בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע פ 7939/10

בבית המשפט העליון  בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ   7939/10

לפני:        

כבוד השופט י' דנציגר

כבוד השופט י' עמית

כבוד השופט צ' זילברטל

המערער:

רומן זדורוב

        

                               נ  ג  ד

המשיבה:

מדינת ישראל

ערעור על הכרעת דין מיום 14.9.2010 ופסק דין משלים  מיום 24.2.104 שניתנו על-ידי בית המשפט המחוזי בנצרת בתפ"ח 502/07.

תאריך הישיבה:

כ"ו בתשרי התשע"ה (20.10.14)

מזכיר הרכב

בן חי

קלדן:

מרק גודובסקי

בשם המערער:

עו"ד ד"ר אלקנה לייסט; עו"ד אביגדור פלדמן; עו"ד ימימה אברמוביץ; עו"ד ענת שמעוני

בשם המשיבה :

עו"ד תמר בורנשטיין; עו"ד איתמר גלבפיש; עו"ד נעימה חנאווי; עו"ד שילה ענבר        

                                פרוטוקול

כבוד השופט י' דנציגר: אנחנו נקיים את הדיון באופן הבא: ההגנה מקבלת עכשיו 3 שעות תמימות להציג את טיעוניה, בשונה מהרכבים אחרים אין לנו התנגדות שהדיון יפוצל באופן שחלק מהדיון יערך ע"י עו"ד לייסט וחלק ע"י עו"ד פלדמן. אנחנו נעשה הפסקה בשעה 12 של כחצי שעה ולאחר מכן המשיבה תקבל פרק זמן דומה ואנחנו מקווים שנצליח לנצל את היום במלואו ולסיים את הדיון. בשעה 4 קבוע לנו תיק נוסף ואנחנו עדיין לא יודעים מה נעשה, במידה ונגמור עד השעה הזאת אין קושי ובמידה ולא אז נעשה הפסקה לצורך התיק ונמשיך לאחר ההפסקה.

הערה נוספת, את הטיעונים של שני הצדדים נשמע בהתבסס על החומר שנמצא לפנינו, אנחנו לא מחליטים לגבי הבקשה או ההודעה שניתנה ע"י המשיבה ולא לתגובת המשיבה, בשלב זה.

עו"ד פלדמן: אני אתחיל בכמה מילות פתיחה לתאר את סדר היום שלנו בטיעוני ההגנה. כפי שכבר הודענו בדיון קודם ד"ר לייסט ואנוכי חילקנו בינינו את הטיעון לפי נושאים. חברי יעסוק בכל הצד הפורנזי של התיק או ספציפית יותר בשאלת הסכין המשוננת או החלקה ובשאלת טביעות הנעל שנמצאו או לא נמצאו. אני אעסוק בבחינת ההודעות של המערער ואסקור מהר ככל שאוכל את הדינאמיקה של ההודעות אל מול הכוחות שפעלו על המערער במהלך הודאתו הן בבחינת חוקרי המשטרה, עם דגש מיוחד על פעולתם של המדובבים, אנחנו נבקש להציג שמדובר בתנועה משולבת של מדובבים וחוקרים שהביאו אותו בסופו של דבר, וזו התיזה המרכזית שלנו והצגנו אותה בהודעת הערעור, הביאו אותו בסופו של דבר להאמין באופן מלא או חלקי, לעיתים, שהוא אכן ביצע את אותו הרצח שמטיחים בפניו כל העת. נראה את הדברים כפי שהם מתפתחים וכמובן שאעסוק בהלכות המשפטיות שעוסקות במה מותר ומה אסור בתחבולות משטרתיות. מאחר והערעור שלא אני הגשתי אותו אלא הסנגוריה, הוא להערכתי ממצא וטוב וכולל פסיקה ולא ארחיב יותר אלא בכיוון הדינאמיקה.

עו"ד לייסט: אני אנסה בדברים הבאים לשכנע את כבודכם שלמעשה העקבות המזכות שנמצאו בתא מעוררות הרבה יותר מספק סביר באשמתו של המערער ובמהלך הדיון אני אנסה להראות שהסיבה היחידה שמנע בית המשפט כנגד מתן משקל מהותי לאותם טביעות מחזקות, חוו"ד דעתו של רב פקד שור היא סיבה שאיננה יכולה לעמוד. במהלך הדברים אני אדבר גם על הראיה הפורנזית של הסכין והחבלות בראש. וכך תיסקרנה הראיות בקשר לעניינים הפורנזיים העיקריים.

אתחיל בנושא הראיות המזכות. לא סתם, אנחנו חושבים שצריך להתחיל לא בהודאה אלא בראיה פורנזית פשוטה שנמצאה בזירת הרצח בתוך תא השירותים, כזכור תאיר ראדה ז"ל נמצאה בתוך תא שירותים שנעול מבפנים ונמצאו 3 טביעות נעליים, על מושב האסלה, מיכל ההדחה וגבוה על קיר שמפריד בין התא השני והשלישי וכולם מסכימים שהטביעות אינם מתאימות לנעליו של זדורוב שלבש באותו יום. מסכים לכך מומחה המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט המחוזי ואנחנו סבורים שטביעות הנעל האלה, כמו בסרט שהיה מצולם בעת הרצח, יש פוטנציאל של ספק סביר אינהרנטי. הטביעות האלה שמסמנות מסלול יציאה מעתה, מסמנות מסלול יציאה של מישהו אחר. בוודאי קיים ספק סביר שהטביעות הן נעליו של הרוצח האמיתי. אומר בית המשפט, בית המשפט קצת שינה את התייחסותו ואמר שיש דברים שלעולם לא נדע ובהכרעת הדין השניה אמר שנדע גם נדע שאלה המחלצים. אנחנו סבורים שאלה לא יכולים להיות המחלצים ובוודאי שיש ספר סביר שזה לא המחלצים מהסיבה הפשוטה. כל המחלצים נשאלו וזה לא הם. יותר מזה נבדקו נעלים, ואני מפנה לת/95 שזה מסמך שבו המשטרה מפרטת. רק שניים נכנסו וגם ארבל, סה"כ 3. זה לא הנעליים של אף אחד, אבל חשוב מכך לאף מחלץ אין אינטרס לשים את רגלו על הקיר בין התא השני לשלישי, אין שום סיבה שמחלץ יצא מהתא במסלול שהטביעות מסמנות. מילא אם היתה טביעה על מכסה האסלה, שם יכול להיות שבמסגרת הניסיונות לחלץ ולהזיז בסדר. אבל על מיכל ההדחה הגבוה ובין שני הקירות אין שום סיבה שכך יעשה מחלץ. אומרת הפרקליטות שאולי אחד המחלצים כך נהג ושכח. נראה לנו שזה נימוק קצת רחוק ולכן יש פה דדוקציה לוגית פשוטה. אם יש 3 טביעות שכולם מסכימים שהם לא של רומן זדורוב ויש ספק סביר אז כנראה שהמערער הוא לא הרוצח לדעתי ברמה גבוה. אגב, אולי אומר משהו על התיאוריה שמדובר במחלץ, חשוב לומר, אני מפנה לת/50 ות/51 יש שם שתי בנות שמספרות שראו גם על הרצפה בתא השלישי בערך בשעה 3 דם וכאילו מישהו דרך עליו. זה סמוך לאחר הרצח, אנחנו יודעים שהמנקה עבר שם וזה מצטרף לתזה שהטביעות האלה חלפו בתא הזה סמוך לשעת הרצח ולא לשעת החילוץ.

אנחנו חושבים שיש ממש ספק אינהרנטי. אני מפנה לע"פ 3751/11 לעניין אבו תרש, שם בית המשפט העליון דן למעשה, זה מקרה מאוד דומה, ברור שלכל מקרה יש מערכת ראיות משלו, שם זה תיק הריגה ומה שמפליל את הנאשם זה עדות ישירה, יש שם גם כתמי הדם של המנוח שנמצאו אצל המערער באוטו. התנהגות מפלילה שהתמצתה לבריחה למספר ימים מאז הרצח ושם כמו פה קובע בית המשפט המחוזי שהוא שיקר כשהכחיש. היו שם 3 כתמי דם בזירת הרצח, בתוך המכונית ומחוץ למכונית ובית המשפט המחוזי אמר שטוב, נכון שי 3 כתמי דם האלה, אבל יש ראיות כל כך חזקות של משקל נגד ולא נתן את המשקל של הספק הסביר. בא בית המשפט העליון ואמר שברגע שיש 3 כתמי דם, שהם לא של המנוח ולא של המערער, זה משנה את כל התרחישים, יש פה פוטנציאל לזיכוי. שם היה חשש לריב חמולות, אמרה התביעה שאולי מישהו עזר למנוח, כלומר ההיתכנות שזה הרוצח פחות גדולה מאשר פה. ועדיין בית המשפט העליון אמר שעל אף כל הראיה הישירה ומשקלי הנגד השונים הספק מנקה אותו, יכול היות שבמאזן הסתברויות הייתי מרשיע, אבל במשפט פלילי צריך לזכות. מה בכל זאת עומד כנגד הטביעות האלה? כמובן יש את ההודעה אבל היא בעייתית, די ברור שאם היתה הודאה ללא ממצא פורנזי, שהיא בעייתית כפי שעולה מהערעור, ממול ראיה פורנזית מזכה אני חושב שהכף היתה נוטה לכיוון הזיכוי. הבעיה היא, מה שהביא את בית המשפט להרשאה, זה חוות הדעת של רב פקד ירון שור שמנתחת 6 כתמי דם על הג'ינס וקובעת שצירוף ההסתברות משישה כתמי הדם מביא למסקנה של סבירות גבוה מאוד שהמערער דרך על הג'ינס. וזה אגב אני יכול לחלוק על ההגיון, אבל בוודאי שזה הגיוני שם המערער דרך על הג'ינס ואם יש טביעות אחרות אפשר להבין את ההרשעה. הפרקליטות שינתה בעיקרי הטיעון שלה ואמרה שלא משנה שזה של המערער זדורוב, כל טביעות נעל על הג'ינס פוגעת בראיות המזכות ואני חושב שזה לא נכון. כדי לסתור את הספק הסביר האינהרנטי חייבים להוכיח שאלה טביעות הנעל של המערער. גם קביעה שיש טביעות מזכות ב 100% לדעתי לא מכהה את הספק, רק קביעה שהמערער עצמו, ולא אדם אחר, כי אם אדם אחר, אולי יש שם 2 רוצחים, ואם יש 2 מערכות של טביעות, אחד על הג'ינס ועוד אחת חשודה על מסלול היציאה השני והיא לא של המערער בוודאי יש פה ספק. הפסקה שלאחר זאת אקדיש כדי להראות שאי אפשר ולו דבר על אותה חוות דעת של פקד ירון שור. לפני שאעשה זאת אעשה הפסקה קטנה ואעבור לנושא הסכין והחבלות בראש. אעשה את זה כי אלו נושאים יותר קצרים ואני חושב שהדיון של בית המשפט בנושא הסכין והחבלות בראש מבחינת הטעויות ודרך הנמקה מוטעית שאנו טוענים לה אני סבור שהוא אנלוגי ומדגים בצורה טובה את הטעויות בנושא תביעת הנעל.

אעבור לנושא הסכין,  על גופתה של המנוחה נמצאו מספר חתכים, בהודאתו אמר המערער רומן זדורוב שהוא ביצע את הרצח באמצעות סכין יפנית, אנחנו נטען שכך הובא לומר, אנחנו חושבים שעניין הסכין הוא בעל משקל גדול בהודאה, וגם בית המשפט קמא ראה את זה כך בהכרעת הדין הראשונה ומציין את שימוש הסכין כמבחן הזדמנות ובוודאי שגם בתהליך השכנוע של המערער שביצע את הרצח, בעצם זה שהסכין היתה תלויה על חגורתו כל יום העבודה היה משקל גדול.

יש בניתוח של ההחלטה הפורנזית של בית המשפט 3 מוטיבים לכל אורך הראיות הפורנזיות. הראשון הוא שיבוח ומתן נאמנות למומחי התביעה, ביקורת קשה על מומחי ההגנה וזאת תוך כדי הפעלת אותן אמות מידה, מוטיב שני זה הנחת המבוקש ומוטיב שלישי, ואני מצטער לומר את זה, יש חוסר בקיאות בראיות עצמן של בית המשפט כשמשווים את הראיות והפרוטוקול רואים שיש חוסר התאמה ברורה.

אפתח בנושא הסכין, התיזה שלנו בעניין הזה היא מאוד פשוטה, החתכים בגוף כולם למעט אחד אי אפשר לדעת מאיזה סכין  נעשו. המדע של הרפואה המשפטית לא יכול להגיד לנו, יש מקרים נדירים שיכול להגיד ואחד המקרים זה החתך בסנטר, ויש שימני שינון א' ב' וג' ואלה סימנים מובהקים על פי הספרות של ביצוע באמצעות סכין משוננת שבלתי אפשרי ע"י סכין יפני. המחלוקת היא כזאת, האם החתך בנסתר יכול היה להיעשות ע"י סכין יפנית כפי שטוענת התביעה או לא כפי שאנחנו טוענים. כביכול הדעה השולטת של בית המשפט היתה שד"ר זייצב אומר בוודאי, ד"ר פרומן אומר את שלו וד"ר קוגל חשב בית המשפט והיה סבור שד"ר קוגל סבור כפי זייצב והיום אנחנו יודעים שהעובדות אחרות. אני כהערה מקדמית רוצה להגיד את הדבר הבא, ד"ר זייצב מעולם לא דן בחתך בסנטר ולא דיבר על זה שנעשה בלהב יפני, מעולם זה לא קרה. בית המשפט בא ואומר בפסקה 30 שהתרשם מאופן העדות, לא רק חוות הדעת. אז בודקים את הפרוטוקול ובעדותו לא אמר על כך דבר וחצי דבר. בסוף חקירתו הגיש את ת/605, ת11 זה החתכים בגופה ויש את ת/65 שלעניין הסכינים. בחקירתו הנגדית, ייצג אז עו"ד שפיגל וההגנה עוד לא העלתה את התיזה של הסכין המשוננת ולא נשאל על כך מילה, כלומר עדות אין. בחוות הדעת כתוב בעמ' 17 בהכרעת הדין כותב בית המשפט קמא שד"ר זייצב כתב שכל החתכים יכלו להיעשות ע"י סכין יפנית, המילה כולם מודגשת ע"י בית המשפט קמא. כבר מההתחלה זה קצת מוזר שד"ר זייצב לא מתייחס, כולם מסכימים שהוא מדבר באופן כללי ולא מתייחס פרטנית לחתך הזה. כשאנחנו בודקים את ת/605 אבוי לא כתוב כל החתכים כולם אומר ד"ר זייצב שהתבקש לבדוק האם התבצעו ע"י סכין יפנית ואומר שבוצעו חתכים ולא החתכים, כלומר אין לנו שום התייחסות כללית לכל החתכים, לא בכת ולא בע"פ. למעשה אין למדינה שום חוות דעת שמדברת על חתך בסנטר. אני לא מדבר על זה שבעוד העדות של ד"ר פרומן רזניק מתייחסת רק לזה ומנומקת בניגוד לחוות הדעת של זייצב שלא מנומקות. ד"ר זייצב פשוט לא התייחס לזה. כשבית המשפט אומר, כהתרשם מעדותו בעניין, ומתייחס לכל החתכים, ראינו שזה סותר את הראיות. בוא נראה איזה שיקולים לגויים – הבטחתי את הנחת המבוקש. האם ייתכן שזה סכין יפנית או לא. בא בית המשפט בפסקה 30 ואומר למה ד"ר זייצב הוא כל כך כן ומקצועי וד"ר פרומן רזניק היא מוטעה, כי ד"ר זייצב לא אומר דברים פוזיטיביים הוא אומר אולי, לנו זה נראה כמו כהנחת המבוקש, כל השאלה אם אולי או ברור שלא. לכן אי אפשר לייחס מקצועיות למישהו רק בגלל שאומר אחת התשובות. אני ממשיך בדפוס של בדיקת הלוגיקה, בפסקה 30 אומר בית המשפט על ד"ר פרומן רזניק איזה מומחית מוטה, למה היא מוטה לטובת ההגנה? כי היא ענתה לשאלה האם ייתכן שסכין יפנית גרמה, אומר בית המשפט למה לא לשאול האם סכין משוננת?

אם בודקים בעמ' 6 היא בוודאי גם שאלה האם ייתכן שהיא משוננת. אבל השאלה בכותרת האם ייתכן שהסכין היא יפנית, כי על זה המחלוקת. אני חשוב שבית המשפט בעניין הזה שגה.

לעניין חקרה אמת, לא ארחיב בזה כי המסכת כבר ידועה, חקר גדול של ד"ר פרומן רזניק הודגש שמאמנה המוערך על ידה ד"ר קוגל חושב הפוך ממנה וזה הוטח בה והוצג ראיון בערוץ 10 ואומרת ד"ר פרומן רזניק שהוא חושב כמוני. אנחנו סברנו שאם הביאו ראיון בערוץ 10 וחלק נכבד וכל כך חשוב שד"ר קוגל חושב הפוך ממנה אז תסכימו להביאו לעדות ונשמע מה הוא אומר. לא, הפרקליטות לא הסכימה ונעמה על הרגליים האחרות והמשיכה להביא ראיות לכך שהוא חושב הפוך ובית המשפט יצא מנקודת מוצא שאנחנו היום יודעים שהיא שגויה, שד"ר קוגל חושב הפוך והוסקו ממצאי מהימנות קשים נגד ד"ר פרומן רזניק זה עוד שגיאה שהייתה לבית המשפט קמא. אני חושב בכל הכבוד שחברי בפרקליטות נהגו שלא כהוגן, או שהיו צריכים לברר עם ד"ר קוגל ולהודיע עמדתו, והאפשרות האחרת שנרמזת מהתצהיר של ד"ר קוגן, שלפני הסיכומים ד"ר קוגל דיבר עם הפרקליטות אמר אבל הציגו מצב שעולה ממנו דברים אחרים ואני חושב שזה מאוד בעייתי. אני רוצה להתייחס בעוד ביקורות שהטיח בית המשפט בד"ר רזניק שלדעתי הם חסרות בסיס לחלוטין. אומר בית המשפט למה לא ראיתם את הסכינים שראה זייצב, ד"ר זייצב היה צריך לראות האם הסכינים של הנאשם יכלול לגרום, אנחנו שאלנו שאלה כללית האם סכין יפנית יכלה לגרום. אומר בית המשפט איזה רופאה מוטה, למה היא לא דיברה על החתכים האחרים בגוף, האבל היא לא נשאלה עליהם למה שהיא תציין אותם. הביקורת הזאת כל כך מוטעית כשאנחנו זוכרים שד"ר זייצב על החתך לא דיבר ובית המשפט מותך ביקורת על ד"ר רזניק שדיברה על החתך. כל השיקולים האלה הם מאוד בעייתיים ולמעשה היום מה שיש בפני בית המשפט זה את חוות הדעת של ד"ר רזניק שהביקורת עליה לא מוצדקת וחוות הדעת של ד"ר קוגל למול כלום.

אני אומר משהו שמאוד חשוב לנו, אני חושב שנעשה עוול לד"ר פרומן רזניק, הבוטות של פסק הדין שהתייחס אליה פעם אחת קבע שהיא תהנה מהספק כאילו היא נאשמת ופעם אחת כתב שהעדות נכבתה כאילו היה עניין של אלימות שנעשה בה ועוד התבטאויות קשות שלא היה להן בסיס. זה מזכיר את בג"ץ צירינצקי שבית המשפט לא שמר על הריסון המשפטי. ואני מבקש לא כסניגור של זדורורב אלא כמי שמכיר את ד"ר רזניק שהיא אדם ערכי מאוד, אני חושב שהביקורת לא נכונה והדברים של ד"ר רזניק נכונים ואני חושב שבית המשפט יציין שהביקורת לא היתה נכונה אפילו אם לא יקבל את עמדתה.

בנושא הזה מול חוסר חוות הדעת של התביעה יש את חוות הדעת של ד"ר קוגל ורזניק ולא אכנס לתוכנם אני חושב שהם ברורים וצירפנו תמונה של החתך ורואים את סימני השינון וגם התצהיר של ד"ר קוגל בפניכם.

כבוד השופט י' עמית: האם החתך בצד שמאל הוא בכל זאת אין בו משהו, גם הוא נמשך לצד שמאל, חתך ישר לא הקווקווים האלה. בית המשפט התרעם על "דר פרומן שלא התייחסה לצד השני, כי יש סימן פס רציף, אני ספרתי 8 לכל היותר 9 נקודות, זאת שאלה ראשונה.

שאלה שניה האם אותו ב' וג' שעליו מדברים האם הוא כל כך מובהק, גם פרומן וגם קוגל קראו לזה פצעי שפשוף התייבשות עור שטחיים מאוד, לי הייתה תחושה כשקראתי אותם שלא זה העניין.

עו"ד לייסט: הפרקליטות לא הביאה שום חוות דעת. כל הרעיון זה סברה שאנחנו צריכים שמישהו יגיד שיש בעיה. הכלל כפי שהם התוו שברוב החתכים אי אפשר לדעת, כנראה גם בצד השמאלי זה ניטראלי ואי אפשר לדעת שזה יפנית או משוננת.

כבוד השופט י' עמית: אנחנו קוראים לזה השמאלי מצד המנוחה. א' זה הקווקווים.

עו"ד לייסט: אין בפנינו חוות דעת שאומרת משהו ספציפי על אותו קו. מתוך חוות הדעת של פרומן וקוגל אני אומר שברוב החתכים אי אפשר לדעת הווי אומר גם בצד השני. מה שאנחנו יודעים זה לגבי שלושת צברי הפסים. לגבי ב' וג' הונח תצהיר של ד"ר קוגל מנהל המכון לרפואה משטית והוא אומר שלצברים ב' וג' יש משמעות.

עו"ד בורנשטיין: אני הבנתי בתחילת הדיון שאנחנו דנים כרגע לפי החומר שיש בפני בית המשפט, לא הבנתי האם בית המשפט מניח שגם חוות הדעת החדשה שהוגשה נמצאת.

כבוד השופט י' דנציגר: זה חומר שנמצא בפנינו על פי החלטה שלנו, ואתם כמובן מתנגדים. אנחנו אחרי שנשמע את הטיעונים כולם נצטרך לקבל החלטה בעניין בקשתם.

כבוד השופט י' עמית: לא נעלם מעינינו שזו חוות דעת.

עו"ד בורנשטיין: אני שומעת שאין חוות דעת מטעם התביעה, ויש חוות דעת של ד"ר קוגל.

כבוד השופט י' עמית: יש כאן התגלגלות מסוימת שאתם קצת מתעלמים ממנה, אבל לא ניכנס לזה. אדוני לקח נקודה נקודה בהכרעת הדין, לגבי הערות השופטת לגבי חוות הדעת של ד"ר פרומן, בסופו של דבר יש הלכות ידועות לגבי התערבות, חלק מהדברים היו להם תמיהות, אדוני רוצה לומר משהו על זה, שהיא לא קראה את חוות הדעת של קוגל ולא דיברה איתו על עניין זה והם כותבים את זה. זה זכותו של בית המשפט להביע תמיהות.

עו"ד לייסט: אני רוצה להתייחס לתצהיר של ד"ר קוגל ויש בו מעבר לאמירה, אני חושב כמו ד"ר פרומן רזניק לעניין של מה נכון מבחינת עמדתה, יש פה סוג של פוסט0מורטם לתמיהות של בית המשפט. אמרה ד"ר רזניק שמראים את הראיון בערוץ 10 והיא אמרה שמניחה שזה לגבי הצוואר ואמרו שזה מיתמם. אני אגב חושב שלבוא ולומר שעד מומחה משקר, זה בעיה. אף אחד לא בא לשקר. אני חושב שיש תשובות טובות לתמיהות האלה ואני לא חושב שאפשר להסיק מזה דברים לגבי ד"ר רזניק בוודאי שמצב הדברים שהפרקליטות לא עסקה בזה למרות שהיה לה את הזמן לעסוק בזה בוודאי בסיבוב השני כשנקבע שזה חשוב.

כבוד השופט י' עמית: זכותה לסבור שהיא לוקחת את הסיכון ותקעקע את חוות הדעת של פרומן והיא הצליחה.

עו"ד לייסט: היא הצליחה להביא לקביעות שגויות לדעתנו שחלקן שגויות לפי כללי ההגיון והנימוק של פסקי דין. יש הנחת המבוקש, חוסר בקיאות. אני מסכים שאם היתה עמדה של ד"ר זייצב שמנתחת את החתך בסנטר שאומרת שיכול להיות שזה נעשה ע"י סכין יפנית יכלו להסתפק בזה אבל הם לא אמרו כלום. כשבא בית המשפט העליון ואומר שזה אחד הנושאים שבגללו אני מחזיר, הפרקליטות לקחה סיכון ואמרה שלא הביאה כלום ותנסה להראות שמה שהסנגוריה הביאה זה לא נכון ותמנע מד"ר קוגל לבוא בכל מחיר. מה שיש בפנינו זה חוות דעת של ד"ר קוגל ותצהיר שיש לו סמכות של מנהל המכון לרפואה משטית, שאומר שאנחנו מראים את זה לסטודנטים. ברגע שהפרקליטות לא הביאה כלום מטעמה בנקודה שהיה לה זמן לעשות את זה. אני מזכיר את ע"פ 8080/12 רק כשיש אשם בנסיבות נדירות הם יכולים להגיד תודיעו לנו ונביא..

כבוד השופט י' עמית: אתם כותים בציניות שסכין יפנית לא מצמיחה שיניים. יש כאן הערת שוליים 190 שאומרים שהצגנו שקיימים גם להבין משונים לסכין יפנית ומפנים למוצג.

עו"ד לייסט: במהלך החקירה הנגדית אמרו ואם זה סכין יפנית שהצמיחה שיניים היא אומרת שזה סכין משוננת. הביאו לה דף מהאינטרנט, שהתנגדנו לו. אומרת התביעה שהבאנו לה דף מהאינטרנט ואפשר לראות שזה דף תעשייתי. מצאו סכינים אצל זדורוב וזה סכינים של רצף וזה יפנית רגילה. בגלל שלא היתה בפני בית המשפט חוות דעת רפואית אז הוא העלה כל מיני השערות שהתביעה אמרה בחקירה נגדית, אולי זה סכין יפנית שמרוב שימוש נהייתה משוננת, אולי עור הפנים זז, אולי המנוחה זזה.

כבר ד"ר רזניק אמרה שזה לא מוכר ולא ידוע בספרות ובית המשפט אומר שזה הגיוני ובא ד"ר קוגל ואומר שההסברים לא הגיוניים ואנחנו רואים פסים מקבילים.

כבוד השופט צ' זילברטל: זה במסגרת חוות הדעת ולא תצהיר.

עו"ד לייסט: דיברנו על הגנה מן הצדק ואני חושב שהפרקליטות הביאה על עצמה את המצב הזה. כל ההשערות צריכות להיות מבוססות על משהו והן לא מבוססות לע כלום. אני חושב שהמצב הראייתי הוא מול אפס ראיות של הפרקליטות יש 2 חוות דעת של ההגנה וד"ר זייצב לא ראה את פסים ב' וג'.

אני אדבר ממש בקצרה על נושא החבלות בראש, אנחנו טענו על פי העדות של ד"ר זייצב שיש 7 חבלות בראש, מה שד"ר רזניק חידדה ש 7 החבלות זה 7 מכות שונות והפרקליטות לא מתנגדת. בית המשפט אומר למה זה לא יכול לשחק לטובת ההגנה שזה סכין משוננת כי זה חתך בסנטר וזה חתך שולי יחסית לצוואר. ואם זה שולי אז זה גם ראיה שולית, לדעתי ההנמקה הזאת מוטעית, זה שזה חתך שולי לא משנה כל עוד ברור שנעשה ע"י הרוצח.

לגבי החבלות בראש, בהודעה אין שום דבר שיכול להציע שנעשו חבלות, בוודאי לא 7 חבלות, שמעיד על הטחה בראש בקיר, 7 זה זה מספר. בהודאה אין על זה ולא כלום. יאמר חברי, חוות הדעת של ד"ר זייצב ניתנה אחרי שכבר ניתנה ההודאה וזה לא בא לידי ביטוי בעדות.

כבר בסיכומים בהכרעת הדין הראשונה עו"ד שפיגל טען את זה ובית המשפט המחוזי אומר שלא מוכן לדון על זה כי לא חקר על זה. הולכים לפרוטוקול של ד"ר זייצב ורואים שהוא חקר. העדות של ד"ר זייצב לא ארוכה ואין בעיה לראות מה מופיע שם. פה יש הסכמה בין המומחים מה יש לטעות ולומר אבל עדיין בצורה באמת בעייתית בהכרעת הדין בית המשפט מבקר נמרצות את ד"ר רזניק שכביכול ד"ר זייצב דיבר על פגיות בחלק הנמוך וד"ר רזניק קבעה שהן בחלק הגבוה. היא כתבה קטע תיאורטי, הראינו, היא אמרה שכשזה גבוה זה איקס וכשלא זה וואי, והסכימה עם ד"ר זייצב. כל הביקורת של בית המשפט נובעת מטעות של ההבנה של הדברים שכתבה רזניק. אומר בית המשפט שהוא מתקשה להבין איך זה שיש 7 חבלות בראש מ 7 מכות שונות איך זה עוזר לסנגוריה ומוטב לטענה שלא נטענה מאשר נטענה. צריך לפעמים לכתוב כשה משהו מופרך, או פוגעים במישהו, אבל זה טענה ברורה מאליה, הפרקליטות אומרת שהמנוחה באופן בלתי רצוני או לא עשתה תנועות והמערער לא שם לזה. ברור שיש כאן בעיה, עצם זה שהוא אומר שהוא לא מבין איך זה יכול לעזור.

בעניין טביעות הנעל יש לנו 3 ראשי טיעון, המטרה שלי היא לראות שאי אפשר להסתמך על חוות הדעת של פקד שור, לא היה צריך להביא לא את קופר ולא את בודזיאק וגם בלעדיהם אי אפשר להסתמך על חוות דעתו של פקד שור. הענף השני של הטענה זה בית המשפט פסל את קופר ובודזיאק ונראה שלא ניסה להבין אותו. הטענה השלישית היא על פסק דין צבורה וקביעותיו שאין לתת משקל לחוות דעת של פקד שור.

אתחיל בנושא הקריסה לתוך עצמה של חוות הדעת. שלושת המוטיבים יחזרו. ירון שור בית המשפט הילל ושיבח אותו כמה הוא נאמן וזהיר ואת קופר ובודזיאק ביקר קשו. הביקורת המרכזית נגד קופר היתה שהוא לא הסתמך על סולם חוות דעת, בסוף הוא כן נתן ואמר שסביר ביותר שלא נעשו ע"י זדורוב ובית המשפט לא הכיר את הדרגה ולא הבין אותה. בית המשפט אומר וזה לכל האורך הוא אומר כמה הסולם חשוב ועל כמה חייבים ואומר שמי שלא משתמש בסולם זה יורד לשורשו של חוות הדעת ומאיין אותה. מה שאני רוצה לומר שהסולם של שור בעייתי ומטעה בצור כזאת שרק בגלל הסולם אי אפשר להסתמך עליו. זה לא הטענות במצגורה. שם טענו טענות כלליות נגד פרקטיקת השוואת טביעות הנעל על סמך דוח של הקונגרס בארצות הברית ועל סמך מאמר. זה טענות שצריכות לחול על כל המדע. שאל אותי בית המשפט למה אם זה כך ובמדינות אחרות זה כן כביל, ואני חוץ מלהגיד כי מציון תצא תורה לא היה לי באמת מה להגיד. הטענות שאני טוען עכשיו ונחשפתי אליהן רק בעיסוק תיק זדורוב ורק בעבודה בהשוואה בין הסולמות פתאום הבנתי שהסולם ששור השתמש בו הוא פשוט מטעה ובעייתי ולמעשה במצגורה לא דנו ב"לגופו של עניין" ובזדורוב אנחנו כן דנים לגופו של עניין ורואים איך זה גרם לבית המשפט לשגיאות, לא את מה ששור אומר בוודאי לא את מה שקופר אמר.

אני מגיש תמונות שצירפנו. אני רוצה לדבר על הפגם הדגול ביותר בסולם של ירון שור שלא קיים בשום סולם אחר והיא דרגת האפשרי. בעוד באולם ולשופטים גם במצגורה ובתיקים אחרים הוא נשאל מה זה אפשרי והוא ענה שזה התאמה סוגית. כשאני אומר אפשרית אנחנו מצמצמים את אוכלוסיית הנעליים וכל מי שיש לו נעל במידה ובדגם יכל להותיר את העקב ומי שלא – לא. זה הוביל את פסק הדין אשכנזי משנת 93 אומר השופט קדמי שזה וודאות פוזיטיבית מוחלטת וצריך תוספת ראייתית קטנה לזה. ברור לכולם שאפשרי זה משהו מאוד חזק, אם זה הנעל של הנאשם זה ראיה נסיבתית חזקה. גם את הפרקליטות זה בלבל, היא הפנתה למצגורה וגם שם היא אומרת שאפשרי זה וודאות פוזיטיבית והיא גם לא היתה מודעת לזה. הרי לכל עדות שלו רפ"ק שור מצרף מאמר, פה הוא מסמן ת/363, ומה כתוב באותיות הקטנות האלה, מסתבר שאפשר יזה בכלל אל זה, זה מאגד 7 דרגות שונות כשהדרגה הנמוכה שבהם היא כזאת: "עקבה חלקית ביותר או שחלה בה תזוזה וניתן להבחין בפרטים..." מצטט. כלומר אז יש סימנים אבל לא ניתן לקבוע מיהו יצרן הנעל, מהו הדגם ומהו המספר. יש 7 דרגות ומתוכם 4 בתוך הרמה של האפשרי בכלל לא מגיע להתאמה סוגית. פוטנציאל הטעות הוא עצום. בית המשפט מבין את הוודאות הפוזיטיבית כפי שקובעת הלכה בפסק הדין אשכנזי. מעבר לזה, הבעיה הבאה זה חוסר אבחנה בין אפשרי ללא ניתן לשלול. קו הגבול מבחינת הנפקות היא עצומה. אף פרקליט לא יבא מומחה בחוות דעת לא ניתן לשלול. היינו מצפים שיש קו גבול חד וברור בין אפשרי ללא ניתן לשלול. מה אומר החוזה של האותיות הקטנות שלא ניתן לשלול זה "עקבה קלושה ביותר...". אין הבדל אמיתי בין הדרגה הזאת לשניה וזה מראה שאין הבדל בין האפס הראייתי לבין האפשרי שהוא חלק חשוב בנדבך הראייתי. הדרגה הזאת שלא ניתן לשול היא מופיעה רק פעם. יש גרסה שלא כוללת. את זה לא ניתן לשלול, אחרי הביטוי שלילה מגיעים יש לאפשרי. זה מביא אותי לעוד פגם רציני שהוביל לבעיות קשות. בסולם הישראלי אין שתי דרגות חשובות, יש את הדרגה שיש אותה בסולם האירופאי והאמריקאי, שהיא מתחייבת, שאומר המומחה שסביר שהיא לא של החשוד, זה מה שקופר אומר ובית המשפט לא מבין אותו. במצב כזה יגיד רב פקד שור שזה אפשרי, כי זה לא שלילה. זה בא לידי ביטוי בחקירה הנגדית של קוגל, עקבה מס' 4 אומר קופר שלא רואה סימנית להתאמה סוגית ועונה לפרקליטה שזה אפשרי, הכל אפשרי, ובית המשפט מבין אותו שזה אפשרי. יש לדרגה הזאת אפיון שהוא שפת דיבור וזה מוביל לטעויות. בית המשפט כשהוא נדרש להכריע בין שור לבין קופר אומר תראו מלאכתי לא קשה אלא קלה, כי שניהם על הצד החיובי של הסקאלה ושור אומר סבירות גבוה וקופר אומר אפשרי ולכן אין בעיה, בית המשפט החמיץ שהוא על הצד השלישי של הסקאלה. יכול המומחה לבוא ולהגיד שיש משהו שדומה לעקבת נעל ואין וודאות להגיד שזה עקבת נעל אבל אין מספיק פרטים. אנחנו השווינו את זה לשי חדש בספר 1984, אם אתה מוציא מושגים מהשפה, אין לך אותם בתודעה. תוציא את המילה חרות ואנשים לא ידעו מה זה, תוציא את האפשרות שסביר שזה לא הנעל ואז אין את זה. עוד פגם אופקי, אמרנו שיש דרגות שאין וחייבות להיות ויש דרגות שיש ולא אמורות להיות כמו דרגת סבירות גבוה מאוד, זה ודאות כמעט מוחלטת ומתוך זהירות אני לא אומר שזה מוחלט. באירופה וארה"ב לא מכירים את העניין הזה. כפי שראינו הסולמות בארה"ב ואירופה יותר מאוזנים. בית המשפט בעמ' 240 ו 242 בכלל סבר ששור השתמש בסולם האירופאי ולא הבין שיש פערים כאלה גדולים. בפרוטוקול הוא אומר שהסולם האירופאי אימץ את הסולם הישראלי חוץ משני הבדלים. יש לנו כלי בעייתי שיכול להביא לקשיים. שור התייחס ל 6 סימנים ואמר ש 4 הם בדרגה של אפשרי, בלי למיין אותם והנוסחה שעשה ש 4 אפשרי ועוד 3 אפשרי בהחלט שווה סבירות גבוה. הפרקליטות אמרו שאנחנו שגינו, זו טעות ש ל הפרקליטות, בחוות הדעת הוא התייחס לדרגות של האפשרי ובפרוטוקול עצמו הוא שינה את עמדתו.

כבוד השופט צ' זילברטל: בית המשפט וכולם ייחסו חשיבות לסולמות וההשוואה. הרי אנחנו מכירים מצבים רבים שעד מזהה נאשם חשוב על פי פניו שלא הכיר אותו מקודם, שם אנחנו לא בודקים את הדברים האלה. מכיוון שהתיווך הוא באמצעות מומחה כי לנו אין כלים, אז נזקקים לסולמות, אבל בתי משפט מקבלים יום יום כשזה בעיתי מפני עצמו מסיבות אחרות.

עו"ד לייסט: דבר ראשון אני אומר כך, גם במצגור ובדיון הנוסף שהמדינה הגישה פה היא מסכימה שאין שום בסיס סטטיסטי בדבר טביעות הנעל ואומר שהמבחנים לא חלים ומשווים את זה לבדיקת ד.נ.א ואומרים שזה הכל ביחד. אם אין לנו את התמונה של ההסתברות למה הסולם הישראלי מנוסח במונחים הסתברותיים. לעומת זאת יש את השיטה בארה"ב ששם שינו את הסולם ולא אומרים יכול להיות אלא אומרים מצאנו התאמה סוגית או התאמה גבוה. הסולם הוא פגום בעניין של התיווך הזה, הוא כרגע גם פגום. עד שלא משנים את הסולם אי אפשר להסתמך עליו. זה תשובה אחת.

מעבר לזה, שבית המשפט הכיר למעשה בכל הבעיות שאמרנו, רק שעכשיו אם לגבי קופר הוא אמר שהסולם חשוב ואיך אפשר בלי הסולם ומי שאין לו סולם הוא מומחה רע. וכשמדובר בשור אמר שזה קשיים דקדוקיים והסולם לא המטרה. אני מכים לעוד דבר, וזה מוביל אותי לתשובה המהותית. אם רק הסולם היה בעייתי, בדרך שזה מביא לאי הבנה של דברי קופר אבל כשרואים את הנתונים היינו מבינים על מה המומחה מדבר פה, אני לא אומר שזה היה בסדר, אבל לפחות היה משקל לעדות.

מה שאני רוצה לעשות זה לעבור לדיון בטביעות עצמן, ואני אעשה את זה כמה מהר שאני יכול והבאנו משהו להדגים שאולי נראה. יש את התמונות וזה מה שחשוב.

כבוד השופט י' דנציגר: אפשר להביא את הצילום הגדול ותראה לנו עליו.

עו"ד לייסט: אני יכול להסתדר עם זה. אני מפנה לעמוד השני, זו עקבה מספר 6, סימן דם מס' 6. הטענה שלי עכשיו היא לא רק שהסולם בעייתי אלא שרב פקד שור לא עמד בתנאים שהוא עצמו קבע. שאלה הפרקליטות למה לא חקרו אותו נגדית, אז יש מצבים שבהם אם עד אומר שהוא קובע התאמה רק עם 8 נקודות התאמה ואומר שמצא פה 4 נקודות התאמה וזה מתאים אז אין מה לחקור אותו נגדית כי לא עמד בתנאים של עצמו. בטביעה 6 אומר שור שיש פה קביעה של אפשרי שזו אכן הנעל והוא מסכים שאפשרי זה רמת התאמה של ודאות וזה אותו דגם ואותה מידה. כשרואים ומסתכלים בתצלומים, ויש לנו 3 תצלומים, האמצעי רואים את הג'ינס עצמו, למעשה גם על פי עמדתו של רב פקד שור אין בו שום פריט שיכול להעיד על הדגם. כל מה שיש בו סימנו בחיצים, סימן שיכול להעיד על העקב וסימן שיכול להעיד על הקו בהונות למעלה, אפשר להגיד אם הם מעוקלים או לא, בודזיאק וקופר חשבו שאין בהם כלום. אין סימן של הדגם, פסים או עיגולים וכלום. ועל זה אומר שור אפשרי. על זה הוא בא ואומר שיש פה התאמה. על פי התנאים, אני חושב שמומחה שאומר על דבר כזה, סימן דם מס' 6 שפשוט אין כלום גם על פי אדון שור.

כבוד השופט י' עמית: האם העיגול באמצע, יש כאן איזה בעיה מאוד אינהרנטית, זה דבר חסר תקדים מה שקורה כאן. תוקפים את חוות דעתו של שור שלא נחקר עליה, עקבה אחת בלבד, אנחנו מתנהלים כמו ערכאה דיונית. בית המשפט לצערנו לא נתן, כי אתם התנגדתם לעדות הזמה של שור, אנחנו מנסים לחשוב מה שור היה חושב כשלא ניתנה לו הזדמנות ולא חקרו אותו. בכל תיק אחר היינו אומרים מה אדוני תוקף הוא בכלל לא חקר.

עו"ד לייסט: אני הייתי שמח לחקור את שור. אנחנו הבנו ככה, אנחנו הבנו ששור אמור לבוא ולהגיד רק דברים חדשים שמתנגדים לבודזיאק ולא נוכל לחקור אותו על הדרים האחרים. אני אדבר מדם לבי, אנחנו סברנו שבית המשפט למרות שהיה צריך וראוי שיתן לנו לחקור פשוט לא יתן לנו. זה על ההתנהלות של בית המשפט, הוא לא נתן לבודזיאק להעיד בחקירה ראשית וכל הזמן מיהר ומיהר והתייחס לא בצורה מאוד לא יפה ומכובדת. היתה פעם שהפרקליטה אמרה לו למה אתה מדבר כל כך הרבה, אתה נהנה להיות פה? אנחנו התנגדנו ובמקום שבית המשפט ירגיע את הרוחות בית המשפט התעקש לשמוע אם הוא נהנה פה. לי קראו אדון אלקנה בתיק הזה ולא עו"ד לייסט לדוגמה. שלא יחשבו שיש פמיליאריות. אני רוצה להגיד שהיתה אווירה לא טובה כלפי ד"ר רזניק וכלפי בודזיאק ובייחוד כלפי בודזיאק. כשמביאים שור לעדות הזמה הפרקליטות היתה צריכה להביא ואתו לני בודזיאק, בתיק מצגורה אני גם חקרתי את שור באופן הכללי בפני בית המשפט שנתן לי לחקור אותו. אנחנו הערכנו שבית המשפט לא יתן לנו לחקור את שור על מה שהיה בסיבוב הקודם. כמובן שאם היה בא הינו שמחים לחקור אותו גם על זה.

כבוד השופט צ' זילברטל: אדוני יזכיר לי, אותה עקבה שבית המשפט אומר שהוא רואה שם זה איזו?

עו"ד לייסט: זה עקבה מספר 1 שעליה נחקר. אני פה אדבר בתמונות רק על עקבה 6 ועל עקבה 1. אני מפציר בכבודכם אנחנו בהכרעת הדין המשלימה דיברנו על כל העקבות ואנחנו חושבים שאין כלום. חוץ מעקב מספר 1 שנראית לעין ההדיוט כעקבת נעל כל השאר הן כמו זה. אנחנו כעורכי דין ומשפטנים נותנים כבוד למדע הפורנזי, יש לך אפילו פחד להיכנס לזה כי אתה חושב שהוא מבין בזה ואם הוא אומר אז יש משהו. אותו דבר גם פה הוא בא עם מצגת וזה נראה מתאים, אפילו עד כשבודזיאק לא אמר לנו שהוא לא רואה כלום. אני הרגשתי כמו בבגדי המלך החדשים. האם אפשר לראות פה עקבת נעל ברמה של אפשרי. אני מדבר מבחינת מה ששור אומר שכדי שיגיד אפשרי אני צריך פרטים מתוך הדגם ואני שואל איפה יש פה? יש פה הרבה קווים על הג'ינס והוא קורא לזה אפשרי ובית המשפט מבין מזה מה שהשופט קדמי אמר שאפשרי זה וודאו מוחלטת וזה נדבך בחוות הדעת שלו. אפשר ללמוד מפה כל מיני דברים ועל זה לא צריך לחקור נגדית, על 6 לא הייתי חוקר נגדית. הייתי שואל אם זה אפשרי ובזה סיימתי את החקירה כי על פי התנאים שלך עצמך אתה לא יכול להגיד את זה. אנחנו טענו את זה בפני בית המשפט המחוזי והוא לא התייחס.

אני רוצה לעבור לעקבת הדגל, עקבה מס' 1. בית המשפט אומר שאני כהדיוט רואה פה...יש מספר הבדלים עיקריים, לעמדתנו יש 7 הבדלים עיקריים. מה שאני אומר בסופו של דבר שאני מצפה ממומחה כמו רב פקד שור שיגיד שאלה ההבדלים שלו למרות ההבדלים עדיין יש התאמה. רב פקד שור לא דיבר על ההבדלים האלה. יש את נושא ההיקף, הקונטור, היקף הנעל, ויש את הקו המעוקל. ההיקף של הנעל לא מתאים לסימן הדם בג'ינס בשני אופנים. אופן ראשון, ההיקף של סימן הדם נכנס פנימה, אנחנו רואים את זה בתמונה השמאלית בעמ' מס' 4, ההיקף של הנעל הוא ממשיך בצורה אחרת.

עוד עניין לגבי הסיפור הזה הוא שהיקף הנעלה הוא חלק, כשרואים את היקף הנעל הוא חלק, לעומת זאת ההיקף על הג'ינס הוא מחורץ וזה הבדל מאוד גדול. אם הנעל הטביעה את העקבה למה יש חריצים. הסניגור טען את זה בסיכומים ובית המשפט אומר שזה טענה מקוממת של הסניגור שפיגל. אז שפיגל לא היה בסדר שלא חקר על 2 ו 6, אבל פה היה בסדר, הוא מדבר על בעיה אחת עם הקונטור ועל הבעיה השניה וחוקר את שור נמרצות על זה. עד כדי כך שבחקירה החוזרת התובעת שואלת אותו שוב על זה. וזה פעם ראשונה מופיע בחקירה הנגדית ובית המשפט אומר שלא שאל אותו. מה אומר על זה בית המשפט, העמדה של שור שנתן כל מיני תשובות, הוא מפנה לסעיף 1 בחוות הדעת ואומר שנכון שיש הבדל בין סימן הדם לבין ההיקף אבל סימן הדם מתאים להיקף וכשלא מתאימים הדם הוא משהו אחר ולא קשור לעקבה למרות שאתה לא יכול לעשות את ההפרדה הזאת. בא בית המשפט ואומר שנכון, ואומר שאם ההמשך של סימן הדם היה קשור לעקבה זה היה צר כמו נעל של אישה ואם זה צר אז זה לא יכול להיות הנעל של המערער ושוב יש לנו הנחת המבוקש. רק פקד שור לא נתן תשובות טובות. בחקירה החוזרת נתן תשובות אחרות שבגדול מדובר במשטח גלילי ועקבה מעוותת שהיא אחת על השניה ולא מסביר איך המשטח הגלילי מאפשר את זה. יש עוד הבדל מאוד גדול, הנושא של העיגול למעלה שהוא מאוד דומיננטי בנעל ובסימן הדם בג'ינס אין עיגול ועל זה שור דיבר ואמר שהוא רואה עיגול. את העיגול בית המשפט לא רואה אבל אומר שהוא מעדיף את עמדתו של שור שיש עיגול.

מאוד אופייני שרואים פה על הנעל פסים עבים ודקים, יש ממש הבדל בין פסים עבים ודקים. אני לא יודע אם הדקות שלהם היא כמו הדקות שעל הסוליה, וזה הבדל שרב פקד שור חייב להגיד אותו. הוא לא אומר את זה, אנחנו רואים שבנעל הסוליה מתחת לעיגול יש שטח שחוק ובשטח השחוק אין פסים. כשמסתכלים על הסימן דם איפה שיש שטח עגול יש עוד פסים. כששאלו את בודזניאק הוא אמר שזה לא מגיע עד העיקול, ולכן זה יכול להיות דברים נפרדים, אז זה עוד הבדל כי בנעל עצמה הפסים כן מגיעים עד הסוף ובסימן הדם לא. רב פקד שור היה צריך להגיד שזה הבדלים וזה התשובות והוא לא אמר את זה.

חלק ממה שהפרקליטות אמרה בעיקרי הטיעון היא אמרה שנשמעו 3 מומחים במאות עמודי פרוטוקול ושאנחנו לא הבנו את שור כי לא היינו בדיון הראשון, אבל יש פרוטוקול והוא משקף ומתוכו ברור שלא היו התייחסויות. לא נעים לי להגיד שבית המשפט לא בקיא בראיות, בתיק הזה נעשו טעויות קשות, זו עקבת הדגל ועליה מתבסס הכל. בעקב 5 היה עניין מוזר עם אותיות של סלמנדרה, שאולי בתאורה מסוימת שאם מסתכלים הפוך אולי רואים והמומחה האנגלי אמר שאולי רואים אבל בודזניאק אמר שלא רואים כלום. בא בית המשפט ואומר שיש את האותיות בעקבה 1. אני מפנה לעמ' 232 לפרוטוקול, אני לא מדבר על הכרעת הדין המשלימה אלא הכרעת הדין הראשונה, באופן ברור, עמ' 2323 זה בתוך הדיון בעקבה מספר 1, הוא מדבר על קופר, ואז הוא אור שכאשר שאלו על כך שלא יכל לקרוא את הלוגו הסכים שהאותיות מחוקות על הנעל. זה דבר שהוא חמור מאוד, בית המשפט עוסק בעקבת הדגל, ואנחנו ניסינו להראות ובעוסקו בעקבת הדגל בכלל מכניס חלקים של משהו אחר. ירון שור נתן לעקבה הזאת אפשרי בהחלט, כשקוראים את הכרעת הדין המשלימה ופעמיים בית המשפט מתייחס לעקבה הזאת כספק תיאורטי, בעמ' 231 ו 234 שזה בכלל משהו אחר. שזה בכלל אומרת הפרקליטות שלא נזרקו דרגות ואני נדהמתי איך בתיק כזה בית המשפט לא נכנס לעומקם של הדברים. פתאום הוא הכניס קטע בעמ' 233 שלא קשור בכלל, משהו בחקירת קופר שקשור לעקבה 3. אני אחרי שקראתי את החקירה הראשית והנגדית של שור וקופר, לא סתם יש לנו פחד להתמצא בזה אבל אין ברירה אלא לעשות את זה, אי אפשר לסמוך על הקביעות שאפילו של מה שהיה, כי על זה מתבססת ההרשעה ברצח של זדורוב.

כבוד השופט י' עמית: האם נכון לומר שההגנה שינתה חזית, כלומר בסיבוב הראשון נקרא לזה היתה הסכמה שמדובר בנעליים והיום אנחנו טוענים שלא מדובר בנעליים.

עו"ד לייסט: בסיבוב הראשון דובר על עקבת נעל ולא ברור והיום יש לנו מומחה בכיר שאומר שלא בטוח.

כבוד השופט י' עמית: למרות זאת ועל אף זאת ולשיטתך אמרת משפט שהקווים הם דקים יותר ולא העבים יותר, יש לנו קווקווים עבים ויש לנו גושים כאלה של דם, קונטור, אנחנו יודעים שעל הילדה לא עבר מכונית, אז מה זה? המומחה שלכם אמר שהדם מסתדר מעצמו, יש לכם תשובה מה זה כן?

עו"ד לייסט: יש על הג'ינס כולו הרבה מריחות שונות.

כבוד השופט י' עמית: זה דווקא על הכיסים כלפי מעלה לא מטה.

עו"ד לייסט: אומר בודזניאק שאין פה מספיק להגיד שזה עקבת נעל.

כבוד השופט י' עמית: אז תן לנו רעיון אחר מה זה הקווים האלה. האם יש לכם היפותזה?

עו"ד לייסט: אפשר לחשוב על הרבה דברים, ערבוב דם בסכין, אני בשלב זה מתרכז בלהראות שהעדות של אדון שור לא יכולה לעמוד.

כבוד השופט י' דנציגר:  אנחנו נמצאים במחצית הזמן הכולל לרשות שניכם.

עו"ד לייסט: אני חשוב שאי אפשר להתבסס על העדות של ירון שור. אני חושב שהיתה פה הנחת המבוקש איך שדחו את העדות של בודזניאק. בית המשפט ראה את חוות הדעת ואז הפרקליטות אמרה שרואים בוודאות עקבת נעל וכל הדיוט רואה. אמר בית המשפט שאי אפשר לדעת בוודאות ורוצים שמומחה לטביעות נעל יעיד על כך. כלומר בית המשפט המחוזי היה צריך לשמוע את עמדת המומחה ועל סמך העמדה להחליט. מה עשה בית המשפט המחוזי? והצהיר על כך בפה מלא. אני בשעת הדיון לא הבנתי למה היתה רתיעה אליו, וכשקראתי את הכרעת הדין הבנתי כי אומר בית המשפט המחוזי שאין מספיק ראיות לזה שזה טביעת נעל הוא לא מומחה בכלל. מילא אם היה אומר שזה טביעה אחרת אז היינו מפעילים כללים משפטיים ובוחנים לעומק ובמקרה הזה לא עשינו את זה כי הוא לא נחשב בעיננו מומחה. לכן בית המשפט המחוזי לא קיים את מצוות בית המשפט העליון ומלכתחילה פסל את מומחה התביעה כשקרא את חוות הדעת. לא ניתן למומחה ולא לנאשם את יומו.

עוד סיבה מוזרה לפסילה, ציטטו את המכתב שכתבנו לבודזניאק..

כבוד השופט י' עמית: חבל על הזמן אני חשוב שאדוני צודק בעניין הזה.

עו"ד לייסט: מעבר לזה שהפצרנו בו אומר בית המשפט שלא ייתכן שהמומחה ידע מה רוצה הצד ששולח.

כבוד השופט י' עמית: אני אפילו סבור שהיה לזה חסיון, אבל זה לא האישיו.

עו"ד לייסט: אני חושב שזה מראה על הסטייט אוף מיינד של בית המשפט. אמרו גם על בודזניאק שהוא דיבר על העקבות המזכות שהוא רצה להשביע את רעבון הצד. בית המשפט מתח ביקורת עלינו איך זה הבאנו את בודזניאק בתיק זדורוב ובמצגורה טענו שהראיה לא קבילה ,ואמרנו שיש הבדל בין זה כשאתה מייצג נאשם או על דבר עקרוני לפתח. ואומר איך הבאנו אותו מעבר לים ובתור מייצג אני חייב להגיב.

נעבור לאבחנה ממצגורה, אנחנו סבורים שעל סמך מצגורה. אולי אגיד עוד על בודזניאק הוא מומחה גדול, וזה לא נכון שיש להם אותו נסיון ואפשר לראות את זה על פי קורות החיים שלהם והספרים שלהם, לשור אין ספר וכו'. חוות הדעת של שור כמו חוות הדעת של זייצב היתה לא מנומקת.

כבוד השופט צ' זילברטל: מי מומחה יותר גדול זה ויכוח חסר. אלא אם כן יוצא מישהו שלא מבין כלום כמו מומחה אחר שהיה בתיק הזה.

עו"ד לייסט: אני אומר שהיו שיניים אצל שור בין חוות הדעת הראשונה לעדות ואצל כל הדברים של בודזניאק התייחסו אחרת לגמרי.

כבוד השופט י' דנציגר:  מצגורה שזה כולל את ההערה שלי ואת ההערה של המשנה לנשיא.

כבוד השופט י' עמית: אני חושב שבסוף מצגורה אפשר לראות את זה כסוג של הסתייגות לדברים שנאמרו.

כבוד השופט י' דנציגר: אני אמרתי לחברך ושאלתי האם אתה מדבר גם להערה שלי וגם להערה של המשנה לנשיא השופטת נאור בתחילת הבקשה לדיון נוסף.

עו"ד לייסט: אני סבור שכדי שהתביעה תבוא ותפתח את הדברים מחדש היא צריכה להציג איך היא שכללה את הראיה. כב' השופט דנציגר אמר ששערי הקבילות גם לא נסגרו. אני חושב שהטענות  נגד הסולם, אני יכול רק לשער אבל אם היו לפני המותב של מצגורה היה הוללך לחוסר קבילות במשפט הישראלי. אם במצגורה ביקשנו לפסול באופן כללי.

כבוד השופט י' עמית:  אני חושב שנקודת המוצא שמדובר במדע היא לא נכונה אלא ידיעה מקצועית ואם מסתכלים על זה ככה הכל משתנה. בדיקה בליסטית בודקים את החריצים וההתאמות וזה לא מדע, אומרים שאחרי שאנחנו יורים אנחנו מוצאים חריצים, זה לא מדע זה ידיעה, כמו גרפולוג. ברגע שקוראים לזה מדע אז זה בעיה, וברגע שקוראים לזה מדע זה בעיה. אף פעם לא שאלתי מה הסטטיסטיקה שיש מבנה דומה.

עו"ד לייסט: חשש לעיוות דין ובית המשפט יכול לקבל אלא אם יש חשש לעיוות דין. אני סבור שבתחום שבו מומחה אומר שיש אפשרי.

כבוד השופט י' עמית: אדוני בונה הכל על הסולם.

כבוד השופט צ' זילברטל: אדוני אומר שהיתה אי הבנה פה בין דברי המומחים לבית המשפט וזה טענה ברורה. אני שאלתי קודם לגבי זיהוי הפנים, זה דבר יותר עמוק, האם בכלל אנחנו דורשים את כל אותם אמות מידה שלכאורה מדעיות ומתאימות לניסוי ודאי ולא לזיהוי.

עו"ד לייסט: יש כל מיני פרקטיקות כמו השוואת שיער והיום ברור שיש איתם בעיה, זה גם ידיעה מקצועית. אותו דברים טביעות הנעל ומה שהראנו במצגורה שיש בעיה קשה. גם עם הסולם וגם עם זה שאתה נותן ל 20 מומחים הם נותנים לך את כל הספקטרום. אומרת הפרקליטות שנתנו למומחים לא מקצועיים.

כבוד השופט י' עמית: אדוני רוצה לזרוק לפח הזבל של ההיסטוריה המשפטית את כל נושא טביעות הנעליים, אולי הצמיגים כי אני רואה, אולי גם הבליסטיקה?

