סיכומי הגנה משלימים

בבית המשפט המחוזי בנצרת תפ"ח 502/07

קבוע בפני כב' הרכב השופטים:

כב' ס. הנשיא כב' השופט י. כהן

כב' השופט ח. גלפז

כב' השופטת א. הלמן

בעניין:

רומן זדורוב

ע"י ב"כ עו"ד דוד וגליל שפיגל

מבנין צחר 308 קריית שמונה

טלפקס: 04-6950730

הנאשם

– נגד –

מדינת ישראל

המאשימה

תוכן עניינים-

1. פרולוג ע"מ 6

2. הודאות שווא ע"מ 10

3. הממצאים שנתגלו בזירה ע"מ 18

4. הדילמות: ע"מ 21

4.1 דילמה מס' 1 עקבות נעלים בזירה: ע"מ 21

א. עקבה מס' 1 ((L1 ע"מ 38

ב. עקבה מס' 2 (L2) ע"מ 49

ג. עקבה מס' 3 (L3) ע"מ 53

ד. עקבה מס' 4 ע"מ 57

ה. עקבה מס' 5 ע"מ 58

ו. עקבה מס' 6 ע"מ 61

ז. נפיצות נעלי הסלמנדר ע"מ 64

4.2 דילמה מס' 2- אליבי ע"מ 68

4.3 דילמה מס' 3- זירה עמוסת ממצאים אבל נטולת ממצא הקושר את הנאשם לזירה. ע"מ 91

א. עקבות נעל טבולות בדם. ע"מ 92

ב. שיער ע"מ 93

ג. העדר מוחלט של שרידים ו/או ד.נ.א מפרטיו של הנאשם ע"מ 99

ד. טביעות אצבע כללי ע"מ 112

ה. טביעות אצבע בדם בזירה ברות השוואה ואינן של הנאשם ע"מ 113

ו. ד.נ.א זר בזירת הרצח? ע"מ 115

4.4 דילמה מס' 4- התנהלות הנאשם לאחר הרצח עד למעצרו ועל רקע העדר מניע ע"מ 118

א. גלגולו של מניע ע"מ 120

4.5 דילמה מס' 5- "שחזור" ביום ואי ידיעה של פרטים מוכמנים: ע"מ 125

א. הלך נפשו של הנאשם לפני השחזור ובמהלכו ע"מ 125

ב. המלכוד ע"מ 126

ג. רגעים לפני שחזור ע"מ 132

ד. "השחזור" ע"מ 146

ה. תרגיל האזיקים ע"מ 154

ו. הפגיעות המודגמות בשחזור בהשוואה לפגיעות במציאות. ע"מ 172

5. חקירות הנאשם ושיחות עם מדובב: ע"מ 195

א.חקירת נאשם יום 10/12/06-ת/669 ע"מ 195

ב.חקירת נאשם יום 11/12/06- ת/159 ע"מ 196

ג.חקירת נאשם יום 12/12/06- מ"ט 160/04 ת/164 א-ד ע"מ 196

שיחות נאשם – מדובב.12-13/12/06-מ"ט 161/06 ת/400 ע"מ 200

ד. חקירת נאשם יום 13/12/06- מ"ט 119/06 ת/480 ת/334 נ/100 ע"מ 201

שיחות נאשם-מדובב יום 13-14/12/06- מ"ט 163/06 ת/4** ע"מ 203

ו. חקירת נאשם יום 14/12/06- מ"ט 164/06 ת/169 א-ב ע"מ 203

שיחת נאשם-מדובב יום 14-15/12/06- מ"ט 165/06(5-8) ת/401 ע"מ 204

ו. חקירת נאשם יום 15/12/06- מ"ט 167/06 ת/174 א-ב ע"מ 207

שיחת נאשם-מדובב יום 15/12/06- מ"ט 165/06 (דיסק 9-11) ת/401 ע"מ 213

ז. חקירת נאשם יום 16/12/06- מ"ט 166/06 ת/180 ע"מ 217

שיחת נאשם-מדובב 16-18/12/06- מ"ט 165/06(דיסק 14-21) ת/401 א' ע"מ 219

ח. חקירת נאשם יום 18/12/06- מ"ט 168/06 ת/443 ע"מ 225

שיחת נאשם-מדובב מ"ט 165/06(דיסק 25) ת/7 ע"מ 226

ט. חקירת נאשם יום 18/12/06 מ"ט 171/06 ת/184 נ/68 ע"מ 235

6. ההודאה בפני המדובב –מ"ט 165/06(דיסק 26) נ/72 ע"מ 238

7. ההודאה-פרטים מוכמנים האומנם? ע"מ 250

8. ההודאה- "המחזה" ע"מ 257

9. הולדתו של מניע חדש ע"מ 333

10. חקירת הנאשם מיום 26/12/06 ת/202 ע"מ 340

11. הקיסם במנעול ע"מ 347

12. "הנאשם ידע למסור פרטים מוכמנים" האומנם? ע"מ 350

13. פרשת ההגנה ע"מ 383 עדויות מומחים:

א. אלכס פלג ע"מ 383

ב. ד"ר חן קוגל ע"מ 388

ג. דורון בלדינגר ע"מ 392

ד. אילן אלמליח ע"מ 396

ה. ד"ר גיא קופר ע"מ 400

ו. עדות הנאשם ע"מ 404

ז. עד ההגנה ד.י ע"מ 409

ח. עד ההגנה מ.ר ע"מ 416

ט. עד ההגנה אורון מאירי ע"מ 420

י. עדת ההגנה א.א ע"מ 423

14. כיווני חקירה זנוחים ע"מ 426

15. טענות זוטא ע"מ 437

16. סגנון החקירה-מצגי שווא, הטעיות, הבטחות ע"מ 456

17. ראובן ע"מ 474

18. סוף דבר ע"מ 476

19. תוספת: ארתור המדובב האקטיבי ע"מ 478

.

סיכומי ההגנה

בהתאם להחלטת כב' ביהמ"ש מיום 24/12/09 מתכבדים ב"כ ההגנה בהגשת סיכומיהם בכתב בפני בימ"ש נכבד זה.

פרולוג

בשלהי שנת 2006 מתפרסמים בכלי התקשורת חדשות לבקרים אירועים מביכים הלועגים והרומסים בריש גלי את כבודה של משטרת ישראל ההופכת לשק חבטות ציבורי ומושא ללעג ובדיחה.

רמת האמון ותחושת הביטחון הציבורי במשטרה נמצא בשפל שכמותו לא זכור.

אין זה המקום לפרטנות מלוא האירועים המביכים אשר חשפו קבל עם את תפקודה והתנהלותה של משטרת ישראל אשר שיאם בא לידי ביטוי וחשיפה בהימלטותו של האנס הסדרתי בני סלע כאשר מייד ובסמוך לאחריו ארע הרצח האכזרי והנתעב חסר התקדים של הילדה התמה תאיר ראדה ז"ל בין כתלי בית הספר בו למדה.

רצח מזוויע שהסעיר מדינה שלמה.

אווירת חוסר הביטחון הציבורי וגלי הביקורת הקשה שהופנו אל זרועות אכיפת החוק לא הותירו בידיהם מרחב זמן מחד גיסא ו/או אפשרות של כישלון חלילה וחס בפענוח הרצח הנתעב מאידך גיסא.

הפענוח ולכידת האחראי או האחראים לזוועה במהירות ויהי מה הפך לכורח המציאות ולעצם המשך קיומם והעסקתם של הגורמים האמונים על הביטחון הציבורי.

כבמטה קסמים הוסרו לאלתר כל המגבלות וההגבלות של תקציב ו/או כח אדם ו/או כל אמצעי המתבקש לצורך פענוח הרצח המחריד.

אווירת הדחיפות הבהילות ובכל מחיר אשר פיזר הדרג הבכיר של המשטרה והאווירה הציבורית ששררה נטעה בלב העוסקים בפענוח את התובנה לפיה ראויה משימה זאת לקידוש כל האמצעים .

