הפרקליטות מתייחסת לעובדות מול שמועות בפרשת זדורוב דצמבר 2015

ביום 23/12/15 הרשיע בית המשפט העליון, ברוב דעות, את רומן זדורוב וקבע חד-משמעית שהוא הרוצח של תאיר ראדה ז"ל. שני שופטי הרוב הבהירו שהם בכלל לא התלבטו וזה אפילו לא מקרה גבולי. שופט המיעוט כתב שהאפשרות שזדורוב הורשע על לא עוול בכפו "מחייבת התרחשות של סדרת צירופי מקרים נדירה", ולכן הוא התלבט מאוד וכמעט הרשיע, אבל בסוף החליט לזכות. שופט הרוב כתב שאחרי שהוא קרא את החלטת שופט המיעוט, הוא דווקא השתכנע עוד יותר שזדורוב הוא הרוצח. כלומר: 5 מתוך 6 שופטים שדנו בתיק השתכנעו חד-משמעית שזדורוב הוא הרוצח, והשופט השישי כמעט והרשיע.

להלן חלק מהראיות העיקריות ששכנעו את כל שופטי המחוזי ואת רוב שופטי העליון שזדורוב אשם:

1.      זדורוב התוודה על הרצח בפני מדובב בתא המעצר באופן מפורט ועקבי שיורד לפרטים. צפייה בצילום (הלא ערוך) של ההתוודות מלמד על אמינותה. זדורוב לא נתן את אמונו בפני מדובב נוסף שהוכנס לתאו.

2.      זדורוב גם הודה ברצח בפני חוקרי המשטרה.

3.      זדורוב שיחזר את הרצח בצורה אותנטית מאוד.

4.      זדורוב נכשל בבדיקת פוליגרף ונמצא דובר שקר בשאלה אם היה מעורב ברצח.

5.          זדורוב הכיר הרבה מאוד פרטים אודות זירת הרצח, שמי שאינו הרוצח לא יכול היה לדעת אותם ("פרטים מוכמנים"), והסתבך בשקרים כשניסה להסביר מניין ידע אותם. למשל:

א.      בבית הספר חדרי שירותים רבים ובאזור השירותים בו נרצחה תאיר היו 4 תאים, וזדורוב ידע לומר באיזה תא בדיוק היא נרצחה;

ב.      הוא ידע לומר שאי אפשר לנעול מבחוץ את תא השירותים הספציפי הזה, כי המנעול היה שבור;

ג.       למרות שלטענתו היה בבית בזמן הרצח ולא שמע חדשות, זדורוב ידע לספר לאשתו כבר בערב הרצח שנמצאה ילדה מתה באסלה בשירותים;

ד.      למרות השמועות שתאיר נדקרה מספר פעמים, זדורוב ידע לומר שגרונה שוסף ושלא נדקרה.

ה.      הוא תיאר כיצד טיפס על האסלה כדי לצאת מהתא, עוד לפני שהחוקרים ידעו שהרוצח דרך על תאיר ז"ל, שישבה על האסלה, בעת שנחלץ מהתא;

ו.        הוא ידע את הכיוון בו עמדה תאיר בעת שנרצחה;

ז.       הוא ידע לומר שתאיר לא הותקפה מינית, והתעקש לא להודות בכך לכל אורך חקירותיו;

6.      אחרי הרצח זדורוב התנהג בצורה שמלמדת על אשמתו: הוא נצפה מתנועע באופן שמעיד שהוא נסער; הוא זורק את הלהב של הסכין היפנית מייד אחרי הרצח וכעבור יממה נפטר גם מהמכנסיים שלו; הוא כיבס בעצמו את החולצה למרות שבדרך כלל אבא של אשתו כיבס עבורו; על אף שהוא שיפוצניק ונעליו היו מרופטות ומוכתמות, דווקא הסוליות שלהן היו נקיות בצורה שמעוררת חשד שטופלו בחומר ניקוי, ועוד.

7.          בזירת הרצח לא היתה ראייה אחת אפילו שקושרת מישהו מהמורים או התלמידים לרצח, והשומר מעיד שלא נכנס אדם זר לביה"ס, מה שמחזק את המסקנה שהרוצח הוא אדם שהכיר את ביה"ס. במקביל, זדורוב מסתבך בשקרים לגבי מקום הימצאו בזמן הרצח.

8.          זדורוב הסתובב תמיד עם סכין בעבודה, ובבית היה לו אוסף סכינים. לפני הרצח הוא חיפש באינטרנט סרטי "סנאף" וקרא כתבות על הדרך בה ניתן לשסף צווארו של אדם ועל מצבים של אי שפיות בעת רצח.

