטוקול).

חברתה לי לחיאני תיארה אירוע זה בין השעות 13:30-13:45 , לדבריה קול משיכת נייר הטואלט נשמע מהתא השני או השלישי, קול הבת האומר "תפוס" נשמע מהתא השני (ע' 1290 לפרוטוקול ואילך).

בראיון שהעניקה לי לחיאני לסרט "רק תאיר יודעת", סתרה עצמה וציינה כי את הקול "תפוס" שמעה מכיוון התאהשלישי (ע' 1307 לפרוטוקול).

(יאמר כאן, כי כאמור עלתה טענה כי יכול ומדובר בקול גבר המתחזה לקול נשי, כאשר העדות עצמן, ספיר ציינה "קול של בת", ת/391; ולי לחיאני ציינה בעדותה "קול רגיל כזה, נראה לי של בת, לא נשמע לי מוזר", עמ' 1291 לפרוטוקול; וגם הסניגור עצמו, מציין קול של בת או כזה המתחזה לבת; מכל מקום, אין באמור לגופו של עניין כדי לתמוך בטענת הסניגור).

מעדויות אלו הסיק הסנגור, כי המנוחה נרצחה סמוך לשעה 13:20, שכן הנערות לא היו עדות לרצח כאשר מדובר בהתרחשות המחייבת מספר דקות - ביצוע הרצח וניסיונות הניקוי.

מאחר וכזכור, חייג הנאשם למעסיקו בשעה 13:23, הרי שלא יכול היה לבצע את המיוחס לו .

ואולם, מסקנת הסנגור אין בה ממש. אף אם הנערות (לי לחיאני וספיר תירוש) שהו בשירותים לאחר הרצח, הרי שהגיעו למקום בשעה 13:45 לערך, לא ברור מניין המסקנה כי שיסוף צוואר נערה רכה וניקוי דם בנייר טואלט יימשכו פרק זמן של 25 דקות ! (שעת הרצח כנטען -13:20 ועד להגעת הנערות לזירה - 13:45).

כך לא ניתן להוציא מכלל אפשרות, כי ביקרו בשירותים טרם הרצח (והתאים היו סגורים בשל שימוש תמים, הסנגור לא הבהיר מדוע נשללת אפשרות זו).

עוד לא ניתן לשלול כי בעת שהייתן בשירותים, הנאשם טרם נמלט מהזירה, המתין בתא מס'2 יחד עם גופת המנוחה, ייתכן כי משך נייר טואלט לניקוי (אף כי לא ניתן לדעת, האם קול הנייר נשמע מתא 3 ממנו נשמעה התשובה "תפוס", בקול נשי, רגיל וללא כל מבטא, כאשר ייתכן כי מדובר בשימוש שגרתי בתא השלישי).

כך או כך, עדויות אלו לא יכולות להאיר באופן ברור את ההתרחשות בזירה בכל הנוגע למועד הרצח.

עוד בפנינו עדות אביב אהרונוביץ, התלמידה מסרה כי ביקרה בשירותים מעט לאחר השעה 14:00, שני התאים האחרונים היו נעולים, התכופפה ראתה שתי טיפות דם ורגליים של ילדה (לא צויין באיזה תא), נכנסה לתא השני ולקחה נייר טואלט (נ/157).

בהודעתה השניה (נ/158) הוסיפה, כי הציצה לתא השלישי, זיהתה נעלי נערה כנעלי "אולסטאר", השתמשהבתא הראשון ולקחה נייר טואלט, לדבריה התא השני היה פתוח (נ/157, נ/158 והחל מע' 1226 לפרוטוקול).

בחקירתה בפנינו עמדה על גרסתה – ראתה את התא הראשון והשני פתוחים (ראתה את פנים התא), לא ראתה משהו חריג, התכופפה והציצה לתא שלוש ושם ראתה את הדם וזוג נעלי האולסטאר, לקחה נייר טואלט מהתא הראשון או השני, איננה זוכרת (ע' 1227, 1232 לפרוטוקול).

כשנשאלה מדוע מצאה לנכון להציץ תחת הדלת, כאשר התא הראשון והשני היו פתוחים ויכלה להשתמש בהם, ענתה: "סקרנות" (ע' 1230 לפרוטוקול, ש' 23).

נמצא בלבול לעניין פרטים נוספים, הנערה מסרה בהודעתה כי איננה זוכרת את צבע נעלי האולסטאר (נ/158, שורה 18), אולם לחוקרים ציינה צבע אפרסק (ע' 1237 לפרוטוקול). במענה לסתירה השיבה: "אני לא זוכרת פרטים כאלה" (שם, ש' 14).

כן יש להדגיש כי בהודעתה הראשונה (נ/157), לא ציינה סוג הנעליים ורק בהודעתה השניה (נ/158) מיום 19.12.06 וימים רבים לאחר הרצח, הוסיפה פרט זה. כשנשאלה הודתה, כי לו היתה זוכרת פרט זה בשלב גביית הודעתה הראשונה, הייתה מציינת זאת (ע' 1237 לפרוטוקול, ש' 28).

עוד ניתן למצוא בלבול בדבריה לעניין משך הזמן בו הציצה תחת דלת התא:

"ש: כמה זמן הסתכלת על כל הסיטואציה בערך

ת.כמה דקות, אפילו זה היה פחות

ש: אולי שניה, הסתכלת ככה, ראית שיש מישהו בתא וקמת והלכת

ת: נכון"

(ע' 1236 לפרוטוקול, ש' 12-15)

אולם לשאלת ביהמ"ש:

"כשהתכופפת, אחד – מה היה המרחק שהיה בין הנעליים שלך לדלת התא והשני – באיזה גובה היו העיניים שלך?

ת: זה היה ממש למאית השניה, לא שמתי לב כל כך איזה מרחק.."

(ע' 1239 לפרוטוקול, ש' 19-21).

עוד אוסיף, העדה ציינה "לא שכבתי, התכופפתי טיפה עם הרגליים והצצתי לחריץ ברווח" (ע' 1234 לפרוטוקול, ש' 6) אולם, מהתבוננות בתמונה מס' 10 לת/1, ניתן לראות כי המרווח בין דלת התא לבין הרצפה הינו אפסי, כיפוף אינו יכול לאפשר צפייה במתרחש בתא כנטען.

(במוסגר, אדחה את הנטען בסיכומי ההגנה לפיו הסיטואציה אפשרית. ב"כ הנאשם הפנה להודעת יואב חדד (נ/48) אשר גילה את גופת המנוחה, בהודעתו מסר: "אני התכופפתי ונתתי הצצה מתחת לדלת", ואולם מדובר בחיפוש מדוקדק אחר נערה נעדרת בכוונת מכוון ולא בביקור תמים בשירותים, כאשר לא ברור בהקשר העדה הנ"ל אהרונוביץ, מה פשר הצצה כאשר תאים אחרים פנויים, כן לא ברור מדברי העד חדד האם כופף רגליו קמעה או שמא כרע על הרצפה והציץ).

סיכומו של עניין, בעדות הנערה נתגלעו סתירות של ממש. בתחילה, ציינה כי לקחה נייר טואלט מהתא השני, בהודעה הבאה מסרה כי לקחה מהתא הראשון, בעדותה בפנינו ציינה שאינה זוכרת. את סוג הנעל לא זכרה לציין בהודעתה הראשונה אלא בחלוף ימים רבים, לא הובהר מה מצאה טעם להתכופף ולהציץ תחת דלת תא זה, כאשר תאים אחרים פתוחים, מדובר באירוע שגרתי מדוע חשה סקרנות(?!), סתרה עצמה באשר לזמן בו התבוננה תחת דלת התא – מדקות אחדות ועד מאית השניה, כאשר כלל לא ברור האם כיפוף כפי שהדגימה בפנינו מאפשר לראות הנטען.

אם לא די בזאת – כעובדה, בשעה בה ביקרה העדה בשירותים, המנוחה הייתה שרועה בתא מס' 2 המגואל בדם, כאשר העדה מוסרת כי ראתה את פנים התא ולא הבחינה בהתרחשות חריגה!

מכל אלה, אין לקבל עדות עדה זו.

כך גם כך אמורים הדברים באשר להודעת רשל קדוש (ת/54), הודעה שהוגשה בהסכמה ללא חקירת העדה, אשר ציינה כי בשעה 15:00 לערך, הייתה בתא השני, לקחה נייר טואלט ולא ראתה דבר, והרי כבר שנינו, כי אין חולק כי בשעה זו הייתה המנוחה מוטלת בתא 2 בקומה השנייה, מגואלת בדם ולפיכך, יש לדחות הודעת עדה זו והדברים כאן יפים גם באשר לציוני הסניגור באשר לכיווני חקירה שלא נחקרו בהקשר להודעה זו, שעה שהדברים לעניין זה ברורים כאמור ואין עליהם חולק.

כאן יוזכר, כי ההגנה זנחה את הטענה, כי המנוחה נרצחה בתא אחר וגופתה הועברה לתא מס' 2, חוות דעת מומחי הצדדים (לרבות אלכס פלג) קבעו ללא חולק, כי המנוחה נרצחה בתוך התא השני.

פרטי העדות עומדים בסתירה לממצאי הזירה הקיימים.

עוד בהקשר זה אתייחס לעדות המנקה ויקטוריה אוסוב. בעדותה בפנינו ציינה כי ביום 06.12.06, בערך בשעה 16:00, שפכה מים מהדלי לאסלת התא השני, לדבריה הבחינה בכתמי דם על הניאגרה, הביעה ביטחון בעובדה כי מדובר בתא מס' 2 דווקא (ע' 1257 לפרוטוקול).

גם כאן, למרות הביטחון הרב שהפגינה העדה בתשובתה, נמצא כי בהודעתה מיום 04.01.07 (נ/162) ציינה: "אני זוכרת שתא ראשון היה סגור ואני חושבת ששפכתי את המים בתא סמוך, אולי מס' 2 שם היה דם על הניאגרה".

שעה שבתחילה ציינה דבריה בהיסוס, בעדותה בפנינו כשנתיים לאחר מכן טוענת לפתע כי זוכרת בביטחון, נוכח העובדה הברורה לפיה העדות איננה עולה בקנה אחד עם המציאות (בשעה 16:00 תא מס' 2 היה מגואל בדם ובו המנוחה), הרי שאין מנוס ממסקנה כי גם כאן, גם אם בתום לב שוגה העדה, עדותה אינה מעלה או מוסיפה דבר לענייננו אנו.

עוד אוסיף כעובדה, כי העדה בתשובה לשאלה בחקירתה הנגדית, הודתה כי נסעה מקצרין לביהמ"ש ביום עדותה, עם אשת הנאשם ואף שוחחה עם סנגורו (ע' 1260 לפרוטוקול).

הודעת שי יפרח:

לסיום תצוין עדות שי יפרח, אשר כזכור ישבה עם המנוחה בפרגולה, טרם פנתה לכיוון ביה"ס.

ביום 07.12.06 (5 ימים טרם מעצרו של הנאשם) מסרה, כי בעת שניגשה לברזייה בחיפוש אחר המנוחה, הבחינה בדמות לא מוכרת עולה במדרגות – בחור צעיר כבן 36-37, בעל מראה רוסי, שיער בהיר, מבנה גוף רזה, בגובה 175 ס"מ, בעל זיפי זקן, לבוש ג'קט ג'ינס או תכלת, חבוש קסקט, בעל מבט גס וקשוח.

הנערה מסרה כי דמות זו אחזה בידה "משהו ברוחב הידיים" "כמו חבילה" (ת/386, ת/389, ודו"ח ריענון זיכרון ובו ציור הדמות - ת/390).

ציינה בחקירתה בפנינו, כי התיאור שמסרה יכול להתאים למראה הנאשם (ע' 571-572 לפרוטוקול).

אכן, כשלעצמה, לא הייתי נותן משקל רב לעדות זו, אין מדובר בזיהוי ודאי, הנערה הוסיפה כי ראתה את הדמות לשנייה קצרה ואף לא הרכיבה משקפיים או עדשות מגע, מאידך ציינה כי "זה היה קרוב" (ת/386).

אולם גם אם נתייחס לדמות זו כדמות הנאשם, עדיין אין בעדות זו בכדי טענת אליבי. הדמות נצפתה כ- 10 דקות לאחר שהמנוחה עזבה את הפרגולה, וכאמור אין בידינו להכריע כמה זמן חלף מהיעלמות המנוחה ועד לרצח.

כך או כך, עדות זו אינה יכולה לסייע לנאשם, או להיפך.

בסיכומו של פרק זה אומר ובדגש, באמור לא היה כדי לתרום ראייתית בצורה ממשית לולא היו בפנינו הודאות הנאשם בפני המדובב, הודאתו בפני החוקר סשה, השחזור, טביעות הנעל והפרטים המוכמנים והאחרים אותם פירטנו בהרחבה.

עצם העובדה שבשעה המשוערת של הרצח הייתה לנאשם הזדמנות מהמקום בו ביצע את עבודתו להגיע לשירותי הבנות, מקום בו נמצאה המנוחה, ואף לחזור לשטוף את ידיו, להחליף בגדים וכו', לא היה בה די בלשון המעטה.

לאמור חשיבות, בגדר העובדה לפיה הן המנוחה והן הנאשם היו בקומפלקס של זירת העבירה בשעת הרצח המשוערת, לכך גם נוסיף את עדות שי יפרח, כמבואר.

כעובדה, מהשעה 13:30 ועד לשעה המשוערת של הרצח, הייתה לנאשם הזדמנות לבצע את המיוחס לו. הנאשם היה במקום ובזמן הרלוונטיים, ברשותו סכין יפנית שעל פי חוות דעתו של ד"ר זייצב יכולה לשמש ככלי הרצח(ראה ת/655, ועדותו בע' 895 לפרוטוקול).

כעובדה, הנאשם נצפה בשעת קבלת הדבק (מעט לאחר השעה 13:23, ראה שיחתו האחרונה לקבלן דעי) ואחר בשעה 14:15-14:20, עת נצפה בתנועות מוזרות ונסערות ע"י הפסיכולוגית רות נשרי בחדר המורים (ראה הודעתה ת/692).

בטווח זמנים זה, נרצחה המנוחה.

י"ט. מחדלי חקירה וכיווני חקירה נוספים:

מושכלות יסוד, כי מטרת חקירה משטרתית אינה לתור אחר ראיות הנדרשות להרשעה, אלא לגלות ראיות שיביאו לגילוי האמת, מדובר בחובה אובייקטיבית וללא קשר לשאלה, האם אמת זו תוביל לזיכוי או הרשעה של המערער (ראה ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פד"י לה(2) 466 (1981).

כאשר חסרה לתביעה ראיה, ישויך "מחדל חקירתי" זה לחובתה, בעוד שעל בית-המשפט להכריע, האם מחדלה של המשטרה (ככל שקיים) מוביל לחשש כי קופחה הגנתו של הנאשם. על בית המשפט להכריע, מה משקל יש לתת למחדל, לא רק כשהוא עומד לעצמו, אלא גם בראיית מכלול הראיות (ע"פ 2511/92 חטיב נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 05.07.93)).

ההגנה מונה שורה של "כיווני חקירה שנזנחו", עוד טוענת למחדלי חקירה אשר מנעו מהנאשם להוכיח גרסתו ומאידך להתחקות אחר נאשמים פוטנציאליים אחרים.

נטען, כי המשטרה התמהמהה בחיפוש מכנסי הנאשם באתר הפסולת, התרשלה בכך שלא תפסה נעליהם של התלמידים אשר נחקרו תחת אזהרה, הסתפקה בהשוואת ממצאי טביעות האצבעות שנמצאו עם טביעות אצבעותיו של הנאשם בלבד ופתחה את שערי ביה"ס בבוקר שלאחר גילוי הגופה.

כן נטען כי בפורום ביה"ס באינטרנט, נתגלו הודעות נאצה המכוונות למנוחה, אשר כותביהן לא אותרו וכי החוקרים התעלמו מהודעת בהט פבזנר (נ/299), אשר בין השעות 12:50 ל- 13:05, הבחין בבחור לא מוכר שנשען על המעקה בקומת י"ב.

לסיום טוען ב"כ הנאשם, כי לא נעשה דבר לשלילת קיומה של פעילות כת השטן מחוץ לתחומי ביה"ס – בעיר קצרין עצמה ובסביבתה. הסנגור טוען כי חקירה כזו מחויבת המציאות לאור הממצא החריג בפרק ידה השמאלית של המנוחה ובשים לב לתאריך הרצח 6/12/06 המצביע לכאורה על פעילות פולחנית הקשורה בכת השטן.

לעומתו טוענת המאשימה, כי צוות החקירה נחשף למאגר בלתי נדלה של עדים, ממצאים וראיות, אשר הניבו מספר כיווני חקירה אופציונאליים, משטרת ישראל לא חסכה במאמצים לפענוח התיק ולבחינת מעורבות חשודים נוספים.

אציין כי הסנגור בסיכומיו, זנח - ויתר על מקצת טענותיו לעניין כיווני חקירה שטרם מוצו. כך למשל לא הזכיר את פרשיית "אבי מטבריה", אשר כפי הטענה שלח למנוחה מספר מסרונים מאיימים (בפועל, בדיקת פלטי הפלאפון של המנוחה לא העלתה כי מסרים כאלה נשלחו אליה (פלט המכשיר- ת/490), כאשר הבחור- אבי דיין אותר ונשללה מעורבותו ברצח (ראה ע' 938 לפרוטוקול, איכון המכשיר- ת/276)).

כן נזנחה תיאוריית "שלושת הטרמפיסטים", אשר כפי הטענה, עלו לרכבו של אלי גדקר ביום הרצח, כאשר אחד מהם אוחז ראשו בידיו ואומר "מה עשיתי" (לאחר חקירה מאומצת, אותרו שלושת הנערים, תלמידי ישיבה אשר בדקו אפשרות ללימודים במכינה הקדם צבאית בקצרין, הנערים מסרו אליבי שאומת (ת/93, ת/94, ת/119, ת/120, ת/121)).

כך לא ניתן ביטוי בסיכומים לשאלת המקלות שהוצאו מהשיחים בשביל הגישה לביה"ס. (במהלך שמיעת הראיות הובאה עדותו של לירן ספחי, מתנדב במשמר האזרחי. לדבריו, במועד גילוי גופת המנוחה, הגיעו מספר נערים, אחד מהם ניגש אליו, ביקש ממנו לקחת מספר מקלות, ניגש לשיחים, הוציא מהם שני מקלות עטופים באיזולירבנד והחביאם תחת מעילו (ראה ע' 1430-1435 לפרוטוקול). מלבד העובדה כי קו חקירה זה נזנח ע"י הסנגור בסיכומיו, טענה לפיה מעורבים ברצח, יפנו למתנדב במשמר האזרחי (לבוש אפודה זוהרת כפי שהעיד על עצמו), ויבקשו ממנו למלט חפץ המעורב ברצח, הינה טענה קלושה, בנוסף, בל נשכח כי מדובר במקלות ולא חפץ חד).

עם זאת, לא אייתר דיון ביתר טענות הסנגור בנדון:

(1)כת השטן:

אחת מהטענות שהועלו על-ידי ב"כ הנאשם, במסגרת ניסיונו לירות לכל עבר על-מנת להצביע על קיומו של ספק באשמת הנאשם, הייתה כי "כת השטן" היא שאחראית למות המנוחה.

טענה זו אף זכתה להד נרחב ולכותרות מכל עבר, אך גם היא, כמו כל חשד אחר ולו הקל שבקלים שעלה, נבדקה לפני ולפנים על-ידי חוקרי המשטרה ונמצאה, בסופו של יום, חסרת בסיס.

הקטינה ליאל שיר אזולאי מסרה בחקירתה במשטרה מיום 10.12.06 (נ/35), כי ביום המקרה לא הייתה בביה"ס, אלא בטיול שכבתי בת"א, אולם ביום חקירתה במשטרה בהיותה בתחנת קצרין הבחינה בבחורה מוכרת לה, אותה ראתה בביה"ס מספר פעמים יחד עם אנשים נוספים שמדברים רוסית ביניהם, לבושים שחור, שערם מגולח בצדדים והם מעמידים את חלקו האמצעי גבוה, יש להם ציורים בראש ובידיים, לבושים שחור כל הזמן, מגפיים פתוחים, בעלי שרשראות עם דוקרנים בידיים ובצוואר, לולאות ושרשראות במכנסיים.

כאשר נשאלה ליאל שיר אזולאי, מתי לאחרונה ראתה את אותם אנשים והאם אותה בחורה שראתה בתחנת המשטרה, הייתה עמם, השיבה:

"הפעם האחרונה הייתה לפני חודש לערך ושראיתי אותה איתם זה היה בתחילת השנה הם הגיעו מולי...".(ראה: נ/35, ע' 1, ש' 14-15).

עוד טענה בחקירתה במשטרה, כי ראתה את אותה חבורה בביה"ס, על הספסל והבחינה בכך שאחד מהם שיחק עם אולר ותוכל לזהות אותו (ראה: נ/35).

בחקירתה הנגדית בביהמ"ש, כאשר עומתה עם חוסר הבהירות שבתשובתה לגבי המועד בו פגשה בפעם האחרונה את הבחורה שראתה בתחנת המשטרה, השיבה כי אינה זוכרת במדויק מתי ראתה את אותה בחורה, אך זה היה בערך 3 חודשים לפני הרצח (ראה: ע' 1221 לפרוטוקול).

התלמידה בר חופשי הזכירה גם היא בעדותה בביהמ"ש (ולא לפני כן) את התלמידים לובשי השחורים שנראו מוזר בעיניה והתבודדו מיתר התלמידים, דובר בקבוצה של 15-20 תלמידים (ראה: ע' 1512 לפרוטוקול).

התלמידה בר חופשי, כמו גם ליאל שיר אזולאי, לא הזכירה כל מעשה אלימות מצד אותה קבוצה, אלא את היותם שונים במראם החיצוני ואת התבודדותם מיתר התלמידים.

התלמידה בר חופשי לא ראתה להזכיר כלל את קבוצת התלמידים הזו בעת חקירתה במשטרה (ראה: נ/246), והעידה בעניין זה בחקירתה הנגדית:

"ש. גם כשהיית במשטרה אם היה משהו שחשוב לרצח היית מספרת את זה

ת. סיפרתי כל מה שידעתי

ש. ולכן את הסיפור על הילדים שלובשים שחורים ועם גולגלות לא סיפרת כי לא חשבת שהם קשורים לרצח

ת. נכון, אבל אחרי זה היו שמועות שאולי הם קשורים"

(ראה: ע' 1513, ש' 29- ע' 1514, ש' 4 לפרוטוקול)

ודוק, שמועות בלבד הן שגרמו לקטינה בר חופשי להזכיר את קבוצת התלמידים לובשי השחורים ולתהות שמא קבוצה זו קשורה באופן כלשהו לרצח המנוחה, ולא עדותה האישית למעשים מוזרים או אלימים מצד אותה קבוצת תלמידים.

יוסי דגן, אשר שימש כמנהל ביה"ס נופי גולן בעת האירוע, העיד כי לדעתו לא הייתה כת השטן בביה"ס, הייתה תלמידה אחת לבושה שחורים שהיו עליה שמועות כי היא מכת השטן (מדובר בתלמידה ל.ר. – ראה: ת/615), הוא דיווח על כך לקצין המודיעין, אולם לא מצאו דבר ואותה ילדה ברחה לאביה במרכז הארץ (ראה: עמ' 855 לפרוטוקול, ראה עמ' 1786 לפרוטוקול,להלן, חקירתה בבית המשפט).

בחקירתו הנגדית, כאשר נשאל מר דגן על קיומה של "חבורה" בביה"ס אשר הוזכרה בעדויות השונות, השיב:

"ת. ליד הספריה הייתה קבוצה של עולים חדשים, אדם שעובר מהצד וחושש היה יכול לדמיין עליהם כל מה שהוא רוצה ואני יכול להגיד לך שאלה היו ילדים הכי טובים שיש."

(ראה: ע' 857 לפרוטוקול, ש' 14-15)

העדה זהבה כהן דמתי, אשר שימשה כרכזת שכבת כיתות ט' בביה"ס נופי גולן, העידה בפנינו בעניין זה:

"ת. אני לא נתקלתי בכת שטן, האלימות היא לא מעבר לכל פרופורציה, לא נתקלתי במעשה אלימות חריג מאוד, אם היה איזה מעשה שובבות של ילדים כמו בכל מקום, אני לא נתקלתי בכת שטן או דברים שהם חריגים, אני אישית גם לא נתקלתי בענין סמים"

(ראה: ע' 901 לפרוטוקול, ש' 15-17)

דודי כהן, חוקר נוער בימ"ר עמקים, אשר נטל חלק בצח"מ של אירוע זה וחקר, בין היתר, את ל.ר. ואת חברתה סופי, העיד אשר לשאלת קיומה של "כת שטן" בביה"ס:

"ת. בעקבות תשאול של נערים התברר שיש בעצם מין חבורה של לובשי שחור ומתלבשים מוזר, עלה נושא 'כת השטן' דברים כאלו והיא (-ל.ר.- י.כ.) עלתה כבחורה שלובשת שחור וכל מיני סימנים של משהו יוצא דופן, אז בעצם עיכבנו אותה וחקרנו אותה

ש. ומה עלה בחקירה, אומת החשד שהיא חברה בכת השטן

ת. כת השטן אין, היא פשוט מתלבשת ככה, היא אוהבת את זה, זה ההסבר שלה

ש. באשר לרצח, נבדק אם היא מעורבת ברצח

ת. נבדק מה היא עשתה באותו יום, נבדק האליבי, היא מסרה איפה היא הייתה מהבוקר, מסרה מתי חזרה הביתהוכל אלה שנפגשו איתה באותו יום נחקרו ולא עלה חשד נגדה, דבריה אומתו

...