התובנה לפיה המשימה להצלת שמה וכבודה של המשטרה כולה הונח על כתפיהם אף חידדה ביתר שאת את הבנתם ואמונתם כי המטרה מכשירה ומקדשת את כל האמצעים, לרקעה של אווירת הלחץ הציבורי הלגיטימי והמובן של הציבור לתפיסתם המיידית של האחראים לזוועה ולצורך הכמעט קיומי של האמונים על בטחון הציבור לספק לאלתר את הנדרש.

להמולתה ולפעלתנותה הדורסנית של אווירת ציד זאת נקלע רומן זדורוב.

מיהו רומן זדורוב?

בקצרה – אזרח אוקראיני שנישא לאזרחית ישראלית ושהותו בארץ הותרה זמנית עד להסדרת כל ההליכים הפרוצדורליים הנדרשים להתרת שהייתו הקבועה בארץ.

רומן פעל ללא ליאות לקבלת ההיתר הנכסף אשר יאפשר לו בסופו של דבר להשתקע ולהקים בית ומשפחה במדינת ישראל. מטעמים כלכליים התגוררו רומן ורעייתו זמנית בדירת הורי רעייתו בקצרין.

רומן עבד לפרנסתו ולפרנסת רעייתו בשיפוצים והתפרנס בכבוד כשבועיים לפני הירצחה של תאיר ז"ל נולד בנו בכורו, אושרו הרקיע שחקים והכל נראה ורוד ואפשרי.

רומן המתין לקבלת ההיתר לשהיית הקבע בארץ ורקם תוכנית להקמת חברה למתן שרותי שיפוץ, כשהוא נסמך על השם הטוב שרכש בעבודתו ולפניות הרבות של לקוחות שביקשו את שרותיו בעקבות המלצות של לקוחות מרוצים.

ביום רביעי בתאריך 6/12/09 עמד רומן לסיים סוף, סוף וכמתוכנן את עבודות הריצוף בבית הספר נופי גולן ולהתפנות לעבודות נוספות אשר שכרן בצידן.

רומן התייצב בבית הספר בשעות הבוקר ולא עזב את בית הספר עד השעה 17:30 לערך וזאת לאחר שביצע עד תום את העבודה אשר קיבל וכמתוכנן.

במהלך שהותו ועבודתו בבית הספר נרצחה באכזריות בין כותלי בית הספר הילדה תאיר ראדה ז"ל בין השעות 13:15-13:45, רצח שטרף והפך את כל תוכניותיו הורודות והאופטימיות לוויה דלרוזה הנמשכת עד הלום.

רומן זדורוב הנלחם לקבלת מעמד של אזרחות ישראלית נטול אמצעים כלכליים למעט אמצעי מחייה בסיסיים ללא קשרי השפעה ו/או מקור שיסייע בעדו ועם שפה עברית עילגת נעצר לחקירה ובתום שבוע ימים של חקירות הוא מודה ו"משחזר" את רצח תאיר ז"ל.

וכך קורה שבתאריך 19/12/06 במסיבת עיתונאים יזומה ומתוקשרת המכוונת לשעת שיא של הצפייה שעה 20:00 בחדשות של ערוצים מס' 2 ו-10 בטלוויזיה מתייצבים בכירי המחוז של המשטרה אל מול מצלמות הטלוויזיה ומצהירים בפני עם ישראל כי החשוד העצור בידי המשטרה מזה מספר ימים הוא אשר ביצע את הרצח ואף שיחזר אותו.

על אף ולמרות העובדה שבעת מתן ההצהרה ה"שחזור" היה בעיצומו וטרם הסתיים מחד גיסא (ראה סיום סרט השחזור כשקצין המשטרה מציין כי השעה 21:42), ועוד בטרם היו ו/או התקבלו ממצאי בדיקות המעבדה למיניהם מאידך גיסא, ממצאים הקשורים לזירת הרצח ו/או לרומן זדורוב ממצאים אשר טפחו על פניהם כשנתקבלו תשובות מהמעבדות בארץ ובחו"ל.

מסיבת העיתונאים היזומה ,הנמהרת ובטרם עת אשר במהלכה שוחררו הצהרות של "הרוצח בידנו" (על משקל "הר הבית בידנו").

מסיבת עיתונאים והצהרות נמהרות שהינן תולדה מהרקע והאווירה שתוארו בפתיח עת אירע הרצח המזוויע של תאיר ז"ל העמידו את צמרת המשטרה ואת הממונים על הביטחון הציבורי נותני הגיבוי במצב של אל חזור נקודה אשר ממנה כל חזרה לאחור ו/או הודייה בהצהרות נמהרות ושגויות תעצים ביתר שאת את הביקורת והאכזבה עד כדי נזק בלתי הפיך לנוכח החלמאות שבהתנהלותם.

מה תמה שהסיטואציה הזאת העצימה וחידדה ביתר שאת את המוטיבציה של האמונים על הפרשה להכשרת כל האמצעים להשגת המטרה "הנעלה והקדושה" של הצלת שמה וכבודה של משטרת ישראל והממונים על ביטחון הציבור.

הודאות שווא:

עמוד התווך עליו נסמכת המאשימה בעתירתה להרשעת הנאשם הוא הודיית הנאשם ברצח המלווה בשחזור אותו ביצע לאחר הודייתו.

הסוגיה של הודאות שווא הנמסרות ע"י נחקרים הנכונים להודות בביצוע עברות המיוחסות להם אותם לא ביצעו על אף ולמרות ידיעתו של הנחקר כי הודייתו תבוא מן הסתם להרשעתו וכפועל יוצא לגזרת דינו למאסר עולם ולעיתים אף לעונש מוות בשיטות משפט אחרות, מעסיקה הן משפטנים והן מלומדים המתקשים מצא מענה לסוגיה מדוע ישים אדם עצמו רשע ויודה בביצוע מעשה שלא עשה.

הסיבות והנסיבות המובילות נחקר להודות הודאת שווא רבות ומגוונות ויכולות לנבוע ממצב נפשי, חקירה משטרתית קשה ולא הוגנת, העדר מודעות של הנחקר לזכויותיו, גילו של הנחקר, ייצוג לא הולם, אישיות ומורכבות נפשית וכיו"ב.

ספציפית אין המדובר ברשימה סגורה משום שהמציאות מוכיחה שאנשים שונים בנסיבות שונות ימסרו הודאות שווא מסיבות שונות.

הנושא של הודאות השווא העסיק לא אחת את דמיונם הפורה של יוצרים וסופרים שעשו שימוש בסוגיה כחומר רקע לעלילות ספרותיות. כמו למשל הסופר הנודע דוסטויבסקי ברומן הידוע החטא ועונשו כאשר באחד מרגעי השיא ברומן מזומן גיבור הרומן רסקולניקוב לתחנת המשטרה כאשר כמה ימים קודם לכן הוא רצח שתי נשים.

חוקר המשטרה פטרוביץ החושד בו מזמנו לחקירה כאשר באותו עת עצור בתחנה הדבעי ניקולאי כחשוד פוטנציאלי ברצח. רסקולניקוב קרוב לשבירה והודייה ברצח אלא שאז מתפרץ הדבעי ניקולאי לחדר החקירות כורע על ברכיו ומודה אני אשם אני רצחן רצחתי אותן בגרזן.

אולם הודאות השווא אינן נחלת הספרות הבדיונית והן קורות במציאות ורשימת המקרים הולכת ומתרבה.

המידע שלהלן מתפרסם באתר האינטרנט של פרויקט החפות www.innocenceproject.org

1. ריצ'רד דנציגר וכריסטופר אוצ'וה היו שותפים לדירה באוסטין טכסס הם עבדו בקרבת סניף פיצה של חברת פיצה האט. עובדת הסניף ננסי דה פריסט נאנסה ונרצחה במהלך שוד מזוין אשר התרחש בסניף בשנת 1988.

אוצ'וה הודה שחברו דנציגר אנס את ננסי והוא אוצ'וה רצחה. אוצ'וה הורשע ברצח ודנציגר באונס ושניהם נדונו למאסר עולם.

בחקירתו הודה אוצ'וה שתיכנן יחד עם חברו דנציגר לשדוד את סניף הפיצה ולאחר שאנסו את ננסי ירה בראשה מאחר וזיהתה אותו.