עו"ד לייסט: אני רציתי לטעון לפי מצגורה, אשמח להגן עליו, אם במצגורה אני כיוונתי לטביעות הנעל בכל האולם ואני חושב שזו בעיה. אם אנחנו מגיעים למסקנה כמו שהגיעו לגבי השיער וסיבי הבגד שזה עלול הוביל להשראות שווא והוביל אכן, אין שום בעיה להפסיק לתת משקל לפרקטיקות האלה, אולי צריך להפסיק לדון בהם. בפסק דין אבו חמאד מדברים מבחני האש, הרי בא פעם שור עם הסולם ומאז ראה וקדש ואין לנו מקרה שבו קיבלו את זה. במצגורה היה הזמן לבחון, אני חושב שהתביעה לא יכולה לבחון מחדש מבלי שהם מתקנים את מה שהיה צריך לתקן. דווקא המקרה הזה מדגים כמה יכולות להיות טעויות ובית המשפט יכול ללכת שבי. שור אמר ש 4 אפשרי פלוס 3 שווה בהחלט. הוא אומר שסבירות גבוה יותר חזק.

לא נעים להי להיאחז במה שאמר בית המשפט קמא על קופר אם הסולם בעייתי אי אפשר להבין כלום. הרי באמצעות הסולם הגענו לספק תיאורטי ולא באמצעות משהו אחר ועל הסולם הזה טיפס שור ובית המשפט. אם יש שיטה שבבסיס שלה יש בעיה לא צריך להתחשב בה.

עוד לפני שאני מגן על מצגורה אני רוצה להראות שהאבחנות שהיו שם לא קיימות. הוא אומר שם זה היה אפשרי ואפשרי בהחלט ופה הוא אומר סבירות גבוה ונעזוב את זה שדרגה כזאת לא מוכרת אנחנו ראינו כבר מה זה האפשרי של 6, גם ב 4 זה אותו ניתוח, זה על הבירכיים שהתביעה תולה בהם שהתביעות על הברכיים מדגימות את השחזור הנכון. אז ראינו שאבני הבניין הם אותם אבני בנין כמו במצגורה, ואם שם חשבו שצריך לתת משקל אפסי מכפלה באפס זה אפס. אומרת התביעה שסופרים נקודות כמו בתביעות אצבע, אבל לא אוספים נקודה מפה ומשם ואומרים ביחד מה זה אומר. אומרת התביעה שעשינו סקר, אני אמרתי עם כל הכבוד אני לא יודע מה הידע שלו בסקרים אבל נניח ויש וזה משמעותי רק אם החלטנו שיש משמעות לסוגים ופה אי אפשר להגיד את זה. נניח שבית המשפט חושב שיש פה נעל אי אפשר להגיד שזה של זדורוב, בעקבה 2 אי אפשר לראות כלום ובעקבה 3 זה פגם בודד שזה חלקיק פס שנטען שזה פגם אקראי.

האבחון השני אומרים, וזה טעות של בית המשפט, שאומרים מה היה במומחה המעבדה במז"פ ודבר אחרון אומרים שאחת אמות המידה שהסולם הביא להיעדר שיח בין המומחה לבית המשפט ופה אומר בית המשפט שהבנו בדיוק. אני חושב שכבר הראיתי שבית המשפט לא הבין את קופר ואת ירון שור לא הבין.

היה לנו עוד טיעון ובית המשפט אמר שהפירמידה של הסנגוריה נופלת כי אם על פי מצגורה לא נותנים משקל למרשיעות אז גם לא למזכות ואנחנו נתנו לזה תשובה והפרקליטות לא. יש 3 טביעות נעל מזכות, הסיבה היחידה לא לתת משקל לתביעות המזכות זה חוות הדעת של שור, ומצד שני גם אם הייתי נותן משקל לחוות הדעת של בודזניאק ברור היה שהיית מנטל את חוות הדעת של שור והספק היה עולה כך שיש סתירה בהנמקה. העמדה שלנו היא שיש טביעות מזכות והסיבה היחידה לא לתת להם משקל היא חוות הדעת שור ואי אפשר להתייחס אליה, כי היא קורסת לעצמה, כי חוות הדעת של בודזניאק לא נבחנה ועניין מצגורה והספק נשאר.

עו"ד פלדמן: חשוב לומר שהמשקל של ההודאות כראיות מרשיעות עלה באופן משמעותי לאחר פסק הדין המשלים. פסק הדין המשלים מקבל את האפשרות שאכן טביעות הנעל אין להם ערך ראייתי המזהה את הנאשם באותו תא שירותים ואומר שיכול להיות שיש שם טביעות נעל אבל הוא מקבל בעקבות מצודה ובעקבות טיעונים אחרים שייתכן שזה "השפעת הראיות החדשות על מארג הראיות..." ראשית בעניין פורמן הוא אומר כך, וזה יוביל אותנו גם לטיעון העיקרי שנוגע לזדורוב בש' 37 שגם אם היה מקבל את מסקנת ד"ר פורמן לא ראה כיצד היא עשויה להביא לזיכוי הנאשם. אני מדבר על ש' 37 מיד לאחר ראש הפרק, כמה שורות מתחת לראש הפרק.  

מצטט מש'  37 סעיף 108. הדברים הללו שנוגעים באמת להודעות של הנאשם, ויהיה להם אחר כך משקל שאני אתן לו בהתייחסות בית המשפט למערכת הודאות הנאשם. בעמ' 60 מול שורה 62 סעיף 108 אומר "כך גם כך...מיכל ההדחה" מצטט. העובדה הזו שאין זיהוי של עקבות הנעל של הנאשם אומרת שאנחנו חוזרים אל ההודאה כי הראיה של עקבות נעל אם היא היתה ראיה טובה ומשמעותית יכולה להביא כשלעצמה להרשעת הנאשם, לא צריך יותר מזה כלום, אם יש טביעות נעליו של הנאשם כמו טביעות אצבע וד.נ.א הוא היה בתא השירותים והוא דרך על הדם והוא הרוצח. אומר בית המשפט שטביעות הנעליים והסכין המשוננת מרחפים סביב הראיה. אומר שגם בפסק הדין המקורי הם היו חיזוק להודאת הנאשם. אנחנו חוזרים להודאות הנאשם שהן למעשה המסלול העיקרי שמוליך את בית המשפט קמא להרשעת הנאשם.

לקרוא את פסק הדין של בית המשפט קמא בנושאים של מדובבים ותחבולות והודאות כוזבות, אני הרגשתי כאילו אני צופה בניתוח לפני שידעו שיש חיידקים באוויר ויכול להזדהם. כי בית המשפט מתעלם לחלוטין מכל מאגר הפסיקה שעסק בשאלת ההודאות ובאפשרויות של קבלת הודאה כוזבת, לא באמצעים אלימים, כי אומר כבוד השופט י' דנציגר שמאז שנלקחו האמצעים האלימים, הדרגה השלישית, עברו לחקירות פסיכולוגיות שמטרתן בסדרך הסוגסטיה ותחבולות אחרות לקבל הודאה מנאשם שלא רוצה להודות. נאשם שמתחיל את החקירה בזה שהוא לא רוצה להודות.

אז התיזה, יש פה שתי תזות אפשריות. הרי אין חולק שההודאות בכולם או במרחב של ציר ההודאות הן בעייתיות. הנאשם מתחיל בהכחשה מוחלטת של הרצח, ולאט לאט בעיקר מול המדובב הולך ומפנים אפשרות שהוא אכן הרוצח, ואי אפשר לראות דוגמה. אני חשוב שאין בעולם דוגמה טובה יותר להראות איך פעולת ההפנמה הזו של מה שאומרים לו החוקרים מתפתחת ואוכלת ומכרסמת בנפשו ובתבונה שלו עד שהיא מקבל מידי פעם מימדים של זיכרון, חצי זיכרון, זיכרון מעומעם, זיכרון מעורפל והדברים הללו כל כך חדים וברורים. אני העברתי קטע מספר, של גודז'מסון שהוא חוקר איסלנדי שחקר את הנושא וכתב הרבה נושא הזה. אילו הייתי קורא את הספר באמבטיה הייתי אומר אאוריקה. כי הספר מפרט ברחל בתך הקטנה את כל האמצעים שננקטו כנגד הנאשם, וכשהוא אומר בסופו של דבר, ויותר מזה, פה ננקטו אמצעים אחרים, הוא לא מדבר על המדובב שלמעשה מחזק את המצגים של המשטרה, ומציג בפניו אופציות. יש מאמר אחר של אופשה שמוזכר בספר שפורסם בדבנר יוניברסיטי, אני אמסור את המאמר. שם הוא מוסיף אלמנט נוסף שהוא חיוני מאוד למקרה שלנו שבו המחקר כבר קבע משהו שהוא תופס אותו כסוג של אובדן זכרון זמני וזה בדיוק מה שקורה כאן ואני אראה איך השוטרים עושים הרבה נכסים מהסיפור הזה שהוא כן ברור ולא ברור בין האירוע של הנאשם ואחיו שהתרחש כ 8 שנים מוקדם יותר באוקראינה.

נוכח העובדה שאכן ההודאות משובצות, ללא הרף, במילים אני לא זוכר, לא ידוע תעזור לי, תגיד לי איך זה היה, אני לא יכול לשחזר כי אני לא יודע איך זה היה. לבית המשפט יש פתרון קל מאוד שמופיע מיד בתחילת פסק הדין, אני קורא מעמ' 21 ו 22, הוא מתייחס ספציפית ליום ה 18 לדצמבר, רק נזכור רגע את לוח הזמנים המנוחה נרצחה ב 6 לדצמבר, הנאשם נחקר ב 10 לדצמבר לראשונה, ב 11 הוא נחקר שוב ונעצר ואת הודאתו העיקרית מסר ביום ה 19 לדצמבר. למרות שבהחלט אפשר לומר שיש קודם מקטעים של הודאות לרבות ההודאה בלילה הקודם בפני מדובב.

אומר בית המשפט כך בסעיף 9 להכרעת הדין, השלב בו בית המשפט סוקר את מערכת ההודעות של הנאשם עד ליום הזה: "לאחר חקירת הבוקר...". כבר אני אומר שהאפשרות הזאת מתגלגלת לאורך כל הימים, זה לא אפשרות שבפעם הראשונה ב 18.12 הוא מעלה אותה, היא מגיעה טיפין טיפין והוא כל הזמן עוסק בה בינו לבין עצמו, הוא עושה אינטרוספקציה עצמית. בשלב מסוים אומר שיכול להיות שמשום שאמר לראובן בשירותים על השיחה שהיתה כי בתת התודעה שלי, הדברים נאמרו כולם ברוסית, רצחתי, והדברים האלה יצאו החוצה באמצעות המילה הזאת. אבל בית המשפט שם את יום ה 18.12 ביום כשבו לראשונה הנאשם נשבר ופרץ לבכי והעלה את האפשרות שרצח את המנוחה ולא זוכר זאת. בעקבות זאת הנאשם הובא לפסיכיאטר, הוא לא הובא כי הוא חושש שמא הוא לא זוכר את הרצח אלא כי היתה התמוטטות עצבים והיה במצב לא יודע אם פסיכוטי אלא מדאיג מספיק כדי שהמדובב ארתור יזעיק שוטר ומקש שיקחו אותו לרופא. הרופא לא קבע שהיה במצב פסיכוטי אלא מצב מסוים של התמוטטות. מצטט " ניכר כי מדובר במצוקה אמיתית..." נזכור שתחילתה בזה שהוא לכאורה ב 18.12 מעלה בדעתו שמא הוא ביצע את הרצח, כאילו הדבר היה ביוזמתו שלו, כאילו לא קדם לזה משא של שידול ושכנוע שאומרים לו כל הזמן יכול להיות שאתה לא זוכר וביצעת בכל זאת. מצטט "נתוני הבדיקה של הסניגור... בחקירה זו אומת הנאשם עם האמצעים הבאים. 1 ראייתו מסרה...2 הנאשם אומת עם הטענה כי נצפה עם מכנסי הג'ינס..."  מסקנתו של בית המשפט לקרוא ולא להאמין. אומר בית המשפט כך "הנאשם אשר הבין כנראה כי בשלב זה הסתבך בשקריו ואינו יכול להתיר תסבך ההסתבכות אשר השפיע למצבו, ניסה ליצור תסריט לפיו האמין כי רצח ואינו זוכר זאת." זאת אומרת שהנאשם לתפיסתו של בית המשפט קמא הוא ארכי-נוכל, רמאי, ובית המשפט חוזר על המילה מניפולטור פעמים רבות. הנאשם המציא את כל סיפור המסך כדי להתחמק מאשמת הרצח לאחר שהבין שאין לו הסבר לנפילת הילדה בשירותים ואין לו הסבר לג'ינס. בית המשפט מתעלם בשלב זה המכל מה שאמרו לו החוקרים, התיק סגור, יש לנו ראיות ביולוגיות, ראו אותך בקומה השניה יש דם על הבגדים, על החבל, איך יכול להיות שהיו טביעות אצבע שלך בתא אם לא היית שם. בית המשפט שחושב, וזו התיזה שלו שאמירות הלו לא השפיעו על הנאשם משתמש בדברים הכי קלושים בזה שהוא לא יכול להסביר את מכנסי הג'ינס. זה באמת מה שגרם לנאשם להבין שאין לו מוצא אלא להמציא את סיפור המסך השחר שירד עליו.

קלדן: מרק

עו"ד פלדמן:

בסיומה של הכרעת הדין חוזר בית המשפט לתיאור הנאשם ואומר שהנאשם הוא אדם קר רוח וסתמי. כלומר הוא אדם שלאורך כל החקירה עיוות אותה בקור רוח סתמית. בית המשפט עוסק באישיותו של הנאשם כי הוא גזען כי הוא אמר משהו על מרוקאים, איך זה קשור לענין? גם נמצאו תמונות של ילדות פורנו, גם זה מוסיף לאופיו של הנאשם. אין הודעה של הנאשם שהיה איזה שהוא רקע מיני לאירוע. הנאשם דבק בגרסה שכשהוא עלה במדרגות המנוחה פלטה לעברו מגוון אמירות, בן זונה, אתה רוסי, הרוסים לקחו לנו את כל העבודה, ביקשה ממנו סיגריה שהוא לא נתן לה זה הרתיח את דמו והוא נכנס לשירותים ורצח אותה. בית משפט קמא אומר שהוא לא מקבל את זה. כל שאנו יודעים על המנוחה, שהיא היתה ילדה טובה, ילדה שקטה, ילדה אדיבה שאין סיכוי שבעולם שהיא אמרה לנאשם את המילים שהוא אומר שהיא אמרה לו. ולמה הוא אומר את זה? אפשר לראות את זה כל כך ברור כי החוקרים אומרים לו, אולי היא עצבנה אותך? אולי היא ביקשה ממך סיגריה משום שהוא אומר שהילדים היו מבקשים ממנו סיגריה, זה לא לגביה. הוא מאמץ את גרסת החוקרים ושותל אותה. איך הוא ידע שזה היה טריגר והנאשם קונה את הדבר עד שבאו אליו החוקרים, אנו מבינים זאת בין השורות, משום שבאה אימה ואמרה מה אתם אומרים שהילדה שלי ביקשה סיגריה, מה אתם אומרים שהילדה שלי קיללה אותו, זו לא הילדה שלי, אז יש חקירה מאוחרת שבה החוקרים משכנעים אותו שהיא לא ביקשה ממנו סיגריה. אז משום מקום מגיע סיפור אחר לחלוטין. סיפור שיש בו יסודות. מספר הנאשם בהודעתו שכשהוא היה ילד התעללו בו, סיפור הזוי לחלוטין, אך הוא לא הזוי כי צריכה להיות אלטרנטיבה לסיפור בו היא התגרתה בו סיפרה סיגריה וקיללה שזה לכאורה מסביר מדוע הוא הלך אחריה ורצח אותה ואז הוא מספר סיפור לא פחות הזוי מסיפור המדרגות. הוא ראה את הילדה המסויימת הזאת, הוא ראה שהיא דומה לאותה ילדה מאוקראינה שהתעללה בו, אני רק שואל איך הילדה הזאת ממוצא מזרחי דומה לאותה ילדה מאוקראינה, אז הוא החליט לרצוח אותה ולהתנקם בה על מה שעשו בה, הוא תכנן את זה כבר ביום חמישי, אך במקרה הוא ראה אותה ביום רביעי והוא הלך אחרי מתוך כוונה לפגוע בה. איך אפשר לחיות עם כאלה הודעות? איך אפשר לחיות עם כך שאדם מאמץ כל סיפור שמוצג בפניו?

כבוד השופט י' דנציגר: אך בחקירה מיום 18 הוא חוזר בו מאותה אמירה.

עו"ד פלדמן: בית המשפט אומר מה זה משונה להב משונן או לא להב משונן? הוא מהטל בחוקריו. כל התנודות בהודעותיו הן תנודות של אדם שמהטל בחוקריו. נלך לאמירות נוספות של בית המשפט שלא קרא את יששכרוב, לא את אלזה.

כבוד השופט י' עמית: אדוני יכול לשים את האצבע על המקום הראשון בו השוטרים שותלים לו את ההודעה כי בחקירה מיום 12 בדצמבר הוא אומר לא קל להביא אותי למצב של אי שפיות.

עו"ד פלדמן: אענה על שאלת בית המשפט עוד מעט. בית משפט קמא שם את נקודת העלאת הענין ביום 18/12. נלך בעקבות החקירה.

בסופו של דבר אנו מתמודדים עם פסק דין. נכון שבית המשפט יכול לשים בצד את כל הנימוקים של פסק הדין, אבל ראשית נראה מה חשב בית המשפט. בית המשפט אמר עמדנו על התיזה עכשיו נעמוד על המחוקק. מפנה לע' 71 לפסק הדין (מצטט).

נגיש טבלה שמשווה בין העמודים מהם אני מצטט לעמודי פסק הדין המקורי.

אכן המדובב יעץ לנאשם עצות תוך שהוא מתחזה לדורש טובתו. מה שאומר הנאשם למדובב מה שהוא מעביר לו זה את מה שאמרו לו החוקרים. הוא אומר למדובב יש דם של הילדה על הבגדים שלי. הרי פעולת המדובב לא נבדקת. זה מה שחסר בפסק הדין. יש פה פעילות משולבת. זה לא נבדק וזה לא הדבר היחיד שלא נבדק בבית המשפט המחוזי. ידוע שכשמפעילים מדובב המשטרה יודעת מה קורה בין המדובב לבין הנאשם. המשטרה ידעה שהנאשם מעביר למדובב מידע שהוא מקבל בחקירה מן השוטרים, מידע כוזב מא' ועד ת'. אחד שהוא חצי נכון וחצי לא נכון הוא הפוליגרף. נעשתה בדיקת פוליגרף. לשאלה האם רצחת, אין ממצא. כשאומרים אין ממצא הכוונה שהוא דובר אמת. זה לשון הפוליגרף. אין ממצא, אין ממצא שהוא משקר. לשאלה האם הוא מעורב אכן נמצא שהוא דובר שקר. מפנה לע' 3 לחקירה מיום 12/12 שהיא חקירה חשובה מאוד. אומר המדובב הפוליגרף אומר שאתה רצחת. לא שאתה מעורב. אומר הנאשם: אני לא יודע איך זה עובד, אני לא רצחתי אותה. פוליגרף אומר שאתה משקר. יצא שאתה משקר. נתון אחר שהוא מעניין שבית המשפט נותן לו משקל. הנאשם כבר בחקירה השניה, מיום 11/12 מספר ביוזמתו, זה מופיע בזכ"ד הלא מוקלד מיום 12/12 שבו הנאשם שזה יום החקירה השני שלו, שבו הנאשם מספר שהוא זרק את המכנסיים עימם עבד ביום המקרה. מה זה אומר? אם הוא זרק את המכנסיים משום שהיה בהם או שהוא חשד שיש בהם דם או סימנים אחרים, מה יגרום לו לספר לחוקר זרקתי את המכנסיים, כי הדבר הזה מקבל אחר כך משמעות אדירה לאורך החקירה. החוקרים חוזרים אל הנושא הזה וחוזרים אל הנושא הזה. מה המטרה של זריקת מכנסיים? שלא ידעו שיש עליו כתמי דם. יותר מזה, הנאשם לכל אורך הדרך מתחנן בפני החוקרים לכו חפשו את המכנסיים. שמתי אותם בפח הזבל, אני יודע לאן מוליכים את הזבל חפשו אותם שם. נכון שבשלב הרבה הרבה יותר מאוחר הוא אומר שהוא שם אותם בבטון אז מחפשים בבטון.

כבוד השופט י' עמית: למי הוא אומר זאת למדובב?

עו"ד פלדמן: נכון. בשלב הרבה יותר מאוחר הוא אומר זאת למדובב. אך בשביל מה הוא מספר שהוא זרק את המכנסיים.

כבוד השופט י' עמית: דבר ראשון שיבקשו ממנו החוקרים שיביא להם את המכנסיים. כנראה הוא ידע שזה לא כל כך פשוט כי חסר לו זוג.

עו"ד פלדמן: אף אחד לא יודע שהיו לו מכנסיים קצרים.

כבוד השופט צ' זילברטל: אדוני מבקש שנבין מאמירה זו.

עו"ד פלדמן: זה טיעון שולי, זה לא טיעון מרכזי. העובדה שהוא אומר שהוא זרק את המכנסיים הופכת להיות גם מבחינתו, יש פה הרבה קטעים פרוספקטיביים. אולי בגלל שהוא רב נוכל.

כבוד השופט י' עמית: העובדה שהמכנסיים כמדגימה את אחת הבעייתיות, והוא מסתבך עם הרבה שקרים עם המכנסיים. זה דבר שתצטרכו להתמודד איתו. השופטים בהחלט ניתן לראות זאת בהכרעת הדין, וזו זכותו לחלוטין של ערכאה דיונית אומרים שהוא כל הזמן משקר. הוא שיקר לחוקרים אבל הוא משקר גם לנו. אם אדם אומר באיזו שהיא נקודת זמן עד עכשיו שיקרתי עכשיו אני אומר את האמת. יש לי עו"ד. עד עכשיו שיקרתי מעתה אומר את האמת.

עו"ד פלדמן: יזכור שהנאשם נחקר 6 ימים לאחר האירוע. שנית, אם אנו רוצים להסתכל ולראות מה אומרים האחרים בהקשר זה, שהם לא חשודים, נמצא סתירות מדהימות בין ילדים בינם ובין עצמם, בין המורה הפסיכולוגית שראתה את הגנן. הדברים שם עולים כל הזמן באופן לא ברור. יש לו דבר שהוא זרק את המכנסיים. הוא טועה. הוא לא משקר. בשעה שבה הוא הביא את הדבק. הוא אומר שזה היה ב-12:30 והחוקרים אומרים שמי שהביא את הדבק אמר שזה היה בשעה יותר מאוחרת. לאחר מכן מבינים שזה היה בשעה 13:23 מבינים שהוא חיכה בדלת כל הזמן. והחוקרים אומרים שמי שהביא את הדבק אומר 11:30. אז הוא אומר ככה על המכנסיים. ב-12/12 הוא אומר בע' 22 (מצטט). הוא מבין שהאמירה שלו, הוא הרי קר רוח, הוא הרי שטני לפי דעת בית המשפט, הוא מבין שמה שהביא עליו את כל החקירות האינטנסיביות שהוא סיפר לתומו בשלב הראשון שהוא זרק את המכנסיים. זריקת המכנסיים היתה לגרסתו ביום שישי או ביום שבת. יש לזכור כמה דברים שלפי גרסתו שלא נסתרה בשום מקום, בתום יום העבודה, ביום הרצח הוא השאיר את המכנסיים ואת אותם הנעליים המוכתמות בדם.

כבוד השופט י' עמית: לא מוכתמות, הן היו נקיות בצורה מדהימה.

עו"ד פלדמן: עשו להן בדיקה למציאת דם. הנסיבה שלא קשורה למסירת ההודעות, היא שהוא שם את הכל בתיק, אך מאחר ובאותו יום הוא לא הגיע עם האופניים, והתיק יחסית כבד הוא צלצל לאשתו וביקש ממנה שתבוא לפתוח לו, אשתו אמרה שהיא לא יכולה כי היא עסוקה עם הבן שנולד חודש וחצי קודם, לכן הוא השאיר הכל במקלט. זו התנהגות של רוצח?

חיפשו שם DNA. יש מנקה שנכנסה לתוך המקלט ושמה את הכלים שלה במקלט.

כבוד השופט י' עמית: מי האחרון שעזב את המקלט?

עו"ד פלדמן: כנראה המנקה. מה יותר פשוט מאשר לקחת את התיק איתו? השאלה מצטרפת לשורה ארוכה של שאלות. שורה ארוכה של שאלות מתחילה בשאלה המרכזית. הרצח בוצע בתא קטן שהיה ספוג בדם. היה רצח אלים שבו נחתך עורק וריד. לא נמצא על הנאשם שום פריט ביולוגי של המנוחה בשום מקום. שנית, לא נמצא בתא שום פריט ביולוגי או אחר של הנאשם להוציא אותה טביעת נעליים נכונה יותר או נכונה פחות. נשאלת בשלב מסויים גב' מיה פרוייד אם זה אפשרי דבר כזה. היא אומרת או שהוא היה לבוש בבגד מיוחד שמנע כל השפרצה או כל סימן עליו או שהיו שם סימני מזג אוויר כאלה שמחקו את כל הסימנים שלו, או שהיא אומרת שאולי הוא שייך לאנשים שיש להם אמירה כללית שלא מפרישים. אנו יודעים שכל נגיעה משאירה DNA  כל  נגיעה מפרישה תאי עור. נעשו בדיקות הכי מדוקדקות בתא. אין שום שריד של רומן זדורוב בתא. יש את התיק. נגיד שאת המכנסיים הוא זרק. בתיק היו הנעליים כלי העבודה והסכין היפנית. בתיק לא נמצא שריד של דם. אנו מכירים עד כמה השתכללה אמנותם של אנשי מז"פ עד שהם מסוגלים למצוא שריד DNA  אפילו אחרי שנים. אני מנהל עתה תיק של גופה שנים לאחר הרצח שטענו שמצאו שריד DNA. שום דבר. האיש זדורוב מהבחינה הזאת הוא האיש שלא היה. זדורוב מספר ב-18 לחודש, ההודעה המרכזית של רומן זדורוב נמצאת ב-18/12. ראשית אני מתחנן בפניכם, תסתכלו בדיסק החקירה. זו חקירה מהפנטת כמעט. יושב החוקר יורם אזולאי ואומר לו תעצום עיניים. אתה רואה עכשיו את הילדה עולה במדרגות. מה אתה רואה? אתה רואה את השיער שלה? אתה רואה את המכנסיים שלה שהיא כל הזמן נקטעת בדברי הנאשם אני לא ראיתי  לא ראו לא הייתי שם בכלל. אומרים לו החוקרים לך איתי, עוד מעט יבוא פורץ המחסומים. בהמשך נוצרת ההודעה בלילה. זו הודעה מאוד מרכזית. זו הודעה שבה המניע הוא ההתגרות. זה מניע נמשך. אחד כל הצרות שהיו לו בארץ, צרות של עליה, צרות של ויזה, הישראלים לא מחונכים, הילדים מבקשים סיגריות. אבל ספציפית מתמקד בילדה. מפנה לנ/55 ע' 44 והדיסק ת/21 (מצטט מע' 43). כאן חשוב מאוד להבין את המבנה הארכיטקטוני המורכב משהו של זירת הרצח. לזירת הרצח יש שלושה מישורים. יש המקלט שבקומת המרתף. יש מדרגות שמוליכות מהמקלט לקומת ביניים. שם נמצא חדר המורים ושם נמצאים שירותי מורים. התנועה של זדורוב שהוא מתאר אותה פה וחוזר עליה אחר כך שהיא גם מסבירה, אומרת אני מהמקלט עליתי לחדר המורים כדי להכין לי קפה. שזה אכן משתלב בשגרת החיים שלו. יותר מזה, יש ראיה אותה פסיכולוגית מישהי שזיהתה את הגנן המסכן שבגלל מה שאמר עצר אותו בית משפט שלום ל-8 ימים, הוא שוחרר אמנם קודם, משום שהיא אמרה שהיא ראתה אדם עצבני לא מגולח בחדר המורים, הסתבר שהיה לו אליבי מצויין הוא היה אצל רופא השיניים. כנראה שזה היה הנאשם. יש מספיק סימנים להניח שזה היה הנאשם, כנראה שהיא החליפה בין הגנן לבין הנאשם. טוען עליתי במדרגות להכין לעצמי קפה. הוא נמצא במדרגות של קומת הביניים. תראו את השחזור שעשה גור אלון שראה את המנוחה עולה, היא היתה בחוץ כנראה ונכנסה לתוך בית הספר. הכניסה לבית הספר היא לקומת הביניים.

כבוד השופט י' דנציגר: יש מחלוקת שהיא היתה בחוץ?

עו"ד פלדמן: אין מחלוקת שהיא ישבה בחוץ בפרגולה.

כבוד השופט י' דנציגר: היא היתה בפרגולה וראו אותה 3 אנשים?

עו"ד פלדמן: היא הלכה לברזיה שתתה מים ואז מספר גור אלון שמיד לאחר גרם המדרגות שמוביל מהמקלט יש גרם מדרגות נוסף שמוביל לקומה השניה. למעשה זה למעלה של הקומה הראשונה שם נמצאים שירותי הבנות. אומר הנאשם עליתי מהמקלט לעשות לי קפה. זאת אומרת הייתי על המדרגות שמהמקלט בקומת הביניים ושם ראיתי את המנוחה ושם היא זרקה לי (מצטט). החקירה הזאת מתנהלת חלקה בעברית ולכן גם העברית העילגת. כי מי שמוביל את החקירה הוא יורם אזולאי שלא יודע רוסית. הוא מסתייע במתורגמן שבמקום. לכן חלקים מסויימים התקיים ביניהם דו שיח בעברית וחלקים אחרים נכנס המתורגמן. יושב שם סשה שמתחיל את החקירה לפני שנכנס יורם. אז נכנס יורם (מצטט). זה לגמרי לא נכון. הוא פגש אתו אחר כך.

כבוד השופט י' דנציגר: כתב החלטה על חקירות סוגסטיביות (מצטט).

קלדנית: גלית

עו"ד פלדמן: מצטט. ממש תהליך של מה שעושים את זה, המשטרה עושה זה כרענון זכרון שזה די גובל בהיפנוזה. "אתה זוכר...איפה ראית אותה? בקומה ראשונה במדרגות למעלה..." ממשיך לצטט. ברור מתוך התיאור הזה שאותו מפגש שהוא מתאר, המפגש הגורלי, לכאורה, הוא מתפוגג באוויר דרך אגב, שבו היא אומרת לו דברים שהיא אמרה לו לכאורה "אמא שלך זונה" ממשיך לצטט. אז הוא אומר שהוא הולך למדרגות וימינה שמה, וזה מילה חשובה מאוד כי היא מופיעה גם בשחזור, בקומת הביניים השירותים הם בצד שמאל. ממשיך לצטט מעמ' 50. החוקר אומר "אתה זוכר שהיא צעקה תסתלק מפה?"

עו"ד ברונשטיין: הוא אומר רומן, ואחר כך מתרגם לרוסית.

עו"ד פלדמן: לדעתי רומן לא אומר את זה.

עו"ד ברונשטיין: אתה יודע רוסית.

עו"ד פלדמן: לא, אבל מי שתרגם את זה יודע. עכשיו חוזר החוקר בעמ' 39, שזה בעצם לפני הקטע הזה. "הילדה הזו אמרה לו משהו שפיצץ אותו", הוא מתרגם פה משהו ברוסית, במקומה יכול היה להיות כל ילד אחר. "אני מחזיר אותך למדרגות..." ברור, אין לו שום סיבה למערער לעלות במדרגות שמוליכות לשירותי הנשים. הטריטוריה שלו היא מהמקלט לקומת הביניים ששם יש שירותים שהוא משתמש בהם ושם יש חדר המורים ושם הוא עושה קפה. השאלה האם באמת המפגש שהיה במדרגות שעולות לקומה הראשונה, והוא כל הזמן אומר שהיה בטוח שזה קומה ראשונה ואמרו לו קומה שניה וזה חוזר בהרבה מקרים. אם הפגישה היתה במדרגות שעולות לקומה השניה היא פגישה שלא יתכן כי אין לו שום סיבה לעלות שלם כי הוא אומר שעלה לעשות קפה כי שם פגש אותה במדרגות ושם אמרה לי מה שאמרה לי ופתאום באופן מפליא החלל מתכווץ ואנחנו בקומה השניה ליד השירותים שהוא אומר שדקר אותה, בכלל הוא אומר לפני השירותים בין התא הראשון לשני ואחרי שדקרתי אותה היא נפלה לתא מס' 2 ולא היה ולא נברא. הוא אומר שהיה לה צמה, ולא היה לה צמה. הוא אומר "משהו כמו צמה, שיער כזה אסוף".

עו"ד חנאווי: היה לה גומייה על היד.

עו"ד פלדמן: אבל רואים שהשיער שלה פזור. באותו נושא לפני שאני הולך לתהליך איך הוצאה ממנו ההודעה. בית המשפט מייחס משקל רב לפרטים שהיו בהודאה שהם לכאורה תואמים את המציאות בשטח.

אחד, צריך מאוד להיזהר בנושא הזה של פרטים מוכמנים לכאורה שידועים למשטרה, לא פרטים חדשים שהוא מעלה. אומר את זה בית המשפט בפרשה המאוד מפורסמת של מוטי בן עזרא שהואשם ברצח חלפן מפתח תקוה, מסר פרטים מדהימים, הוא היה למטה והרוצחים לכאורה היו למעלה בבית החלפון, בשלב מסוים ייצגתי לשניהם בתביעה לפיצויים. הוא מספר שלא היו מים חמים בבית, היה כפתור אזעקה, פרטים שלכאורה רק מי שהיה במקום יכול לדעת אותם. הסתבר שמי שביצע את הרצח היה אדם בשם סימון בא ארי ולא קשור לחלוטין למוטי בן עזרא מסיבות שקשורות להתמכרות לסמים ושדד את החלפן. בית המשפט שעובר על הפרטים המוכמנים בתדהמה כי אלה פרטים מדהימים, ואף אחד לא יודע את הפרטים בדיוק, אומר שצריך לתת משקל נמוך לפרטים ידועים שידועים היו לחוקרים. אותו דבר בפרשות נוספות ויש פרשה אחת שאני מבקש להראות.

עו"ד בורנשטיין: אני מתנגדת להצגת חומר מתיק החקירה.

עו"ד פלדמן: יש מאמר של כב' השופטת דליה דורנר, הוא פורסם בפרקליט שבו היא מתייחסת. אני הזמנתי אותה לכנס שאני ארגנתי באונ' תל אביב על הודאות שווא והקרנתי את סרט השחזור מפרשת שייפר, ואומרת השופטת ומסבירה כמה ההודאה מפורטת ומוחלטת והסתבר באותה פרשה שגם בה ייצגתי שבשלב מסוים נמצאו אנשים שבידם היה הנשק של החייל. מי שמייחס חשיבות לאופן ההודאה לצורה שבה הוא מודה. אומרת השופטת דורנר שמהסרט הזה למדה שאי אפשר להסתמך על שחזורים כהודאה כי אדם שהפנים לחלוטין והאמין שהוא ביצע את הרצח ויש קטעים שזה עולה מתוכם ואני אבקש 10 דקות.

עו"ד בורנשטיין: אני לא רואה מה המשמעות של הקרנת חומר חקירה מתיק אחר.

כבוד השופט צ' זילברטל: זה סיכומים לא כראיה, איך נראה שיחזור של בית המשפט כעבור זמן שבית המשפט קבע לגביו שלא היה ולא נברא.

עו"ד בורנשטיין: ככל הידוע לי השחזור בתיק הזה היה בעייתי ולכן כאשר אין לבית המשפט את כל התמונה לגבי הערכת השחזור אין לכך שום משמעות, זה טיעון דמגוגי.

כבוד השופט צ' זילברטל: לא מתנגדים לטיעון דמגוגי.

עו"ד בורנשטיין: אני מתנגדת להצגת חומר חקירה בלי כל התיק. אין מחלוקת שיש מקרים של הודאת שווא ושחזורים שנמצא שהם לא אנשים שביצעו אתה העבירה. לראות את השחזור בלי להכיר את התיק והפרטים שבו זה מטעה.

כבוד השופט י' דנציגר: אנחנו נתיר את הקרנת הסרט, כשזה בא על זמנו של אדוני.

כבוד השופט י' עמית: אדוני גם יכול היה לקרין את הסרט כפרה, שזה סרט יפה שממנו רואים איך מישהו נגרר להודאת שקר. כאן יכולים להיות עשרות פרטים שלנו כמותב אין שום מושג אם הם מוכמנים או לא מוכמנים.

עו"ד פלדמן: אני אסביר אחרי הסרט, שפת הגוף, הטון המשכנע והפניה של הנאשם תעזרו לי.

עו"ד בורנשטיין: אני יכולה להביא גם עדויות מתיקים אחרים.

הסרט מוקרן.

עו"ד פלדמן: למה רציתי להראות את זה? כדי להראות שפת גוף, ציטוטים של האנשים, יש שם 3 אנשים, האופן שבו הוא משתדל לרצות את החוקר כשהוא מרגיש שהחוקר לא מתרצה מחקירת המקום בידיים הוא מבין את זה מתגובת החוקר ועולה על סיפור אחר שהביאו טורייה וקברו את החייל. יש מצבים שאנשים מפנימים בצורה כל כך מוחלטת שהם רצחו הם רוקמים סיפור שלם.

כבוד השופט י' דנציגר:  השאלה אם סיפור הרצח שנבנה יכול להתייחס לכל אחד מ 7 הפרטים המוכמנים.

עו"ד פלדמן: נעבור למה שאין בשחזור. הילדה נמצאה יושבת על מכסה האסלה, ראשה שמוט, ודם ניגר ממנה. שרועה. לדעת החוקר המשטרתי, סביר שזה לא היה מצבה בעת הרצח, כי הוא מוצא שלולית דם במקום אחר ולהערכתו הושיבו אותה או הניחו אותה על המכסה. עוד הוא אומר שהמכסה היה פתוח ויש סימני דם על הצד הפנימי של המכסה ויש ניירות טואלט שמשום מה לא נבדקו ונראים ספוגים בדם. כשהיא נרצחה זה היה פתוח, היא נפלה על הרצפה, מישהו סגר את מכסה האסלה, את מושב האסלה, מישהו סגר את מכסה האסלה, מישהו הושיב אותה על האסלה ומישהו אולי עלה משם ויצא באופן שבו עקבות הנעליים מציגות. כל החלק הזה שהוא חלק שלא ידוע למשטרה, כי מה שהיה בחלק הזה לא יודעים. יודעים איפה היא נחתכה כי יש חוות דעת, רואים איפה יש דם כי אפשר לראות דם, לא יודעים את החלק השני של הסיפור ופה אנחנו מוצאים פרטים מוכמנים יותר ופחות כי לא כולם נכונים כמו הקטע של החתך באמה השמאלית שבוצע לפי אמירתו של ד"ר זייצב או לאחר המוות או בשלב שבו היתה במצב גסיסה כי בחתך הזה אין דם. יש שם חקירה שמולידה בסופו של דבר את תיאוריית האונס היא למעשה חקירה שבה החוקרים מנסים במיטב יכולתם להביא אותו לומר שהיא ישבה על האסלה, הם לא אומרים את זה במפורש. הם אומרים לו חזור ואמור, כשיצאת מהתא באיזה מצב היא היתה ובאיזה תנוחה, הוא מבין מזה שכנראה היה גם אקט מיני ולכן הוא ממציא את הסיפור. זו חקירה שסימנה ת/29, תמליל, ב 21.12 שבה נולדת הגרסה של ההתעללות המינית. שם חוזרים ושואלים אותו באיזה תנוחה  היא היתה וכשהוא כנראה מבין שיש משהו שהוא לא סיפר, משהו שהחוקרים יודעים שהוא לא סיפר אותו ואז הוא מעלה את הסיפור של ההתעללות המינית שכולל או השפלת מכנסיים או שהפשיל את מכנסיה או שהיא עצמה כבר היתה עם מכנס מופשל. בשום שלב הוא לא מספר את החלק האפל והסמוי שהמשטרה לא יודעת.

יש לנו את החקירה, שהוא נתן ב 19 לחודש, היציאה מן התא היא יציאה מן הדלת, אחר כך הוא אומר שסגר עם הסכין שלו את הדלת מבחוץ. הכניס את הצד ההפוך לחור המנעול וכך סגר את התא. עובדה שהתא היה סגור היא עובדה שהיתה ידועה, חיפשו אותה עד 6 בערב והיה ברור שהתא סגור. אומר בשלב שבין החקירה ועד השחזור אם קפץ על משהו ועלה על משהו, ואז הסיפור מתחיל לקרום עור וגידים והוא אומר שעלה להסתכל החוצה כדי לראות שאין אף אחד. במהלך השחזור הוא מספר שיצא החוצה מעל הדלת הקדמית, הוא שוכח את הפרט הכי חשוב לכאורה, הוא דרך על הילדה, זה משהו שאתה לא שוכח אותו, אתה לא אומר עליתי על האסלה, אתה אומר דרכתי על הרגליים שלה. תנועת הקפיצה שהוא עושה אל הדלת, ספק אם היא אפשרית כאשר הוא עומד על הגופה, זה לא יתכן במשטח שהוא לא ישר ולא קשיח.

כבוד השופט י' עמית: הוא עומד על הגופה ויש כתמי דם על הקורות החיצוניות.

עו"ד פלדמן: זה החולצה שאין חולק שהוא לבש ואין תיאור של עליה, נגיד אתה לא זוכר דברים כי אתה שוכח. אבל אתה לא זוכר שהנחת אותה על האסלה ודרכת עליה? שקפצת כשאתה דורך עליה? שאין שום ראיה שהיתה קפיצה מעל הדלת כי מאחורי הדלת אין טביעת נעל בדם.

כבוד השופט י' עמית: אדוני הזכיר שהתא היה סגור, הוא כבר בחקירות הראשונות שלו מספר מה הוא יודע, שחתכו אותה פעמיים, הכניסו אותה לארון ברל ואנסו אותה, הוא שמע את השמועות האלה. למה הוא לא משתמש במה שהוא יודע לרצות את החוקרים, זה מה שהייתי מצפה שיעשה.

עו"ד פלדמן: הוא עד סוף החקירה לא יודע אם אנסו אותה. הוא שואל אם היא נאנסה. זה הפחד הגדול שלו שיאמרו שהוא אנס אותה ורק בחקירה הרבה יותר מאוחרת אומר לו החוקר שהיא לא נאנסה. אדם שביצע את הרצח, וזה צריך להסתכל בקלטות, זו חרדה אמיתית שהוא מרגיש אותה, למה הוא עושה את זה? הוא מהטל בחוקרים?

כבוד השופט י' עמית: או שזה מה שהוא יודע ממר שמועתי או שהוא משקר, הוא מדבר על 2 דקירות בלב ועל חתך בבטן, שהכניסו אותה לארון ברזל ודקירות בלב וכו'...אני חוזר על השאלה למשל 2 דקירות בלב.

עו"ד פלדמן: הוא מתאר שקירות בשחזור, במקום הרבה יותר נמוך.

כבוד השופט י' עמית: זה לא 2 דקירות בלב.

עו"ד פלדמן: הוא לא מתאר את החיתוך האחרון, ועלו השערות שמה החיתוך האחרון הוא פולחני להשאיר עותק.

כבוד השופט י' עמית: הוא עצמו נשאל בבית המשפט ולא היתה לו תשובה.

עו"ד פלדמן: כאן בשחזור הזה שראיתם יש המון פרטים שהם נכונים לשעתם. זה חשוב להדגיש את זה. למה אני מתכוון, בשלב הזה היתה חוות דעת של ד"ר היס שהיה ראש המכון שאמר שהחייל מת מירייה בעין, היתה חוות דעת שהוא נמצא במקום ושם מספר שהחייל ניסה להשתחרר ואז עם אבן תקף את אחד האנשים, פרט מוכמן ביותר כי נמצא במקום טישו ספוג בדם שהמשטרה היתה משוכנעת שהוא כנראה דם של אחד החוטפים. הסתבר בהמשך כשנמצאו הרוצחים האמיתיים שהוא נרצח בחניקה. ד"ר היס שינה את חוות הדעת ואמר שהוא נחנק.

מה שאני אומר, תואם בין פרטים סמויים, מאיפה הוא יודע שהיה לו נשק וירו בו? שהוא ניסה לפגוע באחד מהם?

כבוד השופט י' עמית: המנעול. הוא לא ניתן לסגירה מבחוץ, איך הוא ידע את זה? כאן יש לנו המון הסברים שלו, ראיתי דרך המראה, למה שלא יגיד שמעתי מהחוקר.

עו"ד פלדמן: הרי כשמצאו אותה פרצו את השירותים.

כבוד השופט י' עמית: כי מישהו נעל מבפנים.

עו"ד פלדמן: אבל היה ברור שמי שהיה אחראי על החקירה ידע שהמנעול היה מקולקל.

כבוד השופט צ' זילברטל: מה זאת אומרת מקולקל, זה לא אמור להינעל מבחוץ.

כבוד השופט י' עמית: נתחיל לפני זה, נעשה סדר בעניין הזה, ברגיל דלתות של שירותים לא ננעלים מבחוץ.

עו"ד פלדמן: נכון.

כבוד השופט י' עמית: אנחנו מבינים שהכוונה היא שאם השרת רוצה לסגור הוא סוגר מבחוץ ואת תא מס' 2 לא היה ניתן לסגור.

עו"ד פלדמן: נכון. התיאור שלו הוא שהוא נכנס אחריה לתא והדלת היתה סגורה ונעלתי אותה. יצאתי דרך הדלת זו תיאוריה ראשונה, וסגרתי עם הסכין שלי. תיאוריה שני עליתי מעל הדלת, מאיפה היה לו הזדמנות לדעת שהמנעול שבור. מתי הוא ניסה לפתוח את הדלת מבחוץ?

עו"ד בורנשטיין: כשהוא יצא בפעם הראשונה.

עו"ד פלדמן: הוא מספר את זה? הגרסה שגם הראשון והשני נכונים? הרי שניהם אלטרנטיביות. הגרסה הראשונה סגרתי עם הזה.

כבוד השופט י' עמית: לרוצח יש אינטרס שהדלת תישאר נעולה. בדרך הטבע הוא יוצא מדרך המלך ומנסה לסגור מבחוץ ורואה שהוא לא יכול ואז חוזרים פנימה ונועלים ויוצאים מלמעלה.

עו"ד פלדמן: אבל הוא לא אומר את זה, חברתי רוצה להפוך את זה לגרסה אחת. הוא אומר נעלתי והלכתי, אומרת חברתי שהוא אחר כך חזר וראה שלא יכול לנעול ואז הוא עלה מעל הדלת. איפה הוא אומר את זה. אפשר לשחק עם ההודעות להוריד פרטים, ולשחק. מידע עובר מחוקרים לנחקרים כמעט בלי לדעת את הדברים, הוא במצב שלו עם אחרי 10 ימים שהוא נחקר בנושא הזה לא יודע מאיפה הו...אגב, שמים בפניו שהמנעול היה שבור, מאיפה הוא אמר שהמנעול היה שבור, הוא מעולם לא היה בחוץ לדעת שהמנעול היה שבור והוא מאמץ את הדבר הזה. זה עוד פרט שלא תואם את הגרסה שלו וההתנהגות שלו כי לא היה לו שלב לדעת שהמנעול היה סגור.

כבוד השופט י' עמית: אז כששואלים אותו בבית המשפט הוא אומר שראה דרך הראי.

עו"ד פלדמן: אנשים כשהם במלכודת במשפט פלילי משקרים בלי הרף. האמת שלא ידע אבל אומרים לו שידע.

כבוד השופט י' דנציגר: עוד 20 דקות אדוני יסיים.

עו"ד פלדמן: אני מפנה לנ/55 עמ' 108. החוקר אומר לו "אתה נעמדת...עלית על משהו", הנה החוקר לפני השחזור, אומר לו את זה.

נלך לעיקרו של דבר, מה שהוא מבין בשלב הזה, הוא מבין כמה דברים. אחד, אם הוא לא יודה, יש מספיק ראיות כנגדו כדי להרשיע אותו ברצח ואולי גם באונס, הוא יודע את זה באופן חד משמעי מהמדובב. הוא חזור ואומר לו שהמצב שלך גרוע ועל הפנים ואם לא תודה ירשיעו אותך. אני לא מפנה עכשיו לעמודים. אומרים לו שאם אתה תודה שעשית את זה בגלל קינטור, המדובב אומר לו את זה, בניגוד להוראות שאומרות שאסור למדובב אסור לתת עצות משפטיות, פה בדיוק להפך. כששואלים את ראש צוות החקירה מה היה תפקידו של המדובב, הוא אומר ברחל בתך הקטנה בעמ' 44 לפרוטוקול, שואלים אותו אם נתן הנחיה למדובב מה לעשות "התפקיד של ארתור היה להיות האיש המנוסה והוא אמור להיות זה שיתן יעוץ משפטי לגבי התיק" זה אחרי פס"ד 10049/08 "איני סבור שתחבולה זו לגיטימית..." מספר לו המדובב, מה יקרה אם הוא יודה בהריגה בגלל שהיא הרגיזה אותו ואומר שאתה תחיה בבית הסוהר כמו מלך ותקבל 10 שנים ויורידו לך שליש ותשב 7 שנים ובגלל שיש לך מקצוע טוב ישלמו לך כסף והנציב יוריד לך מנהלי ואשתך תוכל להיות איתך 24 שעות כל פעם והחיים בבית הסוהר נראים בשלב הזה כמו וואלהלה, מקום שצריך לשאוף להיות. כשכל הזמן מוצג בפניו השחור והלבן שאם לא תודה ויש ראיות, השוטרים משתתפים בחגיגה הזו. החוקר אומר לו שזו ההזדמנות האחרונה לספר את הנסיבות. עוד נקודה חשובה, השמצת עורך הדין, המדובב והחוקר עסוקים באופן אינטנסיבי בהשמצה גסה של עורך הדין מהסנגוריה הציבורית, בפועל היה לו עו"ד פרטי אבל הוא חשב שהוא ניתן לו בחינם. נכון שהמדובב אומר לו תיקח את אביגדור פלדמן ואת מירוז, הוא שואל אם הוא רוסי.

כבוד השופט י' עמית: בניסיון שלי הם אומרים קח את התותח.

עו"ד פלדמן: הוא אומר לו שסניגוריה הציבורית מוכרים תיקים לפרקליטות, הם אנשי פרקליטות ואם אתה סומך עליו תדע לך שהוא ימסור לפרקליטות ואל תאמין למילה שהוא אומר. השוטר אומר לו שהם מעוניינים בכסף ורומן לא מעניין אותם. זאת אומרת, ופה צריך להפריד בין שני משפטים חשובים. שלל האמצעים הפסולים, השקרים החד משמעיים שנמסרו לו, שהם רבים, הילדה שראתה אותו עולה למעלה, אומר בית המשפט שזה נכון, אבל שטויות, יש ילדה שאומרת שהיא ראתה 20 דקות או רבע שעה אחרי שתאיר נעלמה, מישהו עם קסקט מחזיק משא כבד בידיו והוא נראה לה אירופאי והיא מציירת דיוקן, אומר לו השוטר שזה אתה או אח תאום שלך אבל הוא אומר שלא היה לו מה לעשות בקומה השניה.

הדם מטפטף כל הזמן בשיחות של המדובב, איך יכול להיות שהגיע דם לכלים שלי. הוא מסביר את זה, והוא נזכר כשהיה בשירותי הגברים, שהיה שם טיפות דם. הוא אומר שיכול להיות שזה הדם של הרוצח שירד למטה וטפטף לו דם וזה הדם שמצאו על הבגדים שלי. בית המשפט מתייחס לזה כתחבולה טריקית שלו, הוא מנסה כל הזמן, הלך הנפש שלו.

כבוד השופט י' עמית: למדובב הוא אומר שעשיתי טעות עם הדם בשירותים של הבנים.

עו"ד פלדמן: נכון, יש שלב מסוים שבו ההפנמה, בלילה, השיחה הארוכה עם המדובב, שהוא ביצע את הרצח, היא מגיעה לשלמות.

כבוד השופט י' עמית: אם הוא הפנים באותו שלב שהוא עשה את זה הוא אומר למיקרופון דבר אחר. מי שהפנים אמור להפנים עד הסוף.

עו"ד פלדמן: הוא רוצה שהמשטרה לא תדע שהוא הרוצח, הוא הפנים שהוא הרוצח. שואלים אותו למה הקול חלש וחזק, הוא אומר שהתנהג כמו רוצח מול המדובב. כמו שכותב האיסלנדי, התופעה הזו של הפנמת האשמה נקראת מ.ד.ס – MEMORY DISTRUST SYNDROME  ואומר שזה יכול להיות מצבים חולפים. זה בדיוק כמו שהוא אומר כל הזמן. הוא אומר למדובב, לא לחוקר, איך יכולתי להמשיך לעבוד אחר כך? איפה הדם? ומה קרה? ואיך זה שאני לא זוכר את זה בכלל? כשהוא לא יודע שזה המדובב אנחנו נכנסים לתוך הראש שלו ורואים איך תהליך הפנמה של העובדה של המ.ד.ס לא בוטח בזכרון שלו. הוא נותן המחבר את הדרך שבה עושים את זה, החוקר מציג ראיות שהוא עשה את זה, שזה מחליש את הבטחון שלו בעצמו, שתיים שיש סיבות טובות שהוא לא זוכר, החוקר נאחז כל הזמן שאתה זוכר שהרבצת לאחיך וגם אז ירד לך מסך שחור, כל האינטרוספקציה והספקות והתרתם ולכאן ולשם עולים בשיחות עם המדובב. שלוש, הוא אומר שאני בטוח שאתה הרוצח ותמצאו את זה עשרות פעמים בחקירה. לחוקר בשלב הזה אין כלום נגדו, מה שיש להם נגדו זה שהוא היה לא מגולח ולכן הוא תואם את התיאור של הגב' בחדר המורים, וסיפור המכנסיים וזה כל מה שיש להם נגדו. השאלה אם התחבולה הזו איננה חורגת מאמצעי חקירה פסול, אם היא לא נכנסת. עורכי הדין בוודאי נכנסת לתיק של אלזם ושם היה עוד פחות.

 התחבולה הזו שהיא מקיפה ויש לה שני לשונות, התיק סגור ותודה בנסיבות מקלות ותשב 7 שנים בבית הסוהר. האיש מבודד מאחרים שיביאו תזה אחרת והיחיד שהוא בקשר איתו הוא מהסניגוריה הציבורית שמוכרים לקוחות, אפילו הוא לא כותב את זה שיש לו מסייע ומזה המדובב שמעצים את הדברים שהחוקרים אומרים לו. החוקרים אומרים לו חבל שלא תודה והמדובב חוזר על הדברים כמו הד.

סעיף 3, החקירה מתמשכת שהיא שעות ארוכות, חקירה ומדובב וזה מספיק כדי להכניס אותו למצב של דמיוני למציאות וירטואלית. אומר לו החוקר שיש לך את זה פה בתת ההכרה ואתה עלול לעשות את זה לילד שלך. הוא אומר שהוא פוחד, השד הזה שנמצא בתוכו, שגרם לו לרצוח ילדה , שהוא לא זוכר את זה ולא היתה לו שום סיבה לרצוח ילדה והשד הזה טמון בו. בפני בי הוא משחק? מדובב הוא מהטל? בשלב הזה הוא לא יודע שהוא מדובב.

ארבע, שם דגש על ראיות מדעיות, החוקר אומר לו שדם אי אפשר לצאת מזה, זה ד.נ.א.

חמש, מזכירים לחשוד על בלאק אאוטים קודמים.

שש, החוקר דורש ממנו להודות.

שבע, חשוב בול לענייננו, החוקר מסביר לו שלאי הודאה יהיו תוצאות חמורות ביותר. מצטט מהספר. תמשיך להכחיש יהיו לזה תוצאות חמורות. בלי בכלל לשאול את השאלה האם ההודעה הזו אמת או לא, המנעול, הדלת הסגורה, האם הדקירות במקום, מכלול הדברים הללו הפך את ההודאה להודאה פסולה. כפי שבאלזם היתה הודאה מדויקת, הזכירה את אשתו שירדה, מה שאשתו אמרה, היו לה ראיות חיצוניות למכביר, אמר בית המשפט, לא משום שאלזם היה כבר ז"ל בשלב הזה, הוא נרצח בכלא לפני שהעיד כנגד המבצע העיקרי, אמר בית המשפט שבנסיבות הללו ועל בסיס חוק כבוד האדם וחירותו ועל בסיס זה ההודאה נפסלת. לכן המכלול של המקרה הזה הופך את ההודאה שהייתי מרגיש פחות טוב אם היא היתה טובה ואם לא היה חוזר ואומר שהוא לא זוכר תעזור לי, היא נאנסה, שני סיפורים, חזרה מיידית מההודאה. למה הוא חוזר בו, הוא סיפר על מסך שחור, למה הוא צריך לחזור בו מההודאה?

כבוד השופט י' דנציגר: בסוף ההודאה ב 19 הוא מסביר למה הוא ביקש שהדברים ירשמו.

עו"ד פלדמן: ב 21 הוא חוזר בו ותולים את זה כי עו"ד שפיגל נכנס לתמונה ואמר לו. אבל זה קריאה מרתקת השיחות שלו עם המדובב והחוקר ואתה ממש רואה את הדברים באופן פלסטי איך הספקות מחלחלים בו ולעיתים הוא דוחה אותם ואומר שלא יכול להיות ולעיתים הוא מאפשר וכך גם נראה השחזור. החוקרים מספרים סיפור שאני כבר שמעתי אותו עוד ברצח דני כץ, הוא לא רצה לצאת לשחזור כי הוא פחד מהטלויזיה. זו היתה הטענה בתיק של דני כץ, והם הורשעו בסופו של דבר. אין אף מילה בשום מקום שהוא פוחד מטלויזיה, הוא אומר שלא ישחזר כי הוא לא יודע לשחזר. הוא מבין שהוא צריך לתת הודאה כזו שתרצה את חוקריו, כזו שתתאים לעובדות, שתתקבל על ידם, רק הודאה כזו תיחשב כהודאה מקילה, כנסיבות מקלות, והיה וההודאה תהיה שקרית, לא נכונה, ישארו רק הראיות הפורנזיות בלי ההסבר המקל. ההנחה הברורה והחד משמעית שלו היא שיש ראיות פורנזיות שמפלילות אותו ברצח של הילדה. אין ספק בזה, חוקרים עושים את זה בכל מיני דרכים. איך יגיעו טביעות אצבע למקום שלא היית? זה הנוסח של החקירה, זה אומר שיש טביעות אצבע בשירותים במקום שאתה אומר שלא היית בו. אומר בית המשפט, באמת, הרי שי פסק דין, היה דיון בתיק הזה, היה משפט הוכחות, ובית המשפט אומר זה לא היה ספציפי, לא אמרו לו על איזה בגד מצאו את הדם.

יש פסיקה שאומרת שהתחבולה הזו מותרת בשלב מתקדם של החקירה. אתה חוקר באופן הוגן, יש לך ראיות, ואתה מנסה להגיע לחקר האמת אז מתירה הפסיקה תחבולה. משום שאז זה בא בחשבון. אבל ב 13.12 חקירה ראשונה נאמר במפורש, זה התחלת החקירות שהתחילו ב 12.12, ונאמר "מבלי להציג בפניו ראיה מבויימת אלא אמירה כללית...דבר שלא פגע ביכולתו לבחור בזכות השתיקה" להפך, אי הודאות שהדברים הללו מקיפים אותו היא הכי גרוע. מקיפים אותו באי ודאות ואומרים לו שיש חומרים ביולוגיים עליך. אני חושב שהגיע הזמן לבטל את האמירה או את ההלכה שמבחינה בית תחבולה שמתבססת על מסמך לאמירה, אין הבדל מבחינתו של המחקר. השוטר הוא הסמכות.