ת. היא הייתה בבית הספר, היא יצאה מאיזו בחינה, היא הייתה עם חברה בשם סופי

...

ש. אתה באותו יום חקרת גם נערה נוספת בשם סופי שהיא לא חשודה, שהיא בעניין האליבי של ל.ר.

ת. כן, היא אישרה את האליבי של ל.ר. בזמן הרצח

...

ש. אותה טענה לגבי אותם לובשי שחורים בעצם, לאיזו מסקנה חקירתית הגעתם

ת. שסך הכל מה שתיארו, כת השטן, דברים כאלו, הם פשוט מתלבשים מוזר, עם שיער קוצים, זה המנטליות שלהם, עם העגילים, מין פריקים כאלה, נערכו גם חיפושים"

(ראה: ע' 224 לפרוטוקול, ש' 4-27).

יובל מוזס, חוקר נוער ביחידת חשיפה במשטרת ישראל, מרחב גליל, שימש בצח"מ כחוקר, והעידלגבי האווירה בביה"ס:

"ת. קודם כל האווירה הייתה קשה מאוד בין התלמידים, ניסינו לאתר ולבדוק לגבי תלמידים שמטילים אימה על תלמידים אחרים, או אם יש איזו תופעה של אלימות קשה בבית הספר, ממה שעולה מהתשאולים שלי בכל אופן, לא ראיתי שיש דברים כאלה, בכל התשאולים שלי לא מצאתי משהו שמצביע על כך

ש. מצאת שקיימת איזו בעיית אלימות חמורה בבית הספר, משהו חריג מבתי ספר אחרים שאתה מכיר מתוקף תפקידך

ת. לא, לא ראיתי, לא הבחנתי"

(ראה: ע' 244 לפרוטוקול, ש' 19-25)

העדה ל.ר., אשר שמה נקשר לעניין זה ונטען כי הינה חברה בכת השטן, נחקרה במשטרה מספר פעמים.

בעדותה בפנינו התייחסה להאשמות כאילו השתייכה לכת השטן בשל המראה שלה ושל החבורה עמה בילתה, היא העידה כי אכן לבשו שחורים אולם:

"... זה היה חלק מהגיל, כת השטן זה הדבר הכי מגוחך ששמעתי, היינו חבורה של ילדים מגובשים, זה היה חלק מהגיל, לבוש שלבשנו, בגלל שזה מקום כל כך קטן בצפון לא התייחסו לזה כמו שמתייחסים לזה בתל אביב או במקום אחר".(ראה: ע' 1786 לפרוטוקול, ש' 14-16).

ל.ר. הבהירה כי לא היה לחבורה שום קשר לכת השטן, השיבה כי יתכן והיו לה שרשראות וסיכות בטחון כפי דברי המורה יפעת פלג, לגבי הנטען כ"סכין הגילוח" כביכול, מסרה כי מדובר בסכין קטנה, לא בשימוש, מעבודת אמה שהינה לבורנטית, אי-אפשר היה להיפצע מהסכין בהיותה קהה מאוד, לגבי הדוקרנים מסרה כי מדובר בצמידים מפלסטיק, לא הבחינה בקיום סכינים בקרב החבורה (ראה: ע' 1786-1787 לפרוטוקול).

חברתה של ל.ר., סופי ג'ילבר, אשר השתייכה גם היא לאותה חבורה, העידה בפנינו לעניין הטענה כאילו מדובר היה ב"כת השטן":

"ש. את יכולה להגיד לי האם לחבורה שלכן יש קשר לכת השטן

ת. לא. אני לא יודעת מה זה כת השטן

ש. מה ייחד אתכם כחבורה מה הפך אתכם לחבורה

ת. שהיינו מעשנים סיגריות והלבוש השחור וכל מיני אביזרים ולהיות נפרדים קצת

ש. למה לבשתם שחור

ת. משך אותנו הצבע השחור ומוזיקת רוק וזה מה שחיבר אותנו"

(ראה: ע' 1795, ש' 27- ע' 1796, ש' 4 לפרוטוקול)

וספציפית לגבי ל.ר. העידה:

"ש. את ל. את מכירה מגיל 7. את יכולה להגיד אם יש לה קשר לכת השטן

ת. ממש לא

ש. את מכירה את ל. טוב

ת. בידיעה, הייתי איתה כל הילדות שלי מגיל 7 היינו תמיד יחד. אני מכירה את הוריה והיא את שלי

...

ש. יש צד אלים ב-ל.

ת. בכלל לא, היא חברה נאמנה, אוהבת בעלי חיים, בן אדם טוב מטבעו

ש. נתקלת מגיל 7 בצד אלים ב-ל.

ת. לא"

(ראה: ע' 1796 לפרוטוקול, ש' 5-19)

בחקירתה במשטרה מיום 10.12.06, שעה 07:15 (ת/100), מסרה ל.ר. פירוט מלא לגבי מעשיה ביום הרצח, כאשר לטענתה בסביבות השעה 12:50 של יום האירוע, ישבה בתחנת האוטובוס וחיכתה להסעה יחד עם חברתה סופי עד שבסביבות השעה 13:50 הגיעה ההסעה והיא וחברתה עלו להסעה ונסעו הביתה (ראה: ת/100, ע' 1).

בעדותה בפנינו אישרה ל.ר. את לוח הזמנים האמור (ראה: ע' 1788 לפרוטוקול).

חברתה של ל.ר., סופי ג'ילבר, נחקרה במשטרה ביום 10.12.06, שעה 15:27 (ת/101), בחקירתה מסרה פירוט של לוח הזמנים ביום האירוע ושל מעשיה יחד עם ל.ר. באותו היום, פירוט זה תואם את האמור על-ידי ל.ר. בהודעתה.

בהתאם לדו"ח פעולה, חתום על-ידי פקד מרי דניאלי, מיום 10.12.06 (נ/22), נתפס מכשיר הפלאפון של ל.ר., לאחר שנערכה בדיקה בהודעות המצויות במכשיר הפלאפון, זאת בהסכמת ל.ר., במכשיר זה נמצאו מספר הודעות אליהן הפנתה עורכת הדו"ח, בין היתר: "את תחזיקי מעמד בייב. אני ממש לא דואג. תצאי לשתות משהו", וכן "לדעתי דווקא הראשון להידקר זה הם... מה איתך מתוקה איך את מרגישה?" – שתי הודעות אלה מיום הרצח.

ביום 10.12.06, שעה 13:05 (ת/791), נחקרה ל.ר. בשנית, בחקירה זו הודע לה על-ידי החוקר, כי במכשיר הטלפון הנייד שלה התגלתה הודעה מיום האירוע, שעה 13:39 שתוכנה: "לדעתי דווקא הראשון להידקר זה הם... מה איתך מתוקה איך את מרגישה" (ראה: ת/791, ע' 1, ש' 28- ע' 2, ש' 1), ובעקבות כך נמסר לעדה ל.ר. כי היא חשודה במעורבות ברצח המנוחה.

תשובתה של ל.ר. לחשד זה הייתה, כי אינו מבוסס על כלום, אין לה שום קשר לרצח זה, היא אינה מכירה את המנוחה, לא ראתה אותה, הסבירה כי ההודעה נכתבה לה על-ידי ידיד שלה, שמעולם לא פגשה, ששמו עובד, והודעתו זו נכתבה כתגובה להודעה שהיא שלחה לו, לפיה יש במקום אנשים שמסתכלים עליה מוזר כאילו הם עומדים לדקור אותה עוד שניה (ת/791, ע' 2).

ואכן, העדה סופי ג'ילבר, חברתה של ל.ר. אשר שהתה יחד עמה בתחנת האוטובוס ביום האירוע, מסרהמיוזמתה בחקירתה במשטרה, כי כאשר המתינו היא ו-ל.ר. להסעה בתחנת האוטובוס, התכתבה ל.ר. ב-SMS "ניראה לי עם עובד ואני לא מכירה אותו בכלל..." (ראה: ת/101, ע' 2, ש' 9).

ובהמשך, השיבה לשאלת החוקר:

"...כי היא סיפרה לי על חייל בשם עובד שהיא בקשר SMS איתו לא קשר רציני"

(ראה: ת/101, ע' 2, ש' 12-13)

העדה ל.ר. העידה בעניין הודעות אלה שנמצאו בפלאפון שלה ומסרה בחקירתה הראשית בפנינו:

"ת. כל ההודעות הוצאו לגמרי מהקשרן, אני מניחה שגם החוקרים אחרי שבדקו את הפלאפון הבינו את זה. בקשר לראשון להידקר זה הם שלחתי לחבר שאני בתחנה בבית ספר, והיו שם כמה ילדים ערסים אמרתי שהם מסתכלים עליי כאילו הם עומדים לדקור אותי ואז בתגובה הוא אמר שהראשון להידקר זה הם, הוא התכוון מכיון שהיו ילדים ערסים שמסוכסכים בינם לבין עצמם."

(ראה: ע' 1788 לפרוטוקול, ש' 10-13)

פלט ההודעות הנכנסות (ת/49) והיוצאות (ת/48) של מכשיר הפלאפון של ל.ר. מאשש את טענת ל.ר., כי ההודעה האמורה נכתבה לה על-ידי "עובד" לאחר ששתי דקות קודם לכן שלחה לו הודעת SMS, לפיה "...ערסים מסביבי שולחים אליי מבטים כאילו עוד שנייה יבואו לדקור אותי".

עורכת דו"ח הפעולה (נ/22), פקד מרי דניאלי, ששימשה כקצינת נוער חשיפה בימ"ר עמקים, העידה בפנינו לעניין ההודעות שנמצאו בפלאפון של ל.ר.:

"...היו שם מספר הודעות שהיו חשודות מבחינתי, בהמשך כמובן שאלנו אותה לגבי ההודעות, בדקנו את מקור ההודעות והבנו שמדובר בהודעות תמימות"

(ראה: ע' 187 לפרוטוקול, ש' 17-18)

עיון בכלל ההודעות הנכנסות והיוצאות שנמצאו במכשיר הפלאפון של ל.ר. (ת/48 ו- ת/49) מלמד כי הודעות אלה אכן הוצאו מהקשרן וכאשר הן נבדקות בקונטקסט בו נשלחו, ברור כי מדובר בהודעות תמימות של בני נוער שאין כל קשר בינן לבין רצח המנוחה.

הקשר נוסף בו עלה שמה של ל.ר. נוגע לשמועה שהתרוצצה ולפיה ל.ר. ציירה זמן קצר עובר לרצח, ציור בו אישה מתה בשירותים.

העדה אורנה סער, המשמשת כמורה בביה"ס נופי גולן, סיפרה בעדותה בפנינו כי במסגרת ערב נשים שהתקיים במושב שלה, פגשה את המורה יפעת פלג, אשר סיפרה לה כי שבועיים לפני הרצח, תלמידה שלה, ל.ר., ציירה ציור שעורר את תשומת הלב שלה כי היה שם הרבה אדום ובדרך כלל אותה ילדה ציירה בשחור, היא ציירה משהו מתוך סדרה של "שבעת החטאים" וזה כנראה ציור שעסק ברצח, היא ציירה את הציור הזה כשבועיים לפני הרצח (ראה: ע' 1309 לפרוטוקול).

עוד הוסיפה העדה בחקירתה הראשית, כי "מה שאז הקפיץ אותי היה שהיא אמרה שהילדה עם שרשרת עם תליון של סכין גילוח ושהיא אפילו נפצעה ממנו..." (ראה: ע' 1309 לפרוטוקול, ש' 24-25).

העדה אורנה סער מסרה הודעתה במשטרה ביום 22.11.07, כשנה לאחר הרצח, ושיחתה עם יפעת הייתה יום קודם למתן העדות, היא אינה מכירה את התלמידה ל.ר. ולא פגשה אותה (ראה: ע' 1310 לפרוטוקול).

וכך בהמשך חקירתה הנגדית מסרה:

"ש. מה הקשר בין הרצח לבין הילדה שציירה את הציור

ת. אין לי מושג, אין שום קשר

ש. זה נכון שאת התקשרת למשטרה וסיפרת על מקרה שבו מישהי מתושבי הישוב אניעם ראתה 3 נערים עומדים ליד המרפאה של אניעם ואחד מהם החזיק את הביצים בצורה חשודה כאילו כואבות לו הביצים

ת. היה משהו, אני לא זוכרת כלום

ש. את אמרת שאת שמעת מאישה מאניעם סיפור שביום הרצח, 3 נערים עמדו בצהריים ליד המרפאה ואחד מהם החזיק את הביצים ואת התקשרת למשטרה

ת. אני לא זוכרת שהתקשרתי למשטרה, הסיפור עצמו אני זוכרת, זו הייתה תקופה שאמרו לנו שכל מה שאנו יודעים אנחנו מספרים והדבר הראשון שעלה לי בראש שבספר של הארי פוטר יש את הדמות של מירטל המייללת וזה מה שעלה לי ומה שאמרתי לחוקר, כל אינפורמציה העברנו"

(ראה: ע' 1311 לפרוטוקול, ש' 11-21)

העדה יפעת פלג, אף היא מורה בביה"ס, לימדה את ל.ר. אמנות, ומסרה בעדותה כי היא עצמה לא ראתה את הציור שציירה ל.ר., אלא שמעה על כך מהתלמיד אסף שסיפר לה ש- ל.ר. ציירה ציור מוזר, ציור של אישה שרוצחת ילדה בשירותים וזה היה עם צבעים אדומים (ראה: ע' 1312 לפרוטוקול).

בחקירתה הנגדית אישרה גב' פלג, כי מעולם לא ראתה את הציור המדובר, וכן:

"ת. אמרתי לה (-הכוונה לתלמידה ל.ר.- י.כ.) ששמעתי שהיא ציירה ציור על רצח או משהו כזה, אבל זה היה מאוד טריוואלי בציורים שלה, כל הציורים שלה היו קשים, אלימים, אבל אלימות כלפי עצמה

ש. כששאלת אותה אם היא ציירה ציור כזה, האם שאלת אותה, תגידי, את ציירת אישה רוצחת ילדה בשירותים, זה מה ששאלת אותה

ת. שאלתי אותה באופן כללי"

(ראה: ע' 1316 לפרוטוקול, ש' 7-11)

העדה פלג אף עומתה עם העובדה שלא הביאה את קיומו של ציור מעין זה לידיעת המשטרה בעצמה:

"ש. אני מניחה שהעובדה שתלמידה מציירת ציור של מישהו שרוצח מישהו בשירותים, היה נראה לך מספיק חשוב הדבר הזה כדי שתלכי לדווח על זה למשטרה, כמו שזה, הרי ידעת שתלמידה נרצחה בשירותים

ת. זה לא הוסתר, הילד נלקח לחקירה, גם היא נלקחה לחקירה"

(ראה: ע' 1317 לפרוטוקול, ש' 2-5)

ובהמשך:

"ש. את לא פחדת והסיבה שלא תיארת את הציור הזה במשטרה

ת. כי לא ראיתי אותו"

(ראה: ע' 1318 לפרוטוקול, ש' 9-10)

בחקירתה מיום 11.12.06, שעה 17:25 (ת/792), נשאלה ל.ר. לגבי ציורים שהיא נוהגת לצייר ומסרה בעניין זה כי התחביב העיקרי שלה הוא ציור, לרוב היא מציירת נשים, רובן נראות פחות או יותר אותו דבר, לפעמים עם כנפיים של מלאך "ומידי פעם יש דם הכוונה שיש דם עליהם והנושאים בדרך כלל הם מפחידים כלומר נשים מאיימות או מפחידות" (ראה: ת/792, ע' 1, ש' 9-11).

בין היתר סיפרה ל.ר. במהלך הודעתה זו, כי לאחרונה הראתה לאסף הרשקוביץ, תלמיד הלומד עמה, כמה ציורים, לרבות ציור שבו מתוארות 3 נשים, מחולק לשלושה ריבועים, בכל ריבוע ישנה אישה, כאשר באחד הריבועים ישנה אישה מתה ומדממת מהפה כשהראש שלה מונח על הרצפה ורואים רק את הראש שלה ויש לה טיפות דם על הפנים (ת/792, ע' 1).

לטענתה, רק הציור של האישה הראשונה גמור והוא נמצא בביתה או בחדר אומנות בביה"ס (ת/792, ע' 2).

בסופו של יום, ציור זה לא נמצא (ראה: ע' 1789 לפרוטוקול), למרות החיפושים שנערכו אחריו (נ/110, נ/112).

כל הדמויות בציורים הן מתוך תמונות אומנות שמצאה באינטרנט, לגבי הציור הראשון טוענת שהוא בדיוק כמו צילום שצולם (ת/792, ע' 2), ענתה בחיוב כאשר נשאלה האם מוכנה להראות לחוקר את התמונות באתר ממנו לקחה את הרעיונות לציורים (ת/792, ע' 3), ל.ר. הורידה תמונה אחת מהאתר אך לא הצליחה לאתר את שתי התמונות האחרות לדבריה (ת/644).

ל.ר. הסכימה לצייר את הציור בחקירתה במשטרה (הוגש וסומן ת/644).

ל.ר. השיבה בשלילה כאשר נשאלה, האם ציירה אישה שיושבת על אסלה כשהיא מתה ומדממת (ת/792, ע' 2).

גם בעדותה בפנינו מסרה בעניין זה:

"ת. היה ציור שהתחלתי אותו בבית, המשכתי בביה"ס, זה היה קומיקס שחולק ל-3 חלקים, על דף אחד, זה היה במשבצת הראשונה, פנים של אישה נדמה לי, במשבצת השנייה זה לא היה שירותים אלא חדר, ומישהי יושבת בפינה נדמה לי, שוכבת כזה, והציור השלישי אם אני לא טועה היה גם פנים של אישה, למיטב זכרוני.

ש. לא ציירת שירותים

ת. לא" (ראה: ע' 1787 לפרוטוקול, ש' 5-10).

ואכן, בסקיצה שציירה העדה בחקירתה במשטרה, נראית פינה של חדר ולא שירותים, כנטען (ראה: ת/644).

וכך שוב נשאלה בחקירתה הראשית:

"ש. יכול להיות שהיה לך איזה ציור של אישה שרוצחת ילדה בשירותים לפני הרצח או אחריו

ת. אף פעם לא."

(ראה: ע' 1787 לפרוטוקול, ש' 15-16)

אשר לסגנון הציור שלה מסרה, כי היו לה כל מיני סגנונות, לא משהו ספציפי, ציירה אנשים, כנפיים של מלאכים, פנים של אנשים, נופים וחיות, היא אף הציגה לעיון ביהמ"ש ציורים שונים מתיק העבודות שלה בתיכון, ציור נוף, פרופיל אישה ופינגווין, אין בציורים אלה כל רמז לאלימות מצדה (ראה: ע' 1787 לפרוטוקול).

ל.ר. הייתה בעת קרות האירוע תלמידת כיתה י"ב במגמת אומנות בביה"ס נופי גולן בקצרין, אשר נהגה לצייר ציורים שבחלקם בלטו בתכנים ובדמויות שלהם, היא הייתה מעט שונה וחברה לקבוצה שבידלה את עצמה מיתר תלמידי ביה"ס על-ידי לבוש ואביזרים שונים, לא נטען, ובוודאי לא הוכח, כי קבוצה זו נהגה באלימות, בעת מתן עדותה בפנינו הייתה ל.ר. כבר חיילת, עובדת עם חיילים שיש להם בעיות בצבא, מאתרת חיילים בעלי מצוקה נפשית (ראה: ע' 1786 לפרוטוקול).

בעדותה, היא התייחסה לטראומה שגרמה לה חקירתה כחשודה ברצח:

"...הייתי ילדה בת 17 שהכל אצלה טוב ויפה ויום אחד נופלים עליי עם זה זה היה מאוד קשה.

...

ת. עזבתי את בית הספר, קצרין זה מקום מאוד קטן, תוך רגע כולם ידעו על זה, למחרת באתי לבי"ס אחד הסתכל, אחד זרק משהו ולא יכולתי להתמודד עם זה ועזבתי את ביה"ס."

(ראה: ע' 1788 לפרוטוקול, ש' 20-24)

ל.ר. הותירה רושם חיובי ומהימן ביותר בעדותה בביהמ"ש, אני נותן אמון מלא בדבריה לפיהםמעולם לא ציירה ילדה נרצחת בשירותים וכי לא הייתה חברה ב"כת השטן" אשר קיומה בביה"ס כלל לא הוכח.

מדובר בילדה בת 17, בגיל ההתבגרות, אשר בחרה לבוש מסוים וסגנון אמנותי מסוים, בו כפי שעולה מעמ' 1787 לפרוטוקול, גם ציורי נוף, חיות, פרופיל אישה, פינגווין וכו' וגם הציורים אשר גרמו לחקירתה אך בכל אלה, אין דבר וחצי דבר.

המתייחס לל.ר. למרות שעמדתי עליו בהרחבה, מהווה דוגמא לשבילים צדדים לחלוטין בהם הלכה הסניגוריה ושלא לצורך.

בחינת ההודעות השונות שנגבו והעדויות שניתנו בפנינו מעלה, כי לא הייתה בביה"ס נופי גולן בקצרין חבורה בבחינת "כת השטן", לא הובאו כל ראיות לקיומה של חבורה כזו או לפעילות מעין זו, אין חולק כי ל.ר. וסופי ג'ילבר שעדויותיהן פורטו לעיל היו חברות בקבוצת תלמידים לובשי שחורים, שעישנו סיגריות וענדו אביזרים שונים, מדובר היה בקבוצה מאוחדת, נפרדת ומעט שונה מיתר התלמידים, קבוצה זו ביקשה לשמור על ייחודה ולבלוט בנוף של ביה"ס אולם לא נטען, ובוודאי שלא הוכח, כי חבורה זו נהגה באלימות כלשהי כלפי תלמידי ביה"ס ובכלל, כל "חטאם" בכך שהיו שונים במראם החיצוני, הא ותו לא. מכאן, ביקש הסניגור ללמוד על קיומה של כת השטן בביה"ס נופי גולן אשר אחראית למות המנוחה. בחינת הדברים, כאמור, מגלה כי למעשה ביקש הסנגור להישען על משענת קנה רצוץ שאין לה כל אחיזה במציאות.

במסגרת הניסיון להוכיח קיומה של מעורבות "כת השטן" ברצח המנוחה, עוד נטען כי נחרטה על ידה של המנוחה, המילה "HURT" וכי הדבר מעיד על מעורבות כאמור.

עיון בתמונות המנוחה (ראה: ת/1, תמונה 25; נ/298, תמונות 4 ו- 10) מעלה בבירור, כי אין מדובר בחריטה על ידה של המנוחה כי אם בכיתוב הכולל את המילה "HURT" ומספרים המצויים במעין טבלה, ובתחתית רשום "חוברת אנגלית" (ראה גם: ת/291).

כיתוב זה על ידה של המנוחה עצמה נבדק ונמצא, בהתאם לחוות-דעתו של אברהם אבולעפיה מהמחלקה לזיהוי פלילי (ת/671), כי כתב היד בעברית ובאנגלית בצילום גב כף היד של המנוחה מתאים לדוגמאות כתב היד של המנוחה שנמסרו לבדיקת המומחה, ובעדותו בפנינו הבהיר העד כי רמת הוודאות הינה שקיימת אפשרות שכיתוב זה נכתב על-ידי המנוחה עצמה ובהמשך עדותו אישר כי לא נמצאו ניגודים בין הכתב שהופיע על גב כף היד לבין מה שמופיע במחברת (ראה: ע' 918 לפרוטוקול).

אשר לתוכן הכיתוב עולה, כי המילה "HURT" מייצגת שיר של הזמרת כריסטינה אגילרה, שיר שהמנוחה מאוד אהבה, ראה בעניין זה עדותו של החוקר מרדכי אסרף:

"ת. אכן גילינו שמדובר בזמרת שהיא מאוד אהבה ושזה שיר שהיא מאוד אוהבת, על גופתה של המנוחה היה מכשיר MP3 של חברה שלה והיא אמרה שאכן המנוחה מאוד אהבה את הזמרת ואת השיר, שאלתי אותן גם על ההרגל של תאיר לכתוב על היד וכולן אכן אמרו שיש לה הרגל כזה לכתוב על היד

ש. כששאלת את הבנות על השיר ספציפית

ת. לא, לא שאלתי ספציפית, שאלתי באופן כללי וזה יצא מהן מיידית והן תרמו את המידע הזה, אתה כאילו אומר תאיר זה כריסטינה אגילרה והשיר HURT" (ראה: ע' 335 לפרוטוקול, ש' 22-28)

לעניין זה ראה גם עדויותיהן של חברות המנוחה (הודעתה של ספיר תירוש- ת/394; הודעתה של ירדן איסן- ת/382).

אשר למספרים הכתובים על ידה של המנוחה, עלה מהודעתה של מרטין בן הרוש, מורתה לאנגלית של המנוחה, כי מספרים אלה מייצגים את התרגילים שנלמדו בכיתה יום קודם לרצח (ת/294).

