על הודאה ועל 'science junk' כטביעת נעל – הרשעת זדורוב כמקרה-מבחן

פרופ‘ בועז סנג‘רו
צילום: ויקיפדיה

בפסק-הדין שניתן לאחרונה הרשיע בית-המשפט המחוזי בנצרת את רומן זדורוב ברצח המחריד של הנערה תאיר ראדה ז“ל 1 האם האשמה הוכחה בתא השירותים בבית-הספר ”נופי גולן“. מעבר לספק סביר? לדעת השופטים – התשובה חיובית. אך ככל שהתקדמתי – בעיון מעמיק – בקריאת מאות העמודים של פסק-הדין, כך הלכו והתחזקו הספקות שיש לי באשר לנכונות ההרשעה. בנוסף, פסק-הדין עשוי לשמש מקרה-מבחן )Test case )למצב המשפטי הקיים אצלנו באשר להרשעות על סמך הודאות ובאשר לנכונות הפסיקה להכיר בראיות בעייתיות כ“ראיות מדעיות“.

א. הרשעה על סמך הודאה

ההרשעה מבוססת בעיקר על הודאה שהודה החשוד בביצוע הרצח, ובנוסף על טביעת נעל בעייתית מאוד שאליה אתייחס בהמשך. מלבד זאת אין ראייה פורנזית כלשהי הקושרת את החשוד לפשע או לזירתו. החשוד אומנם הכחיש את העבירה הן ברוב שלבי חקירתו הן לכל אורך שנות משפטו, אך בשיטה המקובלת בישראל, בתי-המשפט מתמקדים בפרק הזמן הקצר בחקירה שבמהלכו הודה הנאשם בביצוע העבירה. אפילו כשהודה, לא השכיל החשוד )ולא השכילו חוקריו חרף מאמציהם( להוביל את החוקרים לראייה כלשהי שלא הייתה בידיהם קודם לכן. מדוע הורשע? הנחה מקובלת היא שאדם לא יודה בביצוע עבירה שלא עבר – בוודאי כשמדובר בעבירה חמורה. אלא שהמציאות והמחקרים מלמדים שדווקא מתרחשות 2 כך, לא מעט הודאות שווא והרשעות שווא המבוססות עליהן. במסגרת ה-“Project Innocence“ ,”פרויקט החפות“ האמריקני, כבר שוחררו מאות אסירים שהורשעו בטעות ברצח ו/או באונס ונידונו למוות או למאסר ממושך. השחרורים התאפשרו באמצעות בדיקות גנטיות, שהוכיחו שהממצאים מזירות הפשע – כגון כתמי הזרע על הבגדים – אינם של המורשעים. רבות מהרשעות אלה 3 היו מבוססות על הודאות.

ב. הודאות-שווא

המחקרים מלמדים שהסיבות להודאות-שווא הן מגוונות ביותר. בפרשת זדורוב מתקיימים כמה מאפיינים טיפוסיים של הודאות- שווא. מבלי לעמוד על כולם5 ,אזכיר את העובדה שחוקרי המשטרה שיקרו לנחקר כי קיימות ראיות רבות – חלקן אפילו מדעיות – המצביעות על כך שהוא הרוצח, החל מבדיקת פוליגרף, דרך עדויות של עדים ועד אפילו ממצאים ביולוגיים, לרבות כתמי דם של המנוחה על בגדיו ועל כליו ]170-180 .]לפי 6 ,בסיטואציה כזו קיימות שלוש סכנות עיקריות: האחת המחקרים – הנחקר עלול להשתכנע שאכן ביצע את העבירה ואיננו זוכר. למשל, משום שהיה שיכור )כך במקרים אחרים( או במצב של ”out black( ”כך אולי במקרה של זדורוב(. השנייה – הנחקר עלול להתייאש מהאפשרות שיאמינו לו שהוא חף-מפשע, ואולי לנסות ולמזער נזקים באמצעות הודאה תמורת הקלה בעונש או אפילו רק כדי להפחית את לחצי החקירה. הסכנה השלישית – הנחקר צפוי להסתבך בשקרים בניסיון להרחיק עצמו מזירת העבירה; שקרים שלאחר מכן עלולים לחזק את החשדות נגדו. הסברים נוספים התומכים באפשרות של הודאת-שווא ניתנו מפי זדורוב למדובב שהוכנס לתא המעצר שלו במטרה לגרום לו לומר אמירות מפלילות: ”הם לא מענים, הם כל הזמן אומרים רצחת, רצחת, תספר איך אתה רצח...הם שיגעו אותי לגמרי“ ]103“ ;]יש לי אפשרות לקחת על עצמי את הרצח הזה שאני לא עשיתי ולקבל שתים עשרה, עשרים שנה, כמה שיתנו. לעשות כאילו מצב של אי שפיות, לקבל חמש עשרה לגמור עשר“ ]103.]