9.          כל ששת השופטים שדנו בעניינו הגיעו למסקנה שזדורוב הוא שקרן פתולוגי, ושהוא הסתבך בשקרים רבים בכל עניין גם בחקירתו במשטרה וגם בעדותו בבית המשפט.

 

 

 

בפרסומים שונים מביאים ראיות ש"מזכות" כביכול את זדורוב. להלן עובדות האמת:

1.      טענה: בידה של המנוחה מצאו שערות של ילדה אחרת – מה שמוכיח שזדורוב לא הרוצח.

האמת: אכן מצאו שערות כאלה. הן לא היו בתוך כף היד, אלא נדבקו ליד אחרי שנחתכו בזמן הרצח. בדיקות מעבדה הראו שיש ודאות רבה שהן שערות של תאיר עצמה.

 

2.      טענה: תאיר נרצחה בסכין משוננת, וזה לא מסתדר עם טענת זדורוב שהסכין שלו חדה.

האמת: זדורוב הודה שנפטר מהלהב אחרי הרצח, כך שלא ידוע בוודאות באיזה להב היא נרצחה. קיימות סכינים יפניות עם להב משונן (זדורוב השתמש בסכינים יפניות גדולות ומסיביות של בעלי מקצוע ולא בסכינים הקטנות שיש לכולם בבית), מה גם שזדורוב סיפר שהשחיז עם אבן את להב הסכין, מה שעלול לגרום לה להיות קצת משוננת. בכל מקרה, השופטים במחוזי ושופטי הרוב בעליון קבעו שהשאלה מה סוג הלהב של הסכין היא לא שאלה חשובה בתיק הזה.

3.          טענה: ההודאות של זדורוב לא ניתנו מרצונו החופשי, והחוקרים שתלו בפיו את "הפרטים המוכמנים".

האמת: כל 6 השופטים במחוזי ובעליון, כולל שופט המיעוט שזיכה, קבעו שההודאות נמסרו מרצונו החופשי של זדורוב ומבלי שהופעל עליו לחץ חיצוני פסול. כל החקירות וכן ההתוודות בפני המדובב הוקלטו, וצפייה בקלטות מעלה שאין שום ראיה שהחוקרים רמזו לו על ממצאי הזירה. זדורוב כלל לא טוען שהשתילו את הפרטים בחקירות, אלא כי ניחש אותם באופן לוגי לאחר שניסה "לחשוב כמו רוצח".

4.          טענה: בשירותים לא נמצא כל ממצא פורנזי (מדעי) כמו טביעות אצבע או DNA שקשור לזדורוב, בשעה שנמצאו ממצאים שקושרים אחרים לזירה.

האמת: זה נכון, אבל גם שופט המיעוט קבע שזה מסתדר עם האמירה של זדורוב למדובב, שהוא ניקה את הראיות בזירה (נפטר מהמכנסיים ולהב הסכין). מאחר שמדובר בשירותים ציבוריים שהיו בשימוש יום-יומי של תלמידים, כמובן שהיו ממצאים של אנשים אחרים בזירה, כולל טביעות נעליים. בחיים, שלא כמו בטלוויזיה, לא כל מגע משאיר DNA.

5.          טענה: מומחה של ההגנה קבע שהסימנים על מכנסיה של תאיר כלל לא היו טביעות נעל.

האמת: כל השופטים דחו את קביעתו של המומחה וקבעו שאכן מדובר בטביעת נעל. רוב השופטים קבעו שמדובר באותו סוג נעליים נדירות שנעל זדורוב, ונמנעו מלהכריע האם אפשר לומר בוודאות שזו טביעת הנעל של זדורוב עצמו. מומחה נוסף של ההגנה דווקא אמר שמדובר בטביעות נעלי "סלמנדר" (סוג נעל נדיר שהופסק הייצור שלה חמש שנים לפני הרצח, ושהיו בידי זדורוב בעת שעבד בביה"ס).

6.          טענה: בתא השירותים נמצאו טביעות נעל קטנות, שאינן של זדורוב.

האמת: לא נמצאו עקבות קטנות של ילדים! נכון שבזירה נמצאו עוד עקבות מלבד העקבות של זדורוב, שלא את כולן הצליחו לזהות. השופטים קבעו שהיו הרבה אנשים שנכנסו לשירותים בזמן שמצאו את הגופה של תאיר ולא הצליחו לאתר את כולם.

7.          טענה: זדורוב לא ידע למסור פרטים מסוימים על הרצח או על תאיר.