לאור כל האמור, אני קובע כי בהירצחה של המנוחה לא היה דבר וחצי דבר הקשור לכת זו או אחרת, לא הוכח כלל וכלל קיומה של כת כאמור בביה"ס ובוודאי שלא הוכח כל קשר של כת מעין זו לרצח הנתעב נשוא תיק זה.

(2)כתובות באינטרנט:

ראש צוות עבירות המחשב במחוז הצפוני, צחי סגל, תיאר את תופעת הטוקבקים הישראליים והיקפם כתופעה ייחודית בעולם, ציין כי לא זכור לו פענוח פשע על סמך טוקבק, עם זאת הזכיר את חשיבות התיק שבפנינו ונכונות צוות החקירה להתעמק בכל טוקבק שיכול היה לשפוך מעט אור על הפרשה (ע' 864 לפרוטוקול).

לדבריו: "החקירה הזו לא היו לה גבולות תקציב, זאת אומרת, זו אחת החקירות שכל מה שרציתי בנושא טכנולגיה קיבלתי, היא עתירת טכנולוגיה, הושקעו אלפי שקלים בחקירה הזו ובצדק וכל היבט טכנולוגי נבדק" (ראה ע' 862 לפרוטוקול, ש' 10).

בפועל, המשטרה חקרה לא מעט אנשים, אשר בקלות דעת בלתי נסבלת הפריחו לחלל השיח הווירטואלי שמועות ואמרות שונות וללא כל בסיס (בין היתר, הגיעו החוקרים לילדה בת 12, תושבת גבעתיים, אשר התנצלה על שכתבה טוקבק לפיו "יהרגו אותה אם תגלה מי הרוצח" (ראה ת/283), כן נחקר בחור צעיר מטייבה על טוקבק ובו מידע כוזב על הרצח (ת/287), המשטרה התאמצה והגיעה לכתובות אינטרנטיות של נחקרים נוספים, כאשר נשללה מעורבותם ברצח, ראה בהרחבה בעדות החוקר מרדכי אסרף בע' 333-334).

תיק קשה זה, על הרצח הנתעב בו, עורר תופעה מכוערת לה אנו עדים פעם אחר פעם, הן בדוגמא לעיל והן של שרלטנים שכל מאוויים פרסום, תפיסת "טרמפ" על גבה של המנוחה ומשפחתה, ללא בושה או רגישות מינימלית כאשר חלק מהם אף "מכריע" בתיק מבלי שראה בדל ראיות ואחר, תולה תילים של ספקולציות חסרות ערך וחשיבות.

הסנגור טוען, כי באתר ההנצחה למנוחה בפורום ביה"ס באינטרנט נתגלו הודעות מחשידות, כגון: "ברוך שפטרנו, היא מתחילה עם גדולים וזה מה שקורה" (נ/207), כאשר חוקרי המשטרה לא הצליחו לאתר את כותבי ההודעות. כן נטען, כי בביה"ס עצמו פיזית נמצאה כרזת נאצה מחשידה לאחר הרצח, טענה אשר לא בא זכרה במסגרת ניהול המשפט, הסנגור אף לא הפנה לכל ראיה בנדון.

הסנגור רמז, כי המשטרה "התעצלה" לבדוק את 50 המחשבים אשר יכול ובהם נכתבה ההודעה, ולא כן - החוקר סגל העיד מפורשות, כי הספרנית פנתה למשטרה אחר שראתה את ההודעה הנ"ל, כשסגל ניגש לבדיקה, ההודעה כבר נמחקה ע"י בעל האתר, לדבריו:

"התקשרתי לבעל האתר, איך אני אשחזר אני לא יודע מאיזה מחשב זה יצא.. האם אני אבדוק 50 מחשבים כדי לבדוק, בעל האתר לא יכל לתת לי, בעל האתר מחק את ההודעה ולא ניתן היה לשחזר, לא ניתן לקבל את ה- IP שלו.. הIP שייך ל"מארח" למקום שבו בעל האתר מאחסן ואם הוא לא שמר לא ניתן לשחזר" (ע' 878 לפרוטוקול, ש' 20-27).

אם כן מהבחינה הטכנית - קצרה ידו של החוקר מלאתר כתובת זו ואין מדובר ברשלנות, כן אין לראות בשלושת הימים שבין קבלת המידע לבין איתור הכתובת, התמהמהות רשלנית.

יוזכר, מדובר בחקירה רחבת היקף, הוקצו משאבים רבים לחקירת עשרות כיווני חקירה, ביניהם טוקבקיסטים משועממים רבים. בהיקפים הרלוונטיים, איני רואה בדרישת הסנגור כי המשטרה תבחן כל טוקבק בו בזמן, דרישה הגיונית. זאת ועוד, לאור נסיבותיו של תיק זה וההודעות האינטרנטיות הרבות אשר אין בהן דבר מלבד להג וירטואלי, ספק אם איתור כותב טוקבק ספציפי זה יכול היה לסייע לחקירה.

(3)הודעת בהט פבזנר:

בהט פבזנר, תלמיד כיתה יא' בביה"ס, מסר בהודעתו (נ/299) כי ביום הרצח בערך בשעה 13:00, הבחין בבחור לא מוכר, כבן 17-19, נשען על מעקה בקומת יב'.

העד הופנה לעיון לתצלומים מהאלבום הפלילי, הצביע על תמונה שמספרה 98/03/22 וטען כי הבחור בתמונה מזכיר לו את הנער שראה בביה"ס ביום האירוע.

העד הצביע למעשה על תמונת דורון סויסה (כאשר מדובר בתמונה ישנה בת מספר שנים, נכון למועד הרצח, מראהו השתנה). כאן טוען הסנגור לרשלנות החוקרים, בכך שלא חיפשו בין תלמידי י"ב תלמיד הדומה או מזכיר את תמונתו של סויסה.

בחקירתו הנגדית אישר פבזנר כי אין מדובר במראה חריג או חשוד, לא אחת ראה בביה"ס אנשים זרים – חברים, בוגרים לשעבר וכאלה אשר הגיעו לבקר תלמידים בביה"ס (ע' 1766 לפרוטוקול). אישר כי הקלסתרון שהכין,אינו דומה לתמונת סויסה שזיהה (נ/300, נ/301), כן העיד כי הרכיב את הקלסתרון כמיטב יכולתו אולם לא התעמק כהלכה בפניו של הנער, אחר ולא ייחס חשיבות לקיומו.

בנסיבות אלה, בהן נצפה נער שאינו שייך לתלמידי יב', ללא כל התנהגות חשודה, כאשר העד מאשר כי לא התמקד בפניו של אותו הנער ואף הקלסתרון שהכין אינו דומה לתמונה אשר זיהה באלבום הפלילי, טענת הסנגור כי אי השוואת קלסתרוני תלמידים לקלסתרון סויסה בבחינת רשלנות, אין בה ממש ואין מדובר בכיוון חקירה רציני שנזנח.

(4)החיפושים בעקבות מכנסי הנאשם:

הנאשם טען ,כי זרק לפח הזבל את מכנסי העבודה איתם עבד.

הנאשם טען, כי לחצו והיו קטנים עליו.

(בפני המדובב ציין הנאשם, כי קבר אותם בבטון ולא ניתן יהא לעולם למצוא אותם, וראה ת/9, ע' 29).

בהתאם לדו"ח פעולה, מיום 11.12.06, חתום על-ידי יובל מוזס (ת/136), ביום בו מסר הנאשם גרסה זו, יצאו חוקרי משטרה לחיפוש מכנסי העבודה של הנאשם בפח זבל המצוי מול בית ספר שדה, זאת בעקבות טענת הנאשם כי מכנסי העבודה הכחולים שלו מצויים בתוך שקית לבנה עם טיטול של תינוק, וכי הושלכו יחד לאשפה.

חיפושים אלה לא העלו דבר, לא נמצאו מכנסיים כחולים בכל השקיות (ת/136).

לאחר שחזר בו הנאשם מהודאתו, הוחלט לצאת לחיפוש מקיף נוסף, עשרות חוקרי משטרה חיפשו באתר האשפה "תאנים", במשך ימים ארוכים, וכך ביום 2.1.07, בעזרת כוח תגבור מרחבי של 30 שוטרים, נמצאו מספר זוגות מכנסיים כחולים וכן שקית עם נעליים ומכנסיים (ת/473).

רפ"ק יורם אזולאי העיד בחקירתו הראשית לעניין חיפוש מכנסי הנאשם:

"ת. הוא טען שהוא זרק בפח הזבל, ושכמובן המכנס כרגע נמצא במזבלה, והוא הציע ברוב טובו לבוא ולחפש עימנו. עשינו חיפושים ולא מצאנו.

...

ת. עשינו חיפושים מקיפים במזבלה האיזורית, מבצע שנמשך כמה שבועות עלה מאות אלפי שקלים וסגרנו את המזבלה בצו של בית המשפט השלום בעכו.

...

ת. עשרות שוטרים שהשתתפו בחיפושים האלה.

...

ת. חיפשנו בגדים התואמים לתיאור שנתן לנו הנאשם וגם חיפשנו במזבלה של חומרי בניין ולא מצאנו שום דבר. בדקנו את הבגדים שמצאנו בחומר שמזהה דם (בלוסטר) איפה שהיה סימן כזה זה נשלח למעבדה ואת השאר השמדנו, למה שלא היה קשר לחקירה.

ש. באיזה שהוא שלב הוא נותן איזה הסבר לאי-מציאת המכנסיים.

ת. כן, בעת ההודיה שלו הוא אמר למדובב שהם לא ימצאו את המכנסיים 'כי קברתי אותם בבטון'."

(ראה: ע' 42 לפרוטוקול, ש' 1-14).

הפריטים שנתפסו על-ידי השוטרים שחיפשו במזבלה "אתר תאנים" שבחצור הגלילית, הועברו למעבדה ניידת חיפה, ולאחר בדיקת כל הפריטים על-ידי ראש המעבדה, רפ"ק ינאי עוזיאל, הוחלט להעביר מספר פריטים להמשך בדיקות במכון לרפואה משפטית, מדובר בשמונה פריטים אשר הגיבו לחומר המגיב לדם (ראה: ת/558), ולגבי שאר הפריטים הוחלט להשמידם לאחר שנקבע כי אין בהם כל חשיבות לתיק החקירה (ראה: ת/43).

בעדותה של ד"ר מיה פרוינד, מנהלת המעבדה לביולוגיה משפטית במכון לרפואה משפטית, צוין כי בתיק זה באופן יוצא דופן התקבלו הרבה מאוד מוצגים, בסביבות 150 מוצגים, ולבקשת החוקרים נבדקו כמעט כולם, דבר חריג בתיק רצח רגיל (ראה: ע' 987 לפרוטוקול).

על-פי חוות-דעתה של ד"ר פרוינד (ת/695), פריטי הלבוש מהמזבלה (סומנו 142a- 142f בחוות הדעת) הציגו תוצאה חיובית בבדיקת ה- Bluestar, המיועדת לבדיקת נוכחות כתמי דם סמויים (ת/695, ע' 18) אולם כאשר נלקחו להפקת DNA ונבדקו באמצעות Real Time PCR לצורך קביעת כמות ה- DNA ההומני, מוצגים אלה לא הכילו DNA הומני בכמות מספקת (אם בכלל) לשם קביעת פרופיל גנטי (ת/695, ע' 19).

בחקירתה הנגדית הסבירה ד"ר פרוינד, כי לא הצליחה להפיק DNA, אף שמדובר במוצגים שהגיבו לבדיקתBluestar, המיועדת לגילוי כתמי דם סמויים, משום שכמות הדם שהייתה שם הייתה מתחת לסף או משום שזהו חומר שנותן תוצאה של FALSE POSITIVE, אחד מהחומרים שנותנים תגובה לא ספציפית (ראה: ע' 995-996 לפרוטוקול).

בעניין זה טוען הסנגור, כי מבצע החיפוש באתר "תאנים" נערך רק ביום 02.01.07 כאשר מדובר בראיה ראשונה במעלה בדרגתה, התמהמהות זו עומדת לרועץ ופגעה באפשרות להפריך או לאמת את גרסת הנאשם כבר בתחילה.

כן נטען כי בפועל, נמצאו מספר פריטי לבוש (ראה: ת/473, ת/558, ת/586), ביניהם מכנס דגמ"ח כחול, כפי הודעת המוכרת במזנון, ליזה טיבי (נ/7 - ראה בהרחבה בפרק הראיות המחזקות).

ייתכן והתמהמהות זו הנובעת מההפניה הראשונה על-ידי הנאשם לפח הזבל השכונתי, אכן עומדת לרועץ, אולם קיומו של מחדל ייבחן לא רק כשלעצמו אלא בראיית מכלול הראיות.

אין לשכוח, כי בעת שמסר הנאשם גרסתו וטען כי השליך מכנסיו לפח השכונתי, יצאו החוקרים מיידית לחיפוש בפח, חיפוש אשר לא העלה דבר, משמע, לא ניתן היה להפריך או לאמת את גרסת הנאשם וכפי שמסר אף כשבוצעה בדיקה מיידית.

כן יש לזכור, כי הנאשם החליף גרסאותיו לעיתים.

בנסיבות אלה, אף אם נכון היה לבצע את החיפוש קודם לכן, אין מדובר במחדל אשר קיפח את הגנת הנאשם.

בנוסף, יש לדחות את טענת הסנגור לפיה מציאת מכנס דגמ"ח כחול באתר "תאנים", מחזקת את הודעת טיבי. ודוק, נמצאו שני מכנסי דגמ"ח כחולים (ת/586) וזוגות מכנסיים אחרים נוספים (מדובר בממצא שכיח שאינו יכול בהכרח לחזק את גרסת הנאשם).

ועוד, טענת הסנגור אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם טענות מרשו, הנאשם מעולם לא טען כי לבש מכנסדגמ"ח כחול, אלא דבק בגרסתו כי לבש מכנסיים כחולים כחלק מחליפה שמקורה ברוסיה (וראה בהרחבה בפרק הראיות המחזקות).

החיפושים בעקבות הסכין:

אשר לסכין הנאשם, הרי שלאור דברי הנאשם לפיהם שבר את להב הסכין שלו במקום העבודה והמשיך לעבוד (מדובר בסכין יפנית), הרי שביום 25.12.06, ביצע החוקר יעקב מלכא יחד עם שני חוקרים נוספים, חיפוש בביה"ס נופי גולן, כאשר למקום הגיע הקבלן אלי דעי יחד עם עובד שלו, ולפי בקשת החוקרים, הוציא מרצפת מקלט מס' 2 בתאי השירותים במקלט את ריצוף הקרמיקה שנעשה על-ידי הנאשם על-מנת לחפש את חלקי להב הסכין (ראה: ת/447- דו"ח פעולה של יעקב מלכא, מיום 25.12.06).

לאחר מכן נערך חיפוש בפסולת המרצפות שפורקו באמצעות גלאי מתכות, בבדיקה זו לא התגלה דבר רלבנטי (ראה: ת/247- דו"ח פעולה של מוטי אסרף, מיום 28.12.06).

כך ניגשו החוקרים גם למזבלה בה נזרקת פסולת בניין, שם נזרקת הפסולת מביה"ס, לדברי הקבלן אלי דעי, אולם גם החיפושים במקום זה לא הניבו תוצאות (ראה: ת/447- דו"ח פעולה של יעקב מלכא, מיום 25.12.06; וכן ת/138- דו"ח חיפוש מיום 25.12.06).

כך מסר בעניין זה החוקר מלכא בחקירתו הראשית:

"ת. פירקנו את כל הקרמיקה ממקלט 2, אספנו אותה בשקים בשלב הזה חיפשנו ולא מצאנו כלום הוצאנו את כל הפסולת החוצה ופיזרנו אותה עברנו עם מגלה מתכות ללא תוצאות. אח"כ בעקבות שיחה שלי עם אלי דעי, נסענו למזבלה העירונית כי אלי אמר שכל הפסולת שהוצא ממקלט 2 הוצאה עם שקים ונזרקה במזבלה. המזבלה זה אתר אשפה של קצרין והסביבה. לא מצאנו את השקים הוא אמר לי שפה הוא הניח אותם הצביע על המקום אבל עבדו שם טרקטורים שפיזרו את זה על כל השטח וקברו את זה מתחת לעפר ולא ניתן היה למצוא כלום."

(ראה: ע' 686, ש' 27- 687, ש' 3 לפרוטוקול)

באחת משיחותיו של הנאשם עם המדובב ארתור, מסר בעניין המכנסיים ולהב הסכין:

"ר.ז. ...

(בלחש)- להב למצוא זה בלתי אפשרי. מכנס ולהב אי אפשר למצוא.

מ. נעלמו?

ר.ז. נעלמו לגמרי. אולי טפטף על הנעליים

מ. להב ומכנסיים אתה שמת לשקית וקברת?

ר.ז. יש מקום אחד שם שופכים בטון ואני זרקתי אותם למקום שם שופכים בטון

מ. אולי ימצאו מתחת לבטון?

ר.ז. זה בלתי אפשרי. שם כל יום שופכים בטון."

(ראה: ת/9, ע' 29- תמלול ותרגום מ.ט. 165/06, דיסק 26- שיחה בין הנאשם לבין המדובב ארתור בתא המעצר, מיום 18.12.06-19.12.06)

בעקבות דבריו אלה של הנאשם, פנו החוקרים, בין התאריכים 28.12.06-1.1.07 לבירורים באתרים שונים בהם יצקו בטון בתקופה האחרונה, בסביבה הקרובה לביה"ס, ובחנו האם יתכן שהסתירו דבר מה בתוך הבטון, בדיקות אלה לא העלו דבר (ראה: ת/251, ת/252, ת/253, ת/254, ת/255, ת/256, ת/257).

(5)מותר המחדלים הנטענים:

מוסיף הסנגור וטוען לשורה של כיווני חקירה שנזנחו. הסנגור תמה על העובדה, כי למרות שנמצאו בזירה עקבות נעל טבולות בדם שאינן של הנאשם, הצח"מ לא מצא לנכון לבדוק ולו זוג נעליים אחד מבין התלמידים ששהו בביה"ס בזמנים הרלוונטיים לשעת הרצח.

לדבריו, נוכחות התלמידות לי לחיאני, ספיר תירוש, נופר בן דוד בזירת הרצח, תמוהה, ומן הראוי היה לבחון לפחות את נעליהן.

לא הובהר, מדוע הסנגור תולה טענתו בשלוש תלמידות אלה דווקא, אף אם התלמידות אינן לומדות באגף זירת הרצח, עדיין מדובר בנוכחות הגיונית (והרי המנוחה עצמה פנתה לחדר השירותים שאינו באזור כיתתה, כן תוארה מציאות הגיונית בה תלמידים שוהים בפרגולה, משתמשים בברזיות או יושבים באזורים שאינם באזור כיתת האם שלהם).

אף איני יכול לקבל את הנחת הסנגור, כי אי בדיקת נעלי כל התלמידים ששהו בביה"ס בזמנים הרלוונטיים לשעת הרצח, מעיד על חקירה רשלנית ומגמתית.

המציאות מלמדת, כי כמעט בכל תיק ניתן להצביע על אפשרויות לביצוע אופציות חקירתיות נוספות, אלא שלא בכל מחדל חקירתי יש כדי להשפיע על תוצאות ההליך הפלילי.

בענייננו, שעה שקבענו כי עקבות נעליו של הנאשם נמצאו על מכנסי המנוחה, לא ניתן לטעון לספק שיכול היה לסייע לנאשם, במידה וצוות החקירה היה בוחןעקבות נוספות.

כך גם לעניין טענת הסנגור לאי בחינת 64 טביעות האצבעות הניתנות להשוואה אשר נמצאו בזירה.אין לשכוח, כי לרבים, ואף לנאשם עצמו, גישה חופשית לזירת הרצח, שיוך אותן טביעות האצבע לא יכול היה להפחית מיתר הממצאים הניצבים לחובת הנאשם.

סיכומם של דברים, נחה דעתי כי הגנת הנאשם לא קופחה.

אכן, ההחלטה לפתוח את שערי ביה"ס בבוקר שלאחר מציאת גופת המנוחה, הינה החלטה עגומה, אף קודם לכן זוהמה הזירה בשל נוכחות רבים בתחומה, מציאות רשלנית וחובבנית שאין הדעת סובלת. כן יש להוסיף טעויות נוספות של צוות החקירה, כך למשל המקלט בו הניח הנאשם את תיקו, לא נסרק, ראש הצח"מ עצמו הכיר בטעות זו (ע' 33 לפרוטוקול).

עם זאת, במכלול, טעויות אלה לא הביאו לקיפוח הגנת הנאשם (ודוק, כאשר לא נמצא ממצא פורנזי הקושר את הנאשם לזירה, נמצא כי הזירה שזוהמה טשטשה את ראיות המאשימה ולא להיפך). בנוסף וכאיזון, נזכיר כי בתיק שבפנינו, נערכו פעולות חקירה רבות וחריגות בהיקפן, פעולות אשר מטרתן חתירה לחקר האמת ולא כנטען.

הצח"מ אשר הוקם היה חריג בגודלו (ראה ת/2, כתב מינוי הצח"מ), חולק לצוותים אשר חקרו כיווני חקירה שוניםומאות נחקרים, בין היתר נחקרו תלמידי כיתה ט' אשר למדו במבנה בו ארע הרצח (ראה למשל, ת/50, ת/51, ת/116, ת/144 ונוספים), תלמידי כיתה י' אשר לא נטלו חלק בטיול אשר התקיים ביום הרצח (ראה למשל, ת/599, ת/606, נ/276).

נחקרו חבריה וחברותיה של המנוחה, מורי ביה"ס (ראה למשל, ת/150, ת/526, ת/152), עובדי הניקיון והתחזוקה והתלמידים אשר נחשדו בביצוע עבירות אלימות או השתייכות ל"כת השטן", כמפורט בגוף הכרעת הדין.

בנוסף, בוצעו סריקות נרחבות לאיתור ראיות פורנזיות, ניטלו מעתקי ט.א, נתפסו נעלי חשודים ונעלי הצוותים ששהו במקום, נעשה סקר חסר תקדים לאיתור שכיחות נעלי הנאשם בישראל.

החוקרים הניחו בבית הספר תיבה עם מצלמה סמויה, בה התבקשו תלמידים ועובדים להניח מידע אנונימי – לא נעשה כל שימוש בתיבה זו (ע' 21 לפרוטוקול; וכן ת/552).

נערכה בדיקה תקשורתית רחבת היקף, לרבות בדיקות ואיכוני פלאפונים, בדיקות אינטרנט, טוקבקים ומחשבה של המנוחה (ראה למשל, ת/487, ת/489, ת/491, ת/590, ת/618; וכן עדות סגל, ע' 864 לפרוטוקול ואילך).

ד"ר פרוינד העידה, כי בחנה במעבדתה כ- 150 מוצגים בקירוב, היקף חריג בתיקים מעין אלה (ראה: ע' 987 לפרוטוקול), מוצגים אחרים נשלחו לבדיקות מעבדה בחו"ל.

הצח"מ הפך כל אבן בניסיון להתחקות אחר הרוצח, טענה לפיה רצח אינו מפוענח כל עוד לא נחקרו כל העוברים ושבים ששהו במקום ונשללה מעורבותם התיאורטית, איננה יכולה לעמוד.

בנסיבות אלה, אף לו הייתה מתקבלת טענת הסנגור, לפיה חקירת המשטרה לקתהבמחדלים כאמור, לא הייתי מוצא כי יש בכך כדי להועיל לנאשם. מחדלי חקירה אינם מובילים לזיכויו של נאשם בכל מקרה, אלא רק מקום בו הפגמים הנטענים הם "כה חמורים ויורדים לשורשו של עניין, עד כי קם חשש שהנאשם יתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו והגנתו תימצא חסרה ומקופחת" (ע"פ 557/06 עלאק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.04.07)).

יישומה של הלכה זו לענייננו, מוביל למסקנה כי המחדלים הנטענים לא קיפחו את הגנתו של המערער. אף אם ראוי היה כי צוות החקירה יפעל – בנקודות מסוימות – אחרת משפעל, הרי שבסופו של יום, הגנת הנאשם לא נפגעה פגיעה של ממש ויש לתת משקל ראוי ליתר חומרי החקירה שנאספו בעמל חקירה מאומצת.

כ.מניע:

כלל נקוט בידינו, כי מניע אינו אחד מיסודות העבירה ואין על התביעה הנטל להוכיחו (ע"פ 3962/99 דניאל עוקב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.05.03) (להלן: "פס"ד עוקב)).

עם זאת, קיומו של מניע יהווה נדבך נוסף לראיות הנסיבתיות האחרות ויחזק את המשתמע מהן, והיפוכם של דברים.

מניע ככזה אינו מהווה יסוד מיסודות העבירה בניגוד לס' 300 (א) (2) לחוק העונשין.

כאן בפנינו טענות המאשימה באריכות לביסוס קיומו של מניע, נטען כי הנאשם חש "בתקופת מבחן" לשם קבלת האזרחות בה היה מעוניין, מאידך מדובר באדם אשר אלימות היא מקור פריקת תסכוליו. נתונים אלו בתוספת ביטויי גזענות כלפיו ועימותים עם תלמידים, הם שהביאוהו לביצוע הרצח הנתעב.