ג. ההבחנה בין הודאות-אמת לבין הודאות-שקר

שופטים נוטים להאמין שהם יודעים להבחין בין הודאות-אמת לבין הודאות-שווא. המחקרים מלמדים ההיפך: כשמוגשת לבית- המשפט הודאת-שווא, רוב הסיכויים הם שהוא יאמין לה וירשיע 7 .בניסיון )במחקר מרכזי אחד – %73 ובמחקר מרכזי אחר %81) כושל להסיר את החשש של הרשעה על סמך הודאת-שווא, נקבעה אצלנו ההלכה הדורשת ”דבר מה נוסף“ לצורך ההרשעה. אלא שבית-המשפט העליון גם קבע שדי בתוספת ראייתית ”קלה 8 ותוספת כזו מוצאים תמיד - בדרך-כלל באותו גורם כנוצה“, שעורר את החשד כנגד הנאשם מלכתחילה. כך, בפרשת זדורוב, הוא נחקר משום שעבד בבית-הספר כרצף, ובית-המשפט מציין כי הייתה לו ההזדמנות לבצע את העבירה מבחינת המיקום 9 והזמן כחיזוק למסקנה שהוא הרוצח ]417.]

ד. ”פרטים מוכמנים“

גורם מרכזי המוליך שופטים להסתמכות על הודאות הוא מה שמכונה ”פרטים מוכמנים“: אם הנאשם ידע למסור לחוקריו פרטים ”סודיים“ מזירת העבירה, שמי שלא היה בה לא אמור לדעת אותם, והחוקרים מצהירים שלא פרסמו פרטים אלה ולא מסרו אותם לנאשם, משמע שהוא קשור לעבירה. לעניין זה מעניין במיוחד הוא מחקרו של המלומד האמריקני Garrett.10 במחקר נבדקו 38 מקרים שבהם ההרשעה התבססה על הודאת-שווא – כפי שהוכח באמצעות בדיקות גנטיות שנערכו לאחר ההרשעה במסגרת ”פרויקט החפות“. באופן מפתיע, התברר שב-36 מ-38 הודאות-השווא היו ההודאות עשירות ב“פרטים מוכמנים“ מזירות האירוע. הכיצד נחקרים חפים מפשע שהודו הודאות-שווא ידעו למסור ”פרטים מוכמנים“ מזירות העבירות? מסקנת המחקר היא שחוקרי המשטרה – לעתים במודע ולעתים שלא במודע – ”מזהמים“ את ההודאה בפרטים ”מוכמנים“. גם בישראל נחשפו מקרים כאלה. כך, בפרשת בן-עזרא ובן-ארי, אשר הורשעו בזה אחר זה בביצועו של אותו הרצח, כשהראשון מפנה את מקומו לאחרון, קבע בית-המשפט העליון כי ”הפרטים המוכמנים“ בהודאתו של בן-עזרא, אשר בהם מצא בית-המשפט המחוזי שהרשיעו ”דבר-מה נוסף“, היו יכולים להגיע לידיעתו של בן-עזרא ממקורות חיצוניים, לרבות מחוקריו במשטרה11 .בסכמה פרשה זו )במסגרת פסק-דין אחר(, כתבה השופטת דורנר את הדברים המאלפים הבאים: ”פרשה זו ממחישה כמה קל לבסס את הרשעתו של אדם על הודאה שניתנה מפיו, ואף למצוא לה ראיות תומכות חיצוניות. רק כאשר התגלו ראיות חדשות שלא התיישבו עם המסגרת העובדתית שעלתה מן ההודאה, התערערה אותה הודאה, שקודם לכן ניתן בה אמון מלא על‐ידי בית‐המשפט“.12

ה. בחינת ”הפרטים המוכמנים“ בהתאם לקונספציה של ”אשמת החשוד“

פסק-הדין בפרשת זדורוב איננו משקף מודעות למחקרים החדשים כגון מחקרו של Garrett .כשאין תיעוד להדרכה, השופטים מקבלים ללא עוררין את דברי החוקרים כי לא מסרו לנחקר את הפרט המוכמן הנדון, ובכך בעצם מעבירים את ההכרעה במשפט לידי החוקרים. בנוסף, כל הדיון של השופטים מוטה בהתאם לקונספציה המוטעית של ”אשמת החשוד“: פרטים התומכים בגרסת התביעה מקבלים חשיבות רבה ופרטים שאינם תומכים בה מקבלים חשיבות אפסית. השופטים מקבלים כ“פרטים מוכמנים“ פרטים שהסתברותם גבוהה ושלפיכך אין מקום לייחס להם חשיבות. כך, למשל, הנאשם מסר שהנערה נעלה נעלי ספורט )אך טעה באשר לצבעים( ולבשה ג‘ינס כחול. בית-המשפט רואה בפרטים אלה פרטים מוכמנים. על הטענה כי שכיחות לבוש כזה היא גבוהה בקרב הנוער, משיב בית-המשפט כי הדבר לא הוכח ]309.]13 דוגמא נוספת: בית-המשפט מוכן עקרונית לראות כידיעת ”פרט מוכמן“ את ידיעתו של הנאשם כי הקורבן נחתכה ולא נדקרה, חרף העובדה שקיימות כאן שתי אפשרויות בלבד, עם סיכויים דומים ]319 .]רק כשמוכח לבית-המשפט באמצעות תיעוד של החקירה כי חוקר משטרה שאל את הנאשם איך הקורבן נחתכה, בית-המשפט ”מוותר“ על ”פרט מוכמן“ זה, אך מכתיר ”ויתור“ זה כ“זהירות מופלגת“ הנדרשת במשפט פלילי ]320 .]ועוד הוא מוסיף כי מכיוון שהחוקר דיבר עברית, ייתכן שהנאשם כלל לא הבין אותו ולכן אולי לא הייתה כאן הדרכה ]320 .]מעניין שקודם לכן, באותו פסק-דין עצמו, מקדיש בית-המשפט דיון שלם כדי לדחות את טענת הסנגוריה כי הנאשם לא שלט בשפה העברית, וקובע כי התרשם ששלט בה היטב ]150-151 .]זאת במענה לטענה – שהוכחה ]14 ,151 - ]כי חרף החובה הקבועה בחוק לחקור בשפה המובנת לחשוד, לא כל חקירותיו של זדורוב נעשו ברוסית; חלקן התנהלו בעברית.14