דניציגר העלה בחקירתו טענת אליבי וטען שהיה באותה עת עם חברתו, לא היה לו הסבר מדוע מודה אוצ'וה בבצוע העברה יחד איתו אלא שבזירת האירוע נמצא שיער ערווה שבבדיקות מיקרוסקופיות נמצא תואם לשערו של דנציגר, והשניים כאמור הורשעו.

שנים אח"כ נשלחו מכתבים למשרד השריף, למשרד המושל ולמשרד התובע המחוזי ע"י אקים מרינו, אסיר שנדון לשלושה מאסרי עולם ועבר תהליך של חזרה בתשובה, במכתבים הצהיר מרינו על אחריותו לבצוע הרצח של ננסי דה פריסט וציין כי איננו מכיר לא את אוצ'וה ולא את דנציגר ולא ידע להסביר מדוע הודה אוצ'וה במעשה.

מכתב נוסף של מרינו למשטרה שכנעה את המשטרה לפתוח בחקירה מחודשת של האירוע.

במכתבו למשטרה מסר מרינו פרטים אודות זירת הרצח שלא היו ידועים כלל למשטרה, המשטרה חקרה שוב את אוצ'וה אך לא את דנציגר שאושפז בינתיים בביה"ח לחולי נפש.

בדיקות DNA מתקדמות הוכיחו שאוצ'וה ודנציגר לא היו מעורבים ברצח של ננסי דה פריסט.

בשנת 1991 זוכו השניים ושוחררו מן הכלא.

לאחר שחרורו הסביר אוצ'וה שהודאתו והפללתו של חברו היו תולדה של לחץ החוקרים להודות ופחדו שיוטל עליו עונש מוות אם לא יודה.

אוצ'וה ודנציגר לא היו יוצאים לחופשי לולא קם אחד המפעלים החשובים בתחום החברה והמשפט בארה"ב בשנים האחרונות, הוא פרויקט החפות שהחל כקליניקה משפטית בבית הספר למשפטים ע"ש קרדוזו בהנהגת פרופ' בארי שק ופיטר נויפלד בסיוע סטודנטים למשפטים לקחו השניים על עצמם את המשימה לבחון תיקים שונים בהן זעקו אסירים מורשעים לחפותם.

ההתפתחות המדעית בחקר הגנטיקה ובדיקות ה- DNA איפשרו לחברי הפרויקט לבחון מחדש תיקים רבים באמצעות בדיקות מתקדמות של ניתנו לביצוע בעת ניהול המשפטים בין משום שמוצגים קריטיים הושמדו או נעלמו ובין אם ממילא לא היו מוצגים כאלה בתיקים.

התוצאה הייתה מדהימה, 182 איש זוכו ושוחררו ממאסרם הארוך חלקם ממאסרי עולם וחלקם ניצלו מעונש מוות.

ולא פחות מדהים שב- 35 מקרים מתוך 182 מסרו המורשעים הודאות שווא או שאדם אחר "שותפם לעברה" מסר הודאת שווא.

מחקר נוסף שבדק את 74 המקרים הראשונים מתוך 182 הללו העלה כי במחצית המקרים, 37 במספר ,אחד הגורמים להרשעת השווא הייתה התנהלות בלתי תקינה של המשטרה.

2. בישראל אחד המקרים המפורסמים ביותר הוא פרשת עמוס ברנס שתחילתה במעצרו ובהרשעתו עפ"י הודאתו ברצח רחל הלר ז"ל בראשית שנות השבעים וסיומה בזיכויו בפני כב' ביהמ"ש המחוזי בנצרת בשנת 2002.

פרשת ברנס הייתה אחת הפשרות הקשות ביותר של עוות דין שנגרם כתוצאה מהודאת שווא של חשוד.

אך הודאות שווא ניתנות גם בימים אלה.

3. סיפורה של דינה בר יוסף מגולל פרשה מביכה כאשר זוג מן היישוב גילה שמביתו נגנבים כספים.

בני הזוג האשימו את עוזרת הבית בגנבה והציגו בפניה "ראיות" שהשיג חוקר פרטי מטעמם המפלילות אותה.

דינה בר יוסף נחקרה במשטרה וכנגדה הוגש כתב אישום.

בחודש יוני 1993 הודתה הגב' יוסף באשמה בפני כב' ביהמ"ש במסגרת הסדר טיעון ונענשה.

לאחר מספר שנים התברר לבני הזוג שבנם הוא זה אשר גנב את הכספים.

ההודאה במסגרת הסדר הטיעון הייתה הודאת שווא.

בני הזוג פנו לרשויות ובמסגרת משפט חוזר בהסכמת היועמ"ש זוכתה הגב' יוסף בשנת 2000. והשאלה מדוע הודתה מלכתחילה נותרה עלומה.

(ראה מ"ח 1114/00 דינה בר יוסף נ' מ.י פדי נ"ד (5) 225).

4. מרדכי בן עזרא הודה בחקירתו במשטרה בהשתתפות ברצח של חלפן כספים, במשפטו חזר בו מהודאתו ומטעם ההגנה הובאה חוו"ד פסיכולוגית שהעידה על דמיונו הפורה של בן עזרא.

ביהמ"ש הרשיע את בן עזרא בהסתמך על הודאתו ועל סמך פרטים מוכמנים כביכול שמסר בן עזרא בחקירתו.

לאחר הרשעתו נתגלו ראיות נסיבתיות חדשות שהובילו למעצרו של אדם אחר בשם סימון בן ארי שכנגדו הוגש כתב אישום של רצח החלפן, סימון בן ארי הורשע ברצח ובהסכמת הפרקליטות שוחרר בן עזרא ממאסרו.

(ע"פ 3044/92 בן עזרא נ. מ.י דנ"פ 3391/95 בן ארי נ. מי פדי נ"א (2) 377).

5. טארק נוג'ידאת צעיר תושב נצרת הודה באוגוסט 2003 שרצח את החייל אולג שייחט בצוותא עם חבריו יוסף סבייח ושריף עיד ואף שיחזר אל מול המצלמה את הרצח.

השלושה היו עצורים במשך חודשים ארוכים כאשר לגמרי ובמקרה אותרה במהלך תקופה זאת חוליית מחבלים שביצעה פיגוע טרור נוסף חבריה זוהו כרוצחיו של שייחט והודו בכך.

במקרה זה הורה כב' ביהמ"ש העליון על מעצרם של השלושה עד תום ההליכים כנגדם.

(בש"פ 696/04 סבייח נ. מ.י פדי נח (3) 647).

6. מרק קוזניצוב עולה חדש מרוסיה כבן 40 חסר בית מבת ים מהנדס בהכשרתו ואב לנערה בת 15 הודה שרצח חסר בית אחר בדקירות סכין, הוא זוכה לאחר משפטו ושוחרר לאחר 15 חודשי מעצר.

(תפ"ח מחוזי ת"א 1172/04 מ.י נ. מרק קוזניצוב (טרם פורסם)).

7. פאבל סמירנוב אף הוא חסר בית שעלה מרוסיה הודה כי בחודש דצמבר 2004 רצח חסר בית אחר בשם סרגיי דבורקין ושרף את גופתו.

בשלב ניהול הליכי המעצר התקשר סרגיי דבורקין לאחותו והודיעה כי הוא חי ובוודאי שלא נרצח.

סמירנוב שוחרר ממעצרו.

8. יבגני בירמן חסר בית מאשקלון הודה בחקירתו במשטרה שרצח את חברו אולג קולפנקו בעקבות מריבה.

בתחילת המשפט הגיעו הצדדים לכדי הסדר טיעון אשר לפיו יורשע בירמן ע"פ הודאתו בהריגה.

זמן קצר אח"כ חזר בו בירמן מהודאתו ברשות ביהמ"ש והמשפט התנהל עפ"י כתב האישום המקורי בעברה של רצח.

הראייה המרכזית כנגד בירמן הייתה הודאתו במשטרה ולמרות שנמצא כי בנקודות מסוימות שיקר את חוקריו התברר כי הודאתו במשטרה ובמסגרת הסדר הטיעון הינם הודאות שווא.

(תפ"ח מחוזי ב"ש 1002/02 מ.י נ. יבגני בירמן (טרם פורסם).