מאידך טוען הסנגור, כי החוקרים והמדובב הזינו את הנאשם בסיפור כעסיו על הילדים ויצרו, למעשה, מניע יש מאין. עוד טען כי מדובר באדם נורמטיבי, מנומס ונעים הליכות, התנהלות הנאשם לאחר הרצח, פנייתו לחדר המורים להכנת קפה והשלמת עבודת הריצוף על תומה, איננה עולה בקנה אחד עם היותו הרוצח.

העובדה, כי הנאשם הינו אב טרי הרוצה להשתקע בארץ, נזקפת לזכותו של הנאשם ולא לחובתו - להתנהגות נורמטיבית ולא להיותו "פצצה מתקתקת".

המניע מפי הנאשם:

הנאשם דיבר בעניין זה בשני ראשים- האחד, תיאר כי בהיותו בן כשמונה, מספר ילדות הפשיטו אותו והכו אותו באבריו המוצנעים, כאשר אחת מהן הייתה דומה למנוחה, לטענתו כשבוע לפני הרצח פגש במנוחה ונזכר בבחורה אשר השתתפה באירוע המשפיל (ת/ 29, קלטת מס' 4, ע' 6-9).

השני, הנאשם תיאר מערכת יחסים עכורה עם תלמידי ביה"ס, תיאר כיצד לעיתים ביקשו ממנו סיגריות ומשסרב, נהגו לקללו (ראה למשל ת/180 א', בע' 13-14), ניתקו לו את הכבל מהחשמל, בהמשך תיאר כיצד המנוחה עצמה קיללה אותו.

איני מוצא ליתן משקל לסיפור ההתעללות המינית שעבר כביכול הנאשם. הנאשם תיאר סיפור זה בהודאתו השנייה מיום 21.12.06 (ת/29), הנאשם בהודאה זו הוסיף פרטים שקריים (כך למשל, סיפר כי השליך לפח את הנעליים אשר נתפסו אצל ראובן ג'נאח -ת/ 29, קלטת מס' 3, בע' 23-24, ושלל אינפורמציות כוזבות נוספות). מדובר בהודאה מניפולטיבית, אשר בה דילג הנאשם מהודאה להכחשה וחוזר חלילה (ראה דיון נפרד במשקל הודאה זו).

אף הסנגור שולל אירוע מיני בילדותו של הנאשם, לטענתו, סיפור זה נברא בדמיון החוקרים, אשר הבטיחו לנאשם כי מניע שכזה יקל בעונשו. לחיזוק הטענה נסמך הסנגור על עמוד 98 לנ/71, ממנו משתמע כי הנאשם שוחח בעבר על נושא ההתעללות המינית עם חוקר בשם "אלכס" ומבלי שקיים תיעוד להתרחשות זו.

עיון בתמליל (נ/71) וצפייה בהסרטה (ת/28 (דיסק 2) 02:20:30) מלמדים אחרת.

הנאשם מספר לאלכס על סיפור ההתעללות בילדותו בעמוד 65 לנ/71, בשלב זה אזולאי אינו בחדר. בעמוד 98 לנ/71, אליו הפנה הסנגור והמלמד לכאורה על שיחת עבר עם חוקר בשם אלכס על עניין הילדות, הנאשם משוחח עם אזולאי כאשר סשה אינו נוכח עימם.

אם כן, הנאשם מעדכן את אזולאי כי לפני דקות מעטות גולל באוזני סשה (- כינוי לשמו המלא "אלכסנדר"), את סיפור ההתעללות, אין מדובר בשיחה לא מתועדת עם חוקר עלום.

אף לאחר שלילת מניע ההתעללות המינית שעבר לכאורה הנאשם בילדותו, לא ניתן להתעלם ממערכת היחסים בין הנאשם לבין תלמידי ביה"ס, מערכת יחסים אותה תיאר, לעיתים לחוקריו, לעיתים כמשיח לפי תומו באוזני המדובב.

(כך גם כך, אורח עדותו בפנינו לעניין זה והתייחסותו – כעסו הן כלפי הרשויות והן כלפי בני עדות אחרות).

אכן, המדובב ניסה למשוך את הנאשם שוב ושוב לעיסוק בנושא יחסיו העכורים עם התלמידים (בכך אין פסול ולא לחינם "מדובב" הוא). הנאשם בפנינו טען, כי המדובב "הסית" אותו לדבר על נושא הילדים ואמר לו שמצבו רע, בכל מקרה יקבל מאסר עולם, הוא צריך להודות, אמר לו שהילדים רעים ואף נתן לו דוגמאות (ראה: ע' 1019 לפרוטוקול, ש' 13-17).

כן יש לדחות את טענת הסנגור בסיכומיו, לפיה המדובב נטע בתודעת הנאשם את עניין המניע. הנאשם מספר למדובב, כי בעבר איבד שליטה מתוך "מסך שחור" ופגע קשות באחיו, הנאשם מוסיף כי לא סיפר זאת לחוקריו,כן הוסיף כי "כשרוסים מאבדים שליטה, לא מעניין אותם שום דבר" (ת/401 א', מ"ט 165/06(25), בע' 79, 84), בתגובה שאל המדובב את השאלה המתבקשת- האם ייתכן כי המנוחה הכעיסה את הנאשם אולם הוא אינו זוכר זאת, כאשר אין מדובר ב"שתילת" מניע.

עוד יש לדחות את הטענה, כי המדובב שם מילים בפי הנאשם. הנאשם תיאר באריכות התנהלות של הצקות, התנכלות והערות גזעניות, ואין לקבל את הטענה, כי המדובב גרם לו לתאר תיאורים ארוכים ואותנטיים, תיאורים אשר כלל לא התרחשו.

בעניין זה ניתן לראות את ההתפתחות בשיחות בין השניים, ככל שחלפו הימים והנאשם החל לחוש קרבה לחברו לתא - תנועה מציר ההכחשה והאדישות לציר שנאה ואלימות:

בתחילה, הנאשם מתאר מערכת יחסים נורמאלית, לא שמע קללות מהתלמידים (ת/401, מ.ט 165/06 (10), עמוד 114-115), תיאר "מבטים לא כ"כ חברותיים" ותו לא (ת/401, מ.ט 165/06 (11), בע' 3). במהלך הימים, הנאשם פותח את סגור ליבו וחושף מעט ממסכת ההצקות ממנה סבל.

תיאר את התנהגותם "המשוחררת" של התלמידים, שפתם הבוטה, העובדה כי התהלך עם פלייר באוזניו על מנת שלא לשמוע קללות(ת/401 א', מ.ט 165/06 (20), בע' 23-24).

תיאר את החשש אשר קינן בו, חשש הנובע ממזגו החם:

"קול ד (-ארתור): אתה מפחד שאם יקללו אותך שלא תוכל להתאפק (קללה)?

קול ב (-נאשם): כי אם אני לא אחזיק מעמד אני יכול לעשות צרות, אני מפחד מזה

..

שם כולם מסתכלים עליך כאילו אתה חייב להם. כל פעם באים לבקש סיגריה, אתה לא נותן להם אז הם מתחילים לדבר כל מיני דברים

קול ד: מה?

קול ב: מדברים כל מיני דברים. הם לא אומרים לך ישר, הם יכולים להתרחק ולהתחיל, אה, מניאק לא נתן סיגריה, יא קמצן..

אבל לא אכפת לי, אני הרי שם פליר. אני לא שומע כלום." (שם, ע' 24).

הנאשם ממשיך לספר כיצד מתח כבל החוצה מהמקלט על מנת לחתוך קרמיקה באופן שירעיש פחות לתלמידים, התלמידים נהגו לנתק את כבל החשמל, כמעשה משובה (שם, ע' 27).

ושוב, תיאר את חששו מפני מזגו החם, כאשר גם אשתו מודעת לחולשתו הנפשית:

"הנאשם: אני בא ואשתי שואלת נו מה בעבודה? אני אומר לו שיגעו כבר, כל הזמן מנתקים לי את הכבל. היא אומרת רק אל תרביץ, אל תרביץ. היא יודעת שאני יכול לא להתאפק ולתת מכה.

המדובב: אה.

הנאשם : ומה זה לתת מכה לילד? בקלות אפשר להפעיל יותר מידי כוח בלי כוונה, קל וחומר יש לי הרבה כוח. ובמצב כזה, כשחוטפים קריז אז הראש לא מתפקד בכלל." (שם, ע' 28)

אם כן, מטענה לתיאור מעשי קונדס תמימים אשר הנאשם נותר אדיש אליהם, מגולל הנאשם מערכת יחסים רוויה, מדגיש כי התלמידים חשבו כל הזמן כיצד להציק לו, רצה להימנע מלעבוד בקרבת ילדים (ת/401 א', מ.ט 165/06 (20), בעמ' 29). התלמידים הובילו אותו לרצון: " לגשת ולתת כאלה מכות שהם כוס אמך, יעופו לכל הכיוונים" (ת/401 א', מ.ט 165/06 (25), קובץ 2, ע' 42), ובפני סשה הודה בהקשר זה: "הייתי מוכן להרוג את כולם, אבל אניבלמתי את עצמי" (ת/184, מ"ט 171/06, בע' 21).

בעדותו בפנינו, ניסה הנאשם לשוות למעשי התלמידים אווירת משובה:

" לא היה לי שום יחסים עם הילדים בבית הספר, אני הייתי מגיע לעבודה, עבדתי עם אוזניות, לא דיברתי איתם כלל, היו שני מקרים שילדים ניתקו את כבל החשמל אבל אני לא שמתי לב לזה, גם אני הייתי ילד ועשיתי כל מיני שטויות אבל זו לא סיבה להתרגז"

(ראה: ע' 1019 לפרוטוקול, ש' 8-10).

כאשר הוטח בפניו, כי האמור אינו מתיישב עם מה שאמר למדובב לגבי הצקות התלמידים, השיב:

"ש.שיקרת למדובב בנקודה הזו

ת.כן

ש.למה

ת.אני לא יודע.. יש דברים שאי אפשר להסביר אותם, לפעמים אני שיקרתי משהו למדובב, אני לא יודע איזה מטרה הייתה לי באותו רגע, פשוט אני לא זוכר, אני צריך להסתכל ואז אני אגיד"

(ראה: ע' 1100 לפרוטוקול, ש' 12-29).

טען כי גם את חוקריו הטעה בעניין זה, שיקר כשסיפר כי בלם עצמו מלפגוע בתלמידים, פעל עפ"י תוכניתו של המדובב - לספר סיבות אשר הובילו אותו למצב "עצבני ואפקט" (ראה: ע' 1102 ואילך לפרוטוקול).

לצד הצקות התלמידים, הנאשם אשר מעמדו החוקי בארץ לא הוסדר, מתאר את הכעס העצור בו במהלך שהותו בישראל ותחושת ההשפלה שחש:

"אי אפשר, כל כך הרבה מזה התאסף בי במשך שש שנים כי כל כך (לא נשמע) כמו שאני פה בישראל, מה שקיבלתי פה בשש שנים, שם אני לא קיבלתי כל כך הרבה בעשרים וחמש שנים...

ופה בשש שנים זה מתאסף ואתה מבין, אתה מבין מצוין שאף אחד, שאי אפשר להרביץ למישהו או עוד איזה משהו ו.."

ובהמשך:

"כוס אמך, זה.. (לא נשמע) לעזאזל. זה כוס אמך, יחס משפיל של משרד הפנים, אתה מגיע לשם והם מתנהגים אליך כאילו שאתה חייב להם משהו, כוס אמך. זה כל כך שיגע אותי, יכול להיות שבגלל זה זה נהייה

..

אני הייתי יכול לאבד שליטה. וכשאני מאבד שליטה, (לא נשמע) לא עומדים בדרך. לא חייב שילדה הייתה יכולה לעשות את זה, זה יכול להיות ילד וזה יכול להיות כל אחד." (ת/ 401 א', מ.ט 165/06 (25), קובץ 2, עמ' 66).

כעסו העצור של הנאשם ניכר, הוא הודה בו למעשה בחקירתו בפנינו(ראה: ע' 1115 לפרוטוקול, ש' 9), התרשמותנו מהנאשם בעת חקירתו לעניין זה הייתה קשה ביותר, תסכולו וכעסו גלויים היו ובוטים.

אישיותו של הנאשם:

הנאשם תיאר לא אחת תקריות אלימות בהן היה מעורב (וראה בהרחבה בפרק הראיות המחזקות- אלימותו נגד אחיו). בין השאר, תיאר את עבודתו ברוסיה בחברת שמירה, עבודה בה הכה כמה שיכורים שהשתוללו במועדון, לדבריו: "לא הרגתי אף אחד, עשיתי נכה כן." (ת/ 184, בע' 14-15).

"המכוערים האלה שנולדים פה, הם הסתכלו עליך ואתה עוד צריך לעזור למרוקאים האלה...אני לא יודע עברית, אני לא נימול, אבל אני יכול להרביץ לו ככה שכל עמוד השדרה שלו יתפרק לתחתונים" (ת/401, מ"ט 165/06, קובץ 1, ע' 28).

בנוסף, התבטאויות הנאשם חושפות טפח נוסף מעולמו ומלמדות על תפיסת עולם מעוותת, בכל הנוגע ליצירת אינטראקציה בין אישית.

כך למשל טען, כי שנכנס לחדר מורים לשתות קפה, היה אומר שלום רק למי שהקדים בשלומו, ולא מיוזמתו, שכן:"תגיד מילה מיותרת אפילו שלום יגידו שהטרדתי" (ת/401 א', מ.ט 165/06 (21), בע' 39).

בהזדמנות אחרת תיאר לחוקריו, כיצד מספר בנות הגיעו למקלט בו עבד והפריעו לעבודתו, כאשר במקום לגרשן, עזב את המקום, לדבריו:

"אני אגרש בנות ואחר כך יאשימו אותי שאני הכיתי אותם שם וניסיתי לאנוס? בשביל מה? אני פשוט אפנה את הדברים שלי ואמשיך לעבוד. בשביל מה אני צריך לעשות פרובוקציה לעצמי?" (ת/164 א', בע' 28).

מערכת אסוציאטיבית של אדם נורמטיבי אינה מובילה אותו לחשש, כי שיחות חולין תתפתחנה להאשמות שווא בגין הטרדה ואונס.

הנאשם התבטא מספר התבטאויות החושפות תפיסה א-נורמאלית גם בענייני מיניות (וראה בנוסף בפרק הראיות המחזקות, החומר שנתפס במחשבו).

כך למשל באחת מהודאותיו ציין כי: "רציתי איך אצל בנות, מה שם, נו איך, מה, לא היה לי זמן להסתכל אצל אישתי ולהיות סוטה" (ת/ 29, קלטת מס' 4, ע' 29).

אף התבטאויותיו המרובות לפיהן "אונס זה יותר קשה מרצח" (ראה למשל ת/ 29, קלטת מס' 2, בע' 42-44), והסכמתו להודות ברצח שלא ביצע אך לא באונס, אומרות דרשני.

בנוסף,ניכר כי לנאשם תפיסת עולם גזענית, נטייה אשר הופנתה גם כנגדהמנוחה.

בשיחת חולין, מגדיר הנאשם את בני הקהילה האתיופית: "קופים של ממש, הולכים ומחטטים בפחי הזבל. הם לא עובדים, ילדים לא עושים כלום כל היום. מי צריך כאלה.." (ת/400, מ.ט 163/06 (3), ע' 18).

בשיחתו עם המדובב, "משער" הנאשם כי המנוחה הכירה את הרוצח, שכן זעקותיה לא נשמעו, עובדה שאינה עולה בקנה אחד עם מוצאה המרוקאי:

"נ (-נאשם): נדמה לי שהם.. היא מרוקאית.

ח2 (-ארתור)" או הו..

נ: ומרוקאים בארץ מתחילים לצרוח על כל דבר

ח2: או הו..

נ: אני אוהב.. אני אוהב לריב עם מרוקאים, הם (לא נשמע), אני פותח (לא נשמע) הם סתומים (לא נשמע). בגלל זה אני אוהב לריב עם מרוקאים. (רעש חיצוני מחריש אזניים) אבל אה.. כאן באמת, סביר להניח שהיא הכירה אותו טוב כי היא לא צרחה."

(ת/401, מ.ט 165/06 (5), ע' 142-143; ראה התבטאויות גזעניות נוספות בת/401, מ.ט 165/06 (9), קובץ 1, ע' 27).

המפגש עם המנוחה:

בהודאותיו ובשחזור, תיאר הנאשם כיצד פגש במנוחה כאשר היא סיננה לעברו קללה ועלתה במעלה המדרגות (בהודאה הראשונה "אשה שלך בת זונה", בשחזור "הרוסים תפסו הכל ובן זונה"- ראה ת/22, קובץ 1, בע' 70; וכן ת/27, בע' 14, 4).

כזכור, מספר עדים העידו לעניין הסיטואציה בה נצפתה המנוחה כשהיא עולה במעלה גרם המדרגות-

העד עגור אלון – עמד ליד הספסלים שליד חדר המורים יחד עם חבר, ראה את דני זולין, קרא לו להתקרב כיוון שרצה לשאול אותו שאלה לעניין תרגום מילה מרוסית, ראה את המנוחה באה מכיוון חדר המורים ועולה במדרגות הקרובות לזירת הרצח ומעל מקלט 2 (ת/572, ושחזורו- ת/71), קודם לכן צעקה לעבר המסדרון - האודיטוריום את המילה "כוסון", במטרה להחמיא לאחד התלמידים.

לדבריו, לא ראה דמות אדם אחר עולה אחריה במדרגות, אולם אינו יכול לומר בוודאות, הן בשל טווח ראיה מצומצם ממקום מושבו והן משום שהפנה מבטו למנוחה לשבריר שנייה (ראה עדותו בע' 806 לפרוטוקול ואילך).

העד זולין– מתאר את אירוע זה אולם לגרסתו, היה סמוך ליציאה מבית הספר לכיוון הפרגולה (ולא בקרבת הספסל כתיאור ע.א), כאשר המנוחה באה מכיוון הברזיה (מבפנים החוצה) ועלתה במדרגות שמעל מקלט מס'1 (ת/677, שחזורו ת/68).

לדברי ראש הצח"מ אזולאי, ערך בדיקה ממנה עולה כי מהמיקום בו עמדו הנערים (זולין ואלון- י.כ.), לא ניתן לראות את גרם המדרגות בשל צמחייה (ע' 23 ואילך לפרוטוקול), הסנגור שולל בדיקה זו וטוען כי המנוחה נצפתה עולה במעלה המדרגות בגפה ולא נצפתה מקללת או מתעמתת עם אדם כלשהו בשלב זה.

דומה, כי יש שאלות כאן שתישארנה לעולם פתוחות.

האם המנוחה קיללה את הנאשם כטענתו בהודאתו מיום 19.12.06 ובשחזור, קללות אשר הציתו את התבערה בנפשו האכזרית והמעוותת?

האם ביקשה ממנו סיגריה? (אפשרות קלושה נוכח העובדה, כי המנוחה לנטען לא נהגה לעשן, וכן הנאשם בחקירותיו מעולם לא טען לאפשרות זו ואף הביע את מורת רוחו מהפרסומים המטעים בתקשורת בעניין (ראה ת/32, בע' 9,16)).

האם הנאשם הלך אחר המנוחה במעלה המדרגות כשהוא נסתר מעיני העדים (ודוק, העד אלון טוען כי הפנה מבטו לשבריר שניה וכן טוען לשדה ראיה מצומצם, מאידך העד זולין מתאר את אותה הסיטואציה בסתירות לעניין המיקום, משמע זכרונו של אחד מהעדים אינו מדייק), האם העימות בין המנוחה לנאשם לא נערך בתחילת גרם המדרגות כטענת הנאשם אלא במיקום אחר, ואולי כהשערה אשר העלתה המאשימה, המנוחה לא באה בדברים עם הנאשם, אלא שהאחרון שמע את המנוחה סונטת בידידה ("כוסון") ופירש זו כקללה המכוונת אליו.

ושמא אתרע מזלה ודרכה הצטלבה בדרך הנאשם ברגע של פורקן אלימות ויצרים אפלים וללא מניע?

(והרי הנאשם במו פיו אמר, כי קורבנו יכול להיות כל אחד – ת/401 א', מ"ט 165/06 (25), קלטת 2, עמ' 66).

כך או כך, אין ביכולת בן אנוש לדעת העובדות לאשורן, מניע אינו אחד מיסודות העבירה ולא נוכל לקבוע מסמרות בנדון.

צפונות נפשו, הלכי נפשו של אדם באשר הוא, ברגע נתון מי יישורנו, לא תמיד נדע מדוע רצח פלוני את פלמונית (ראה פס"ד עוקב לעיל, כאשר ביהמ"ש אמר לא פעם דברו לעניין זה).

אל לנו כעוסקים בראיות וקביעת עובדות, לשער, ניתן לנסות להבין לאור אישיות הנאשם והראיות כפי שגוללתי לעיל.

בל נשכח, לא פעם יכול והמניע נושא פני עבר (ראה יובל לוי, אליעזר לדרמן, עיקרים באחריות פלילית, עמ' 437 (1981) (להלן: "לוי ולדרמן")), לא ניתן לדעת הלך נפשו של אדם (ראה, זקן השופטים Brian כמצוטט – "אף השטן בכבודו ובעצמו אינו יודע מחשבות אנוש מה הן", שם, עמ' 468).

אין להתעלם מאישיות הנאשם- מדובר באדם מניפולטיבי, מתוחכם, אלים עם סף גירוי נמוך, בעל השקפות גזעניות, שלבו מלא על המדינה בה ביקש להתאזרח, ואשר בסיטואציה מסוימת בה הלך בעקבות המנוחה, גרם למותה בצורה אכזרית.

חרף השאלות הפתוחות, במכלול, אין מדובר ביצירת מניע יש מאין, כנטען ע"י ההגנה.

כך יש להשיב גם ליתר השאלות שהעלה הסנגור –

אין בפינו תשובה להלכי רוחו, נפשו והתנהגותו של הנאשם. בפי הסנגור תימה על שאדם שלכאורה שיסף צוואר נערה רכה, ניגש לשתות קפה והמשיך בעבודתו הסדירה לאחר הרצח?

כן הוא מתפלא, הכיצד אדם אשר לכאורה ביצע את הרצח, השאיר את תיקו ובו בגדיו המפלילים במקלט ביה"ס, הכיצד השליך דווקא את מכנסיו, ולא את נעליו, חולצתו, תיקו ויתר החפצים עימם עבד באותו היום?

טבע האדם משעולים רבים לו ולא פעם נטולי הסבר הם, לא ניתן סימני הגיון בזוועה בלתי נתפשת, לא נוכל לקרוא נבכי נפש ומחשבות שָפֶל, אשר ידיו מגואלות הדם מוכיחות כמאה עדים כי אין הגיון בהתנהלותו.

לא מעטים רוצחים אשר דווקא לאחר ביצוע רצח מזוויע, ממשיכים בשגרת יומם כאילו לא אירע דבר.

לא ניתן להסיק מכך דבר, לנפש האדם ככזה, אין פתרונים (ראה כמשל, פס"ד עוקב לעיל).

והרי אין לנו עניין בנאשם רציונאלי – גם לשיטת ההגנה, לא נמצא הסבר לכמה ממעשיו התמוהים. הכיצד אדם רציונאלי יתוודה בפני מדובב בלחש ובו בזמן יגביר קולו ויטען לחפותו? הכיצד אדם רציונאלי יאזין לסנגורו, החוקר קציני משטרה אודות בדיקה חודרנית שלכאורה ביצעו בו, כאשר לשיטתו בדיקה כזו כלל לא בוצעה? הכיצד אדם רציונאלי מעלה אפשרות בחקירתו כי יימצא דם בסכינו, שעה שלשיטתו רקדרך על מספר טיפות דם בשירותים? כיצד אדם אשר לכאורה חף מפשע חוזר בו מהודאתו, טוען לפתע כי לא רצח את המנוחה אלא רק מצא גופתה וניגב דמה בנייר טואלט?

ייתכן, כי הנאשם חשש לקחת את תיקו שמא יפגוש במחפשים או בשוטרים בדרכו הביתה כשבידיו ממצאים מרשיעים. ייתכן וסבר כי החבלה בדלת המקלט די בה, לאותה עת, שכן לאצפה (!) שהמנוחה תימצא מוקדם כל כך, ראה כמצוטט דבריו למדובב כי חשב שלא ימצאו אותה כל כך מהר, ת/401 א', מ.ט. 165/06, עמ' 26 ולכן הניח כי חפציו לא יימצאו, כך או אחרת, ביסודות העבירה שבפנינו, אין הכרח במציאת מניע ואין הכרח בהנחת הסברים להתנהלות תמוהה או חפה מטעויות של הנאשם.

אני רואה לציין, כי בדברי הנאשם, מעבר לכל האמור לעיל, ניכרים לא פעם אותות המלמדים על אמיתות הודאתו באשר לביצוע הרצח.