ו. ”זיהום“ ההודאה על-ידי החוקרים  

בכמה מקרים הצליחה הסנגוריה להוכיח בבית-המשפט הדרכה של החוקרים. כך, למשל, קובע בית-המשפט: ”אכן, אזולאי נראה מדגים את תנוחת המנוחה כפי שנמצאה )אם כי לא במדויק(, כאשר הנאשם מעולם לא תיאר פרט זה במלואו“ ]303 .]דוגמא מאלפת נוספת - האמירה המתועדת של השוטר אזולאי, ראש צוות החקירה, שנאמרה תוך כדי הדגמת מיקום ותנועות: ”אוקי, תזכר עכשיו, אתה עומד ככה, יכול להיות היא עומדת ככה ואתה עושה ככה מאחורה, תסתכל, תעמוד אחרוה, איך ככה דוקר לה בחזה, מה אתה עושה?“ ]327 ,השיבוש במקור[. באשר לפרטים שהסנגוריה לא הצליחה להוכיח כי הנאשם למד אותם מחוקריו, בית-המשפט דוחה את טענת ה“זיהום“. אך האם לא צריך היה ללמוד מההדרכות שכן הוכחו, כגון אלה שהובאו לעיל, על שיטת חקירה הכוללת הדרכות? השופטים בעצם מניחים שכל ההדרכות בהכרח תועדו. ועוד בעניין ההדרכה: במהלך חקירתו ביקש זדורוב מחוקריו פרטים מהזירה כדי שיוכל לשלבם בהודאתו ובכך ”לקחת על עצמו את הרצח“ ]39 ]ולרצות את החוקרים. בית-המשפט מפרש זאת כתחכום של הנאשם )בלשון העם: ”הפוך על הפוך“(. אך מה כל-כך מתוחכם בהודאה ברצח מבלי להבטיח אפילו הקלה בסעיף האישום או בעונש?

ז. זריקת המכנסיים

בית-המשפט מייחס חשיבות רבה מאוד ומדי לכך שהנחקר סיפר לחוקריו שלאחר הרצח זרק את מכנסיו ]337 .]הסברו היה כי השמין והמכנסיים היו קטנים ממידתו. השופט סבר שהמכנסיים הושלכו משום שהיו מוכתמים בדם. אך אם כך, מדוע ביקש הנאשם מהחוקרים להשתדל למצוא את מכנסיו כדי להיווכח שאינם מוכתמים? ומדוע לא השליך גם את נעליו הישנות והלכאורה מפלילות בטביעותיהן? בנוסף, יש לזכור כי לפי גרסת המשטרה עצמה, שאותה מקבל בית-המשפט, החשד בזדורוב התעורר בדיוק משום שסיפר כי השליך את המכנסיים ]337 .]אז הפך לחשוד. מן הבחינה הלוגית, אין כל טעם לראות בכך אינדיקציה משמעותית לאשמתו, כביכול האדם שהודה גם זרק את מכנסיו. המצב כאן הפוך: אדם שעבד בבית-הספר זרק את מכנסיו ולכן הפך לחשוד, ובלחץ החקירה הודה. עתה יש לבחון האם הודאתו אמיתית. יש לחפש ראיות אחרות, עצמאיות, המלמדות על אשמתו או על חפותו.

ח. האונס שלא היה

בשיחותיו עם המדובב, הביע הנאשם חשש שקורבן הרצח גם נאנסה ]204 .]זוהי אינדיקציה חזקה לחפותו: הנאשם לא יודע שקורבן הרצח כלל לא נאנסה, משום שכנראה לא הוא הרוצח. הנאשם הסביר בעקביות כי הגם שהסכים להודות ברצח שלא ביצע, לא היה מוכן להודות באונס שלא ביצע, משום שאונס זה עבורו ”טאבו“. אך השופטים הנשלטים על-ידי הקונספציה המוטעית של אשמת החשוד זוקפים גם זאת לחובתו, ורואים ב“התעקשותו“ על הגרסה שלפיה לא אנס את הקורבן, ידיעה של פרט מוכמן, התומכת גם היא בהרשעתו ]316-319 ,335 .] זאת ועוד: בית-המשפט אף מסווג זאת כ“פרט מוכמן בעל משקל גבוה“ ]334 ]חרף העובדה שההסתברות שנערה שנרצחה לא נאנסה איננה נמוכה.