9. יוסף שק הורשע על בסיס הודאתו במשטרה שניתנה בפני מדובב בביצוע עברת הריגה בשנת 1997 במשפטו כפר שק באשמה וטען כי המדובב שיכנעו להודות ולטעון להגנה עצמית כדי להקל בעונשו.

בתמלילים אשר היו בפני ביהמ"ש לא נמצא שום תיעוד לדברים אלה הוא הורשע וערער בפני ביהמ"ש העליון וסנגורו ביקש להציג בפני ביהמ"ש את מלוא התמלילים בהן הוכחה טענתו.

התיק הוחזר לביהמ"ש המחוזי שראה את התמלילים והמליץ לפרקליטות להסכים לזיכויו של שק הפרקליטות סרבה ובספטמבר 2003 זיכה ביהמ"ש המחוזי את שק לאחר שביקש לשמוע שוב את עדותו ולאחר קריאת התמלילים המלאים מהם עלה ששק שהיה באותה עת שנה וחצי בארץ ניסה לרצות את החוקרים במסירת גירסה שתיראה להם.

ביהמ"ש ציין כי מקריאת התמלילים ניכר ייאושו של שק וכי יתכן שההודאה נמסרה מתוך לחץ נפשי שנבע מבדידותו של שק .

(ת"פ מחוזי ירושלים 453/97 מ.י נ. יוסף שק (טרם פורסם)).

10. אלכסיי וולקוב שהואשם ברצח בפני כב' ביהמ"ש המחוזי בת"א (הרכב כב' השופט ש. טימן) לאחר שהודה ושיחזר את הרצח זוכה ע"י ביהמ"ש תוך מתיחת ביקורת נוקבת על עבודת המשטרה.

בין היתר פוסק כב' השופט ש. טימן בהכרעת הדין על עבודת המשטרה "עלבון לאינטליגנציה,רשלנות והעלמה סלקטיבית של עובדות".

11. משה בן ציון, מרדכי חליבה וסברי אבו חליבה הודו ושיחזרו את רצח בן ציון נפסו אלא שלמזלם נתפסו שני הרוצחים מאוחר יותר כשהם נוהגים ברכבו של הנרצח.

זוהי רשימה חלקית של מקרים מן השנים האחרונות שאירעו בישראל. מסתבר שהודאות שווא והפללות שווא מתרחשות כל הזמן ולנגד עיננו.

בעולם המשפט המערבי התגבשה התפיסה שהודאת נאשם הינה מלכת הראיות שכן "אין אדם משים עצמו רשע" ומדוע שיודה אדם במעשה שלא עשה ובכך יפגע בעצמו?

המשפט הישראלי אימץ גישה זאת ואולם שורה של פרשות משפטיות הביאו לכדי מחשבה מחודשת בנושא.

במהלך שנות ה-80 נחשפו בארץ ובעולם מספר פרשות קשות בהן הוכח שנחקרים הפלילו את עצמם ומסרו הודאות שווא מטעמים שונים.

בעשור האחרון נשמעים יותר ויותר קולות הן באקדמיה והן במערכת המשפט הקוראים לבחינה מחדש של מעמד ראיית ההודאה במשפט הישראלי ומכאן לבחון את שאלת התוספת הראייתית הנדרשת להרשעת נאשם שרוצה בחקירתו במשטרה.

ד"ר בועז סנג'רו במאמרו: "ההודאה כבסיס להרשעה – האומנם מלכת הראיות או שמא קיסרית הרשעות השווא" (שפורסם בעלי משפט כרך ד' עמ' 245) מציע לדרוש כתוספת ראייתית להודאה ראייה מסוג של סיוע בלבד.

אחת מטענותיו של ד"ר סנג'רו במאמרו היא כי הסרטת החקירה כשלעצמה איננה יכולה להוות תחליף לדרישת הסיוע וזאת מן הטעמים: "שראשית: התיעוד אינו מלמד אותנו אם ההודאה היא אמיתית ולכל היותר ניתן ללמוד מההסרטה שלא היכו את הנחקר כשמסר את הדברים אך מה אם המניע להודאת השווא הוא פנימי ולא חיצוני?

הוידאו לא יוכל לעולם לספק לנו את הנתון המבוקש אם מדובר בהודאה אמיתית או בהודאת שווא והוא יכול לשלול רק גורמים שליליים חיצוניים מסוימים.

שנית: ההתלהבות מן הוידאו מובילה אותנו בכוון שלילי במקום לכוון את חוקרי המשטרה לחקור, להשתמש בטכנולוגיה חדישה ולאתר ראיות חיצוניות, אובייקטיביות ממשיות במקום לכוון את החוקרים שלא להמשיך ולהשקיע את מירב המאמצים בחילוץ הודאות מהנחקרים בהתאם לקונספציה המוטעית של "אשמת החשוד" עלולה ההתלהבות מ"משיח השקר – הוידאו " לכוון את החוקרים להמשיך ולהתמקד בחילוץ מצולם של גביית הודאות."

הצעה דומה להצעת ד"ר סנג'רו העלתה כב' השופטת בדימוס דלייה דורנר במאמרה מלכת הראיות גד טארק נוגידאת – על הסכנה שבהודאות שווא וכיצד להתמודד עימה.

(פורסם בירחון הסנגור חוברת מס' 95 עמ' 5).

לשיטתה של כב' השופטת דורנר "מתחייבת גישה חשדנית הדורשת את בחינת מהימנות ההודאה באופן רחב ותוך הימנעות מהפרדה מלאכותית המקובלת כיום בין לחץ חיצוני שנבחן לצורך קבילותה של ההודאה לבין לחץ פנימי הקובע את משקלה. הבחינה חייבת לכלול את כל המרכיבים העשויים להשפיע על מהימנות ההודאה. מרכיבים אלה הם בעיקר מבנה אישיותו של הנאשם, נסיבות מסירת ההודאה ותוכנה של ההודאה והגיונה הפנימי.

על הבדיקה להיערך מתוך יחס חשדני למהימנות הודאה כראייה התמקדות בתוכן ההודאה בלבד ללא התחשבות בשני הגורמים האחרים עלולה להכשיל את ביהמ"ש ולהובילו להסתמך על הודאה כוזבת".

כב' השופטת דורנר מציעה לבצע תיקון חקיקתי שיקבע שהרשעה על יסוד הודאת נאשם תהא טעונה תוספת ראייתית בדרגת סיוע בסייגים.

מחקרים מלמדים שאנשים המועדים יותר להודאות שווא הם אנשים משולי החברה ובמקרים רבים זרים (סמירנוב, קוזניצוב, וולקוב) ,במקרים רבים בני מעוטים.

פעמים רבות מדובר באנשים אינטלגנטים אשר אינם בקיאים בתרבות המקומית ושזוכים מראש למידת אמון נמוכה ושכושר העמידה שלהם בחקירה נמוך במיוחד.

רומן זדורוב הוא חבר של כבוד בקבוצת הסיכון הזאת.

הוא זר, משולי החברה, מי שאינו בקי בתרבות המקומית, ברזי החקירה, ובשפה העברית, ומי שאין לו קשרים להשפעה ו/או לסיוע, ובנוסף גם הייצוג המשפטי לו זכה בתחילת מעצרו היה חלקי לחלוטין.

במכלול נסיבות אלה מתבקשת מאליו זהירות יתר בבחינת הודאותיו במשטרה.

הממצאים שנתגלו בזירת הרצח:

בתאריך 6/12/06 בין השעה 13:20-13:45 נגדע פתיל חייה של תאיר ז"ל (בהמשך יובאר ויפורט בפרק נפרד סוגית לוח הזמנים) גופתה נתגלתה מספר שעות מאוחר יותר קצת אחרי שעה 18:00 בתא שירותים מס' 2 (מתוך 4 תאים) כשהיא מונחת על מכסה האסלה חצי ישובה חצי שרועה ראשה מונח על צידו השמאלי של מיכל ההדחה (מכיוון עיני המתבונן) כשהוא נשען על הקיר ללא סימני נזילת דם כאשר בצד ימין של מיכל ההדחה (מכוון עיני המתבונן) נתגלו נזילות דם.