דווקא בסימנים, כגון "את כל הראיות ניקיתי..." (ת/401 א', מ.ט. 165/06 (26), עמ' 28); תנועת הניגוב בשחזור;"...הייתי בטוח שלא ימצאו אותה באותו יום במאה אחוז...אם הייתי יודע מי היא, לא הייתי עושה את זה" (ת/401 א', מ.ט. 165/06 (26), עמ' 28); דבריו לסשה: "סשה, סליחה, תבין אותי, אני פשוט רציתי להציל את עורי, אני באמת רצחתי אותה" (ת/192); דבריו בעקבות שיחתו עם ראובן, כמצוטט לעיל, וידיעתו בדבר השירותים והאסלה כאשר הסברו, כי פחד להסתבך מאחר וחשש שיאשימו אותו כי נפלה מפגיעה באסלה במקלט, נשלל מיניה וביה שעה שהובהר כי האסלות במקלט הוסרו לחלוטין; תיקון תנוחת המדובב בהדגמה; תיקון תנוחת השוטרת המדגימה בשחזור; הסברו ה"לוגי" לגבי תא 2 כמצוטט לעיל; שקריו הבוטים כבר קודם להודאתו בעת חקירתו ובבית המשפט (ראה גם בפרק משקלן העצמי של ההודאות); דבריו כי שקעה ונפלה מהאסלה לצד ימין (ת/22, קלטת 2, עמ' 3-2); ניקוי טבעת הנישואין עם מברשת שיניים (ת/29, קלטת 3, עמ' 18); ת/401 א', מ.ט 165/06 (26) עמ' 18, "מה שאני עשיתי לוחץ עלי" ועוד, "...הייתי צריך לברוח מהר ולא לאנוס (לוחש למדובב באוזן), מהר מהר שלא יראו אותי ולהמשיך לעבוד", כמצוטט שם, דבריו למדובב, וכן דבריו ב - ת/27, עמ' 1, למסור לסניגור כי הודה "מלב נקי"; ונסיים באמירתו דווקא למי שאינו חוקר, אלא לשוטר ארביב, אשר כל תפקידו היה להביא לנאשם אוכל ואמירתו הספונטאנית לארביב: "...אבל זה אני עשה, אני, זה בפנים שלי..." (ת/29, קלטת 2, עמ' 49)).

כ"א.ההיבט המשפטי:

העובדות כפי קביעתי מלמדות לאור הדיון עד שלב זה, כי הנאשם ביצע את הרצח, כפי הודאותיו הן בפני המדובב והן בפני חוקריו, הודאות אשר התקבלו תוך דחיית טענות הסניגוריה לענין זה, לאור השחזור כפוף להערות באשר לשחזור ככזה, קבלת הקלטות הן טכנית והן מהותית בפרק שיוחד לכך, שקרי הנאשם בבית המשפט, אי האמון בדבריו, לוח הזמנים המלמד כי לנאשם הייתה הזדמנות, נגישות וזמן לביצוע הרצח לאמור, הלך הנאשם בעקבות המנוחה, הסתיר את האוזניות בחולצתו לבל תתלכלכנה ובהיותה בתא מס' 2 בקומה השניה בשירותי הבנות, שיסף את גרונה.

הנאשם יוצא מהתא, תוך שהוא דורך על מכנסי המנוחה ומטביע את עקבות נעליו, ובעיקר עקבה 1 כפי הניתוח בפרק שיוחד לכך, כאשר מדובר בנעל נדירה וכאשר מדובר בסימני זיהוי בדרגה גבוהה ביותר, וכפי העדפתי לעניין זה את חוות דעת ירון שור ועדותו.

הנאשם ידוע ידע פרטים מוכמנים רבים, לנאשם רקע בעייתי בנושא אלימות והיבטים מיניים מעוותים וכן התייחסות גזענית לבני עדות מסוימות.

להודאת הנאשם "דבר מה" ואף מעבר לכך וכן, ראיות מחזקות רבות וכפי שפירטנו לעיל.

כיווני חקירה אחרים, כפי שטרחה וציינה הסניגוריה, נדחו כעובדה, הסניגוריה לא השכילה להצביע על עובדות כדי ספק, והשאלה הינה, האם המכלול הנ"ל מקיים בהיבט המשפטי את יסודות העבירות המיוחסות לנאשם כצריך וכנדרש.

השאלה, האם עובדות אלה מקיימות את יסודות העבירות והאשם במיוחס לנאשם שבפנינו.

עבירת הרצח המיוחסת לנאשם קבועה בסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, ה'תשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין"), הקובע לאמור:

"300. (א)העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו - מאסר עולם ועונש זה בלבד:

(1) ...

(2) גורם בכוונה תחילה למותו של אדם;"

סעיף זה מדבר, אם-כן, ביסוד עובדתי המתמצה בגרימת מותו של אדם, וביסוד נפשי המצוי בדרגה הגבוהה ביותר מבין כלל היסודות הנפשיים המכוונים כלפי התוצאה, הוא היסוד של "כוונה תחילה" (ראה: יעקב קדמי, על הדין בפלילים חוק העונשין, חלק שלישי, ע' 1096 (2006) (להלן: "קדמי, על הדין בפלילים"), שהגדרתו מצויה בסעיף 301 לחוק העונשין:

"301. (א)לענין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם

החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה,

בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין

עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו.

(ב)לענין ההחלטה וההכנה להמית, אין נפקא מינה אם החליט להמית את

האדם או את מישהו, מסויים או בלתי מסויים, מבני משפחתו או מבני

גזעו.

(ג) כדי להוכיח כוונה תחילה אין צורך להראות שהנאשם היה שרוי בהלך

נפש מסויים במשך זמן פלוני או תוך תקופה פלונית שלפני ביצוע

העבירה או שהמכשיר שבו בוצעה הוכן בזמן פלוני שלפני המעשה."

לפיכך, עבירות ההמתה השונות חולקות את אותה תוצאה קטלנית, אך נבדלות זו מזו ביסוד העובדתי וביסוד הנפשי הנדרש להוכחה לצורך הרשעה בכל אחת מהן (ראה: דנ"פ 1042/04 דוד ביטון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.11.06)) (להלן: "עניין ביטון")), כאשר בעבירת הרצח המצויה בסעיף 300(א)(2) לחוק כאמור, בה עסקינן במקרה זה, נדרש יסוד נפשי של "כוונה תחילה" המצוי במעלה היסודות הנפשיים כולם (ראה: קדמי, על הדין בפלילים, ע' 1096).

אשר לביטוי האקטוס-ריאוס, המעשה האסור, הבא בגדרי עבירה:

"במופשט כולל רכיב אחריות זה את יסודותיה האובייקטיביים של העבירה. במפורט נמנים עמו מרכיבים שונים. תדיר נעוצות ביסודו צורות התנהגות אסורה, אך יש שיימצא במרכזו 'מצב דברים' שקיומו אסור; אף נסיבות ההתנהגות ותוצאותיה, לרבות אלו שבמסגרתן נתהווה מצב הדברים הנזכר, נמנות עם יסודותיו של המושג המופשט ומתמזגות בו אף עקרונות הרצייה והסיבתיות." (ראה: לוי ולדרמן, ע' 154).

עקרון הסיבתיות, אשר העיסוק בו מתחייב כאשר עסקינן בעבירה תוצאתית כבענייננו, מחייב כי יוכח קיומו של קשר סיבתי בין התנהגות הנאשם לבין התוצאה האסורה, זאת כתנאי להטלת אחריות פלילית (שם, ע' 312):

"המשפט ער לקשיים שהסוגיה מציבה. הוא אינו מתיימר למצות אמת מדעית חד-משמעית ומוחלטת, בחפשו אחר היחס של סיבה ומסובב בין התנהגות נבחנת לתוצאה נדונה. המשפט אך קובע את קיומו של יחס משפטי בין השניים כפי שהוא משתקף בנסיבות המקרה. מבחינה משפטית עובדות המקרה העומד לדיון משמשות נשוא לחקירה לתכלית אחת ויחידה – ההכרעה בדבר זכויות וחבויות הצדדים להליך המשפטי."

(Comment, "Proximate and Remote Cause" 4 Am. L. Rev. 201, 213-214 (1870), אצל לוי ולדרמן , ע' 314).

ובהמשך, שם:

"ייחוס תוצאה מסוימת להתנהגות כלשהי נעשה, אפוא, על יסוד מבחנים עובדתיים ומשפטיים. לעתים קביעת הקשר מלאכה פשוטה היא, מאחר שקיים יחס הדוק בין התוצאה להתנהגות. כך הדבר כשנגרם מותו של אדם במישרין על ידי ירייה שנורתה בידי אחר."

(לוי ולדרמן, ע' 315 , והפנייתם: Williams, "Causation in Homicide"Cri. L. Rev. 429, 430 (1957) (Contin. 510) ; Hall, General Principles of Criminal Law251(Indianapolis, 2nd ed. 1960))

כך מצביעים לוי ולדרמן על המבחן הפיסי-עובדתי הבסיסי לקביעת הקשר הסיבתי בין ההתנהגות לבין התוצאה, הוא מבחן האלמלא:

"נוסחת האלמלא מגדירה התנהגות מסוימת כגורמת תוצאה כלשהי, אם בלעדיה, ובהתחשב בכל יתר הגורמים והנסיבות, לא היתה אותה התוצאה מתרחשת. במלים אחרות, הגדרה זו בוחנת את תרומתה הבלעדית של ההתנהגות נשוא הדיון להתרחשות התוצאה האסורה."

(לוי ולדרמן, ע' 317, והפנייתם: The American Law Institute, Model Penal Codesec. 2.03 (1)(2) (Proposed Official Draft, 1962)).

אל נוסחת האלמלא, המתרכזת בפן העובדתי כאמור, מצטרף מבחן הצפיות, המשלים את אותה בדיקה מהבחינה המשפטית :

"מבחן הצפיות אינו מתמקד בקביעת הגבול התחתון, קרי החולייה המוקדמת ביותר בשרשרת האירועים שממנה נצפתה ההתרחשות האסורה. הוא נועד לאתר את היסוד ההתנהגותי הראשון באותה שרשרת, אשר למרות יכולת הצפייה האמורה ובנוסף לה, דבק בו אשם משפטי.

...

בצד השימוש התדיר במבחן זה (-מבחן הצפיות- י.כ.) נדונו בפסיקה ובספרות האמריקאית מבחנים נוספים, שבמקרים רבים נגזרו ממבחן הסיבה הקרובה ונועדו למלא אותה הפונקציה, ביניהם מבחן 'הסיבה הישירה' (direct cause), 'הסיבה המהותית' (substantial cause), 'הסיבה היעילה' (efficient cause) ואחרים.

המכנה המשותף למבחנים אלה טמון בכוונתם להסיק מסקנות ביחס לקשר סיבתי, אגב בחינת מידת הקירבה העובדתית-ריאלית שבשרשרת הגרימה בין ההתנהגות לתוצאה האסורה, הגם שזו אינה מצטמצמת לקירבה מיידית במונחים של זמן ומקום. אולם מטבע הדברים התקשו מבחנים אלה בהצגת אמות מידה בהירות להפעלתם, למרות תלי ההלכות שנערמו בניסיון לבארם, ובכך מכשלתם."

(ראה: לוי ולדרמן, ע' 326-327, והפנייתם: Beale, "Proximate Consequences of an act" 33 Harv. L. Rev. 633, 643 (1920)).

במקרה דנן, אין כל קושי בקביעת קיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי גם יחד בין התנהגות הנאשם ומעשיו, כפי המפורט בפרק העובדתי לעיל, לבין התוצאה העגומה של מות המנוחה, זאת על-פי מבחן האלמלא, מהפן העובדתי (לא מתעוררת בנדון כל שאלה אשר לקיומו של גורם נוסף שהיה מעורב במות המנוחה מלבד מעשי הנאשם), ועל-פי מבחן הצפיות, מהפן המשפטי.

מלבד עקרון הסיבתיות, בא גם עקרון הרצייה בגדר האקטוס-ריאוס, כאמור, והוא זה מבחין בין התנהגות רצונית לבין כזו שאינה באה בעקבות תהליך בחירה תודעתי:

"ההתנהגות היא, כאמור, מרכיב עיקרי של האקטוס-ריאוס במרבית העבירות, ואולם, במעשה או במחדל הפיסיים, כשלעצמם, אין די. על ההתנהגות להיות 'רצונית' בטרם יונח הבסיס לאחריות פלילית. לדרישה זו יש ביטוי מפורש בקודקסים פליליים רבים.

מקובל לראות את ההתנהגות כרצונית אם קדם לה תהליך בחירה תודעתי בין קווי פעולה אלטרנאטיביים. משמע רצייה הינה 'סגולה שכלית מובהקת' ו'תהליך שבו מקיים אדם 'בחירה' בין מטרות חילופיות, ולכן גם 'בחירה' בין קווי התנהגות חילופיים'.

הביטוי 'התנהגות רצונית' מעניק ליסוד ההתנהגות את מלוא משמעותו... אולם ראוי להדגיש מלכתחילה, כי התנהגות ברצייה אין משמעה פעולה פיסית גרידא, אלא מיזוגה של פעולה גופנית עם יסוד נפשי כלשהו."

(ראה: לוי ולדרמן, ע' 241-242)

היסוד הנפשי של "כוונה תחילה" מורכב משלושה יסודות מצטברים, שעל התביעה מוטל הנטל להוכיחם, ואלה הם: החלטה להמית, הכנה והעדר קנטור (ראה: ע"פ 9604/04 כריכלי נ' מדינת ישראל, פסקה 11, (טרם פורסם, 04.09.07), (להלן: "עניין כריכלי")).

(ראה גם: שנאור זלמן פלר, יסודות בדיני עונשין, האוניברסיטה העברית בירושלים, (תשנ"ד- 1984)).

א. החלטה להמית:

יסוד ה"החלטה להמית" מורכב משניים: מודעותו של מבצע העבירה לתוצאה הקטלנית שעלולה להיגרם ממעשיו וכן שאיפה להתגשמותה של אותה תוצאה (ראה: ע"פ 1247/04 עליוואת יעקוב נ' מדינת ישראל, פסקה 6, (טרם פורסם, 26.10.06) (להלן: "עניין עליוואת")).

אותם שני מרכיבים של ה"החלטה להמית" ידועים אף כמישור השכלי, במסגרתו צפה מבצע העבירה את התוצאה הקטלנית, וכמישור הרצוני, במסגרתו שאף המבצע להגשמת אותה תוצאה (ראה: עניין כריכלי, פסקה 11).

בעניין ביטון התייחס ביהמ"ש העליון להתאמת יסוד זה של "החלטה להמית" לחקיקה החדשה הנוגעת ליסוד הנפשי בעבירה, היא תיקון מס' 39 לחוק העונשין:

"בעקבות החקיקה החדשה בעניין היסוד הנפשי בעבירה – לאור חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994 (להלן – תיקון 39) – יש להתאים גישה זו להגדרות החדשות. התאמה זו אינה מעוררת קושי מיוחד במקרה שלפנינו. על פי הוראת סעיף 20 לחוק העונשין ('מחשבה פלילית'), לעניין עבירה תוצאתית של המתה, נדרשת מודעות לאפשרות גרימתה של ההמתה (המישור השכלי) ומטרה לגרום להמתה (המישור הרגשי). נמצא, כי היסוד של 'החלטה להמית' משמעו, בטרמינולוגיה הקבועה כיום בחוק העונשין, מודעת לאפשרות גרימת ההמתה ומטרה לגרימתה. אין מניעה, כמובן, להשתמש בניסוחים שקדמו לתיקון 39, ובלבד שהמשמעות תהא אחת. אכן, ה'החלטה להמית' אינה אלא 'כוונה להמית'."

ההחלטה להמית נלמדת ממכלול הנסיבות הכוללות נתונים חיצוניים, התבטאויות הנאשם ומעשיו, כאשר אלה נבחנים באמצעות מספר מבחני עזר שפותחו בפסיקה, כגון: הכלי ששימש לביצוע המעשה, אופן ביצוע המעשה, מספר הפגיעות ומיקומן, אופי התקרית וחילופי דברים שקדמו לאירוע (ראה: ע"פ 11971/05 בסעוד נ' מדינת ישראל, פסקה 21, (טרם פורסם, 31.12.05), (להלן: "עניין בסעוד").

כאמור לעיל, זקן השופטים Brian תיאר בלשון ציורית את הקושי הטמון בהוכחת המחשבה הפלילית:

"...אף השטן בכבודו ובעצמו אינו יודע מחשבות אנוש מה הן..." (מתוך: לוי ולדרמן, ע' 468 וראה גם פס"ד עוקב לעיל).

כך נכתב אשר ליסוד ה"החלטה להמית" בפסק-דינו של ביהמ"ש העליון בעניין ע"פ 228/01 כלב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 365 (2003) (להלן: "עניין כלב"), ע' 375-376:

"יסוד ההחלטה להמית עוסק במצב הנפשי שבו נתון מבצע העבירה בעת המתת קורבנו. היסוד הנפשי הנדרש הוא יסוד נפשי של 'כוונה' המתבטא במישור שכלי ורצוני. במישור השכלי נדרש כי מבצע העבירה יצפה את התוצאה הקטלנית, ואילו במישור הרגשי נדרש כי הוא ישאף להשיג תוצאה זו. הוכחת התקיימותו של יסוד הכוונה מחייבת בחינה סובייקטיבית המתייחסת לצפייתו של המבצע את התוצאה ולרצונו של המבצע להשיג את התוצאה הצפויה. לשם בחינה כזו נעזרים בתי-המשפט בראיות אובייקטיביות שיש בהן לכאורה כדי ללמד על קיומה של הכוונה הנדרשת ועל מצבו הנפשי הסובייקטיבי של המבצע."

מלבד השימוש במבחני העזר שהותוו בפסיקה לצורך הסקת הלך הרוח בו היה מצוי מבצע העבירה בעת ביצוע העבירה, ניתן להיעזר אף בחזקת הכוונה לצורך בחינת קיומה של "החלטה להמית":

"כמו כן ניתן להיעזר באופן זהיר בחזקת הכוונה. מדובר בחזקה ראייתית הניתנת לסתירה אשר לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו...".

(ראה: עניין בסעוד, פסקה 21).

וכן בעניין כלב, ע' 376-377:

"לשם כך גובשה בפסיקה חזקה עובדתית הניתנת לסתירה, ולפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו. משמעותה של החזקה היא שבהיעדר ראיות לסתור ובהתקיים נסיבות חיצוניות מתאימות מוחזק המבצע כמי שמתקיימת בו הכוונה באופן שהוא צפה את התוצאה ורצה בה. כלשונו של השופט א' גולדברג בע"פ 3126/96 עמיר נ' מדינת ישראל [3], בעמ' 649:

'...וכיוון שנעדרים אנו כלים לבחון את צפונות לבו של הנאשם, בכל הנוגע לכוונתו, נדרש בית המשפט לנסיבות האובייקטיביות העשויות ללמד על הלוך נפשו, ככלי ראייתי. כך נולדה 'הנחת הכוונה' שהיא חזקה שבעובדה, ולפיה ניתן להניח כי אדם התכוון לתוצאות הצומחות באופן טבעי ובהסתברות גבוהה ממעשיו. יסודה במערכת העובדות הנסיבתיות האופפות את האירוע, שיש בהן להקים חזקה בדבר רצונו (וצפייתו) של הנאשם להשיג את התוצאה הנובעת באופן טבעי ובהסתברות גבוהה מהתנהגותו. אין ב'הנחת הכוונה' משום ויתור על רכיב מרכיביה של ההחלטה להמית. אין זו אלא הנחה עובדתית-ראייתית, הנלמדת מניסיון החיים ומהשכל הישר, ואשר מטרתה להוכיח קיומה של החלטה (סובייקטיבית) להמית. הנחה זו בדבר כוונת הנאשם ניתנת לסתירה. היא אף אינה מעבירה אל כתפיו את נטל השכנוע, אלא אך את נטל הבאת הראיה. משמע: משקמה החזקה, די לנאשם שיעורר ספק סביר, באמצעות הסבר מתקבל על הדעת או ראיות נוגדות, על-מנת ליטול ממנה את כוחה'.ב

הסקת המסקנה בדבר קיומה של החלטה להמית, תוך שימוש בחזקת הכוונה, נלמדת ממכלול הנסיבות האופפות את האירוע הקטלני... כך למשל יכול כלי ששימש לביצוע הרצח לשמש אינדיקציה משמעותית לקיומה של צפייה וכוונה... צורת הביצוע וטיב הפגיעה מעידים אף הם על התגבשותה של ההחלטה להמית, למשל פגיעה במקום רגיש בגוף הוכרה כאינדיקציה להוכחת ההחלטה להמית, אף אם הייתה רק פגיעה אחת ויחידה אך במקום רגיש ומסוכן... כן ישמשו כאינדיקציה להתקיימות ההחלטה להמית אופי התקרית שהובילה לרצח או אמירות קודמות שהוחלפו בין הצדדים ואשר יכולים ללמד על קיומה של החלטה שהתגבשה בדעה צלולה וללא קנטור...הנה-כי-כן, כל מקרה יוכרע בהתאם לנסיבותיו המיוחדות תוך שהוא נבחן על-פי האינדיקציות שיש בהן כדי ללמד על קיומה של החלטה להמית."

וכן בספרם של לוי ולדרמן:

"כדי להתגבר, במידה מסוימת, על הקושי המעשי הטמון בסוגייה אימצו דיני העונשין חזקה שבעובדה. חזקה זו היא ביטויו המודרני של הכלל Acta exteriora indicant interiora secreta, כלומר מעשים גלויים מלמדים על סודות שבלב. היא מבוססת על ניסיון החיים המלמד כי צורות התנהגות שונות גוררות בעקבותיהן בדרך כלל תוצאות קבועות, טבעיות, והנחתה היא כי בני האדם ערים ומודעים לניסיון זה. כך גובשה החזקה כי האדם מתכוון לגרום את התוצאות הטבעיות הנובעות מהתנהגותו. משמע, מעשה או מחדל רצוניים של אדם שגררו בעקבותיהם תוצאה, שאדם סביר היה צופה שתיגרם, ייבחנו כהתנהגות שיועדה לגרום במתכוון לאותה תוצאה. חזקה זו, המאפשרת להסיק מסקנות בדבר מצבו הנפשי של הנאשם בשעת ביצוע האקטוס-ריאוס, תוך בחינה אובייקטיבית של התנהגותו והנסיבות הסובבות אותה, זכתה לתמיכה רחבה בפסיקה ובספרות המשפטית." (ראה: לוי ולדרמן, ע' 468-469).

אשר לשימוש הזהיר שיש לעשות בחזקת הכוונה מחד, ולעוצמת הספק שנדרש הנאשם לעורר כדי לסתור חזקה זו מאידך, נאמר:

"יש להדגיש כי חזקה זו הינה אך כלי עזר ראייתי, אשר יש לעשות בו שימוש זהיר, ואשר כל ספק סביר שיעורר הנאשם יטול ממנו את כוחו... מאחר שהנטל המוטל על התביעה הינו להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לספק סביר, ברי כי לא די בכך שהנאשם יעלה תיאוריה חסרת בסיס על מנת ליצור את הספק הנדרש, וכי התביעה אינה נדרשת להפריך ספק שבסיסו בהרהורי לב או בתיאוריה שאין לה כל הוכחה או אחיזה בעובדות... אם אין בדבריו של המערער או ביתר הראיות כדי להצביע על כוונה אפשרית אחרת, אשר לה אחיזה במכלול הנסיבות, 'הרי הדעת נותנת, כי מי שגרם למותו של אחר על-ידי מעשה, המיועד לפי אופיו ולפי מהותו לגרום לתוצאה קטלנית, גם נשא בלבו את הכוונה להביא לתוצאה הטבעית של מעשהו' (ע"פ 410/85 בן שימול נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 757, 760)."

(ראה: עניין כריכלי, פסקה 11).

אשר למועד בו מתגבשת ההחלטה להמית, כמו גם מעשי ההכנה, כבר נאמר כי לא נדרש פרק זמן מסוים שיקדם למעשה הרצח על-מנת שאלה יקיימו את היסוד הנפשי של כוונה תחילה:

"הלכה ידועה ומושרשת היא כי כוונת הקטילה, כמו גם מעשי ההכנה שנלווים לה, יכולים להתגבש בסמוך למעשה ההמתה, ולא ממד הזמן שקדם לאירוע הוא המכריע בשאלת התגבשות הכוונה, ויסודות הכוונה תחילה אף יכולים להשתלב אלו באלו..."(ראה: עניין כלב, ע' 381).

ביהמ"ש העליון כבר עמד על סוגיית מימד הזמן וקיומה של "החלטה להמית" גם במקרה שבו נדמה שמבצע העבירה לא תכנן את המעשה עד תומו ועשה זאת בלהט הרגע:

"מדובר בענייננו במעשה שתוכנן בחופזה, מתוך זעם וטינה, ואשר בוצע ללא תכנית עבריינית שלמה ומגובשת. כיוון שכך, אין לתמוה על העובדה שחלק ממעשיו של המערער אינם מצטיירים כמתוכננים בקפידה או שאינם משתלבים עם תכנית פעולה כלשהי. בכך יש אף כדי להסביר את העובדה שהמערער הגיע למלטשה לאור יום וחרף הימצאותם של אנשים רבים המכירים אותו במקום, ואף את העובדה שלאחר מעשה, משקלט המערער את שעשה, נכנס הוא למצב של הלם... ויובהר, העובדה שמעשיו של המערער בוצעו מתוך חמת זעם או בלהט הרגע, אין בה כדי להפחית מקיומה של ההחלטה להמית... גם העובדה שלביצוע המעשה לא קדם תכנון ארוך אינה שוללת את קיומה של ההחלטה להמית, שכן הלכה היא שההחלטה להמית יכולה להתגבש כהרף עין, ובוודאי שמעשיו של המערער היו פרי תכנון מוקדם, גם אם בוצעו בחופזה ובחמת זעם...".