תסתכלו עלה מערער, הוא אזרח זר, לא יהודי, בית המשפט טורח לציין את זה, ואני לא יודע למה, שהוא מאוקראינה ונשוי ליהודייה. מספר שיש לו בעיות עם הויזה והשהות שלו בארץ. מדובר באדם שמפוחד ברשות, והרשות אומרת לו שאתה מבחינתנו גמור, אבל כמו שאומרים לו בחקירה השעות מתקתק אומר לו החוקר אזולאי, זה הזמן שלך לתת נסיבות מקלות, מחר הדלת נסגרת. מה ההבדל בין תחבולה שמראים לו מסמך לכאורה שבו כתוב שמצאו דם לבין זה שהחוקר המוסמך מבחינתו, והוא גם שואל את החוקר והמדובב אם יכול להיות שיזייפו ראיות ואומר לו החוקר שפה זה לא אוקראינה ופה לא מזייפים ראיות. אין שום הסבר רציונאלי באבחנה . ההשפעה של על הנחקר בעיקר כשהיא מתמדת, אין חקירה אחת שבו לא נאמר לו שיש ראיות ביולוגיות כנגדך ואתה סגור והתיק שלך סגור. ואז הנסיון הנואש שלו, כמו שראינו בסרטון, אמרו לו שהחבר שלו אומר שהוא זה שהרג את המנוח ואומרים לו שמותר לך לספר והוא מדגיש שהוא אמר "מה אתה עושה אתה הורס לנו את החיים". שם בתוך יומיים קרה הכל תוך חקירה של יומיים או שלושה הוא בא עם הדבר הזה. כמובן שטארק נוג'ידאת יותר משוכלל מהנאשם, הנאשם לא מצליח להביא סיפור. מה אומר בית המשפט, שהמניע לא הוברר, הוא לא מקבל שזה היה המניע. טביעות הנעליים אין להם הסביר, תשבי יתרץ קושיות ובעיות. המפגש עם הילדה, המניע שלו לרצוח, המדרגות הלא נכונות, אי התייחסות לכל החומרים שהיו ידועים למשטרה, התחבולות הפסולות.

לדעתי שתי שלבים של טיעון, ההודעה הפסולה, מכלול של, הפיתוי להודות שפוסל את ההודאה, כשהוא צמוד לתחבולות קשות ואסורות לפי הבנתו. השלב השני שנאמר שלא נפסול את ההודאה ולא נלך בעקבות יששכרוב או אלזה ונקבע שזה פגיעה בחירותו שיש לו חירות להיחקר בחקירה הוגנת, אמיתית שמחפשת את האמת. יש תחבולות, זה לא משא ומתן, אבל כשיש חומר וראיות כנגדו אז להביא משהו ולא להצמיד את זה להודעה מקילה, אולי אפשרי, אני לא אומר שכל התחבולות פסולות. העומד הכללי על האדם הזה שהשופט הנדל אומר את זה, וגם אומר את זה האיסלנדי, אנשים שחיים בשוליים שאין להם נסיון להתמודדות עם רשות, שאין להם ניסיון חברתי או אינטליגנציה חברתית הם המועדים להיפגע ולהתגבר על הסוגסטיה.

התגמול למדובב מובטח לו סכום של 12,000 ₪, שזה סכום שאני לא רואה אותו בהסכמי מדובבים. עוד צריך להיאמר שהיו בהסכמי מדובבים כתוב במפורש, בע"פ 402/08 שהבטחת גמול למדובב אם יביא הודאה עשויה להיות פסולה. בעיקר כשיש לו תמיכה של ראש צוות החקירה, ראש הימ"ר אומר לו תייעץ לו אתה תהיה עורך הדין שלו ותסביר לו מה המצב.

ההסכמים החדשים עם מדובבים, "המדובב לא ישפיע בכל הקשור לבחירת עורך דין ולא ישכנע כנגד עורך דין כזה או אחר, לא ייעץ לחשוד...", שם הגמול המובטח הוא 5,000 ₪.

כבוד השופט י' דנציגר:  אנו נצא להפסקה עד השעה 13:10 ויהיה לכם פרק הזמן שהיה להגנה ואז תוכלו להגיב לדברי המשיבה.

קלדן: מרק

לאחר הפסקה;

עו"ד בורנשטיין:

אטען לענין הסכין.

לא יכולה להיות מחלוקת שבפני בית המשפט מצוי תיק מורכב, תיק קשה. לא רק בגלל הזוועה שבעיבו אלא כי הוא מעלה שאלות רבות שבית המשפט צריך להידרש. עולות שאלות לגבי שאלה פורזניט בתיק, ושאלות לא פשוטות של הודעות של נאשם. המורכבות נובעת גם מההיקף הגדול של התיק ומחומר החקירה הרב שנאסף בו במיוחד מחומר חקירה רב וגם מטיב החומר. חומר חקירה המתעד את התנהלות החקירה. החקירה הפרונטאלית ואת שיחות המדובב בתא. שיחות בעלות משמעות.

חומר החקירה הוא גם בעל עומק מאחר ואנו יכולים לראות את המערער מהדרך בה הוא מתנהל, שהמדובב מתנהל הכל מופיע מול העיניים. התיעוד הוא גם  דמות וגם בקול.

חברי מנסים לעשות פסיכו אנאליזה כל אחד בדרכו. עו"ד פלדמן פלדמן מנסה להכנס לראשו של המערער ולהבין את הלך נפשו. זה טבעי לעשות זאת. כשקוראים את חומר החקירה מנסים ורוצים להבין את הלך ראשו של המערער. אנו רוצים להיכנס לראשו של המערער למרות חומר החקירה. המערער הוא דמות מתעתעת. הוא דמות חידתית משהו. אפשר לראות, להבין דברים אך להתיימר להבין כל משפט, כל אמירה ניתן לכך הסבר ברור שיסבר את האוזן, לא ניתן לעשות. זאת צריכה להיות נקודת מוצא שלא ניתן להבין כל פרט ופרט בהתנהלותו של המערער להיכנס לראשו ולהבין את מה שעבר עליו.

התיק התנהל בבית המשפט המחוזי במשך שנים. בית המשפט התרשם לעומק מחומר הראיות הרב בכתב, בתצלום וגם מהדמויות המרכזיות בחקירה. המערער בעיקר. החוקרים בנוסף. היתה הזדמנות להתרשם מהם. בית המשפט שמע את העדים ואת הנאשם בחקירה ראשית ונגדית ויכול היה להתרשם מהם.

זה תיק לא פשוט לערכאת ערעור בשל הנסיבות שתיארתי. זה תיק גם לא פשוט לטוענים לו. במספר שעות יש להסביר את מבנה ההרשעה ולשכנע את בית המשפט לקבל את ההכרעה הנכונה בתיק.

חברי עו"ד פלדמן הציג את התיק במבט כללי. הוא רץ בחומר לא הפנה במדוייק.

עו"ד פלדמן: רציתי לבקש להשלים בכתב ציטוטים.

כבוד השופט י' דנציגר:  אין צורך.

עו"ד בורנשטיין: היתה תנועה הלוך וחזור וקצת ערבוב. היה קצת קשה לעקוב כי לא היו הפניות. אנו נשתדל להנפות לכל אמירה בעלת משמעות על מנת לסייע לבית המשפט בהתפתחות החקירה, השתלשלות העניינים ותאור המבנה הראייתי.

ציינתי ואמרתי שיש משהו מתעתע בדברי המערער. אפנה את בית המשפט בנוסף לאדנים מוצקים בהם לא אשתמש במילים מתעתע או מניפולטיבי. יש אדנים נוספים שאפשר להסתמך עליהם. ההרשעה מבוססת על האדנים האלה. לאור אדנים אלה ניתן גם להבין ולפרש לא פעם את אותן אמירות, אותן התנגדויות שיכולות לעורר ספק או שאלות אם מתבוננים ומתמקדים רק בהם.

חברי עו"ד פלדמן הקדים ואמר שבהכרעת הדין המשלימה היה משקל להודעות. אני לא רואה את הדברים כך. מבנה ההרשעה המקורית היה כמה הודעות בעלי תימוכין, מעל 100 אחוז. כאשר הופחת משקלה של אחת הראיות התומכות, טביעת הנעל, בית המשפט ראה עצמו מחוייב, הדבר לא פגע בחומר הראיות. בית המשפט ציין שגם אם יש ראיה שמשקלה פחות אין בכך להשליך על מכלול הראיות בתיק.

נתחיל לעסוק בהודעות. על מנת להבין אותן טוב יותר, על מנת להתמודד עם הטענות שעלו, חשוב לבחון את החקירות. החקירות הן גם פרונטאליות וגם מול המדובב. מדובר בשעות של חקירות, שהשתרעו על עמודים רבים. לא הוצגה התמונה כולה ולכן חשוב שבית המשפט יתרשם מחומר הראיות. במהלך הטיעון אציג קטעים של הקורבן. חשוב להתרשם מההודעות, מחקירה שקדמה לכך, שיחות עם המדובב שקדמו לכך כדי לראות את הדברים בפרשנות הנכונה. בית המשפט ראה את כל החומר וההתרשמויות מפורטות בהכרעת הדין. לא אחזור. כל הקשיים שהוצגו והועלו כאן הוצגו בפני בית המשפט וניתן מענה מפורט בהכרעת הדין. חלק מהקביעות הן קביעות מהימנות וצריך סיבה טובה כדי להתערב בהן. יש להתרשם מהעדים. קשה להציג תמונה קוהרנטית. מדובר במי שבשלב מסויים הפנים בשל התנהלות החוקרים, התנהלות המדובב שהוא ביצע את הרצח. התמונה לא משתלבת עם התנהלות החקירה. יש שלבים בחקירה שניתן לעמוד על דברי המערער. לא את הכל נוכל להבין ולדעת. התמונה שמציגים חברי לא מתיישבת עם תמונה אובייקטיבית בתיק. לאורם יש לפרש ולהבין את דברי המערער ואת התנהלותו. זה מפתח שניתן לבית המשפט להבין את הדברים שנאמרים בשלבים שונים.

קשה לעמוד על תכונותיו של המערער. זה לא אומר שלא ניתן לעמוד על תכונות מסויימות. רואים וגם בית המשפט ראה שמדובר במי שיכול לתעתע בחוקרים. מדובר במי שיכול לשקר גם לחוקרים וגם למדובב. אפשר לראות שמדובר באדם בעל יכולת אנאליטית. יש לו הבנה מסויימת של מסרים שקשורים לחקירה, למשפט, ויש לו יכולת לעמוד בפני החוקרים.

בנימוקי הערעור מוצגים מאמרים, נחקרים ואנשים שמאפיינים אנשים שמעידים הודאות שוא. המערער כיון שאינו דובר עברית, עולה חדש נופל בגדר אוכלוסיה חלשה יותר. אולם כאשר רואים את השיחה שלו רואים שאינו יודע עברית אך יש לו יכולת התמודדות, לכן העובדה שהוא עולה חדש לא מאפיינת אותו, יש לו נתונים שאפשרו לו לעמוד בחקירה.

המערער מסר הודעות שונות וחשוב להדגיש את ההזדמנויות השונות. יש לכך  משמעות למשקל ההודעות והתמודדות עם הטענות. הפעולות מתועדות. ההודעה הראשונה מיום 18 לחודש הודעה נוספת מיום 19 לחודש, ההודעה המרכזית, יש את ת/29 שם הוא מתחיל בכך שהוא מבקש לחזור בו מההודאה. במהלך ההודאה שהיא הודעה מתעתעת במיוחד ניתן להסיק ממנה הודעות. ניתן להסיק מסקנות מההודעה. ככל שיש הפניות אליה יש להבין שהוא בשלב בו הוא מבקש לחזור בו מהודאה. הוא עמד בו באופן מוחלט ללא כל סיבה.

כיון שהחומר המתועד כולו, במענה לענין המאמרים והודעות השווא, אחד הפתרונות המוצעים לקושי האינהרנטי שטמון בהודעה שמצד אחד היא מפתה להתבסס עליה, מצד שני אנו יודעים שאנשים מגיעים עם הודעות שווא, החקירה היא חקירה אוהדת לחלוטין. החקירות מתועדות ומצולמות והשהות בתא מצולמת לחלוטין. זה כלי שניתן לבית המשפט לבדוק את ההודעות וזוהי תשובה למחקרים ולהוכחות שאנו לא חולקים עליהם. במקרה זה ננקט פתרון מוצע וניתן להתרשם באופן בלתי אמצעי מתיעוד החקירה.

ההודעה הראשונה נמסרה למדובב. יש חשיבות לכך. יש טענות שמועלות לגבי אמצעים פסולים לגבי ההודעות שהמערער העלה. הם לא מסבירים מדוע המערער יודה בפני שותפו לתא. ככל שהוא משכנע אותו שכדאי לו להודות, שיקבל עונש קל יותר. כל זה לא רלבנטי בפני החוקרים. כשרואים את ההודאה עצמה אפשר לומר שהוא האמין. אם הוא האמין שהוא ביצע את הרצח בלי לדעת הדבר לא מתיישב עם העובדה שהוא ידע לספר פרטים לגבי דרך ביצוע הרצח, דברים שהתבררו כפרטים נכונים. זהו אחד המפתחות המוצעים לבית המשפט לעיין בדברי המערער בבית המשפט. הוא ידע לתאר פרטים שמראים שהוא לא שכח וכי וודאי זוהי לא הודאת שווא.

ההתנהלות בפני המדובב עד לאותו שלב מורכבות. המערער עד אותו שלב לא אומר דברים מפורשים על כך שהוא ביצע את הרצח. להפך. לאור הדברים שהוא אומר למדובב ניתן לפרש את הדברים. הוא לא ידע שהוא מדובב. הוא לא בטח בו. הוא לא בטח באיש זר ולא הרגיש נוח לחשוף את האמת. ולכן, כאשר הוא מתנהל בתא כמי שהוא חף מפשע, כשהוא סבר שיש ראיות נגדו שהוא לא יודע איך להתמודד עימם, יש נקודת מפנה שגרמה לו להודות בפני המדובב והוא נושא האמון. בשלב שהוא החליט ללכת למדובב הוא השתכנע שניתן לייתן אמון במדובב. עד אותו שלב הוא היה כמי שחף מפשע. עד אותו שלב המערער הולך לחקירות ומשתף את המדובב בחקירה. הוא משתף אותו בתובנות לגבי המחשבות שלו. אבל הוא עדיין לא נותן אמון מלא. מתייעץ איתו. המדובב אמפטי מאוד. הוא דמות בהחלט לא מאיימת. מנסה לסייע ככל יכולתו.

מדי פעם המדובב אומר למערער שהוא יודע את האמת אבל הוא לא רוצה לשמוע את זה במפורש. הוא מבין את האמת מכך שהמערער אומר על עצמו גם אם לא ביצעתי היו מענים אותי לא הייתי מודה. זה שאתה מוכן לקחת על עצמך את הרצח אני מבין. כך עוברים כמה ימים. ב-17 לרצח יום לפני ההודאה המערער נפגש עם עו"ד. ב-18 לחודש בבוקר הוא נחקר. ת/443 זו חקירה שהיתה לא פשוטה. אז הוטחו בו כל הסתירות והגרסאות שלו לעומת מקורבים שלו, דורשי טובתו. עמתו אותו עם הגרסאות השונות. הוא עסק בשאלת הסיפור שהוא סיפר על אשתו. הוא חוזר במצב רוח רע. מדבר על האפשרות להתאבד. אז המערער התחיל לחשוב על להגיד שהוא בהתקף של בלייק אאוט מלזכור. זה ייתן אפשרות מקלה.

כבוד השופט צ' זילברטל: אפשרות של אולי אתה לא זוכר?

עו"ד בורנשטיין: אדוני מדבר לגבי החקירה שבה הוא הודה לפני כן. זה היה כאשר המערער הוא שהעלה את נושא הבלייק אאוט והמדובב מוביל אותו לספר את כל הפרטים.

כבוד השופט צ' זילברטל: לפני הודעת המערער לא עלתה אפשרות של זכרון או משהו כזה?

עו"ד בורנשטיין: הסיפור של הבלייק אאוט, אי שפיות, יש שמות שונים, המדובב משתף פעולה בענין הזה והם מגבשים את התוכנית כאשר החוקרים חוקרים אותו הוא כבר הניח בפניהם את טענת הבלייק אאוט והוא סיפר על האח שלו שהוא היכה אותו וכנראה שהוא עשה זאת בלי לזכור. יורם באופן שהוביל לתוצאו, מובילים אותו לספר גם את הפרטים. הם לא עושים את מה שנאמר במאמר אליו הפנה חברי. בשלב הזה המערער מדבר עם המדובב על נושא הבלייק אאוט. המדובב הבין זאת כאפשרות לעונש קל יותר. הם מדברים על מניע, כמו שהיה עם האח שלו, אל הקשיים שלו בארץ, בבית הספר. הוא אומר שהדבר יכול להיות. המערער מחפש וחוזר ופונה למדובב. המדובב גם שואל אותו מס' פעמים אולי עשיתי, אולי אני לא זוכר. המדובב שואל זה יכול להיות לא יכול להיות, רוצה להבין. לא נוטע בו את הרעיון. הוא מאיים בתחילת השיחה בהתאבדות, הוא קורא לשוטר שלוקח אותו לבדיקה. תוצאות הבדיקה נטען שבשלב הזה המערער התמוטט ת/57 הפסיכיאטר תיעד את ממצאיו. יש לו שיפור ואין עדות למצב פסיכוטי. הפסיכיאטר המומחה שולל את האפשרות הזאת. הוא חוזר לתא. מפנה לת/184. אז הוא מניח את התשתית לבלייק אאוט. הוא מספר על האח. הוא חוזר ב10:30. הוא חוזר לתא ומספר למדובב על הפגישה עם הפסיכיאטר. היה שוטר שנתן לו תחושה טובה ועשה לו מצב רוח תקין. המדובב שואל אותו מה אמרת. ספר לי על הדברים. במקביל המדובב בשלב הזה נוטה להבין שבעצם מהדברים שהוא אמר לפני הבדיקה הוא מבין שהמערער בעצם ביצע את הרצח. הוא לא רק אומר לו עכשיו שהוא יודע, אלא הוא מציג עצמו כמי שנעלב. הוא מציג עצמו כמי שזכאי לאמון המערער. הוא אומר אדם אחר היה מספר את מה שסיפרת לי קודם אבל אני לא מספר. המערער מגיב לו. הוא בעצם רוצה להראות לו שהוא כועס. הוא אומר לו שהוא מאשר את העובדה שהוא לא נתן בו אמון. הוא גם אומר לו יכול להיות שיש האזנה פה. הוא אומר גם לאח שלי לא הייתי מספר. מפנה לת/9 זוהי השיחה, ע' 17 (מצטטת). הם מדברים על האמון. הוא אומר שהוא חושש מאותה האזנה, ע' 18, מפנה לע' 20 לת/9 (מצטטת).

כדי להפיג את החשש מההאזנה, המדובב מתיישבת לצד המערער והשיחה בהמשך מתנהלת בשקט. השיחה מתנהלת באופן ייחודי כשהוא לוחש אך זה מוקלט והוא אומר את הדברים שמתיישבים עם חפותו.

כבוד השופט צ' זילברטל: הוא מניח שאם יאמר את הדברים בלחש זה לא ייקלט.

עו"ד בורנשטיין:

הוא מתחיל בעמ' 21 (מצטטת).

לא אחזור על כל ההודעה. חשוב לקרוא אותה. אפשר לראות איך הם יושבים. הוא מספר שנמאס לו מקללות הילדים. שהיא ביקשה סיגריה. שהוא רצח אותה באמצעות סכין שברשותו וברח. הוא מספר שהוא בטוח שלא היו עדים למעשה. הוא מספר שהוא שטף וזרק את הסכין כדי לא לקחת סיכון. הוא בטוח שלא ימצאו את הסכין. מפנה לע' 28. לגבי אופן ביצוע הרצח, הוא מספר שהוא שיסף את גרונה. הוא מספר על שטפי דם.

כבוד השופט י' עמית: עד לאותו מועד לא היה בשום מקום ענין של שיסוף, חיתוך?

עו"ד פלדמן: היה במכונת האמת. בפוליגרף אמרו שחתכו לה את הגרון.

כבוד השופט י' עמית: הוא סיפר בתחילה על שתי דקירות בלב. האם נושא של שיסוף גרון עלה? האם באיזה שהוא מקום לאורך הדרך, יש מקום שניתן להצביע כי הרי הוא עצמו מדבר על שתי דקירות בלב? מהיכן בא נושא הגרון?

עו"ד בורנשטיין: אדוני שאל שאלה טובה ונכונה בתיק. אם מדובר במי שהמציא פרטים וניחש פרטים מדוע לא ישתמש בפרטים שהוא שמע. בית משפט לא קבע ולא נטען שהעובדה שהוא ידע לתאר שיסוף גרון הוא פרט מוכמן. הוא ידע פרטים רבים.

עו"ד פלדמן: הוא השתמש במילה שיספו את גרונה.

עו"ד בורנשטיין: הוא מסביר את כלי הדם שעוברים. יש פה עומק רב יותר. זה קו שעובר גם כשהוא מכחיש כשהוא נותן את ההסברים איך ידע ואיך ניחש. אפשר לראות שלמערער יש ידע באשר לדרך שאפשר להרוג אדם. הוא מסביר שיש כלי דם שעוברים בצוואר. הוא מסביר שהשיסוף הוא הדרך המהירה ביותר להרוג. הוא אומר שראה זאת באינטרנט ובאמת נמצא חומר כזה.

כפי שאמרתי הדברים הללו נעשים בלחץ. הוא ממשיך להצהיר כפי שהצהיר עד לאותה עת. שימצא הרוצח האמיתי. הוא דיבר באופן כל כך כנא על חפותו והנה הוא מודה ועושה זאת באופן מניפולטיבי. יש אמירות שאני רוצה להדגיש, "אם הייתי יודע שהיא בת של חבר של הקבלן, לא הייתי עושה את זה" (מצטטת ע' 28) בעיני זו אמירה שיש לה משמעות.

הוא מתאר וקצת מזכיר את האזניות שלו תחת החולצה כדי שלא תתלכלכנה בדם.

כבוד השופט צ' זילברטל: אני לא הבנתי את זה. מה עם החולצה הקצרה? כל גופו חשוף.

עו"ד בורנשטיין:

אני אמרתי שיש דברים מתעתעים באדם הזה.

כבוד השופט צ' זילברטל: השאלה אם מתעתעים לא מביאים לכדי סימן שאלה גדול.

עו"ד בורנשטיין:

תעתועים מקבלים מענה בראיות מוצקים ובאדנים מוצקים לאורם נפתרים הספקות. התעתוע הוא לא גדול. לגבי החולצה הוא סיפר שהוא כיבס.

כבוד השופט צ' זילברטל: הוא ולא חמיו שנהג לכבס?

עו"ד בורנשטיין:

עוד דבר להדגיש מהודיה זו, הוא מאשר למדובב שלטענתו אי השפיות שהוא מעלה היא לא אמת. המדובב כמופיע בע' 18 לת/9 (מצטטת). מפנה שוב לע' 28.

עולה מהשיחה שהיא היתה שיחה יוצאת דופן בין המדובב למערער. שיחה בנוגע לאמון. למה המערער מציג עצמו כמי שכבר יודע, כמי שעשה זאת ושכח. המערער משתכנע לייתן בו אמון. זוהי נקודת המפנה. לא שכנוע פנימי לאור סוגי סטייה בחקירה שמוביל אותו לכך שהוא באמת מאמין שהוא ביצע את העבירה. זה לא מתיישב עם הפרטים ולא עם הדרך שבה הוא מציג את הדברים. זה משליך את הקרקע מתחת לטענה הזאת.

מה ההסבר של המערער להודאה בפני המערער? זו שאלה שיש לה חשיבות. זה מעניין מה אומר המערער בהזדמנות הראשונה שניתנת לו וניתנה לו הזדמנות להסביר כל פרט ופרט. הוא התבקש לתת מענה לכל פרט ופרט שהוא ידע לתאר וגם לעובדה שהוא הודה בפניהם וגם בפני החוקר. העובדה שהוא עומת בת/20 זה נעשה ביום 01/01/07 ויש משמעות לדרך בה הוא פועל. פאן נוסף שמתגלה כאן לנסות לחשוף את האישיות שלו. החוקרים חושפים בפניו מעט מעט את שיש להם. הם מתחילים ואומרים שהמדובב אומר שהוא הודה. הוא מכחיש שהוא הודה. והוא נותן לכך הסבר מעולה. מהיר. הוא מבקש הקלה, טובת הנאה. לאחר מכן הוא מבין שיש צילום, הוא משיב שהוא רק הנהן בראש. אז כשחושפים בפניו את הכל שיש גם צילום  וגם הקלטה הוא אומר שבחר לקבל מאסר של 30 שנה ואם יודה יקבל מאסר רק של 15 שנה. בסוף הוא כבר האמין שזה מה שהוא עשה. בשלב הזה הוא אומר שפחד לקבל מאסר של 30 שנה.

גם בבית המשפט לא נתן הסבר מלא להודאה אלא אמר שהוא כבר האמין שהוא רוצח. שלא רצה להראות שהוא סמרטוט. מפנה לת/22 לחקירה הנגדית.

זוהי אם כן ההודאה בפני המדובב. ההודאה בפני החוקרים נעשית כאשר המערער לא יודע שהחוקרים יודעים שהוא הודה בפני המדובב. זו השערה שיכול להיות שלאחר שהמערער הודה בפני המדובב היה בכך להוריד מחסום שהיה לו.

חקירה זו מיום 19 לחודש אליה התייחס חברי רבות, ביום זה סשה החוקר דובר הרוסית, מתייחס כאילו לא קרה דבר בינתיים, אז הניח המערער את אבני היסוד להודאתו. ראש הצחם מספר שכאשר צפה בחקירה, אז הוא מקדם קו חקירה שונה כאשר הוא מגלה אמון והעמדה לענין הבלק אאוט ומשתף פעולה עם המערער בהנחה שהוא איבד את הזכרון. הוא מגיב למה שאמר המערער בחקירה קודמת. הוא אומר לו שהוא מאמין שכך היה. בשל כך הוא מזמין עבורו חוקר שיעזור לו לשחזר את הזכרון ע"י זה שהוא יספר פרט פרט. זה לא שהחוקר מניח לעזור לו שכך קרה, אלא שהוא מאמץ את כלי החקירה שהמערער הניח בחקירה הקודמת. הוא מתחיל לספר. לאט לאט, שלב שלב הוא מספר את הכל. כמו בליק אאוט ברקע אך בפועל הוא מספר סיפורים שהתבררו כנכונים לדרך ביצוע הרח. יורם מדבר בעברית ויש את התרגום של החוקר דובר הרוסית. יש להתרשם מהאווירה שהיא אוירה רגועה, נינוחה. המערער נראה נרגש. רואים שלא פשוט לו אבל רואים שהוא ממוקד. מנסה לדייק. רואים שחשוב לו להיזכר בדרך המדוייקת. אפשר וצריך כמובן להתרשם. בית משפט יכול להתרשם מה נאמר במהלך חקירה זו איך נאמר. לגבי חקירה זו יש טענה שרמזו לו, הוא הבין מהם. כאן במיוחד.

אם יש טענה שהוא עצמו לא טען אותה, שהאזין לה, זה היה השלב בעיקר. אך אפשר וחשוב לראות גם את החקירות האחרות.

לגבי תוכן ההודעה, הדגש הוא שונה. פה זו חקירה בפני חוקרים. פה הוא נדרש להזכר. סיפור הבליק אאוט עדיין מרחף. שוב, העיקר של הדברים שהוא מבחין בדברים. הוא מספר שהיא היתה בתא השני ושהרצח בוצע בתא השני. הוא מספר איך ירדה הוא מספר שפתח את הגרון שלה פעמיים. הוא מספר שפגע בידיים כשניסתה להתגונן. הוא מספר שייתכן שהוא תקף אותה מתחת למותן. הוא מספר שהיא נפלה על הקיר. מציין את המקום שבו נפלה. הוא מספר שהיא יצאה מהשירותים וירד לשירותי הבנים, שטף את הדם מהיד והסכין, הלך להכין לעצמו קפה. אחר כך הוא המשיך לעבוד. לאחר מכן המשיך לעבוד עם הסכין שנשברת כל הזמן וזרק את הלהב בזבל. את המכנסיים לקח הביתה. הוא מספר על כך שכשהוא בא הביתה הלך לישון. הוא מספר שלא זכר שום דבר. שנזכר רק למחרת. הוא אומר שלא התכוון לרצוח אותה במקומה יכול היה להיות כל אחד גם י לד. הוא נזכר במה שעשה. מפנה לע' 97 לטיעון הסניגור שהוא נוח לקריאה ומודפס. הוא אומר החלטתי שאני אכחיש ואגיד שזה לא אני וזה לא אני וזה לא אני אבל כל פעם שהייתי חוזר הייתי אומר שזה כן אני ואני לא יכולתי לישון. היה עיכוב. החוקרים בתבונה רבה, ראש הצחם, אבישי, היה חשוב להם לעשות את השחזור עם אדם שלא מכיר פרטים מהזירה. זה לקח זמן ותוכלו להתרשם מהשחזור. מדובר בחשש של מסירת פרטים, של זליגת פרטים, זוהי דרך שחברי הודיעו על פרטים מוכמנים שזוהי דרך שבחקירה ישולבו חוקרים שלא מכירים את הפרטים. הוא באמת לא מבצע את השחזור בהתחלה. מוסר גרסה אחרת. חוזר בו. הוא מביע חשש. מפנה לת/22 ע' 10-11 שם הוא הביע את החשש שלו. קלטת 4 ע' 5 והוא שואל אם זה יגיע לעיתונות. זו לא התנהגות שמעידה על חפות. חזרה לבית הספר. מכחיש. נמצא החוקר דובר הרוסית. יוצא לשחזור. התנגדתי קודם להצגת השחזור בתיק אחר. ואף רציתי לברר אך כשצפיתי בשחזור נחה דעתי כיון שאם רואים את השחזור של המערער, אני מבקשת שבית המשפט יראה רואים את ההבדל המהותי בין הסיטואציה. הוא מוביל. הוא מנסה לדייק. אחרים הולכים אחריו. לא מנסים להוציא ממנו שום דבר שהם יודעים.

כבוד השופט י' דנציגר: גב' לא נתקלה בקטע של התמהמהות ולא קלה?

עו"ד בורנשטיין: אציג את השחזור.

כבוד השופט י' דנציגר: צפינו.

ע"ד בורנשטיין: הוא אומר אני רוצה להודיע לעורך הדין שלי שביצעתי את הרצח בלב נקי.

כבוד השופט צ' זילברטל: את עורך הדין מתי הוא ראה?

ע"ד בורנשטיין: ב-17 לחודש. הוא מודה שהוא עצבני שהיא קיללה אותו. הוא אומר שלא זוכר את הכל אך נזכר בקטעים. הוא מוביל. אתייחס להובלה ולהתמהמהות לאחר מכן. הוא אומר לשוטרת (מצטטת). ממקם את השוטרת בתוך התא. מדגים כיצד ביצע את הרצח. אז הוא מדגים את ביצוע הרצח 3 פעמים. פעם אחת בתוך התא עם האזיקים פעם שניה מחוץ לתא. הוא מסביר איך נפלה עם איזיקים. בתוך השחזור בתוך התא הוא אומר אני נזכר שלאחר שהרגתי את המנוחה הוא נעל את הדלת מפנים ויצא מלמעלה. הוא מתקשה בשלב הזה ומראה רק את התנועה שביצע. הוא אומר שקפץ מעל הדלת. הוא אומר שהיא לא נאבקה בו ושהמילה האחרונה שלה היתה אמא. הוא נחרד לראות את פניה. הוא מוביל לשירותי הבנים. זה קרוב.

כבוד השופט צ' זילברטל: זה בקומה אחרת.

ע"ד בורנשטיין: ביקרתי במקום, במבנה בית הספר יש משהו מתעתע. מבלבל. הוא בנוי מחצאי קומות באופן ספיראלי. כשמגיעים לזירה, מה שפתאום מוכחש שהוא היה למטה. כמה זה קרוב. הכל קרוב. הוא היה למטה והוא שוב עולה. וזהו הוא שם למטה. מחכה. הוא ממשיך לעבוד, שבר את הלהבים, זרק את השברים. הוא אומר שהוא לא הכיר את המנוחה קודם ובמקומה היה יכול להיות ילד שאם היה מקלל אותו זה גם היה קורה. החוקרים מודעים. החוקרים בשלב הזה חשבו שמסלול היציאה מהתא היו העקבות שיצאו מתאים 2-3. לכן זו גם השאלה אליה הפנה אדוני בחקירה. החוקר א' סבר שמלול היציאה היה מסלול האלטרנטיבה מיכל ההדחה בצד. דובר כאן על כך שאין פרטים מוכמנים שהשוטרים יודעים. כאן השוטרים לא ידעו הם חשבו אחרת. הם חשבו על יציאה בין תא 2 לתא 3. המערער אומר שיצא מעל לדלת.

כבוד השופט י' עמית: זה לא יכול להיות פרט מוכמן כי איננו יודעים אם זה היה אכן כך.

ע"ד בורנשטיין: נמצאו טביעות נעל על גבי מכנסי המנוחה על תא האסלה. כבודו יראה כיצד הן מונחות. זו כן ראיה המלמדת שהרוצח יצא כשפניו על הדלת כשהוא עומד על בגדי המנוחה. לכן כיוון שמסלול היציאה מהתא היה משוער אחרת, הוא התבקש לחזור לשירותים ולהדגים דבר שהוא לא פשוט. זאת אומרת לא כל אחד יכול לדעת שניתן לבצע את המהלך האתלטי הזה. מורידים לו את האזיקים הוא נכנס אל התא ועושה זאת בהצלחה.

כבוד השופט צ' זילברטל: במצב כזה היה מתבקש לראות מעבר לדלת סימן מובהק לכך של מישהו קפץ ולא מצאו שם שום דבר. יש הבדל בין יציאה לבין קפיצה לגובה.

ע"ד בורנשטיין: הוא דורך כמה פעמים על בד ושם הוא מותיר את העקבות.

כבוד השופט צ' זילברטל: בד ספוג בדם. לגבי מה שההגנה קראה העקבות המזכות, מה אתם אומרים?

ע"ד בורנשטיין: היום לא נצא מפה עם תשובה חדשה. אנסה לשכנע שהתשובה של בית המשפט היא הנכונה.

לאחר מכן הוא חוזר ושואל מס' שאלות הבהרה. ב-20/12 הוא נפגש עם עו"ד חדש. למחרת היום 21/12 הוא מובא להארכת מעצר. הוא חוזר בו. אומר שהכל לא אמת. לא משקף את האמת. שהופעל עליו לחץ בחקירה. לאחר מכן נגבית ממנו אותה הודאה שהיא גם הודאה גם לא הודעה שהיא ת/29. החוקרים מאשרים אותה. הוא נע בין הכחשה לבין מסירת פרטים על רצח. זו ההודאה בהם נמסרים הסיפורים המוזרים והמתעתעים על המניעים. על הסיפור על הילדות. על כת. על החתכים. הוא מוביל את החוקרים לחלק מההודעה הזאת לכיוונים חסרי משמעות חסרי קשר. דווקא היכולת שלו לתעתע בחוקרים, בסופו של דבר החוקר לא יודע מה אמת מה שקר. אפשר לקבוע את ההודאה הזאת שהדברים שהוא מספר מראים על נפש לא פשוטה, עולם די אפל.

יש כמה פרטים משמעותיים שהוא סיפר בחקירה. הוא יספר שלא ניתן לנעול את הדלת מבחוץ. הוא אומר בת/29 שהוא אומר דברים מהם ניתן ללמוד שטענת הבלייק אאוט היא לא טענת אמת. מפנה לע' 81 (מצטטת).

הוא נותן פרטים חלקיים לגבי דרך ביצוע הרצח. הוא יודע את הדברים. לאחר מכן הוא עומד על חפותו. גם זה חשוב. אם מנסים להבין את המערער, יש כאן חומר ביד היוצר שהוא דמות חלשה. הוא עומד בתוקף על החשד ובא השלב של חקירות לא פשוטות. השלב הזה שוק יותר ממה שהיה קודם. מפנה ליום 22/12 למשל רואים שהוא נחוש מלא בטחון. כשהחקירה מסתיימת הוא שר לעצמו. חקירה נוספת ת/31, היא חקירה שהחוקר יורם מטיח בו דברים קשים. הוא ממש לא מתייחס. אז נותנים לו הזדמנות. שוב ההסבר העיקרי הוא נימוקים לוגיים. הוא אומר ראיתי סרטים. שמו את עצמו בראשו של רוצח. אם כי הוא הבין משאלות החוקרים את התשובה. הוא לא אומר שנאמר לו משהו או שהוא הונחה לומר.

לגבי השאלה על הטענה של הודעות שווא שהיא טענה שעולה על בסיס מאמרים, בסיס פסיקה. אנו לא חולקים שיש תופעה כזו. בניגוד לשיטת משפט אחרות הראיה היא ראיה כבילה. בית המשפט צריך לקבוע את הכבילות שלה, את האמינות שלה, את המשקל שלה. השאלה אם מדובר בהודאת שווא. כך פעל בית המשפט בענייננו. כמובן העובדה שהתיעוד כולו היה בפני בית המשפט. גם החוקרים וגם המערער הובילו להכרעה.

מפנה לפסק דין וולקוב שם השופט הנדל התייחס ל-3 מרכיבים (מצטטת). כאן אנו בעצם במקרה מיוחד. מדובר במי שנופל גם על הרציונאלי וגם על הולקאלי ביחד. הוא פעל מתוך שכרון חושים בגלל מה שנאמר לו, שיבוש המציאות אך הוא גם פעם באופן רציונאלי אך הוא גם פעל כדי לקבל עונש קל יותר. הטענה שתכולת שתי הסיבות הללו יש בה לטעננו סתירה פנימית.

מעבר לכך, אנו טוענים ונבקש מבית המשפט לראות את חומר הראיות, שהטענה לשנוי גרסה לא מתיישבת עם חומר הראיות. הדברים שאומר המדובב הן אמירות שעולה מהן שזה מה שקרה. מעבר לכך כשרואים את המכלול, ובמיוחד, התחלתי את דבריי בהבטחה שיהיו אדנים מוצקים, במיוחד כשאנו יודעים שהדברים מתיישבים עם ממצאים מהזירה, אם זה היה המצב הוא לא היה יודע לספר את הפרטים המוכמנים שידע לספר במהלך ההודעות שלו.

בנוסף אזכיר, שגם למדובב וגם לחוקרים אמר שסיפור הבלייק אאוט הוא סיפור שהוא לא סיפור אמת.

לעבור ממאמר שהוגש אתמול, לנתח על פיו את אישיות המערער ספציפית זה מעוגן. פרטים מוכמנים הם בדיוק הכלי המשמעותי שיש לבית המשפט לדעת ולהבחין בין הודאת אמת להודאת שווא.

הוא עצמו אמר בת/205 חלק 2 ע' 22-25 למה הוא הודה (מצטטת).

אמירה נוספת ת/20 ע' 27-28 (מצטטת). הוא עצמו לא אומר שהבין שהוא לא ביצע את המעשה.

כבוד השופט י' עמית: אם נחזור לשחזור, האם נכון לומר שכיום לשיטתכם חסרים שני דברים שאמר חברך. א' סגירת מכסה האסלה והנחתה באיזו שהיא מהירות או משהו כזה. יש גם נייר טואלט בתוך האסלה וכל הענין שהוא יצא ניסה לסגור לא הלך לו. האם אלו שני אלמנטים שאנו יודעים איך שבוצע הרצח חסרים שם?

האם יש לנו בשחזור את הורדת מכסה האסלה?

ע"ד בורנשטיין: אין לכך התייחסות. זו שאלה בכך שהוא דרך על המנוחה. אין מחלוקת שלא כל מה שיש בזירה הוא מתאר. אני לא יודעת אם הדברים שאנו סבורים שרוצח יתאר הם אכן הדברים שהוא יחשוב שאכן חשוב לתאר. מי שרצח ילדה שיסף את ילדה לא יודעת אם זה חשוב לו שהוא שיסף את גרונה. אם ההנחה שהוא הרוצח לדרוך עליה יהיה פחות מזעזע. אין שחזור וזה נאמר בפסקי דין לא מועטים.

אין שחזור שמשקף את הזירה כולה. אין לצפות לכך. אין תיאור שהוא תיאור מלא. ותמיד השאלה היא מה חסר, כמה חסר אל מול מה יש כמה יש ומה המשמעות של יש. זו המלאכה של בית משפט, מחוזי מחד.

כבוד השופט י' דנציגר:  האם ניתן בשלב מסויים להגיע לאמירה?

ע"ד בורנשטיין: האמירה הזאת היא לא אמירה שיכולה לומר יש לי ספק. היא אמירה שיכולה לומר אין לי ספק. זה לא הינו אך. היא לא בהכרח אומרת שיש ספק.

כבוד השופט י' דנציגר:  השאלה אם במלאכה השיפוטית יש שלב שבו בית המשפט אומר השתכנעתי שיש במעשה הרלבנטי כדי להגיע לתשובות ואני לא יכול בשלב הכרעת הדין לעשות יותר. אפשרות שניה שבית המשפט יאמר אז הם לא עשו ולי זה לא משנה.

אני מדבר גם על ערכאה דיונית. אני מדבר על בית המשפט המחוזי שאומר שמהחומר שבפניו הגורמים והפרקליטות לא הצליחו להוביל לשאלה שמתעוררת. זו אפשרות אחת. מה המסקנה של בית המשפט בסיטואציה זו. הגענו למצב בו בית המשפט אומר זה בכלל לא כשל לוגי. יש כל כך הרבה דברים אחרים שאני בכלל לא נכנס. למה לא בדקו הלאה? מי לא בדק? השאלה שמועלית ע"י המערער כאן האם בית המשפט המחוזי לא פתר עצמו בקלות יתר להתמקדות בשאלות שאכן לא הוצבו בפניו התשובות הראויות להן?

ע"ד בורנשטיין: השאלה השניה אני לא סבורה שקיימת במקרה זה. אם בית המשפט חושב שלא עשו מספיק יש לכך משמעות. אני לא סבורה שלא עשו מספיק והיה ניתן לבדוק יותר טוב. השחזור נעשה בדרך מסויימת. השאלה מדוע הוא לא מסר חלק מהפרטים ומה המשמעות לכך או מדוע הוא מסר פרטים לא נכונים ומה המשמעות של כך. אני לא רואה שזה תיק שבו היו דברים שהיו צריכים להיעשות ולא נעשו ויש לשלם על כך מחיר.

קלדנית: גלית

עו"ד בורנשטיין: אנחנו לא מציגים אותם במנותק מהראיות. היא נובעת בהכרח ממה שיש, היא קיימת ממה שיש.  שמישהו נוסף שהיה בזירה והיו הרבה אנשים בזירה.

כבוד השופט י' עמית:  היינו רוצים לקבל תיאור של ההתרחשויות. יואב חדד הוא זה שגילה את הגופה. מה קורה מאז? מי קורה למי? מי פותח את הדלת? תנו לנו את תמונת הבלאגן שהתרחשה.

עו"ד לייסט: אני מפנה לת/95.

עו"ד בורשטיין: אני רוצה לומר שהדבר הזה נעשה בבית המשפט המחוזי, העידו שם במהלך שלושת השנים. היו שם אנשים שהגיעו ואנשים שיצאו ואנשים שהגיעו. אני אנסה בהמשך לתת תמונה יותר טובה. ת/95 שם החוקרת מנסה לתעד את מה שהיה בתיק. דברים שלא תועדו, יכול להיות שהם לא נבדקו. זה עניין של שכל ישר, עניין של הכרעה, בודקים את החומר בתהליך שבודק מה יש מה אין, הכל ביחד. לגבי הטביעות הנעל, מה שעומד ממולן אלה טביעות הנעל, לא יכול להיות ספק שהוא הרוצח. לגבי הטביעות שנמצאו בצד יכול להיות ספק שהוא הרוצח. הטביעות נמצאו על מכנסי המנוחה, אלה יכולות להיות טביעות נעליו של הרוצח. הוא יצא בדרך הזאת. טביעות הנעליים האחרות הן של מישהו אחר שהוא לא הרוצח. אם מגיעים למסקנה שאני לא רואה איך אפשר לפקפק בה שטביעות הנעליים שנמצאו על המנוחה הם בהכרח טביעות הנעל של הרוצח.

כבוד השופט י' דנציגר:  זו קביעה שהיא טיפה מרחיקת לכת. אני יכול לתת דוגמא למישהו שדרך על מכנסי המנוחה ורצה לצאת החוצה.

כבוד השופט י' עמית:  חיפשו את הגופה, מישהו מצא אותה ורצה לחלץ משם.

כבוד השופט י' דנציגר:  לכן חברי שאל האם יש סיפור מעשה מדויק מהרגע שראה אותה.

עו"ד בורשטיין: יש אבל הוא לא צילום של החקירות. אין צילום של כל מי שהגיע מה הוא עשה. מי שראה אותה כל כך הזדעזע מהמראה, שאנשים היו בהלם ולא העלו בדעתם לדרוך עליה. זה הרבה יותר קשה. אני חושבת שהטענה של מי שדרך בדם על מכנסי המנוחה כשהיא היתה שרועה. מי שדרך על המנוחה כשהיא מתה זה הרוצח. זה לא משנה אם היא היתה על האסלה או לא. מי שדרך עליה הוא הרוצח. בניגוד לטביעות נעל שנמצאו  בצד. מחוץ לתא נמצאו עוד טביעות אחרות. לא הצליחו למרות הניסיון שנעשה והוא נעשה. נעשה ניסיון כן ואמיתי לבדוק של מי היו הטביעות, אותם שאלות שנשאלו על ידי חברתי בבית המשפט, שאלות שהטרידו את הפרקליטות. נעשה ניסיון ולא הגיעו למסקנות. אי אפשר לומר שהניסיון הזה הקיף ומיצה את כל האנשים שאנחנו יודעים שכל מי שהיה שם היה שם בלאגן גדול, הגיעו מחפשים, מחלצים, שוטרים , אנשי רפואה. אנחנו לא יכולים להגיד שאנחנו יודעים כל מי שהיה שם.

כבוד השופט י' דנציגר:  השאלה כאן, אנחנו מקווים שהאנשים הטובים לא עשו דברים כדי לפגוע או לשבש במזיד. אבל הטביעות המזכות.

עו"ד בורשטיין: אין לנו תשובות קסם.

כבוד השופט י' דנציגר:  השאלה האם צוות המחלצים מצליח להגיע עם נעליו לגבהים כאלה.

עו"ד בורשטיין: אני מסכימה שהשאלה של טביעות הנעל הנוספות היא מטרידה. זו שאלה שטרידה את החוקרים, את הפרקליטות ואת בית המשפט. היא נבחנה על יסוד חומר הראיות, התשובות שאני אתן כעת. הדיון בעניין, בית המשפט לא התעלם מהשאלה הזאת. הוא הופיע דיון ומסקנות בהכרעת הדין. בית המשפט השלים עם העובדה שאין מענה לשאלה הזאת. וזאת לאור עוצמת יתר הראיות.  בדיון הזה דיברנו על טביעות שנמצאו על מכנסי המנוחה. מדובר בטביעות שנמצאו כטביעות המערער וזו בעצם הכרעת הדין. יש כאן עוד פן של מה שיש, ברגע שיש את הדבר הזה, השאלה כמה מטרידות טביעות הנעל הנוספות. ככל שיש יותר.

יש לנו הודעות ולא הודעות סתם כמו שפעם היה שמי שמאמין להם, יש הודעות ששזורים בהם פרטים שרק מי שהיה בזירה יכול היה לדעת. זה עוד נדבך. זה עוד נדבך שיש לו את היש, לאורו אנחנו שוקלים את המשמעות שלגביהם אין מענה. בית המשפט סבר, הזהירות משתקפת. הוא סבר שהשאלה הזאת שהיה מודע לה שבוודאי הטרידה אותו, שנבחנת על כל המכלול, זו ההחלטה שלו על סמך חומר הראיות, כיוון שיש אפשרויות, כיוון שאפשר לקבל שלא מוצאה הבדיקה. או שהוא הביא את הנעליים הנכונות או שהוא לא היה או שהוא התבייש. אלה אפשרויות שלא באות מהאוויר, הן לא השערות בעלמא, הן אפשרויות והכל הושקע אל מול מה שיש. נדבך נוסף הוא התרשמות של בית המשפט. אנחנו מדברים היום, בית המשפט התרשם מהמערער ומהחוקרים, ההתרשמות מהערער היתה שלילית ביותר. בית המשפט לא האמין למערער ולא לגרסתו. לא האמין להסבריו. הוא ראה אותו כאדם שמשקר. אדם מניפולטיבי, בעצם ההתרשמות הזאת היא נדבך שלא ניתן להתעלם ממנו. זהו יתרונה של ערכאה דיונית על פני ערכאה זאת, זה למעשה מלאכתו של בית המשפט, כאשר יש טענה לגבי הסיבות שגרמו למערער להודות, הוא היה צריך להתרשם אם הוא דובר אמת או לא. הוא מבסס בצורה מוצקה את קביעת המהימנות. בבית משפט זה אין הצדקה שעל בית המשפט להתערב בקביעת מהימנות זו. אני אדבר על האמצעים הפסולים. ההודעות, הרי יש הודעות אמת, יש משמעות בתיק הזה ויש הודעות שונות לגבי הקבילות. אני אתייחס לכל אחד מהם. בית המשפט המחוזי לא מצא שהופעלו אמצעי חקירה פסולים. בנוסף ולחילופין בית המשפט לא מצא שקיים קשר סיבתי בין האמצעים לבין ההודעות שנמסרו, לא בפני המדובב ולא בפני החוקרים. אנחנו מבקשים לקבל את הקביעות של בית המשפט על שני הראשים שלהם, האמצעים לא היו פסולים וגם אם נקבע שהיו פסולים לא היה קשר סיבתי. בראש ובראשונה לעניין הטענה על המצאות כתמי דם, על חפץ מחפציו של המערער. לא ראיתי שנטען שנמצאו ט"א. החוקר אומר שיכול להיות שיגיעו ט"א אח"כ. ת/480, עמוד 9. המדובב אומר שהוא חושב שמצאו ט"א כי אחרת לא היו לוקחים ממנו ט"א. לא ראיתי שנאמר לו שנמצאו ט"א אבל אולי הוא חשש לאפשרות אבל הוא היה בטוח שזה לא יימצא. התרגיל שננקט הוא נוגע להמצאות ממצאים פורנזיים גם על חפץ או כלי. בשלב הראשון נאמר לו בצורה מפורשת באופן מטעה, נאמר לו על ידי החוקרים שנמצא דם. לעניין זה בית המשפט קבע שהדבר נאמר במפורש ובתם לב כאשר הכבל נתפס בין כלי העבודה של המערער היה עליו כתם שחשוד להיות כתם דם. הוא פעם בתום לב בשלב זה. בהמשך המשיכו להציג לו את האפשרות הזאת בוריאציות אחרות, אלא בדרך של אפשרות, האם זה יכול להיות, אם זה קרה איפה לדעתו זה יכול להיות. לא נאמר לו במפורש שהגיע ממצה שזה דם ולא הוצגה לו ראיה גלויה לעניין הזה. בית המשפט בחן את זה בהתאם לפסיקה של בית המשפט הנכבד שעושה הבחנה בין ראיה גלויה לבין בעל פה על ידי החוקרים. בעיקרי הטיעון הפנינו לרשימה ארוכה של פסיקה. עניינה גם בתפיסה שרואים מסמך מזוייף יש בכך להשפיע על רצון חופשי של נחקר, כשהוא רואה וזה ממחיש לו שאין לו סיכוי וגם חשש שראיה כזאת תתגלגל לחקירה, לבין הטעייה בעל פה. לכן בית המשפט ראשית קבע שזה לגיטימי, בנוסף בית המשפט קבע שזה של המערער, והעובדה שהוטחו בו הראיות הסותרות, הגרסאות שמאומתות עם הגרסאות שלו. אין איסור על שימוש בתרגילי חקירה, כמובן עד גבול מסויים, ההבחנה בין תרגיל שיש בו לשבור את הרצון החופשי לבין תרגיל שאין בו. לגבי האמירה שחברי חלק עליה לגבי הטעם האמיתי במתן ההודעה, הפניתי בקצרה את בית המשפט לאמירות של המערער בעיקר בפני המדובב שמלמדות כך, אין מחלוקת שהנושא הזה של מציאת דם על חפציו, היה שלב ראשון שאמרו לו שנמצא דם על כבל, והיה שלב שני שחשבו שמצאו דם, לאחר מכן גרמו להשיב ולחשוב על האפשרות הזאת. אני רוצה להתייחס לאמות המידה, שגרמו לבחון את המצב שלפנינו. אני רוצה להפנות לעניין בפסק הדין בעניין מובארק. נטען בנימוקי הערעור שהטענה הזאת דינה לעבור מן העולם, התבקש בית המשפט לעשות זאת, לקבוע שזה עבר מן העולם, זה נודע על רקע סעיף 12. אם הלכת הפסילה הפסיקתית ושני פסקי הדין שאני מפנה, גם אם לפי סעיף 12 לא פסלו הוא נבחן שוב במשקפיים אחרות, הוא נבחן על  יסוד אמירה בעל פה. היא נבחנת על יסוד נתונים רלוונטיים. אני רוצה להדגיש, כב' המשנה לנשיא קובעת ששם רלוונטי להכרעה, עובדה שלא נמנעה מהמערער שם, זכות היוועצות. נכון ששם היה מסדר זיהוי. בעניין מובארק היה די אן איי וממצאים פורנזיים. שם נאמר למערער שנמצאו די אן איי וממצאים כאלה. במקביל בתנועה משולבת המדובב אמר לו שהחוקרים עשויים לשקר לגבי ט"א. הנתונים שבית המשפט הביא בחשבון לעניין ההכרעה, העובדה שעד לאמירות אלה המשטרה ביצעה פעולות,  היה מפגש בין המערער לבין עורך דינו, בנוסף הודגשה שאלת הקשר הסיבתי. נקבע שלא היה קשר ולא תרגיל החקירה השפיע. אלו הם המבחנים שאפשר להפעיל, גם אם ההבחנה היא של מסמך בכתב או מסמך בעל פה.  השאלה הזאת נשאלה רבות בתיק הזה, מעבר לכך למערער כאן היתה הזדמנות להיפגש עם עורך הדין.  הודע לעורך הדין את המשמעות של הראיות הפורנזיות ועורך הדין חיזק אותו באשר למשמעות של הדברים הללו ונתן לו תמיכה. על יסוד זה ניתן להגיד שרוחו לא נשברה. גם אם היה מוטרד. היתה לו יכולת טובה גם בשל המפגש עם עורך הדין.

כבוד השופט י' דנציגר:  חברייך מעלים טענה שנוגעת לזכות ההיוועצות, שהעורך דין לא ידע את שפתו של המערער.  בית המשפט במשך השנים משתדל לא רק להעיר הערות לגורמי החקירה שיחקרו בשפת הנחקר, אלא גם נוגע לזכות ההיוועצות.

עו"ד בורשטיין: אני מסכימה שזו הנחייה טובה בהחלט אבל העובדה שכאן היה עו"ד שלא דיבר רוסית עד סוף המשפט ועד היום.  גם בשלב ההוא, בית המשפט מינה עו"ד שלא דובר רוסית. אפשר לראות מהתיאור שתיאר המדובב ואפשר לראות מת/400, עמוד 81, הוא אומר שהוא אמר לעורך הדין שלו, שחוקר אמר לו שטיפה נמצאה על הדברים שלו, הוא ענה לו שטיפה אחת זה לא נורא כי הוא יכול היה להגיע בכל דרך שהיא. יש רעיון שהוא רעיון טוב ואח"כ הוא גם מתממש. ת/69 החל מעמוד 6. הוא מעלה את ההסבר הזה שהוא אפשרי. הוא מדווח למדובב בת/401.  הוא אמר בכל מקרה לעורך הדין שהוא לא רצח. הוא ידע להציג הסברים, הוא נתן הסברים לא רעים בכלל, הוא אמר שהיה דם בשירותי הגברים, יכול להיות שהוא אכן ראה ושהדם הזה היה דם של הרוצח, הוא הלך ושטף ידיים שם, ושהדם הגיע אליו. הוא ידע להתמודד עם הטענה הזאת.

כבוד השופט י' דנציגר:  הדם שהופיע בצילום 76-77, זה לא נמצא סמוך לכיורים?

עו"ד ענבר: זה חומר החשוד כדם שבבדיקה הסתבר שזה חומר הומני שאינו דם. המנקה מסר שהוא ראה ביום הרצח דם בשירותים על הרצפה אבל הוא ניקה אותו עם אקונומיקה.  

עו"ד בורשטיין: חבריי בנימוקי הערעור מעצימות את דברי המדובב, ת/400, עמודים 3-5. מצטטת. כאן היתה לו היכולת להציע הסבר והוא הציע הסבר לחוקרים, התרגיל לא שבר את רצונו, התרגיל הוא לא זה שגרם לו לשבור את רצונו. עוד דבר, אני רוצה להדגיש, למה הוא הודה למדובב. אם תרגיל כזה מצליח הוא גורם לאדם לאבד תקווה. למה שהוא יספר לשותף לתא שהוא רצח את המנוחה. שימוש בתרגיל כזה אין קשר סיבתי בינו לבין ההודעה. את העובדה שהיה מסדר, עורך הדין תמך בו בענין הזה. לגבי הפוליגרף זה ממש ראשית תרגיל שלא הגיע לכלום. בתחילה נאמר לו שהפוליגרף מראה שאתה רצחת, וכבר באותה חקירה אמרו לו מה התוצאות של הפוליגרף. אם היתה שם אי הגינות היא היתה ברמה מאוד נמוכה. לכן לשלוף את האמירה בראשית החקירה לא מלמד על התרגיל. לגבי זה שראו אותו, הרי חברי אישר שהמערער הוא זה שנכנס לחדר המורים.

כבוד השופט י' דנציגר:  זה נראה דבר שהוא די הגיוני. הדמיון ביניהם גדול. הסיפור של תנועות הידיים מתקבל עם הסיפור של ההתנעה.

עו"ד בורשטיין: היתה עוד ראיה נגדו. ו שם כל כך הרבה ילדים ואנשים שראו.

קלדנית: מיטל

עו"ד בורנשטיין: היו ראיות של ילדים שראו. ילדה בשם שי יפרח שתיארה דמות שתוארה ע"י חברי. החוקרים תארו לו את הדבר הזה.

הוא עבד בבית הספר, הסתובב בבית הספר. הוא אמר זה לא אני. מעבר לכך הוא יכול היה לומר נכון עליתי לקומה השניה. הסתובבתי, עליתי.

כבוד השופט צ' זילברטל: הקומה השניה זה לא היה מקום טבעי שהוא יהיה בו.

ע"ד בורנשטיין: השאלה אם התרגיל הזה, העצמה שלו היא כזו ששוברת את רצונו החופשי? לא. כשאדם שאומר שהוא הולך להביא דבק הלוך וחזור, מאוד קל להתמודד עם העצמה. החוקרים לא הציגו לו ראיות שלא היו. הם הציגו לו את השקרים, את ענין זריקת המכנסיים, את הסיפור של זריקת הילדה בשירותים. אנו מדגישים את הראיות שלא היו תחילה אך היו ראיות סותרות. בכל מקרה באותה חקירה, מכנסיים שאף אחד במשפחה לא הכיר. מה לבש, הסיפור על ראובן, מה אשתו אומרת. כל זה גם הוא בעל משקל ורואים את זה. נטענו טענות לגבי פעולת דיבוב. נשאלתי על כך כאשר הכל מתועד ומצולם. המניעים הם בעלי משקל נמוך. ההתרשמות היא בית המשפט התרשם שהיחסים לא הובילו אותו להודות הודיית שווא. זה אכן עולה מהצפיה.