האמת: זה נכון. אבל השופטים קבעו שלא ניתן לצפות מנאשם לדעת לשחזר באופן מושלם את כל פרטי הרצח. הרצח התרחש מהר מאוד, כנראה תוך כדי מאבק, וזדורוב מודאג מאיזו "תקלה" שתסבך אותו ומכך שבכל רגע יכולה תלמידה להיכנס לשירותים. לכן קשה לצפות שיידע לתאר כל תנועה או פרט בנרצחת או בזירת הרצח.

8.          טענה: שלושה נערים שהיו בקצרין נסעו במונית ואחד אמר "מה עשיתי". מצאו אצלם חולצה עם דם. הוא בטח הרוצח.

האמת: המשטרה איתרה את הנערים, ולאחר שנחקרו נשללה לחלוטין מעורבותם. לא נמצאה כל חולצה מוכתמת בדם.

 

9.      טענה: לזדורוב לא היה מניע לרצוח את תאיר ראדה, בעוד החברות שלה היו מסוכסכות איתה.

האמת: לא חייבים להוכיח מניע כדי להרשיע אדם בעבירה. זדורוב מסר בחקירותיו כמה מניעים שונים, והתמקד בהצקות חוזרות של תלמידי בית הספר במהלך עבודתו שם ובעובדה שתאיר קיללה אותו אחרי שסירב לתת לה סיגריה. השופטים קבעו שנוכח הזעם והאלימות שהיתה כבושה בזדורוב שכבר התפרץ בעבר על אחיו ועל אנשים אחרים, אלה מניעים אפשריים בהחלט. במיוחד אחרי שזדורוב סיפר למדובב על אותם ילדים "מרוקאים" "לא מחונכים" "עם פה מלוכלך" שיכול היה לפרק להם את חוט השדרה "לתוך התחתונים". מניע אפשרי נוסף שהעלה אחד השופטים היה "אין מניע" שקשה לנו להבין אותו, ונובע מהרצון שלו "לחוש את ההרגשה" של הרצח, מה שמתיישב עם החיפוש שלו אחרי סרטי "סנאף".

 

אין שום ראיה שהחברות של תאיר היו מסוכסכות איתה. תאיר היתה ילדה פופולרית וכולם אהבו אותה.

 

בסופו של דבר, בית המשפט פסק שאי אפשר לקבוע בבירור מהו המניע לרצח, וייתכן שגם זדורוב לא הבין בעצמו מה גרם לו לרצוח. שאלה זו, כמו שאלות אחרות, תישאר כנראה עלומה לעד.

10.  טענה: עצם העובדה שיש דעת מיעוט שזיכתה אומרת שיש ספק סביר. בארה"ב מרשיעים רק בהחלטה פה-אחד.

האמת: בחלק משיטות המשפט הזרות, המשפט הפלילי מוכרע ע"י חבר מושבעים, כאשר בדרך כלל הכרעתם צריכה להתקבל ברוב מיוחד. גם במדינות בהן צריך החלטה פה-אחד של מושבעים, כאשר יש דעת מיעוט הנאשם אינו מזוכה, אלא המשפט מבוטל (Mistrial), והתביעה רשאית להגיש את כתב האישום מחדש בפני חבר מושבעים אחר. בכל מקרה, כשמדובר בערעור, הוא נשמע בפני שופטים ולא מושבעים, ואז ההכרעה היא ברוב רגיל כמו במקרה של זדורוב. גם בפסה"ד של זדורוב בביהמ"ש העליון, שני שופטי הרוב משוכנעים בוודאות מלאה שזדורוב הוא הרוצח, ואילו שופט המיעוט היה "כפסע מהרשעה".

11.   טענה: נשארו הרבה מאוד תהיות ושאלות שאין עליהן תשובות.

האמת: השופטים מודעים לכך שכמו במקרים לא מעטים אחרים, גם בפרשה זו לא נפתרו כל התהיות שעולות מחומר הראיות, ויש כמה נקודות שאינן חסרות משמעות, שנותרו בגדר תעלומה לא פתורה. אבל הם קובעים שלראיות המפלילות, ובראשן ההתוודות של זדורוב בפני המדובב, יש עוצמה כה רבה, עד שאותם סימני שאלה שנותרו אינם יוצרים ספק סביר באשמתו.

 

כל השופטים, כולל שופט המיעוט, מסכימים שכדי להרשיע לא חייבים לפתור כל חידה ולענות על כל שאלה שנשארה. לא חייבים להרכיב את כל הפאזל, מספיק שמי שמתבונן בפאזל מרחוק יוכל לקבוע בוודאות: אני רואה בית, אני רואה עץ, אני רואה שמיים. לא צריך שהפאזל יהיה שלם, צריך שהוא ייתן תמונה מספקת.