ט. שופט מול תובע

לצערי, עלי לציין כי פסק-הדין העיקרי – שכתב ראש ההרכב השופט יצחק כהן ושאליו הצטרפו השופטים חיים גלפז ואסתר הלמן – כתוב מתחילתו ועד סופו באוריינטציה מוחלטת של תובע המבקש לשכנע כי הנאשם אשם ולא באוריינטציה של שופט. אנו מצפים כי כל טענה – הן טענות התביעה והן טענות ההגנה - תוצג באופן הוגן, עם פתיחות לקבל אותה, ורק לאחר דיון מעמיק שישקף התחבטות אמיתית, יגיע השופט למסקנתו. והנה, כל אחת מטענות ההגנה מובאת בקיצור נמרץ של משפטים בודדים ובדרך-כלל ללא ציטוטים תומכים מסיכומי ההגנה, ומייד אחריה מובאים עמודים שלמים של פירוט המבוסס כנראה על סיכומי התביעה, הבא לסתור את הטענה. דוגמא נוספת לאוריינטציה זו: על טענה של הסניגור שהועלתה לראשונה בשלב הסיכומים )ושתוזכר בהמשך(, כותב השופט כי זו טענה מקוממת ]234 .]מדוע מקוממת? ואת מי מקוממת? את שתי התובעות – ייתכן. אך מדוע גם את השופט? ואולי טענה זו – הגם שהועלתה בשלב מאוחר – היא היוצרת את הספק הסביר המחייב זיכוי? דוגמא נוספת לעניין האוריינטציה היא שכמעט בכל ציטוט מחומר החקירה מובלטות ומודגשות רק המלים התומכות במחשבה שהנאשם משקר )בדרך-כלל( או אשם )לעתים רחוקות( וכמעט לעולם לא מודגשות או מובלטות המלים המעוררות ספק באשמה )להערכתי יש לא מעט כאלה(. בדומה, היחס אל מומחי התביעה טוב והיחס אל מומחי ההגנה פחות טוב; היחס אל עדי התביעה טוב והיחס אל עדי ההגנה פחות טוב. כך, למשל, עיתונאי שהעיד כי מדובב א‘ סיפר לו שמדובב ב‘ התפאר באוזניו שהפליל את זדורוב הפללת- שווא הוקע כשקרן ]96-99]15 .בדומה, בעוד ששקרי החוקרים לנאשם כי יש כנגדו ראיות מדעיות אינם מוקעים בפסק-הדין, חרף הסכנה הידועה כי יובילו להודאת-שווא, התחזות של סניגורית לשליחה מטעם המשטרה בפני בעל חנות שבה כנראה קיבל המדובב הטבות מהמשטרה, כשמטרת ההתחזות היא חשיפת האמת, מוקעת בפסק-הדין בחריפות ]100.]

י. הרשעה ברצח מול הרשעה בעדות שקר

ברוח זו אף מקדיש השופט יצחק כהן כבר בחלקו הראשון של פסק-הדין עשרות רבות של עמודים כדי לשכנע את הקוראים שהנאשם הוא שקרן16 .למקרא הציטוטים הרבים שביניהם משווה השופט בסבלנות אין קץ רק כדי לתמוך במסקנתו כי הנאשם שיקר מפעם לפעם, מתעורר הרושם שהעבירה שבה מואשם זדורוב היא עדות שקר. אך הרי מדובר בעבירת הרצח. לא כל השקרנים רוצחים. פסק-הדין צריך לשכנע אותנו שזדורוב הוא הרוצח. פסק-הדין שכנע אותי שזדורוב שיקר או טעה מפעם לפעם17 .האם ניתן לצפות אחרת מאדם המואשם ברצח – בין אם ביצע אותו ובין אם לאו? פסק-הדין לא שכנע אותי – וודאי לא מעבר לספק סביר כנדרש )קרוב ל-%100 של ודאות( – כי זדורוב הוא הרוצח. זאת ועוד: שילוב ה“ממצא“ של בית- המשפט כי הנאשם הוא שקרן מניפולטיבי עם הקונספציה המוטעית של ”אשמת החשוד“ ושל אמיתות ההודאה, מוליך לתוצאה הטאוטולוגית הבאה: כל אמירה של הנאשם התואמת את גרסת התביעה נחשבת אמיתית ומחזקת את האשמה; כל אמירה שאיננה משתלבת עם גרסת התביעה מוכרזת כשקרית וכמניפולציה. גם כשהנאשם נמנע מלהשיב הדבר מתפרש לחובתו. לבסוף, אם זדורוב כל-כך שקרן, מדוע עלינו להאמין לו שרצח את הקורבן, וזאת כשאינו מסוגל לתמוך את הודאתו בחשיפת ממצא משמעותי אחד שאינו ידוע לחוקריו?