לגבי הטענה כפי שהועלתה לענין השמצת הסניגוריה הציבורית, לא כל תיק הוא תיק רצח. בתיק אלזון היה מקרה קיצוני של השמצה מכוונת של המדובבים את עורך הדין שהובילו לכך שהמערער הבין שאין לו עו"ד והוא צריך לפעול על פי מה שאומרים לו המדובבים.

כבוד השופט י' דנציגר:  בתיק אלזה יש נתונים נוספים. כשמונה עורך הדין החדש ורצה להפגש עם לקוחו לא התאפשר לו. זה הקושי הגדול.

ע"ד בורנשטיין: יש את השיחות שנוגעות לעורך הדין שהן בטלות בשישים. זה נשמע יותר כמו שיחות שמצופה מאסירים בתא. והמדובב יודע מה מצופה ממנו.

כבוד השופט י' עמית: כשאני הייתי בחיפה יש מועצת חכמי הקישון. צריך באמת לבחון מה באמת המדובב אומר. בכך שהמדובב משתתף בשיחה כשמרכלים על עורכי הדין.

בימי תרום אלזה המדובב מציג עצמו כנחקר והוא משתף פעולה. הוא לא מוביל לשום דבר. זו לא אותה מטרה. בעיקר אין כל אינדיקציה שהוא הושפע מהשיחות. הוא גם מספר למדובב מה עורך הדין אומר. המדובב לא אומר לו אל תשמע למה שאמר לך עורך הדין.

שואל אותו המדובב אם הודה בלב נקי, הוא משיב שכן. זאת אומרת שחשוב לו שיעבור המסר הזה לעורך הדין. הוא גם לא טען, בהעדר חזות קשר סיבתי היום, שהוא לא שמע לעורך הדין והודה. הוא עצמו לא טען כך.

לגבי הענין של ייעוץ משפטי, המדובב הוא שליח של החוקרים, מה שהוא אומר הוא בבחינת ייעוץ משפטי. חוקרים לא אמורים לתת ייעוץ משפטי. זה לא אומר שהייעוץ שהוא נותן נתפס כייעוץ של השוטרים. יושב איתו עבריין קצת יותר מנוסה. הוא לא נתפס כשליח הרשות. לכן הדברים שאומר המדובב לבין הדברים שאומרת הפסיקה לא נקשר כנכון.

בענין הזה, חשוב להדגיש, שהמערער הוא לא כחומר ביד היוצר בידי המדובב. נכון שהמדובב על ניסיון רב יותר אבל הוא לא מבטל עצמו בפני המדובב. אדם שהוא מכבד אותו. מהתמלילים עולה שיש לו הבנה. תוצאות מעבדה, רצח בכוונה תחילה, אפקט, שפיות. הוא יודע דברים. אני לא אומרת שהוא יודע נכון, אבל הוא לא לחלוטין לא יודע כלום. הוא לא אומר לאדם שכל מה שהוא אומר מקבל כמו תורה מסיני.

המערער הוא שפונה לקבלת הייעוץ. המדובר הוא לא זה שכופה את הייעוץ. זו יוזמה של המערער. בנוסף למערער היתה הזדמנות להתייעץ עם גורם מוסמך, עם עו"ד.

חשוב להדגיש שבית המשפט עמד על כך. לא אחזור על האסמכתאות, שהמדובב אמר פעם אחר פעם למערער שאם הוא לא ביצע את הרצח שלא יודה. הוא אמר על עצמו אני גם אם ייענו אותי לא אודה. לא עשיתי לא אודה. זה היה הייעוץ שלו למערער להודות רק אם באמת ביצע את המעשה.

מפנה לע' 9 עד ע' 19 (מצטטת). מפנה ת/401 ע' 102. בד בבד הוא אומר שההחלטה היא של המערער עצמו. מפנה למס' מקומות בחקירות.

אמירות החוקרים נבחנו ע"י בית המשפט מפנה לע' 180, 181 ואנו עומדים על הדברים. לא שמעתי אמירות מדוע בית המשפט טעה.

לגבי טענת הבלייק אאוט / מסך שחור, בת/164 ע' 20, בתחילת החקירות (מצטטת) הוא מנסה להסביר לשוטר.

החוקר אומר יש דברים שאנשים עושים בלי לחשוב (מצטטת).

מפנה לת/400 ע' 21, 24 (מצטטת). זה מצב שקיים.

המערער כשהוא דיבר עם המדובבים, אומר בת/401 דיסק 9 ע' 11, 18 (מצטטת).

המדובב מדבר איתו על כך והוא משתף פעולה עם רעיונות שגם המערער בעצמו מעלה.

מפנה לדיסק 9 ע' 22 ת/401 (מצטטת). הם ממשיכים לדון בענין. כלומר אלה שיחות שלא מישהו נותן לו את הרעיון. הוא מעלה את האפשרות הזאת להימנע מעונש של מאסר עולם. אלה רעיונות שהוא משתף פעולה עם המדובב.

המדובב אומר לו שוב לא להודות במעשים שלא עשה, לא לקחת על עצמו רצח שלא עשה.

מפנה לת/401 דיסק 25 ע' 69 (מצטטת). המדובב רוצה לדעת, זה יכול לקרות לך כזה דבר (ע' 91) (ממשיכה לצטט).

במהלך ההודעה המדובב אומר לו אם זה נכון הסיפור הזה או לא ת/9 ע' 19 (מצטטת).

כמובן שלאחר שהוא מספר למדובב את הפרטים שזה הראיה המשמעותית ביותר כמובן נושא הבליק אאוט לא נגרם לו, זו דרך להבחין בין הודעת אמת להודעת שווא.

כשהוא מודה הוא שב וזוכר, כשהחוקר משתמש בזה לאחר מכן, זה לאחר שהמערער הניח ביום 18 לאחר שהוא חוזר מהבדיקה את טענת הבלייק אאוט לגבי האח שלו, שזה יכול לקרות לו, אז החוקר יורם אומר לו אני מאמין לך שזה הסיפור. זה לא סיפור שהחוקרים העלו לו לראש, זה סיפור שהוא העלה כדי לקבל עונש קל יותר. איך אנו יודעים שזו הודעת אמת, בגלל הפרטים המוכמנים.

פרטים מוכמנים הם כלי שבית המשפט יכול להבחין בין הודעת אמת להודעת שווא. במיוחד כשיש אמירות לפה ולשם. כשמגיעים לפרטים המוכמנים זה כלי הרבה יותר ברור שהאפשרויות לגביו מצומצמות הרבה יותר קל לבחון ולהסיק לגביו מסקנות.

כבוד השופט י' עמית: רשימת מכולת.

ע"ד בורנשטיין: בית המשפט חילק את הפרטים המוכמנים בזהירות לגבי פרטים בעלי משקל גבוה. הפרטים בעלי המשקל הגבוה הם פרטים שהחוקרים לא ידעו. לפי חלק מהחששות שכנראה טבועים אצל האנשים החשדנים יותר שיודע לספר החשוד. זה הסדר שהצגתי בעיקרי הטיעון. אציג זאת בדרך אחרת שהיא כרונולוגית. פרט מוכמן ראשון כלל לא נאמר לחוקרים, נאמר לאשת המערער, ונמסר לחוקרים. מדובר בשיחת טלפון.

כבוד השופט י' עמית: אנו מכירים.

ע"ד בורנשטיין: לא היתה לו דרך אחרת לדעת על הנפילה בשירותים. היום בעצם ניתן הסבר חדש שהוא לא הציג בעצמו שיכול להיות שהוא לא הבין את ראובן או ראובן לא הבין אותו. אלה לא הסברים שהוא עצמו נתן. הוא לא הכחיש בחקירה שהוא מסר זאת לאשתו. הוא נתן הסברים שנמצאו כמופרכים. ת/180ב' ע' 19 הוא אומר שחשב שהאסלה נשברה וקיבלה מכה. למה? ת/443 ע' 41 הוא אומר שחשש שהילדה נפגעה בשירותים של המקלט שם הוא עובד, אך הוא אמר ששם בעצם הוציאו את האסלות. אחרי החזרה מהודעה ת/202 ע' 4 שם הוא מוסר את הפרטים המוכמנים, הוא אומר שמסר את הדבר כי הוא קבלן שיפוצים. יש אסלות שנשברות. זה מה שאמר לאשתו. הדיון בנושא נבחן ע"י בין המשפט ע' 314 להכרעת הדין. הן נבחנות בעדויות.

כבוד השופט י' עמית:  גם לג'ניה הוא מספר.

ע"ד בורנשטיין: הוא אמר זאת בת/400 ע' 33 ביום הראשון למעצר (מצטטת). היה צריך לקבוע קביעות מהימנות בין ראובן לבין אשתו לבין עצמו. בית המשפט דן בכך ע' 314.

כבוד השופט י' עמית: מה האפשרות שבאותו ערב כולם הגיעו עם תצהירים, אשתו של ג'נה השתתפה בחיפושים. אשתו של ג'נה אמרה משהו לגבי שירותים.

ע"ד בורנשטיין: הוא לא אמר שהוא ידע זאת. הקראתי תמצית מההסברים. הוא לא אמר ששמע זאת בתקשורת. הענין נבדק מבחינה עובדתית. הוא אמר זאת גם למדובב. אמר גם לאשתו. זה פרט מוכמן שהוא מוסר עוד לפני החקירה.

ההובלה אל מיקום חדר השירותים. בבית הספר הזה יש שני אגפים. לכל אחד מהם יש 4 שירותים בכל 4 תאים. יש חדרי שירותים עם 2 תאים. המערער הוביל את החוקרים לחדר השירותים הנכון. נטען שהוא לא ידע את חדר השירותים.

כבוד השופט י' דנציגר: נטען שהוא עשה סימון מסויים ממנו היה ניתן ללמוד משהו.

כבוד השופט י' עמית: אגב הוא בעצמו לא אמר שראה סימון כלשהו, בגלל ששחור על הרצפה.

מוצג לבית המשפט הסרט ע' 4.

ע"ד בורנשטיין: בסרט הוא עולה מהמקלט והחוקר אנאטולי שלא יודע כלום. את פונה ימינה. בדקה 19:39:55 אומר לו החוקר אל תמהר. אז הוא פונה.

בדקה 19:35 מפנה למה שרואים על הדלת. הטענה היא שהוא לא ידע בכלל ושהוא נעצר ע"י השוטרים על מנת שיראה. בבית משפט המחוזי נאמר שרמזו לו בשלב הזה. עצרו כדי לרמוז לו. כשהוא נעצר הוא בעצם ראה. יש לראות הוא נעצר באופן אוטנטי כדי שיפתחו לו את האזיקים בשלב הזה. הוא אומר אפשר שניה, אז הוא פונה. נכון שהוא בתחילה טועה ורוצה לעלות למעלה, אך כשהוא נזכר הוא פונה לפה.

כשמבקרים במקום, יש חצאי קומות. הכיוונים קצת מבלבלים. אפשר להתבלבל לגבי המיקום המדוייק של חדר השירותים. העצירה היא עצירה מקרית ואין כל כוונה מאחוריה וההחלטה היא החלטה מקרית שקיבל המערער כאשר לא רואים שיש משהו שיכול להבהיר לו בניגוד לשירותים אחרים שנמצאים בקומה הזאת ובקומה מעל.

הטענה היא שבעצם אבי שי שהיה אחראי על החקירה והיה בשחזור, טענה מניפולטיבית שהוא גרם לשנוי הזה. המערער קיבל את ההחלטה באופן עצמאי כשלא רואים אזכור בשטח.

כבוד השופט י' דנציגר: יש את האמירה אל תמהר, ופתיחת האזיקים.

ע"ד בורנשטיין: לגבי הילדים שהיו אמורים בשלב הזה לראות אותו, בית המשפט מתייחס אליהם בנסיון לקבוע את השעה, הילדים האלה אמרו שהם כנראה האחרונים שראו את המנוחה, מתארים מפגש איתה שדומה בתיאור אך שונה במיקום. כל אחד מהם מתאר אותה במקום אחר. אחד בשדה ראיה טוב ואחד בשדה ראיה פחות טוב. אחד מדבר על המדרגות הללו. הזיכרון מתעתע. אי אפשר לומר מה היה באמת. ראו אותה ולא ראו אותו הולך אחריה. חברי אמר ואני ארחיב. הוא הרי לא צפה שהמנוחה תרצח בעוד זמן קצר, לכן הוא לא הקדיש מחשבה לשאלה אם היא הולכת מי הולך אחריה. הוא לא הכיר אותה. רק בדיעבד אמרו לו שזו היא. הוא ספק מתבונן עליה ולכן אין לצפות. הוא לא עמד שם כמו מצלמה לראות מי הולך אחריה וזה המשקל שיש לייחס לענין הזה.

לאחר מכן הוא נכנס לתא השירותים. המערער מדבר על התא השני מתוך 4 תאי שירותים. גם אם הוא נאמר לו קודם, להוביל את המנוחה לתוך התא, והוא מדבר על מחוץ לתא אחר כך הוא מדבר על ליד התא השני. יש 4 חדרי שירותים והוא מדבר על התא השני ובשחזור רואים איך הוא מוביל את השוטרת ישר לתא 2.

מוצג לבית המשפט סרט דקה 19:35:31. היו 4 תאים. כשנשאל איך ידע, היה לו הסבר: אף אחד לא נכנס לעשות את צרכיו בתא הראשון או הרביעי. הוא משיב שראה מעיני החוקר שזו התשובה הנכונה. ניתן להתרשם מההסבר הזה.

השלב השני הוא השארת המנוחה בתא. לימוד איך הדבר נעשה בפועל נלמד מאיש המעבדה הניידת. לפי התזות הדם המנוחה עמדה עם גבה לתא מס' 1. כשמדובר בתא מרובע קורבן יכול לעמוד בעת ביצוע הרצח. הצד שלה מופנה אליו. לא הפנים ולא הגב. זה נכון שהיו פעמים מספר שהוא העמיד את המודגם עם צד שמאל ולא צד ימין אליו. רוב הפעמים הוא עשה זאת נכון. כשהוא הגיע לזירה הוא עשה זאת בצורה ברורה.

מוצג לבית המשפט קטע מהסרט.

ע"ד בורנשטיין: הוא מדגים. איך היא היתה עם הצד. מפנה לת/21 ע' 70-73.

עו"ד פלדמן: החיתוך הוא לרוחב הצוואר בשחזור, אבל החיתוך הוא לא היה לרוחב הצוואר.

מוצג לבית המשפט סרט שחזור ע"י רומן בחדר החקירות. מפנה לת/22 דיסק 2 ע' 31-33.

כבוד השופט י' דנציגר:  כאן זה לקח יותר זמן והיה מספר ניסיונות.

כבוד השופט י' עמית:  הדלת של חדר החקירות נכנסת פנימה והדלת של השירותים יוצאת החוצה וזה כנראה מבלבל אותו.

מוצג לבית המשפט הסרט של שחזור הרצח דקה 19:39:40.

ע"ד בורנשטיין: היא נכנסת עם פניה והוא מסובב אותה.

נגיש את החלקים של התמליל. הוא מסובב אותה. המסקנות לגבי העמידה שהיתה על הצד ידעו החוקרים רק לאחר מכן. בתחילה הוא לא זכר אם זה היה צד ימין או צד שמאל.

מה שחשוב שזה שלל הפרטים.

בית המשפט ראה בכך  מסה של פרטים שהוא לא ראה אותם כמשקל מכריע כי החוקרים ידעו מה היו הפציעות. היו גם אי דיוקים מסויימים אשר הורידו את המשקל. הסיכום היה שמי שלא רצח לא יכול היה לתאר כל כך קרוב את הדרך בה בוצעה הרצח. בוודאי היו לו טעויות משמעותיות יותר. כשיש משמעות לעובדה כי מדובר בסכין יפנית והרצח בוצע בדרך של שיסוף.

ממה שנמצא על הגופה, זה שני פצעי חתך רציניים, פצע חתך שכבר לא היה בו דימום שיכול להיות לאחר המוות כשכבר לחץ הדם ירד בצורה דרסטית ובשורש יד שמאל. ד"ר לסקין דיבר על שני חתכים בצוואר ולא את כל הגרון. ישנם עוד שני חתכים גם אם לא באופן מדוייק לגמרי. הוא מדגים למדובב. הוא עדיין לא נדרש לשחזר בשלב הזה. הוא מסביר את המשמעות של שיסוף הגרון. הוא אומר זו דרך מהירה להרוג. הוא מסביר בת/40 שזה מסביר איך הוא ידע את הפרט, כי איך ידע ששוסף הגרון, כי לא היה רעש. הוא מסביר כי מי ששוסף לו הגרון אין רעש ולכן הבין ששסוף הגרון. גם אם זה לא מה שקרה אתה רואה את ההסבר.

הוא מספר שהוא למד איך להרוג מספר באינטרנט ואכן נמצא דבר כזה. הוא מספר לחוקרים כשהוא מנסה להסביר איך ידע שהוא ראה הרבה סרטים שמשספים גרונות.

יש טענה של פגיעה בחלק נמוך יותר של הגוף. הוא מדגים על המדובב שני חתכים בצוואר. בשני המדובב זע, נע. בסיבוב השני המדובב זז. אין לדעת. זה לא נראה דווקא כמו דקירה. פרטתי דברים אלה ולא אחזור.

לפי ד"ר וייס נגרם בו זמנית לחתכים וזה בדיוק מה שאומר המערער במהלך השחזור ת26. ת/28 הוא אומר שידו החליקה וזה תואם את השחזור.

הוא מדבר על פגיעה בידי המנוחה. הוא מתאר וממש ממחיש את הרמת הידיים ואכן נמצאו אמצעי הגנה באותו חתך עמוק יותר. אמנם ביד שמאל והוא מדבר על יד ימין.

האמת לראות איך הוא מדבר על הפגיעות בידיים. שואלים אותו היכן יש עוד פגיעות? הוא חושב ואומר ניתן לראות, כאילו נדלק הזיכרון, מתלהב, ומשיב בידיים.

מוצג לבית המשפט סרט החקירה שם מציג המערער את הפגיעה בידיים.

ע"ד בורנשטיין:  שוב נשאל בת/202 בדיסק 216 איך ידעת. הוא משיב קודם פותחים את הגרון.

ז"א רוב ההסברים שלו אני רוצה להדגיש הם בהזדמנות הראשונה. ידעתי חשתי, נכנסתי לראש של רוצח. אני נכנס לסרטים. חשוב לדעת מה טיב ההסברים גם כי הם שוללים מקור אחר, מקור מיני וגם לגבי הידע שיש לו.

אני צריכה לדבר על היציאה מתא.

כבוד השופט י' עמית: גב' אמרה שזה יהיה פח"ם במובן זה שהרוצח דרך על הגופה. אחרת זה לא פח"מ. יש כאן אבוקת אנחה שזו דרך היציאה הנכונה.

ע"ד בורנשטיין: אין מצלמה המתעדת איך הוא יצא. אך העובדה שהגופה בלמה את דרך היציאה. אנו יודעים שהדלת היתה נעולה מבפנים. זה יכול להיות לאחד הצדדים.

כבוד השופט צ' זילברטל: בחקירה הוא אמר שהוא יצא דרך הדלת.

ע"ד בורנשטיין: נכון. זה מחוזק בשתי דרכים. א' אמרתי קודם שיש להניח שהוא קודם יצא מהדלת לא כדי לנסות לנעול מבחוץ וחזר פנימה. אחרת הוא לא יהיה יודע שאי אפשר לנעול מבחוץ. יכול להיות שהוא לא זכר את זה.

כבוד השופט צ' זילברטל: זו פעולה חריגה או מסיבית. זה מפעיל את כל הגוף בצורה לא טבעית. זו לא הליכה לא ריצה, זו קפיצה יוצאת דופן.

ע"ד בורנשטיין: כשהוא מגיע לזירה, כשהוא נכנס לתא ומשחזר אז הוא יורד.

כבוד השופט צ' זילברטל: מענין שבהודאה הוא לא אומר זאת.

ע"ד בורנשטיין: הם לא שמו לב שלא היו מודעים לכך. מפנה לנ/85. הוא אמר כמה פעמים שהוא קפץ מהתא. הוא אומר כמה פעמים קפצתי מהתא. הפנינו את האמירות האלה לעיקרי הטיעון. החוקר לא ממשיך את הדבר הזה, זו טעות שלו. אינדיקציה לכך יש בחקירה. ניסינו להפעיל את ההיגיון. יש דברים שברור שייזכרו. שכל ישר. לא מדובר על ארוע של שכל ישר. לכן אנו צריכים להיות מוכנים לכך שיש דברים שהם חורגים. יש את האמירה שהוא יצא דרך הדלת ובית המשפט נתן לזה משקל.

כבוד השופט י' עמית: יש הגיון בהסבר שלו שאם זה לא היה  נעול היו מוצאים אותה מהר. הפעם הלוגיקה הזאת היא לוגיקה. זה מתקשר לשאלה אחרת לגמרי. חיפשו את הילדה במשך שעות. חיפשו אותה גם באזור בית הספר. היא נמצאה באיזור סביבות השעה 18:30. הוא עזב בסביבות השעה 19:30. אני מניח שבזמן החיפושים הוא היה בבית הספר. הוא עובד במקלט בשקט עד השעה 19:30.

עו"ד ענבר: זה היה שלב החיפושים בשקט. מבחינת שעות אני יכולה להפנות.

ע"ד בורנשטיין: בהודעה מיום 21/12 הסביר המערער שנעל את הדלת מבחוץ כי לא ניתן היה לנעול את הדלת הזאת בניגוד לדלתות אחרות. סליחה. הוא אומר שנעל את הדלת מפנים. החוקרים בשלב הזה לא ידעו שזה המצב.

עו"ד ענבר: מגישה לבית המשפט לוח זמנים של העציר.

עו"ד ליסט: הוא נשאל על השירותים ואמר שאת השירותים למטה אפשר לנעול מבחוץ. הוא נשאל אז את השירותים האלה אי אפשר לנעול מבפנים, הוא אמר אז כן.

ע"ד בורנשטיין: מפנה לע' 99 ע' 124, כולל ת/29 מיום 21/12.

העובדה הזאת שהדלת הזאת לא היה ניתן לנעול מבפנים לא היתה ידועה לחוקרים עד שהדלת לא פורקה. הוא התבקש לתת הסברים. זה התחיל בהסבר המראה שנשלל. הוא התחיל בזה שהוא אמר שראה את זה בזמן השחזור בת/202 ע' 16.

אמרו לו בשחזור לא רואים אותך מסתכל על הדלת. הוא אמר זה המצב בחדר השירותים הזה. ע' 18 (מצטטת). בבית המשפט הוא שינה את הגרסה והוא הסביר שהוא הבין זאת מרמיזות החוקרים. אם הוא נשאל שהדלת היתה סגורה בת/202 דיסק 3 הוא אמר שבסרטים כל הזמן שהורגים סוגרים דלת.

מפנה לסיכומים ולהכרעת הדין שם הדברים מפורטים. אני לא יכולה לפרוש פה את כל היריעה. בית המשפט בדק את הפרט, בדק את המשקל, את ההסבר על מכלול החומר הכל מפורט בהכרעת הדין.

יש פרטים מוכמנים נוספים לפה ולשם. התיאור המוכמן על הבגדים.

לגבי הסכין, חברי דיבר על כך כמעט שעה.

עו"ד גלבפיש: ענין עקבות הנעליים בתיק מתחלק לשני חלקים. האחת היא החלטת בית המשפט המחוזי הראשונה. ההכרעה היא בין כל המומחים מי צודק. החלק השני הוא מה המשקל שיש לייחס להכרעה העובדתית לגבי אותם ממצאים. חלק מהמשקל מתייחס לשניים. אחד זה משקל תרום שניתן בהכרעת הדין הראשונה שם נאמר שזו ראיה פורנזית עצמאית, שם זה מכונה משקל משחק עקב פסק דין מצגורה, ורק עקב פסק דין מצגורה. המשקל המופחת ניתן בשל פסק דין מצגורה.

בית המשפט שמע את המומחים לאורך ישיבות רבות. לבית משפט נכבד זה יש כלל בקשר להתערבות בממצאים של הכרעה לא להתערב ולא להעדיף חוות דעת של מומחה פלוני. אני כמו ערכאת ערעור זו לא הייתי למטה לא כמו חברתי כאן, לא חלקית כמו מר לייסט. לא ישבתי באולם בית המשפט. לא ראיתי את מר שור מציג מצגות ומצביע לבית המשפט בדיוק היכן כל כתם וכתם. כמי שניסה לקרוא את הפרוטוקולים ולהבין מהם, גם בצירוף המצגות זה קשה עד בלתי אפשרי לעלות לרזולוציה שהגיעה לבית המשפט. עיני יצאו מחוריהן כדי להבין את אותם פסים שבית המשפט נדרש להם וראה את אותם מומחים במו עיניו. בית המשפט המחוזי אומר את הדברים. העירו שהיה קשה לסניגורים להבין את התגובות ואת מה שכתוב בפרוטוקולים בדברי שור. גם מר בוץ אמר שקשה להבין מול מצגות.

הענין של ערכאת הערעור קשה כפליים. קשה עד בלתי אפשרי להיכנס לנעלי הערכאה הדיונית שעשתה עבודה יסודית לעילא ולעילה דברים שלא נועדו להיעשות כאן בבית המשפט העליון.

כבוד השופט י' עמית: מה שקשה לנו יותר כערכאה הם הדברים של המצגת.

עו"ד גלביש: אלה העקבות שהוצגו על הג'ינס.

עו"ד לייסט: מפנה לת/362, חוות דעת רפ"ק שור שמונה את העקבות ע' 4 מזכרוני 1א עד 1ז'.

עו"ד גלבפיש:

עקבה מס' 1. לאחר מכן זו עקבות נעל שמאל. למעשה מדובר בעקבות כפולות. בתזוזה. הוא קורא לזה כפולה. לאחר מכן מדובר בעקבה 3 על השול השמאלי של הבגד, על התפר. שלוש העקבות האלה אלה העקבות שתוארו כאפשרי ביותר. יש מאפיינים יחודיים בתוך העקבות הללו. לאחר מכן יש את עקבות 2 שם יש שלושה מופעים על רגל ימין ששלוש עקבות קלושות על כיס ימין למעלה. רגל שמאל אנכית לדלת. המנח הוא אנך לדלת. וזוהי עקבה 6 רגל ימים לכיון ברך ימין. כל העקבות הללו שתיארתי, הן עקבות 4, 5,6 דורגו כ"אפשרי". חשוב לומר, איך בנוי הקו האנאליטי של דוגמת שור? לאחר שהעקבות הללו דוברו כאפשרי, בהתאמה להתאמה הסוגית שמצאנו, מפנה לע' 497 לפרוטוקול שם הוא לוקח למעשה, הוא אומר אני יוצר עקבה  מלאכותית כזו, יש כך וכך פגמים ייחודיים. אנו יוצאים מנוקדת הנחה שמדובר על אותה נעל שמאל. שוב ע' 497 לפרוטוקול. אומר זאת מפורשות שור ע' 497 רק הדגמים של L1, L2, L3  אתה יכול לעלות בהתאמה ייחודית.

לאחר מכן אנו מצמצמים את השתלבות ראיות נסיבתיות. מדובר בנעל אולסטאר שכל ילד בבית הספר לובש והיא נפוצה מאוד. לא. שללו סוליות אחרות שהן לא סלמנדיה. נתבקשה בקשה ממעבדות בכל העולם, אלפי סוליות שיש במאגרים, את אותן סוליות שיש בהן עיגולים ופסים מכל האלפים האלה נמצאו 12 סוליות אפשריות. כולן הגיעו אל המעבדה ונשללו. לכן אנו מבסים את הכשל הזה שיכולה להיות רק סוליה של הסלמדר. נשאלת השאלה כמה סלמנדר יש לנו? ההגנה לא ממש חלקה על כך בסיכומים. העובדה היא שנעל הסלמנדר בארץ מאוד נדירה. היא לא נמכרה פה. מי שמכיר אותם הם יוצאי מזרח אירופה. לכן מדובר בנעל מאוד נדירה.

אחד הדברים שהפריעו לכב' השופט הנדל, שאיננו יודעים לומר כמה נעליים כאלה יש, ניתן להעלות זאת לרמת סבירות גבוהה מאוד. אומר המומחה יש לכל היותר כמה עשרות וגם זה לא בטוח. זה מבחינתו ספק תיאורתי בדבר הזיהוי. לפני שאני קופץ לתוך הנעליים, אומר משהו של המשפטן. למומחה אסור לעשות הנחות מסויימות על מה קרה בזירה אבל אנו יכולים לעשות זאת. המומחה מסיק שיש רק ספק תיאורתי. אבל אנו יכולים לעשות את מלאכת המשפטן. הוא אומר שזה ספק תיאורתי אך אנו נמשיך ונשאל. מה הספק שעוד אדם עם נעלי סלמדנר בבית הספר נופי גולן בשעה הספציפית הזאת?

כבוד השופט י' עמית: חבריך עדיין לא יוצאים מנקודת הנחה כי מדובר בנעלי סלמנדר.

עו"ד גלבפיש: יש פה שני מומחה הגנה. אני שואל את בית המשפט למי מהם אני אמור להאמין? לא שמעתי שנוי חזית. הם מסתמכים על כל מיני פגמים שגם קופר מצא. קופר מאשר שיש עקבות ב-1, 4, 5. אז על מי משני המומחים הללו אנו אמורים להסתמך?

כבודו אמר ששור לא נחקר על מרבית מטענות ההגנה.

כבוד השופט י' עמית:  הוא לא נחקר על 2-6 מקומיים.

עו"ד גלבפיש: הוא לא נחקר על הטענות לגבי הסולם שלו. לא רק על העקבות. כל הטיעון שפתאום מופיע בטיעונים של חברי עו"ד לייפ לא היה שם. היתה שם טביעת נעל ופתאום הופתענו למצוא עצמנו עם טיעונים מפה ועד הודעה חדשה על הסולם. חברי התנגדו להודעת המומחה והדבר צריך לעמוד לרעתם. חברי אמר שמרשו היה צריך להציג את אותם הבדלים לגבי עקבה אחת. לשיטת שור זה לא הבדלים. הוא לא רואה שם הבדלים. לכן אין סיבה לכך שהוא יציג זאת כעקבה כפולה. הוא אומר אם היתה עקבה כפולה בלי רעשים הוא אומר הייתי נותן לזה זיהוי מוחלט.

אעמוד על פגמים בסולם הישראלי.

כבוד השופט י' עמית: יותר חשובה השאלה אם יש טביעות נעליים או לא.

עו"ד גלבפיש: חשוב לי לומר לגבי הסולם. חברי טען רבות לגבי האפשרי והלא ניתן לשלול. אזכיר שזה לא העיקר בתיק. 1, 2, 3 זה מעבר לאפשרי. כל הטענות שלו לא נוגעות למה שעמד פה במחלוקת.

כבוד השופט צ' זילברטל: אם הבנתי נכון העובדה שהשלבים הראשונים בעייתיים משליכים על המיקום הנכון של השלב הבא אחרי.

עו"ד גלבפיש: יש ספקטרום. המומחה התייחס לכך בעדותו. כשהוא מדבר על עקבות 4, 6 הוא אומר לגבי עקבה 4 מפורשות שזו עקבה חלשה. כשהוא מדבר על עקבה 6 הוא דבר על כך שזו עקבה קלושה. הוא אומר מפורשות שעקבה 6 ע' 239 (מצטט).

מפנה לתיק העבודה ומגיש לבית המשפט.

הטענה המרכזית של חברי לענין למעשה למה הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי. פה היתה טענה מאוד מרכזית. פה נאמר אין בכלל טביעות נעליים. אם קודם נאמר שטביעות הנעליים לא תאומות ועכשיו אין טביעות נעליים בכלל. מול כבודכם יש את תיק העבודה. ניתן לראות את הג'ינס. לכל הדיוט, הדיוט שכמוני או מישהו לא מומחה בית המשפט המחוזי הסתכל על הג'ינס ראה הרבה כתמי דם, באמת שרירותי. פתאום הוא רואה עיגול יפה, עיגול ופסים מסודרים. כב' השופט עמית אמר מקודם. חברי עו"ד לייסט טען יש לכם הסבר לנושא? אנו רואים פסים. אני יכול לומר היכן רואים את אותו עיגול. קצת קשה לומר זאת כאן. לא משנה כמה בכיר המומחה וכמה ספרים הוא כתב, אם זה נשמע כמו ברווז זה ברווז. כל הרצון של בית המשפט המחוזי לקבל את חוות דעתו של המומחה בודזיאק כחוות דעת מהימנה. בבסיס הדברים זה מה שעומד. אני לא רוצה להרחיב.

זה מולכם בין היתר הדבר הזה.

מציג לבית המשפט את ההדגמה הייחודית. אזכיר קופר הסכים שהוא רואה חלק מהדגמים הייחודיים.

מפנה לעיקרי הטיעון, לטיעונים בע"פ.

בעקבה מס' 5 ניתן לראות שהיא לא אחת מהעקבות שנדרשו בעליה של הדרגות. ניתן לראות פסים וגם עיגול. בעקבה 4 ו-6 ניתן לראות חצי עיגול. זה לא דברים שנוצרים ע"י דם מותז אלא ע"י חפץ זר.

מציג את עקבות 4, 6 שהן חשובות. החשיבות שלנו של עקבות 4, 6 הן לא לרמת הסבירות אלא יותר לעצם קיומן. יש שם עקבות נעל שמתאימות לדרך היציאה מהתא.

כבוד השופט י' עמית: עדיין אני שואל. יש טביעות נעליים. הגענו לרזולוציה או לא רזולציה של סלמנדרה עם הקוים המחוברים. חברך, וגם אדוני אומר שקשה לראות את העיגול, אפשר לראת את העיגול. הכיתוב בסלמנדרה לא קיים.

עו"ד גלבפיש: גם אם שלושת הפגמים הייחודים בעקבה מס' 1 אנו עם פגמים ייחודיים בעקבה 2 ובפגמים יחודיים בעקבה 3. על בסיס כל העקבות אנו מחפשים סוליות דומות. יש לנו את זה בתיק העבודה. קיבלנו מאלפי המעבדות, מאירופה, רק 12 עיגולים ופסים. כל היתר הושוו לעקבות שלנו ונשללו כאפשריות. נאמר שהעקבות שקיבלנו לא יכולות להיות העקבות שנמצאו על הג'ינס הזה.

כבוד השופט י' עמית: הוא קיבל 18 זוגות נעליים לבדיקה. למה כשמעבירים למומחה את הנעליים מספרים לו של מי כל נעל?

להבא כשאתם עושים דבר כזה אתם צריכים לכתוב זוג נעליים 1 ולחוקר בכספת יש את הרישום למי שייך זוג 1.

עו"ד גלבפיש: לא כל הנעליים חשודות.

כבוד השופט י' עמית: איך זה שהנעליים שלו לא התלכלכו בדם כשהוא קפץ החוצה ולא הותיר עקבות?

עו"ד גלבפיש: אנו לא יודעים אם הנעליים שלו לא התלכלכו בדם. אנו יודעים שלא נותרו עקבות.

כבוד השופט י' דנציגר: אנו רוצים לדבר על ה"יש" ולא על ה"אין".

עו"ד גלבפיש: מפנה לע' 504. כבודכם יוכל לראות יבחן בקפידה את טביעות הנעליים הראשונות שעל הג'ינס. הן ברורות. העקבות האחרון הן עקבות פחות טובות ויש בהן פחות דם וניתן לראות שהן נחלשות. ניתן לראות שהדם פונה שמאלה. ניתן לראות בחלק העליון את הקונטור העליון שלה. ניתן לראות דהוי חצי סהר ולמעלה את הקונטור. הכתמים הקודמים היו הרבה יותר חזקים.

בעקבות 5-4 העקבה הראשונה יכולה להגיר כמות גדולה של דם אומר המומחה (מצטט).

עו"ד ענבר: חדר השירותים נוקה לפני מציאת הגופה ואם היו עקבות סמויות הן נוקו ונעלמו.

עו"ד גלבפיש: דיברתי על הטיעון של בוזיה מדוע הוא שגוי. בענין הזה מפנה לע"פ 517/86 ברוקס נ' מדינת ישראל (מצטט).

זה מתקשר גם לטיעון חברי שכב' השופט זילברטל. בית המשפט ציפה לשמוע אין פה טביעות נעל. הטיעון היה הג'ינס. מה לא שמענו בעיקרי הטיעון, ולא שמענו מילה אחת מחברי בתחילת תגובתו על טיעון הג'ינס. טיעון הג'ינס היה מדוע יש פסים מינאריים. לא אפרט כאן עכשיו מדוע בעיניו טיעון הג'ינס לא תקף.

לאחר הפסקה;

עו"ד גלבפיש: לענין פסק דין ברקס אנקדוטאלית שם הראיה. באותו הקשר מגיש את שני הסולמות. הסולם החדש והסולם הישן. בית המשפט יוכל לראות כאן את הסולמות האמריקאיים כראיה לאיזה סולמות נהוגים. אפנה. בין היתר ההבדל בין הסולם הישן לחדש, בעוד שעכשיו הדרגה שלפני הזיהוי הוודאי ולאחר הזיהוי הסופי, בעבר נקראה פרובבלי מייד. כלומר גם לפי הסולמות האמריקאיים הסולם דומה בבסיסו לסולם הישראלי. מי שחתום בין היתר בהערות השוליים הוא המומחה בודסיה.

עו"ד בורנשטיין:

חשוב לי לומר, התחלתי את דברי ואמרתי כי בנושא הפרטים המוכמנים לא סיימתי את טיעוני. אני מבינה את המגבלות. אני מבקשת להפנות. יש דברים שלא הגעתי אליהם. גם לגבי המבנה הכללי. גם לגבי כל פרט ופרט. אלה העוגנים המוצגים וזה דורש בדיקה ועיון והתייחסות רצינית.

לגבי הסגירה מבחוץ, מפנה לנ/69 לגבי הסגירה מבחוץ של דלת השירותים.

התיק לא התחיל כך ולא אמור היה להיות בהיקף המשקל אך זה המצב כרגע. אני במצב של חוסר ודאות לגבי היכולת, למעשה נעשה שימוש בטיעון שבפני בית המשפט נמצא חומר שהוא חוות דעת חדשה שלמעשה מתווכחת וחולקת על קביעות הערכאה נשוא הערעור. היא מוסיפה דברים והיא שוללת חלק מהאפשרויות שביתה משפט התיר בהכרעת הדין המשלימה והיא מחזקת ומחלישה את המובנים את חוות הדעת ואת הביקורת של בית המשפט כל זאת מבלי שחוות דעת זו עברה חקירה ומבלי שהתאפשר לנו להתעמת כפי שהיה ראוי. הטיעון היה שנטען טיעון המתבסס על חוות הדעת. חוות הדעת לא עברה את המסגרות הנטענות ולכן קשה לי להתייחס אליה. הקושי הוא בירור האמת שכן אם הסוגיה הזאת שחברי הדגיש לה חלק ניכר מהטיעון שלו היא סוגיה בעלת משמעות, היא סוגיה שדורשת ביררו כפי שצריך. התאפשר לחברי לד"ר קוגל להגיש הבהרה. מה שהתקבל זו לא הבהרה, זו חוות דעת חדשה שאין לי בעצם דרך להתמודד איתה.

אדבר על הכרעת בית המשפט, בהכרעה משלימה. הפתחים שבהכרעת הדין השאירה חוות דעת זו סותמת אבקש שיתאפשר לי. זה היה קשר ההודעה המקעקעת שלי. אני במצב של חוסר וודאות. אני לא יודעת מה האפשרות. בית המשפט השאיר לי סוגיה פתוחה. אם הסוגיה הזאת לא משמעותית ננוח עם הדברים ולא צריך לעשות דבר. אם היא משמעותית מדובר בתיק רצח וראוי שהדירוג ייעשה כמו שצריך.

בנוגע להכרעת הדין:

מה שהיה בפני בית המשפט היה בעצם חוות דעת לאחר מכן עדות ד"ר זייצר שהתייחס לחומר שבפניו ולסכינים שנתפסו אצל המערער שהיו סכינים שכדוגמתם השתמש. היו וריאציות של הסכין היפאנית. היו וריאציות של הסיכומים.

כבוד השופט י' דנציגר:  ויריאציות או איכונים כתוצאה מהודאה?

עו"ד בורנשטיין: הסכינים פה ואפשר להתרשם מהם. המומחית לא ראתה את הסכינים. בין אם זה היה משנה בין אם לא זה היה חלק מההערכה המקצועית.

בחוות הדעת ת/11 נאמר שממצאי החתך נגרמו באמצעות להב של סכין או חפץ דומה. (מצטטת מחוות הדעת). ד"ר וייס אמר שחפץ מושחת יכול היה לגרום חתכים. זה יכול היה להיות משונן או חלק. אי אפשר לדעת. זה יכול להיות כך ויכול להיות אחרת. יש התאמה בין הזירה לבין ההודאה.

בית המשפט לא קיבל שהסברים הנוספים שנמצאו בתמונה המוגדלת היו של ד"ר זיצר. בפרוטוקול הוא מתייחס לחוות דעת זו. בכך עמדה התביעה בנטל. זה מה שאמר ד"ר זיצר. בנוסף הובא מומחה שהוא לא מומחה משפטי, ד"ר קוגל שלא אמר דבר לגבי זה.

בהכרעת הדין המשלימה, עמדה חוות דעת משלימה של ד"ר קוגמן. בית המשפט מצא מספר בעיות בחוות הדעת. התרשמות מאוד שלילית. בית המשפט העדיף את חוות דעתו של ד"ר זייצר גם משום שהוא זה שביצע את הנתיחה וגם כיון שהוא נתן את חוות דעתו כפי שנתן.

לא חייבים לקבל את כל הנימוקים. חלק חשוב הוא סעיף 13 להכרעת הדין המשלימה (מצטטת) מדובר בתנועת דריפה בית המשפט כלל לא השתכנע שאכן מדובר בסימני סכין. הוא לא קיבל את הניתוח. זאת על סמך התרשמות ישירה.

בית המשפט התרשם ופרט בהכרעת הדין המשלימה את בדיקת הסכינים, תמונות של הסכינים, הצגה של חלק מהחתך, אי התייחסות לעובדה שיש חתכים אחרים שלא ניתן ללמוד מהם דבר. המומחית דיברה על סימנים מקבילים. התברר שלא ערכה מדידות וגם בכך נמצא פגם.

הקביעות מתבססים על הרושם הישיר וגם מחוסר המקצועיות בית המשפט מצא. ההתייחסות שלה היא ל-7 החבלות בראש. היא לא חלקה כי זה יכול להיות גם מחבלות. זה פחות מתיישב עם נפילה של ילדה. אומרים זה היה תיאורתי. לא מכניסים תיאורתי בתוך חוות הדעת. גם בענין זה בית המשפט מצא קשר בחוות הדעת.

השאלה האם בזמנו הסכים בית המשפט עם העדה או לא הסכים עם העדה. השאלה המשפטית שהיתה בשלב הגשת הראיה החדשה בזמנו היתה להגיש חוות דעת כזו לבית המשפט המחוזי אם הדבר לא נעשה האם זו היתה החלטה מודעת של ההגנה באותו שלב. הם בחרו שלא להגיש חוות דעת מטעמו. לכך יש משמעות. לאור עובדה זו נבחנה גם הטענה שיש להביא חוות דעת נוספת מאותו  מקור. בית המשפט כשנתבקש לאפשר את העדתו של ד"ר פורמן נאמר שלא מעלה ולא מוריד. מה שיש זה את חוות הדעת. השאלה אם ד"ר קוגל מסכים איתה או לא מסכים איתה זו לא שאלה מכרעת. לכן, בנסיבות הללו לא היה מקום בשלב הראשון להגיש בקשה לראיות נוספות. לבוא היום ולומר שבית המשפט לא אפשר לד"ר קוגל להעיד, לא דובר על הגשת חוות דעת חדשה. לגבי האמינות והמשקל של חוות הדעת, רצו מלכתחילה שהוא יעיד אם הוא מסכים או לא מסכים. בית המשפט לא חשב אם זה מעלה או מוריד. בית המשפט סבר שהמדובר בחוות דעת שהיה ניתן להגישה במספר הזדמנויות.

נכון שהוא הגיש את חוות דעתו כעד הגנה מבלי לגרוע ממעמדו או מניסיונו זו חוות דעת מטעם ההגנה. הוא לא מומחה מטעם בית המשפט, הוא לא מומחה אובייקטיבי וחוות דעתו צריכה לעבור מסננת ונבקש להגיש חוות דעת נגדית. בכל זאת מתקבלת חוות דעת כזו רצינו גם לבדוק את עמדתנו ולכן פנינו למומחה בעל שם כפי שנעשה. אם היה אומר אותו דבר היינו אומרים שזה נאמר ממוחה בעל שם.

מדובר בחוות דעת בתיק רצח, בנסיבות בהן הורשע. אם בית המשפט יצא מתוך הנחה שמדובר בסכין משוננת, אני חולק על הראיות לגבי המשקל.

הצגנו את ת"פ 832 ניתן לראות שניתן לרכוש להבים יפניים משוננים, בלהב בו השתמש הנאשם.

בית המשפט היה מוכן להניח אפשרויות נוספות. ד"ר קוגל דאג להניח שגם אפשרויות אלה לא על הפרק.

כבוד השופט י' דנציגר: לעיתים טוב מראה עיניים ואנו ראינו בזמן הקצר שהלהב לא חדים כמו שחלקנו חושב.

עו"ד בורנשטיין: הייתי מעדיפה לא להשתית את הטיעון שלי על כך. בכל זאת אנו לא יודעים מה היה הלהב. לא נתפס הלהב של הסכין וגם שוב, אני מגיעה לענין שאני יודעת שנשאלתי עליו על השאלות לגביהן יכולתי לתת מענה. בודקים את השאלות הללו עם כל מה שיש. אי אפשר לבדוק כל ענין בפני עצמו. זו טעות. חייבים לראות את המכלול והאם הדבר מעורר ספק סביר ושאלת הלהב היא לא שאלה.

עו"ד פלדמן: אנו מתבססים על ההודעה של המערער. בודקים את הודעת המערער מול המציאות. המערער אמר בהודעתו הסכין הזאת שתפסתם היא הסכין עימה ביצעתי את הרצח. אמנם לא הלהב הזה כי את הלהבים שברתי אך כדוגמת הסכין הזאת. כל פעם אני מכניס סכין חדשה. לכן לומר שניתן להכניס סכין יפנית משוננת ואולי יש סכינים שונים, אין לכך משמעות כי המערער היה צריך לומר בדיוק כפי שאמר בית משפט קמא הוא מהטל. ברגע שמתחילים לשחק עם ההודעה, להוסיף חלקים להוציא חלקים ההודעה לא משתלבת עם המציאות. אין זכות לבית המשפט עם כל הכבוד לכתוב מחדש את הודעת רומן זדורוב. יש לו הודעה לכאורה הכי טבעית. יש לי סכין הקשורה בנרתיק למכנסי הוצאתי אותה והשתמשתי בה.

אני אוהב את שאלת כב' השופט עמית על שאלת המכולת. בוא נראה מה יש ומה אין ברשימת המכולת. הכוונה לפרטים המוכמנים בהודעת המערער יש פרטים פחות או יותר נכונים. המיקום של החתך בגרון כולם ידעו שהיא נחתכה בגרון. אם יש פצע פה פצע שם הכל טוב והכל יפה. מה חסר? חסר כל ההתרחשות בתא אחריה רצח. הילדה האומללה נפלה על הרצפה, כך אומר מומחה התביעה. אומר המומחה ברור לי שהיא לא מתה על האסלה כי במקום שהיא היתה אין כתם דם. אמר זאת באופן ברור ניתח ניתוח מדוייק. אמר שהשלולית לא במקום בו היא נמצאת. מישהו הרים אותה. הרים אותה על האסלה? אני לא יודע. לפי הטענה יש 6-7 טביעות נעליים על המכנסיים. היא על האסלה והוא דורך עליה 6 פעמים – 7 פעמים? בשביל מה? סביר להניח שהדריכות היו כשהיא היתה על הרצפה עם הנעליים.

סביר שאם דרכו עליה כנראה שהיא שכבה על הרצפה, זה מתקבל יותר על הדעת. אין כל ראיה שטביעות הנעליים נעשו כשהיא היתה על האסלה. אדם רוצה לצאת, היכן ההיגיון, ישים אותה על האסלה, אז קל יותר לצאת החוצה מאשר אתה עומד על מכסה קשיח?

כבוד השופט י' עמית: היתה סיבה שהיא היתה על האסלה, כי אם היא היתה על הרצפה היו מגלים אותה מהר מאוד.

עו"ד פלדמן: המומחה אומר שהיא היתה בפינה כשהרגליים שלה לא בהכרח מתוחות. יש אפשרויות רבות. קרו דברים משמעותיים שלא שוכחים. היעלה על הדעת שאדם זוכר אם הוא חתך מצד ימין או מצד שמאל ולא זוכר את המכלול שהתרחש בתא לאחר הרצח?

כמות הפרטים החסרים עולה פי כמה על כמות הפרטים הידועים. שנית, הפרטים הידועים הם כולם ידועים והם כולם פועל יוצא של לקיחת הגופה. חיתוך הגופה היה צריך להיות כשהיא יושבת על הרצפה. אדם כשאין לו לחץ דם מספיק כדי לדחוף דם החוצה לא עומד על הרגליים. הסבירות יותר שהיא כבר שוכבת. הרי לא יודעים כלום מה היה לאחר החיתוך. אלה דברים שנחרטים בזיכרון. שום דבר מזה. יצאתי. ההודאה בפני המדובב סובלת מאותם קשיים כמו ההודעה בפני השוטר. גם בהודעה בפני המדובב הוא מספר שהרצח בוצע בעקבות התגרות שביצעה כלפיו המנוחה. הוא אומר כך: (מצטט ת/9 (מונה 23:45)) כל הדברים הללו הם דברים שגם התביעה לא מאמינה בהם. מפנה לכתב התביעה סעיף 7 לכתב האישום (מצטט). כלום, מה קרה בין השלב שהוא הבחין במנוחה עד לשלב שבו הוא נכנס אחריה לשירותים, בקשת הסיגריה אלמנטים שחוזרים בכל ההודעה מלבד ההודעה מיום 22 מופיעים גם בפני המדובב. אותו סיפור. ההודעה מפי המדובב ברורה שהרצח בוצע מחוץ לשירותים. שום דבר על הדלת, שום דבר על היציאה מהדלת, שום דבר על הנעילה של הדלת. הודעה מלאת חורים גרועה מההודעות האחרות.

יש להבדיל בין שני נושאים. נושא אחד שהוא מדובב עליו והוא נושא הקנטור. המדובב אומר לו אתה יכול לקבל עונש קל יותר. מפנה לדברי המדובב לת/351 מיום 15/12.

שאלת נושא הקנטור הוא אכן הנושא שעולה עם המדובב איתו הוא דן כשהמדובב מעודד אותו כל הזמן ואומר לו שני דברים. אחד אם ירשיעו אותך על בסיס הראיות הנסיבתיות לא ידעו את הדברים. גם ב-19/12 אומר לו השוטר אזולאי כך (מצטט). זה נושא נפרד. נושא שהוא מאמץ אותו. כשקראתי את הקטע של המדובב זה לא בא ממנו. כל הסיפור על הילדה שקנטרה אותו שביקשה סיגרה שקיללה אותו כולו סיפור שנבנה בינו ובין המדובב הוא חוזר כל הזמן. מהיכן נולד הבלייק אאוט. בדיוק מהעובדה שהמערער מטיל ספק בזיכרונו. ניתן לראות את התפתחות הדברים בצורה הטובה ביותר בשיחות שלו עם המדובב. אומר לו המדובב אומרים לי שיש דם (מצטט מת/344 ע' 15).

אז הדבר הזה מחולל מהומה במוחו. הוא יושב בתא ואומר לעצמו אני יודע שלו. יש קטעים ארוכים כאלה מונולוגים שהוא אומר אני יודע שלא ביצעתי. מצד שני אומר לי החוקר מצאו עלי דם. מפנה לת/80 לחקירה.

הבלייק אאוט לא מופיע כעילה להקלה בעונש בניגוד למה שבית משפט קמא כותב או חושב שהבלייק אאוט הוא יצירתו של הנאשם כדי להתחמק מעונש. הבלייק אאוט הוא רפלקסיה עצמית אמיתית כנה שעוברת כחוט השדרה בכל אורך השיחות שלו עם המדובב. הוא אומר על עצמו גם יכול להיות שאמרתי שירותים לראובן בגלל שבתת התודעה שלי כי אני יודע שרצחתי ואתה צריך להסתכל על הדברים ואתה רואה שהאיש מתענה. הוא לא מתחכם כי מוצגת בפניו תמונה סגורה. החוקרים אומרים לו זה סגור, זה גמור. הוא אומר פעם אחת הייתי שם לפני כחודש תליתי תמונה. על זה אומר לו החוקר יש לנו עדות שהיית שם. הוא אומר אני לא יודע אבל לא הייתי שם. (מצטט  מעדות המערער). כל הזמן מתערער הבטחון  שלו והזיכרון שלו. הוא מעלה את האפשרות שהוא ביצע רצח שהוא לא יודע שהוא נושא נפרד מהקנטור. הקנטור שקר שהוא קונה מהמדובב ומהחוקרים. כשהקנטור שקר גם מה שמסביב שקר. נחזור לרשימת המכולת. אין מניע. מה פתאום? מה נשאר? חלל ריק נשאר. אנשים לא רוצחים ילדות קטנות ללא כל סיבה. הוא לא רוצח סדרתי. זה שבית המשפט מנסה להציגו כאדם אלים שהיכה את אחיו. מה שהיה בתוך התא שייך להם. כתמי דם עליהם. בשעה 14:00 רואה אותו המורה בחדר המורים. הרצח ארע כנראה למרות שיש גרסאות שונות עד 13:45 יש ילדה אחת שביקרה  בחדר השירותים ושמעה נייר טואלט נקרע, יש ילדה שראתה רגליים וראתה דם ולא עשתה עם זה דבר. בשיעור שמתחיל בשעה 13:05 שהיא לא נכנסה אליו זה שיעור התיאטרון. בשעה 14:00 הוא נמצא בחדר המורים מכין לעצמו קפה. נאמר עליו רוצח קר רוח. לפני רבע שעה הוא עשה רצח מזעזע שיסף את גרונה של ילדה קטנה בשעה 14:00 הוא כבר בחדר המורים שומע מוזיקה. השאלה נשאלת מהכיון שלו. מה פתאום הוא ילך לחדר המורים לאחר שהוא ביצע את הרצח הזה. הוא צריך להיות עסוק בשלב הזה בניקוי יחליף בגדים ונעליים. ילך לחדר המורים יכין לעצמו קפה וימשיך לעבוד עד הערב? אדם ניתן לתאר אותו כמפלצת. כך מתאר אותו בית המשפט. הוא מפלצת קרת רוח. אומר את זה במפורש. השאלה מה קדם למה? האם קדמה הדמות ואחר כך הארועים? כי הארועים  ניתן לראות אותם בשני ארועים. ניתן לראות זאת כאדם חף מפשע שבשעה 14:00 ניתן לראות אותו בחדר המורים, כשלא ניתן לראות עליו שום סימן. ניתן לראות אותו כחף מפשע, אין לו זיקה לארוע. למה שילך אחריה? כזכור כשהוא מתאר את הפגישה ב-19 לחודש הפגישה מתרחשת במדרגות בדרך לחדר המורים. הילדה לא היתה שם, היא היתה על גרם המדרגות הגבוה יותר. אז איך הוא ידע לתאר את החיתוכים? יש דברים שאנו לא יכולים להשיב עליהם. כשהוא נתקל בשאלה כל כך מהותית של הנעליים שעולות למעלה בית המשפט אומר אין לכך תשובה. אולי הוא אמר זאת לשוטר. אי אפשר לסמוך עליו שיזכור לאחר שנתיים. הוא מחפש למצוא ולאלתר ועורך הדין שלו אולי מנסה לאלתר יחד איתו. האיש הולך ושוקע. הוא משקר בבית המשפט ומספר סיפורים בבית המשפט, בסופו של דבר, השורה התחתונה, אנו במשפט פלילי. אתם משוכנעים, אני משוכנע שהוא ביצע את הרצח עם כל החסרים האלה? אם היו מוצאים שערה שלו באותם שירותים והיה שם מאבק, היתה שם פעולה אלימה. נאמר שמעולם לא התקבלו כל כך הרבה ממצאים מלבד אותה טביעת נעליים שנתונה במחלקות.

בענין הסכין, מפנה לת/400. הוא אומר למדובב כך (מצטט).

בפוליגרף שהוא לא מתועד מתועדת הבדיקה עצמה. מתועדת גם השיחה. מתועדת גם הצגת חפצים שאין לנו מושג מהם החפצים. הציגו בפניו כנראה חפצים הקשורים לארוע, שם הוא נמצא דובר אמת.

המדובב מיד אומר שיספו לה את הגרון.

מפנה לת/350 ע' 9 שיחה עם המדובב (מצטט). הוא יודע את זה מהחוקרים. למעלה יש שירותי נשים אחד. אין יותר. הוא משיב על כך בחקירה.

יש לנו עוד משהו. עולה מכאן וגם ממקומות אחרים שיש לו מידע שאין לו תיעוד בחקירות. אין תיעוד בחקירות לכך שמישהו אומר לו שזה היה בקומה השניה. עברתי בפינצטה על כל החקירות המתומללות מעולם אין חקירה שאומר לו החוקר קומה שניה. יש חקירות נוספות שאומרים לו בחור גבוה. הוא בחקירה, שזו תופעה מוכרת וידועה, נמצאים שם לא רק החוקרים, יש מי שמוביל אותו למעצר ומחזיר אותו ויש אנשים נוספים עליהם אין הקלטות. מידע עובר משוטרים שיודעים דברים ופתאום שוטר מנסה להיות גיבור והוא יוציא ממנו הודאה. לכן איך הוא ידע את כל הדברים שידועים לשוטרים לא בעיה. אולי הוא קיבל זאת משוטר, אולי הוא שמע את זה. בניגוד למה שחשבו השוטרים שהוא עבר מתא שניים לתא 3 הוא הפתיע אותם. הוא עבר מתא 2 מעל הדלת אל חלל המילוט. זה היה מצויין. זה פרט אחד שהשוטרים לא יודעים. היחיד. חברתי לא מסכימה שזה הפרט היחיד שלא היה ידוע לשוטרים. אבל זה היה פרט טוב אם הוא היה אמיתי. אילו ידענו שכך היו הדברים. ההנחה שעברו לתא השלישי.

בדקו את כל האנשים שהיו שם, נזכור, מה שקרה בפועל אדם שאני לא זוכר את שמו הם הסתכלו מתא שלישי לתא 2 ומשם ראו את הילדה. ברגע שראו את הילדה פרצו ניסו לפרוץ את הדלת, לא הצליחו. אף אחד לא נכנס בשלב הזה הזמינו את אב הבית שפתח את הדלת בפלייר שפיץ איך שהוא קרא לזה. לא היתה כל סיבה לאף אחד בשלב הזה לעבור מ-2ל-3. אפשרות נוספת. אולי היו 2. מי אמר שהיה אחד. יש טביעות נעליים שבברור הן טביעות בדם. אולי היו שם שני אנשים. מה שאנו לא יודעים המערער לא מעיר לנו מלבד היותו נאשם הוא העד הכי חשוב לתיק הזה. הוא העד שהיה במקום ויודע את הדברים, למה הוא לא מספר לנו מה היה שם, מרגע שהוא מחליט להודות.