רצפת התא צר המידות הייתה מגואלת בדם באופן שמרבית כמות הדם ניקווה בשלולית גדולה בסמוך לבסיס האסלה מלפנים ומאחור ובאופן שקידמת התא רובו ככולו היה ממועט מדם.

על קירות התא המערבי והמזרחי נתגלו תצורות דם של התזות ומריחות כמו גם על דלת התא מבפנים.

בתוך האסלה נתגלה כמות לא מבוטלת של נייר טואלט המהול בדם ומי האסלה. וכמות רבה של נייר טואלט מרוח בדם בצד ימין בחלק האחורי של תא מס' 2 ובתוך תא האשפה.

בתוך התא נתגלה קבוצות של שיער במספר מוקדים. קבוצת שיער כהה וארוך נמצאה בכף ידה השמאלית של המנוחה, ושערה בכף ידה הימנית.

חלק מהשערות נתפסו ונרשמו וחלק מהשערות הושארו לחסדי אנשי הניקיון. ושערה שנמצאה על הקורה המזרחית של הקיר החוצץ בין תא מס' 2 לתא מס' 3 (תמונה מס' 171 בת/375 ותמונה מס' 56 לת/1 שם נכתב בדברי ההסבר לתמונה "מבט על השערה על הקורה העליונה של הקיר המזרחי".

מספר שערות קצרות וחלקי שיער נמצאו ונאספו גם מבגדיה של המנוחה.

על הקיר המזרחי החוצץ בין תא מס' 2 לתא מס' 3 נמצא שיער כהה כמו גם על דלת התא מבפנים. גם בקידמת ריצפת התא נתגלה קבוצת שיער (ראה הודעת צבי נבו נ/319עמ' 1 ש' 14-15) שלא ברור כלל באם נאסף ונבדק במעבדות מז"פ.

לא נאספו גם השערות הנראות בבירור בתוך האסלה בתמונה (ת/375 מתוך תמונה מס' 183). גם נייר הטואלט לא נאסף. (ראה צילום בעמוד הבא)

בגופה של המנוחה נתגלו מספר מוקדי פגיעות.

קידמת צווארה היה משוסף בשני חתכים גדולים במעלה בית החזה ועל סנטרה נמצא חתך.

על כפות ידיה ואצבעותיה נתגלו חתכים.

בשורש פרק ידה השמאלית של המנוחה נתגלה חתך עמוק ורחב שנעשה לאחר שכבר נפטרה ו/או איבדה את הכרתה.

בחלק הראש שמאחור נמצאו 7 מוקדי דימום.

במרכז הגב התחתון נתגלה פגיעה.

קידמת רצפת התא הייתה זרועה בעקבות נעל טבועות בדם שלא נתגלו ע"י צוות המעבדה הניידת ונחשפו לראשונה במהלך ניהול המשפט בשלב עדותו של רפ"ק ירון שור, עקבות שאינם שייכים למנוחה ו/או לנאשם ו/או לבגח"ים (בעלי גישה חופשית) כמו הפרמדיקים המחלצים ו/או השוטרים שנכחו במקום (סוגיה זאת תבואר ותפורט בהמשך בפרק הדן בעקבות הנעל שבזירה).

על האסלה , מיכל ההדחה וקורת הקיר החוצץ בין תא מס' 2 לתא מס' 3 נתגלו טביעות נעל טבועות בדם המצביעים על מסלול המנוסה של בעלי העקבות, עקבות שאינם שייכים לא לנאשם לא למנוחה ולא לאף אחד מהבג"חים שנבדקו (גם סוגיה זאת תבואר בהמשך בפרק הספציפי שידון בממצאי העקבות שנתגלו בזירה).

על מכנסי הג'ינס של המנוחה נמצאו מספר כתמי דם שחלקם זוהה ע"י רפ"ק ירון שור כעקבות נעל השייכים לנאשם ברמה של סבירות גבוהה (גם סוגיה זאת תבואר בפרטנות בהמשך בפרק הדן בעדותו של רפ"ק שור).

בזירת הרצח נתגלו עשרות רבות של ט.א. שמקורם לא ידוע. מממצאי הבדיקה נמצאנו למדים כי אף אחת מבין עשרות הטביעות איננה תואמת ו/או שייכת לנאשם.

מסתבר שכנראה בזירת הרצח נמצא DNA שאיננו של הנאשם ו/או של המנוחה ומקורו טרם אותר, וכך מעיד רפ"ק יורם אזולאי ראש הדח"מ בפועל בעדותו בפני כב' ביהמ"ש בעמ' 30 ש' 16 : "לקחנו מכל העובדים דגימות של DNAוט.א.".

והשאלה המתבקשת היא לצורך מה נחוץ ליטול דגימות DNA מהעובדים (כולל הנאשם) אם לא לצורך השוואה למקור DNA שנמצא בזירת הרצח ו/או קשור ישירות לזירת הרצח???

סימני שאלה נוקבים.

שורה של סימני שאלה נוקבים אשר נותרו ללא מענה רציונלי והמדירים מנוח ו/או מרגוע באשר למעורבותו של הנאשם ברצח הנתעב של תאיר ראדה ז"ל.

דילמה מספר 1 – סוגיית עקבות הנעליים בזירת הרצח :

אין מחלוקת כי באף מקום בזירת הרצח צר המידות ו/או בסביבתו לא נמצאו טביעות נעליו של הנאשם למעט על מכנסי הג'ינס של המנוחה אליבא דגירסת המאשימה.

אין גם מחלוקת כי בתא צר המידות בו נמצאה המנוחה נמצאו טביעות נעל טבולות בדם אשר אינם לא של המנוחה לא של הנאשם ולא של אף אחד מאלה שנימנו על כוחות ההצלה והמשטרה שנכחו במקום שזהותם ידועה ומסרו הודעה מפורטת היכן עמדו ומה עשו בזירה ושנעליהם נתפסו ונבדקו.

הימצאות עקבות נעלים טבולות בדם שאינם של הנאשם ו/או של המנוחה ו/או של מי מכוחות ההצלה בתוך התא בו נמצאה המנוחה על הרצפה על האסלה על מיכל ההדחה ועל הקורה המזרחית החוצצת בין התא בו נמצאה המנוחה לתא מס' 3 המצביע ומלמד על מסלול בריחה והימלטות מתוך התא משמעות אחת ויחידה, שעקבות עלומים אלה הוטבעו בזמן הרצח ובסמוך לאחריו בשלב המנוסה מן המקום ע"י המעורבים ברצח.

עסקינן בטביעות נעל ברורות טבולות בדם גם בעין בלתי מזויינת ובלתי מקצועית ולא באיזשהן כתמי דם אקראיים ובלתי ברורים על משטח של מכנס ג'ינס.

זאת ועוד ,העדרם של טביעות נעלי הנאשם מרצפת זירת הרצח וסביבתו ומסלול הבריחה בו בעת שהמשטחים הללו זרועים בטביעות נעל ומוכתמות בדם מציבה בעיה לוגית נוספת, שהרי אם מוכח שהזירה מסוגלת במיכלול הנסיבות לקלוט עקבות נעל שנכחו בה כיצד יתכן שדווקא את עקבות נעליו של מי שכביכול היה בה בגפו אינם כלל בנמצא??? והרי לית מאן דפליג שהנאשם לא ניחן ביכולת על טבעית של ריחוף ודהייה.

וכך באים העובדות לאשורן לידי ביטוי בפרוטוקול כב' ביהמ"ש: בחקירתו הנגדית של רפ"ק ירון שור בעמ' 501 ש' 8 :

"נמצאו מספר עקבות נעלים בדם בחלקים שונים של תא השירותים במקום בו נמצאה הגופה ומחוצה לה, חלק מאותן עקבות בדם הוסקרו על ידנו בעזרת נעלי בעלי גישה חוקית למקום וחלק מאותם עקבות לא מצאנו את הנעליים המתאימות שהותירו את העקבות בסעיפים 6-7 לחוות דעתי מופיעות 3 עקבות כנל על מושב האסלה על מיכל המים ועל הקיר המפריד. נמצאות 3 עקבות חלקיות של נעלים שהוטבעו בדם ואשר לגביהן לא מצאנו נעל מתאימה לא בקרב הנעלים שנבדקו בתיק זה ולא באוסף המעבדה.