יא. ים הספקות

גם לאחר קריאה מעמיקה של 456 עמודי פסק-הדין, עדיין מזדקרים כצוקי גיברלטר לא מעט ספקות. אזכיר כאן רק את חלקם: הסכין שבה בוצע הרצח לא נמצאה מעולם – חרף ההודאה. על כך אומר בית-המשפט שזדורוב כנראה השמיד את הסכין. בזירת הרצח נמצאו 65 טביעות אצבעות – אף אחת מהן איננה של זדורוב. לכאורה יכול היה ללבוש כפפות ]260 ,]אך הנחת התביעה והנחת בית-המשפט היא שדובר ברצח בלתי- מתוכנן. בנוסף, חלק מטביעות האצבע נמצאו כנראה על גבי דם – ולפיכך נראה כי נוצרו סמוך לאחר הרצח, ואינן של זדורוב ]261-262 .]על הרצפה, על מכסה מושב האסלה, על מכסה מיכל ההדחה ועל הקיר המפריד בין תאי השירותים )נתיב המילוט שלאחר נעילת התא מבפנים – לפי גרסת התביעה שאומצה בפסק-הדין( נמצאו טביעות נעליים מוכתמות בדם - שאינן של זדורוב ]263( ]לטביעות הנעל על מכנסי הג‘ינס של הקורבן נגיע מייד(. בידה הקפוצה של הקורבן נמצא שיער – שאינו של זדורוב ]252-259 .]בחתך בחולצת הקורבן נמצאו ממצאים ביולוגיים – שאינם של זדורוב ואינם של המנוחה ]271 .]על הקיסם שלטענת התביעה שימש לחבלה במנעול המקלט שבו עבד זדורוב נמצא חומר גנטי – שאינו של זדורוב ]344 .]נעליו של זדורוב נבדקו במעבדה ולא נמצאו עליהם סימני דם ]266 .]כדי להדוף את טענת ההגנה כי המשטרה התרשלה בחקירתה, מציין בית- המשפט כי נבדקו לא פחות מ-150 ממצאים ביולוגיים שנמצאו בזירה ובסביבתה ]400 .]אך אף אחד מהם אינו של זדורוב. נערכה ”בדיקה ויזואלית“ של גופו העירום של הנחקר בניסיון למצוא שריטות או חבלות ולא נמצא דבר ]162]18 . מהי התייחסותו של בית-המשפט לכל ”החורים השחורים“ הללו? שוב ושוב חוזר השופט יצחק כהן על ההלכה שלפיה בעוד שהימצאותה של ראייה מדעית היא משמעותית מאוד, לאי-הימצאותה אין חשיבות ]260 ,270 ,272 ועוד[. למעשה, לפי שיטתו של בית-המשפט, נראה כי כל אחת מהבדיקות המדעיות עשויה רק לתמוך בהרשעה, אך לא בחפות – גם כשמחפשים ולא מוצאים ממצאים הקושרים את הנאשם לעבירה או לזירתה ]344]19 .אך האם הלכה זו עומדת במבחן ההיגיון? נראה כי מן הבחינה הלוגית, כל אימת שיש משקל משמעותי לקיומו של ממצא, חייב להיות משקל – ולו רק קטן – להיעדרו של ממצא. והרי בעוד שכדי להוכיח אשמה נדרשת וודאות של %99 ,הרי שלשם יצירת ”ספק סביר“ די ב-%1( אם נפשט כללים מורכבים יותר ונכמת אותם( – כלום לא נוצר כאן ספק כזה? והאם ההלכה הנ“ל כל-כך רחבה עד כי היא משתרעת גם על פני כל-כך הרבה חוסרים? האין הכמות הופכת בשלב מסוים לאיכות? והאין די בה ליצירתו של ”ספק סביר“ המחייב זיכוי? דרך התמודדות נוספת של בית-המשפט עם ממצאים ועובדות שאינם תואמים את גרסת התביעה היא באמירה: ”דומה, כי יש שאלות כאן שתישארנה לעולם פתוחות“ ]413 ,264.] לבסוף, כנגד גישה זו של בית-המשפט, המתמקדת בחיפוש ”דבר מה נוסף“ שיתמוך בקונספציה של אשמת הנאשם ושל אמיתות ההודאה, ברצוני להציב את גישתו החדשה והמרעננת של שופט בית-המשפט העליון ניל הנדל, שקבע לאחרונה, בפסק-הדין בפרשת וולקוב, כי יש לבחון ”האם קיימים גם ’דבר מה חסר‘ או דבר מה סותר‘”20 ,אשר פועלים בכיוון של חפות, או בכיוון של ספק באמיתות ההודאה. הפעלת מבחן זה צריכה להביא לזיכויו של זדורוב.