(ראה: עניין כריכלי, פסקה 15)

במקרה דנן, אף מבלי להידרש לחזקת הכוונה, לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו, הרי שהחלת מבחני העזר שפותחו מלמדת על ההחלטה להמית שגמלה בליבו של הנאשם,כפי העולה בבירור גם מהתיאור שמסר הנאשם למדובב בעת הודאתו בפניו (ת/787 ההקלטה, ת/401 א' מ.ט. 165/06 (26)- תמלול ההקלטה), וכעיקר:

"ר.ז: אני יודע. יש כאן וריד (מצביע על החלק הימני של צווארו). כאן מספיק. דם פה נכנס ויוצא (מצביע עלצוואר המדובב).

מ: אם אתה נוגע כאן ולא כאן, אז הייתה גמורה? (מצביע על עצמו על הגרון. על חלק שמאל כשאומר שזה לא כאן ועל חלק ימין כשאומר שזה כאן).

ר.ז: דם יוצא ושתיים, שלוש דקות והיא גמורה.

כאן הנאשם מצביע על צווארו ומסביר למדובב על העורקים המצויים בצוואר והעורק המוביל ללב.

ובהמשך שיחתו עם המדובב, מוסיף ומתאר את הקלות הבלתי-נסבלת בה עקב אחר המנוחה לשירותים:

"מ: איך יצא שדווקא הלכת אחריה. לפני זה היא גם הציקה לך?

ר.ז: לא.. היא עברה סתם (עושה תנועה על עצמו של שיסוף גרון).

מ: זאת אומרת היא עלתה למעלה? הסתובבה והלכה למעלה?

ר.ז: הסתובבה והתחילה רוסי, לך תזדיין, משהו כזה. וזה עיצבן אותי. אני התעצבנתי, שמתי אוזניות (מצביע על עצמו מתחת לחולצה) שלא יהיה כלום עליהן עליתי למעלה. היא נכנסה לשירותים, אני נכנסתי לשירותים, שני צעדים..

מ: לא הבנתי? חכה. נכנסת לשירותים? היא ראתה אותך? היא ראתה אותך?

ר.ז: אני לא נכנסתי לשירותים. היא בדיוק התקרבה לשירותים."

ודוק, המנוחה חלפה על-פני הנאשם בדרכה לשירותים, לטענתו צעקה לו משהו, הדבר עצבן אותו, והנאשם בקור רוח מקפיא ושטנישם את האוזניות מתחת לחולצתו על-מנת שלא תתלכלכנה ועלה אחר המנוחה למעלה, לשירותים, ואז:

"ר.ז: והיא רק עשתה (מדגים על עצמו את סיבוב ראש ימינה). אחרי זה שטפתי את הלהב, ניגבתי..

מ: איפה? באותו מקום? בשירותי בנות?

ר.ז: לא. ירדתי ולכן טיפות דם טפטפו שם מהסכין.

מ: גם שם נפלו? בשירותי נשים?

ר.ז: גברים או

מ: גברים

ר.ז: שירותי נשים, לא יודע. אני ברחתי

מ: א.. אתה אחרי זה ירדת מהר למטה?

ר.ז: כן. לא ראו אותי.

מ: ועל המכנס?

ר.ז: אולי כמה טיפות. אני לא ידעתי. אני אמרתי שזרקתי. למה לקחת סיכון. חולצה נקייה ומכנס.. לכן אני רוצה עד הסוף או ככה.. או ככה."

כך, לאחר שהביא למותה של המנוחה, ירד לשירותי הגברים, שטף את להב הסכין וניגבו, אמר שזרק את המכנס על-מנת שלא לקחת סיכון שתימצאנה עליו טיפות.

עוד מסר למדובב בלשון ברורה:

"מ: ברחת מייד איך שזה קרה?

ר.ז: אני מסתכל, היא (מדגים על עצמו את התנועה של הראש ימינה). זהו, גמורה

מ: אתה עבדת עד הסוף?

ר.ז: אני עבדתי עד הסוף. אני סיימתי את העבודה עד הסוף"

ובהמשך:

"מ: תגיד לי. את הטיפשונת הזאת. את הטיפשונת הזאת כשרצחת אותה, שלוש דקות היה מספיק שהיא תמות?

ר.ז: פחות. תבין. בן אדם בנוי בצורה שיש כאן וריד (ארטריה) (מדגים על צד שמאל בצווארו) וכאן וריד (אאורטה)(מדגים על צד ימין בצווארו).

מ: איך, איך?

ר.ז: ארטריה ואארוטה. לכאן דם מגיע (מדגים ומצביע על החלק הימני בצווארו) למוח. אחרי זה דם מהמוח יוצא ומגיע למטה ומתפזר על גוף כולו וחוזר ללב. הדרך הקצרה ביותר להרוג זה כאן (מצביע על חלק ימני בצווארו). לב עוד יותר מהר ודם בורח ובן אדם גוסס ומת מהר.

מ: היא מתה תוך שלוש דקות? אני הבנתי שלא אנסת אותה?

ר.ז: הייתי צריך לברוח מהר ולא לאנוס (לוחש למדובב באוזן). מהר שלא יראו אותי ולהמשיך לעבוד.

מ: אתה ראית אותה גוססת ומפרפרת

(הנאשם מסמן כן עם הראש).

..

ר.ז: אני רק עשיתי טעות אחת, שלא ניגבתי טיפות דם בשירותי בנים, טעות שלי (לוחש לאוזנו)."

כך מסר הנאשם למדובב, כי היה בטוח שלא ימצאו את המנוחה באותו היום, אלא רק ביום למחרת וכי אם היה יודע מי היא, אזי לא היה עושה זאת:

"ר.ז. (לוחש בשקט לאוזן) הייתי בטוח שלא ימצאו אותה באותו יום במאה אחוז. אני חשבתי שלא ימצאו אותה כל כך מהר. חשבתי שימצאו אותה רק למחרת. האמת, אם הייתי יודע מי היא, אז לא הייתי עושה את זה (לוחש באוזן). היא בת של חבר של בחור אצלו אני עושה עבודות שיפוץ, ראובן."

בדומה, בהודאתו בפני החוקרים, מיום 19.12.06 (ת/22), מסר הנאשם כי שיסף את גרונה של המנוחה "לא עד הסוף, כאילו חצי", זוכר זאת (ת/22, קלטת מס' 1, ע' 112), פגע במנוחה עם הסכין פעמיים, בגרון ומעט נמוך יותר, חתך ולא דקר, רצה לדקור אבל "אי אפשר" עם הסכין (שכן מדובר בסכין יפנית), רצה לדקור באזור עצם הבריח אולי באזור הלב, וכשנשאל מדוע דווקא באזור הזה, השיב: "נו, קשה מצב של הגב לאיזור אחר" (ת/22, קלטת מס' 2, ע' 8-9), ציין כי חש שנאה כלפי המנוחה וכי רצה שתחוש כאב (ת/22, קלטת מס' 2, ע' 35), לאחר מכן ירד לשירותים למטה, ניקה את הסכין במים וניגב את הלהב הרטוב במכנסיו, מעט דם השפריץ לו על היד,שטף גם אותה וחזר לעבודתו, המשיך לעבוד עם אותו הלהב, שבר את חציו, זרק והמשיך לעבוד עם החצי הנותר וכך המשיך לעבוד ובכל פעם שהלהב נשחק, הוא שבר את קצהו וזרק לפח, זרק את מכנסיו ביום שישי.

עוד ציין בחקירתו זו, כי נדמה לו שללא כוונה, חתך אותה ביד, כשהיא הרימה את ידה (הדגים תנועת התגוננות עם הידיים באזור הפנים), כאשר תפס אותה בגרון, היא הרימה את היד ואז פגע בה, כאשר נשאל על-ידי סשה: "זה כאילו התגוננה נגדך", ענה: "כן. אפשר", עוד ציין כי פגע גם בחזה, כאשר הרימה את ידה, היא תפסה את הסכין, תקף אותה שוב פעם ועוד פעם והיא נפלה, היו לה התכווצויות לפני המוות, היא נותרה בעיניים פתוחות, הוא נתקף בהלה וקפץ מתוך התא.

יסוד ההחלטה להמית יכול להילמד לא רק ממעשי מבצע העבירה עובר לביצוע העבירה, כי אם אף מהתנהגותולאחר המעשה, אף שיש לנהוג זהירות בעניין זה ולוודא כי התנהגותו זו אכן מצביעה על הלך הנפש שאחז בו במהלך ביצוע העבירה (ראה: עניין כלב, ע' 382).

כך בפסק-דינו של ביהמ"ש העליון בעניין עליוואת, פסקה 7:

"... הובלתו של המנוח למקום מבודד, שם הונחתו על ראשו לפחות שלוש מהלומות במעדר, יש בה ללמד כי לא היה זה פרץ של זעם מקרי שתקף את המערערים, אלא מעשה שקדמו לו מחשבה ותכנון. יתר על כן, השימוש בנשק קר מסוג מעדר כדי להכות אדם בראשו, עשוי אף להצביע על כך שלמעשי המערערים נלוותה כוונה להמית את המנוח, הואיל וזו תוצאה טבעית של תקיפה מסוג זה. העובדה הנוספת, שהמערערים לא הזעיקו עזרה רפואית לאחר שהמנוח כרע ונפל, והעדיפו להסתלק משם כשהקורבן נותר מוטל שותת דם, משתלבת היטב עם קיומה של הכוונה להמית, כפי שמשתלבת בה העובדה שלאחר מספר שעות שבו המערערים לזירה והציתו את גופת המנוח."

הנאשם, לאחר שהביא למותה של המנוחה, לא זו בלבד שלא הושיט לה יד או הזעיק עזרה, כי אם הותיר גופתה בשירותים, נעל את תא השירותים מבפנים על-מנת לעכב מציאתה, יצא מהתא תוך שמדלג מעבר לדלת התא,הלך לשירותי הבנים, שטף את להב הסכין ששימש אותו בעת ביצוע הרצח, ניגב אותו במכנסיו, שבר את חציו והמשיך לעבוד עם החצי הנותר, בהמשך פנה לחדר המורים על-מנת להכין לעצמו קפה, חזר למקלט והמשיך לעבוד עד סיום יום העבודה.

קיומה של החלטה להמית זועק אף מהאמור בחוות-דעת הפתולוג (ת/11) שביצע את הנתיחה בגופת המנוחה, שם צוין כי מותה של המנוחה נגרם מאיבוד דם חיצוני בעקבות פצעי חתך בעורק התרדמה ובווריד היוגולארי משמאל (מפצעי חתך בצוואר), בנוסף נמצאו פצעי חתך בפנים מימין, בבית החזה ובאצבעות כפות הידיים, כך גם נמצא פצע חתך בשורש כף היד השמאלית שנגרם, קרוב לוודאי, לאחר המוות, פצעי חתך באצבעות כפות הידיים יכולים להתיישב עם "פצעי הגנה", פצעי חתך נגרמו באמצעות חפץ מושחז, כגון: להב של סכין או חפץ דומה, בנוסף נמצאו דימומים בשכבה הפנימית של הקרקפת שנגרמו מחבלות קהות ישירות (מכות) או בלתי ישירות (נפילות) סמוך למוות וללא קשר סיבתי בינם לבין המוות.

לאור המפורט, נהיר וברור כי הנאשם צפה את התוצאה הקטלנית של מות המנוחה וכי שאף להגשמת אותה תוצאה, כפי הנלמד ממעשיו עובר לביצוע המעשה, בעת ביצועו ואף לאחריו.

בעניין ע"פ 624/89 יחזקאל נ' מדינת ישראל, פד"י מה(3) 705, ע' 713 (1991) (להלן: "עניין יחזקאל"), נאמר:

"זאת ועוד, הנכונות להניח לטובתו של הדוקר - שכיוון שורה של דקירות לכיוון החזה וסביבתו (שהרי גם הפגיעות בזרוע כוונו לחזה או לגב)- כי אינו ער לכך שדקירה בחזה היא בדרך כלל קטלנית, היא בגדר פרשנות נדיבה של המעשה, מקום שאין הצדקה לכך לאור נסיבותיו. מי שמניף סכין בעלת להב ארוך בכוונה לתוקעו בחזהו של הנתקף, פועל בהכרח באופן מודע ובהבנת מהות המעשה, היינו שהוא מקפח בכך פתיל חייו של מי שניצב מולו."

ובהמשך בעניין יחזקאל, ע' 715:

"לא כל שימוש בסכין במהלך קטטה מצביע, מניה וביה, על כוונת קטילה. לעניין זה יכול, למשל, להיות לפעמים מקום להבחנה בין שליפת סכין תור כדי קטטה דו-צדדית, בה יש הידרדרות לאלימות כוללת ובה אוחז כל אחד בכל הבא ליד כמיטב יכולתו, לבין מקרה בו מתחיל העימות בשליפה יזומה של סכין תוך נכונות להשתמש בה מעיקרה."

דברים אלה יפים לענייננו ובשינויים הנדרשים.

ב. הכנה:

יסוד ההכנה הינו יסוד פיזי מובהק, במסגרתו נבחנת ההכנה למעשה ההמתה או לכלי המשמש לביצוע הרצח (ראה: עניין כלב, ע' 375).

"המאפיין השני הנדרש לצורך הוכחת היסוד של כוונה תחילה הינו ההכנה. ההכנה הינה יסוד פיזי טהור שעניינו הכנה למעשה ההמתה או הכנה של כלי נשק או מכשיר אחר המיועד לביצוע מעשה ההמתה. הלכה מימים ימימה היא כי אין צורך שההכנה תתפוס שיעור זמן מסוים והיא יכולה להתגבש תוך זמן קצר ביותר ואפילו במשולב עם מעשה ההמתה עצמו... מטרתו של יסוד זה הינה להבחין בין כוונה ספונטאנית לבין החלטה להרוג מתוך שיקול ויישוב דעת...".

(ראה: עניין בסעוד, פסקה 29)

כך לגבי יסוד ההכנה גם בעניין ע"פ 10828/03 נג'אר נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 28.07.05) (להלן: "עניין נג'אר"):

"יסוד ההכנה פורש בפסיקה כיסוד פיסי שבגדרו נבחנים מעשי ההכנה שנלוו למעשה הרצח או הכנת המכשיר שבו נעשה הרצח... ועוד נאמר: 'מעשה ההכנה יכול שיתהווה על אתר, בהתגבש ההחלטה להרוג. למעשה,במקרים רבים משתלבים זה בזה שני היסודות הללו, כשהם מתעוררים ומתגבשים סמוך מאוד למעשה גרם המוות עצמו' (ע"פ 299/81 טטרואשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 141, 147( השופט ד' לוין)). כך למשל בעניין טטרואשוילי, בנטילת הגרזן בו נתקל המערער בבית, בהנפתו ובהורדתו על ראש המנוחה החל ונשלם מעשה ההכנה."

ובעניין ביטון, פסקה 18:

"ברשימה ארוכה של פסקי דין נקבע כי יסוד ה'הכנה' הוא יסוד פיזי טהור. עם זאת, אופיו הפיזי של מעשה ההכנה בא ליישם את מהותו של יסוד ה'הכנה', אשר נועד לשלול את אופייה הספונטני של הכוונה ואשר נועד להצביע על כוונת קטילה שבאה מתוך שיקול ויישוב דעת. לעתים הוא קודם בזמן למעשה ההמתה עצמו; לעתים הוא שלוב במעשה ההמתה, 'עד שכמעט אין פסק זמן ביניהם, ולעתים אין הם ניתנים להפרדה'...".

בענייננו כאן, יסוד ההכנה תחילתו בלכתו של הנאשם אחר המנוחה במעלה המדרגות בדרכה לשירותים, המשכו משתקף בהכנסת אוזניותיו מתחת לחולצתו על-מנת שלא תתלכלכנה וסופו בהוצאת הסכין ושיסוף גרונה של המנוחה וגרימת חתכים באזורים שונים בגופה כמפורט, וכפי שהדבר בא לידי ביטוי בהודאת הנאשם בפני המדובב (ת/787 ההקלטה, ת/401 א' מ.ט. 165/06 (26)- תמלול ההקלטה):

"מ: איך יצא שדווקא הלכת אחריה. לפני זה היא גם הציקה לך?

ר.ז: לא.. היא עברה סתם (עושה תנועה על עצמו של שיסוף גרון).

מ: זאת אומרת היא עלתה למעלה? הסתובבה והלכה למעלה?

ר.ז: הסתובבה והתחילה רוסי, לך תזדיין, משהו כזה. וזה עיצבן אותי. אני התעצבנתי, שמתי אוזניות (מצביע על עצמו מתחת לחולצה) שלא יהיה כלום עליהן עליתי למעלה. היא נכנסה לשירותים, אני נכנסתי לשירותים, שני צעדים..

מ: לא הבנתי? חכה. נכנסת לשירותים? היא ראתה אותך? היא ראתה אותך?

ר.ז: אני לא נכנסתי לשירותים. היא בדיוק התקרבה לשירותים."

בעניין נג'אר נאמר בהתייחס ליסוד ההכנה, כי אף אם הסכין הייתה על גופו של המערער כל היום, הרישדי בהוצאתה ובכיוונה כלפי המנוחה על-מנת למלא אחר דרישת יסוד ההכנה:

"במקרה שלפנינו הגיע בית המשפט המחוזי – כאמור - למסקנה המבוססת, כי המערער חזר לביתו לאחר ויכוח עם אחותו המנוחה כדי להביא את הסכין, והחביאה תחת בגדיו. עם זאת, כבית המשפט קמא סבור אף אנכי, כי גם לפי הגירסה, שהתעוררה בשלב מאוחר, כי הסכין היתה על גופו של המערער כל היום, די בהוצאתו מתחת לבגדיו ובכיוונו כלפי המנוחה כדי לקיים את יסוד הכוונה. דומה שהדברים בענייננו בהקשר דנא אינם מורכבים ומדברים בעד עצמם."

דברים אלה חלים במקרה דנן אף בבחינת קל וחומר.

ג.העדר קינטור/ התגרות:

ההתגרות המוזכרת בהוראת סעיף 301 לחוק העונשין (או הקינטור, כפי המוגדר במרבית פסקי-הדין) ואשר על התביעה להוכיח את העדרה, הינה:

"... אירוע חיצוני – פרובוקטיבי המתרחש בסמוך למעשה ההמתה, והוא בעל עוצמה שהיה בה כדי לשלול מהנאשם את כוח השליטה העצמית, ואת יכולתו להבין את התוצאה האפשרית של תגובתו..."

(ראה: עניין נג'אר, סעיף 4)

כך גם:

"... מרכיב זה בהגדרת הכוונה תחילה בא להבטיח שהקטילה בוצעה בידי הנאשם 'בדם קר... בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו'. מדובר במאורע חיצוני, פרובוקאטיבי מצד המנוח או מצד אדם שלישי... אשר יצר מצב נפשי מיוחד, שבשלב זה נאפיינו כהעדר שליטה עצמית... מאורע זה חייב שיהא בתכוף למעשה העבירה אשר בוצע בהשפעתו, וכן צריך שיתקיים יחס בין ההתגרות לבין הפעולה הקטלנית שהתרחשה בעקבותיה...". (ראה: ע"פ 339/84 רבינוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4) 253, ע' 259 (1985) (להלן: "עניין רבינוביץ")).

כלשונו של ביהמ"ש העליון בעניין ביטון, יסוד זה של העדר התגרות הינו היסוד המרכזי של ה"כוונה תחילה" בה מדבר סעיף 301 לחוק העונשין, היות והוא נושא בעיקר הנטל, מבין שלושת היסודות המרכיבים את ה"כוונה תחילה", לצורך הבחנה בין כוונה "רגילה" לבין כוונה "תחילה".

מרכיב זה של העדר התגרות נבחן הן באופן סובייקטיבי, ביחס לנאשם, במסגרת זו נשאל האם אותה התנהגות השפיעה על הנאשם באופן שהביא אותו לאיבוד שליטה עצמית; והן באופן אובייקטיבי, ביחס לאדם הסביר, כאשר במסגרת זו יש לשאול, האם אדם מן הישוב עלול היה לאבד שליטתו העצמית ולהגיב באותו האופן כמו הנאשם לו היה מצוי במצבו (ראה: עניין נג'אר).

אשר למבחן הסובייקטיבי נקבע:

"משמעותו של מבחן זה הינה כי בממית התקיים מצב נפשי מיוחד של היעדר שליטה עצמית שנגרם על-ידי ההתגרות. דהיינו הנאשם לא פעל מתוך שיקול ויישוב הדעת אלא מתוך איבוד עשתונות ומתוך החלטה פתאומית רגעית... מדובר במבחן עובדתי המעוגן בנסיבות האירוע הספציפי ובמצבו הנפשי של הנאשם... יש להדגיש כי המבחן הסובייקטיבי אינו דורש מצב נפשי השולל את הכוונה עצמה, אלא מצב בו הממית מעוניין בתוצאה 'אלא שבשל סערת רוחו נחלשו מעצוריו הנפשיים, עד שלא שקל והעריך מוסרית את התוצאה הקטלנית, ולא העלה את ערך החיים של הקורבן לדרגה ראויה להם כאדם שקול ומיושב בדעתו' (ע"פ 339/84 רבינוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4) 253, 262 (1985))."

(ראה: עניין בסעוד, פסקה 30)

בפסק-הדין בעניין רבינוביץ התייחס ביהמ"ש העליון ליחס שבין יסוד ההכנה לבין הקינטור הסובייקטיבי במצב שבו מדובר במעשה המתה שנעשה על אתר, וקבע כי עם:

"... התפתחות הפסיקה בנושא ההכנה ועם ההכרה בו כיסוד פיסי שיכול שיתבצע גם סמוך ביותר למעשה הקטילה ואפילו תוך ביצועו, אין עוד מקום לטענה, כי לא נתקיים יסוד ההכנה ב'קינטור סובייקטיבי' עקב ספונטאניות המעשה." (עניין רבינוביץ, ע' 263 לחוות-דעתו של כב' השופט גולדברג).

אשר למבחן האובייקטיבי לקיומו של קינטור, נקבע:

"היסוד האובייקטיבי עניינו בשאלה האם אדם מן היישוב, לוא היה נתון במצב הקונקרטי, עשוי היה לאבד את שליטתו העצמית ולהגיב בדרך בה הגיב הנאשם; 'המבחן האובייקטיבי הוא בעיקרו בלם ערכי, הבא לכפות נורמות התנהגות' (ע"פ 686/80, סימן טוב נגד מדינת ישראל, פ"ד לו (2) 253, 264, השופט – כתארו אז - שמגר) ומטרתו להשיב על השאלה אם הקינטור שהופנה למערער היה כה חמור, בשים לב לנסיבות המקרה, 'עד כדי שיש להסיק שרוב האנשים היו מתקשים מאוד שלא להיכנע להשפעתו ולפיכך היו עלולים להגיב בצורה הקטלנית שבה הגיב הנאשם' (ע"פ 396/69, בנו נגד מדינת ישראל, פ"ד כד, (1) 580) (הנשיא אגרנט). על מנת להמחיש מבחן זה נדגיש כי כבר נפסק ש'לעניין השמעת דברי גידופים, אשר בתגובה עליהם באה הפעלת לחץ כה כבד על הצוואר, עד כי היה בכך כדי לגרום לשבר בעצם, הרי אין נפקא מינה אם המערער היה מורגל בדברי גידופים בעבר או נתקל בהם, עובר לאירוע בפעם הראשונה... לא ניתן לראות בכך קינטור שיש בו כדי לשלול כוונה תחילה'...".

(ראה: עניין נג'אר).

בעניין ע"פ 357/95 וייצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 577, ע' 589 (1997), עמד ביהמ"ש העליון על תכליתו של המבחן האובייקטיבי ועל הרציונאל העומד בבסיסו:

"בכך חשיבותו של המבחן האובייקטיבי, ש'נועד להשגת תכלית חברתית-ערכית שאי-אפשר לנו בלעדיה', עד שהפך לאבן יסוד בפסיקתו של בית-משפט זה שאין עוד להרהר אחריה (ע"פ 2534/93 מליסה נ' מדינת ישראל [8]). בכך אין בית-המשפט מיישם את 'אמת המידה של יצור דמיוני אידיאלי, הממלא במירב היכולת אחר הציפיות בדבר דרך ההתנהגות הנכונה והרצויה של האדם התרבותי והמרוסן' (כדברי הנשיא שמגר בע"פ 402/87, 411 הנ"ל [3], בעמ' 390), אלא מיישם הוא את אמת-המידה להתנהגות בן תרבות ממוצע, תוך הנחה כי כאלה הם רוב אזרחי המדינה...

לפיכך אין מקום שבית-המשפט יכיר בקנטור אובייקטיבי בנסיבות שבהן תקיפת הקורבן אינה אינסטינקטיבית וקצרה, כי אם מסע נקמה מתמשך, גם לאחר שלא נשקפת עוד מהקורבן כל סכנה. בתגובה כזאת ישנה חריגה מגדר נורמת ההתנהגות של 'האדם מן הישוב', כשהוא מותקף בידי אחר, אפילו לאחר פרובוקציה קודמת. זה המסר הנורמטיבי שעל בית-המשפט להציב בפני מי שמותקף, על דרך ייחוס התנהגות מרוסנת כזאת ל'אדם מן הישוב'."