חברתי אומרת זה לא אלזם, זה סיפורים אחרים (מצטט). אומרת חברתי אבל הוא נפגש עם עו"ד.

כבוד השופט י' דנציגר:  היא לא אומרת זאת בלבד. היא אומרת שלאחר שהוא נפגש עם עו"ד אז הוא השתמש בדברים שאמר לו עוה"ד.

עו"ד פלדמן: יש גם מילים אחרות. אמרו לו תיקח עו"ד טוב. מפנה לת/361. ספק סביר.

עו"ד לייסט: אומר חברי עו"ד גלבפיש, ערכאת הערעור לא יכולה עכשיו להתערב לא הייתם שם, אי אפשר להבין מהפרוטוקול. הראיתי קודם את הבעייתיות של פרקטיקת תביעות הנ"ל, אם נקח מהמערער גם את היכולת לערער, בגלל שלא הראינו מה המומחה שור ירון ראה, לא ניתן לערער. בכנות אני אומר לא ניתן לסמוך על בית משפט זה לאור הבעיות שהיו. אבקש להוסיף כלל חריג שחל פה ביתר שאת. כשמחזירים לאותו מותב בפעם השניה יש לבדוק יותר בזהירות. מפנה לחוותה דעת של כב' השופטת עדנה ארבל בפסק דין ולקוב. פה הדברים ברורים ויש לומר את זה. חברי הראה תמונה של כל העקבות שאמורים להיות. מפנה לסיכומים. לא יכולנו להתייחס לכך בסיכומים אלה בעיקרי הטיעון ואף לא במסגרת זו אבל בסיכומים מול הערכאה הראשונה לפני הכרעת הדין המשלימה הכל כתוב. כל הרעיון כאילו עקבה 2 ועקבה 3 זה אפשרי בהחלט. יש ממצאי התאמה סוגית, ופגמים אקראיים. תסתכלו על עקבה 3. יש שם הרטבה של הדם שאף רפ"ק שור לא טוען שיש התאמה סוגית.

עו"ד גלבפיש: זה לא נכון.

עו"ד לייסט: חברי לא מבין עד כמה זה יכול להטעות. הוא דיבר על החצי עיגול בעקבה 4. תסתכלו על הג'ינס בלי אותה עקבה כתומה מהבהבת. כשהעקבה הכתומה מהבהבת זה עושה לנו משהו במוח. זה ההעתק של הנעל ובנעל יש עיגול.

כבוד השופט י' דנציגר:  אני מקווה שאדוני סומך עלינו. זה לא גורם לנו לצאת מנקודת הנחה שאלה עקבות הנעל. מצד שני יש טיעון מסויים לפחות לגבי עקבה אחת שמראה עיניים גם של השופט הפחות מלומד לא מטעה.

עו"ד לייטס: חברי אמר שכל אדם מן היישוב יכול לראות עקבת נעל. אותי לא מעניין אדם מן היישוב. אותי מעניין מז"פ. מתי הם ראו את העקבות על הג'ינס. לקח יותר משבועיים עד שאמרו שיש פה עקבת נעל. זה לא כל כך פשוט. גם אם חושבים שזו עקבת נעל, נניח, עדיין יש בה לדעתנו הבדלים ניכרים. אי אפשר לומר שיש התאמה סוגית בינה ובין נעל הסלמנדרה. לא דיברתי על הפגמים האקראיים. מפנה לאותם סיכומים. לגבי הפגמים האקראיים בית המשפט המחוזי השופט כהן נתן פגמים אקראיים. אומר בוזיק אני אומר לכם שאף ממומחה אם יראה את סימן הדם על הג'ינס את הקטע המגביל, מתוך הקטע הזה אנא שרטט את הצורה שיש על הנעל. אומר בוזיאק אף אחד לא יכול לעשות זאת. אומר בית המשפט המחוזי בנקודה זו בוזיאק צודק. גם בחוברת שהגשנו נגיש דיסק תמונות שיש בחוברת. לכן אנו סבורים אם כקביעה עובדתית זה נכון אי אפשר לדבר על קרעים עובדתיים. אם משהו דומה או זהה צריך לעשות זאת. בוודאי שצריך גם את הנעל.

מעבר לזה שור עצמו לא טוען שהקרעים העובדתיים דומים. שור מדבר על שלושה אני רואה שניים אז אי אפשר לדבר על שניים. זו עוד קביעה שגויה של בית המשפט.

עקבות 4-6. אם ראינו היקף למעלה ולמטה בעקבה 6 רואים היקף למטה. נכון שאין שם כלום. כשבית המשפט קובע האם אלה עקבות, הוא אומר שהשחזור מחזק את כך שיש עקבות. זה כמו אדם שמרים עצמו בציצת ראשו.

הגשתי את נימוקי הערעור שלי, כדי להראות שלמעשה הטיעונים שלנו פה לא הופיעו בפני בית המשפט במצגור.

דבר נוסף שיש בקלסר הזה, כתב חברי בעיקרי הטיעון שלו שאותם 7 הבדלים בעקבה 1, הוא אומר חברי כל ה-7 הבדלים האלה הסניגורים הגו את זה. זה לא המומחים הגו את זה. מה שעשיתי לקחתי וציינתי מקום בפרוטוקול או בחוות הדעת מקום בו נאמרים הדברים.

עו"ד גלבפיש: הוגשו שרטוטים שהיו צריכים להיעשות ע"י מומחה. אלה דברים שהיו צריכים להיות מוגשים למטה.

אנו מתנגדים להגשה. לא מדובר על מומחה שמעיד על הבדלים בחוות דעת. זה סניגור שמעיד על הבדלים בחוות דעת.

עו"ד לייסט: אמרה חברתי נושא העקבות מסכם. אולי 2-3 עמודים הוקדשו לענין הזה. אני לא חושב שבית המשפט היה מוטרד מכך. יש לראות את האינווטאר את רשימת המכולת. אותו פרט מדגים את זה היטב. לקחו פרט שעיוותו אותו. זה לא שהמערער אומר ניסיתי לנעול מבחוץ ולא היה אפשר אז נעלתי מבפנים. אמרו לו אי אפשר לנעול מבחוץ אז הוא אמר אז אי אפשר לנעול במחוץ.

יש את הפרט המוכמן של עוזיאל.

פתחתי בנושא של האמרות שאני חושב שמעלות ספק סביר. מפנה לפסק דין וולקוב איך מההתחלה הוא אומר שהלך אחריה. איך הוא כלל לא ידע איך היא לבושה. לבדוק מה אמר גור אלון. גור אלון אומר ראיתי ילדה נמוכה לבושה שחור. גם מהזירה אפשר לראות פריט הלבוש שלה הוא מעיל שחור. שואלים אותו מה היא לבשה, הוא אמר ג'ינס וחולצה אפור בהיר. זה שהיא היתה ישובה על האסלה זה פרט מוכמן. הוא לא קולט את הרמז. הוא לא יודע את זה.

אעבור לדבר הסופי שמראה את ההנמקה הלא נכונה של בית המשפט. אם הספק הסביר נותן את הראיה הפורנזית המזכה, אז עוברים למשחקי מחשבה. מבחינת משחקי מחשבה, הוא בטוח שתיאר ראדה ז"ל נאנסה. הוא בטוח בזה. הוא בטוח שיאשימו אותו באונס. בסוף הוא מודה רק ברצח. אומרת הפרקליטות תראו הוא מודה מרצון חופשי. זה פרט מוכמן אני לא זוכר אם הוא גבוה או מכריע. בוא נעשה את המשחק הבא: אדם שמעלה בדעתו את האפשרות שהיא נאנסה, בטוח שהיא לא נאנסה.

קלדנית: גלית, מיטל ומרק

פסק הדין בעליון

 

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

 

 

לפני:  

כבוד השופט י' דנציגר

 

כבוד השופט י' עמית

 

כבוד השופט צ' זילברטל

 

המערער:

רומן זדורוב

                                          

 

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבה:

מדינת ישראל

                                          

 

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בתפ"ח 502/07 מיום 14.9.2010 (סגן הנשיא יצחק כהן והשופטים חיים גלפז ז"ל ואסתר הלמן); וכן על פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 24.2.2014 (הנשיא יצחק כהן והשופטים בנימין ארבל ואסתר הלמן)

                                          

 

תאריך הישיבה:

כ"ו בתשרי תשע"ה

(20.10.2014)

 

בשם המערער:

עו"ד ד"ר אלקנה לייסט; עו"ד אביגדור פלדמן;

עו"ד ימימה אברמוביץ; עו"ד ענת שמעוני

 

בשם המשיבה:

עו"ד תמר בורנשטיין; עו"ד איתמר גלבפיש;

 

עו"ד נעימה חנאווי; עו"ד שילה ענבר

 

 


 

פסק-דין

 

 

השופט י' דנציגר:

 

תוכן עניינים

 

רקע והשתלשלות עניינים. 4

(1) ההליך בבית המשפט המחוזי 5

(2) פסק דינו של בית המשפט המחוזי 6

(3) הערעור לבית המשפט העליון והבקשה להוספת ראיות. 14

(4) ההליך הנוסף בבית המשפט המחוזי 15

(5) פסק הדין המשלים. 16

(6) החזרת ההליך לבית המשפט העליון 20

(7) טענות הצדדים בערעור. 21

דיון והכרעה. 24

(1) קבילות ההודאות. 25

א. שקרי החוקרים בדבר קיומן של ראיות מדעיות. 27

ב. פגיעה בזכות ההיוועצות. 37

ג. פיתוי והשאה. 42

ד. סיכום ביניים – קבילות ההודאות. 52

(2) משקל ההודאות. 53

א. משקלן הפנימי של ההודאות. 55

(א1) ההודאה לארתור. 56

הרקע למתן ההודאה. 57

הרושם העולה מההודאה לארתור. 61

(א2) ההודאות בחקירה. 66

הרקע למתן ההודאות. 66

ההודאה מיום 19.12.2006. 68

השחזור. 70

ההודאה מיום 21.12.2006 והחקירות שלאחר מכן 73

האמנם השתכנע המערער כי רצח ושכח?. 74

הרושם העולה מההודאות בחקירה.. 88

ב. ההתאמה בין ההודאות לבין הממצאים האובייקטיבים. 93

(ב1) הפרטים המוכמנים. 94

פרטים בעלי משקל מכריע. 94

פרטים בעלי משקל גבוה. 112

פרטים בעלי משקל מופחת. 130

סיכום ביניים – פרטים מוכמנים. 136

(ב2) כלי הרצח (להב הסכין) 140

(ב3) החבלות בראשה של המנוחה. 157

(ב4) האינטראקציה בין המערער לבין המנוחה בבית הספר. 160

(ב5) היעדר ממצאים פורנזיים הקושרים את המערער לזירה. 163

(ב6) עקבות הנעליים הזרות. 163

ג. סיכום ביניים – משקל ההודאות והתוספת הראייתית הנדרשת. 168

(ג1) משקלן של ההודאות. 168

(ג2) התוספת הראייתית הנדרשת. 172

ד. קיומו של "דבר מה נוסף" (ראיה מסייעת) 173

(ד1) פרטים מוכמנים כסיוע. 174

(ד2) ראיות נסיבתיות מפלילות. 176

(ד3) שקרי המערער. 177

(ד4) סימני הדם על מכנסי המנוחה. 178

סיכום ומסקנות – האם נותר ספק סביר באשמת המערער? 196

(1) על "הספק הסביר". 199

(2) מן הכלל אל הפרט. 201

תגובה לחוות דעתו של השופט עמית. 203

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא יצחק כהן והשופטים חיים גלפז ז"ל ואסתר הלמן) בתפ"ח 502/07 מיום 14.9.2010, שבו הורשע המערער בעבירות של רצח ושיבוש מהלכי משפט; וכן על פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי (הנשיא יצחק כהן והשופטים בנימין ארבל ואסתר הלמן) מיום 24.2.2014, שהותיר את הרשעתו של המערער על כנה.

 

רקע והשתלשלות עניינים

 

1.             בערבו של יום 6.12.2006, לאחר שעות של חיפושים, נמצאה גופתה של הנערה תאיר ראדה ז"ל (להלן: המנוחה), ילידת שנת 1993, בשירותי הבנות שבקומה השניה בבית הספר "נופי גולן" שבקצרין (להלן: בית הספר). 

 

2.             המערער, יליד שנת 1978, נתין אוקראינה הנשוי לישראלית, אשר התגורר בקצרין, עבד בריצוף המקלטים שבבית הספר למן חודש נובמבר 2006 ועד ליום הרצח. המערער תושאל במשטרה לראשונה בקשר לרצח ביום 10.12.2006. למחרת היום, נחקר המערער באזהרה בחשד למעורבות ברצח לאחר שמסר כי זרק את המכנסיים שלבש ביום הרצח משום שעלה במשקל והם נעשו קטנים למידותיו. ביום 12.12.2006 נעצר המערער, בין השאר, מפאת סתירות בדבריו, העובדה שנשא עמו סכין יפנית לצורך עבודתו ואוסף הסכינים שהחזיק בביתו. הבגדים, הנעליים והכלים אשר שימשו את המערער בעבודתו והיו בחזקתו של מעבידו החדש, נתפסו על ידי המשטרה. כעבור מספר ימי חקירה, בלילה שבין יום 18.12.2006 ליום 19.12.2006, הודה המערער ברצח לפני מדובב המכונה "ארתור" (להלן: המדובב או ארתור), שחלק עמו את תא המעצר. למחרת, ביום 19.12.2006, הודה ברצח גם לפני החוקרים ובסמוך לאחר החקירה שיחזר את הרצח בזירה. ביום 20.12.2006 החליף המערער ייצוג. למחרת, ביום 21.12.2006, נחשף דבר המדובב. באותו היום הודיע בא-כוחו החדש של המערער כי הלה חוזר בו מהודאתו, אך למרות זאת, שב המערער והודה ברצח בחקירה באותו היום. בהמשך חזר בו המערער מהודאתו באופן סופי והכחיש כל קשר לביצוע הרצח, כך עד ליום זה.

 

3.             ביום 18.1.2007 הוגש כתב אישום נגד המערער. על פי המתואר בו, ביום 6.12.2006 בסמוך לשעה 12:50 יצאה המנוחה, תלמידת כיתה ח' בבית הספר, להפסקה מהשיעור השישי, עד לשעה 13:05. לאחר ההפסקה החליטה המנוחה שלא לשוב לשיעור השביעי ותחת זאת ישבה עם חבריה ונערים נוספים בפרגולה בחצר בית הספר. בסמוך לשעה 13:30 עזבה את הפרגולה כשהיא מודיעה לחברתה כי בכוונתה לשתות מים ונכנסה למבנה בית הספר. המנוחה עלתה במדרגות המובילות מרחבת הכניסה אל הקומה השניה, שם נמצאים שירותי הבנות. באותה עת עבד המערער בריצוף המקלטים שבבית הספר. לצורך עבודתו, נשא המערער בדרך קבע סכין חיתוך יפנית בחגורה על מותניו. המערער יצא מהמקלט לתוך חלל בית הספר, במקום הסמוך למדרגות שבהן עלתה המנוחה. משהבחין בה, נכנס בעקבותיה לשירותים. המנוחה נכנסה לתא השירותים השני מכיוון הכניסה, כשהמערער בעקבותיה, ובלבו גמלה ההחלטה להמיתה. המנוחה ניסתה לסגור את דלת התא אך המערער מנע זאת בעדה, שלף את הסכין שנשא עליו ושיסף את גרונה. בהמשך חתך את המנוחה פעם נוספת בצווארה וכן פצע אותה בחזה, בפניה ובידה. החתכים גרמו למנוחה דימום מסיבי, היא התמוטטה ונפטרה לאחר זמן קצר כתוצאה מאיבוד דם. המערער השאיר את המנוחה בתא, כשהיא שרועה על מושב האסלה. בהמשך, נעל את דלת התא מבפנים ויצא מהתא, כשהוא דורך על המנוחה בשתי רגליו, נאחז בדפנות התא מלמעלה וקופץ החוצה. המערער נמלט משירותי הבנות, נכנס לשירותי הבנים שבקומה הראשונה, שם שטף את הסכין וניקה מעליו את דמה של המנוחה. בהמשך חזר למקלט, החליף את בגדיו והמשיך בעבודתו עד סוף יום העבודה, בסמוך לשעה 17:30. לאחר הרצח, שבר המערער את להב הסכין והחליפו בלהב חדש. המערער העלים את הלהב וכן את המכנסיים שלבש בעת ביצוע הרצח, במטרה למנוע או להכשיל את החקירה נגדו.

 

           בגין מעשים אלו, הואשם המערער בעבירות של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק או חוק העונשין) ושיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק.

 

(1) ההליך בבית המשפט המחוזי

 

4.             המערער כפר במיוחס לו בכתב האישום. הוא אישר כי ביום הרצח עבד בבית הספר וכי יצא מהמקלט בסמוך לשעה שבה בוצע הרצח, אך זאת כדי ליטול ממעבידו דבק מחוץ לשער בית הספר לצורך עבודתו. לאחר מכן, כך טען, המשיך בעבודות הריצוף במקלט פרט לביקורים ספורים בחדר המורים ובשירותי הבנים, עד שסיים את המלאכה, או-אז עזב לביתו. לא היתה מחלוקת כי המכנסיים שלבש המערער ביום הרצח ולהב הסכין שעמה עבד לא נמצאו, אך נטען כי את המכנסיים השליך לתומו. המערער לא התכחש לכך שהודה בביצוע הרצח במסגרת חקירותיו, אך גרס כי מדובר בהודאות שווא שנבעו מאופי החקירה, מהתנהגות המדובב ומניסיונות החוקרים לשבור את רוחו. עוד העלה טענות נגד משקל ההודאות. בכלל זה טען כי הוכוון על ידי החוקרים בחקירה, כי לא היו בידיעתו פרטים מוכמנים לגבי הרצח וכי לא ידע למסור פרטים רבים הנוגעים לאופן ביצוע העבירה. אשר לראיות מחזקות, נטען, בין השאר, כי עקבות הנעליים שנמצאו על מכנסי המנוחה אינן שייכות למערער. לצד זאת הוטעם כי אין בנמצא ממצאים ביולוגיים וטביעות אצבע הקושרים אותו לזירת הרצח.

 

5.             פה המקום לציין כי הליך ההוכחות שנוהל בבית המשפט המחוזי היה ארוך ומקיף ביותר. הוגשו בגדרו מאות ראיות מסוגים שונים ונשמעו במהלכו מעל מאה עדים. עדויותיהם תועדו על גבי פרוטוקול בן אלפי עמודים. שופטי ההרכב אף ביקרו בזירת הרצח על מנת להתרשם ממנה באורח בלתי אמצעי. בתום ההליך, ביום 14.9.2010, הכריע בית המשפט פה-אחד כי אשמתו של המערער במיוחס לו הוכחה מעבר לספק סביר, הכרעה שהתפרשה על פני מאות עמודים. 

 

(2) פסק דינו של בית המשפט המחוזי

 

6.             בפתח פסק דינו גולל בית המשפט המחוזי, מפיו של סגן הנשיא (כתוארו אז), השופט יצחק כהן, את כל מהלך חקירתו של המערער ברצף כרונולוגי ואת עיקרי הודעותיו והודאותיו. לאחר מכן פנה לדון בליבת הסוגיות שבמחלוקת.

 

7.             בית המשפט המחוזי קבע כי הודאת המערער לפני ארתור קבילה ודחה את טענות ההגנה לפיהן ארתור הפעיל על המערער לחץ וייעץ לו להודות מאחר שמצבו המשפטי בכי רע. מצפייה בשיחות בין השניים, שהוסרטו והוקלטו כל העת, התרשם בית המשפט כי בתא שררה אווירה חברית ונינוחה, מה שאיפשר דחיית כל טענה לפיה ארתור גרם למערער להודות בפניו, לאחר שהטיל עליו את חיתתו כביכול. בית המשפט קבע כי המדובב לא חרג מגבולותיה של חקירה לגיטימית ולא נקט באמצעים הפוגעים בזכויות היסוד של המערער. אמנם לעיתים יעץ לו תוך שהוא מתחזה לדורש בטובתו, ברם ניתוחיו לעניין מצבו המשפטי של המערער לא נערכו בדרכי פיתוי או השאה פסולים ולא היו מנותקים מהאמת. כמו כן, במרבית השיחות היה זה המערער שפנה מיוזמתו לארתור וביקש את חוות דעתו לגבי מצבו. נמצא כי ארתור הותיר למערער מרחב בחירה בעניין הודאה אפשרית ואף ניסה לשכנעו שלא להודות ברצח שלא ביצע, בטענה שהודאת שווא לא תועיל לו. בית המשפט הדגיש כי ארתור לא נטע בראשו של המערער את הרעיון לפיו רצח את המנוחה אך אינו זוכר זאת, רעיון שבו "הרהר" המערער עוד לפני שהשניים חלקו תא משותף. מסקנתו היתה כי המערער בחר להודות לפני המדובב מבחירה וללא כל אילוץ, בחפשו אחר אוזן קשבת ועצה טובה. אשר למשקלה של ההודאה, קבע בית המשפט כי מדובר בהודאה מפורטת ביותר, עמוסה בפרטים, הדגמה ותצוגה, שרבים מהם מצביעים "בעליל" על אותנטיות. צוין כי התנהלותו של המערער מלמדת בבירור על כך שביקש "לשפוך" את לבו בפני בן שיחו מרצונו החופשי. על רקע זה, נדחתה טענתה החלופית של ההגנה כי יש לייחס להודאה זו משקל נמוך בלבד. 

 

8.             בית המשפט המחוזי קבע כי גם ההודאות שמסר המערער לחוקריו הן קבילות. ההגנה טענה כי המערער נחקר על ידי מספר רב של חוקרים ברציפות ובמשך שעות ארוכות, בדורסנות ובאופן משפיל שנטע בו מורא ופחד, ובכך הביאו לשבירת רוחו ולשלילת רצונו החופשי. בית המשפט דחה טענות אלה לאחר שצפה בתיעוד החקירות. נקבע כי החקירות התנהלו ברובן באווירה נינוחה ורגועה, תוך שניתנה למערער הזדמנות לענות על השאלות הנשאלות, לשתות ולאכול, לעשן ולצאת לשירותים ככל שעלה על רוחו. נקבע כי החקירה שבה הודה המערער לראשונה בפני חוקריו התנהלה באווירה רגועה ואמפטית, כשהחוקרים מגלים הבנה למצבו. רוב החקירות נערכו על ידי חוקר דובר השפה הרוסית או בנוכחותו, לצד חוקר דובר עברית. נקבע כי גם חלקי החקירה שנערכו בשפה העברית לא פגמו בחקירת המערער, שהצליח למסור את גרסתו כל אימת שביקש למוסרה. עוד קבע בית המשפט כי החקירות נמשכו פרק זמן סביר ורובן נערכו בשעות היום. רק במקצתן נכחו שלושה חוקרים בו-זמנית, אך אלו פנו אל המערער כל אחד בתורו ולא הטיחו בו דברים במקביל. נקבע כי אמנם היו חקירות שהתאפיינו בקצב נינוח פחות ואשר במהלכן התעייף המערער, היה נסער ואף בכה, אך גם בהן הוסיף לעמוד על גרסתו והכחיש את מעורבותו ברצח. סיכומו של דבר, בית המשפט מצא כי לא היה בצורת החקירה כדי לשלול את רצונו החופשי של המערער.

 

9.             בית המשפט המחוזי דחה את טענת ההגנה כי המערער לא יוּדע בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין, עד למועד שחזור הרצח. על יסוד הדברים שמסר המערער בעדותו, קבע בית המשפט כי המערער ידע כבר ביום מעצרו על זכותו להיוועץ בעורך דין, כאשר למחרת היום, במעמד הארכת מעצרו, זכה לייצוג על ידי עו"ד אריה הרמלין. המערער הלין בעדותו על כך שעו"ד הרמלין לא דיבר רוסית ולפיכך לא הצליח להבינו, ברם בית המשפט קבע כי משיחותיו של המערער עם המדובב ניכר כי הלה הבין את שנאמר לו על ידי עורך הדין. בית המשפט הוסיף וציין כי גם הסנגורים שאת שירותיהם בחר המערער לשכור בסופו של דבר, עו"ד דוד שפיגל ועו"ד גליל שפיגל, אינם דוברים את השפה הרוסית ולמרות זאת בחר בהם לייצגו בהליך בבית המשפט המחוזי.

 

10.          עוד נדחתה הטענה לפיה חוקרי המערער הטעו אותו במזיד כשהציגו בפניו מצגי שווא בכל הנוגע לתוצאות בדיקת הפוליגרף שעבר, הימצאות דם על כליו וקיום עדויות שונות הקושרות אותו לרצח. בהטעיה זו, כך נטען, שברו את רוחו תוך שנטעו בו את האמונה כי רצח את המנוחה בהתקף "בלק-אאוט" (Black out). בית המשפט המחוזי קבע כי הגם שבתחילה הוטעה המערער לחשוב כי תוצאות בדיקת הפוליגרף מעידות על כך ששיקר בתשובה לשאלה אם רצח את המנוחה, הרי שבהמשכה של אותה החקירה הוסברו לו תוצאות הבדיקה כהווייתן. שיחתו עם המדובב מאותו היום מאשרת כי המערער הבין את תוצאות הבדיקה לאשורן. משכך ובהתחשב בכך שהמערער בחר שלא להודות באותה החקירה, נקבע כי לא מדובר בתרגיל חקירה נפסד שפגע ביכולתו לעשות שימוש בזכות השתיקה. הוא הדין באשר להטעיה הנוגעת להימצאות דמה של המנוחה בכליו או על בגדיו של המערער. בית המשפט קבע כי תרגיל החקירה שננקט בהקשר זה, לעיתים במפורש ולעיתים ברמיזה, אינו בגדר תחבולה נפסדת הפוגמת בקבילות ההודאות, שכן למערער התאפשר למסור את גרסתו. הוטעם כי כל עוד לא הוצגה בפניו ראיה ממשית בדויה לעניין זה, הרי שהיה ביכולתו לבחור את דרך פעולתו. עוד קבע בית המשפט כי דברי החוקרים בדבר קיומן של עדויות הממקמות את המערער בקומה בה התרחש הרצח, לא פגעו בקבילות הודאותיו משום שמדובר בעדויות אמיתיות וכלל לא מדובר בתרגיל חקירה. לבסוף, נקבע כי לא ננקטו נגד המערער אמצעי פיתוי או השאה פסולים מאחר שלא הובטחה לו תמורה של ממש עבור הודאתו ברצח.

 

11.          בבחינת משקלן הפנימי של ההודאות לחוקרים, התייחס בית המשפט המחוזי לטענה כי היעדר תזונה בשילוב מחסור בשינה ולחצים נפשיים מצטברים, פגעו בחוסנו המנטאלי של המערער והפכוהו ל"חומר ביד היוצר". נקבע כי אך הגיוני שאדם הנחשד בעבירת רצח, ייפגם תאבונו והדבר ידיר שינה מעיניו, אך במקרה זה לא נחזית השפעה קיצונית של היעדר תזונה או שינה על המערער, אשר הביאו ללחץ פנימי ופגמו במשקל הודאותיו. זאת ועוד, בית המשפט לא התרשם כי הראיות מצביעות על כך שלמערער אישיות שברירית, אלא להיפך. נקבע כי אף שחווה רגעי שבירה מסוימים, המערער התנהל במניפולטיביות, בקור רוח, תוך הפעלת שיקול דעת ובחינה מושכלת של שלבי החקירה, כאשר הוא עוקב בערנות ובחדות אחר מהלך החקירה. המערער היתל בחוקריו לא פעם, לא חשש או ירא ואף שיקר לסנגורו. בית המשפט התרשם כי המערער עמד על הכחשתו כל עוד רצה בכך וכל עוד האמין שאין בראיות הקיימות כדי להרשיעו, עד אשר הוצגו בפניו בחקירה מיום 18.12.2006 ראיות חדשות, שאינן בגדר תרגילי חקירה, והן שהובילו את המערער להבנה כי יקשה עליו לעמוד בהכחשתו. נקבע אפוא כי המערער בחר להודות לא מחמת שבירת רוחו אלא מתוך בחירה טקטית, לאחר שקלול מצבו הראייתי האובייקטיבי. בית המשפט דחה מכל וכל את הטענה כי המערער האמין, בעת שמסר הודאתו, כי ביצע את הרצח בהתקף בלק-אאוט. נקבע כי רמת הפירוט הגבוהה בהודאותיו בפני ארתור ובפני החוקרים, כמו-גם התבטאותו בפני ארתור כי אין בטענה זו כל אמת, אינם מותירים ספק כי המערער עצמו לא האמין לרגע שלקה בהתקף שכחה אלא אימץ טענה זו על מנת לתעתע בחוקריו ולזכות בהקלה בעונשו.

 

           בית המשפט המחוזי קבע כי להודאה שמסר המערער לחוקריו ביום 19.12.2006 יש ליתן משקל מכריע על שום סימני האמת שבה ורמת הפירוט הגבוהה שאפיינה אותה. כך למשל, מסר המערער פרטים נכונים בנוגע ללבושה של המנוחה ואופן המתתה וכן תיאר את מילותיה האחרונות והתכווצויותיה בטרם מותה. בית המשפט הפנה לכך שהמערער הביע את תחושותיו במהלך הרצח, כגון השנאה שחש כלפי המנוחה, ומצא כי הדבר מעיד אף הוא על אמיתות ההודאה. נקבע כי אדם המודה שלא מרצונו החופשי בפשע שלא ביצע, לא יפליג בתיאורים "רגשיים ומצמררים" מעין אלו, אלא ימסור הודאה עובדתית וטכנית.

 

           אשר להודאה השניה שנמסרה לחוקרים, מיום 21.12.2006; בית המשפט ציין כי המערער דילג בחקירה זו מהודאה להכחשה לסירוגין, תוך שינוי גרסאות ומסירת שלל פרטים מטעים. עם זאת, התנהלותו מלמדת כי נהג באופן מניפולטיבי ובכל זאת מסר לראשונה פרטים מוכמנים שטרם נמסרו, כגון חיתוך פרק ידה השמאלי של המנוחה, ולפיכך יש לזקוף גם הודאה זו לחובתו ולייחס לה משקל בינוני.

 

12.          לאחר כל זאת, פנה בית המשפט המחוזי לבחון את משקלן החיצוני של ההודאות, קרי את שאלת קיומו של "דבר מה נוסף" להודאות. בית המשפט מצא כי להודאות מצטרפות ראיות למכביר, שעוצמתן גבוהה מהנדרש ומגיעה אף כדי רמת סיוע. בראש ובראשונה בחן בית המשפט את חוות הדעת שהגישו מומחי הצדדים – רפ"ק ירון שור מטעם התביעה (להלן: שור) וד"ר גיא קופר מטעם ההגנה (להלן: ד"ר קופר) – בנוגע לטביעות הנעליים המוטבעות בדם שנמצאו על מכנסי הג'ינס של המנוחה. בית המשפט העדיף בעניין זה את עמדתו של שור, לפיה קיימת סבירות גבוהה מאד כי הנעליים שנעל המערער ביום הרצח הן שהותירו את הטביעות שעל גבי מכנסי המנוחה, כשצוין כי מדובר בסוג נעליים נדיר מאד בישראל. בית המשפט נימק את החלטתו בכך ששור הוא מומחה בעל שם בינלאומי לטביעות נעל וגם ההגנה לא חלקה על מקצועיותו וניסיונו. חוות דעתו נמצאה מעמיקה וזהירה, כאשר במסגרתה בודד כל טביעה וטביעה ובחן את מידת התאמתה לנעליו של המערער בהתאם לסולם דרגות ההתאמה הישראלי. עדותו של שור הותירה רושם "מצוין ומהימן" על בית המשפט, שמצא כי האמת היא "נר לרגליו". נקבע כי מסקנותיו לא נסתרו על ידי ההגנה וכן הוטעם כי הוא כלל לא נחקר בחקירה נגדית ביחס לחמש מתוך שש הטביעות שנמצאו.

 

           ד"ר קופר, לעומת זאת, הותיר רושם שלילי על בית המשפט. נקבע כי ניתוחיו מוּטים ובלתי מקצועיים וכי מומחיותו בתחום הנעליים נופלת משמעותית מזו של שור, ולמעשה עיסוקו אינו בתחום זה. בית המשפט התרשם מקיומם של ליקויים שונים בחוות דעתו, המעיבים על איכותה. המרכזי שבהם בא לידי ביטוי בכך שד"ר קופר לא ניסח את ממצאיו בהתאם לסולם דרגות מדעי ראוי ולא סיפק הסבר לכך. נקבע כי הוא נקט במונחים לא אחידים ביחס לכל טביעה וטביעה, בלשון לא מקצועית ובאופן שלא איפשר לדרג את הטביעות אחת בהשוואה לשניה. בית המשפט הוסיף וקבע כי למעשה ד"ר קופר עצמו לא שלל את האפשרות שנעלי המערער הן שהותירו את הטביעות, וכן הכיר בכך שחוסר ההתאמה שמצא בין הטביעות לנעלי המערער יתכן שנגרם מתזוזת הנעל, ממרקם הג'ינס או מגורמים אחרים.

 

           בית המשפט המחוזי קבע אפוא כי טביעות הנעליים שהוטבעו על מכנסי המנוחה משמשות כ"דבר מה נוסף" להודאות המערער, בדרגה גבוהה מהנדרש ובמשקל העולה על משקלן של יתר הראיות המחזקות, שכן מדובר בראיה פורנזית ועצמאית.

 

13.          אציין כי בית המשפט המחוזי נתן דעתו לעובדה כי מלבד טביעות נעליו של המערער, לא נמצאו בזירה ראיות פורנזיות הקושרות אותו פוזיטיבית לזירה. נקבע כי היעדרם של ממצאים פיזיים הקושרים את המערער לזירה אינו בהכרח ראיה לכך שהמערער לא פגע במנוחה, שכן "כוחה של ראיה פורנזית הוא בהימצאה ולא בהיעדרה". עוד נקבע כי ממצאים שנמצאו בזירה, ככל שיש בהם כדי לקשור אנשים אחרים לזירה, אינם בעלי פוטנציאל זיכוי ואינם מקימים ספק כלשהו באשמת המערער לנוכח מכלול הראיות בתיק. כדוגמה, נדרש בית המשפט לעובדת היעדרן של טביעות אצבעותיו של המערער בשירותי הבנות שבהם אירע הרצח. בית המשפט קבע כי אין בכך כל תימה מאחר שטביעות אצבע אינן מוטבעות בהכרח, ולראיה גם בשירותי הבנים בהם אין חולק כי המערער ביקר ביום הרצח, לא נמצאו טביעות אצבע שלו. עוד נקבע כי טביעות האצבע "הזרות" הרבות שנמצאו בתא השירותים שבו נרצחה המנוחה, הן בגדר ראיה ניטרלית שאינה מסייעת בהוכחת אשמתו או חפותו של המערער.

 

           יתר על כן, בית המשפט המחוזי התייחס לשלוש עקבות נעליים חלקיות מוטבעות בדם, שאותרו במסלול יציאה מהתא בו בוצע הרצח (על האסלה, מיכל ההדחה ובקיר המפריד בין התא השני לתא השלישי), אשר לא היה חולק כי אינן של המערער או של אחרים – חשודים נוספים, מחלצים ואזרחים ששהו בזירה – שנעליהם נבדקו על ידי שור (להלן: עקבות הנעליים הזרות או העקבות הזרות). ההגנה ייחסה עקבות אלה לרוצח האמיתי ואולם בית המשפט דחה את הטענה בקובעו כי לא ניתן להוציא מכלל אפשרות שאחד מהנוכחים הרבים בזירה הוא זה שהותיר את העקבות, כאשר בלהט האירועים לא זכר לשחזר כיאות את התנהלותו בתא. בית המשפט הוסיף כי לא תמיד ניתן להשיב על כל שאלה שעולה, אם מצד ההגנה ואם מצד התביעה, "יכול ויהיו שאלות אשר לעולם תישארנה ללא מענה". העיקר הוא בכך שהתביעה הצליחה להוכיח את אשמתו של המערער מעבר לספק סביר ואין בעקבות הנוספות כדי להחליש את הראיות המפלילות שהוצגו נגדו. 

 

14.          בית המשפט המחוזי נדרש גם לחוות דעתו של אלכס פלג (להלן: פלג), שהוגשה כחוות דעת מומחה מטעם ההגנה בנושאים שונים כגון השחזור, עקבות הנעליים וסוג כלי הרצח. בסוגיית כלי הרצח קבע פלג כי החתך שמתחת לשפתיה של המנוחה מלמד על כך שלהב הסכין שבו בוצע הרצח היה משונן ולא חד. בית המשפט דחה באופן גורף את ממצאיו של פלג, בקובעו כי העד לוקה במקצועיותו ובאמינותו. נקבע כי פלג גיבש את מסקנותיו "הנחרצות והנחפזות" בטרם קיבל לידיו את חומר הראיות, כשאין לו את המומחיות וההשכלה הנדרשות לצורך קביעותיו וכן כי הסיג ברגל גסה את גבולו של בית המשפט בעניינים שונים. בית המשפט התרשם כי חוות דעתו מוּטה, רדודה, יהירה ומערבבת עובדות ומסקנות. בנושא כלי הרצח בפרט, קבע בית המשפט כי פלג נעדר את היכולת לקבוע ממצא מעין זה משום שאין לו כל ידע ברפואה משפטית, וכן הפנה לקביעתו של הפתולוג ד"ר קונסטנטין זייצב מטעם התביעה (להלן: ד"ר זייצב), לפיה להב של סכין יפנית יכול היה לגרום לחתכים שעל גוף המנוחה. בית המשפט נזקק גם לחוות דעתו של ד"ר חן קוגל (להלן: ד"ר קוגל), אף היא מטעם ההגנה, בשאלת כיוון תנועת החיתוך שגרם לפצעים בצוואר המנוחה. ד"ר קוגל העריך כי שניים מכיווני החתך בוצעו ככל הנראה מימין לשמאל, נתון שעליו הסתמכה ההגנה בטענתה כי שיסוף הצוואר בסיטואציה המשוחזרת ניתן לביצוע רק על ידי איטר יד ימין, כאשר המערער הוא ימני. בית המשפט דחה טענה זו נוכח חוות דעתו של ד"ר זייצב, לפיה לא ניתן לקבוע את כיווני החתך; העובדה שד"ר קוגל לא שלל את האפשרות שהרוצח הוא ימני; וכן משום שגם אם החתכים בוצעו מימין לשמאל, הדבר אינו סותר את הדגמותיו של המערער את אקט השיסוף בפני המדובב ובשחזור.

 

15.          חיזוק נוסף להודאות מצא בית המשפט המחוזי בשורה ארוכה של פרטי מידע שהמערער מסר בנוגע לזירת הרצח ולאופן התרחשותו. בית המשפט פסק כי המערער מסר בהודאותיו "מסה אדירה של מידע, עד כי אין הדעת סובלת 'שתילת' פרטים כה רבים, בפרט ובדגש נוכח הסבריו המגומגמים והמופרכים [של המערער, י.ד]". בית המשפט מיין את הפרטים השונים לשלוש קטגוריות בהתאם למשקלם. משקל מכריע יוחס לפרטים שלא היו בידיעת החוקרים וכלי התקשורת בעת שנמסרו. בקטגוריה זו כלל בית המשפט את ידיעת המערער בדבר חוסר היכולת לנעול את דלת התא השני מבחוץ, בשעה שטרם נודע לחוקרים כי המנעול שבור ועל כן אינו מאפשר נעילה מבחוץ; תיאור המערער את תנוחתה של המנוחה בשעת הרצח, באופן המתיישב עם ממצאי הזירה; וכן שיחתו של המערער עם מעבידו החדש – ראובן ג'נאח (להלן: ג'נאח) – בערב הרצח, שלאחריה אמר המערער לרעייתו כי "ילדה נפלה מאסלה בשירותים", אף שטרם נחשף לפרטים על אודות הרצח מג'נאח ומכלי התקשורת.

 

           משקל גבוה ניתן לפרטים שהיו בידיעת המערער אך היו ידועים גם לחוקרים או לכלי התקשורת. בקטגוריה זו נכללו ידיעת המערער כי המנוחה נרצחה בתא השירותים השני מבין ארבעת התאים שהיו בחדר השירותים; העובדה שציין בפני החוקרים כי ביום הרצח ראה מספר טיפות דם בשירותי הבנים, כשבפועל אכן נצפה ממצא שכזה; דבקותו העיקשת בטענה כי לא אנס את המנוחה, באופן המעיד על ידיעתו כי המנוחה אכן לא נאנסה; וכן שלל פרטים שמסר בנוגע לאקט הרצח עצמו, לרבות החתכים בצוואר, בחזה ובידי המנוחה.

 

           משקל מופחת ניתן לתיאור שמסר המערער לגבי אופן היציאה מהתא, וזאת מן הטעם שלא הזכיר כי הניח את גופת המנוחה על האסלה בטרם דרך על האסלה; לידיעתו את מיקום זירת הרצח (חדר השירותים הרלוונטי). זאת מאחר שבשחזור חלף המערער על פני חדר השירותים בקומה השניה, והמשיך לכיוון הקומה שמעליה. רק לאחר שעצרוהו החוקרים לצורך פתיחת אזיקיו והוא הביט לעבר דלת חדר השירותים "הנכון", עליה התנוססו שלט וכתמים שחורים, הצביע על שירותים אלו כזירת הרצח; ולבסוף, תיאורו את מראה המנוחה ופרטי לבושה, שממנו החסיר את המעיל השחור שלבשה.

 

16.          פרט לאמור לעיל, בית המשפט המחוזי התרשם מקיומן של ראיות מחזקות חיצוניות נוספות. כך למשל, קבע בית המשפט כי העובדה שהמערער בחר לזרוק את המכנסיים שלבש ביום הרצח היות שלדבריו עלה במשקל והם נעשו קטנים למידותיו, יש בה משום "צירוף מקרים וזמנים האומר דרשני". השקרים והסתירות שמצא בית המשפט בגרסתו של המערער לעניין סוג המכנסיים שלבש באותו היום ונסיבות השלכתם נזקפו אף הם לחובתו, כחיזוק נוסף לאשמתו. כן צוין הריב האלים ויוצא הדופן שהתרחש בין המערער לבין אחיו עוד במדינת מוצאם, כפי שתואר על ידי המערער בפני ארתור. נקבע כי מקרה אלימות שכזה מטיל "ענן כבד" על עברו של המערער ומציגו כמי שיכול לנקוט באלימות חמורה כאשר הוא נתקל בהתנהגות שאינה נושאת חן בעיניו. נדבך נוסף של חיזוק נמצא במידע שאותר במחשבו האישי של המערער, לרבות חיפוש אחר סרטי "סנאף" (snuff) (סרטים המתעדים מעשי רצח ואונס אמיתיים) כשבוע וחצי עובר לרצח המנוחה; ביקור באתר אינטרנט ובו מאמר העוסק ב"שיטות להטלת מורא", ארבעה ימים עובר לרצח; ומספר רב של "שאריות" תמונות פורנוגראפיות של קטינים, בעיקר קטינות.

 

17.          זאת  ועוד, בית המשפט המחוזי בחן את טענת האליבי שהעלה המערער. נטען כי התחקות אחר זמני תנועותיה של המנוחה והצלבתם עם נתוני זמני תנועת המערער, מוכיחים כי המנוחה עלתה במדרגות המובילות לשירותים בין 10 ל-15 דקות בטרם שב המערער לבית הספר, לאחר שאסף את הדבק ממעסיקו משער בית הספר. בית המשפט דחה את ההנחה שעליה התבססה טענת האליבי, לפיה המנוחה עלתה במדרגות לכיוון חדר השירותים בשעה 13:21, וקבע כי מהעדויות השונות לא ניתן לקבוע מסמרות בנוגע לשעה שבה עלתה במדרגות או באשר למסלולה בתוך בית הספר, בטרם פנתה לשירותים. לצד זאת, נקבע כעובדה כי המערער נכנס לבית הספר כשהדבק באמתחתו לכל המאוחר בשעה 13:30, וכן כי בפועל לא היה בפיו הסבר למעשיו בין השעות 14:00-13:30. כללו של דבר, בית המשפט הגיע למסקנה כי לטענת האליבי אין אחיזה במציאות וכי למערער נקרתה ההזדמנות לבצע את המיוחס לו בשעה הרלוונטית. 

 

18.          אשר למניע לרצח; הגם שאין הכרח בהוכחת מניע לשם גיבוש העבירה, דן בית המשפט המחוזי במניעים השונים שהעלה המערער במהלך חקירותיו: הצקות חוזרות ונשנות שספג מצד תלמידי בית הספר במהלך עבודתו שם; עלבון שספג מהמנוחה עצמה, שעה שפגש בה בטרם עלתה בגרם המדרגות; וכן העובדה כי המנוחה דמתה לאחת מהילדות שתקפוהו מינית כביכול באוקראינה בהיותו בן שמונה. את המניע האחרון שלל בית המשפט הואיל והוצג לראשונה בהודאתו השניה של המערער מיום 21.12.2006, בה נהג בחוקריו במניפולטיביות ומסר פרטים שקריים רבים. בסופו של דבר בית המשפט פסק כי לא ניתן לקבוע מהו המניע שעמד בבסיס מעשיו של המערער, וכי שאלה זו, כמו שאלות אחרות, תיוותר ככל הנראה עלומה לעד.

 

19.          בית המשפט המחוזי נזקק גם לטענות בדבר מחדלי חקירה וכיווני חקירה שנזנחו על ידי המשטרה. בין היתר, נטען כי המשטרה התמהמהה בחיפוש אחר מכנסי המערער, התרשלה בכך שלא תפסה את נעליהם של תלמידים שנחקרו תחת אזהרה ובכך שפתחה את שערי בית הספר בבוקר שלאחר גילוי הגופה. בית המשפט המחוזי מצא טעם במקצת מהטענות למחדלי חקירה דוגמת השיהוי שחל בחיפוש אחר המכנסיים, ברם הגיע לידי מסקנה כי גם אם ראוי היה שצוות החקירה יפעל בנקודות מסוימות בצורה שונה מזו שבה פעל, הרי בסופו של יום לא היה בכך כדי לפגוע בהגנת המערער באורח ממשי. 

 

20.          כללו של דבר, בית המשפט המחוזי שוכנע כי מארג הראיות שהוצג – "איכותי, צפוף וממשי" – מצביע מעבר לכל ספק סביר על אשמת המערער במיוחס לו. בשולי הדברים מצא להוסיף כי קיומן של עקבות הנעליים הזרות בתא השירותים אינו מגבש ספק סביר בנדון, בשים לב לתשתית הראייתית שהונחה, וציין כי לא פעם נותרות שאלות ללא מענה בקשר לפסיפס ההתרחשות בזירה.

 

21.          ביום 14.9.2010 גזר בית המשפט המחוזי על המערער עונש של מאסר עולם, מיום מעצרו. בהתאם להסכמת הצדדים, למאסר העולם התווספו שנתיים מאסר בפועל בחופף ושנת מאסר על תנאי, וזאת בגין העבירה של שיבוש מהלכי משפט. 

 

(3) הערעור לבית המשפט העליון והבקשה להוספת ראיות

 

22.          ביום 28.10.2010 הגיש המערער הודעת ערעור על פסק הדין באמצעות באי-כוחו דאז, עו"ד דוד שפיגל ועו"ד גליל שפיגל.

 

23.          לאחר הגשת הודעת הערעור החליף המערער ייצוג וביום 15.11.2012 הגישו באי-כוחו החדשים, עו"ד איתי הרמלין ועו"ד ד"ר אלקנה לייסט מטעם הסנגוריה הציבורית, את נימוקי הערעור ולצדם בקשה להוספת ראיות לפי סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). בבקשה נטען כי עשיית הצדק וגילוי האמת מחייבים את קבלתן של הראיות הנוספות, הטומנות בחובן פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט.

 

24.          לאחר שקיימנו דיון בבקשה, החלטנו (השופטת ארבל, שפרשה לגמלאות בינתיים, השופט זילברטל ואנוכי) ביום 17.3.2013 להיעתר לבקשה באופן חלקי. הורינו על החזרת התיק לבית המשפט המחוזי בנצרת, עוד טרם שמיעת הערעור, לשם גביית שתיים מן הראיות שהתבקשנו להורות על גבייתן: הראשונה, חוות דעת מטעם מומחה בעל שם עולמי להשוואת טביעות נעל, ויליאם בודזיאק (להלן: בודזיאק), העוסקת בסימני הדם שנמצאו על מכנסי המנוחה. חוות דעת זו קבעה כי מסקנותיו של מומחה התביעה שור בסוגיה זו אינן יכולות לעמוד וכי לא ניתן לקבוע בוודאות כי מדובר בטביעות נעל, לא כל שכן כאלה השייכות לנעלי המערער. הראיה השניה, חוות דעת מאת מומחית לרפואה משפטית, ד"ר מאיה פורמן-רזניק (להלן: ד"ר פורמן), שממנה עלה כי כלל אין זה סביר שהחתך בסנטרה של המנוחה בוצע באמצעות סכין יפנית אלא תוך שימוש בסכין בעלת מרכיב משונן, וכן כי מוקדי הדימום שנמצאו בראשה של המנוחה מקורם בחבלות נפרדות, באופן שאינו מתיישב עם תיאורו של המערער את הרצח. התרשמנו כי הראיות העוסקות בטביעות הנעליים, כלי הרצח והחבלות בראשה של המנוחה נוגעות לסוגיות מרכזיות בהכרעת הדין וכי לנוכח משקלן הסגולי, עשויות הן לשפוך אור על מסכת הראיות שבתיק. קבענו כי במהלך שמיעת הראיות הנוספות ועריכת פסק הדין המשלים, יוותר המערער במאסר.

 

(4) ההליך הנוסף בבית המשפט המחוזי

 

25.          בהתאם להחלטתנו נקבעו בבית המשפט המחוזי בנצרת מספר דיוני הוכחות, כאשר להרכב השופטים הצטרף השופט בנימין ארבל במקום השופט חיים גלפז ז"ל, שהלך לעולמו בטרם עת.

 

26.          במהלך הדיונים, התקבל פסק הדין בע"פ 1620/10 מצגורה נ' מדינת ישראל (3.12.2013) (להלן: עניין מצגורה), שבו נדרש בית המשפט העליון לסוגיה העקרונית של ראיה מסוג טביעת נעל. בעניין מצגורה נקבע, בתמצית, כי אין לשלול את קבילותה של ראיה זו באופן גורף, אך בנסיבות המקרה הקונקרטי ניתן לה משקל אפסי מחמת קשיים שונים ובלתי מבוטלים. בית המשפט העיר כי אין בכך כדי להביע עמדה מחייבת לגבי תיקים אחרים שבהם תיתכן תשתית עובדתית שונה, ויש לבדוק כל ראיה מדעית על פי נסיבותיה בתיק הנדון.

 

           בעקבות זאת, התיר בית המשפט המחוזי להגנה להגיש השלמת טיעון לאחר הסיכומים, שתתייחס לעניין מצגורה ולהשלכותיו על ענייננו.

 

           יצוין כי עתירה שהגישה המדינה לקיום דיון נוסף בפסק הדין בעניין מצגורה נדחתה על ידי בית משפט זה [דנ"פ 8512/13 מדינת ישראל נ' מצגורה (5.6.2014) (להלן: דנ"פ מצגורה)], לאחר שניתן פסק הדין המשלים שלהלן.

 

(5) פסק הדין המשלים

 

27.          בית המשפט המחוזי, מפיו של הנשיא יצחק כהן, סקר את הראיות הנוספות וניתח אותן למול מארג הראיות הקיים. בפסק דינו המשלים מיום 24.2.2014 הגיע לכלל מסקנה כי אין בראיות אלה כדי לשנות מהכרעת הדין המקורית.

 

28.          בסוגיה של כלי הרצח העדיף בית המשפט המחוזי את חוות דעתו של ד"ר זייצב, אשר קבעה כזכור כי להב של סכין יפנית יכול לגרום לפצעי החתך שבגופת המנוחה, על פני חוות דעתה של ד"ר פורמן. מעבר לפער בניסיונם המקצועי של השניים, בית המשפט התרשם כי ד"ר פורמן לוקה במהימנותה האישית והמקצועית. במישור המהימנות האישית נקבע כי תשובותיה בעדות היו לא אחת מהוססות, לא אמינות ומתפתלות באופן שהעיב על אמינותה כעדה. בית המשפט זקף לחובתה את העובדה שלא קראה את חוות דעתו של ד"ר קוגל בנושא כיווני החתך בצווארה של המנוחה (הנ"ל), הגם שבאותה עת עבדה עמו בצמוד בחברת מד"ן, ומצא כי ההסבר שסיפקה בהקשר זה היה רעוע. במישור המהימנות המקצועית נמצא כי עדותה היתה מגומגמת, לעיתים מביכה וכי סדקה את איתנות ממצאי חוות דעתה. דוגמה לכך מצא בית המשפט בעובדה שד"ר פורמן לא בחנה את סכיניו של המערער; ובכך שהציגה בחוות דעתה תמונה קטועה וחלקית של החתך הרלוונטי, באופן שעשוי ללמד על גישה מקצועית לקויה ומגויסת מראש לתוצאה. כשל נוסף "מובהק וחד משמעי" מצא בית המשפט בכך שלפני שנים אחדות חיוותה ד"ר פורמן את דעתה בהליך אחר בו היה חתך דומה לענייננו, אך נמנעה מקביעה פוזיטיבית כי מדובר בלהב משונן ורק קבעה כי לא ניתן לשלול זאת, בניגוד מוחלט למסקנתה הנחרצת כיום. בית המשפט הביע תמיהה כיצד ניתן לתת אמון מקצועי בחוות דעתה, הנוקטת ב"לשון בוטה ובוטחת", כאשר אך לפני שנים אחדות סברה אחרת. לבסוף נקבע כי ד"ר פורמן לא סיפקה תשובות מספקות לשאלות ולסברות מדעיות שאיתן עומתה בחקירה נגדית.

 

           טעם נוסף לדחיית עמדתה של ד"ר פורמן מצא בית המשפט המחוזי בכך שד"ר קוגל, שכאמור התבקש על ידי ההגנה "בגלגול הראשון" לחוות את דעתו על ממצאיו של ד"ר זייצב, לא מצא לחלוק בחוות דעתו על הקביעה כי יתכן שסכין יפנית גרמה לחתכים. אציין כי ביני לביני מונה ד"ר קוגל לתפקיד מנהל המכון הלאומי לרפואה משפטית. בית המשפט הטעים כי ד"ר קוגל, כמו ד"ר פורמן, הבחין בחתך הרלוונטי, בחן את הצילומים בהגדלה, אך בחר שלא לקבוע קביעה נגדית כאמור. זאת למרות שעצם האפשרות כי החתך נגרם על ידי להב משונן הועלתה על ידי ההגנה כבר בחוות דעתו של פלג (ראו לעיל). פה המקום לציין כי בהחלטה מיום 19.7.2013 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת ההגנה לזמן את ד"ר קוגל לעדות בסוגיה זו. הבקשה הוגשה לאחר שד"ר פורמן ציינה במהלך עדותה כי ד"ר קוגל מסכים עם עמדתה (נתון שנטען גם על ידי הסנגורים), ובעקבות זאת הציגה המשיבה קטע מתוך ראיון טלוויזיוני עם ד"ר קוגל, שבו הביע עמדה הפוכה לכאורה, על פיה לא ניתן לקבוע את סוג הלהב שבאמצעותו בוצע החתך. בית המשפט קבע כי ההגנה יכולה היתה להגיש את חוות דעתו של ד"ר קוגל במקום חוות דעתה של ד"ר פורמן, אך בחרה שלא לפעול כך מטעמיה שלה ולכן אין להיזקק לעדותו. עוד נקבע כי הקטע שהוצג על ידי המשיבה הוא בבחינת עדות שמועה ונטול ערך ראייתי, ומכל מקום אין בעמדתו של ד"ר קוגל כדי להעלות או להוריד לצורך ההכרעה בסוגיה הנדונה. לצד זאת, בפסק הדין המשלים צוין כי "אף שכאמור דר' קוגל לא העיד מפורשות על סוגיה זו, עדיין בפנינו נתונים רבים המהווים אף הם 'רעשי רקע' לחוות דעת המומחית, וככאלה נעזרנו בהם לביסוס מסקנתנו והערכתנו לחוות דעתה של דר' פורמן".

 

           בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי אף אם היה מקבל את מסקנתה של ד"ר פורמן, לא היה בכך כדי לזכות את המערער. זאת בשים לב לכך שהמערער שינה גרסתו והיתל שוב ושוב בחוקריו; להב הסכין מעולם לא נמצא; לא ניתן לשלול כי המערער השתמש בסכין יפנית בעלת להב משונן מעצמו או מחמת שחיקה; הפצעים שהביאו למות המנוחה הם הפצעים בצוואר ולא החתך המינורי בסנטר, כאשר אין חולק כי לא ניתן לקבוע מהו סוג להב הסכין אשר יצרם.

 

29.          גם בכל הנוגע למוקדי הדימום בראשה של המנוחה נדחתה חוות דעתה של ד"ר פורמן. ד"ר פורמן הסכימה עם ממצאו של ד"ר זייצב כי ישנם לפחות שבעה מוקדי דימום בקרקפת של המנוחה, שיכולים היו להיגרם ממכות או מנפילות, אך העריכה כי מקורם בשבע חבלות נפרדות. מכאן טענת ההגנה כי הדבר אינו מתיישב עם תיאורו של המערער את הרצח. בית המשפט המחוזי קבע כי ד"ר פורמן שגתה במיקום החבלות בראשה של המנוחה בסברה כי מדובר בחלק הקודקודי הגבוה, בעוד שלפי עדותו של ד"ר זייצב מוקדי הדימום נמצאו בחלק התחתון-העורפי של הראש. נקבע כי הערכתה השגויה הובילה אותה למסקנה הנוחה להגנה, לפיה אין זה סביר כי הפגיעות נגרמו כתוצאה מנפילת המנוחה בתא השירותים. בית המשפט קבע כי משאין חולק שהמנוחה נאבקה בתוקף ובהתחשב באפשרות שהחבלות נגרמו משילוב של מכות ונפילות, הנתון בדבר החבלות בקרקפת אין בו כדי לסייע לטיעוני ההגנה.

 

30.          אשר לסוגיית טביעות הנעליים; בית המשפט המחוזי סבר כי קיים כשל לוגי בגישת ההגנה, אשר מצד אחד הסתמכה על חוות דעת מתחום השוואת טביעות נעליים כדי לנגח את חוות דעתו של שור, אך מצד שני ובאותה נשימה, ניסתה לקעקע את תחום המומחיות של טביעות הנעליים, תוך הישענות על עניין מצגורה. 

 

31.          לגופם של דברים, בית המשפט המחוזי הצביע על מספר פגמים קשים שפגעו במהימנותו של המומחה בודזיאק. בית המשפט ביקר את התנהלות הסנגורים על כך ששיגרו לבודזיאק מכתב בטרם ערך את חוות דעתו, ובו העמידו לפניו את המסקנה הרצויה להם בלשון מפצירה ומדרבנת. נמצא כי בהתנהלות זו היה כדי להשפיע על המומחה במידה מסוימת. התרשמותו של בית המשפט כי בודזיאק נוטה להשביע את רצון הסנגורים התחזקה לאור עמדותיו המקצועיות בשתי סוגיות: האחת, קביעתו לפיה לא ניתן ללמוד מסימני הדם שעל המכנסיים כי מדובר בטביעות נעליים. בית המשפט פסק כי מדובר בקביעה "תמוהה" ו"משונה", שכן ניתן להבחין בכך בעין ערומה וללא כל מומחיות, לפחות ביחס לעקבה מס' 1. נקבע כי די בכך כדי לייחס לחוות הדעת הטיה שאינה מקצועית. עוד צוין כי גם מומחה ההגנה ד"ר קופר לא חלק על כך שמדובר בטביעות נעליים. בית המשפט הוסיף כי הלשון הבוטה בה נקט בודזיאק, בקובעו כי ממצאו של שור בעניין זה נופל הרחק מסטנדרט פורנזי מקובל, מכרסמת באמינות חוות הדעת ומעלה חשש מסוים לקביעת מסקנות מוזמנות. זאת מאחר שבחוות דעתו הראשונית, בודזיאק כלל לא התייחס לשאלה אם מדובר בטביעת נעל אלא רק לשאלת ההתאמה לנעלי המערער.