יב. אין מניע

אנרגיה רבה השקיעה התביעה במציאת מניע לרצח. גרסאות שפורסמו במהלך החקירה, כגון שהנאשם רצח את הקורבן משום שדרשה ממנו סיגריה וכשסירב קיללה אותו ]436 ,]הופרכו משהתברר כי תאיר ז“ל לא הייתה מעשנת ולא נהגה לקלל. בית-המשפט מציין נכונה שהמניע איננו אחד מיסודותיה של עבירת הרצח ]406 .]אך ההיגיון הוא אחד מיסודות מחשבתנו. וכשמדובר באדם נשוי, אב לתינוק, ללא עבר פלילי, שהגיש בקשה להתאזרח בישראל, שלא הכיר את הקורבן, אנו נוטים – בהיגיון ובצדק – לייחס חשיבות להיעדרו של מניע. נראה שגם לתביעה ולשופטים הפריע היעדר המניע, עד כדי כך שהשופט יצחק כהן מקדיש שבעה עמודים מפסק-הדין ]-367 360 ]לתיאור ממצא המשטרה שלפיו נעשתה גלישה לאתרים עם תמונות פורנוגרפיות מהמחשב של הנאשם. מעניין שבעוד שבית-המשפט דוחה עדויות של מומחים מטעם ההגנה תוך תקיפת עצם מומחיותם, הוא מוכן לקבל הערכות של שוטר שבדק את המחשב )שלו מייחס השופט את היכולת מרחיקת הלכת הבאה: ”קולט במסגרת תפקידו אפיונים של אנשים לפי מחשבם“ ]360 )]שלפיהן יש לנאשם פנטזיה לראות נשים צעירות )אם כי לא קטינות(. והרי השוטר איננו פסיכולוג. הנה לפנינו ”science junk ”נוסף; מונח שיבואר בהמשך. לאחר שמתקבלות מהשוטר אמירות כאלה, אולי אין זה פלא שגם השופט ממריא על כנפי הפסיכולוגיה וקובע - ללא תמיכה של חוות-דעת מקצועית כלשהי – כי הנאשם עבר בשיחותיו עם המדובב תהליך של ”תנועה מציר ההכחשה והאדישות לציר שנאה ואלימות“ ]408 ;]כי לנאשם ”תפיסת עולם מעוותת, בכל הנוגע ליצירת אינטראקציה בין אישית“ ]411 ;]וכי ייתכן שקללות הקורבן )אך כלל לא הוכח שקיללה ואף התברר שלא נהגה לקלל( ”הציתו את התבערה בנפשו האכזרית והמעוותת“ ]414 .]אכן, אם היה מוכח שזדורוב אכן רצח את הנערה, אף אני הייתי נוטה להצטרף לאמירות הללו, הגם שאף אני אינני פסיכולוג. אך מטרת פסק-הדין היא הרי לברר כראוי האם זדורוב הוא הרוצח, ולא להניח שרצח )שוב: הקונספציה המוטעית והמסוכנת של ”אשמת החשוד“(, ומכאן ללמוד שאישיותו איומה; וממנה לשוב וללמוד שרצח... זהו טיעון מעגלי, חסר בסיס בלוגיקה.

יג. הכך מוכיחים נטייה לאלימות?

כדי לבסס את הנטייה האלימה המיוחסת לאדם נטול עבר פלילי, מרחיקים התביעה ובעקבותיה השופט עד לריב אחים אלים שהתרחש כעשור לפני הרצח - עוד באוקראינה – בין הנאשם לבין אחיו. גם אם נקבל את גרסת התביעה שלפיה הנאשם הכה את אחיו מכות נמרצות )ולעניין זה יש לזכור כי ראשיתו של הדיווח על הריב היא בשיחה שבין מדובב לבין הנאשם בתא המעצר, כשידוע שעצורים נוהגים להפריז בעלילותיהם בפני עצורים אחרים כדי להרתיעם מלהתנכל להם(, מהו משקלה הראוי של תקרית זו בפסק-הדין? שורה? פיסקה? עמוד? מתברר כי השופט יצחק כהן מצא לנכון להקדיש לכך למעלה מ-14 עמודים רצופים בפסק-דינו ]346-360 ,]ולאחר מכן שב והזכיר זאת כפעם בפעם.

יד. טביעת הנעל – האומנם מדובר בבדיקה מדעית?