לגבי העקבה המופיעה בעמוד השלישי במכתבו של נדב לוין גם שם מופיעה עקבת נעל זיגזג שלא מצאנו לה נעל תואמת".

בעמ' 506 ש' 14 : "הזיגזג הוא לא באסלה היא מחוץ לתא השירותים".

ובהמשךבעמ' 501 בשורה 25 : "שאלה: במילים אחרות בתוך תא השירותים בו נמצאה המנוחה לא נמצאו עקבות נעל?

תשובה: לא מצאתי על הרצפה".

ובהקשר למענה זה בעמ' 510 ש' 19 :

שאלה: "אתה ניסית לעשות זום-אין, הגדלה של רצפת התא באמצעים אופטיים על מנת לבחון האם באמצעים האלה ניתן לראות עקבות נעל על הרצפה? בתיק העבודה יש לך זום-אין של רצפת התא?"

תשובה: "לא .כל העקבות שאני מקבל מוגדלות לקנה מידה אחד לאחד כמו שהסברתי בחקירתי הראשית ומושוות לנעלים שאנו מקבלים לבדיקה התמונה בתמונות מס' 11 12 ו-13 הן תמונות שמצולמות ללא קנה מידה לכן התמונות לא הוגדלו על ידי לגודל אחד לאחד."

שאלה: "מה שאתה ועמיתך מהמעבדה הניידת לא עשיתם אני עשיתי. אני רוצה להציג בפניך זום-אין ,הגדלה של תמונה 11 שעל פניה מתמונה זאת לפני שאגש לזום-אין של התמונה אתה רואה עקבות נעל בתמונה הזאת?"

תשובה: "כן, בתמונה 27 בתיק העבודה לי היא תמונה שצולמה ומופיעה בתמונה 11 זה החלק היחיד מהתמונה הזו שצולם עם סרגל בידו מופיעה בו עקבת נעל שלא ידעתי למי היא שייכת ויש השערה שהיא שייכת למנוחה……"

והמשך בשורה 8 : "הדברים לא נבדקו כהשוואת נעליים ולכן יש לי השערה."

ובהמשך של עמ' 511 ש' 17 :

שאלה: "עכשיו כשאני מראה לך את ההגדלה ולפני שהראיתי את ההגדלה של הריצפה בעין בלתי מזוינת אתה רואה עוד עקבות נעלים? "

תשובה: "בהגדלה של תמונה 11 אני רואה סימנים רבים ליד רגליה של המנוחה אשר יתכן וחלקם יהיו עקבות נעלים חלקיות אותן לא בדקתי."

שאלה: "למען הסר ספק עשיתי גם זום-אין, הגדלה מה שלא עשיתם לרצפת התא תעיין בתמונה של רצפת התא בהגדלה ותגיד לי אם אתה רואה בצורה טובה יותר ולא קרוב לרגליה של המנוחה עקבות. "

(התמונות מוגשותומסומנות נ/57 ו-נ/58).

תשובה: "בתצלום המוגדל שאני אוחז בידי נ/57 מתוך תמונה 11 שנאמר לי כי נעשתה הגדלה מתוך תמונה 11 אני רואה סימנים אדומים רבים שחלקם יכול להיות חלקים של עקבת נעל מדגם שאינני מזהה. "

ובהמשך בעמ' 512 ש' 25 :

שאלה: "אני רוצה לתת לך הגדלה של זום-אין מאותה תמונה, התמונה הזאת שייכת לדיסק 161 תמונה מס' 161 אני מראה לך תמונה מוגדלת של הרצפה ותגיד לי האם בתמונה הזאת של הגדלת הרצפה בזום-אין אתה רואה גם כאן את עקבות הנעל המפוזרות על הרצפה בדיוק כמו בשאר התמונות שראית? "

עו"ד שטרן: "כל התמונות שמוצגות לעד כשהמנוחה לא על האסלה מדובר בתמונות לאחר שהוציאו את המנוחה אחר שלא רק המחלצים היו שם אלא אנשים נוספים."

העד ממשיך: "אני רואה בתצלום המוגדל שנמסר לידי כתמים רבים של דם בחלקם לא היו בתמונה 11 שראיתי כלומר נוספו אחרי תמונה 11 גם בתמונה זאת אינני מצליח לזהות שום דגם של נעל מוכר לי."

(תמונות ההגדלה של הרצפה מוגשותומסומנות נ/60 נ/61 נ/62). "

(כל הקווים המדגישים אינם במקור אלא שלי ד.ש.)

מהמפורט לעיל נמצאנו למדים כדלקמן:

א. גם מחוץ לתא השירותים שבו נמצאה המנוחה נתגלתה עקבת נעל עלומה בתצורת זיגזג (המופיעה במכתבו של נדב לוין) שלא נמצא לה נעל תואמת מכל הנעלים שנבדקו ונתפסו על המשטרה ולא באוסף המעבדה.

ב. תשובתו של רפ"ק ירון שור בעמ' 501 ש' 25 לפיה לא מצא על רצפת התא בו נמצאה המנוחה עקבות נעל משתנה כאשר מוצגים בפניו נ/57 נ/58 נ/59 ולפיהן אף בעין בלתי מזוינת ובלתי מקצועית כשל רפ"ק ירון שור ניתן להבחין בטביעות נעל טבולות בדם הזרועות במרחב קידמת התא בו נמצאה המנוחה, טביעות נעל אשר אינן מוכחשות ככאלה ע"י רפ"ק שור.

טביעות נעל רבות הטבולות בדם שעל פניהם וממבט חזותי אינם שייכים לנעלי הנאשם ו/או למנוחה ו/או למי מצוותי ההצלה והמשטרה שנכחו בזירה ושנעליהם נתפסו ונבדקו.

טביעות נעל עלומות ובלתי מזוהות טבולות בדם שלא המעבדה הניידת לא צוות החקירה ולא המומחה להשוואת עקבות ידעו כלל על קיומן ומשכך גם לא נבדקו כלל.

ג. ואולם בזאת טרם תמה שרשרת המחדלים והשטחיות שכן נמצאנו למדים כי העקבה היחידה שנראתה לעיני המומחה על רצפת התא בו נמצאה המנוחה (תמונה מס' 27 מתיק העבודה של רפ"ק שור ותמונה מס' 11) גם היא לא נבדקה ולא הושוותה.

ובלשונו של רפ"ק שור: "מופיעה בו עקבת נעל שלא ידעתי למי היא שייכת ויש השערה שהיא שייכת למנוחה, הדברים לא נבדקו כהשוואת נעלים ולכן יש לי השערה. "

והרי לא למיותר יהא לציין כי נעליה של המנוחה היו נגישים להשוואה ומבלי שיהיה זה כרוך בפעילות מורכבת כל שהיא לצורך ההשוואה.

ד. חוסר ההיגיון מקומם אף יותר לאור הניסיון הפטטי למתן הסבר להימצאות טביעות נעל הטבולות בדם בהגדלת רצפת תא מס' 2 מתוך דיסק 161 טביעות נעל שלא היו בידיעתו ובידיעת החוקרים ובידיעת המעבדה הניידת שתיעדה את הזירה.

רפ"ק שור כנאחז בקרנות המזבח מאמץ למצער את הערת עו"ד שטרן ולפיהן התמונות המוגדלות המוצגות לו מתעדות את רצפת הזירה לאחר שהמנוחה הוצאה מהמקום ומן הסתם טביעות הנעל הזרועות בקידמת התא הם של המחלצים השוטרים ואנשים נוספים אשר נכחו בשלב זה בזירה.

ובלשונו: "אני רואה כתמים רבים של דם בחלקם לא היו בתמונה מס' 11 שראיתי כלומר נוספו אחרי תמונה 11 ושגם בתמונה זאת אינני מצליח לזהות שום דגם של נעל מוכר לי".

ראשית: אנשי המעבדה הניידת לא הסתובבו בזירה בנעליים חשופות אלא בערדליים מיוחדות וחלקות מניילון קשיח ללא תצורת סוליה.