בפסק-דינו של ביהמ"ש העליון בעניין ביטון שהוזכר לעיל עמדה לדיון נוסף השאלה, האם יש הצדקה להיזקק גם למבחן האובייקטיבי, בנוסף למבחן הסובייקטיבי, בבחינת קיומו של מרכיב העדר ההתגרות.

כב' הנשיא (בדימ') ברק ציין בחוות-דעתו:

"הטיעונים בעד הגישה האובייקטיבית ה'טהורה' ונגדה הם כבדי משקל. בסופו של יום הגעתי לשתי המסקנות הבאות: ראשית, כי אמת המידה האובייקטיבית הראויה היא זו המתחשבת במספר נתונים שהם סובייקטיביים לממית, אך לא בכולם. שנית, כי המעבר מהמבחן האובייקטיבי ה'טהור' המאפיין את ההלכה הפסוקה בישראל למבחן מעורב אובייקטיבי-סובייקטיבי צריך להיעשות בדרך חקיקתית, כחלק מרפורמה כוללת במבנה עבירות ההמתה בכלל ועבירת הרצח בפרט."

(ההדגשות במקור- י.כ.)

כך בסופו של יום נקבע בפרשת ביטון הנ"ל, כי למרות הקשיים המצויים בהלכה הקיימת, יש להמתין לשינוי חקיקתי בנדון:

"מקווה אני כי בחינה כוללת של דיני ההמתה תעשה בהקדם האפשרי בישראל וכי הממשלה והכנסת תיתנה דעתן לסוגיה סבוכה זו בכל המהירות הראויה; כי במסגרתה של בחינה זו יינתן פתרון חקיקתי ראוי לשאלת ה'התגרות'. בהעמידנו אפשרויות אלה לנגד עינינו, מן הראוי כי נמתין לעת הזו לשינוי חקיקתי זה. עד אז נמשיך בהלכה הקיימת, חרף כל בעיותיה."

משכך, המבחן האובייקטיבי לבחינת קיומה של התגרות בנאשם, בעינו עומד.

הנאשם לא טען, לאורך ניהול ההוכחות או במסגרת סיכומיו, לקיומה של התגרות כלשהי עובר לביצוע הרצח, כל שיש בפנינו בעניין זה הוא אמרות שונות, מגוונות וכלליות שמסר הנאשם לחוקריו ולמדובבבהזדמנויות שונות ופעמים רבות בשפה רפה.

במסגרת זו אתייחס לאמרות אלה ואבחן, האם יש בהן כדי להוות קנטור סובייקטיבי ואובייקטיבי ומשכך לשלול קיומו של היסוד הנפשי של כוונה תחילה.

כך במסגרת הודאתו בפני המדובב (ת/787 ההקלטה, ת/401 א' מ.ט. 165/06 (26)- תמלול ההקלטה) טען הנאשם, כי המנוחה קיללה אותו משום שביקשה ממנו סיגריה וסירב לתת לה:

"מ: איך יצא שדווקא הלכת אחריה. לפני זה היא גם הציקה לך?

ר.ז: לא.. היא עברה סתם (עושה תנועה על עצמו של שיסוף גרון).

מ: זאת אומרת היא עלתה למעלה? הסתובבה והלכה למעלה?

ר.ז: הסתובבה והתחילה רוסי, לך תזדיין, משהו כזה. וזה עיצבן אותי. אני התעצבנתי, שמתי אוזניות (מצביע על עצמו מתחת לחולצה) שלא יהיה כלום עליהן עליתי למעלה. היא נכנסה לשירותים, אני נכנסתי לשירותים, שני צעדים.."

ובהמשך, שם:

"מ: תראה. הכול יהיה בסדר. כמו שאתה שומר על הקו שלך הכול יהיה בסדר. תגיד לי. היא קיללה אותך, הסתכלה לכיוון שלך וקיללה?

ר.ז: רוסים מכוערים

מ: בעברית?

ר.ז: כן, כל האימהות רוסיות זונות

מ: אבל למה היא פתאום התחילה לקלל אותך ללא סיבה?

ר.ז: הם כולם מקללים. אם לא תיתן להם סיגריה אתה יכול לשמוע הרבה דברים על עצמך.

מ: מה היא ביקשה ממך סיגריה?

ר.ז: אני עישנתי

מ: נו?

ר.ז: אני עובד ומעשן. היא אומרת. תן סיגריה. אני לא רציתי לתת. לא בגלל שהיא קטנה דווקא, אלא לא רציתי לתת. אני עובד קשה, עשר שלוש עשרה שעות ביום כדי להרוויח כסף. בבית ספר הזה אני עבדתי משעה שמונה עד שעה שש. בשעה חמש, חמש וחצי הייתי מסיים. אני עובד כה קשה, תן סיגריה. אין לי סיגריה. אני אומר לא אתן לך. והיא, לך, לך, לך. אני השגתי (מדגים על עצמו שיסוף גרון)."

וכן:

"ר.ז: אתה יודע. כשמקללים כל הזמן את אחותך, את אמא, את האשה, אני לא יכולתי. האם היית מחזיק מעמד?

מ: מה? את האשה ואת אמא? קיללה את כולם?

ר.ז: כן, כולן זונות. נו ואצלי (מדגים על עצמו אצבע ליד רקה). לא החזקתי מעמד. לא החזקתי מעמד. אני נשבע שיותר לא אלך לעבוד לא לבית הספר ולא לגני ילדים. אני לא רוצה. הילדים האלה לא מחונכים."

אומר כבר כאן, גרסתו זו של הנאשם, אשר כאמור בחר לזנוח אותה במסגרת ניהול ההוכחות בביהמ"ש, מוטלת בספק רב לאור עמימותה, העדר הפירוט והשינויים שחלו לאורכה (ניתן לראות בציטוט המובא לעיל, כי הנאשם שינה פעמים רבות את תוכן הקללות אשר קיללה אותו המנוחה, לטענתו).

אולם אף אם נבחר לאמץ גרסה זו בשלמותה, הרי שאין בכך כדי למלא אף אחר המבחן הסובייקטיבי לקיומה של התגרות. לשיטת הנאשם, המנוחה קיללה אותו והמשיכה בדרכה לשירותים, בעוד הוא בחר לעקוב אחריה לשירותי הבנות כאשר גמלה בלבו ההחלטה להמיתה. עוד יש לציין, כי אף העדר הפירוט של הקללות שהטיחה בו המנוחה, לטענתו, ושינוי תוכן הקללות מלמד כי הדבר לא נחרט בזיכרונו והותיר בו את חותמו ובוודאי שלא הביא אותו לאיבוד שליטתו העצמית.

(מסתיר האוזניות מתחת לחולצה, בקור רוח למען לא יתלכלכו, עובר לשיסוף גרונה).

כבר נאמר במקרה אחר שבו נסיבות ההתגרות הנטענת היו חמורות הרבה יותר מהנטען כאן, כי:

"המערער מעלה בעדותו במשטרה גרסה לפיה המנוח גידף אותו, דחף אותו ונתן לו בוקס. עם זאת, המערער אינו מפרט את מהות הסכסוך ואת הרקע לו מלבד אמירות כלליות בדבר נסיעה לקריות. איני סבורה כי יש בגרסה זו, גם אם היתה אמינה, להוות הוכחה לקיומה של התגרות. התגרות בעוצמה הגורמת לאדם לאבד שליטה ולהמית את המתגרה בוודאי היתה נחרטת באופן עמוק בזיכרונו של המערער והוא היה מסוגל לספק לגביה פרטים רבים מלבד גידופים כלליים, במיוחד כאשר המערער עצמו העיד כי בין השניים היו יחסים טובים עובר לאירוע. יש להדגיש כי המערער עצמו העיד כי לא התייחס לקללותיו של המנוח ולכן הוא אינו זוכר מה בדיוק הוא אמר 'שמעתי ולא הקשבתי'. דברים אלו ודאי אינם מתיישבים עם התגרות שגרמה למערער לאבד את השליטה ולדקור את המנוח."

(ראה: עניין בסעוד, פסקה 31)

ומכוח קל וחומר במקרה דנן.

כך גם כך, בוודאי שלא ניתן לומר כי מתקיים המבחן האובייקטיבי לקיומה של התגרות, האדם הסביר לא היה מאבד שליטה בשל קללה שהטיחה בפניו תלמידה אשר חלפה במקום.

(והנאשם אף ציין כי יכלה להיות כל אחת ואף אם היה יודע כי היא בת לחבר של ראובן, הוא לא היה עושה את זה – ת/401 א', מ"ט 165/06 (26), עמ' 28).

בעניין בסעוד, שם, כאמור, הועלתה טענה להתגרות מצד המנוח בעוצמה חזקה הרבה יותר מהנטען כאן, נקבע:

"לא ניתן לומר כי אדם סביר במקומו של המערער היה מאבד שליטה בשל שעתיים של גידופים או בשל בעיטה ובוקס או אף בשל ניסיון לשכנע אותו להצטרף לנסיעה למטרה לא כשרה לקריות. לפיכך, המסקנה הברורה היא כי מתקיים המאפיין של היעדר התגרות לצורך הוכחת יסוד הכוונה תחילה."

(ראה: עניין בסעוד, פסקה 31)

בנוסף, לאורך חקירותיו, טען הנאשם כי ראה את המנוחה בשירותים, היא "התעצבנה עליו" ולכן חתך את גרונה (ת/22), בחקירה אחרת (ת/29) טען כי המנוחה העליבה אותו אך לא ביקשה ממנו סיגריה, עוד טען באותה חקירה כי בהיותו בן 8, מספר ילדות הפשיטו אותו והכו אותו באיבריו המוצנעים, כאשר אחת מהן הייתה דומה למנוחה, לטענתו פגש במנוחה כשבוע לפני הרצח ונזכר בבחורה שהשתתפה באירוע המשפיל (טענה זו לא מקיימת את דרישת התכיפות בין ההתגרות לבין מעשה ההמתה), במקום אחר (ת/202 א') טען כי המנוחה מעולם לא קיללה אותו ולא ביקשה ממנו סיגריות.

(כך גם ציינו חברותיה).

מספר ומגוון הגרסאות שהועלו על-ידי הנאשם חדשות לבקרים בצירוף העובדה, כי בחר לזנוח את כולן בסופו של יום, מעיד כי לא הייתה במקרה זה כל התגרות, במובן סעיף 301(א) לחוק העונשין וכפי שביטוי זה פורש בפסיקה, ומשכך מתקיים אף הרכיב השלישי של היסוד הנפשי של כוונה תחילה, הוא היסוד של "העדר התגרות".

לאור האמור, מתקיים בנאשם, היסוד הנפשי של "כוונה תחילה" ומשכך יש להרשיעו בעבירת הרצח, בניגוד לסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין.

שיבוש הליכי משפט:

מלבד עבירת הרצח, בה יש להרשיע את הנאשם, כאמור, הרי שהקביעות העובדתיות מקיימות אף את יסודות העבירה של שיבוש מהלכי משפט, המיוחסת לנאשם בכתב האישום, בניגוד לסעיף 244 לחוק העונשין, הקובע:

"244. העושה דבר בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי או להביא לידי עיוות

דין, בין בסיכול הזמנתו של עד, בין בהעלמת ראיות ובין בדרך אחרת, דינו -

מאסר שלוש שנים; לענין זה, "הליך שיפוטי" - לרבות חקירה פלילית

והוצאה לפועל של הוראת בית משפט."

הנאשם העלים את מכנסיו מיום הרצח, שבר והעלים את להב הסכין, ניקה משקוף, נעליו מיום הרצח נמצאו ללא רבב.

העדר "ספק סביר":

כמצוין, הסניגוריה ביקשה לזכות את הנאשם זיכוי מוחלט ויש לבחון את השאלה האם מתקיים "ספק סביר" באשמו של הנאשם.

הראיות הפוזיטיביות והעובדות כפי שקבענו עד עתה, אינן מלמדות על ספק.

מעבר לכך, כמבואר בפתח הדיון בפרק זה, הסניגוריה לא הצביעה על ראיות פוזיטיביות כנדרש אשר יש בהן כדי להצביע על ספק.

בדין מפנה ב"כ המאשימה לע"פ 6295/05 ועקנין נ' מ"י (לא פורסם, 25.01.07) וכמצוטט שם:

"הדרישה כי הספק יהיה ספק סביר ולא ספק כלשהו היא המציבה באורח ראוי את האיזון הנדרש בין ההגנה על חירותו של אדם מפני הרשעה פלילית שלא נמצא לה די ביסוס בראיות, לבין החובה להגן על בטחון החברה מפני עבריינים הפוגעים בשלום הציבור. כשם שלצורך הרשעה נדרשת תשתית ראייתית מפלילה מוצקה, כך לשם זיכוי, נדרש ספק בעל ממשות, שסבירותו עומדת במבחן המציאות ואין הוא אך ספקולציה חסרת עיגון בהגיון ובהווית החיים. ואכן, על הספק הסביר להיות רציני, הגיוני ובעל אחיזה מעשית במציאות. לא כל השערה או אפשרות רחוקה יקיימו ספק שיש בו כדי להצדיק פטור מאחריות. נדרשת סבירות לקיומו של ספק המשליכה על משמעותו, רצינותו ומשקלו".

לכך נוסיף את ההלכה לפיה הרשעה מעבר לכל ספק סביר אין משמעותה "מאה אחוז" ראה:

"...אין פירוש הדבר שהחובה היא להוכיח את האשמה בוודאות מוחלטת.....קשה למצוא הגדרה כוללת וממצה למונח "הוכחה מעל לספק סביר" אך הייתי מסכם את המצב המשפט, אשר צריך להנחותנו במשפט הנדון, כך:

העובדה בלבד שלא ניתן לשלול לחלוטין קיומה של אפשרות תיאורטית, מאוד רחוקה מהמציאות, שגרסת ההגנה אשר משמעותה הכחשת האשמה, עשויה להיות נכונה, אינה מצדיקה את זיכויו של הנאשם מפאת הספק, אם הראיות הישירות והנסיבתיות, במשקלן המצטבר וכללי השכל הישר מצביעים בצורה ברורה על מסקנה הגיונית אחת ויחידה והיא היותו של הנאשם אשם בעבירה המיוחסת לו", ראה גם ע"פ 4119/91, 4159/91 שושני נ' מ"י, (לא פורסם, 24.05.93) (להלן: "עניין שושני").

וראה כפי שציטטנו לעיל בעניין בן ארי, ע' 69-70 לאמור, אין מקום לדרישה כדי 100% אם הדבר אפשרי בכלל.

והדברים נוכחים למקרה שבפנינו.

וראה, כאשר נסיבות הענין כולם יוצרות מסכת ראייתית נסיבתית ההופכת את הרשעת הנאשםלהרשעה מעבר לכל ספק סביר בהליך הפלילי – ראה ע"פ 1143/92 מ"י נ' בוניפד (לא פורסם, 29.03.93) (להלן: "עניין בוניפד").

נזכיר כי כאן בפנינו לא רק מארג ראיות נסיבתיות מצטברות באיכותן, בכמותן ובמשקלן, אלא גם כמובן הודאות הנאשם, הן בפני המדובב, הן בפני חוקריו, השחזור ועקבות הנעל על מכנסי המנוחה, ופרטים מוכמנים רבים. ולהלן "דבר מה" כנדרש, ואף יותר מכך.

כאן, מדובר במארג ראיות המצביע על אשם הנאשם מעבר לכל ספק סביר.

נציין את ההלכה שכבר שנינו כי העדר ממצאי מעבדה אינו מהווה ראיה להבדיל מהימצאותם (עניין וגנר לעיל).

אין משמעותם קיום ראיות פוזיטיביות בדבר קיום ממצאים – ע"פ 6371/05 וגנר נ' מ"י ת"ע 2006 (3), 170, ראה בעמ' 174, ראה כמצוטט לעיל.

כאן גם התשובה לטענות הסניגוריה להעדר ממצאים ביולוגיים, טביעות אצבע ובאשר לטביעות הנעליים הרבות הנוספות בזירה מעבר לעקבות נעלי הנאשם על מכנסי המנוחה.

אין חולק כעובדה כי עקבות הנעלים האחרות לרבות על האסלה ומיכל הניאגרה ועל הקורה המפרידה בין תא מס' 2 לתא מס' 3 לא אותרו, עקבות אלה אינן תואמות לנעלי הנאשם אך אין בכך כדי לקבוע על סמך כך, כדי ספק לאמור, ספק כי הנאשם שבפנינו אינו הרוצח, אין כך פני הדברים כאן.

עקבות נעליים אלה לא אותרו, בעוד על מכנסי המנוחה כפי שציינתי לעיל, זוהו מספר עקבות נעליו הנדירות של הנאשם, מוטבעות על מכנסיה.

העובדה שעקבות הנעליים האחרות לא אותרו, אין בה כדי להוות ספק כדי ראיה בבחינת "ספק סביר" לזיכוי הנאשם.

בתי המשפט לדרגותיהם קבעו לא פעם כי לא תמיד ניתן לדעת את כל הפסיפס בזירת התרחשות העבירה, לא פעם נותרות שאלות ללא מענה והשאלה הינה האם הכף הוכרעה מעל לכל ספק סביר להרשעה או שמא בפנינו ספק סביר כפי הצריך (ראה המצוטט לעיל מעניין וגנר הנ"ל) כדי זיכוי הנאשם.

(ראה, הפרקים שיוחדו לכיווני חקירה נוספים, לענין הראיות הפורנזיות הנוספות בזירה, השערות, ממצאי בדיקת הד.נ.א, הניתוח באשר לחוות הדעת, ההתייחסות להעדר טביעות אצבעות של הנאשם בזירה, בדיקת החתך בחולצה, עקבות הנעליים הנוספות כאמור, אי הימצאות סימני דם על נעלי הנאשם, לענין זה ראה גם חוות דעתו ועדותו של ירון שור בפרק שיוחד לכך,ראה שלילת חוות דעתו של אלכס פלג בהקשר האמור, כמפורט לעיל).

אין לנו כיושבים בדין לא חרבות ולא כידונים, לא מטוסים ולא תותחים, בפנינו הראיות כפי שהונחו על שולחננו, ההלכות הקובעות, מצוות המחוקק ושורת ההגיון.

כאשר כבר במאה ה-12 שנינו:

"כללו של דבר; אומר אני שדיין שאינו הולך בפסקיו אלא אחר מה שכתוב ומפורש – הוא חלש ורפה, ולפי זה יתבטל מה שאמרו: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות". ואין הדבר כן; אלא הדברים הכתובים הם העיקר, וצריך הדן דין או המורה הוראה לשקול אותם לפי כל מעשה ומעשה הבא לפניו, ולהקיש את הדין לדומה לו ולהוציא ענפים מן העיקרים ההם".

(תשובות רבינו אברהם בן הרמב"ם, צ"ז ע' 148-147).

כאן, כמבואר, מארג ראיות איתן, צפוף, מעבר לכל ספק סביר באשר לאשמתו של הנאשם:

"יתכן שיוותרו סימני שאלה או "חורים ראייתיים" מסוימים לאחר עיבוד מכלול ראיות התביעה ולעיתים אין בידינו לשחזר למלוא פרטיו את האירוע שבמוקד כתב האישום. ועדין, אין משמעותם של אלה כי נוצר בהכרח ספק סביר באשמה, ספק סביר ממשי הואולא די בהעלאת אפשרויות תיאורטיות גרידא" (ע"פ 2331/08 קסטרו נ' מ"י (לא פורסם, 24.04.09).

בית המשפט העליון ציין בלשון ברורה:

"לא אחת קורה כי הראיות הניצבות בפני בית המשפט אינן מתיישבות האחת עם רעותה. חוסר אפשרות לגבש תזה עובדתית המתאימה באופן מושלם לפסיפס הראיות אינו מהווה מכשול בלתי עביר. בפסיקה נקבע כי ניתן להגיע למסקנה מרשיעה גם כאשר נותרות תהיות שונות ללא מענה. זאת, כאשר הראיות המרשיעות הינןבעוצמה המספיקה כדי לבסס את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר על אף אותן תהיות" (ע"פ 7443/06ארקה נ' מ"י, (לא פורסם, 28.09.08) וראה עוד כפי שציטטנו כבר לעיל בעניין שושני ובוניפד).

כ"ב.סוף דבר:

לא ניתן לסיים את הכרעת הדין מבלי לציין בצער את חלקה הלא נכון של התקשורת בתיק זה.

לא בכדימכונה התקשורת "הממלכה השביעית", כוח רב מוקנה לה ותפקיד חשוב.

מובן הענין שעורר תיק קשה זה, נערה רכה בשנים, נרצחה באכזריות בתחומי בית ספרה.

אך, לצד הכח של התקשורת, עומדת חובה בלתי מעורערת.

בתיק זה דומה כי נחצו כל הקווים, אין אנו מדברים בעבירה על ס' 71 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], ה'תשמ"ד – 1984 (חוק ה"סובידיציה"), אלא בפרסומים, אשר לא פעם היו מגמתיים ומשתלחים.

לא כולם חטאו בחטא זה, אך גם לא מעטים.

ראוי לה לתקשורת שתמלא תפקידה ללא מורא, בעוז ובהחלטיות, אך גם תוך שמירה על הרסן והאמת.

גם המשטרה, המאשימה והסניגוריה, לא נקיות כאן, עימותים מנהלים בבית המשפט בדרך הקבועה בחוק, על פי סדרי דין ידועים, תוך הפניה לעובדות, ראיות ולהלכה הנוהגת ולא באמצעות מצלמות ותקשורת.

כך גם כך, כפי שהערתי במהלך הכרעת הדין, הסניגוריה נכשלה בציטוטים חלקיים, מגמתיים ולא פעם גם נקטה בלשון לא ראויה ואף בריונית, גם ללא רלבנטיות לטענות גופן, כאשר לא פעם גם המאשימה נגררה ללשון צינית ומתגרה, כך לא ייעשה.

עוד אוסיף, למותר לציין כי יש לדקדק בקבלת עובדים, בוודאי במוסדות חינוך בהם שוהים ילדים, ולמותר להכביר על כך מילים.

עוד תגונֶה התופעה המכוערת אשר מצאה ביטוי מוחצן וחריג בתיק זה באשר לרודפי פרסום, טפילים על גב טרגדיה נוראית, אשר אומללות הורי המנוחה שימשה להם, למרבה הצער, כר נוח וציני לתאוות פרסום, שרלטנים למיניהם, מומחים בעיני עצמם ואפילו חוזים בכוכבים ניסו לומר דברים בתיק זה.

אחרית,

העובדות מלמדות, כי הנאשם היה במקום ובשעה היעודה בזירת העבירה, משמע, הייתה לו ההזדמנות לביצוע הרצח, בידיו היה כלי רצח מתאים, עקבות נעליו נמצאו על מכנסי הג'ינס טבולי הדם של המנוחה, הנאשם הודה ושחזר את הרצח, טענותיו לעניין זה נדחו, הנאשם ידע פרטים מוכמנים רבים בדרגות שונות, הנאשם שיקר במצח נחושה בבית המשפט; בפנינו התבטאויות מפלילות ושורה של ראיות מחזקות בנוסף.

בפנינו, מעבר ל"דבר מה" נדרש כמפורט לעיל ופעם אחר פעם, ראיות מחזקות של ממש בעלות משקל ממשי כמפורט ופרטים מוכמנים רבים כפי שצוינו וכן ראיה אובייקטיבית חיצונית תומכת, טביעת הנעל של הנאשם כעובדה, על מכנסי המנוחה בזירת הרצח.

לאחר שחקרתי ובחנתי את כל הראיות כולן, דקדקתי כחוט השערה בטענות הסניגוריה, גם כאשר היו פריכות ומופרכות, חזרתי ושקלתי וחזרתי ובחנתי את אשר הונח בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי המאשימה השכילה להוכיח מעבר לכל ספק סביר את אשמתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו.

בפנינו,

מחד, העדר טביעות אצבע, ד.נ.א, ממצאים ביולוגיים, עדות ראיה ישירה, ממצאים אחרים בזירה שזוהמה ומאידך, הודאות הנאשם הן בפני המדובב והן בפני חוקריו, לרבות הדגמות של השיסוף, הודאות אשר התקבלו, כאשר טענות הסניגוריה, לרבות לענין קבילות מהותית וטכנית, נדחות, שחזור, מיקום, זמן והזדמנות אפשריים, כלי רצח זמין אפשרי, ראיה פורנזית, עקבת נעל נדירה במקומותינו, נעלי הנאשם על ג'ינס המנוחה, לפחות 7 פרטים מוכמנים שרק מבצע הרצח יכול היה לדעת, שקריו הבוטים של הנאשם בבית המשפט (בנוסף לשקריו כבר במהלך החקירות המקדימות), דבריו לאשתו כי המנוחה נפלה בשירותים באסלה בטרם נודע הדבר, לאחר שיחתו עםראובן ג'נאח ביום הרצח, השקר הבוטה, התירוץ לפיו טען כי נפלה באסלה כי חשש שיואשם בכך, מקום בו במקלט נעקרו האסלות כליל וכן, כי "בד"כ נופלים בשירותים", אופיו האלים של הנאשם, התעניינותו בסכינים ובפדופיליה, העלמות המכנסיים ולהב הסכין כפי שנעלמו ביום הרצח דווקא, התבטאויותיו הגזעניות, התייחסותו המינית והתבטאויותיו בעניין זה.