בית-המשפט עצמו קובע כי לבד מטביעת הנעל המיוחסת לנאשם, אין בזירה ראיות פורנזיות הקושרות אותו למעשה ]251 .] וכשהשופט חיים גלפז מסכם את הראיות העיקריות, הוא כותב, בעצם, רק על ההודאה )חרף חלוקתה על-ידי השופט לדברים בפני המדובב, דברים בפני החוקר ושיחזור(21 ועל טביעת הנעל ]451 .]נעבור אפוא לדיון בטביעת הנעל. בספרם של שיק, ניופילד ודווייר המנתח את 70 הזיכויים הראשונים במסגרת ”פרויקט החפות“, ממופים הגורמים המרכזיים להרשעות שווא. אחד מהם מכונה ”science junk.”22 דוגמא טיפוסית ל“מדע זבל“ היא השוואה שמבצע מומחה מבעד לעדשת המיקרוסקופ בין שערות שונות. משך עשורים קיבלו בתי-המשפט השוואות כאלה כמדע לכל דבר, ומומחי המשטרה והתביעה הביאו למאסרם של נאשמים רבים בדרך זו – גם בארצות-הברית וגם בישראל. אלא שכאשר התקדמנו ונוצרה האפשרות להשוואה גנטית, התברר שלא מדובר במדע של ממש ושכמה מה“מומחים“ נהגו בשרלטנות והטעו את השופטים. גם בפסק-הדין המרשיע את זדורוב ניתן ביטוי להתקדמות זו: בית-המשפט עומד על כך שלא מדובר במדע, אלא בהתרשמות של המומחה מהשערות שאותן הוא משווה, תוך בחינתן בעיניו ]254 .]אלא שבית-המשפט איננו מקיש מאמירה נכונה זו על השוואת טביעת הנעל, ומוכן לבסס עליה הרשעה. במה המדובר? מומחה-שוטר השווה בין סימני דם שנמצאו על מכנסי הג‘ינס של הקורבן לבין נעליו של זדורוב, והגיע למסקנה שקיימת התאמה. גם כאן לא מדובר במדע, וודאי לא מדע מדויק. גם כאן לא מדובר בנוסחאות מתמטיות ובחישובים תקפים, אלא אך ורק בהתרשמות המומחה-השוטר ממראה עיניו. יתרה מזו: משום שלא ניתן לראות את ההתאמה, צבע המומחה-השוטר עבור בית-המשפט אזורים מסוימים בתמונת המכנסיים ואזורים מסוימים בתמונת טביעת הנעל, כדי לסייע לבית-המשפט לראות. אלא שבעניין זה טען הסניגור כי נדרש לא מעט דמיון כדי למצוא התאמה ]231 .]ומדוע לא נבדקו טענות הסניגור כי העיגול שבכתם הדם שעל המכנסיים כלל לא שייך לטביעת נעל כלשהי, אלא מדובר בסימן שנוצר ממקש הניווט של הטלפון הסלולארי של הקורבן, אשר היה בכיס המכנסיים ]239 ;]וכי ”אם מניחים את שקף הטבעת הנסיון ]של הנעל[ באופן התואם לשלושת הפגמים בחלקו העליון השמאלי של הכתם, נמצא חוסר התאמה בין גבולות סוליית הנעל לגבולות הכתם בחלקו התחתון“ ]234 ?] גם אם הטענה האחרונה הועלתה רק בשלב הסיכומים, ניתן וצריך היה לברר אותה עד תום: בית-משפט שאיננו יורד לחקר האמת לא יוכל לעשות צדק. לבסוף, מומחה מטעם ההגנה חלק בעניין זה על חוות-הדעת של המומחה-השוטר. אלא שכרגיל בית-המשפט עולב במומחי ההגנה, בעצם מומחיותם23 וכתוצאה מכך גם בממצאיהם, תוך שהוא חולק שבחים למומחי-התביעה-שבעצמם-שוטרים. כך, למשל, גם העובדה ש“בחקירתו הנגדית אישר המומחה, כי מעולם לא העניק חוות דעת בתחום הטבעת נעל למשטרה או לתביעה“ ]221 ,227 ]משמשת לקעקוע מומחיותו של מומחה ההגנה. כלום לא רוב מומחי ההגנה לוקים ב“ליקוי“ כזה? מדוע זה בכלל נתפס כליקוי? אולי יש לתפוס את העובדה שמומחה התביעה פעל כל חייו המקצועיים להרשעת נאשמים ומעולם לא נתן חוות דעת לסנגוריה צריכה לשמש לפיחות באובייקטיביות של חוות-דעתו? כך או אחרת, לאחר שבית-המשפט קובע כי מומחה המשטרה מקצועי יותר ממומחה ההגנה, הוא מעדיף את חוות-דעתו ומבסס עליה הרשעה, חרף העובדה שמדובר בעצם בהתרשמות של המומחה ממראה עיניו )שכאמור מצריך צביעה כדי להביאו גם לעינינו(. מה היה מחליט בית-המשפט לו הוגשה חוות-דעת של מומחה שלישי, בכיר משני המומחים גם יחד? סביר להניח שיש בעולם מומחה כזה. סביר להניח שאז היינו מקבלים פסק-דין שונה. ככה זה כשלא מדובר במדע, אלא ב“מדע זבל“ שאסור לבסס עליו הרשעה, ובכל מקרה לא מדובר במדע מדויק. נראה כי אילו נבחן כראוי ה“מדע“ שהציע לבית-המשפט מומחה התביעה השוטר שור במבחני הקבילות הידועים שנקבעו לראיות מדעיות בהלכת 24Frye ולאחר מכן בהלכת 25Daubert ,ייתכן שחוות דעתו לא הייתה מתקבלת כמדע אפילו על-פי הלכת Frye ,הדורשת הסכמה רחבה בקהילייה המדעית הרלוואנטית, ולא נכון היה לקבלה על-פי ההלכה המאוחרת יותר Daubert . הלכה זו מנחה את השופטים להיות שומרי השער שימנעו כניסת ראיות לא מדעיות המוצגות באופן מטעה כמדעיות אל בין כותלי בית-המשפט והדורשת שראיה והתיאוריה שעליה היא מבוססת תהיינה ניתנות לבדיקה אמפירית ולהפרכה כדי שהראיה תיחשב למדעית26 .איזו בדיקה אמפירית ואיזו הפרכה תיתכנה מול הקביעה האפשרית לפי הסולם שעליו מסתמך המומחה- השוטר שור ”זאת הנעל“ או מול קביעתו כי ”אפשרי בהחלט“ שמדובר בטביעת הנעל של הנאשם או מול קביעתו כי צירוף הטביעות מוליך לדרגה הגבוהה ”קיימת סבירות גבוהה“? בית- המשפט מייחס משקל עצום וחורץ גורלות לסולם שבו השתמש המומחה-השוטר: ”שימוש בסולם דרגות אחיד וקבוע הינו מקובל בכל ענפי המדע הפורנזי... אי שימוש המומחה קופר ]המומחה האנגלי שהעיד מטעם ההגנה, ב.ס.[ בסולם דרגות כלשהו, מערער את יסודות חוות דעתו“ ]229 .]אלא שהדרגות השונות הן בעצם הערכות סובייקטיביות מאוד של המומחה, שאינן פרי ניסוי או חישוב הניתנים לבדיקה ולהפרכה27 .האם עצם קיומה של דרגת הוודאות המוחלטת ”זאת הנעל“ איננו מלמד שהמומחים המקבלים סולם זה אינם זהירים ואולי אף שרלטנים? ועל בסיס הערכה סובייקטיבית זו על הנאשם לרצות מאסר עולם. בנוסף, המומחה-השוטר אינו מספק לבית-המשפט את שיעור הטעות . של הבדיקה )rate error ,)כנדרש על-פי הלכת 28Daubert לאחרונה פורסם הדוח המקיף ביותר באשר לראיות פורנזיות, על- ידי הגוף המהווה את ”האורים והתומים“ בתחום זה – לכל הפחות בארצות-הברית: Needs the Identifying on Committee Strengthening, Community Sciences Forensic the o d Path A: States United the in Science Forensic )2009, 18. Feb Sciences of Academy National .)הדוח מתייחס גם להשוואה של טביעות נעליים וקובע במפורש שאין לה ביסוס מדעי. בין היתר, קובע הדוח )ע‘ 17-5:) number the regarding consensus no is there, However” positive a make to needed characteristics individual of of aware not is committee the and, identification individual or class of variability the about data any of reliability or validity the about or characteristics is it, studies population such Without. method the that characteristics of number the assess to impossible of degree particular any have to order in match must “.impression the of source the about confidence דוח זה כלל לא נדון במשפטו של זדורוב. האסמכתא המדעית ביותר שהוצגה בו הוא מאמר בעברית שכתב המומחה-השוטר ירון שור עצמו29[ 253.] לבסוף, אל מול טביעת הנעל הנטענת על גבי מכנסי הקורבן, לא נמצאה טביעת נעל כלשהי של הנאשם על הרצפה או על מושב האסלה או על מיכל ההדחה או על הקיר שבין התאים, חרף העובדה שנמצאו שם טביעות נעליים אחרות ]210 .]שמא ריחף באוויר?