 

           הסוגיה השניה עניינה בקביעתו של בודזיאק כי הפסים המקבילים הדקים שנראים על המכנסיים הם תוצאה של ספיגה סלקטיבית של הדם, המושפעת מקווי אריג הג'ינס. לאמור: כי הפסים נוצרו כתוצאה ממבנה האריג ולא מהאובייקט שיצר את ההטבעה. בית המשפט קבע כי הפסים בעקבות השונות אינם מתלכדים בהכרח עם כיוון פסי האריג ולמעשה מדובר בטענה עובדתית שגויה המנוגדת למראה עיניים. כמו כן, בודזיאק לא הצליח להצביע בעדותו ולו על תיק אחד שבו נתקל בתופעה דומה וכן לא ביסס את התופעה המתוארת על ספרות מקצועית כלשהי. נקבע כי זהו טיעון "מופרך", שאינו מתקבל על הדעת, אינו מגובה בכל אסמכתה מדעית, אינו עולה בקנה אחד עם בחינת הממצאים בהגדלה ודי בו כדי לקבוע שמומחה זה לוקה במהימנות מקצועית נמוכה.

          

           עוד נקבע כי בודזיאק גילה חוסר בקיאות במסקנותיו של שור; כי חוות דעתו גלשה לתחומים שאינם במומחיותו והציעה מסקנות שבשיפוט; וכי בחקירתו הנגדית התברר שעשה שימוש בסרגלים ועזרי מדידה שאינם בקנה המידה הנכון. בכך ראה בית המשפט המחוזי משום "רשלנות בוטה". בסופו של דבר, בית המשפט קבע כי חוות הדעת לקויה בבסיסה, רבת כשלים ואינה משכנעת. משעה שיסודותיה מעורערים, לא ראה הכרח לדון במכלול הטענות שהועלו בגדרה. עם זאת, נקבע כי גם אם היה ניתן לחוות הדעת מלוא המשקל, ממילא מדובר בראיה חסרת משמעות היות שאי-דריכתו של המערער על גופת המנוחה אין בה כדי להוביל לזיכויו.

 

32.          משהחליט לאמץ את חוות דעתו של שור לעניין טביעות הנעליים, פנה בית המשפט המחוזי לבחון את משקלה לאור הקשיים שצוינו בעניין מצגורה. בית המשפט מצא כי חלק מהקשיים הם אינהרנטיים לכל חוות דעת בתחום השוואת טביעות נעליים ולפיכך חלים גם במקרה הנוכחי, בעוד שקשיים אחרים, הנובעים מנסיבות המקרה שנדון בעניין מצגורה, אינם מתקיימים במקרה שלפנינו או שהם מתקיימים בעוצמה פחותה. כך למשל, בית המשפט קבע כי קיים קושי בכך שמאחורי הדרגות המתארות את מידת ההתאמה בין העקבה לנעל מסוימת ("לא ניתן לשלול", "אפשרי", "אפשרי בהחלט" וכיו"ב) אין בסיס נתונים סטטיסטי שבאמצעותו ניתן לחשב את השכיחות. כן הסכים כי קיים ערפול בין הדרגות השונות שעלול להוביל להבנה מוטעית של בית המשפט באשר לדרגת ההתאמה בפועל. ואולם, נקבע כי קשיים אלו רלוונטיים פחות מקום בו המומחה נוקט בדרגות קצה המעידות על תוצאה חד משמעית, כמו במקרה שלפנינו; במקרה דנא בחר שור בדרגה של "סבירות גבוהה ביותר", הגדרה כמעט ודאית שאינה מעוררת חשש להבנה מוטעית של בית המשפט. כמו כן, במקרה שלפנינו הוכח באמצעות סקר סטטיסטי מקיף שערך שור כי מדובר בנעל נדירה שככל הנראה מעולם לא נמכרה בישראל, ומכאן שבטל גם הקושי הגלום בהיעדר סטטיסטיקה בנוגע לשכיחות הנעל. בסופו של דבר, בית המשפט קבע כי יש לתת משקל לחוות דעתו של שור אך יהיה זה משקל מוגבל בלבד לנוכח הקשיים הנזכרים.

 

33.          בשלב זה נדרש בית המשפט המחוזי למכלול הראיות שבתיק ולאחר סקירתן קבע כי ההפחתה במשקלה של חוות הדעת של שור ואף ביטולה כליל לא היו מובילים לזיכויו של המערער. גם בהיעדר ראיה זו, כך נקבע, היה המערער מורשע על בסיס הראיות שהונחו, הטומנות בחובן חיזוקים ואף סיוע ממשי להודאותיו. עוד נקבע כי החללים הראייתיים, ככל שישנם, אינם מקימים ספק סביר באשמת המערער. עקבות הנעליים הזרות שאותרו בזירה, למשל, נעדרות כל משמעות שהרי העקבות השייכות לרוצח הן אלה שנמצאו על מכנסי המנוחה. הדעת נותנת כי אדם שאינו הרוצח לא יעז לדרוך על גופת נערה צעירה ומכאן כי העקבות הזרות שייכות ככל הנראה למי מהמחלצים או מהסקרנים שהצטופפו בזירה. כך או כך, קבע בית המשפט כי לאור עניין מצגורה ממילא יש לייחס משקל נמוך לכל קביעה מתחום השוואת טביעות הנעליים, ובכלל זה לעקבות הזרות. אם כן, בית המשפט קבע כי אין בראיות החדשות כדי לשנות מהכרעת הדין המקורית והחליט להותיר אותה על כנה.

 

(6) החזרת ההליך לבית המשפט העליון

 

34.          לאחר מתן פסק הדין המשלים חזר התיק להתנהל כערעור בבית משפט זה. כבר בעיקרי הטיעון ביקשה ההגנה כי עמדתו של ד"ר קוגל בסוגיית להב הסכין תובא לפני בית משפט זה. בהמשך, הגישה ההגנה בקשה לצרף כראיות נוספות בערעור את תצהירו ועדותו של ד"ר קוגל בבית הדין האזורי לעבודה. ד"ר קוגל התבקש למסור תצהיר ולהיחקר לגביו בבית הדין לעבודה, לרבות בנוגע לסוגיית להב הסכין בתיק דנן, במסגרת תביעה שהגישה ד"ר פורמן נגד משרד הבריאות. ברקע הדברים עמדה החלטת הפרקליטות לעכב את כניסתה של ד"ר פורמן לתפקיד בכיר במכון לרפואה משפטית, שבו זכתה בטרם ניתן פסק הדין המשלים, וזאת בשל הביקורת שהשמיע בית המשפט המחוזי בפסק הדין בנוגע לאמינותה ולמקצועיותה. בבקשת ההגנה דווח כי ד"ר קוגל הצהיר בבית הדין על הסכמתו עם ד"ר פורמן בסוגיית להב הסכין. כמו כן, נטען כי מדבריו עולה שהמשיבה ידעה על עמדתו זו מבעוד-מועד, אך בחרה להציג לפני בית המשפט המחוזי ובית משפט זה מצג, שלפיו אין הוא מסכים לחוות דעתה של ד"ר פורמן. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי, שסרב לזמן את ד"ר קוגל לעדות כאמור, התבסס על מצג זה בדחותו את חוות דעתה של ד"ר פורמן בפסק הדין המשלים, ומכאן החשיבות היתרה בהבאת עמדתו לפני בית משפט זה. מעבר לכך, ביקשה ההגנה לצרף שתי ראיות נוספות בערעור: כתב תובענה שהגישה נציבות שירות המדינה נגד ד"ר זייצב בחודש אפריל 2014, בחשד שדיווחיו לגבי מועד קבלת רישיונו לעסוק ברפואה ומועד קבלת תעודת המומחה שלו בישראל כוזבים; ונתונים רשמיים של משרד הבריאות בנושא זה.

 

35.          המשיבה הודיעה בתגובה כי לפנים משורת הדין היא אינה מתנגדת לשמיעת עדותו של ד"ר קוגל בעניין להב הסכין לפני המותב שהכריע בתיק בבית המשפט המחוזי, באופן שמייתר את הבקשה לצרף את תצהירו ועדותו בבית הדין לעבודה. לצד זאת, הכחישה כי הציגה לפני בית המשפט מצג ומחתה על הטענות שהועלו בהקשר זה. כמו כן, התנגדה המשיבה להוספת הראיות הקשורות באמינות דיווחיו של ד"ר זייצב, בנימוק שאינן רלוונטיות לענייננו. יצוין כי ההגנה הבהירה בתגובה כי היא מתנגדת להחזיר את שמיעת הדיון לאותו המותב שנתן את הכרעות הדין המרשיעות.

          

36.          לאחר שקיימנו דיון בבקשה, החלטנו ביום 16.9.2014 לדחות את הבקשה, ככל שהיא מתייחסת לראיות בנוגע לאמינות דיווחיו של ד"ר זייצב. עם זאת, קבענו כי מפאת הנסיבות המיוחדות של המקרה, הצדדים יגישו במקביל רשימה קצרה של שאלות הבהרה לד"ר קוגל בנושא להב הסכין, שעליהן ישיב בתצהיר שיוגש לעיוננו, תוך שהותרנו פתח לשוב ולשקול סוגיה זו בהמשך ההליך. בעקבות זאת הודיעה המשיבה כי בשלב זה אין בכוונתה להציג לד"ר קוגל שאלות הבהרה הואיל ולגישתה המנגנון הסימולטני שנקבע בהחלטה אינו מתאים לבירור גרסתו של עד מומחה מטעם ההגנה (להבדיל מעד מטעם בית המשפט), בסוגיה שנויה במחלוקת.

 

37.          ביום 23.9.2014 הגיש ד"ר קוגל תצהיר ובו תשובות לשאלות מטעם ההגנה בלבד. בתמצית, הצהיר ד"ר קוגל כי הוא מסכים למסקנות חוות דעתה של ד"ר פורמן וכי זו היתה עמדתו כל העת. לאחר שקיבלה לידיה את התצהיר, הודיעה המשיבה כי לשיטתה מדובר בחוות דעת חדשה לכל דבר ועניין ולפיכך ביקשה לשמור לעצמה את האפשרות לחקור את ד"ר קוגל על תצהירו ולהגיש חוות דעת נגדית של מומחה מטעמה, ד"ר ורנר שפיץ, שאליו פנתה בעת האחרונה.

 

(7) טענות הצדדים בערעור

 

38.          ביום 20.10.2014 התקיים דיון בערעור לגופו, במהלכו הציגו והשלימו הצדדים את הטיעונים שהעלו על הכתב. המערער טוען – באמצעות באי-כוחו, עו"ד ד"ר אלקנה לייסט, עו"ד אביגדור פלדמן (שהחליף את עו"ד איתי הרמלין), עו"ד ימימה אברמוביץ ועו"ד ענת שמעוני – כי יש לפסול את ההודאות שמסר למדובב ולחוקרים בהתאם לסעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: הפקודה או פקודת הראיות) ומכוח דוקטרינת הפסלות הפסיקתית. לטענתו, הופעלו כלפיו שלושה אמצעים פסולים קיצוניים אשר שללו את רצונו החופשי ופגעו בזכותו להליך הוגן: שקרים שהשמיעו באוזניו החוקרים בדבר הימצאותן של ראיות מדעיות הקושרות אותו לרצח; פגיעה בזכותו להיוועץ בעורך דין; ואמצעי פיתוי והשאה שנקטו כלפיו המדובב והחוקרים.

 

39.          לחלופין, נטען כי יש לתת להודאות משקל נמוך ביותר בשל השימוש באמצעים הפסולים הנ"ל וכן בשל שיקולים שונים המובילים למסקנה כי מדובר בהודאת שווא. כך למשל, נטען כי המערער משתייך לקבוצת הסיכון למסירת הודאת שווא; המדובב והחוקרים שכנעו את המערער כי הוא ביצע את הרצח במהלך התקף ושכח זאת; והמערער חווה התמוטטות נפשית עובר למתן ההודאה. עוד נטען כי קיימת מסה קריטית של אי-התאמות בין ההודאות לבין אופן ביצוע העבירה והממצאים בזירה. לדוגמה, המערער תיאר בצורה שגויה את הפגיעות בגוף המנוחה ואת התנוחה בה הושארה לאחר הרצח; המערער לא ידע להצביע בשחזור על חדר השירותים שבו בוצע הרצח; וכן מסר תיאור שגוי לגבי אופן היציאה מתא השירותים. זאת ועוד, הפרטים המוכמנים שמסר המערער כביכול אינם מסבכים אותו במעשה, שכן חלקם כלל לא היו מוכמנים; לגבי חלקם מסר המערער גרסאות שונות או שניזון מפי המדובבים והחוקרים; ולגבי חלק מהפרטים המוכמנים מסר תיאור שאינו מתיישב עם העובדות. נטען כי חלק מתיאוריו השגויים של המערער הם בבחינת פרטים מוכמנים "שליליים", כלומר לא רק שאינם מחזקים את ההודאה אלא שיש בהם כדי להקטין את משקלה.

 

40.          עוד גורס המערער כי יש להעדיף את חוות דעתו של בודזיאק על פני זו של שור בנושא טביעות הנעליים. המערער טוען לשורת כשלים בסולם הדרגות שבו השתמש שור וכן באופן שבו יישם את דרגות הסולם במקרה שלפנינו. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי נקט ביחס לא שוויוני כלפי המומחים והחיל אמות מידה שונות לבחינת מהימנותם המקצועית. כתוצאה מכך, בית המשפט לא נדרש לתכניה המהותיים של חוות הדעת ובכך לא קיים את הוראת בית משפט זה לבחון את הראיה החדשה. יתר על כן, גם אם יוחלט להעדיף את חוות דעתו של שור בסופו של דבר, הרי שלאור עניין מצגורה יש לתת לה משקל אפסי. לעומת זאת, אין מקום לאיין את משקלן של העקבות הזרות בשל עניין מצגורה הואיל ועסקינן בקביעה מוסכמת בדבר אי-התאמה בין העקבה לבין הנעל (בשונה מקביעה המלמדת על התאמה). 

 

41.          המערער מוסיף וטוען כי חוות דעתה של ד"ר פורמן בסוגיית כלי הרצח היא מקצועית ומבוססת, בשונה מחוות דעתו של ד"ר זייצב, ולכן יש ליתן לה את מלוא המשקל. כן נטען כי קביעותיו הפוגעניות של בית המשפט המחוזי כלפי ד"ר פורמן נעדרות הצדקה מהותית ויש לבטלן. זאת ועוד, בית המשפט דן בחוות הדעת של ד"ר פורמן משל היה רופא משפטי והפעיל שיקול דעת מקצועי תחת שיקול דעת שיפוטי בהכרעה בין חוות הדעת. לעניין החבלות בראש המנוחה, נטען כי בית המשפט טעה כשלא הסיק מחוות הדעת כי שבע החבלות הן תוצאה של שבע חבטות נפרדות, שאינן מתיישבות עם תיאור הפגיעה בהודאות המערער. כמו כן, בניגוד לקביעת בית המשפט, ד"ר פורמן לא קבעה כי החבלות מצויות בחלק הגבוה בראש ולכן האשמתה בחוסר אמינות ומקצועיות בהקשר זה חסרת יסוד.

 

42.          המשיבה – המיוצגת על ידי עו"ד תמר בורנשטיין, עו"ד איתמר גלבפיש, עו"ד נעימה חינאווי ועו"ד שילה ענבר – טוענת כי דין הערעור להידחות ונשענת על  עיקר נימוקיו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, מכלול הראיות בתיק מלמד כי המערער מסר את הודאותיו ושיחזר את הרצח מרצונו החופשי וזכויותיו לא נפגעו במהלך החקירה. מדובר בהודאות אמת הנתמכות לא רק ב"דבר מה נוסף", אלא במספר משמעותי של ראיות סיוע וחיזוק. היא טוענת כי האמצעים הפסולים שננקטו כביכול אינם בגדר תחבולות אסורות ומכל מקום לא הם שהובילו את המערער להודות. כך לדוגמה, אמצעי הפיתוי וההשאה הנטענים אינם מסבירים מדוע הודה המערער לפני המדובב, שאינו איש מרות. כמו כן, החוקרים לא הציעו או הבטיחו למערער דבר תמורת הודאתו ואין לראות בהתבטאויותיהם משום הבטחות קונקרטיות.

 

43.          עוד טוענת המשיבה כי אין לתת להודאות משקל נמוך. לשיטתה, התחקות אחר חקירת המערער ושיחותיו עם המדובב בימים שלפני ההודאה מלמדת כי המערער עבר תהליך, שבסופו גיבש תכנית שלפיה יציג את הרצח כמעשה של אי-שפיות שאיננו זוכר. אשר לאי-התאמות בין ההודאות לבין הממצאים בשטח, נטען כי למרות שלא כל הפרטים שמסר המערער התבררו כנכונים, לא היה בכך כדי להשמיט את הקרקע תחת ההודאה. אי-ההתאמות שנמצאו אינן רבות ומתיישבות עם כשלי הזיכרון האנושי. ככל שנמצאו אי-דיוקים, בית המשפט המחוזי לקח זאת בחשבון והפחית את המשקל בהתאם, אך לא היה בכך כדי לעורר ספק סביר באשמת המערער. המשיבה מוסיפה כי בחומר הראיות יש עוגנים רבים ומוצקים המשמשים בסיס חד משמעי לאשמת המערער, ובכלל זה שורת פרטים מוכמנים שמסר לגבי דרך ביצוע הרצח. למשל, המערער ידע למקם את הרצח בתא השני בחדר השירותים ולתאר את אופן עמידת המנוחה בשעת הרצח. פרטים אלו, כך נטען, לא יכול היה המערער לנחש על סמך ההיגיון ולא היו יכולים להיות בידיעתו, לולא היה הרוצח.

 

44.          לעניין טביעות הנעליים; טוענת המשיבה כי אין זה מנהגה של ערכאת הערעור להתערב במסקנותיה של הערכאה הדיונית בכל הקשור בהעדפת מומחים, ובפרט אין לנהוג כך במקרה שלפנינו. המשיבה מסכימה כי ההבחנה בין הדרגות השונות בסולם ששימש את שור היא לעיתים דקה, אך טוענת כי בענייננו התלווה לדרגות הסבר מפורט בקשר למשמעות הפורנזית של הממצאים ואין כל ספק שבית המשפט המחוזי הבין היטב את קביעותיו של שור. לגוף הממצאים, עומדת המשיבה מאחורי קביעותיו של בית המשפט וסבורה כי לא ניתן טעם ראוי להתערב בהן בנימוקי הערעור. עוד היא טוענת כי ההגנה אינה יכולה להתנגד לקביעותיו של שור ביחס לחלק מהטביעות מאחר שלא חקרה אותו נגדית לגביהן בהליך העיקרי והתנגדה לשמיעתו כעד הזמה בהליך הנוסף. עוד נטען כי אין ממש בטענת המערער להחלת אמות מידה לא שוויוניות ביחס למומחים. לבסוף, מעלה המשיבה שורת טענות עקרוניות נגד קביעותיו של בית משפט זה בעניין מצגורה. בנוגע לעקבות הזרות, גורסת המשיבה כי בהתחשב באפשרות שמדובר בעקבות של אחד המחלצים ובשים לב למכלול הראיות בתיק, אין הן יוצרות ספק סביר באשמת המערער.

 

45.          לבסוף, טוענת המשיבה כי התרשמותו של בית המשפט המחוזי מד"ר פורמן היתה שלילית ביותר וחוות דעתה בנושא להב הסכין נמצאה רצופת פגמים. ממילא נקבע כי לדיון בשאלה אם הסכין הותירה סימנים ייחודיים ללהב משונן אין השלכה מהותית בשאלת משקלה של הודאת המערער, וגם בסוגיה זו יש לראות את התמונה הראייתית הכוללת שהונחה. בהתייחס לתצהירו של ד"ר קוגל, טוענת המשיבה כי מדובר בחוות דעת חדשה שלא הוגשה ונבחנה בדרך המקובלת ולכן אין לה את הכלים להתמודד עמה כעת. בנוגע לסוגיית החבלות בראש המנוחה, נטען כי אין בחוות הדעת של ד"ר פורמן משום חידוש על עדותו של ד"ר זייצב. כמו כן, טוענת המשיבה כי העובדה שהמנוחה נחבלה שבע פעמים בראשה אינה בבחינת אי-התאמה הפוגמת במשקל ההודאה, שכן אפשר שראשה של המנוחה נחבט מעצמים שבתא במהלך המאבק ואין לצפות כי השחזור ישקף את מלוא ההתרחשות.

 

דיון והכרעה

 

46.          שתי השאלות המרכזיות המתעוררות בתיק זה הן: האם עמדו הודאותיו של המערער במבחנים המקובלים לבדיקת הודאה שמסר נאשם מחוץ לכותלי בית המשפט; והאם יש להותיר על כנה את הרשעתו של המערער, על יסוד הודאותיו?

 

           אבחן תחילה את טענות ההגנה במישור קבילות ההודאות. אקדים ואומר כי לא מצאתי שיש בנטען כדי להוביל לפסילת קבילותה של איזו מהודאותיו של המערער. לאחר מכן אעבור לדון במישור משקל ההודאות. תחילה אבחן את משקלן הפנימי של ההודאות. הבחינה תיעשה תוך הבחנה בין ההודאה שנמסרה למדובב, ארתור, לבין ההודאות שנמסרו בחקירה. בתוך כך, אדרש לגרסתו של המערער כי החוקרים והמדובבים גרמו לו להשתכנע כי ביצע את הרצח ואיבד את זיכרונו לאחר מכן, ומטעם זה הודה בביצוע העבירה. בהמשך אדון במידת ההתאמה בין הודאותיו של המערער לבין הממצאים האובייקטיביים בתיק (ממצאי הזירה, ממצאי נתיחת הגופה ונתונים רלוונטיים נוספים). בכלל זה, אבחן את שאלת קיומם של פרטים מוכמנים בהודאות, את סוגיית כלי הרצח (להב הסכין), את החבלות שנמצאו בראשה של המנוחה ואת קיומן של עקבות זרות בזירה. רק בשלב זה – על יסוד המשקל הפנימי ובחינת התאמת ההודאות לממצאים חיצוניים – אדרש לשאלה מהי התוספת הראייתית הנדרשת לצורך הרשעה על סמך ההודאות, בהתחשב במשקלן. אומר כבר עתה כי לשיטתי, משקלן של ההודאות הוא בינוני לכל היותר, וכי ביסוס ההרשעה על יסודן מחייב תוספת ראייתית מסוג סיוע. בשלב זה אבחן אם קיימת בחומר הראיות התוספת הראייתית הדרושה. דעתי היא כי קיימת בתשתית שהונחה ראיה מסוג סיוע בדמות פרט מוכמן שמסר המערער בהודאתו בנוגע לצורת עמידת המנוחה בשעת הרצח. לראיה זו מצטרפות מספר ראיות נסיבתיות מחזקות, אשר אינן כשלעצמן ראיות סיוע. בפרק הסיכום החותם את פסק הדין, אסביר מדוע לדעתי, חרף קיומה של תשתית ראייתית המאפשרת לכאורה את הותרת ההרשעה על כנה, נותר בכל זאת ספק סביר באשמת המערער. לפיכך אציע לחבריי לקבל את הערעור ולזכות את המערער. ואולם, אדגיש כבר כעת כי מדובר במקרה גבולי של זיכוי מחמת הספק, זיכוי שהוא כ"פסע" מהרשעה.

 

(1) קבילות ההודאות

 

47.          המערער טוען שיש לפסול את ההודאות שמסר לארתור ולחוקרים על פי סעיף 12 לפקודת הראיות או מכוח דוקטרינת הפסלות הפסיקתית, בעטיים של שלושה אמצעים פסולים קיצוניים שננקטו בחקירה: שקרים שהשמיעו החוקרים בדבר הימצאותן של ראיות מדעיות הקושרות אותו לרצח; פגיעה בזכותו להיוועץ בעורך דין; ואמצעי פיתוי והשאה שנקטו כלפיו המדובב והחוקרים. נטען כי כל אמצעי בנפרד וודאי ששילובם יחד השפיעו על המערער להודות תוך שלילת רצונו החופשי ופגיעה בזכותו להליך הוגן.

 

48.          המסגרת הנורמטיבית לבחינת קבילותן של הודאות חוץ נפרשה לא אחת בפסיקתו של בית משפט זה [ראו: ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא(1) 461 (2006) (להלן: הלכת יששכרוב); ע"פ 2939/09 פילצה נ' מדינת ישראל (15.10.2009) (להלן: עניין פילצה); ע"פ 9808/06 סנקר נ' מדינת ישראל (29.7.2010) (להלן: עניין סנקר); ע"פ 10049/08 אבו עצא נ' מדינת ישראל (23.8.2012) (להלן: עניין אבו עצא); ע"פ 10477/09 מובארק נ' מדינת ישראל (10.4.2013) (להלן: עניין מובארק)]. בעיקרו של דבר, ישנם שני מסלולים לפסילת הודאות חוץ של נאשמים. האחד, מסלול סטטוטורי המעוגן בסעיף 12 לפקודת הראיות, המורה כי הודאה תהא קבילה "רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה היתה חופשית ומרצון". בראשיתו, איפשר מבחן "חופשיות הרצון" פסילת הודאות שניגבו אגב שימוש באמצעים של כפיה ואלימות או איום לנקוט בהם וכן תחבולה ופיתוי בלתי הוגנים. המבחן פורש ככזה שנועד להגן על אמינות ההודאות, כלומר תכליתו היתה למנוע קבלתן של הודאות שקר [הלכת יששכרוב, פסקה 24; ע"פ 5956/08 אל עוקה נ' מדינת ישראל, פסקה 9 לפסק דינו של השופט הנדל (23.11.2011) (להלן: עניין אל עוקה); עניין מובראק, פסקה 38]. בהמשך פורש הסעיף באופן המאפשר פסילת הודאות גם בשל פגיעה שלא כדין בזכויותיו של הנחקר לשלמות הגוף והנפש וכן בשל פגיעה משמעותית וחמורה באוטונומית הרצון ובחופש הבחירה שלו במסירת הודאתו [הלכת יששכרוב, פסקאות 37-32; עניין מובראק, פסקה 38]. נקבע כי שימוש באמצעים הכרוכים בפגיעה כאמור יוביל לפסילת ההודאה, אף כאשר לא מתעורר חשש בדבר אמיתותה [הלכת יששכרוב, פסקה 32].

 

           ודוק: לא כל פגיעה בזכות מוגנת של הנחקר תוביל לפסילת קבילות הודאתו מכוחו של סעיף 12 לפקודה, אלא רק כזו שגרמה בפועל לפגיעה חמורה בחופש הבחירה ובאוטונומיית הרצון שלו, הכל בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו [הלכת יששכרוב, פסקאות 36-35]. לצד זאת, על פי הגישה המקובלת בפסיקה, במקרים שבהם הגיעה רמת הפסלות כדי פגיעה "בצלם דמות האדם" של הנאשם, כי אז תיפסל קבילות ההודאה בהכרח, מבלי שתיבחן ההשפעה בפועל של אמצעי החקירה הפסול על חופשיות רצונו של הנחקר [גישת השופט גולדברג בע"פ 115/82 מועדי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 197, 224-222 (1984) (להלן: עניין מועדי); הלכת יששכרוב, פסקה 25]. עוד יובהר כי סעיף 12 לפקודה עוסק בפסילת הודאה עקב לחצים חיצוניים שהופעלו על הנחקר והשפיעו על חופשיות רצונו, בשונה מלחצים פנימיים שבנפשו שעשויים היו להוביל למסירת הודאת שווא, אשר נבחנים במישור משקל ההודאה [הלכת יששכרוב, פסקה 23 והאסמכתאות שם; ע"פ 533/82 זכאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 57, 73-72 (1984) (להלן: עניין זכאי)].

 

49.          המסלול השני לבחינת קבילות הודאות הוא במסגרתה של דוקטרינת הפסלות הפסיקתית, שמקורה בהלכת יששכרוב. על פי הדוקטרינה, לבית המשפט מסור שיקול הדעת לפסול ראיה, לרבות הודאה, אם נוכח הוא לדעת כי היא הושגה שלא כדין וקבלתה במשפט תגרום לפגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן [הלכת יששכרוב, פסקה 76; ע"פ 1301/06 עזבון המנוח יוני אלזם ז"ל נ' מדינת ישראל, פסקאות 3-2 לפסק דינה של השופטת חיות (22.6.2009) (להלן: עניין אלזם); עניין מובראק, פסקה 39]. החלת הדוקטרינה במקרה הקונקרטי מותנית בכך שהראיה הושגה שלא כדין, דהיינו תוך שימוש באמצעי חקירה המנוגדים להוראה הקבועה בחקיקה או בנוהלים מחייבים, באמצעי חקירה בלתי הוגנים או באמצעים הפוגעים שלא כדין בזכות יסוד מוגנת; ושקבלתה במשפט תפגע משמעותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא על פי גדריה של פסקת ההגבלה [הלכת יששכרוב, פסקאות 68-63]. אמות המידה המנחות בהקשר זה הן, בין היתר, אופייה וחומרתה של אי החוקיות שהיתה כרוכה בהשגת הראיה; בחינת הנזק מול התועלת החברתיים הכרוכים בפסילת הראיה; וכן מידת ההשפעה של אמצעי החקירה על הראיה שהושגה [שם, פסקאות 73-70]. אם כן, גם במסלול זה נדרשים אנו לבחון את השפעתו בפועל של השימוש באמצעי החקירה על השגת ההודאה [ראו בעניין זה עניין מובארק, פסקה 73]. בפסיקה הוטעם כי בהחלט ייתכנו מקרים חריגים שבהם יפסול בית המשפט ראיה באמצעות הדוקטרינה, גם אם ניתן היה להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בהתבסס על אותה ראיה, ככל שיימצא כי "נחצו קווים אדומים ובוצעו פעולות חקירה החותרות תחת יסודות ההליך הפלילי כהליך הוגן" [עניין אלזם, פסקה 2 לפסק דינה של השופטת חיות].

 

50.          לאחר שנדרשתי למסגרת הנורמטיבית הצריכה לעניין, אעבור לדון באמצעים הפסולים אשר הופעלו כלפי המערער, על פי הנטען.

 

א. שקרי החוקרים בדבר קיומן של ראיות מדעיות

 

51.          המערער טוען כי החוקרים חרגו מגדר המותר באמצעות תחבולות נפסדות על מנת לשכנעו כי לא יוכל להוכיח את חפותו וכדי לטעת במוחו את המחשבה שרצח את המנוחה. התחבולות באו לידי ביטוי, לטענתו, במצגי שווא שהציגו החוקרים, כאילו קיימות ראיות מדעיות ואחרות המוכיחות את אשמתו. המערער מפנה לכך שכבר בימיה הראשונים של החקירה נאמר לו מפי החוקרים כי נמצא דם של המנוחה על כליו ויתכן שגם על בגדיו. המערער, שתלה את מבטחו בתוצאות הבדיקות הביולוגיות, הוטעה לחשוב כי תוצאותיהן דווקא מפלילות אותו. בשולי הדברים נטען כי המערער הוטעה גם לגבי ממצאי בדיקת הפוליגרף שנערכה לו וכן לגבי "עדויות שנגבו". המערער טוען כי דרך הפעולה של החוקרים שללה ממנו את הבחירה אם להודות, איינה את זכות השתיקה העומדת לו ופגעה בזכותו להליך הוגן. כתוצאה מכך, השתכנע כי רצח את המנוחה, חש כי אין לו דרך להוכיח את חפותו ולא היתה לו ברירה אלא להודות בתקווה להקלה בעונשו. עוד נטען כי הגיעה העת לבטל את ההבחנה הקיימת בפסיקה בין הצגת ראיות מדעיות שקריות בכתב, הנחשבת לתחבולה פסולה, לבין העלאתן בעל פה, פעולה שאינה נתפסת כפסולה. על פי הטענה, הצגה בעל פה של ראיות מדעיות שקריות המוכיחות את אשמת הנחקר, משפיעה עליו באותו האופן כמו הצגתן של ראיות מזויפות, ולכן תחבולה זו וההודאה שבאה בעקבותיה – דינן להיפסל.

 

52.          המשיבה מאשרת כי בשתי הזדמנויות נאמר למערער באופן מטעה כי נמצא דם על אחד מכליו. היא מציינת כי על הכבל שנתפס בין כליו של המערער אכן נחזה כתם החשוד כדם, אשר רק לאחר מכן התברר שאינו כזה. בחקירות נוספות הועלתה הטענה כי נמצא דם של המנוחה על חפציו של המערער כאפשרות בלבד, מבלי לפרט היכן נמצא הדם. לגישת המשיבה, נוכח קביעת בית המשפט המחוזי כי לא היה בתרגיל חקירה זה כדי לפגוע ברצונו החופשי של המערער, אין מקום לדיון מחודש בהבחנה בין בידוי ראיה בכתב לבין הטעיה בעל פה, שממילא נטשטשה לאחרונה בפסיקתו של בית משפט זה. המשיבה טוענת כי אי-קיומו של קשר סיבתי בין תרגיל החקירה לבין ההודאה נלמד מכך שהמערער נפגש עם עורך דינו יום לפני שהודה לפני ארתור והעלה מולו את האפשרות שנמצאו ראיות פורנזיות; ומאינדיקציות שונות בשיחות בין המערער לארתור לגבי הממצאים הפורנזיים, המלמדות כי תרגיל זה לא שבר את רוחו. על כן, טוענת המשיבה, לא נפל כל פגם בתרגיל וממילא השימוש בו לא הוביל את המערער להודות.

 

53.          בית המשפט המחוזי קבע כי קבילות הודאות המערער לא נפגמה עקב השימוש בתרגיל החקירה הנזכר. בית המשפט עמד על כך שרק בחקירה מיום 13.12.2006 נאמר למערער במפורש ובאופן מטעה כי נמצא דם של המנוחה על חפציו, אך זאת מבלי שהוצגה לפניו ראיה מבוימת לכך. בית המשפט קבע כי למערער התאפשר למסור את גרסתו והוא הוסיף לדבוק בהכחשתו גם בחקירה זו. משכך, וכל עוד לא הוצגה לפניו ראיה ממשית בדויה, יכול היה המערער לבחור את אופן פעולתו ולפיכך לא מדובר בתחבולה נפסדת.

 

54.          במהלך השנים נדון בפסיקתו של בית משפט זה השימוש בתחבולות וטקטיקות חקירה שונות, לרבות הצגת מצגי שווא לפני הנחקר, כאשר ההכרעה בדבר הלגיטימיות של אמצעים אלו נעשתה ממקרה למקרה, בהתאם לנסיבות הקונקרטיות. דומה כי הכל מסכימים שהפעלת אלימות פיסית או נפשית כלפי הנחקר וכן השמעת איומים לשימוש בכוח כאמור, הם בגדר אמצעים פסולים [ראו למשל: ע"פ 2208/04 מדינת ישראל נ' זהראן, פסקה 7 (12.12.2005)]. מן העבר השני, קיימת תמימות דעים כי חשיפת האמת ומיצוי הדין עם אשמים דורשים ואף מחייבים היזקקות לתחבולות חקירה [ראו למשל: עניין מועדי, עמ' 251-250; עניין סנקר, פסקה 22]. נקיטת תחבולות עשויה להיות אמצעי הכרחי לשם ניהול חקירה אפקטיבית, כפי שהיטיב לתאר זאת השופט ויתקון:

 

"לדעתי, עלינו להתחשב בקשיים שהמשטרה נתקלת בהם במלחמתה בפשע... אין אני אומר שבמלחמה זו כל האמצעים כשרים, אך אין אני גם מוכן להיתמם ולדרוש מן החוקרים שלא ישאלו שאלות מכשילות או שלא ישתמשו במה שנקרא 'תחבולות'. חקירתו של פושע אינה משא-ומתן בין שני סוחרים שלווים והגונים המנהלים את עסקם על בסיס אמון הדדי מירבי. במשא-ומתן כזה הייתי דורש מן הסוחר שלא ישאיר את בעל שיחו בספק על כך, שלא נמצאו טביעות אצבע על השיקים או, אם נמצאו, שאינם שלו. מחוקר משטרה המשתדל לדובב חשוד (וכאן מותר לי להזכיר שעברו של החשוד ידוע לחוקר), אין אני דורש 'הגינות' כזאת. זכותו של חשוד היא לשתוק ולא ל'הישבר'; זכותו וחובתו של חוקר להשתמש באמצעים סבירים כדי להשיג מהנחקר ידיעה" [ע"פ 216/74 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 340, 352-351 (1974)].

 

 

55.          השאלה היכן עובר קו הגבול בין תחבולה נסבלת לבין תחבולה נפסדת העסיקה את בית משפט זה לא אחת. היו שניסחו את המבחן שאותו יש ליישם במונחים של סבירות:

 

"הנה כי כן, חוקרי המשטרה רשאים, ולעתים אף חייבים, להשתמש בתחבולות; אך על האמצעים שהם נוקטים להיות סבירים. מה גדרה של סבירות זו? דומה שאת גבול ההיתר תוחמים שני סייגים עיקריים: האחד, שאין להשתמש בתחבולה המפרה את זכות החשוד להימנע מהפללה עצמית; והשני, שאין לנקוט אמצעי חקירה שהשימוש בהם פוגע בשורת עשיית הצדק. את גבולותיהם של סייגים אלה יש להציב תוך התחשבות בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון" [השופט מצא בע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221, 283 (1996)].

 

           היו שראו בהכרעה לשאלה זו עניין של "שכל ישר":

 

"התשובה על השאלה, מהו הגבול בין תחבולה לגיטימית לבין אמצעי פסול, הינה אולי קשה מבחינה תיאורטית אך לא כל כך קשה מבחינה מעשית, שכן תחושת הצדק, השכל הישר וחוש הפרופורציה ישמשו בנושא זה בדרך כלל מנחים בטוחים" [השופט בך בב"ש 22/87 ביטר נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 52, 56 (1987) (להלן: עניין ביטר)].

 

 

56.          בסופו של יום, ההכרעה אם הופעל אמצעי פסול צריך שתיגזר מהשאלה אם היה באותו אמצעי או תחבולה כדי להפר את זכויותיו של החשוד, בפרט זכות השתיקה העומדת לו בחקירה, כפועל יוצא של החיסיון מפני הפללה עצמית (ראו: סעיף 2 לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) וסעיף 47 לפקודת הראיות; עניין אלזם, פסקה 4 לפסק דינה של השופטת חיות; יעקב קדמי על הראיות 74 (2009) (להלן: קדמי)]. בתוך כך, יש לוודא כי השימוש בטקטיקת חקירה כזו או אחרת לא פגע ביכולת הבחירה של הנחקר אם להודות במיוחס לו אם לאו, הכל בהתאם לנסיבותיו הייחודיות של המקרה. כפי שהטעמתי במקום אחר:

 

"... מדיניות שיפוטית ראויה אינה יכולה להשלים עם ראיות שהן פרי תחבולת חקירה הפוגעת באוטונומיית הרצון החופשי. ברי, כי הרשות החוקרת אמונה על חשיפת האמת אך זו צריכה להתבצע במגבלות החוק ומבלי לנקוט בתחבולות נפסדות שיש בהן משום פגיעה בזכויות יסוד. לצד האינטרס הציבורי כבד המשקל שבהעמדת האשמים לדין שומה על רשויות אכיפת החוק לכבד את זכויותיו של החשוד ושל הנאשם, ובפרט את זכותם להימנע מהפללה עצמית" [ע"פ 4988/08 פרחי נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (1.8.2011)].

 

 

57.          החשש שמא המרמה הטמונה בתחבולות מסוימות תשמיט את הבסיס תחת יכולתו של הנחקר לעשות שימוש אפקטיבי בזכות השתיקה, הביא לקביעת האיסור שלפיו אל להם לחוקרים לייצר ולהציג לנחקר ראיות בדויות. אכן, בפסיקה התגבשה ההכרה בסמכות החוקרים להטעות את הנחקר ולהציג לפניו מצגי שווא בעל פה, ואולם נקבע כי בידוי ראיות אסור מכל וכל. כך, מפיו של השופט בך:

 

"אין לשלול שימוש בתחבולות מסויימות מצד המשטרה, אף אם יש באלה מידה של הטעיה כלפי החשוד...

כך למשל לא הייתי, כשלעצמי, רואה פגם בכך אם החוקרים, תוך חקירת החשוד, נותנים לו להבין, בשיחה בעל-פה, כי חבריו כבר הודו או כי פרטי השתתפותו בפשע כבר ידועים ומוכחים, אפילו אין דברים אלה תואמים את האמת לאמיתה, על-מנת לבחון את תגובותיו של החשוד. כמו כן אין פסול בהפעלת 'סוכנים מדיחים' במקרים מתאימים. במאבק נגד עולם הפשע אין לפעמים מנוס מלהשתמש בתחבולות מסוג זה.

אך חייבים לתחום גבולות לשימוש באמצעים כאלה, ולדעתי, חיבור מסמכים שקריים ו"מפוברקים" חורג מתחום המותר. ישנו הבדל משמעותי בין אי-גילוי האמת או אף אמירת אי-אמת לנחקר לבין הטעייתו על-ידי חיבור מסמכים כוזבים המתיימרים להיות ראיות ממשיות. ישנה כאן סכנה, כי ייפרץ כל סכר. אם מותר למשטרה ולתביעה "לפברק" אישור כוזב בדבר תוצאות בדיקת טביעת אצבע, אזי אין מניעה לכך, שמחר תזויפנה טביעות אצבע עצמן וכן בדיקות באליסטיות, בדיקות של גופות לאחר המוות, הודעות של עדים, חתימות על גבי שיקים ומסמכים אחרים וכו'. לא נראה לי, כי תחבולה שלובשת צורה קיצונית ובוטה כזו הינה לגיטימית, ואפילו אין כוונה להעלים בסופו של דבר את פרטי התחבולה מפני בית המשפט ומפני הנאשם" [עניין ביטר, עמ' 55-54; ראו גם: ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל, פסקה 2 לפסק דינו של השופט בך (19.1.1994) (להלן: עניין מנצור)].

 

 

           הרציונל הטמון בהבחנה בין הטעיית הנחקר בעל פה לבין בידוי ראיות בכתב וזיוף ראיות חפציות, מקורו בהנחה כי באמירת אי-אמת על ידי איש מרות נשמרת יכולתו של הנחקר, אשר יודע את המציאות לאשורה, לקבל החלטה חופשית אם להודות, כשביכולתו להציג את גרסתו שלו. לעומת זאת, בידוי ראיות עלול להוביל למצב שבו נחקר חף מפשע יסבור שאין ביכולתו להוכיח את חפותו ולכן ימסור הודאת שווא [ראו עניין פילצה, פסקה 20; קדמי, עמ' 76]. בעניין אבו עצא [פסקה 84] ציינתי בהקשר דומה כי מלומדים מצביעים על כך שהצגת ראיות כוזבות לנחקר היא גורם משמעותי ביותר למסירת הודאות שווא בשל העובדה שטקטיקת חקירה זו מטה את שיקול דעתו וגורמת לו להפליל עצמו באופן לא רציונאלי [ראו למשל: בועז סנג'רו ומרדכי הלפרט "בכל זאת היפוך במעמד ההודאה – תשובה לתגובתם של מנה ואוצרי" מחקרי משפט כז(2) 529, 545 (2011); ראו גם: בועז סנג'רו הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם 71-68 (2014) (להלן: סנג'רו הרשעת חפים מפשע)].

 

58.          לאחר שהגיחה לאוויר העולם הלכת יששכרוב בשנת 2006, החלה השופטת (כתוארה אז) נאור מטילה ספק בחדות ההבחנה האמורה:

 

"אני סבורה שהיום, לאחר הלכת יששכרוב הדברים אינם עוד כה חדים כפי שהיו בעבר. אין לכחד כי העובדה שאיש מרות אומר לנחקר דברים שלידיעתו אינם אמת מעוררת, ותמיד עוררה, תחושת אי נחת. בשים לב לשינוי שהכניסה הלכת יששכרוב בדיני הראיות התלבטתי בשאלה האם אין זה ראוי לפסול את ההודאה לאחר שהחוקר אמר לתומר דברים שאינם אמת לגבי מסדר הזיהוי, בסופו של דבר החלטתי, וכך אציע לחברי לקבוע, כי בנסיבות העניין שבפנינו אין מקום לפסילתה של ההודאה" [עניין פילצה, פסקה 23].

 

          

           בעניין פילצה נאמר לנאשם כי המתלונן זיהה את תמונתו במסדר זיהוי [ראו פסקה 14]. על הסתייגות זו חזרה השופטת נאור גם בעניין מובארק, שם נאמר לנאשם כי נמצאו בזירת הרצח טביעות אצבע ודנ"א שלו וכי הטלפון שלו אוכן בדירה בה בוצע הרצח [ראו פסקאות 110-107]. ואולם, בשתי הפרשות הנ"ל הגיעה השופטת נאור לכלל מסקנה כי אין מקום לפסול את ההודאות, חרף העובדה שהנחקרים הוטעו בחקירתם בדבר קיומן של ראיות מפלילות נגדם, וזאת מפאת הנסיבות הקונקרטיות של כל אחד מהמקרים דנן. בהקשר זה נתנה השופטת נאור את דעתה, בין היתר, לעיתוי שבו נעשה שימוש בתחבולה, בקובעה כי: "אל לה למשטרה להזדרז להציל הודאה מפי חשוד בדרכי תחבולה מהסוג שננקט במקרה זה, בלי למצות תחילה דרכי חקירה אחרות" [עניין פילצה, פסקה 24]. כן נתנה השופטת נאור את דעתה לשאלה אם נשמרה זכותם של הנחקרים להיוועץ בעורך דין בטרם הודו ולשאלה אם התחבולה השפיעה על החלטתם להודות [ראו: שם, פסקה 25; עניין מובארק, פסקאות 110-108].

 

59.          גם אני סבור כי על רקע הלכת יששכרוב שהציבה את טוהר ההליך הפלילי וההקפדה על זכויות החשוד במוקד, ראוי לעיין מחדש בהבחנה שבין הטעיה בעל פה לבין בידוי ראיות לצורך השאלה אם מדובר בתחבולה מותרת או אסורה. כבר בעניין מנצור נקבע כי נקיטה ברמזים בעל פה בדבר הימצאותה כביכול של "הראיה" המשכנעת, עומדת ב"קצה הגבול של התחבולות הלגיטימיות" [פסקה 2 לפסק דינו של השופט בך]. מעבר לכך, דומני כי לא ניתן לשלול את האפשרות שהטעיה בעל פה תוביל במקרים מסוימים לאותה השפעה על הנחקר כגון זו של ראיה שזויפה, ותקעקע את זכות השתיקה שלו הלכה למעשה. לא כל שכן, כאשר ההטעיה מתייחסת לקיומן של ראיות מדעיות מפלילות כגון דנ"א וטביעות אצבע, שהן בעלות אופי אובייקטיבי ומדויק כביכול. דומה כי לנחקר יהיה קשה יותר "להתווכח" עם ראיות מסוג זה ולסתור אותן בשל טיבן המוחלט. לפיכך מתעורר במקרים אלו חשש בעל עוצמה גדולה יותר לשבירת רוחו של הנחקר, להנעתו למסירת הודאה תוך פגיעה בזכותו להימנע מהפללה עצמית ובמקרים מסוימים אף לשכנע חף מפשע בדבר אשמתו בביצוע העבירה [עיינו: Gisli H. Gudjonsson, The Psychology of Interrogations and Confessions: A Handbook 199 (2003) (להלן: Gudjonsson); Saul M. Kassin et al., Police-Induced Confessions: Risk Factors and Recommendations, 34 Law Hum. Behav. 3, 12-13 (2010)]. עם זאת, איני נדרש לטעת מסמרות בסוגיה זו במקרה דנא מאחר שכפי שיפורט להלן, אני סבור כי השימוש בתחבולה שבה נקטו החוקרים כלפי המערער לא שלל את זכות השתיקה שלו או את כושר הבחירה שלו להודות, בשים לב למכלול נסיבות המקרה.

 

60.          עיון בתמלילי החקירות ובתמלילי השיחות עם המדובבים מעלה כי ביום שבו נעצר המערער (12.12.2006), לאחר שהחוקרים עימתו אותו עם החשדות נגדו, היה הוא טרוד ביותר בשאלה מה תהיינה תוצאות בדיקות המעבדה בעניינו. המערער שב ואמר לחוקרים ולמדובבים כי לא יתכן שיימצא דם של המנוחה על כליו או על בגדיו. ניכר כי הוא תלה תקווה בתוצאות המעבדה וראה בהן משום מוצא למצב שאליו נקלע. לחוקרים ולמדובבים אמר כי תוצאות הבדיקות הן "התקווה היחידה" שלו [ת/164א, עמ' 35; ת/400, עמ' 13, 22, 42] וכי לא נותר לו אלא לחכות להן על מנת להוכיח את אי-מעורבותו ברצח [ת/164ב, עמ' 2, 25; ת/164ג, עמ' 6; ת/400, עמ' 16, 31, 49-48]. המדובבים הבהירו למערער כי אם אכן יימצא דם של המנוחה על חפציו, זה "הסוף שלו" והוא ייאלץ להתחיל לדבר עם החוקרים "על העונש, לא על האשמה" [ת/400, עמ' 45].

 

           למחרת היום, ביום 13.12.2006, נקטו החוקרים פעמיים בתחבולה המדוברת ואמרו למערער לראשונה ובמפורש כי נמצא דם של המנוחה על כליו, אף שלא היה בידיהם ממצא שכזה. יצוין כי במשך היום נאמר למערער כי נמצא דם על כבל החשמל שבו השתמש בבית הספר, מבלי שצוין למי שייך הדם [החקירה לא הוקלטה והדבר תועד במזכר, ת/441]. ואולם, החוקר יעקב מלכא, שעימת את המערער עם ממצא זה וערך את המזכר הנ"ל, העיד כי על הכבל אכן נחזה בשעתו כתם שנחשד כדם [ראו עמ' 679 לפרוטוקול בבית המשפט המחוזי (להלן: הפרוטוקול)], כך שלמעשה כלל לא מדובר בתחבולה. עם זאת, בהמשך היום, בחקירה שהוקלטה, נאמר למערער כלהלן:

 

"חוקר:       איך אתה מסביר שנמצא דם של הילדה על

הבגדים שלך?

חשוד:       אין לי הסבר, זה לא יכול להיות. לא יכול להיות

חוקר:        אני אומר לך על הכלים, אבל זה יכול להיות גם כלים או בגדים.

חשוד:        לא יכול להיות דבר כזה.

חוקר:        למה לא יכול להיות?

חשוד:       כי כלים לא הוצאתי מתוך המקלט אף פעם אני תמיד הייתי מחזיק אותו במקלט. על הבגדים שלי גם לא יכול להיות כי אין לי שום קשר לרצח.

חוקר:        מאיפה אתה יודע? יכול להיות רוצח הגיע למקלט בשביל להחליף בגדים ולהתחבאות. הוא היה פתוח

[...]

חשוד:       אם הוא באמת עשה מה שאתה אומר ויש דם על הבגדים שלי אז אני אשב במקום אדם הזה שעשה את זה." [ת/480, מ"ט 119/06 צד A, עמ' 4].

 

           ובהמשך אותה החקירה:

 

"חוקר:       אני אומר לך שמצאנו. זה יכול להיות... מצאנו.

חשוד:        על מה מצאת?

חוקר:        אני לא אגיד לך, מצאו, על מה לא אגיד לך.

חשוד:       יכול להיות הוא התחבא[] במקלט ...יכלו להגיע טיפות דם ...

חוקר:        על איזה כלי זה היה יכול להגיע?

חשוד:       אם הוא נכנס זה היה יכול להגיע לפטישון ודיסק כי הם היו בכניסה..

חוקר:        על הבגדים לא יכול להיות?

חשוד:        לא על הבגדים אין.

חוקר:        על הנעל יכול להיות?

חשוד:       על הנעל לא, נעלים היו ע[] רצועה גם עלי, ס[וו]דר כחול הזה היה עלי ומכנסיים שזרקתי אותם גם היו עלי. זה לא יכול להיות על חולצות עם שרוול קצר, כי הן היו זרוקות בתיק שלי, אני לא לקחתי אותן." [שם, עמ' 9-8].

 

 

           בימים שלאחר מכן, המערער נשאל בהזדמנויות שונות על ידי החוקרים אם יתכן כי יימצא דם של המנוחה על חפץ כזה או אחר השייך לו, אך זאת כאפשרות תיאורטית בלבד ומבלי לטעון כי כך קרה, כשרק לעיתים נרמז לו כי תוצאות הבדיקות מפלילות אותו. המערער נתבקש להציע הסבר לממצאים אפשריים אלו. התבטאויות אלה אינן בגדר תחבולה נפסדת, שהרי לא נאמר לו במסגרתן כי קיים ממצא מפליל נגדו, כפי שנעשה פעמיים במפורש בחקירה שלעיל.

 

61.          לא ניתן להתעלם מהקושי הטמון בתחבולה שבה נקטו החוקרים ביום 13.12.2006. קושי זה מתבטא בשניים: ראשית, העיתוי המוקדם שבו בחרו החוקרים להשתמש בתרגיל זה – רק יום אחד לאחר מעצרו של המערער. אמנם נראה כי עד למועד זה בוצעו פעולות חקירה חיוניות, כגון חיפוש ראשוני אחר המכנסיים שטען המערער כי זרק, השתלת מדובבים בתאו ותפיסת כלי ובגדי העבודה שלו. ברם, לא ניתן לקבוע כי בשלב זה מוצו דרכי החקירה האחרות והמשיבה אף לא טענה שכך היה. לשיטתי, לא ראוי היה לנקוט בהטעיה מרחיקת לכת מעין זו בשלב כה מוקדם, בפתח היום השני לחקירתו של המערער [ראו והשוו לעניין פילצה, פסקה 24]. דומה כי החוקרים אף לא המתינו לקבלת תוצאות בדיקות המעבדה בטרם נקטו בתרגיל זה [ראו עדותו של מלכא בעמ' 679 לפרוטוקול, שלפיה ביום 13.12.2006 טרם קיבל לידיו את תוצאות הבדיקות]. קושי נוסף בא לידי ביטוי בסוג הראיות שביחס אליו בוצעה ההטעיה. כאמור לעיל, הטעיה בדבר קיומן של ראיות מדעיות ואובייקטיביות המפלילות את החשוד, דוגמת מציאת דמה של המנוחה על חפציו, יש בה כדי להעצים את החשש מפגיעה באוטונומיית הרצון שלו בשל טיבן המדויק והמוחלט כביכול של ראיות אלה, אף בנסיבות בהן לא הוצגה לפניו ראיה ממשית בדויה לעניין זה. אני סבור אפוא כי העיתוי המוקדם בשילוב סוג הראיות שאליהן התייחסה התחבולה, הופכים את השימוש באמצעי זה לגבולי, בפרט בהתחשב בתקווה שתלה המערער בתוצאות הבדיקות להוכחת חפותו (תקווה שהביע לא אחת לפני החוקרים). 

 

62.          בצד האמור, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי השימוש  בתחבולה זו לא פגע בפועל בזכות השתיקה של המערער ובכושר הבחירה שלו אם להודות במיוחס לו. המערער דבק בהכחשתו במהלך החקירה ביום 13.12.2006 וכן בחקירות בימים שלאחר מכן (כזכור, הוא הודה בחקירה לראשונה ביום 19.12.2006). המערער מצא דרכים להתמודד עם התשתית הראייתית שהוצגה לפניו וסיפק הסברים למציאת הדם על חפציו או לאפשרות שיימצא דם כאמור. את ההסבר העיקרי מסר לחוקרים לראשונה ביום 14.12.2006 בטענו כי ביום הרצח ראה טיפות דם בשירותי הבנים שבהם השתמש, שמקורן ככל הנראה ברוצח, והסביר כי יתכן שנגע או דרך עליהן מבלי משים וכך הזדהמו כליו או בגדיו. גם לפני המדובבים העלה השערה זו.

 

           זאת ועוד, בשיחותיו עם ארתור קיימות התבטאויות המלמדות על כך שהמערער לא חש חסר אונים מול הממצא בדבר דם המנוחה, אף שארתור ניסה לעיתים להעצים את משמעותה השלילית של ראיה זו:

 

"רומן:       מצאו טיפת דם על סליל

המדובב:    זה הסוף

רומן:        לא, זה לא הסוף

המדובב:    זה הסוף

רומן:         תראה, זה לא חמש טיפות, לא עשר טיפות, זו טיפה אחת. הם הרי...

המדובב:    (צוחק) מה זה משנה?

רומן:         בכל מיני דרכים היתה יכולה להגיע. בכל מיני דרכים

המדובב:    אה, לך תוכיח

רומן:         תבין, בעדות מופיע שבן אדם שביצע רצח אף אחד לא ראה אותו בפנים. זה הכי מעניין. כולם ראו אותו מהגב. הוא היה הולך במסדרונות ומנגב ידיים על הקירות. זאת אומרת הוא ניגב באיזה מקום, נשאר דם. אני הולך, במקרה תופס, נו הסתובבתי, נגעתי בקיר, העברתי יד זהו. הדם נשאר. לקחתי כבל, על הכבל נשאר דם. אחרת היו לי בכל מקום טיפות דם של הילדה הזאת

[...]

רומן:         מכל מקרה לא אכפת לי. אני כבר אלך עד הסוף, יהיה מה שיהיה..." [ת/400, 163/06(1), עמ' 6-5].

 

           בהמשך אומר המערער באופן מפורש כי תוצאות הבדיקה אינן מדאיגות אותו:

               

"תראה, אני יודע שהבדיקה, כל המעבדות האלה, זה מדאיג אותי הכי פחות. הכי חשוב לי שהם ימצאו את המכנסיים שאין עליהם דם. זאת אומרת, אין עליהם הרבה דם. יכול להיות שיש שם איפה שהוא טיפה, שם ושם, שם. כן, זה עוד יכול להיות" [ת/401, מ"ט 165/06(5), עמ' 126; מיום 14.12.2006].

 

 

           עוד ניתן להבין מהשיחות עם ארתור כי המערער יידע את עורך דינו בדבר הראיות הפורנזיות שנאספו נגדו כביכול וכי התייעץ עמו בעניין זה במפגש שנערך ביניהם בטרם הודה בביצוע הרצח. ביום 17.12.2006 תיאר המערער באוזני ארתור את המפגש עם עורך דינו ואת תגובתו למציאת דמה של המנוחה כביכול על כבל החשמל:

 

"העו"ד אמר שטויות, הם משקרים. אני אומר אני לא יודע. אני אומר אני לא רצחתי אותה, אני אלך עד הסוף. הוא אומר נכון, נכון. ואז לאן שתוביל הדרך שם אני אהיה. אם תוביל לבית סוהר אז אהיה בבית סוהר, אם תוביל לחופש אז אהיה בחופש" [ת/401, מ"ט 165/06 (21), עמ' 42].