שנית: כל שאר הבגח"ים שנכחו נגבתה מהם הודעה ונעליהם נמסרו למשטרה לצורך השוואה ואולם אליבא דעדותו של רפ"ק שור אין הוא מצליח לזהות בטביעות שום דגם של נעל המוכר לו.

ושלישית: גופת המנוחה הוצאה מהתא לאחר השעה 21:00 במועד שבו צוות המעבדה הניידת הגיע לזירה ובמילים אחרות כ-7 שעות לערך לאחר הרצח.

פרק זמן ארוך דיו שבמהלכו נקרש הדם בזירה בכלל ובקידמת התא שלא היה מגואל בשלוליות דם בפרט.

אם כן כיצד בדיוק יכולים להתווסף לקידמת התא טביעות נעל הטבולות בדם שנקרש זה מכבר? שמא כללי ההיגיון הצרוף אינם חלים על פרקליטי המאשימה ומומחיה!

ההשלכות של הימצאות עקבות נעל טבולות בדם בזירת הרצח שאינם של הנאשם והממוקמות לכאורה במסלול הימלטות מזירת הרצח היו רבות משמעות גם אליבא דהגיונם של החוקרים, כך שבתאריך 8/1/07 נשלח צוות חוקרים לביקור נוסף בזירת הרצח (יעקב מלכא ראובן אזולאי וטכנאי זיהוי שאמור לתעד בהסרטה את הניסוי) על מנת לתעד ניסוי של שחזור יציאה מן התא בהתאם למיקום עקבות הנעל הטבולות בדם שהוטבעו במסלול הבריחה לכאורה מן התא.

כ-3 שבועות לאחר שחזור הנאשם את יציאתו לכאורה מן התא שחזור אשר לא עלה בקנה אחד לא עם מיקום העקבות ולא עם אופן היציאה כמשוחזר ע"י הנאשם לאור מיקום העקבות (ת/453).

בפני כב' ביהמ"ש התייצב העד ראובן אזולאי אשר השתתף בניסוי זה וגילם את הדמות האמורה להימלט מהזירה בהתייחס למיקום העקבות הטבולות בדם.

עדותו רצופת השקרים הן באשר למטרת הניסוי והן באשר למה שהיה בפועל בניסוי זה מדברת ומלמדת בעד עצמה (עמ' 715 ש' 1 עד ש' 28 לפרוטוקול כב' ביהמ"ש).

ראשית בניגוד לעדותו בכל שלושת המצבים שתועדו הוא עלה על האסלה ומשם אל מיכל ההדחה ובעזרת ידיו דחף עצמו מעבר לקיר החוצץ לתא מס' 3 ולא כמשתמע מעדותו שחלק מקפיצותיו היו מן הרצפה.

שנית כל שלושת הקפיצות המתועדות בניסוי הן לתא מס' 3 דרך הקורה המזרחית החוצצת בין תא מס' 2 לתא מס' 3 בניגוד לעדותו ולפיה חלק מהקפיצות ביצע לתא מס' 1 וכביכול ניסיון דילוג קדימה מעבר לדלת ניסיון שנכשל.

צפייה בסרט הניסוי מלמדנו שלא מינייה ולא מקצתייה.

זאת ועוד – מאחר ובאף ניסוי העד אזולאי לא קפץ מן הרצפה אלא עלה על האסלה ומיכל ההדחה ומשם דילג אל קורת הקיר המזרחי החוצץ לתא מס' 3 פער הגובה בין מיכל ההדחה לקיר המזרחי הוא כמטר אחד בלבד ומשכך לא התקשה כלל לעבור בדרך זאת את הקיר לתא מס' 3 בניגוד לעדותו לפיה תיאר קושי לא קטן בניסיון היציאה שכן את כל שלושת הדילוגים לתא מס' 3 הוא הצליח לבצע בפרק זמן של 66 שניות, פרק זמן כולל בחובו את

הזמן שבו חולקו לו ההוראות לקפיצות כמשתקף מהשעון המופיע בסרט הצילום והמתעד את הזמנים של מהלך הניסוי (ת/453).

מצפייה בסרט המתעד את הניסוי (ת/453) עולה בעליל שכל הניסיונות שנעשו לעבור לתא מס' 3 נעשו במטרה לכוון את הקפיצה באופן שנעלו של השוטר המבצע את הניסוי תוצב על מיקומה של טביעת הנעל הטבולה בדם שנמצאה על הקורה המזרחית כנצפה מההכוונה של השוטר מלכא הנראה מניח את ידו על מיקום הטביעה.

ואולם מן הניסוי נמצאנו למדים כי בשלושת הניסיונות של השוטר אזולאי לקפוץ לתא מס' 3 הוא נכשל בהצבת רגלו במיקום הטביעה על הקורה למעט בניסיון השלישי שבו הצליח אומנם להציב את כף רגלו השמאלית על מיקום הטביעה אולם במקביל הציב גם את רגלו הימנית על הקורה להשלמת הקפיצה.

השוטר אזולאי נכשל בניסיונותיו משום שעקבות הנעל המוכתמת בדם על הקורה המזרחית הינה תולדה מהצבת רגל ימין על מיכל ההדחה שהותירה את טביעת הנעל במקום, הנחת כפות הידיים על הקורה המזרחית והנפת הגוף כלפי מעלה למרחק קצר לאור פער הגובה הנמוך שבין מיכל ההדחה לקורה החוצצת הצבת הרגל השמאלית המוכתמת בדם על מיקום העקבה וקפיצה אל תא מס' 3 פעולה פשוטה ומתבקשת שלא נוסתה כלל ע"י עורכי הניסוי.

בשחזור שביצע הנאשם נצפה הנאשם מניח את שתי ידיו על הקורות החוצצות של שני התאים תא מס' 1 ותא מס' 3 מניף את רגליו מעבר לדלת וקופץ קדימה אל מחוץ לתא.

אופן השחזור הזה אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם העקבה על הקורה ועל מיכל ההדחה מה גם שהעקבה הטבולה בדם אשר נותרה על האסלה עצמה איננה דומה כלל לנעלי הנאשם גם אליבא דמומחי המאשימה.

ואך למצער הוא שניסוי זה לא נעשה דווקא עם נער שגמישותו מן הסתם רבה יותר מגמישותו של השוטר אזולאי לאור ממדי גופו ומשקלו והתנאים בתא צר מידות.

לשיטת המאשימה העקבות הללו שהוטבעו ע"י נעלים שלא אותרו אינן מעלות ואינן מורידות משום שאינן יורדות לשורש הראיות המפלילות במיוחד מאחר שלשיטתם הוכח מעבר לכל ספק כי על מכנסי המנוחה נמצאו עקבות נעליו של הנאשם.

(עמ' 353 פיסקה מס' 4 ו-5 לסיכומי המאשימה).

הוכחה הנסמכת על חוו"ד ועדותו של רפ"ק ירון שור המומחה מטעם המאשימה. חוו"ד ועדות המושתתת על אחיזת עיניים עתירה דמיון פרוע וקודח אשר איננה יכולה לדור בכפיפה אחת לא עם הממצאים לאשורם ולא עם ההיגיון הצרוף וניסיון החיים.

ואולם בטרם נמוסס את אדן השווא המרכזי עליו נסמכת המאשימה נתייחס עד כמה שניתן בקצרה לתיאוריות ההזויות כשלעצמן שמציגה המאשימה בסיכומיה (בעמ' 353-354) להימצאותם של עקבות הנעל הטבועות בדם והבלתי מזוהות בזירת הרצח.

ראשית: לא למיותר יהא להדגיש כי זהות כל המחלצים, אנשי ההצלה והמשטרה שנכחו בזירה עצמה הייתה ידועה לגורמי החקירה ומכולם וללא יוצא מן הכלל נגבו הודעות ונעליהם נתפסו ונבדקו.

לזירת הרצח עצמה תא שירותים מס' 2 לא הורשה אף גורם להיכנס למעט החובש והפרמדיק, הזירה עצמה נשמרה ע"י כוח משטרה שסגר את קומפלקס השירותים כולו ולא איפשר לאף גורם להיכנס למעט קצין המודיעין וקצין נוסף שמסרו הודעה היכן עמדו ומה בדיוק עשו.