טו. חשודים אחרים כמשל

מעניין גם להשוות בין החשדות הלא חזקים שהיו כנגד זדורוב עד שהודה, לבין חשדות שהיו כנגד אחרים. כך, למשל, התברר כי נערה המכונה בפסק-הדין ל.ר. קיבלה דקות לאחר הרצח מסרון )הודעת SMS )במכשיר הטלפון שלה, שבה נכתב: ”לדעתי דווקא הראשון להידקר זה הם...מה איתך מתוקה איך את מרגישה“ ובעקבות כך הפכה לחשודה במעורבות ברצח ]389 .] בנוסף, הייתה שמועה כי ”ל.ר. ציירה זמן קצר עובר לרצח ציור בו אישה מתה בשירותים“ ]390 .]מעבר לשמועה, מורה בבית- הספר העידה כי מורה אחרת סיפרה לה כי שבועיים לפני הרצח ציירה ל.ר. ציור שעסק ברצח. ”עוד הוסיפה העדה בחקירתה הראשית, כי ’מה שאז הקפיץ אותי היה שהיא אמרה שהילדה עם שרשרת עם תליון של סכין גילוח ושהיא אפילו נפצעה ממנו...‘“ ]391 .]אומנם התברר שהמורה האחרת רק שמעה מתלמיד כי ל.ר. ציירה ציור של אישה שרוצחת ילדה בשירותים, עם צבעים אדומים, ולא ראתה את הציור בעצמה ]391-392 .]ל.ר. נהגה ללבוש שחורים ולענוד אביזרים שונים, שהיו שפירשו אותם כסמלים של כת השטן. לאחר הרצח ונוכח השמועות הקשורות אליה, עזבה הנערה את בית-הספר ]394 .]לא הבאתי סיפור זה כדי חלילה להחשיד את הנערה ל.ר. ברצח. בית-המשפט דן בחשדות אלה ואיננו מתרשם מהם. אך נניח שהיו חוקרים את הנערה בתנאי המעצר שבהם הוחזק זדורוב, והיו משקרים גם לה שמצבה אבוד שכן יש שלל ראיות התומכות באשמתה, לרבות ראיות מדעיות. האם לא ייתכן שגם היא הייתה נשברת ומודה בפשע שלא ביצעה? ואם הייתה מודה, ולנוכח החשדות נגדה – שאינם נופלים מאלה שיש נגד זדורוב מלבד הודאתו – במי היה בוחר בית-המשפט כמועמד/ת המתאימ/ה להרשעה?30

טז. אחרית דבר – הצורך בשינוי ההתייחסות להודאות

פסק-הדין איננו משכנע כי אשמתו של זדורוב ברצח הוכחה מעבר לספק סביר. כדי להתמודד כראוי עם הסכנה האיומה של הרשעת חפים מפשע על בסיס הודאות-שווא, על הכנסת לקבוע בחוק כי לא ניתן להרשיע אדם על סמך הודאה, אלא אם יש ראיה עצמאית נוספת, בדרגה של ”סיוע“ חזק, הקושרת את הנאשם לביצועו של הפשע. עד לשינוי החוק ימשיכו כנראה חלק מפסקי- הדין להיראות כמו פסק-הדין האחרון: מאות עמודי מלל הבאים במקום ראיות מוצקות המוליכים להרשעה ולמאסר עולם.