זכות ההיוועצות של הנאשם לא נפגעה, בפנינו מעל ומעבר ל"דבר מה" נדרש, ראיות מחזקות ותומכות, העדר "ספק סביר" כמצוות ההלכה, כל אלה בתמצית כמובן, כפי הניתוח לעיל, מלמדים כי בפנינו מארג ראיות איכותי, צפוף וממשי, מעבר לכל ספק סביר המלמדים כי הנאשם שבפנינו הינו רוצחה של תאיר ראדה ז"ל.

יסודות העבירות המיוחסות לנאשם, עבירת הרצח בניגוד לסעיף 300 (א) (2) לחוק העונשין וכן העבירה של שיבוש מהלכי חקירה, בניגוד לסעיף 244 לחוק העונשין, התקיימו כאן מעבר לכל ספק סביר.

ומכאן, לו דעתי תישמע, אציע לחבריי להרשיע את הנאשם בעבירות בהן הואשם: רצח, בניגוד לסעיף 300 (א) (2) לחוק העונשין, ושיבוש מהלכי חקירה, בניגוד לסעיף 244 לחוק העונשין.

_____________________

יצחק כהן, שופט – אב"ד

סגן הנשיא

כב' השופט חיים גלפז:

קראתי את חוות דעתו המפורטת והמנומקת של חברי הנכבד סגן הנשיא השופט יצחק כהן, אשר לא הותיר אבן שלא נהפכה, ומצרף אנוכי דעתי למסקנותיו, לדרך הנמקתו ולתוצאה הסופית בחוות דעתו, כי יש להרשיע את הנאשם בשני האישומים שיוחסו לו.

רואה אני להוסיף הערות משלי באשר למספר נושאים.

לא אחת, נאמר במקורותינו על קשיותה של מלאכת הדיין. על אחת קשה היא מכל קושי כשעסקינן בדיני נפשות כפי העניין כאן. ועל אחת כמה וכמה כשהמדובר בעבירות הרצח אשר עבירות בודדות במשפט הפלילי ה"אזרחי" או במשפט הפלילי הצבאי נוקבות לצידן עונש חמור הימנה.

הילכך, שבע ושבעים פעמים בדקתי עצמי מהו דינו של הנאשם על פי כתב האישום בתיק זה.

כמעט למותר לציין, ועל אף כך אעשה זאת להלן, כי אין לו לדיין אלא מה שרואות עיניו ושומעות אוזניו, וכי על פי שיטתנו, כפי המצב במדינות בעלות שיטת משפט מקובלת, מלאכתו במשפט פלילי היא לקבוע האם עמדה המדינה שהיא המאשימה, בעול המוטל עליה להוכיח מעבר לספק סביר כי אשמתו של הנאשם הוכחה.

וכאן, כאשר נשמעו ראיות לרוב כפי העולה כמפורט בחוות דעתו של חברי, אכן הוכח לדעתי במידה האמורה כי הנאשם בפנינו הוא שקטל את המנוחה תאיר ראדה ז"ל כאמור בכתב האישום ואין קיים כאן ספק סביר שקיומו מביא נאשם במשפט פלילי ליהנות ממנו ולצאת זכאי בדין.

מלאכתנו כאן לא קלה היתה אף בשל הרבה קש וגבבה שהובאו בפנינו במהלך שמיעת הראיות. ניתן היה להבין כי הגורם החוקר הרחיב את היריעה בגביית ראיות בשלב החקירה, אלא שבאי כח הצדדים לא תמיד עמדו בפרץ והביאו לשמיעת ראיות רבות שלא לצורך בשל סיבות השמורות עימם. הדבר הביא להתמשכות ההליך, וחבל.

כך גם נעשה שימוש על ידי גורמים שונים באמצעי התקשורת באופן שלעיתים חרג מן המותר, תוך גרימת נזק לציבור, בדרך של פרסום דברים שלא שיקפו את המצב. גם על כך יש להצטער אף שלא היה בהם כדי להשפיע על מלאכתנו.

הוצאת הבר מן התבן מובילה כאמור למסקנה כי הנאשם, רומן זדורוב, אשם ברציחתה של המנוחה.

בהמשך לאמור בחוות דעתו של חברי, תוך הסכמה עימו ומבלי למצות כאן את שלל הראיות שהובאו בתיק זה, מבקש אני להעיר כדלהלן:

1. הוכח, לטעמי, כמבואר וכמפורט בחוות דעתו של חברי, כי לפחות אחת מזוג הנעליים שנעל הנאשם בעת ביצוע המעשה המיוחס, השאירה חותמה על מכנסי המנוחה וזוהי ראייה מכרעת שלא עלה בידי הנאשם להפריכה, על אף מאמצי הסניגוריה.

ויובהר, המדובר בחותם ייחודי שנוצר אגב שימוש בנעליים ולא בתהליך הייצור.

למעשה, לא רק הסתמכות על עדותו של המומחה ירון שור יש כאן, אלא אף מראה עיניים של אדם מן הישוב.

שתי אלה, בנוסף למוכח כאמור על בסיס סוג הנעל, נדירותה ויתר הסימנים.

לדעתי הענייה, אף אם לא היה מדובר בנעל נדירה או במפעל שנסגר לפני שנים, הוכח כדבעי כי הנאשם הוא שהטביע ברגלו ובנעלו את החותם האמור.

2. הראיות שבאו מפי המדובב – נטען על ידי הנאשם כי הודאותיו בתאו בפני המדובב, הודאות שקר היו, טענה אשר נדחתה על ידי חברי ואף כאן מצרף אני את דעתי לדעתו. על כך יש להוסיף את מה שבא מפי המדובב ובעיקר את מה שהוקלט. הנאשם לא ידע שהמדובר במדובב, הוכח כדבעי שהמדובב לא פיתה אותו ולא השיאו והוכח אף שהמדובב נחזה בפניו כחבר אקראי לתא המעצר. כל אלה מהווים נדבך חשוב ביותר בראיות שהביאה המאשימה. כחברי, איני רואה את הנסיונות להטלת פגמים באשר לאישיותו או מהימנותו של המדובב שהרי, כאמור, הכל מוקלט ומוסרט ללא שליטה של המדובב על המכשירים.

לא על מהימנות המדובבים נתבקשנו לסמוך, אלא על מראה עינינו ומשמע אוזנינו. המדובבים שימשו, לכל היותר, כגורם אשר גירה את הנאשם לספר את אשר חפץ לומר ותו לא.

3. ההובלה וההצבעה – אף ענין זה הוסרט וחברי נתן לכך ביטוי נרחב בחוות דעתו באשר לטענות ההגנה כאילו "פוברק" השחזור בדרך של הולכת הנאשם, כביכול. צפייה בת פעמים רבות בצילומי השחזור אינה מותירה מקום לספק בעניין זה, והוכח כי השחזור נוהל כראוי.

4. במכוון, מגיע אני לעניין הודאתו של הנאשם בעת חקירתו במשטרה, שלא בתחילת דבריי. ראייה מסוג זה שנקראה פעם "מלכת הראיות" וירדה מגדולתה, ברבות השנים, במקרים מסוימים ומתאימים, תחת ביקורת של בתי המשפט ומלומדים, עד כדי כינויה כ"נסיכת ראיות השקר". הביקורת על קבלתה כבסיס (בתוספת חיזוק בלבד הנדרש על פי דין) נעורה תמיד כשהמדובר היה בהיותה ראייה יחידה. ייאמר מיד, כי אין זה המקרה כאן, ועל כך יבואר בהמשך.

בשל אותה ביקורת ומתוך החשש שמא במקרים מסוימים תגבינה הודאות בדרך שאינה ראויה, נקבע כידוע, כי אין לסמוך עליה כראייה יחידה וכי יש לבדוק אם קיימות ראיות אחרות שיש בהן לשמש דבר מה נוסף לאימות נכונותה. כך, בשל מספר מקרים של גילוי ראיות כאלה, שניתנו שלא מרצונו הטוב והחופשי של הנותן, הועלו הצעות על ידי ועדת גולדברג הידועה וכן על ידי מלומדים, כי יש לשקול חקיקה שתקבע כי נדרשת ראייה מן הסוג של ראיית סיוע, אשר תחליף את הדרישה לאותו דבר מה נוסף, או למצער, ראייה שבאמצע הדרך בין השתיים.

ראה לעניין זה מאמרו המאלף של השופט מרדכי לוי, על היחס האמביוולנטי להודאה בחקירה כראיה, אשר פורסם בחוברת "הסניגור" מס' 87, יוני 2004 עמ' 5.

כחברי, אף אני סבור כי מילותיו המפלילות של הנאשם בחקירה ניתנו מרצון טוב וחופשי ולא בדרך של לחץ נפשי, ודאי שלא פיזי. הטענות כנגד העדרה של חופשיות כזו לנאשם כאן בעת מסירתן, לא דיברו כלל על כוח פיזי כלשהו והתמקדו, בעיקר, בתנאי מעצרו. בדיקת הראיות, ובמיוחד אלה המוסרטות, אך לא רק, מלמדת על היעדרו של לחץ פסול מכל סוג שהוא שהיה עלול להשפיע על הנאשם במוסרו את אשר מסר.

בניגוד לטענתו כי לא אכל כראוי, הוברר כי הוא הוסרט בתאו כשהוא אוכל וכך אף אכל פרי בעת חקירותיו (בעת החקירות ובמעמד החוקרים, הוא סירב לאכול מעבר לכך).

בניגוד לטענה כי החוקרים "שיחקו" עימו נפשית, נחזה בבירור, כי בחזרתו מן החקירות אל התא, שוחח עליהן באופן חופשי עם המדובב והתנסח באופן כזה ממנו ניתן להבין כי הוא סובר שהוא זה אשר "משחק" בחוקרים. בכלל, צפייה באותן תמונות, הן בעת החקירות והן בתא, מלמדת על התפתחות חקירתית תוך מסירת פרטים מדי פעם, הנחזית לנאשם כדאית מבחינתו בזמנים נתונים. הנאשם נראה קר ומחושב וכזה שלא ניתן לשחק בו. גם משך החקירות לא היה ארוך (מספר שעות בודדות מדי פעם ולכל היותר ארבע שעות) וכולן, למעט אחת, שנערכה מיד לאחר השחזור, והסתיימה בשעה 21:30, ושניה- לאחר שהנאשם חזר בשעות הערב מבדיקה פסיכיאטרית והסתיימה בשעה 22:30, נערכו בשעות משרד רגילות.

5. הטענה כי המשטרה חדלה מלחקור ולאסוף ראיות שהיו עשויות לפעול לטובת הנאשם – דווקא בתיק זה הוברר, במהלך שמיעת הראיות, כי המשטרה פעלה בהרחבה רבה מתוך השקעת משאבים העולים עשרת מונים על אלה שברבים רבים מתיקי רצח אחרים.

כדוגמא, אזכיר שוב את עניין הנעליים כאשר, בין היתר, נשלחו שוטרים לבדוק בלמעלה מ- 50 חנויות נעליים באזור הצפון, על מנת לבדוק אם נמכרות בהן נעליים מסוג "סלמנדר". כך, נבדקו טענות שונות שהועלו על ידי "טוקבקיסטים" כאשר הוברר, בדיעבד, כי חמדו לצון או הכחישו כי עשו זאת, וכך אף נבדקו מיני תרגימא אחרים של חוזים בכוכבים, ידעונים ובעלי אוב.

אפנה בענין זה ל"חובת המשטרה לערוך חקירה יסודית ומלאה ככל הניתן אשר תפרוש תמונה מלאה ושלימה ותאפשר ירידה לחקר האמת" (ע"פ 1229/10, טארק מג'דוב נ' מדינת ישראל (31/5/2010) מפי כבוד השופטת ע. ארבל).

עוד נאמר שם:

"עם זאת בשל אילוצי תקציב ומגבלות כח אדם אין המשטרה מחוייבת לבצע כל פעולת חקירה אפשרית שעה שתשתית הראיות שבידה מספיקה כדי להציג תמונה מלאה של האירוע וכדי להוכיח את האישום המיוחס לנאשם".

והנה כאן, אחת הטענות מפי הסניגוריה היתה כי המשטרה עשתה כל שביכולתה כדי לאסוף ראיות נגד הנאשם, (לטענת הסניגוריה, הדבר נעשה משום רצון לשפר את תדמיתה של המשטרה בעיני הציבור). אמנם נראה כי המשטרה העמידה כח אדם ראוי מבחינה מספרית והקדישה משאבים כספיים רבים. היא אף הקדישה כאלה גם כדי לאתר מוסרי ידיעות אנונימיות ואחרות ובדקה בכיוונים רבים ולעתים, כפי שנראה לפחות בדיעבד, ללא צורך.

6. ולעניין הצבר הראיות – קיימות כאן ראיות עיקריות שהוכחו כמהימנות והן:

א.טביעת הנעל.

ב.דברי הנאשם בתאו בפני המדובב, לרבות הדגמת אופן ביצוע הרצח.

ג.הודאתו של הנאשם בפני החוקרים.

ד.השחזור.

כל אחת מאלה, משנמצאה קבילה ומהימנה, יכולה להיות מסד להרשעה, אך כאן היא נתמכת בחברותיה והן אף נתמכות בשלל חיזוקים אחרים כפי שפורטו בחוות דעתו של חברי, ולא אשוב עליהן כאן.

שמע מיניה – אין עסקינן כאן בסוג התיקים בהם מבוססות ראיות התביעה על הודאת הנאשם בתוספת ראיית חיזוק. אין הראיות בתיק זה דומות לראיות שהושגו (וחלקן נפסלו) בפסקי דין בהם התבססה הכרעת הדין על אותה "מלכת הראיות". ראה למשל עניינו של עמוס ברנס כפי שנכתב בהחלטת בית המשפט העליון מ"ח 3032/99ברנס נ' מדינת ישראל (14/3/2002) בסעיף 46 להחלטה:

"...בדומה לפרשת מע"צ הרשעתו של ברנס בוססה על הודאתו במשטרה ועל "דבר מה" נוסף – השחזור שערך והפרטים המוכמנים שמסר".

לא האי זה כהאי זה. ניתן אף לומר כי אילו לא היתה בתיק זה הודאתו בפני חוקרי המשטרה, הוכחה אשמתו על פי הראיות האחרות.

ההודאה כאן קיימת במארג הראיות יחד עם האחרות שנמנו על ידי חברי בחוות דעתו, וכל אחת מהן יכולה היתה כראייה עיקרית (בתוספת הדרושה שיש במארג הראיות בתיק זה לא מעט) להביא להרשעתו של הנאשם.

חלקן של שלל הראיות לחיזוק יכולות אף להיחשב כסיוע ולא רק כדבר מה נוסף, כפי שמבקשים אלה התומכים בשינוי הדין במובן של דרישת ראייה מסייעת במקום אותו חיזוק הקבוע היום בדין.

7. בע"פ 9908/04 נסראלדין נ' מדינת ישראל (31/7/2006) צוטט בע"פ 8711/09 פייסל יאסין נ' מדינת ישראל (28/6/2010), נכתב :

"המלאכה מוטלת על שכמה של הערכאה הדיונית האמורה להשתמש בכל הכלים העומדים לרשותה, התרשמות, השוואה פנימית של גרסת כל עד, השוואה חיצונית, השתלבות ראיות, הגיון הדברים, נסיון החיים ושאר החומרים המרכיבים יחד את קביעת ממצאי העובדה".

ברוח האמור לעיל, עשינו מלאכתנו וברוח זו סבור אף אני כי הוכחה כדבעי אשמתו של הנאשם בשני האישומים שיוחסו לו ולא הוטל בראיות התביעה ספק של ממש, וודאי לא כזה שיש בו כדי להביא לזיכוי נאשם במשפט פלילי.

______________

חיים גלפז, שופט

כב' השופטת אסתר הלמן:

אני מצרפת הסכמתי למסקנות ולנימוקים המפורטים והמקיפים בפסק דינו של חברי, אב בית הדין, השופט יצחק כהן ולהערותיו של חברי, השופט חיים גלפז, לפיהם, הוכחה מעבר לכל ספק סביר אשמתו של הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

חברי, השופט כהן, לא החסיר מאומה בניתוח הראיות, בחינת ההיבט המשפטי ויישום ממצאיו לשם הסקת המסקנות, כאמור, כל אלה מקובלים עלי. למרות זאת, לא ראיתי עצמי פטורה מלהוסיף מס' מילים בנוגע לשתי סוגיות שהן לטעמי, הסוגיות הבולטות בהכרעת הדין, קבילות ומשקל הודאותיו של הנאשם ומשקלן הראייתי של העקבות שנמצאו על מכנסי המנוחה.

הירצחה של ילדה תמימה, בין כתלי בית ספרה, במהלך יום לימודים, זעזע מדינה שלמה. מתוך הראיות שהובאו בפנינו, ניכר כי המשטרה פעלה ללא לאות, לא חסכה במאמץ ואמצעים לשם חקירת האירוע הקשה ומציאת מבצעו השפל. הליך זה שהתברר בפנינו היה, לפיכך, חריג בהיקף פעולות החקירה וכפועל יוצא מכך, היקף הראיות שהונח בפנינו, חלקם, שלא לצורך, כפי שנאמר כבר. אשמתו של הנאשם מוכחת מתוך מארג הראיות, הכולל, כפי שהובא בפסק דינו של השופט יצחק כהן, חיזוקים לא מעטים, אף כדי סיוע, להודאות שמסר בחקירתו. מבלי לייתר את יתר הנימוקים והתמונה הכוללת שהצטיירה מהם, בחרתי כאמור, להתייחס לליבת הראיות, בה התמקדו שני הצדדים בעת ניהול ההליך ובסיכומיהם, הנוגעת לקבילות ומשקל הודאותיו של הנאשם, בפני המדובב, בפני חוקריו ובמסגרת שחזור האירועים והימצאותם או העדרם של ממצאים פורנזיים, הקושרים את הנאשם לביצוע העבירה, בפרט עקבות הנעליים שנותרו על מכנסי המנוחה.

בכל הנוגע לקבילות ומשקל ההודאות, כפי שפורט בפסק דינו של כב' השופט יצחק כהן, הודאות הנאשם היו מפורטות, כללו פרטים מוכמנים, וניכרו בהן אותות האמת. טענות הזוטא שהעלה הנאשם נדחו אחת לאחת, משנמצאו בלתי מהימנות ואינן מתיישבות עם ראיות ברורות שהוצגו בפנינו.

אבקש להוסיף בעניין זה אך את התרשמותימעדותו של הנאשם בבית המשפט, זוהותירה רושם בלתי מהימן, מתחמק ומניפולטיבי.בעת שניתנה לו ההזדמנות, לאחר ימים רבים שבהם נכח בעת שהמאשימה שטחה בפנינו את ראיותיה, למסור גרסה מלאה, מפורטת ולהסביר מדוע הודה במעשה אכזרי שלא ביצע, ולא בהזדמנות אחת, לא עלה בידי הנאשם להמציא ולו בדל של נימוק משכנע "להודיית השווא". שלל ההסברים שנתן נמצאו בלתי ראויים לאמון, מה גם שחלקם סתר זה את זה. כל שכן, לא היו בפיו הסברים מהימנים באשר לתוכן ההודיות שמסר, הפרטים המוכמנים שנכללו בהן, והתיאור המפורט של הנסיבות הנלוות לביצוע המעשה, אשר איננו מתיישב עם הודיה בדויה ומאולצת.

בעדותו לא התמודד הנאשם עם ראיות רבות, שהובאו לחיזוק הודייתו, הסתפק באמירות כלליות לגבי מקור המידע שמסר בהודאות, אך נמנע מלפרט כיצד ובאילו הזדמנויות הגיע המידע לידיעתו.

"אכן, התביעה היא הנושאת בנטל השכנוע כי הודיית חוץ שמסר נאשם מהימנה ואמינה היא; ועל כן, די לו לנאשם להקים ספק בענין זה. ברם, במקום שבו מדובר בהודייה שנמסרה חופשית ומרצון ועמדה לכאורה במבחני המהימנות האמורים, אין די בהעלאת טענה גרידא שההודאה כוזבת ועל הנאשם לעשות 'צעד ראוי כדי לשכנע את בית המשפט' באמיתותה של הגירסה המאוחרת יותר, המוצגת על ידו בבית המשפט 'במקום' הגירסה שהציג בהודייה" (ע"פ 6289/94 זורי בן משיח דזנשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 157, ע' 171-172. וראה גם ע"פ 6977/03 רושדי סארה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, מיום 20.7.09))

בענייננו, לא הקים הנאשם ולו ספק באשר לאמיתות הודאותיו, ואלו נמצאו מהימנות על פי המבחנים השונים שנקבעו לבחינתן, כמפורט בפסק דינו של השופט יצחק כהן.

במהלך חקירתו הנגדית הודה הנאשם, כי שיקר מאז הרצח, לשורה ארוכה של אנשים, לכאורה, ללא כל סיבה, ושלא במטרה להסתיר מעורבותו במעשה. הנאשם, לדבריו, שיקר לא רק לחוקריו, במסגרת טקטיקות שונות שפירט, או במטרה שיניחו לו לנפשו, אלא גם לראובן ג'נח (במהלך השיחה שנוהלה ממש ביום הרצח), לסניגורו ולטענתו, גם למדובב, ארתור, אף שלא חשד בו בדבר והתייחס אליו כחבר לתא. הנאשם מודה כי למעשה, איננו בוחל באמירת דברי שקר, וכל אימת שלא מצא הסבר לדברים שאמר לאחרים, תירץ זאת בפנינו כאמירת שקר.

ערכה של עדות ומהימנות עדים, הם עניין שעל בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותו של העד, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במהלך המשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971). התרשמותי השלילית מעדות הנאשם, כאמור,עולה בקנה אחד עם אותות האמת והנסיבות, כמפורט בהכרעת הדין.

בכל אשר לעקבות הנעליים שנמצאו על מכנסי המנוחה, פרט להיותן אחת מן הראיות המחזקות את ההודאות, מדובר בראיה פורנזית ממשית, עצמאית, הקושרת את הנאשם לזירה ולמעשה הרצח עצמו. חברי, השופט יצחק כהן, עמד בהרחבה, על חוות הדעת השונות שהוצגו בפנינו, דן בשאלת המהימנות והמקצועיות של עורכיהן, ופרט את השיקולים שהביאו אותו להעדיף בבירור את חוות דעתו של רפ"ק שור על פני חוות דעתו של דר' גיא קופר. אין לי, אלא להצטרף אל האמור באשר לרושם המהימן שהותיר רפ"ק שור, אשר בחן את עקבות הנעליים באופן מדוקדק, יסודי ומקצועי. ניסיונו ומעמדו כמומחה בתחום מושא חוות דעתו בולטים ועולים על ניסיונו של המומחה מטעם ההגנה, אשר במהלך חקירתו הוברר כי עשה מאמץ לרצות את מי שהזמינו לחוות דעתו ולו במחיר ויתור על כללי ונהלי עבודה השגורים ומוכרים לו מעבודתו בחו"ל, קרי, בחינת הסוגייה בכלים מקצועיים, תוך שימוש בסקאלה ומינוחים מקובלים, היכולים לסייע בידי בית המשפט בבואו לבחון במה מתבטאת המחלוקת בינו ובין מומחה התביעה.

מעבר לכך, שבחינה מעמיקה של חוות הדעת, כפי שהצביע על כך חברי, השופט יצחק כהן, מבהירה מדוע יש להעדיף את קביעותיו של רפ"ק שור על פני מומחה ההגנה, דר' קופר, הרי שבפרט לאחר חקירתו הנגדית של דר' קופר, הוברר כי המחלוקת בינו ובין רפ"ק שור נוגעת בעיקרה, לדרגת הוודאות של התאמת העקבות לנעליו של הנאשם, סוגיה שדווקא בנוגע אליה, מצא לנכון מומחה ההגנה, שלא לנקוט בדרך המקובלת ולנסח מסקנותיו על פי סולם הוודאות. בסיכומו של דבר, נמצא כי חוות דעתו של דר' קופר דווקא מחזקת ומעצימה את חוות דעתו של רפ"ק שור בכל הנוגע להשוואת העקבה מס' 1 לסוג הנעל ולמאפיינים הספציפיים של סוליית נעליו של הנאשם. לאור האמור, גם בהנחה והיינו מקבלים את קביעתו של מומחה ההגנה, באשר לרמת הוודאות של ההתאמה, היה די בכך בכדי להוות "דבר מה" נוסף לחיזוק ההודאה (ראה לעניין זה ע"פ 616/82 מרדכי רוטנברג נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 365, ע' 373-374, שם דובר על עקבה כדוגמת סוליית נעליו של הנאשם בעוד בענייננו מדובר בעקבה בעלת מאפיינים ייחודיים לנעל שנעל הנאשם).

ממכלול האמור לעיל, אני מצטרפת להרשעת הנאשם בעבירות המיוחסות לו וכן להערות חבריי באשר לתפקיד התקשורת בתיק זה.

________________

אסתר הלמן, שופטת

הוחלט אפוא פה אחד להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו.

ניתנה והודעה היום, ו' תשרי תשע"א, 14/9/10, במעמד ב"כ המאשימה, ב"כ הנאשם והנאשם בעצמו.

_______________________________________________

יצחק כהן, שופט – אב"דחיים גלפז, שופט אסתר הלמן, שופטת

סגן נשיא

הוקלד ע"י: עדן ונדר