 

63.          המסקנה המתבקשת נוכח האמור היא כי המערער לא ראה בתוצאות המעבדה משום "סוף פסוק" ואף ניתן להיווכח במידה של אופטימיות שהפגין בשיחותיו עם ארתור, חרף קיומן כביכול. בפועל, המערער דבק בהכחשתו במהלך החקירה ובימים שלאחריה והציע לחוקרים הסברים באשר למציאת דמה של המנוחה כביכול על חפציו. כמו כן, למערער ניתנה הזדמנות להיוועץ בעורך דינו בנוגע לממצאים שנמצאו נגדו כביכול והוא אכן נועץ בו בפועל בעניין זה [השוו לעניין פילצה, פסקה 25; עניין מובארק, פסקה 108]. אומר כבר עתה כי לא מצאתי שזכות ההיוועצות שלו נפגעה כטענת ההגנה, סוגיה שארחיב על אודותיה להלן. במובן זה, היה בידי המערער לשקול את צעדיו בצורה מושכלת בטרם החליט להודות. משאלה הם פני הדברים, לא מצאתי כי תרגיל חקירה זה "שבר" את רצונו של המערער ולא היה בו כדי להפר, הלכה למעשה, את זכותו להימנע מהפללה עצמית. משכך, דוחה אני את טענת ההגנה כי תרגיל חקירה זה פוגם בקבילות ההודאות. 

 

64.          באשר לטענת המערער כי הוטעה לגבי ממצאי בדיקת הפוליגרף שביצע וכן לגבי "עדויות שנגבו";  הטענות הועלו בצורה לקונית ו"רזה" ביותר, אף מבלי שהובהר לאלה עדויות מתייחסת הטענה. לפיכך איני מוצא להידרש אליהן. עם זאת, אוסיף למען הסר ספק, כי לא התרשמתי שתרגיל החקירה בעניין תוצאות בדיקת הפוליגרף מצדיק את פסילת ההודאות.

 

ב. פגיעה בזכות ההיוועצות

 

65.          המערער טוען כי במהלך חקירותיו פעלו גורמי החקירה באמצעות המדובבים "להבאשת ריחו של הסנגור", לאמור: ערערו את אמונו בעורך דינו וניסו ליצור בו תחושה כי הסתמכות עליו עלולה להוביל לתוצאה משפטית קשה עבורו. נטען כי התבטאויות המדובבים והחוקרים בנוגע לעורך הדין פגעו בזכות ההיוועצות של המערער ולכן מחייבות את פסילת ההודאות. על פי הטענה, קיומה האפקטיבי של זכות ההיוועצות מותנה לא רק בעצם מתן האפשרות לחשוד להיפגש ולהתייעץ עם עורך דינו, אלא גם בהימנעות מפגיעה באמון השורר ביניהם.

 

66.          המשיבה טוענת כי המערער יוּדע בדבר זכותו לייצוג עם מעצרו וכי הלכה למעשה נפגש והתייעץ עם עורך דין פעמיים במהלך החקירות, בטרם הודה. כמו כן, היא מפנה לכך שהמערער לא טען בחקירותיו או בעדותו כי התבטאויות החוקרים והמדובבים הן שהובילו אותו להודות. היא מוסיפה כי קיימת התייחסות מועטה בלבד לעורך הדין בשיחות בין המערער לבין ארתור, ונראה כי מדובר בשיחות חולין שגרתיות העוסקות מטבע הדברים גם בעורכי הדין של העצורים. לבסוף היא טוענת כי אין כל אינדיקציה לכך שהמערער הושפע מהתבטאויות אלה או כי הן גרמו לערעור אמונו בעורך דינו. 

 

67.          בבית המשפט המחוזי לא טענה ההגנה לפסילת קבילות ההודאות מחמת התבטאויות מצד החוקרים או המדובבים בנוגע לעורך דינו של המערער, אלא נטען לפגיעה בזכות ההיוועצות כתוצאה מאי-ידוּע המערער בדבר זכותו זו. טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט בקובעו כי המערער "ידע גם ידע על זכותו להיוועץ עם עו"ד, כך גם זכה לייצוג על-ידי עו"ד למחרת היום בו נעצר, כל טרונייתו הינה על כך שעורך הדין שייצג אותו באותו שלב לא דיבר רוסית..." [עמ' 168 להכרעת הדין הראשונה]. הטענות לפגיעה בזכות ההיוועצות כתוצאה מכך שהמערער לא יוּדע בדבר זכויותיו ומכך שעורך הדין שייצג אותו אינו דובר את השפה הרוסית נזנחו בערעור ואינן עוד במחלוקת. בבחינת למעלה מן הצורך, הוסיף בית המשפט וקבע כי ארתור לא פגע בזכות ההיוועצות של המערער, שכן מעולם לא הניאו מלקבל את עצותיו או מלהיפגש עמו, אלא טען כי עורכי דין מהשורה הראשונה עדיפים על פני עמיתיהם מהסנגוריה הציבורית והציע למערער לשכור את שירותיו של עורך דין פרטי מוכר, הצעה שהמערער דחה. עוד יצוין כי בית המשפט ביקר בהכרעת הדין, כבדרך אגב, את הערתו של ראש צוות החקירה, יורם אזולאי (להלן: אזולאי), למערער במהלך החקירה, כי סנגורו אינו מעוניין בטובתו. נקבע כי הערה זו חרגה מהראוי ולא היה מקום להשמיעה. 

 

68.          דומה כי אין הכרח להרחיב את היריעה בדבר חשיבותה של זכות ההיוועצות בעורך דין בשיטתנו, שעליה אין חולק. אף על פי כן, מן הראוי לחזור על מושכלות ראשונים. זכות זו מעוגנת בהוראות חוק רבות, ואמנה להלן רק את חלקן: סעיפים 18-13 לחוק סדר הדין הפלילי; סעיפים 21, 28, 32 ו-35-34 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996; סעיף 8 לחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), התשל"ט-1979; סעיף 22 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961; וסעיף 2ב לחוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים), התשי"ח-1957. יש הסבורים שזכות זו קנתה לה מעמד חוקתי בהיותה נגזרת מכבודו של העצור ומחירותו [ראו: עניין אל עוקה, פסקה 10 לפסק דינו של השופט הנדל; הלכת יששכרוב, פסקה 20 והאסמכתאות המוזכרות שם; כן ראו: איתן מגן "הזכות לייצוג בפלילים" הפרקליט מד 243 (תשנ"ט) ופסקה 5 לחוות דעתי בעניין אלזם, המתייחסת למעמדה החוקתי של זכות ההיוועצות במשפט האמריקני]. גם אם זכות ההיוועצות אינה נכללת במעגל הפנימי הצר של הזכות החוקתית לכבוד האדם וחירותו, נקבע כי, לכל הפחות, התחזק מעמדה בהשראתם של חוקי היסוד [עניין אל עוקה, פסקה 10 לפסק דינו של השופט הנדל]. בעניין אבו עצא הדגשתי כי זכות ההיוועצות היא "המפתח להגשמת יתר זכויותיו של החשוד והנאשם בהליך הפלילי שכן [...] מטרתו של המפגש עם עורך הדין היא לאפשר היוועצות המעמידה את הנחקר על מלוא זכויותיו ומאפשרת פיקוח על אופן ניהול החקירה בזמן אמת. זכות ההיוועצות היא בריח התיכון ותנאי בלעדיו אין לשם הגשמת מכלול זכויות החשוד והנאשם בהליך הפלילי" [פסקה 108]. אכן, "זכותו של עצור להיפגש עם עורך-דין זכות יסוד היא לו" [בג"ץ 3412/91 סופיאן נ' מפקד כוחות צה"ל, פ"ד מז(2) 843, 847 (1993)]. תפקידה הוא, בין השאר, למנוע פגיעה בהליך הוגן מחמת היעדר הבנה מצד החשוד בשל רזי ההליך ולצמצם את פער הכוחות המובנה הקיים בינו לבין חוקריו [ראו גם חוות דעתי בעניין אלזם, פסקאות 6-4; ובעניין אל עוקה, פסקאות 5-4].

 

69.          פעולות שעניינן השחרת שמו של עורך הדין בעיניו של החשוד הוכרו בפסיקתו של בית משפט זה ככאלה שעשויות להוביל לפגיעה בזכות ההיוועצות, וכפועל יוצא מכך להוביל לפסילת קבילות ההודאה שמסר החשוד בעטיין. בעניין אלזם נקבע בדעת רוב כי פעילות המדובבים היא שגרמה לנאשם לוותר על זכות השתיקה שלו ולהודות בניגוד לעצה מפורשת שקיבל מסנגורו. באותו המקרה שידלו המדובבים באופן שיטתי את הנאשם לוותר על זכות השתיקה שלו, הטילו דופי ביושרו המקצועי של סנגורו, גרמו לו לפקפק בעצותיו ואף שכנעו אותו לפטרו. במקביל, השיאו לו עצות "משפטיות" תוך הצגה מוטעית של הדברים ופיתוח תלות שלו בהם. השופטת חיות, שלפסק דינה הצטרפתי, קבעה כי הודאותיו של הנאשם הן תוצאה ישירה של תחבולות המדובבים, אשר פגעו בצורה קשה וממשית בזכותו להיוועץ בעורך דין ובזכות השתיקה, וכי אלמלא הן, ספק רב אם היה מודה [פסקאות 9-4 לפסק דינה של השופטת חיות; כן ראו פסקאות 7-4 לחוות דעתי באותו עניין]. גם בעניין אל עוקה פסל בית המשפט הודאתו של נאשם בשל שלילת זכות ההיוועצות שלו, בין היתר על רקע השחרתה של עורכת דינו. במקרה זה מנעו החוקרים מהנאשם להיפגש עם עורכת דינו, חרף בקשותיו החוזרות ונשנות להיפגש עמה, תוך שהכפישו אותה באוזניו כמי שלא ניתן לסמוך עליה ושכל עניינה בכספו. התנהלות זו בשילוב לחצים נוספים ואיומים שהושמעו באוזני הנאשם, שבעטיים הודה לבסוף, הובילו את בית המשפט לקבוע כי זכותו להליך הוגן נפגעה באורח מהותי [פסקאות 12-7 לפסק דינו של השופט הנדל].

 

70.          בענייננו, מתעוררת אי-נוחות למקרא התבטאויות מסוימות של ארתור באוזני המערער בנוגע לעורכי דין מטעם הסנגוריה הציבורית ככלל, ועורך הדין שייצג אותו בפרט. מטיעוני ההגנה עולה כי השניים טעו לחשוב שעורך הדין שייצג את המערער בשעתו הוא סנגור ציבורי, כשבפועל יוצג על ידי עורך דין פרטי (עו"ד אריה הרמלין). דוגמה לסגנון התבטאותו של ארתור ניתן למצוא בדברים שלהלן:

 

"אל תסמוך על עו"ד. תיזהר, פה אפשר לקנות אותם בקלות, תיזהר. יש הרבה כאלה שאפשר לקנות אותם. אילו הוא היה לא בחינם אז אפשר היה לסמוך עליו, אבל אלה לך תדע הם עו"ד כאלה... הם מוכנים לעשות כל דבר בשביל הקריירה שלהם" [ת/401א, מ"ט 165/06 (19), עמ' 6 מיום 17.12.2006]. 

 

           ובהמשך:

 

"תראה, עורך הדין הזה הוא מסוכן בגלל שהוא זה, לא... לא פרטי, בגלל שהוא סניגור ציבורי. הם (קללה) יכולים למכור אותך בשתי שניות, תיזהר ממנו. זה טוב שהוא מעדכן אותך מה ומו, מעלה לך מצב רוח. זה טוב מאוד. אבל בכל זאת, תשים לב ותיזהר, הבנת?" [שם, עמ' 35]. 

 

71.          ואולם, איני סבור כי התבטאויות אלה הפרו את זכות ההיוועצות של המערער או שהן מצדיקות את פסילת הודאותיו. ראשית, עוצמתן של התבטאויות אלה לא היתה גדולה. מבלי להקל ראש בצורך להוקיע התנהלות זאת, הרי שעל פי רוב התבטאויותיו של ארתור נשאו אופי כללי ולא התייחסו בצורה קונקרטית לעורך הדין שייצג את המערער או לעצותיו. כפי שבית המשפט המחוזי קבע, ארתור לא ניסה להניא את המערער מלהיפגש עם סנגורו או מלקבל את עצותיו. אזהרותיו היו כאמור כלליות ונגעו לסנגורים הציבוריים ככלל. גם לא ניתן לומר כי נושא זה תפס "נפח" כה משמעותי בשיחות הארוכות שהשניים ניהלו [ראו והשוו: ע"פ 8743/09 מנקין נ' מדינת ישראל, פסקאות 10, 19 (13.2.2013) (להלן: עניין מנקין); גם בעניין מנקין טען המערער כי המדובבים השמיצו את עורך דינו, והפנה בעניין זה למספר משפטים בודדים שאמרו מתוך שעות של שיחות שהתנהלו ביניהם. נקבע כי משפטים בודדים אלו הם תשובות שניתנו למערער לאחר שהתלונן מיוזמתו נגד עורך דינו בפני המדובבים, ואינם בבחינת ניסיון לפגוע בזכות הייצוג שלו]. מקובלת עלי טענת המשיבה בהקשר זה כי מדובר בשיחות חולין שגרתיות בין עצורים, שבמסגרתן עלה הנושא מעת לעת מטבע הדברים. לשיטתי, קשה לראות בכך ניסיון ממשי מצד המדובב לתקוע טריז בין המערער לבין סניגורו; בוודאי שאין מקום להשוות זאת ל"מכבש" הלחצים שהפעילו המדובבים על אלזם. בעניינו של אלזם פעלו המדובבים בלהיטות רבה ובאופן שיטתי ושידלוהו למסור גרסה בניגוד להנחיות סנגורו, תוך שהם גורמים לו לפקפק בעצותיו ולחוש כי ננטש על ידו. במקביל, פעלו לשכנעו כי מוטב לו לוותר על זכות השתיקה משום שהדבר יקנה לו יתרון בחקירה וכי יינתן לכך ביטוי בעונש. לא זו התמונה שעולה מהראיות בענייננו. כך גם אין להשוות את המקרה שלפנינו לנסיבותיו של עניין אל עוקה. שם נקטו החוקרים במספר אמצעים מלבד הכפשת עורכת הדין, ובכלל זה מנעו מאל עוקה להיפגש עם עורכת דינו חרף בקשותיו החוזרות ונקטו באיומים בוטים לפיהם יערבו את השב"כ בחקירה ויעצרו את בני משפחתו.

          

             שנית, לא התרשמתי כי התנהלותו של ארתור השפיעה על מתן ההודאות, אף זאת בשונה מנסיבות עניין אלזם ועניין אל עוקה [השוו גם לעניין מובארק, פסקאות 73-64]. על כך מעידה בראש ובראשונה העובדה שהמערער לא טען בחקירותיו או בעדותו כי התבטאויותיו "המשחירות" של ארתור הניעוהו, במידה כלשהי, להודות במיוחס לו, מה שגורע באורח ממשי ממהימנותה של טענה זו. יתרה מזאת, צודקת המשיבה בטענתה כי בחומר הראיות אין כל אינדיקציה לכך שהמערער הושפע מאמירותיו של ארתור עד כדי כך שלא נשמע לעצות עורך דינו או כי היה בהן כדי לערער באופן מהותי את אמונו בעורך הדין. באחת מהשיחות אמנם ציין המערער כי מדובר ב"עורך דין של המדינה, הוא יעשה, אבל הוא לא יקרע את התחת בשבילי", אך באותה הנשימה גם אמר כי "הוא בחור כבר זקן, הוא לא טיפש, רואים, הוא יודע הרבה, אני חושב שהוא יסתדר לבד" [ת/401, מ"ט 165/05 (16), עמ' 36-35, מיום 16.12.2006]. זאת ועוד, המערער לא רק שלא הושפע מאמירותיו של ארתור, אלא שדחה את הצעתו לשכור את שירותיו של עורך דין פרטי מן הטעם שאין ביכולתו לממן זאת, וציין כי אם עורך הדין לא יתאמץ עבורו, יפנה בבקשה להחליפו. מעבר לכך, כפי שעולה מדיווחיו לארתור, המערער נפגש עם עורך הדין בטרם הודה, נועץ בו כיצד להתמודד עם הראיות נגדו ויישם את עצותיו בפועל. כמו כן, מהשיחות עולה כי עורך הדין סיפק לו את הקשר הנחוץ עם העולם החיצון ועם משפחתו ואף יידע אותו בדבר התמיכה לה הוא זוכה בכלי התקשורת, מה שהוביל לכך שהמערער שב מעודד מהפגישות עמו כעולה מהשיחות עם ארתור [ראו: ת/401, מ"ט 165/05 (19), עמ' 35-30 מיום 17.12.2006]. בנסיבות אלה, אין מקום לקבוע כי היה בהתבטאויותיו של ארתור כדי להשליך על מסירת ההודאות ולפיכך גם טענה זו דינה להידחות.

 

72.          אשר להתבטאויות מצד החוקרים; ההגנה מפנה בעניין זה לדברים שאמר אזולאי למערער בחקירה מיום 21.12.2006, לפיהם הסנגור "לא מעניין אותו רומן, מעניין אותו רק הכותרת בעיתון" [ת/29, מ"ט 120/06(1), עמ' 42], וכן "אתה חושב שהעורך דין אכפת לו מרומן? לא מעניין אותו רומן. עורך דין... כסף, זה מה רוצה העורך דין מרומן, שום דבר אחר" [שם, עמ' 115]. עוד היא מפנה לניסיונות של אזולאי מיום 22.12.2006 לברר עם המערער מה ייעץ לו הסנגור ומה מסר לו המערער. אין ספק שהתבטאויותיו של אזולאי אינן ראויות בעליל וניסיונותיו לברר פרטים המצויים בתחום החיסיון שבין עורך הדין לבין הלקוח ראויים לכל גנאי. יש לשוב ולחדד כי אל להם לחוקרים להתערב במרחב האמון שבין המערער לבין סנגורו [ראו בהקשר זה דבריי בעניין מנקין (לפיהם "אל להם למדובבים, כמו גם לחוקרים עצמם, לחדור למתחם יחסי עורך הדין ולקוחו"); ודבריי בעניין אבו עצא, פסקה 151]. בלעדי אמון זה עלולה להיפגע יכולתו של החשוד להתגונן באופן אפקטיבי מפני החשדות המיוחסים לו,  וקיומו של הליך פלילי הוגן עלול להיות מסוכל. עם זאת, התנהלותו המתוארת של אזולאי התרחשה לאחר שהמערער הודה ברצח ושחזר את ביצועו, ומכאן שלא יכולה היתה להיות לה כל השפעה על בחירתו להודות. טענת ההגנה כי התנהלות זאת מלמדת על "רוח המפקד" בחקירה וכי היא מספקת הסבר ל"הסתה השיטתית" כביכול שהסית ארתור את המערער נגד סנגורו, דינה להידחות מן הטעמים שפירטתי לעיל.

 

ג. פיתוי והשאה

 

73.          המערער טוען כי החוקרים, בעיקר באמצעות ארתור, הפעילו עליו אמצעי פיתוי, השאה והטעיה פסולים ובכך גרמו לו להודות שלא מרצונו החופשי. לדבריו, ארתור והחוקרים ניסו לגרום לו להכיר ביתרונותיה של הודאה, תוך שהם מטעים אותו לחשוב כי תהיה לכך השלכה על סוג העבירה שבה יואשם – רצח או הריגה – ועל העונש. השפעת לחצים אלו הועצמה על ידי הצגתו של ארתור כבקיא ובעל ניסיון בחיים העברייניים ולנוכח התבטאויותיו השליליות ביחס לעורך דינו של המערער. עוד נטען כי אמנם בעבר לא נפסלו הודאות כתוצאה מאמצעי פיתוי והשאה שננקטו על ידי מדובבים, אך הגיעה העת לעיין מחדש בהלכה זו. על פי הטענה, השימוש במדובבים בהקשר זה עלול לאפשר למשטרה לעקוף את האיסור על השימוש באמצעים אלו, מה עוד שהשפעתם זהה לזו שבהפעלת אמצעי פיתוי והשאה על ידי החוקרים עצמם.

 

74.          במענה לטענה זו, מדגישה המשיבה כי בין אם ארתור פעל בשליחות החוקרים ובין שלא, הרי שהוא נתפס בעיני המערער כשותף לתא ולא כמי שבקיא בחוק ובמשפט באופן רשמי או כמי שמייצג את הרשות בדבריו. המשיבה מוסיפה וטוענת כי השיחות בין השניים התאפיינו ביחסים חבריים, כאשר פעמים רבות המערער הוא זה שביקש להתייעץ עם ארתור לגבי מצבו, אך במקביל לא התבטל בפניו וניתח את מצבו גם בצורה עצמאית. עוד נטען כי ארתור לא לחץ על המערער להודות, אלא להיפך: ארתור חזר וציין לפני המערער כי אל לו להודות ברצח אם לא ביצע אותו. אשר לחוקרים, גורסת המשיבה כי מדובר באמירות כלליות בלבד שאינן עולות כדי אמצעי פסול מסוג פיתוי והשאה. לטענתה, החוקרים לא הציעו או הבטיחו למערער דבר בתמורה להודאתו, בוודאי שלא בצורה ממשית ומוחשית כנדרש בפסיקה כתנאי לפסילת ההודאה.

 

75.          בית המשפט המחוזי התרשם כי בתא המעצר שררה אווירה חברית ונינוחה, שיש בה כדי להצדיק דחיית כל טענה לפיה ארתור גרם למערער להודות לפניו. עוד נקבע כי ארתור לא נקט באמצעים הפוגעים בזכויות היסוד של המערער. אמנם לעיתים ארתור ייעץ למערער תוך שהוא מתחזה לדורש בטובתו, ברם עצותיו ניתנו לאחר שקיבל את העובדות הרלוונטיות מפי המערער, וניתוחיו לעניין מצבו המשפטי לא נערכו בדרכי פיתוי או השאה ולא היו מנותקים מהאמת. עוד נקבע כי במרבית השיחות היה זה המערער שפנה מיוזמתו לארתור וביקש את חוות דעתו לגבי מצבו. ארתור, מצדו, הותיר למערער מרחב בחירה בעניין הודאה אפשרית ואף ניסה לשכנעו שלא להודות ברצח שלא ביצע, בטענה שהודאת שווא לא תועיל לו. כמו כן, הציע למערער לנתב את טענותיו לכיוון הריגה על פני רצח בכוונה תחילה לשם הקלה בעונשו, אך זאת רק בהנחה שהמערער אינו חף מפשע. בית המשפט מצא כי התנהלותו של ארתור היתה בבחינת "דיבוב כהוויתו כנדרש וכצריך" וכי לא היה בכך כדי לפגוע באוטונומיית הרצון של המערער. גם באשר לחוקרים, קבע בית המשפט כי התנהלותם לא כללה שימוש באמצעי פיתוי והשאה פסולים הואיל ולא הבטיחו למערער תמורה של ממש עבור הודאה במעשה, כגון אישום קל יותר או עונש מקל. גם כשנאמר לו כי כדאי לו להודות לאור תוצאות ההודאה, בדגש על ההבדל בין עבירת הרצח לבין עבירת ההריגה, הוטעם לפניו כי בית המשפט הוא שיחליט בדבר העונש.

 

76.          תחילה יש להבהיר כי הטענות שהועלו בהקשר זה אינן יכולות להשליך על ההודאה שמסר המערער למדובב ארתור. הבטחות, פיתויים או מצגים מטעים לעניין המצב המשפטי, ככל שהיו, אינם יכולים להסביר את החלטת המערער לחשוף את מעורבותו ברצח לפני המדובב, שאין לו את הכוח לקיים הבטחות מהסוג הנטען, כגון אישום בעבירה קלה יותר או הקלה בעונש. ובמילותיו של השופט לוי, היפות לענייננו:

 

"כזכור, נטען כי במהלך חקירתו הונח לפתחו של אלזם פיתוי – הבטחה להמרת עבירת הרצח שיוחסה לו בעבירה קלה יותר והקלה בעונש – ועקב כך אין לומר כי הודאתו היתה חופשית ומרצון. כבר בפתח הדיון ייאמר, כי טענה זו רלוונטית ביחס להודאות שנמסרו לחוקרים, ולא ביחס להתוודות בפני המדובבים. שהרי משסבר אלזם כי המדובבים הם עצורים שמצבם ומעמדם זהה לשלו, ברור כי לא הייתה להם – מבחינתו – יכולת להבטיחו דבר [...] טענת הפיתוי וההשאה רלוונטית, אפוא, רק במישור ההודאה שמסר אלזם לחוקרים, אולם משקבענו כי שאלת קבילותה של הודאה זו אינה טעונה הכרעה במקרה שבפנינו, מתייתר הצורך לדון בטענה זו" [עניין אלזם, פסקה 27 לפסק דינו של השופט לוי].

 

           אטעים כי אין חולק שהמערער ראה בארתור עצור כמותו, שותף לתא, ולא חשד כי מדובר באיש מרות או כי הוא משתף פעולה עם המשטרה [ראו גם עניין אבו עצא, פסקה 150].

 

77.          עיון בתמלילים מלמד כי במהלך השיחות בתא המעצר, התייחס ארתור לא פעם למצבו הראייתי העגום של המערער וכן הציע לו מספר פעמים לקחת על עצמו את האחריות לעבירה של הריגה במקום לעבירה של רצח, תוך שהסביר לו כי קיים פער ענישה בין העבירות. ארתור העריך באוזני המערער כי במקרה כזה, הוא צפוי לעונש בן שש או שבע שנים בלבד:

 

"אם אתה לא עשית את זה לא יכניסו אותך לכלא, יחפשו אותו. אבל אם בכל זאת אתה עשית את זה הם בכל מקרה יגיעו אליך, אבל אחר כך, אחר כך יהיה לך מאוד.. מה זאת אומרת? לא תהיה לך אפשרות לקבל הריגה ללא כוונה תחילה. אתה תקבל את כל הסעיפים."  [ת/401א, מ"ט 165/06(15), עמ' 43, 16.12.2006].

 

           ובהמשך:

 

"תקשיב, הריגה, אם תהיה לך הריגה, אתה תשב שש-שבע שנים והולך הביתה, במקרה ואתה מקבל עשר. אם אתה שתים-עשרה, אתה תשב שמונה וחצי, הבנת? זה העניין. ואם אתה לא תעשה את זה, אתה יכול לפספס את הכול ולקבל מאסר עולם, ואח"כ אף אחד לא ייתן לך שום הריגה, אתה תשב" [שם, עמ' 44].

 

           הוא גם יידע את המערער בדבר קיומו של "בונוס" – קיצור מנהלי של העונש, והבטיח לו כי "אם ילך על הריגה" וככל שהם ישהו באותו בית סוהר, הוא ידאג לו לתנאים מצוינים, יסדר לו עבודה בבית הכלא והוא "יחיה כמו מלך" [ת/401, מ"ט 165/06(11), עמ' 47-45, 15.12.2006].

 

78.          ואולם, התבטאויות כדוגמת אלה משקפות תמונה חלקית בלבד של הדינמיקה שנרקמה בין השניים. כפי שבית המשפט המחוזי קבע, במהלך שיחותיהם הפציר ארתור במערער לא אחת, שלא להודות במעשה אם לא ביצע אותו. גם כאשר העלה את האפשרות שהמערער יודה בעבירה של הריגה, לרוב הדבר נעשה מתוך הנחה מצדו כי המערער אכן ביצע את המיוחס לו (כפי שניתן להתרשם גם מהציטוט שלעיל). כאשר המערער התבטא באופן שניתן להבין ממנו כי הוא מוכן לקחת על עצמו דבר שלא ביצע, "כדי להיפטר מזה", ניסה ארתור להניא אותו מכך: "לא, לא, לא. אתה לא צריך להיפטר אם אתה לא עשית את זה. אתה מבין?" [ת/401, מ"ט 165/06 (10), עמ' 118, 15.12.2006]. כשהמערער עדכן את ארתור ביום 18.12.2006 כי אמר לחוקרים שיתכן שביצע את הרצח במצב של "אפקט" ושכח מכך, ארתור היה נרעש, כינה אותו "דפוק סופני" ו"טיפש" ואמר לו שהוא עלול "להפיל את עצמו" [ת/401א, מ"ט 165/06(26), עמ' 9-6, 18.12.2006]. בהזדמנויות אחרות הדגיש באוזני המערער כי הוא עצמו לא היה מודה, גם אם היו מציגים לו ראיות מוצקות להוכחת אשמתו, שכן להודות "זה לא האופי שלי... זה לא לרוחי" [ת/401, מ"ט 165/06(15), עמ' 53, ראו גם עמ' 57-58, 16.12.2006]. ארתור הדגיש כי ההחלטה אם להודות צריכה להתקבל על ידי המערער עצמו ואין ביכולתו לקבל אותה עבורו:

 

"א: מה יש לך? .. תחשוב בצורה נכונה וזה הכל..

ר: איך?

א: איך? איך? תחשוב בעצמך. אני לא יכול לגלות לך מה. מה לעשות, אלה השנים שלך, שלך, שלך,

ר: אני מבין את זה מצויין.

א: אלה החיים שלך, החיים שלך. אני לא יכול להגיד לך לעשות משהו. אני למשל, אם איך שאתה היית עושה, אני הייתי עושה את זה. איך אתה יכול לעשות את זה, זה אתה, אתה מבין? לי אין אף אחד, אני גרוש, אין לי אף אחד, אתה מבין? ומה שאני רוצה להחליט ביני לבין עצמי, אני אחליט לעצמי, ומה שאני אעשה, זה אני, אתה זה אתה" [ת/401א, מ"ט 165/06(25), עמ' 14, 18.12.2006].

 

           לעיתים אף ביקש מהמערער שלא יספר לו אם רצח את המנוחה: 

 

"וזה שאתה אומר שאתה לא הרגת.. זה עוד הפעם אני אומר לך, אתה לא צריך להגיד לי את זה, זה שלך אם אתה עשית את זה או שלא עשית את זה, אתה מבין? אתה צריך לחיות עם זה, לא אני. ... תקשיב זה לא מעניין אותי.. מה אתה עשית.. אני פשוט איך שהוא מנסה.." [שם, קובץ 2, עמ' 4].

 

           חופש הבחירה שהותיר ארתור למערער בעניין זה ניכר אף דקות מספר לפני שהמערער החליט לחשוף לפניו את מעורבותו ברצח:  

"מ: אני אשב לידך ואני מה רוצה לומר לך, תראה, אם תצליח לצאת מזה מה טוב, ואם לא תצליח במשחק שלך אז..

ר.ז: אז מה, להודות?

מ: אני לא אמרתי לך להודות. לך עד הסוף. אני גם ככה הבנתי מזמן הכול. אני הבנתי את הכל מהתחלה" [ת/401א, מ"ט 165/06(26), עמ' 18, 18.12.2006].

         

בנסיבות אלה, מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי ארתור הותיר למערער מרחב בחירה אם להודות במיוחס לו בחקירה (כמו-גם לפניו) ולא הסיג את גבולות אוטונומיית הרצון שלו, נשענת לדעתי על אדנים מוצקים ואין עילה להתערב בה. לא ניתן, לעניין זה, לבודד התבטאות כזו או אחרת של ארתור מבלי להתחקות אחר מכלול השיחות בין השניים. לכך מתווספת קביעתו של בית המשפט, שגם בה איני מוצא להתערב, כי האווירה ששררה בתא היתה חברית ונינוחה וכי המערער הוא זה אשר ביקש פעמים רבות להתייעץ עם ארתור ולשקול עמו אפשרויות פעולה שייטיבו את מצבו [השוו לעניין מנקין, פסקה 18]. זהו ללא ספק הרושם שעולה מקריאת תמלול השיחות במהלך ימי הדיבוב.

 

79.          טוענת ההגנה כי פעולותיו של המדובב נעשו כחלק בלתי נפרד מהחקירה וכי התנהלות זאת מאפשרת לחוקרים לעקוף את האיסור להפעיל בעצמם אמצעי פיתוי והשאה. לשיטתה, השפעתו של אמצעי פסול זה, כשהוא מופעל על ידי המדובב, זהה להשפעה שיש לו כשהחוקרים נוקטים בו בעצמם. מסכים אני כי אין לאפשר למשטרה להשתמש במדובבים כערוץ לעקיפת האיסורים המוטלים על החוקרים עצמם. מובן כי התנהלות זו עלולה לרוקן מתוכן את הגבול שאנו מבקשים לשרטט בין אמצעי חקירה נסבל לבין אמצעי חקירה פסול. יותר מכך, פעילות המדובבים גופה, הגם שאין בה כשלעצמה פסול אינהרנטי, צריך שתהא כפופה למגבלות ולסייגים, פן תפגענה זכויות היסוד של החשוד. בצד זאת, איני סבור שניתן לקבוע כי ככלל ובמקרה הקונקרטי שלפני, השפעתם של דברי פיתוי והשאה המושמעים מפיו של מדובב, שקולה להשפעה שעשויה להיות לדברים אלו כאשר הם מגיעים מפיהם של החוקרים. החוקרים נתפסים בעיני החשוד כמי שמייצגים באופן רשמי את רשויות אכיפת החוק, בעוד שהמדובב נתפס כשותף לתא, עצור ככל העצורים, אף אם הוא מתיימר להציג עצמו כעתיר ניסיון בעולם העברייני (אלא אם החשוד מאמין כי המדובב משתף פעולה עם המשטרה). משכך, לדבריהם המפתים והמשיאים של החוקרים עשויים להתלוות תוקף, משקל ועוצמה גדולים לאין ערוך מאלו של המדובב, ופוטנציאל הפגיעה הטמון בהם ביחס לאוטונומיית הרצון של החשוד הוא על פניו גדול יותר [עם זאת, ראו הערתה של השופטת חיות בעניין אלזם, פסקה 7, כי סיכון גדול יותר נשקף דווקא מהמדובבים במקרים מסוימים]. אין בכך כמובן כדי לקבוע כי אמצעי פיתוי והשאה מצד המדובבים אינם יכולים להביא לפסילת הודאה, כל אימת  שיש בהם כדי לחתור תחת זכויות היסוד של החשוד; אלא שיש להביא בחשבון את ההבדל הנזכר בין המדובבים לחוקרים, בבואנו לבחון התבטאויות מפתות ומשיאות המופנות כלפי החשוד, הכל בהתאם לנסיבות העניין.

 

           מכל מקום, כאמור לעיל, לא מצאתי כי ארתור עשה שימוש באמצעי פיתוי והשאה פסולים כלפי המערער ולפיכך לטענה זו ממילא אין רלוונטיות רבה לענייננו.

 

80.          ועתה לאמרותיהם של החוקרים; ההגנה מפנה למספר התבטאויות של החוקרים מימים 18.12.2006 - 19.12.2006, במסגרתן נאמר למערער כי אם יספר מה קרה, יוכלו החוקרים "לעזור" לו "אולי קצת" או "טיפה", תוך שצוין קיומו של הבדל בין רצח להריגה, מבלי לציין את פער הענישה בין העבירות: 

 

"רומן: כל מה שהיה אני סיפרתי

יוסי: אז תספר כמו שצריך, לא מה שהיה

יעקב: תשמע..

רומן: אני סיפרתי הכל כמו שצריך

יוסי: לא, אתה משקר מהתחלה ועד הסוף

יעקב: אם תספר לנו מה היה שם באמת, אולי אנחנו יכולים טיפה לעזור לך... תבין יש הבדל בין רצח לבין הריגה בדברים... אם נגיד מישהו בא הקניט אותך, אמר לך משהו, העליבה אותך... עצבנה אותך משהו.. ואתה בגלל זה השתגעת, תפסת שיגעון והרגת את הילדה, תגיד! אז אנחנו יכולים קצת לעזור לך

רומן: אני לא הרגתי את הילדה

יעקב: אז אתה מבין... אנחנו אולי יכולים לעזור לך קצת עם הסיפור הזה..

רומן: אני לא הרגתי את הילדה

...

יעקב: אם תספר את האמת, אולי אנחנו יכולים לעזור לך, אתה כל הזמן משקר! אתה כל הזמן מסתיר דברים!" [ת/443, מ"ט 168/06, עמ' 29-27].

 

           כמו כן, נאמר למערער כי העונש תלוי בנסיבות:

 

"ר: אני בטוח שלא עשיתי את זה אני יודע איזה עונש יכול להיות על זה אבל אני יודע, כשאתם תקבלו הכל.

ס: העונש שונה תלוי נסיבות אתה מבין. נסיבות כל בית משפט מקבל, אין בית משפט כזה רק יכול להיות בסוריה באיזה מקום.

ר: אני מבין מצוין.

ס: כל הנסיבות צריכות להיות להתקבל ובשביל לקבל אותם צריך לקבל גרסה. אתה לא מוסר גרסה" [ת/184, עמ' 13].

 

           נרמז לו כי תוצאתה של הודאה היא הורדה בעונש וכי אין להניח שעל עבירה של רצח ייגזר בהכרח עונש של מאסר עולם:

 

"החוקר: הבנת אותי? נכון להיום, ההזדמנות שלך, ההזדמנות שלך, כן? היא למסור לנו מה התרחש, כדי שזה ייראה כהודאה. ואת זה, עוד בשלב הזה אני יכול לעשות לך. אתה מבין? אבל בשלב הבא זו כבר לא תהיה הודאה.

רומן: אני מבין אותך.

החוקר: אתה מבין?

רומן: אני מבין

החוקר: אתה יודע מה התוצאות של ההודאה.

רומן: אני מבין זאת היטב.

החוקר: הן אותו דבר ברוסיה, הן אותו דבר באוקראינה, הן אותו דבר בישראל.

רומן: הורדת עונש. את זה אני שמעתי, אבל העניין הוא שאני לא רצחתי...

החוקר: ובכן, ההודאה, רומן, הקשיב לי טוב. אל תגיד מילים מיותרות שאתה יודע שאתה עכשיו משקר. אתה מבין... אתה משקר ומסתכל בעיניי...

...

רומן: אתה חושב שאילו הייתי רוצח את הילדה הייתי לוקח על עצמי מאסר עולם? הייתי מודה.

החוקר: אל תחליט במקום בית משפט, אל תחליט במקום בית משפט האם זה יהיה מאסר עולם... זו ספקולציה.

רומן: לא, זו לא ספקולציה. על רצח נותנים מאסר עולם, אבל אני לא רצחתי.

החוקר: רומה, רומה המעגל נסגר" [נ/55, מ"ט 172/06, עמ' 4-3].

 

           בהמשך אותה החקירה, לאחר שהמערער הודה ולפני היציאה לשחזור, אמר לו אזולאי במפורש כי יתחשבו בהודאה ובשיתוף הפעולה מצדו:

 

"רומן: כמה אפשר לקבל עבור זה?

חוקר א': מה? לקבל מה?

רומן: כמה אפשר לקבל עבור מה שעשיתי?

חוקר א': תראה, אני אתן לך תשובה המדויקת ביותר: הכול תלוי בדבר אחד – עד כמה תמשיך לשתף פעולה עם החקירה. אתה מבין, מה שדיברנו זה עוד לא הסוף. אנחנו צריכים לסיים איתך כל פעולות החקירה. אם אתה החל מרגע זה עד שסיפרת, תמשיך לשתף פעולה איתנו, לא להטעות אותנו ולשלוח אותנו להסתובב... דבר אחד אני יכול להגיד לך עכשיו: בזה יתחשבו. אל תצפה ממני לתשובות ספקולטיביות. זה עניין של בית משפט ואני לא שופט. אתה הבנת?

רומן: כלומר יתחשבו בזה.

חוקר א': בהודאה שלך ושיתוף פעולה עם החקירה יתחשבו..." [שם, עמ' 112-111].

 

 

81.          לשיטתי, התבטאויות אלה, במיוחד התבטאויותיהם של יעקב ואזולאי, בהקשר שבו נאמרו – בחשד לביצוע עבירת רצח שדינה עונש מאסר עולם חובה וכאשר הסיכוי שתתקבל טענת קנטור בנסיבות הוא נמוך ביותר על פניו – הן מטעות וגבוליות ומוטב היה אם לא היו נאמרות. כפי שהטעמתי בעניין אבו עצא, אין לקבל מצב דברים שבו משיאים החוקרים עצות משפטיות לנחקר:

 

"תפקידו של החוקר אינו כולל מתן ייעוץ משפטי לנחקר, ודאי שלא ייעוץ משפטי מטעה ומוטב לו לחוקר כי לא יחדור למתחם הייעוץ המשפטי השמור ליחסי עורך דין-לקוח בלבד. תפקידו של החוקר לחקור ולחשוף עובדות ולא לעסוק בפרשנות המשפטית של המסכת העובדתית, פעולה שמטבעה שמורה לייעוץ משפטי שניתן לנחקר על ידי סנגורו" [פסקה 81].

 

           אכן, אין להשלים עם התנהלות שבמסגרתה מציגים החוקרים לנאשם מצג מטעה שלפיו ביכולתם "לעזור" לו או שבית המשפט יתחשב בשיתוף הפעולה מצידו. מעבר להטעיה הטמונה באמירות אלה, הרי שיש בהן משום חדירה של החוקרים לתחום לא להם. איני שולל כי להתנהלות זו היתה השפעה מסוימת על בחירתו של המערער להודות במיוחס לו. יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי אמרותיהם של החוקרים בענייננו מחייבות את הצעד הדרמטי של פסילת קבילות ההודאות, אלא שיינתן להן ביטוי במישור משקל, כפי שיפורט בהמשך. מספר נימוקים הובילו אותי למסקנה זאת: ראשית, ההתבטאות האחרונה – זו של אזולאי – לפיה יתחשבו במערער אם יוסיף לשתף פעולה עם החוקרים, נאמרה לאחר שהמערער כבר מסר את הודאתו הראשונה בחקירה (אך בטרם שחזר את הרצח). שנית, למרות ההטעיה הטמונה באמרות החוקרים, הרי שבסופו של דבר הן נאמרו בצורה כללית בלבד, מבלי שניתנה למערער הבטחה לתמורה קונקרטית או לטובת הנאה של ממש. לא התרשמתי כי ההבטחות הגיעו כדי שלילת יכולתו של המערער לשמור על זכות השתיקה. כידוע, על פי הפסיקה, אמצעי פיתוי והשאה ייחשבו לפסולים ובלבד שכללו הבטחה למתן טובת הנאה ממשית ומוחשית ופגעו בחיסיון מפני הפללה עצמית:

 

"פיתוי או השאה בהקשר זה, משמעותם היא הבטחת טובת הנאה ממשית ומוחשית לנחקר, 'תמורת' הוויתור על זכותו לחיסיון מפני הפללה עצמית...

...

מטבע הדברים, שאין המדובר כאן בהבטחה "סתם" אלא, בהבטחה שעוצמת הפיתוי או ההשאה הטמונים בה "משבשים" את יכולת הבחירה של הנחקר, ומקימים את אותו החשש של אמירת כזב, המשמש טעם ונימוק לפסילתה של הודיה..." [קדמי, עמ' 80; ראו גם עניין מנצור, פסקה 6; עניין סנקר, פסקה 13].

 

           ובהמשך מוסיף קדמי:

 

"הבטחות הבאות בגדר פיתוי והשאה, כאשר המדובר באיש מרות, הינן, בדרך כלל, כאלו המתייחסות ל"שחרור בערובה" או ל"הקלה ממשית במשפט". הבטחה לחשוד, כי אם ימסור הודיה ישוחרר בערובה, ואם לאו ייעצר עד אין סוף – מהווה פיתוי פסול ופוסל; הבטחה כי ייטיבו עמו במשפט, אם על דרך של אישום קל יותר או על דרך של בקשת עונש מקל מרחיק לכת – מהווה השאה פסולה ופוסלת" [קדמי, עמ' 81].

 

           שלישית, למערער ניתנה הזדמנות להיוועץ בעורך דין עוד בטרם הודה בחקירה. חזקה כי עורך הדין הציג לו את המצב המשפטי לאשורו וממילא לא טענה ההגנה אחרת. הדבר עולה גם מדיווחיו של המערער לארתור על אודות מפגש זה עם הסנגור. אם כן, למערער ניתן ייעוץ מוסמך באשר למצבו המשפטי הצפוי.

 

82.          השוואת המקרה שלפנינו לעניין אבו עצא [ראו פסקאות 86-76], שבו סברתי (בדעת יחיד) כי יש לפסול אחת מההודאות שמסר המערער בחקירה, בין היתר, מחמת שימוש באמצעי פיתוי והשאה פסולים מצד החוקרת, ממחישה מדוע במקרה הנוכחי אין הצדקה לנקוט בצעד זה. באותו מקרה קבעתי כי החוקרת עשתה שימוש בטקטיקה המכונה "מונולוג סוגסטיבי" שבגדרה, בין השאר, העבירה את המערער תהליך למידה ארוך – בן שעתיים ללא הפסקה – לגבי ההבדל בין עבירות הרצח וההריגה, בהדגישה שוב ושוב את פער הענישה המשמעותי ביניהן. החוקרת העבירה למערער מסר ברור, שלפיו מוטב לו להודות בעבירה מופחתת, שכן יזכה לענישה מקלה באופן משמעותי. זאת, בשעה שהקורבן עוד היה בחיים. נוסף לכך, המערער לא הוזהר כדין בפתח חקירה זו וכן נמנע ממנו להיפגש עם עורך דינו, חרף פנייתו של האחרון לצוות החקירה בבקשה להיפגש עם המערער. מכלול נסיבות זה הוליכני למסקנה כי החשש שמא העדיף הנחקר להודות בעבירה קלה יותר בהתאם להצעת החוקרת, גם אם אינו מעורב בתרחיש שהוצע על ידה, אינו מופרך לחלוטין. לפיכך קבעתי כי יש לפסול את קבילות ההודאה שנמסרה בעקבות השימוש באמצעים אלו. במקרה שלפנינו, לעומת זאת, התבטאויות החוקרים היו ספוראדיות ונשאו אופי עמום וכללי יותר, מבלי שהובטחה למערער תמורה של ממש. לעיתים דובר ברמיזות ולא בהעברת מסר מפורש, שלפיו מוטב לו להודות. כמו כן, המערער הוזהר כדין לכל אורך חקירותיו ובשום שלב לא נמנעה ממנו האפשרות להיוועץ בעורך דינו. עוצמת השימוש באמצעי זה במקרה שלפנינו היתה אפוא "רכה" יותר משמעותית בהשוואה לעניין אבו עצא, ולא נלוו לה הפרות נוספות של זכויות המערער [השוו גם לעניין פילצה, פסקה 27, שם נטען לשימוש בטקטיקה של "הקטנת מצב"].

 

83.          בטרם אחתום את הפרק הנוכחי, אתייחס בקצרה לטענות ההגנה בהתייחס להסכם ההפעלה שנערך עם המדובב ארתור. טוענת ההגנה כי את דרכי הפעולה הפסולות של ארתור יש לבחון על רקע ההסכם שנערך עמו, הכולל גמול יומי בסך של 300 ש"ח וגמול סופי של עד 12,000 ש"ח עבור השגת הודאה ומסירת הודעה משטרתית על תוכנה. על פי הנטען, ההסכם יצר בארתור אינטרס חזק במיוחד לחלץ הודאה מהמערער.

 

           על כך עונה המשיבה כי יהיה אשר יהיה טיבו של ההסכם, הדרך שבה הוציא ארתור את משימתו אל הפועל תועדה במלואה ועמדה לבחינתו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט מצא כי ארתור לא חרג מגבולותיה של חקירה לגיטימית ולא נקט באמצעים הפוגמים בזכויות היסוד של המערער, ועל כן טיבו של ההסכם אינו רלוונטי.

 

84.          בע"פ 4029/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 53-48 (10.7.2012) (להלן: עניין פלוני) התייחסתי בהרחבה ובהסתייגות לפרקטיקה של הוספת סעיף תגמול בהסכמי ההפעלה של מדובבים, המבטיח תוספת שכר למדובב מעבר לשכר היומי הרגיל, כנגד חילוץ הודאה מהחשוד. לא היתה זו הפעם הראשונה שבה בית משפט זה הביע אי-נוחות ממערך התמריצים הבעייתי שיוצרת צורת הפעלה זו [ראו למשל: ע"פ 2642/10 איסאקוב נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (28.11.2011)]. הבעייתיות נעוצה בתמריץ הכספי שהובטח למדובב, אשר מעצים את האינטרס האישי שלו בתוצאות הדיבוב, ובכך מגביר את החשש מפני חילוץ הודאת שווא:

 

"... המדובבים המועסקים על ידי המשטרה הם פעמים רבות עבריינים מורשעים המרצים עונשי מאסר, אשר משתפים פעולה עם רשויות החקירה מתוך מטרה להשיג עבור עצמם טובות הנאה כספיות והקלות נוספות. למדובב אינטרס מובנה להביא להודאות מפלילות, שכן אלו מסמנות את הצלחת הדיבוב ומבטיחות למדובב, לפחות לשיטתו, כי יועסק ויזכה בהטבות גם בהמשך. לאינטרס בסיסי זה מתווסף, לפי נוסח ההסכם שנכרת עם המדובב במקרה דנן, תמריץ כספי ישיר בהשגת הודאה מפלילה. סבורני כי התמריץ הכספי הישיר המובטח בגין השגת הודאה מפלילה מעצים עד מאוד את האינטרס האישי של המדובב בתוצאות הדיבוב ומדרבן אותו לעשות כל שביכולתו כדי להשיג הודאה מפלילה, לרבות נקיטת פעולות המצויות על הגבול שבין הפסול למותר. פועל יוצא של התנהלות מסוג זה עלול להיות השגת הודאות שווא והרשעת חפים מפשע. לא למותר לשוב ולהזכיר את החשובה במושכלות היסוד של ההליך הפלילי לפיה בירור האמת במשפט הפלילי והימנעות מהרשעת חף מפשע הם אינטרסים ציבוריים ממדרגה ראשונה [...]. לפיכך, באיזון שבין האפשרות לגבייתן של הודאות שווא על ידי מדובבים והסכנה להרשעתו של חף מפשע בהסתמך על הודאות אלה מחד, לבין התועלת העולה מהתימרוץ הנוסף של מדובבים באמצעות תגמול כספי ישיר מאידך, סבורני כי ידם של האינטרסים הראשונים על העליונה" [עניין פלוני, פסקה 51].

 

 

85.          הסכם ההפעלה שנכרת עם ארתור משתייך ל"דור הישן" של הסכמי הפעלה עם מדובבים, שנוסחם שוּנה מאז [ראו עניין פלוני, פסקה 52]. הקושי המוזכר לעיל קיים בו וביתר-שאת לנוכח שיעור הסכום שהובטח למדובב בגין "הצלחה" במשימה [פי שמונה מהסכום שהוצע למדובב בעניין פלוני – ראו שם, פסקה 33, לשם השוואה]. ברם, כפי שקבעתי בעניין פלוני, בסופו של דבר, לא אופן ההעסקה של המדובב יקבע אם ההודאה שהצליח לחלץ מהחשוד קבילה או לא, אלא התשובה לשאלה אם פעילותו במקרה הנדון פגעה בפועל בזכויותיו של הנאשם באופן המצדיק פסילתה של ההודאה [ראו גם ע"פ 6021/11 יוסף נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (24.2.2014)]. מובן כי העובדה שברקע פעילותו של המדובב ניצב הסכם המעניק לו תמריץ כספי ישיר בהשגת ההודאה, מחייבת משנה זהירות בבחינת ההודאה [ראו והשוו: ע"פ 497/92 קנדי נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (24.10.1995)]. במקרה דנא התאפשר לבית המשפט המחוזי לבחון את האינטראקציה בין המדובב לבין המערער באורח ישיר, "מכלי ראשון", הודות להקלטות ולתמלילים שתיעדו את פעולת הדיבוב לכל אורכה. בית המשפט הזהיר עצמו, שעה שבחן את קבילות ההודאה, בציינו כי ארתור פעל ממניע כספי גרידא ולשם קבלת טובות הנאה שונות, וקבע כי לא נפלו הפגמים הנטענים בהתנהלותו. כפי שביארתי בפרק הנוכחי, זוהי גם התרשמותי-שלי ואין לי אלא לאמץ את מסקנתו של בית המשפט בעניין זה.

 

ד. סיכום ביניים – קבילות ההודאות

 

86.          מן המקובץ עולה כי שלושת האמצעים הפסולים הנטענים לא פגעו בחופש הרצון של המערער או בטוהר ההליך המשפטי במידה המצדיקה את פסילת ההודאות, בשים לב למכלול נסיבות המקרה. מצאתי כי מצג השווא שהוצג למערער בעניין דמה של המנוחה לא שבר את רוחו או הביאו לידי מסירת הודאה, הגם שמדובר באמצעי גבולי ביותר. כך גם התבטאויותיהם של המדובב והחוקרים לגבי עורך דינו של המערער, לא היה בהן כדי לפגוע בזכותו להיוועצות ולא הן שהניעוהו להודות. אשר לאמצעי פיתוי והשאה; התרשמתי כי קיימת בעייתיות באמרות מסוימות שהשמיעו החוקרים באוזני המערער, אולם לא שוכנעתי כי הדבר מצדיק את פסילת קבילות ההודאות, בעיקר מן הטעם שלא הובטחה לו טובת הנאה ממשית תמורתן. עם זאת, קבעתי כי תהיה לכך השלכה במישור משקל ההודאות, שאליו אדרש להלן. למען הסר ספק, אוסיף כי איני סבור שהשפעתם המצטברת של שלושת האמצעים הנטענים גם יחד, חתרה תחת זכותו של המערער להימנע מהפללה עצמית או פגעה בהוגנות ההליך, באופן המצדיק את פסילת ההודאות שנתן.

 

(2) משקל ההודאות

 

87.          בשונה מבחינת קבילות ההודאה, הבודקת אם ההודאה הושגה כתוצאה מלחץ חיצוני שהופעל על הנחקר, הרי שבחינת משקל ההודאה תפקידה לוודא כי זו לא נמסרה כתוצאה מלחץ פנימי שבגינו הודה הנחקר לשווא. אכן, מבחן הקבילות לחוד, ומבחן המשקל לחוד. "נכון הדבר שכאשר בית-המשפט מחליט כי ההודיה קבילה, משמעות ההחלטה היא – כי אין בנסיבות גבייתה של ההודיה כדי להקים חששות בדבר אמיתות תוכנה. ברם, אין בכך בשום פנים ואופן משום קביעה שתוכן ההודיה אמת הוא" [קדמי, עמ' 129, ההדגשה במקור, י.ד]. "גם שימוש בדרכי חקירה מותרות עלול במקרים מסוימים, להביא לכך שהנחקר יודה במה שלא חטא [...]" [עניין מועדי, עמ' 251].

 

88.          משקלה של הודאה נבחן באמצעות שני מבחנים. המבחן הראשון הוא מבחן פנימי, אשר בגדרו יש להעריך את משקלה של ההודאה לנוכח סימני האמת העולים ממנה [ראו למשל: רע"פ 4142/04 מילשטיין נ' התובע הצבאי הראשי, פסקה 16 לפסק דינו של השופט לוי (14.12.2006) (להלן: עניין מילשטיין); עניין פילצה, פסקה 31]. המבחן השני הוא חיצוני ודורש לתמוך את ההודאה בתוספת ראייתית מסוג "דבר מה נוסף", שתכליתה להפיג את החשש שהנאשם הודה במעשים שלא ביצע. בפסיקה נקבע כי ניתן להסתפק בכל ראיה, ישירה ונסיבתית כאחת, שיש בה כדי לאשר את תוכן ההודאה [ראו למשל: עניין סנקר, פסקה 34; ע"פ 6977/03 סארה נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (20.7.2009)]. המבחנים מקיימים ביניהם "מקבילית כוחות", כך שככל שההודאה זוכה למשקל גדול יותר, כך יידרש "דבר מה" בעל משקל קטן יותר; ולהיפך, ככל שמשקלה של ההודאה נמוך יותר, כך יהיה צורך בתוספת ראייתית בעלת משקל משמעותי יותר [ראו: עניין מילשטיין, פסקה 20 והאסמכתאות שם].

 

89.          ככלי עזר ביישום המבחנים הנ"ל, רואה אני לאמץ את המבחן המשולש שהציע השופט הנדל בע"פ 4179/09 מדינת ישראל נ' וולקוב (18.10.2010) (להלן: עניין וולקוב; המבחן יושם גם בע"פ 3140/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (25.11.2012)]. על פי המבחן המשולש, יש לבדוק שלושה היבטים בהודאת חוץ של נאשם: "מי אמר", "מה אמר", "דבר מה" [ראו עניין וולקוב, פסקאות 4-3]. ההיבט הראשון עניינו זהותו של הנאשם שהודה. האם, למשל, משתייך הוא לאחת מן הקבוצות אשר לחבריה נשקף סיכון גדול יותר למסירת הודאת שווא? ההיבט השני דורש התמודדות עם פרטי ההודאה: הגיונה הפנימי, סבירותה, רציפותה, מידת הקוהרנטיות שבה וכיוצא באלו. בתוך כך, יש ליתן את הדעת גם לשלב שבו הודה הנאשם במהלך החקירה, כאשר המטרה היא להתחקות אחר הדינמיקה החקירתית בהקשר זה. ההיבט השלישי, דרישת ה"דבר מה", אינו כרוך רק בבדיקת קיומה של תוספת ראייתית לצורך קבלת ההודאה, אלא מחייב לבחון אם קיים גם "דבר מה חסר" או "דבר מה סותר"; דהיינו, יש לבדוק אם ההודאה לוקה בחסר בנקודה חשובה או סותרת את שהתרחש בפועל בעניין מהותי.

 

90.          בשונה מהמבנה שהוצע על ידי השופט הנדל, בחינתם של ההיבטים הנזכרים תיעשה בפסק דיני בגדרם של שלושת המבחנים הבאים: בפרק הראשון אעמוד על המשקל הפנימי של ההודאות; במסגרתו אדון בהגיונן של ההודאות, מידת הפירוט שבהן, רציפותן, עקביותן וגו'. בפרק זה אתייחס גם למיהותו של המערער ולשאלה אם נמנה הוא עם קבוצות הסיכון למסירת הודאת שווא. הפרק השני יוקדש לשאלת ההתאמה בין ההודאות שמסר המערער לבין המציאות בפועל – ממצאי הזירה, ממצאי נתיחת הגופה ונתונים רלוונטיים נוספים. בפרק זה אדרש, בין היתר, לסוגיית כלי הרצח (להב הסכין), החבלות בראשה של המנוחה ופרטים מוכמנים שמסר המערער בנוגע לביצוע העבירה. כפי שיתברר, לשאלת ההתאמה יש תפקיד חשוב בהערכת משקלן של ההודאות במקרה דנא, והיא תופסת "נפח" בלתי מבוטל בדיון כולו. רק בשלב זה – על יסוד המשקל הפנימי ובחינת התאמת ההודאות לממצאים – אבחן את השאלה מהי התוספת הראייתית הנדרשת בהתחשב במשקל ההודאות. לאחר מכן, בפרק השלישי, אגש לבחון את שאלת קיומו של "דבר מה נוסף" בחומר הראיות. בפרק זה אבדוק אם ישנן ראיות שעשויות לספק את התוספת הראייתית הדרושה להרשעה על סמך הודאות החוץ של המערער. הראיות שתיבחנה בפרק זה, בין היתר, הן: סימני הדם שנמצאו על מכנסי המנוחה; אוסף הסכינים של המערער והחומר שנמצא במחשבו האישי.

          

           אני סבור כי מתווה זה, המורכב משלושת הפרקים הנזכרים, יוביל לליבון מקיף, מדויק ושלם של התמונה הראייתית המונחת לפני בתיק זה.

 

א. משקלן הפנימי של ההודאות

 

91.          לצורך בחינה מדויקת של ההודאות שמסר המערער, רואה אני הכרח להבחין ביניהן. אדון תחילה בהודאה שנמסרה לארתור וברושם העולה ממנה. לאחר מכן אדון בהודאות שמסר המערער בחקירות, לרבות בשחזור. תחילה אפרוש את התשתית המרכיבה את ההודאות הללו, ובהמשך אבחן את ההסבר שנתן המערער למסירתן, על פיו השתכנע כי רצח את המנוחה בהתקף בלק-אאוט אך אינו זוכר זאת. אחתום את הפרק בפירוט הרושם העולה מהודאות אלה.

 

92.          בטרם אצלול לבחינת משקל ההודאות, ולמען נוחות הקריאה, אזכיר בקצרה את השתלשלות האירועים והחקירות בעניינו של המערער. הרצח התרחש כזכור ביום רביעי ה-6.12.2006. ביום הרצח סיים המערער את עבודת הריצוף בבית הספר, שאותה התחיל חודש קודם לכן. באותו היום עזב את בית הספר לביתו סביב השעה 17:30, כשהוא מותיר מאחוריו, במקלט שבו עבד, תיק ובו כלי העבודה ובגדי העבודה שלו. גופת המנוחה נמצאה מאוחר יותר באותו הערב. למחרת יום הרצח, ביום חמישי, הגיע המערער לבית הספר עם רעייתו אולגה, אך לא היה ביכולתו ליטול את תיקו מאחר שהגישה לבית הספר נחסמה על ידי המשטרה. ביום שישי חזר המערער לבית הספר, גם הפעם עם רעייתו, ולקח מהמקלט את התיק המכיל את כלי ובגדי העבודה שלו. באותו היום, כך גרסתו של המערער, זרק את המכנסיים שלבש ביום הרצח בפח זבל סמוך לביתו משום שעלה במשקל והם נעשו קטנים למידותיו. ביום ראשון, ה-10.12.2006, תושאל המערער במשטרה לראשונה בקשר לרצח. למחרת, נחקר באזהרה בחשד למעורבות ברצח לאחר שהתברר מפיו כי זרק את המכנסיים שלבש ביום הרצח. ביום 12.12.2006 נעצר המערער, בין השאר, מפאת סתירות בדבריו, העובדה שנשא עמו סכין יפנית לצורך עבודתו ואוסף הסכינים שהחזיק בביתו. הבגדים, הנעליים והכלים אשר שימשו את המערער בעבודתו והיו כבר בחזקתו של מעבידו החדש, ראובן ג'נאח, נתפסו על ידי המשטרה. מיום מעצרו ועד ליום 17.12.2006 נחקר המערער כל יום. ביום 17.12.2006 חלה הפוגה בחקירות. המערער שהה בתא המעצר רוב שעות היום וכן נפגש עם סנגורו דאז, עו"ד אריה הרמלין. בבוקרו של יום 18.12.2006 שב המערער לחדר החקירות. בשובו מחקירת הבוקר אל התא, השמיע באוזניו של המדובב ארתור איומים לשים קץ לחייו ובעקבות זאת נשלח לבדיקה פסיכיאטרית בבית חולים. עם חזרתו מהבדיקה, לאחר שהוסר החשש שיפגע בעצמו, נלקח המערער לחקירה נוספת. בחקירה זו אמר המערער לראשונה לחוקרים כי קיימת אפשרות שביצע את הרצח ואינו זוכר זאת. המערער שב לתא המעצר ובלילה שבין ה-18.12.2006 ל-19.12.2006, הודה באוזניו של ארתור כי ביצע את הרצח. למחרת, ביום 19.12.2006, הודה בביצוע הרצח גם לפני החוקרים, בטענו כי ביצע את הרצח בעיצומו של התקף אי-שפיות ואינו זוכר את פרטיו. בסמוך לאחר חקירה זו, שיחזר המערער את הרצח בזירה. ביום 20.12.2006 החליף המערער ייצוג ושכר את שירותיהם של עורכי הדין שפיגל. למחרת, ביום 21.12.2006, נחשפה זהותו של ארתור כמדובב. באותו היום הודיע בא-כוחו החדש של המערער בדיון בנושא הארכת מעצרו, כי הלה חוזר בו מהודאתו. למרות זאת, שב המערער והודה בביצוע הרצח בחקירה באותו היום. ביום 22.12.2006 חזר בו המערער מהודאתו באופן סופי והכחיש כל קשר לביצוע הרצח, כך עד לתום החקירות ועד לעצם היום הזה.

 

(א1) ההודאה לארתור

 

93.          בית המשפט המחוזי קבע כי ההודאה שמסר המערער לארתור מפורטת ביותר, עמוסה בפרטים, הדגמה ותצוגה, שרבים מהם מצביעים "בעליל" על אותנטיות. התרשמותו היתה כי לא מדובר בתיאור סתמי אלא כזה הגדוש התייחסויות ותיאורים עד לפרטנות של מיקום עורקיה של המנוחה, הסתרת אוזניות הנגן של המערער מתחת לחולצה על מנת שלא תתלכלכנה בדם, שטיפת הלהב, מספר הטיפות שנשרו על רצפת שירותי הגברים וכיוצא באלו פרטים. נקבע כי ארתור לא הפעיל לחץ פסול על המערער, לא "הכניס מילים לפיו" ולא פגם בשום אופן במרחב ההחלטה הנתון לו אם להודות. התנהלות המערער, כך נקבע, מלמדת בבירור כי ביקש "לשפוך" את לבו בפני בן שיחו מרצונו החופשי. על רקע זה, נדחתה טענתה החלופית של ההגנה כי יש לייחס להודאה זו משקל נמוך בלבד. 

 

94.          ההגנה לא הבחינה בטענותיה לעניין המשקל, בין ההודאה שנמסרה לארתור לבין ההודאות שנמסרו לחוקרים – הטענות הועלו באופן גורף ביחס למכלול ההודאות. נטען כי יש ליתן להודאות משקל נמוך ביותר, זאת לא רק מחמת השימוש באמצעים פסולים כנטען לעיל, אלא גם בשל העובדה שהמערער משתייך לקבוצת סיכון למתן הודאות שווא בשל היותו זר בארץ; בשל התמוטטותו הנפשית בסמוך לפני מתן ההודאות; חוסר ההיגיון הפנימי שבהודאות; העיתוי שבו נמסרו; היעדר מניע למעשה; וכן לנוכח קיומם של "דברי מה" חסרים וסותרים רבים. כמו כן, נטען כי אין בהודאות ולו פרט מוכמן אחד. על פי גרסתו של המערער, הסיבה שבעטיה הודה במיוחס לו נעוצה בכך שהחוקרים והמדובבים גרמו לו להאמין ולהשתכנע כי רצח את המנוחה בעיצומו של התקף בלק-אאוט ושכח זאת. נוסף לכך, גם מצגי השווא שהציגו החוקרים למערער והפיתויים שהוצבו לפניו בעניין הפחתה בעונש, השפיעו עליו, כך נטען, להודות מתוך שיקולים רציונליים.

 

95.          המשיבה טוענת כי הרקע להתוודותו של המערער לפני ארתור נעוץ בנקודת המפנה שחלה במידת האמון שרחש לו. לטענתה, עד להודאה, המערער חשש מפני חשיפה ונמנע מלשתף את ארתור במעורבות ברצח מטעמי זהירות. השתלשלות העניינים מלמדת, לגישתה, כי המערער ביקש להראות לארתור כי הוא אכן נותן בו אמון והתגבר על החשש מפני חשיפה והאזנה בתא. השתלשלות זו, כמו-גם אמירותיו הברורות של המערער לארתור כי לא ביצע את המעשה בהיותו בלתי שפוי, משמיטה את הקרקע תחת הטענה כי בשל הלחץ שהופעל עליו השתכנע המערער שביצע את הרצח בהתקף זעם מבלי לזכור זאת. עוד טוענת המשיבה כי גם הסבריו של המערער באשר למתן ההודאה משמיטים את הקרקע תחת גרסתו.

 

הרקע למתן ההודאה

 

96.          ההודאה הראשונה מפיו של המערער נמסרה למדובב ארתור בשעת לילה, בין ה- 18.12.2006 ל- 19.12.2006, בתא המעצר. על מנת לבחון את משקלה הפנימי של ההודאה יש לבחון את הרקע ואת הנסיבות שהובילו למסירתה. עד למועד ההתוודות, טען המערער באוזניו של ארתור כי הוא חף מפשע. המערער דיווח לו על המתרחש בחקירות, על הראיות שאיתן עומת, והתייעץ אתו תדיר לגבי דרכי ההתמודדות עם ראיות אלה. כמו כן, ביטא בפניו את מצוקתו בעקבות המצב שאליו נקלע. ארתור, גם הוא ממוצא רוסי ודובר את שפתו של המערער, הביע אמפתיה כלפי המערער וניסה לסייע לו בגיבוש פתרון למצבו. ניכר מהראיות כי בין השניים נרקמה מערכת יחסים ידידותית.

 

97.          בבוקרו של יום 18.12.2006 נלקח המערער לחקירה, שבה עומת עם ממצאים מפלילים חדשים בנוגע לשיחתו עם ראובן ג'נאח בערב הרצח ובנוגע למכנסיים שלבש ביום הרצח. בצהריי היום הוחזר המערער לתא ודומה כי מצב רוחו היה ירוד והוא היה נסער. הוא שיתף את ארתור בהתרחשות בחקירה, אמר לו כי "יש להם מלא ראיות נסיבתיות, כמה שאתה רק רוצה" והעלה אפשרות לשים קץ לחייו [ת/401, מ"ט 165/06 (25), עמ' 2, 12-11]. המערער ציין בשיחה עם ארתור כי החוקר אמר לו שאם יספר איך הרצח בוצע, כי אז יקלו בעונשו. המערער הביע ייאוש מהמצב, אמר כי הוא מבין שצפוי לו מאסר עולם והוסיף כי אינו יכול לחיות בלי משפחתו. בשלב כלשהו אמר המערער "אם אני ארצה לחתום אתם על הריגה", אז אמר לו ארתור: "תראה, הרצח הזה היה יכול לקרות... ויכול להיות שאתה לא זוכר את זה". המערער השיב: "בדיוק על זה אני מדבר". ארתור המשיך: "יכול להיות שזה קרה אצלך ככה על בסיס עצבים (לא נשמע) שאתה.. שיש לך אמנזיה.. שהזיכרון שלך נעלם בדקה הזאת" [שם, עמ' 53-52]. המערער אישר כי יתכן שכך קרה והשניים דיברו על האפשרות שהמערער אכן רצח את המנוחה בהתקף זעם או אי-שפיות ואינו זוכר זאת. בתוך כך, סיפר המערער על מקרה בו הכה את אחיו באוקראינה וציין את ההצקות שספג בשנותיו בישראל כמניע אפשרי להתקף. המערער היה נסער מהאפשרות כי רצח את המנוחה, לעיתים אף בכה, וארתור ניסה להרגיעו. כמו כן, אמר המערער שמחר יספר לחוקרים בדבר האפשרות שביצע את הרצח ושכח, כאשר ארתור משיב לו כי אם בכוונתו לספר זאת לחוקרים, עליו לעשות זאת עבור עצמו ולא עבורם. בנוסף, אמר ארתור למערער כי ההחלטה כיצד לפעול צריכה להתקבל על ידו בלבד וכן העלה תהייה אם באמת יכול היה המערער לרצוח את המנוחה בהתקף כמתואר ולא לזכור זאת [שם, עמ' 52-53, 71-73].

 

98.          בהמשך היום נלקח המערער לבדיקה פסיכיאטרית בבית חולים בעקבות התרעתו של ארתור לשוטרים על מצבו הנפשי ואיומיו לפגוע בעצמו. בבדיקה נמצא כי המערער מתמצא בכל המובנים, שיפוטו תקין והוא מגלה תובנה למצבו, מצב רוחו מאוזן וללא נטייה לפגוע בעצמו. כמו כן, נמצא כי אין עדות למצב פסיכוטי או דיכאוני [ת/57]. בחזרתו מהבדיקה נלקח המערער לחקירה נוספת. בחקירה הכחיש המערער את ביצוע הרצח, אך במקביל פרש לפני החוקר סשה (אלכסנדר) סטריז'בסקי (להלן: סשה) את התשתית לאפשרות שרצח את המנוחה במהלך התקף זעם ואיבד את זיכרונו לאחר מכן. הוא ביקש כי החוקרים יסייעו לו בריענון זיכרונו ואף ציין כי אם יתברר שהוא הרוצח, מגיע לו להיענש על כך.

 

99.          בתום חקירה זו, בשעת ערב מאוחרת, חזר המערער לתא וסיפר לארתור על המפגש עם הפסיכיאטר ועל שהתרחש בחקירה [ת/9; ת/8, ת/401א, מ"ט 165/06 (26)]. בין היתר, אמר כי סשה הבהיר לו שעוד כמה ימים יצטברו מספיק ראיות כדי "להעניש" אותו, אך הוא רגוע משום שסשה גם אמר שאם הוא לא קשור לרצח, הוא ישוחרר. המערער חזר ואמר לארתור כי כעת, משיידע את החוקרים בדבר האפשרות שרצח את המנוחה מבלי שהוא זוכר זאת, הוא סיפר להם הכל. ארתור התפלא על כך שהמערער שיתף את החוקרים בדבר אפשרות זאת והזהיר אותו שבכך סיבך את עצמו. הוא אמר לו כי מזל שהוא – ארתור – היה עד לדברים שאמר המערער בטרם נלקח לפסיכיאטר, שכן אדם אחר יכול היה להלשין עליו. המערער הוסיף לדבר על כך שיתכן שביצע את הרצח מבלי לדעת זאת, ואם כך הוא מוכן להיענש, אך במקביל הביע תקווה כי ישוחרר אם יתברר כי אינו קשור לרצח. ארתור, מצדו, נתן למערער להבין כי הוא יודע את "האמת", כלומר כי המערער רצח את המנוחה וזוכר זאת, באומרו: "מה שיש לך בראש אני יודע. אני יודע את זה היטב" [שם, עמ' 11]. ארתור הדגיש כי קשה "לעבוד" עליו וכי הוא יכול להבחין כאשר משקרים לו. הוא חזר והביע מורת רוח מכך שהמערער מסתיר מפניו את האמת, ובמקביל ניסה לקנות את אמונו של המערער בהבטיחו כי "מה שנאמר כאן נשאר כאן" [שם, עמ' 13]. הוא הדגיש כי גם אם היו מציעים לו כסף או טובות הנאה, הוא לא היה מלשין עליו. המערער ניסה להסביר לו שהוא טועה, אך ארתור המשיך לטעון כי אינו טיפש והפציר בו שלא ידבר אליו כמו לשוטר. בשלב זה הציע המערער לסגור את האור. למרות סירובו של ארתור, סגר המערער את האור בפועל. המערער הסביר לארתור כי הוא נותן בו אמון רק עד גבול מסוים וכי "לא מספרים את הכל". ארתור המשיך להביע טרוניה בנושא האמון, או אז אמר המערער בשקט: "לא הבנת. זה עיצבן אותי... כולם. כולם עיצבנו אותי. זאת היתה טיפה אחרונה. אחרונה" [שם, עמ' 17]. ארתור המשיך להפגין חוסר שביעות רצון מהיעדר האמון בו, ובשלב זה העלה המערער חשש מפני קיומה של האזנה בתא וציין את חשדו כי ג'ניה (יבגני), עצור ששהה עמם בתא בימים הראשונים, הוא מדובב. ארתור שיתף פעולה עם החשד לגבי ג'ניה, הזהיר את המערער לבל יסמוך על איש, התיישב על המיטה לצדו של המערער והשיחה המשיכה להתנהל בשקט.

 

           בשלב זה התוודה המערער כי טענת אי-השפיות אינה אמת, באומרו כי נתן לחוקרים "לבלוע" אותה. בתגובה כינה ארתור את המערער "תחמן" והשניים צחקו [שם, עמ' 14]. לאחר מכן החל המערער להודות, בלחש, בביצוע הרצח, ופתח במילים: "אני עשיתי טעות. אני פלטתי... שאני רצחתי ולא אנסתי. זאת טעות שלי" [שם, עמ' 19]. המערער הסביר לארתור כי טעה בכך שאמר כי לא היה אונס, לפחות לא "מהצד שלי". מיד לאחר מכן חזרו השניים לדבר על סוגיית האמון. כדי להפיג את חששותיו של המערער, סיפר ארתור כי הוא מעורב במקרי ירי שטרם התגלו, ואמר לו שהוא – ארתור – סומך עליו ובוטח בו. בשלב זה החל המערער להתוודות ברצף [החל מעמ' 21]. המערער סיפר כי נתקל ב"ילדה" בקומה הראשונה והלך אחריה לכיוון השירותים שבקומה השניה, כשהוא שני צעדים מאחוריה. בשירותים רצח אותה בסכין שברשותו וברח, והוסיף כי לא אנס אותה כיוון שהיה צריך לברוח מהר. במענה לשאלת ארתור מדוע הלך דווקא אחריה ואם הציקה לו, השיב "לא... היא עברה סתם" [שם, עמ' 22]. רק בהמשך אמר שקיללה אותו ("רוסי לך תזדיין") והדבר עיצבן אותו, וכשארתור שאל למה קיללה אותו ללא סיבה, הוסיף המערער כי הוא סירב לתת לה סיגריה. המערער מסר כי היא לבשה מכנסיים ושיערה היה אסוף בצמה לאחור.

 

           עוד מסר המערער כי טעה בכך שלא ניקה את טיפות הדם שטפטפו מלהב הסכין בשירותי הבנים שבקומה התחתונה, כשלוש-ארבע טיפות להערכתו, אך היה בטוח שלא היו עדים למעשה הרצח. לשאלת ארתור מדוע הוא בטוח שבדיקות המעבדה לא יעלו ממצא מפליל נגדו, השיב כי שטף את להב הסכין וכי לא טפטף דם על ידית הפלסטיק של הסכין או על החולצה, אלא רק אולי כמה טיפות על המכנסיים. בשל כך אמר לחוקרים כי זרק אותם, כדי "לא לקחת סיכון". המערער הביע ביטחון כי לא ימצאו את המכנסיים ואת להב הסכין, שאותם זרק בתוך שקית וקבר במקום שבו שופכים בטון כל יום. עם זאת, ציין כי הוא כנראה דרך על הדם בשירותים אך מאמין שנעליו נקיות. עוד ציין המערער כי הכניס את אוזניות נגן המוסיקה שברשותו מתחת לחולצתו על מנת שלא תתלכלכנה בדם. המערער הביע את דעתו כי החוקרים לא יאמינו לגרסתו כי הרצח בוצע מתוך אי-שפיות מאחר שדאג לנקות את הראיות, באומרו: "זה ששיחקתי אותה לא שפוי הם [החוקרים – י.ד] לא יקנו את זה. את כל הראיות ניקיתי" [שם, עמ' 28]. עוד הוסיף המערער כי לא חשב שימצאו את המנוחה כל כך מהר אלא רק ביום למחרת.

 

           אשר לאופן ביצוע הרצח, תיאר המערער כי שיסף את גרונה של המנוחה והסביר לארתור כי משני צדי הצוואר עוברים כלי דם גדולים, ששמם לדבריו "אאורטה" ו"ארטריה". המערער הצביע על צווארו של ארתור ובהמשך על צווארו שלו ואמר כי חיתוך במקום זה הוא הדרך המהירה ביותר להרוג וכי המנוחה מתה תוך פחות משלוש דקות. הוא סיפר כי למד כיצד להרוג מספר על לוחמה בסכין של הקג"ב שאותו קרא באינטרנט. בהמשך הציע לארתור להדגים לו כיצד הרג את המנוחה. השניים נעמדו בסמוך לשירותים שבתא והמערער הדגים כיצד שיסף את גרונה של המנוחה, בהינף סכין. בהמשך ציין המערער באוזני ארתור כי הוא חווה "התקפי לחץ" בשל החשש מהפרידה האפשרית ממשפחתו והוסיף כי "זאת מלחמה פסיכולוגית מאוד קשה. במידה ויצליחו למחוץ אותי אז אני גמור ואם לא (עושה תנועות ידיים לצדדים)" [שם, עמ' 30]. לקראת סוף התוודותו, לחש המערער באוזנו של ארתור: "מה שאני עשיתי זה כל כך לוחץ עלי" [שם, עמ' 31]. עוד אמר המערער לארתור כי הוא סומך עליו ויודע שהדברים יישארו ביניהם. ארתור הבטיח לו שהכל יהיה בסדר. בסמוך לאחר מכן שכבו השניים לישון.

 

           חשוב לציין כי לכל אורך ההודאה, שנמסרה בלחש, הצהיר המערער מדי פעם בפעם – בקול רגיל – כי הוא חף מפשע, כי הוא יודע שהוא "נקי" ומקווה שבית המשפט יקבע את חפותו ויימצא הרוצח האמיתי. מיד לאחר התבטאויות אלו, המשיך להודות בלחש באוזניו של ארתור. ראו לדוגמה:

 

"מ: ... אתה בטוח שאם היית הולך בכיוון פסיכיאטרי אז לא היית מפסיד?

ר.ז: זה לא בטוח. במאה אחוז. אני נתתי להם לבלוע את זה

מ: אתה תחמן! (צוחקים)

ר.ז: אני אמרתי לך זה תיק כבד מאד

מ: בטח! רצח! מה אני אמרתי לך?

ר.ז: זה תיק כבד מאד במידה ויצליחו להוכיח את חפותי אני אשמח מאד. אני יודע שלא עשיתי את זה (בקול רם)

מ: בטח, בטח... אני חששתי שאם תספר להם על זה אז הם ישר יגידו: ברוך השם, עכשיו לפחות יש לנו משהו. ואני הבנתי כבר מזמן, מה עשית... אם היית עושה את זה

ר.ז: זה היה טוב

ר.ז: אני פשוט הבאתי לידיעתם שכן יכולתי לעשות דבר כזה. גם אני בן אדם! אני לא רצחתי! אני נקי! (בקול רם)

מ: אני יודע. מה שאמרת לי שהיית במצב לא שפוי, אני יודע שזה חרתה

ר.ז: נכון

מ: מה שאמרת לי עכשיו זה שטויות. אני ידעתי את זה מזמן" [שם, עמ' 19; ההדגשות שלי – י.ד].

 

           ובהמשך:

 

"מ: תתפלל לאלוהים שלא ימצאו מכנסיים...

ר.ז: (לוחש בשקט – לא ברור) הם לא ימצאו כלום

מ: אתה חמור שזרקת לפח זבל

ר.ז: מכנס. לא ימצאו אותו, מפני שזרקתי אותם לשקית ואחר כך שוב לשקית

מ: תראה. תחזיק מעמד. מה אגיד לך

ר.ז: (בקול רם) אני יודע שאני לא אשם ואנסה להוכיח את זה

מ: אל תתחכם

ר.ז: אני אנסה להוכיח את זה (בקול רם)" [שם, עמ' 25; ההדגשות שלי – י.ד].

 

הרושם העולה מההודאה לארתור

 

100.       בחינת הודאתו של המערער לארתור מובילה למסקנה ברורה בדבר משקלה הפנימי הגבוה. מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי אין לפנינו תיאור סתמי, "רזה" של הדברים, כי אם הודאה משופעת פרטים, קטנים כגדולים, מלווה בהדגמות ובהמחשות. המערער פרש לפני ארתור את עיקרי השתלשלות האירוע, האופן שבו שיסף את גרונה של המנוחה, המניע כביכול למעשה והתחושה העומדת ברקע לו, האופן שבו ניקה את הראיות לאחר מכן וחששותיו והערכותיו לגבי הימצאות ממצאים מפלילים נגדו. תיאורו לא היה מילולי בלבד אלא לווה בהדגמות והמחשות, לרבות פירוט כלי הדם המצויים בצוואר והמיקום המדויק שבו יש לפגוע על מנת להביא להרג מהיר של הקורבן, למיטב ידיעתו של המערער. ההודאה משובצת בשני פרטים מוחשיים מאד, החורגים מהפרטים "המתבקשים" או "החיוניים" למתן הודאה ביחס לאירוע שכזה: התייחסותו של המערער, מיוזמתו, להסתרת האוזניות בחולצה על מנת שלא תתלכלכנה בדם – פרט שולי ביותר, שהמאזין להודאה לא היה מעלה בדעתו בהכרח; ודריכתו בדמה של המנוחה – פרט גרפי ומוחשי, שעשוי להסגיר או ללמד על התנסות או חוויה ממשית ובלתי אמצעית. גם עיסוקו של המערער בטעויות אפשריות שעשה (אמר לחוקרים שלא היה אונס; לא ניקה את טיפות הדם בשירותי הבנים), הפירוט שסיפק בנוגע לניקוי וטשטוש הראיות (זריקת המכנסיים ולהב הסכין למקום בו שופכים בטון כל יום) והערכותיו לגבי הממצאים בזירה (הנעליים, החולצה וידית הסכין תהיינה נקיות מדמה של המנוחה) הם בעלי נופך מפליל ואינם "מתחייבים" מההודאה. ועוד, המערער תיאר לארתור במידה מסוימת גם את תחושותיו במהלך ביצוע הרצח – מיאוס ופחד, ולאחריו – "לחץ" פנימי בעקבות המעשה. לכך יש להוסיף כי הודאתו היא קוהרנטית, בעלת היגיון פנימי ועקבית בעיקרה, למעט בהתייחסותו לשאלה מדוע בחר לרצוח דווקא את המנוחה, שיתכן שכלל אין לה תשובה ברורה.

 

           אציין כי השאלה אם הדגמתו של המערער את שיסוף גרונה של המנוחה והתיאור שמסר לגבי לבושה תואמים את הממצאים בפועל תיבחן בהמשך הדברים, בפרק שיוקדש להתאמה בין ההודאות לבין הממצאים.

 

101.       מעבר לכך, נסיבות מתן ההודאה מצביעות במובהק על האותנטיות שלה. תיעוד ההודאה ותמלילה מלמדים כי אפפה את מתן ההודאה "אווירת סוד". כך למשל, בשלב מתקדם של השיחה, לקראת ההתוודות, ביקש המערער לכבות את האור בתא וכיבה אותו בפועל, אף שארתור לא רצה בכך. ניתן לסבור כי בעשותו כן הכשיר  המערער את הקרקע לקראת התוודות "בחסות החשכה" (יצוין כי בהמשך ארתור הדליק את האור בתא). ההודאה עצמה נמסרה בלחישות, כאשר לעיתים המערער לוחש ממש לתוך אוזנו של ארתור. השניים יושבים על המיטה התחתונה כשהם "מוסתרים" באמצעות המיטה העליונה. יותר מכל אלו, מחשידה העובדה שהמערער מודה בלחש לאוזנו של ארתור, אך לאורך כל ההודאה משלב בדבריו – בקול רם – אמירות בדבר חפותו. דיבור "כפול" זה, בלחש ובקול רם לסירוגין, מלבד המניפולטיביות שבו, מותיר רושם ברור כי דברי הלחש המפלילים נמסרים לארתור בסתר ובמסווה, ואילו דברי החפות הגלויים מיועדים לאוזניהם של החוקרים או אחרים המצוטטים לשיחה.

 

102.       זאת ועוד, התחקות אחר הדינמיקה שהובילה למעמד ההודאה, מלמדת כי בחירתו של המערער להודות לפני ארתור מקורה בנקודת מפנה שחלה ביחסי האמון בין השניים, כטענת המשיבה. ארתור גילה דאגה והבנה כלפי המערער (בין היתר דאג לו לאוכל), ובעיקר הפגין את נאמנותו לו בכך שלא הלשין עליו כאשר, לתפיסתו, יכול היה לעשות זאת. הוא שיתף אותו בעבירות שבהן לקח חלק אשר טרם התגלו ובכך אותת לו כי הוא בוטח בו וכי הוא אינו חושש מהאזנה בתא. במקביל הפגין כלפי המערער עלבון ומורת רוח מהיעדר האמון שהלה מגלה כלפיו. דומה כי התנהלות זו, אשר הלכה והתעצמה באותו הערב, הובילה את המערער, בהדרגה, לבטוח בארתור ולרצות להוכיח לו זאת.

 

103.       ההסברים שמסר המערער בחקירה ובעדות ביחס להודאה זו אינם משכנעים בלשון המעטה, ואינם מתיישבים עם טענתו כי הודה מאחר שהשתכנע כי אכן רצח את המנוחה וכדי לקבל הקלה בעונשו. בחקירה מיום 1.1.2007 נחקר המערער לראשונה בנוגע להודאתו לפני ארתור. בשלב זה המערער כבר ידע שארתור הוא מדובב, אך לא ידע כי הודאתו הוקלטה והוסרטה (זהותו כמדובב נחשפה כבר ביום 21.12.2006). בתחילה הכחיש המערער כי הודה לפני ארתור, טען כי ארתור משקר והעלה השערה כי ארתור המציא זאת על מנת להשתחרר ממעצר. בהמשך החקירה אישר המערער כי הנהן בראשו לארתור אך זאת כדי שהלה יניח לו בשאלותיו אם רצח את המנוחה ויאפשר לו לישון. לאחר מכן כרך את ההודאה שמסר לארתור להודאה שמסר לחוקרים, והסביר כי שיקר בשני המקרים מפני שסבר כי אם יודה, יקבל עונש מאסר של 15 שנה ולא 30 שנה. החוקרים עימתו אותו עם חוסר ההיגיון שבהתנהלותו – שאלו מדוע לא הודה בפניהם אם רצה הקלה בעונש ותחת זאת לחש למדובב. המערער השיב להם "[..] אם אני אגיד בקול... אתם תרשמו את זה ותשמחו ותביאו את זה לבית משפט ואני אקבל את העונש" [ת/20, עמ' 32]. על כך ענו החוקרים כי לפי דברי המערער עצמו, זו התוצאה שביקש להשיג (הודאה תמורת הקלה בעונש), והוסיפו לשאול שוב ושוב מדוע דיבר בלחש אם רצה שישמעו את הודאתו. במענה לשאלותיהם, מסר המערער תשובות שונות, כגון שרצה לישון וכי המדובב הכה אותו בחוזקה באוזנו, ולבסוף ענה: "אני לא יודע איך להסביר את זה" [שם, עמ' 33]. בנקודה זו, אישר לבסוף המערער כי דברי המדובב לפיהם הוא הודה בפניו, הם אמת:

 

"י: רומן ארטור סיפר לנו אמת נכון?

ר: כן         

י: תודה רבה" [שם, עמ' 34].

 

104.       בעדותו בבית המשפט טען המערער כי הוא הודה במיוחס לו בשל הלחצים שהופעלו עליו בחקירה, שגרמו לו להאמין כי אכן ביצע את הרצח בהתקף של אי-שפיות ואינו זוכר זאת. בחקירה ראשית הסביר כי דיבר עם ארתור בלחש ובקול רם לסירוגין משום ש"באותו רגע האמנתי שאני כבר ביצעתי את הרצח והתנהגתי כמו רוצח, דיברתי בקול גבוה ונמוך כי התנהגתי כמו רוצח ורציתי לקבל הקלה בעונש [...]" [עמ' 1020 לפרוטוקול]. בחקירה נגדית התבקש המערער להבהיר כיצד מתנהג רוצח, והשיב: "כל רוצח מנסה לעזור לעצמו בכל מיני דרכים [...] כמו שסיפרו לי איך אני צריך להתנהג, כך התנהגתי [...]" [עמ' 1058 לפרוטוקול]. בהמשך עימתה באת-כוח המשיבה את המערער עם העובדה שאמר לארתור כי טענת אי-השפיות אינה נכונה, ושאלה כיצד מתיישב הדבר עם טענתו הנוכחית כי הודה מאחר שהאמין שרצח את המנוחה בהיותו בלתי שפוי. בתחילה נמנע המערער מלאשר כי אכן אמר זאת לארתור, השיב תשובות מתחמקות ונתלה בכך שקשה לשמוע את השיחה ביניהם בסרטון המתעד את ההודאה. בסופו של דבר, אישר המערער כי אמר דברים אלו אך טען כי אינו זוכר במדויק מה אמר [עמ' 1060 לפרוטוקול]. במענה לשאלה מדוע דיבר בלחש ובקול רם במקביל, השיב כי כך הוא מבין שמתנהג אדם אשם. בהמשך אישר המערער כי דיבר בלחש על מנת שהחוקרים לא ישמעו אותו וכי ראה בארתור חבר לתא שאינו יכול לתת לו הקלה בעונש. באת-כוח המשיבה הביעה תמיהה מדוע הודה לפני המדובב, אם ידע כי אין בכוחו להעניק לו הקלה בעונש:

 

"ש: אז בשביל מה לספר לחבר לתא למדובב שעשית רצח ושאתה זוכר את הרצח אם זה לא נכון

ת: יש לו נסיון רב בדברים כאלו, הוא יכול להציע לי מה לעשות, ממנו גיליתי הרבה דברים

ש: ולכן סיפרת לו את כל האמת

ת: איזו אמת?

ש: שרצחת את המנוחה ושאתה זוכר את זה טוב מאוד, זו האמת

ת: לא רצחתי את הילדה ולא יודע איך לעשות את זה

ש: אז למה סיפרת למדובב שכן רצחת ושאתה כן יודע וגם הראית לו

ת: כדי להראות לו שאני לא בן אדם פשוט, שאני לא סמרטוט

ש: אבל למדובב יש נסיון רב והוא יכול לתת עצות טובות, אז כדאי להגיד לו את האמת כדי שהוא יעזור לך לצאת מהתיק, אם תגיד לו שקר שאתה יודע איך רצחת, הוא לא יתן לך עצה טובה

ת: אם הייתי יודע איך רצחו את הילדה, אני מזמן הייתי מספר את זה

ש: מה זה קשור לשאלה ששאלתי

ת: אני מבקש עוד פעם את השאלה

ש: אני חוזרת על השאלה

ת: אם אני לא יודע את האמת, מה אני אספר לו?" [עמ' 1062 לפרוטוקול].

 

           אעיר כי את טענת המערער לפיה לא רצה להיראות "סמרטוט" בעיני ארתור, ניתן כביכול לפרש כאילו ביקש להתרברב לפניו ומטעם זה הודה ברצח. ואולם, טענה זו לא הועלתה בערכאה הדיונית או בערעור כסיבה שבעטיה הודה המערער לפני ארתור, מה גם שהיא עומדת בסתירה לגרסתו כי הודה היות ששוכנע שביצע את הרצח. 

 

105.       מהאמור לעיל ניתן להיווכח כי גרסתו של המערער בנוגע להודאתו לפני ארתור היא גרסה מתפתחת ומשתנה. בחקירה הכחיש בתחילה את עצם מתן ההודאה וטען כי ארתור שיקר. בהמשך טען כי רק הנהן בראשו על מנת שארתור יניח לו לנפשו. אחר כך טען כי הודה לפניו כדי לקבל הקלה בעונשו. רק בסוף אישר כי דבריו של ארתור הם אמת. המערער לא סיפק בחקירה כל הסבר שממנו ניתן להבין מדוע בחר להודות לפני המדובב, שאינו איש חוק, אם רצה הקלה בעונשו. הרי ארתור נעדר כל סמכות ואינו יכול להציע כל תמורה עבור הודאה. ודוק: אין מחלוקת כי המערער ראה בארתור חבר לתא ולא חשד כי הוא משתף פעולה עם המשטרה [המערער אישר זאת מספר פעמים בעדותו, ראו עמ' 1017, 1048, 1061 לפרוטוקול]. כמו כן, לא היה ביכולתו להסביר מדוע הודה בלחש אך השמיע דברי "חפות" בקול, אם ביקש להשיג הקלה בעונש. זאת ועוד, המערער לא טען בחקירה כי הודה מאחר שהאמין באמת ובתמים באותו השלב כי ביצע את הרצח, כפי שהוא טוען כיום. טענה זו הועלתה לראשונה רק בשלב המשפט.

 

           בעדות בבית המשפט טען המערער כי הודה לפני ארתור מאחר ששוכנע שהוא רצח את המנוחה בהתקף זעם או בלק-אאוט כתוצאה מטענות החוקרים. גם עדותו במשפט לקתה בחוסר עקביות, כאשר בתחילה נמנע המערער מלאשר שאכן אמר לארתור כי טענת אי-השפיות אינה נכונה, ורק בסוף אישר את הדברים אך טען כי אינו זוכר זאת במדויק. התשובות שענה בהקשר זה היו מתחמקות ולא ענייניות. יתר על כן, גם בעדות לא עלה בידי המערער להסביר את הודאתו לארתור, את אמירתו לפיה טענת אי-השפיות אינה אמת וכן את העובדה שזכר את פרטי הרצח. כל שטען, וזאת לעניין הדיבור בלחש ובקול רם לסירוגין, הוא כי התנהל כך מאחר שהאמין שרצח ולכן "התנהג כמו רוצח" או "אדם אשם". הסבר זה אינו מניח את הדעת, אם לא מופרך ממש. גם אם הייתי מקבל את טענתו של המערער כי פעל מתוך אמונה מוטעית שרצח את המנוחה – וכפי שאפרט בהמשך, אין בידי לקבל טענה זו – הרי שהתנהלותו מול ארתור אינה מתיישבת עם גרסה זאת. היא אינה מסבירה את אמירתו המפורשת של המערער כי לא פעל מתוך אי-שפיות וכי נתן לחוקרים "לבלוע" קו הגנה זה; אינה מסבירה מדוע תיאר את הרצח באוזניו של ארתור כאילו הוא זוכר אותו; וכן אינה מבהירה מדוע לחש את ההודאה ובמקביל דיבר בקול רם על חפותו.

 

106.       אוסיף כי ההגנה לא ערכה כאמור הבחנה בטענותיה לעניין המשקל בין ההודאה שנמסרה לארתור לבין ההודאות שנמסרו בחקירה. נטען – באורח גורף – כי המערער הודה על יסוד אמונה שגויה שלפיה ביצע את הרצח וכן משיקולים רציונליים שעניינם בהפחתת העונש. בנימוקי הערעור לא התמודדה ההגנה עם השאלות והתמיהות המתעוררות ביחס להודאה שמסר המערער לארתור, שאותן מניתי לעיל, ואשר מטילות צל כבד ביותר על שאלת חפותו ועל מהימנותו. הלכה למעשה, אין לפנינו כל גרסה אשר בכוחה להסביר מדוע התוודה המערער לפני המדובב. אין אלא לזקוף זאת לחובתו.

 

(א2) ההודאות בחקירה

 

הרקע למתן ההודאות

 

107.       גם כאן, יש להתחקות אחר הדינמיקה החקירתית שהובילה את המערער למסירת ההודאות לחוקריו כדי להעריך נאמנה את משקלן ומהימנותן. כזכור, בימים הראשונים לחקירה הכחיש המערער את החשד המיוחס לו ולרוב סיפק לחוקריו הסברים בנוגע לראיות שעמן עומת. ביום 17.12.2006 המערער לא נחקר אלא נפגש עם עורך דינו למשך כ-20 דקות ונותר בתאו רוב היום. בחזרתו מהפגישה עם עורך הדין באותו היום, דיווח המערער לארתור על עיקרי הפגישה, ציין את התמיכה לה הוא זוכה מכלי התקשורת, לדברי הסנגור, והביע נימה של אופטימיות ביחס למצבו.

          

108.       בחקירה בבוקרו של יום 18.12.2006 [ת/443] עומת המערער עם שני ממצאים חדשים: הודעתה של רעייתו, לפיה לאחר ששוחח המערער עם ג'נאח בליל הרצח, ציין בפניה כי ילדה נפגעה "בשירותים מאסלה", בעוד שג'נאח טען כי לא מסר לו מידע זה; עוד עומת המערער עם הטענה כי נצפה ביום הרצח לבוש במכנסי גי'נס וכן עם העובדה שבני משפחתו אינם מכירים את מכנסי העבודה הכחולים אשר לטענתו לבש באותו היום. חקירה זו היתה אינטנסיבית באופייה, כשהחוקרים מטיחים במערער שוב ושוב כי הוא משקר וכי הוא רצח את המנוחה ומציגים בפניו את הממצאים נגדו. המערער התקשה להתמודד עם הממצאים החדשים והסבריו נדחו על ידי החוקרים.

 

109.       כפי שתואר לעיל, המערער חזר מחקירה זו לתאו כשהוא נסער ו"מצוברח", הביע ייאוש בפני ארתור ממצב הראיות בתיק, העריך כי ייגזר עליו מאסר עולם ואף דיבר על האפשרות ליטול את חייו. בשלב זה "נוכח" המערער כביכול בתרחיש האפשרי כי ביצע את הרצח בעיצומו של התקף זעם, בלק-אאוט או אי-שפיות ואינו זוכר את ביצועו. בשל מצבו הנפשי, נלקח המערער לבדיקה פסיכיאטרית בבית חולים, שבה סיפר בין היתר על כך שהכה את אחיו באוקראינה.

 

110.       בבדיקה הפסיכיאטרית נשלל החשש שמא המערער יפגע בעצמו והוא הוחזר לחקירה נוספת מול סשה [ת/182, ת/184]. בחקירה זו המשיך המערער להכחיש את ביצוע הרצח אך במקביל העלה את האפשרות שרצח את המנוחה במהלך התקף ואיבד את זיכרונו, כפי שהוזכר לעיל. המערער אמר לסשה כי הוא "בהתמוטטות עצבים" [שם, עמ' 1], סיפר על אירועים אלימים בעברו, לרבות האירוע שבו הרביץ לאחיו באוקראינה, והוסיף כי הוא יכול לעשות דברים "שאתה לא מתאר לעצמך סשה" [שם, עמ' 14]. סשה הדגיש בפני המערער כי הוא עלול לפספס את ההזדמנות להודות, תוך שהבהיר לו כי העונש תלוי גם בשיתוף הפעולה מצדו וכי מוטב לו "לשים את הכל על השולחן" [שם, עמ' 13-12, 25]. עוד אמר סשה כי מבחינת החוקרים עדיף שהמערער לא ימסור גרסה והם כבר יגישו לבית המשפט את הראיות והוא יחליט [שם, עמ' 19]. בהמשך לכך, אמר המערער "אני מחר.. היום אני אשקול הכל, יחשוב, יזכר מה היה מחר הכל יספר או לא יספר" [שם, עמ' 26].

 

111.       בשובו מהחקירה אל תא המעצר בשעת לילה, שוחח המערער עם ארתור על ההתפתחויות האחרונות ובהמשך הודה בפניו ברצח, כפי שתואר בהרחבה מעלה, כשהוא שולל בפירוש את הטענה לפיה ביצע את הרצח מתוך אי-שפיות ומציג אותה כתחבולה שנועדה לתעתע בחוקרים ומטרתה להביא לזיכויו או להקלת עונשו. 

 

112.       למחרת, ביום 19.12.2006, הודה המערער גם בפני חוקריו.

 

ההודאה מיום 19.12.2006

 

113.       בתחילה נחקר המערער על ידי סשה [ת/22; נ/55, נ/56, מ"ט 172/06], כהמשך ישיר לחקירה שנערכה יום קודם לכן. בשלב הראשון של החקירה שב המערער והכחיש שרצח את המנוחה. בהמשך הצטרף לסשה ראש צוות החקירה, אזולאי, והחקירה המשיכה להתנהל בהובלתו. קו החקירה שבו נקט אזולאי בחקירה זו התבטא בגישה אוהדת כלפי המערער, לפיה הוא נתן לכאורה אמון בטענתו של המערער כי חווה התקף בלק-אאוט, ושיתף פעולה עם ההנחה שאיבד את זיכרונו. לאורך החקירה הביע אזולאי אמפתיה ודאגה למערער וכן גילה הבנה למצבו, באומרו כי הוא יודע שהמערער לא רצה במות המנוחה וכי הוא מצטער על המעשה. אזולאי אמר למערער כי הוזמן עבורו חוקר מיוחד שמתמחה בשחזור זיכרון וכי הוא בדרך לתחנת המשטרה. בינתיים, ביקש מהמערער שיתקדם יחד עמו, צעד צעד, בתיאור השתלשלות האירועים שלפני ואחרי הרצח. המערער שיתף פעולה עם קו זה והחל לתאר את השתלשלות העניינים, עד אשר בסופו של דבר נזכר כביכול וחשף את מהלך הרצח, תוך הדגמתו. צפייה בתיעוד החקירה ועיון בתמליליה מלמדים על התהליך שהתרחש בה: בראשית החקירה, הגיב המערער בלחץ ובהתרגשות לשאלות הנוגעות לליבת האירוע – לרצח עצמו – וטען כי אינו זוכר את שאירע; אזולאי זנח שאלות אלה ועבר לדון בנושאים "פריפריאליים" יותר ביחס לרצח; בהמשך חזר אזולאי לאקט הרצח עצמו והמערער מסר פרטים נוספים על אודות ההתרחשות. כך, כשהוא חושף בהדרגה את פרטי הרצח,  מסר המערער את ההודאה במלואה. עוד מלמד תיעוד החקירה כי האווירה היתה רגועה, כי החוקרים לא הפעילו על המערער לחץ אלא הפגינו כלפיו אהדה והבנה, כאמור.

 

114.       תוכן ההודאה תואם במידה רבה את הדברים שמסר המערער לארתור, אך בגרסה מפורטת יותר. את מידת הפירוט ניתן לייחס לכך שההודאה נגבתה על ידי החוקרים. בפתח ההודאה ולאורכה סיפר המערער כי הילדים בבית הספר נהגו לקללו ולבקש ממנו סיגריות. לדבריו, ספג הרבה "שנאה" ו"חוסר כבוד" מצד אנשים בישראל בשל מוצאו. המערער מסר כי השתדל "להחזיק את עצמו" כשהילדים היו מציקים לו, והמנוחה היתה "הטיפה האחרונה" שהובילה אותו להתפרץ ולפרוק את הכעס שאגר [נ/55, עמ' 57]. המערער ציין כי לא התכוון להרוג אותה וכי במקומה יכול היה להיות כל אדם, גם ילד. הוא טען כי הבחין בה כשעלתה במדרגות לכיוון הקומה השניה, היא קיללה אותו "אישה שלך זונה" או "בן של זונה" ולכן עלה בעקבותיה ונכנס אחריה לשירותי הבנות. הוא שלל כי ביקשה ממנו סיגריה [שם, עמ' 121]. הוא תיאר את המנוחה כ"לא גבוהה", שיערה היה בצורת צמה מגולגלת בלי גומי, לבשה מכנסי ג'ינס בצבע כחול כהה ונעלה נעלי ספורט שצבען לבן עם אפור, לבן שחור או אפור שחור. את צבע חולצתה לא זכר מאחר שהתמקד לטענתו בחלק גופה התחתון, אך שיער שאולי צבעה היה ירוק או צבע בהיר יותר.

 

           המערער תיאר כי בתוך חדר השירותים עמדה המנוחה תחילה בין התא הראשון לתא השני. הוא שלף את הסכין היפנית שעל חגורתו, הוציא את הלהב וזינק לעברה כשהיא ליד התא השני. לטענתו, המנוחה ניסתה להיכנס לתא השירותים ולא הספיקה לסגור את הדלת. המערער תיאר כי המנוחה עמדה עם הצד אליו ולא עם הפנים או עם הגב והדגים את צורת עמידתה על החוקרים, אך התקשה להיזכר אם מדובר בצד ימין או בצד שמאל. הוא מסר כי שיסף את גרונה "כמעט עד הסוף" וחתך אותה פעמיים בצוואר. כשנשאל אם פגע במקומות נוספים בגופה, ציין כי פגע בידה הימנית בעת שהרימה אותה בניסיון להתגונן וגם פגע בחזה באותה המכה. כמו כן, ציין מספר פעמים כי יתכן שפגע בה גם באזור התוספתן או מתחת למותן [שם, עמ' 98, 124]. המערער הוסיף ואמר כי רצה לדקור אותה בחזה אך "לא יצא" [שם, עמ' 95]. המערער לא ידע להשיב לשאלת החוקרים מדוע רצה לפגוע בה בחזה. לשאלת אזולאי, השיב המערער כי חש שנאה כלפי המנוחה, רצה שתחוש כאב אבל לא שתמות [שם, עמ' 96]. הוא ציין כי מילותיה האחרונות היו "אמא" או "איתה", קרוב לוודאי "אמא". לעניין צורת תנוחתה של המנוחה לאחר הרצח, מסר המערער תשובות שונות. בתחילה אמר כי היא נפלה בתוך התא השני על האסלה, בצד ימין מקדימה; בהמשך, ביקשו החוקרים לדעת בשנית לאיזה צד נפלה המנוחה "כדי שלא יצא ש[המערער] שיקר פה ושם", אז השיב כי היא נפלה לצד שמאל ונגעה גם באסלה וגם ברצפה [שם, עמ' 109]. לבסוף, מסר כי היא נפלה על הרצפה, בין האסלה לבין הקיר, כשראשה כמעט במגע עם הקיר [שם, עמ' 110, 125]. וכן כי עיניה היו "פקוחות גדול" [שם, עמ' 104].

 

           המערער מסר מספר גרסאות גם לעניין דרך יציאתו מתא השירותים. בתחילה טען כי רק "קצת" סגר את הדלת; בהמשך אמר כי נעל את דלת התא באמצעות הסכין, כדי שיחשבו שהתא תפוס ולא יכנסו [שם, עמ' 89-87]; אחר כך מסר שוב שנעל את הדלת מבחוץ, כשהוא שולל שעלה על דבר מה כדי לצאת מהתא, במענה לשאלת החוקרים [שם, עמ' 108]. עוד מסר כי את דלת חדר השירותים סגר עם המרפק. לאחר מכן ירד לשירותי הבנים, שטף את הדם מידו ומהסכין, ניגב את הסכין במכנסיו, והלך להכין לעצמו קפה בחדר המורים, שם נראה על ידי מורות. המערער המשיך לעבוד עד סוף היום עם אותו הלהב, מבלי שהבין לאשורו את שהתרחש, לטענתו. ציין כי מאוחר יותר, בערב, הבחין בדם בשירותי בנים. לדבריו, שבר וזרק את להב הסכין בפסולת הקרמיקה שבכניסה למקלט, את המכנסיים השאיר בתיק במקלט. את התיק לקח לביתו ביום שישי (יומיים לאחר הרצח) וזרק אותם באותו היום לפח זבל ליד ביתו, אף שהעריך כי לא יימצא עליהם דם. ציין כי את החולצה כיבס לפני שחפציו נתפסו על ידי המשטרה. המערער הוסיף כי בשובו הביתה כאב לו הראש והוא חש עייפות גדולה, בלי שהבין מדוע. הוא הלך לישון באותו היום מוקדם מהרגיל.

 

           יצוין כי לאורך החקירה בכה המערער מפעם לפעם, בציינו כי רק עתה הוא מבין את משמעות מעשיו. לשאלת סשה, ענה כי הוקל לו משהודה.

 

השחזור

 

115.       עוד בטרם יצא המערער לשחזור, חזר בו מהודאתו. הדבר התרחש כאשר המערער המתין בחדר החקירות ליציאה לשחזור ולכן קטע זה לא צולם בוידאו, אך תועד במזכרים שערכו סשה [ת/191, ת/192] ואזולאי [ת/25]. מהמזכרים והעדויות עולה כי המערער ביקש לדבר בדחיפות עם סשה ואמר לו, כשהוא בוכה ורועד, שלא רצח את המנוחה ואינו יודע כיצד נרצחה, אך ראה את גופתה וניגב את דמה עם נייר טואלט. סשה קרא לאזולאי, וגם הוא שמע מהמערער כי לא רצח את המנוחה ולא יודע איך לשחזר את הרצח. אזולאי אמר למערער שהוא מבין שאולי אינו זוכר מה קרה והנחה אותו לתאר בשחזור את הדברים שמסר בהודאה. בשלב זה התרצה המערער, ביקש סליחה מאזולאי ומסשה על כך שכביכול שיקר להם שוב ויצא לשחזור [ראו גם עדותו של אזולאי בעניין, עמ' 77 לפרוטוקול, ועדותו של סשה, עמ' 288 לפרוטוקול].

 

116.       את השחזור [ת/26; ת/27] הוביל קצין חקירות דובר רוסית בשם אנטולי שקלאר (להלן: אנטולי), שהובא במיוחד מתחנת חדרה משום שלא היה חלק מצוות החקירה ולא הכיר את פרטיה. בפתח השחזור ביקש המערער מיוזמתו להודיע לעורך דינו כי הודה ברצח "מלב נקי" [שם, עמ' 1]. עם הגעתו לבית הספר, סיפר המערער כי ספג קללות והשפלות בשנותיו בישראל, ובכלל זה מילדים בבית הספר, שהובילו אותו להתפרץ ביום הרצח. הוא סיפר כי עלה להכין קפה כשהוא כבר עצבני, המנוחה קיללה אותו והוא התפרץ ורצח אותה. ציין כי במקומה יכול היה להיות כל אחד וכי הוא חווה "התפרצות עצבים" [שם, עמ' 2]. כן ציין כי הוא "בקושי זוכר" את הרצח ונזכר בקטעים מסוימים שלו.

 

           אנטולי ביקש מהמערער להוביל למקום שבו ראה את המנוחה לראשונה. המערער הראה כיצד יצא מהמקלט בו עבד והחל לעלות לכיוון חדר מורים. הוא הדגים היכן עמד בעת שראה את המנוחה לראשונה, במפלס חדר מורים, ומיקם את השוטרת ששיחקה את תפקיד המנוחה (להלן: השוטרת) בתחילת גרם המדרגות המוביל ממפלס חדר המורים אל שירותי הבנות – זירת הרצח. המערער ציין כי המנוחה קיללה אותו ואת הרוסים ועלתה במדרגות וכי הוא עלה בעקבותיה, במרחק של שלושה-ארבעה צעדים. בהגיעו לראש המדרגות, כאשר זירת הרצח נמצאת משמאלו, ביקש המערער מהשוטרת לפנות ימינה (לכיוון הקומה העליונה). בשלב זה עיכבו אותו השוטרים על מנת להסיר את אזיקיו. בזמן שעוכב, הביט המערער על דלת חדר השירותים "הנכונה" ורק אז הצביע עליה כעל זירת הרצח [שם, עמ' 4]. 

 

           בתוך חדר השירותים הנחה המערער את השוטרת לעמוד ליד התא השני, אמר כי המנוחה היתה לבושה בג'ינס כחול כהה ונעלי ספורט בצבע לבן ושחור או אפור ושחור (לדבריו אינו זוכר במדויק). המערער מיקם את השוטרת בתוך התא השני, כשפניה מופנים אל הקיר המפריד בין התא הראשון לתא השני (הקיר המערבי). המערער הדגים כיצד ביצע את הרצח באמצעות הסכין היפנית ששלף מחגורתו ופגע במנוחה בתוך התא. ציין כי המנוחה ניסתה לסגור את הדלת. במהלך השחזור, הדגים המערער את ביצוע הרצח שלוש פעמים: בפעם הראשונה – בתוך התא, כאשר הוא אינו יכול לשחזר במדויק כיוון שידיו מוגבלות בגלל האזיקים; בפעם השניה – מחוץ לתא (עם האזיקים), ובפעם השלישית – בתוך התא לאחר שהוסרו האזיקים מידיו. בכל הפעמים הדגים המערער כי תחילה חתך את גרונה של המנוחה ואגב כך הרימה את ידה הימנית והסכין פגעה בידה הימנית ובחזה. המערער טען כי אינו זוכר במדויק את מספר הנפות הסכין שפגעו במנוחה והעריך כי מדובר ב-4-2 פעמים. עוד מסר המערער כי לאחר שהמנוחה נפגעה בגרון והחלה "להתקפל", חתך אותה גם באזור המותן הימנית [שם, עמ' 8]. הוא תיאר כי המנוחה נפלה לאחר הרצח בתוך התא, בצד שמאל, כשראשה בין האסלה לבין הקיר המפריד בין התא השני לשלישי (הקיר המזרחי), כשראשה מביט מעלה, תוך שהדגים זאת.

 

           במהלך השחזור בתא השירותים, מסר המערער כי יצא וסגר את הדלת "אולי מבחוץ", ומיד אמר שכנראה סגר ונעל אותה מבפנים [שם, עמ' 6]. בהמשך שוב אמר המערער  "לדעתי סגרתי מבפנים, אולי מבחוץ, אני לא זוכר בדיוק" אך לבסוף, לאחר שהות קצרה של מחשבה, הסביר כי יצא "מלמעלה" – עלה על האסלה וקפץ מעל הדלת בעזרת הידיים, שהניח על דפנות התא, אל מחוץ לתא ולאחר מכן ניגב עם חולצתו את סף הדלת. המערער סיפר כי המנוחה לא נאבקה בו או צעקה, כי מילתה האחרונה היתה "אמא" או "איתה" ונאמרה בקול חלש. עוד ציין כי אינו יכול להסביר את המצב שהיה בו, ראה בפני המנוחה את בנו, חש פחד ולא הבין שום דבר [שם, עמ' 9].

 

           עוד אמר המערער כי לאחר הרצח סגר את דלת חדר השירותים, הבחין בדם על ידו ועל הסכין והוביל את החוקרים לשירותי הבנים הנמצאים שני גרמי מדרגות מתחת לשירותי הבנות וחצי מפלס מעל המקלט שבו עבד. המערער תיאר כיצד בשירותי הבנים שטף את ידיו ואת להב הסכין וניגב את הלהב במכנסיים. המערער סיפר כי "התחיל לחזור לעצמו" כשהיה כבר במקלט. לדבריו, במקלט היה ברשותו קפה חם ומכך הסיק כי לפני כן ביקר בחדר המורים (שם ניתן היה להכין קפה) [שם, עמ' 11]. הוא הוסיף וסיפר כי בהמשך היום חזר לשירותי הבנים וראה שתיים-שלוש טיפות דם טריות על רצפת השירותים, שאותן לא ניגב. לאחר מכן חזר למקלט והמשיך בעבודתו.

 

           המערער הוסיף ואמר כי המשיך לעבוד עם הסכין לאחר הרצח, שבר את הלהב וזרק לפסולת הקרמיקה שליד דלת המקלט. בסוף היום השאיר את הבגדים וכלי העבודה שלו בתיק שבמקלט, אותו לקח לביתו ביום שישי. את המכנסיים זרק לפח שליד ביתו ביום שישי [שם, עמ' 13]. המערער סיפר גם על השיחה עם ג'נאח בערב הרצח, שבה שאל את ג'נאח על "שירותים" ו"אסלה" וכן סיפר על "התקף העצבים" שבגדרו תקף את אחיו באוקראינה. הוא הוסיף כי לא היתה לו היכרות מוקדמת עם המנוחה, כי לא התכוון להזיק לה, כי היה ב"התקף עצבים חזק" ורק עכשיו הבין שביצע רצח [שם, עמ' 14].

 

117.       עם סיום השחזור בזירה, התבקש המערער לחזור לשירותי הבנות ולהדגים כיצד קפץ מעבר לדלת תא השירותים. המערער הביע ספק אם יצליח לחזור על המעשה. אזיקי הידיים והרגליים שלו הוסרו כדי לאפשר לו תנועה חופשית. המערער נכנס לתא, נעל את הדלת מבפנים, עלה על האסלה, שם ידיו על דפנות התא וקפץ מעל הדלת.

 

118.       בתום השחזור, בתחנת המשטרה, שאל אנטולי את המערער מספר שאלות הבהרה [שם, עמ' 17-15]. בין היתר, נשאל המערער מדוע מסר בחקירה כי סגר את דלת התא מבחוץ. המערער השיב כי רק בזירה נזכר שנעל מבפנים, אך הוא אינו יכול להגיד זאת במדויק. עוד נשאל כיצד הגיע שיער של המנוחה לזירה. המערער העלה השׁערה לפיה תפס את שיערה במהלך הרצח והדגים על סשה כיצד עשה זאת, ציין כי היתה לה צמה מגולגלת לאחור אך לא ידע לתאר את צבע השיער. נוסף לכך, נשאל המערער כמה פעמים פגע בגרונה של המנוחה והשיב פעם או פעמיים.