מהודעתם עולה בעליל כי לא הסתובבו בתוך התא ו/או שטיפסו על האסלה מיכל ההדחה או הקורה המזרחית, וצוות המעבדה הניידת המיומן בתיעוד זירות פשע שתיעד את הזירה כשהוא מצויד באמצעים סטריליים לתיעוד הזירה מבלי לפגוע בראיות שבזירה ובוודאי לא באמצעות הטבעת עקבות הטבולות בדם במיקום בו נמצאו.

ויודגש כי צוות המחלצים האזרחים שגילו את גופת המנוחה לא נכנסו כלל לתוך תא מס' 2 כעולה מהודעותיהם .

כל העקבות המיוחסות לצוות המחלצים ההצלה והמשטרה שהיו בזירה הוטבעו במקומות שכדלקמן:

א. תא מס' 1 על מכסה האסלה של מורדכי בן צור (סעיף 8 לחוו"ד של ירון שור ת/362).

ב. תא מס' 1 על האסלה עקבת נעל של העד רמי דאודי (ת/362 סעיף 10).

ג. על הרצפה בשירותים שתי עקבות נעל המתאימות לנעלי החובש (ת/362 סעיף 9).

הינה כי כן נמצאנו כבר עתה נלמדים כי התיאוריה עליה נסמכת המאשימה ולפיה כנראה שהו בתוך זירת הרצח אנשים נוספים הקשורים לצוות החילוץ ההצלה והמשטרה ושזהותם אינה ידועה הינה תיאוריה בעלמא חסרת כל ביסוס ראייתי על פניה, ובשים לב כי מדובר בפרק זמן של יותר מארבע שעות משלב ביצוע הרצח עד לגילוי גופת המנוחה, פרק זמן ניכר דיו על מנת לגרום להתקרשות הדם בזירה בכלל ובקידמת התא בפרט שלא היה מגואל בשלוליות דם שניקוו בין בסיס האסלה לקיר המזרחי.

עובדה זאת כשלעצמה משמיטה את הבסיס מהתיאוריה של המאשימה לפיה העקבות הטבולות בדםיכול והוטבעו ע"י מי מצוות המחלצים ההצלה והמשטרה שהיו בזירה, כשכאמור זהות כולם ידועה נגבו מהם הודעות ונתפסו נעליהם לבדיקה והשוואה.

תיאוריה נוספת מפרי דמיונה של המאשימה היא כי הואיל והראיות הפורנזיות מצביעות על שני סטים של נעליים המטפסות אלה שעל מכנסי המנוחה ואלה שעל האסלה במטרה לצאת מן התא אינן עולות בקנה אחד עם כתמי הדם שנמצאו על שתי הקירות החוצצות התומכים לכאורה במסלול היציאה אותו שיחזר הנאשם שנתמך לצורך יציאתו בשתי הקירות כאשר מאידך במסלול הנעליים הלא מזוהות נמצא כתם דם אחד.

ראשית: מתעלמת המאשימה מטעמים מובנים מסידרת עקבות נעל טבולות בדם ובלתי מזוהות הזרועות למכביר על רצפת התא בזירת הרצח, טביעות נעל שאף המומחה מטעמה אישר כי לא ראה אותם ומשכך גם לא נבדקו על ידו טביעות נעל שבעין בלתי מזוינת ניכר מהן שאינן מתאימות לא לנעלי הנאשם לא למנוחה ולא לתצורות נעליים אחרות שנתפסו ע"י המשטרה והושוו לעקבות בזירה (נעלי החובש נעלי המחלץ ונעלי רמי דאודי).

לפיכך אין עסקינן בראיות פורנזיות המצביעות על שתי סטים בלבד.

שנית:כתם הדם על הקורה המזרחית איננו תולדה של מריחת דם אלא עקבת נעל טבולה בדם הממוקמת 92 ס"מ מדלת הכניסה (סעיף 5ו' לת/296).

ומעבר לעובדה שהכתם על קורת הקיר המערבי הוא דם, אין שמץ של ראייה באיזה דם מדובר שכן לא ניתן היה להפיק ממנו DNA כמפורט (מוצג מס' 115+114 סעיף 37 בעמ' 24 לת/695).

זאת ועוד – כאמור בחוו"ד של ינאי עוזיאל ת/296 עמ' 2 בסעיף 2ב' אורכו של תא השירותים בו נמצאה המנוחה הוא 153 ס"מ כתם הדם על הקורה המערבית נמצא במרחק של 50 ס"מ מהקיר הדרומי (סעיף 5 (ה) בעמ' 4 לת/296).

עקבת הנעל הטבולה בדם על קורת הקיר המזרחי ממוקמת במרחק של 92 ס"מ מדלת הכניסה ובמרחק של 119 ס"מ מהדלת על אותה קורה מזרחית כתמי חומר חשודים כדם בסמוך שערה בצבע שחור (סעיף 5 ו' לת/296).

בחשבון אריתמטי פשוט: כתם הדם על הקורה בקיר המערבי ממוקם במרחק של 103 ס"מ מדלת הכניסה (153-50) והכתם החשוד כדם בקורה המזרחית ושאיננו טביעת הנעל הטבולה בדם ממוקם במרחק של 119 ס"מ מדלת הכניסה.

כיצד בדיוק מתיישבת עובדה זאת עם הנחת המאשימה של הנחת 2 זרועות הידיים במקביל ובדומה למשוחזר ע"י הנאשם כשההבדל בין שתי הכתמים הוא מרחק של זרוע שלמה???

זאת ועוד נבצר הימני מלהבין מדוע מימצא זה כשלעצמו שולל את האפשרות של נוכחות שני ילדים בתא בנוסף למנוחה השרועה על מכסה האסלה? האם זה בלתי אפשרי?? האם נערך ניסוי כל שהוא של נוכחות 3 ילדים בתא כשאחד חציו שרוע חציו יושב על האסלה??? (ולהבדיל מ-3 מבוגרים). העובדה שמדובר בתא צר מידות שאורכו 153 ס"מ ורוחבו 74 ס"מ לא שולל בעליל אפשרות שכזאת שמן הסתם איננה נוחה ו/או קלה.

זאת ועוד – אליבא דגירסת המאשימה עסקינן ברצח אקראי ובלתי מתוכנן ואם אכן עסקינן בשני ילדים המעורבים ישירות ברצח הם יחדלו ויסוגו אך ורק משום שהסתרת הרצח וההימלטות דורשת מהם אי נוחות ו/או קושי להצטופף לפרק זמן מסוים בתא???

יתרה מזאת עקבות הנעל הטבולות בדם במסלול המנוסה הינם עקבות במידה שאיננה פחותה מ-40 להשערתו של רפק שור (עמ' 506 ש' 1-3) מידה שכזאת בהחלט מתיישבת עם מידת רגלו של נער ו/או נערה בגילאים של 14-16.

להגיונה של המאשימה אין אפשרות ששניים השוהים בתא והמנסים לצאת ממנו יוכלו לבצע יציאה מהתא כשאחד מהם מטפס על האסלה דרך מיכל ההדחה והקורה אל תא מס' 3, בעוד חברו מבצע מילוט מהתא תוך שהוא עולה על ירכה של המנוחה ובעזרת ידיו מניף את עצמו אל מעבר לדלת בהתאם לשחזור של הנאשם וזאת מן הטעם: "כי מי מהשניים שיצא ראשון מהתא תוך טיפוס בעוד חברו נמצא בתא לא יהא מקום לתנופה והוא יפגע ברגלי חברו".

ראשית: על בסיס איזו הנחה סוברת המאשימה ששנהם מבצעים דווקא במקביל את הטיפוס והבריחה ולא אחד אחרי השני?

שנית: נקודת המוצא של המאשימה לפיה השחזור של הנאשם הוא אמיתי ותואם את המציאות בפועל שגויה ונסמכת על אדני שווא ותידון בהרחבה בפרק הדן בשחזור.

שלישית: הראיות לפיהן בשעה 13:45 תא מס' 2 ותא מס' 3 היו סגורים כשמתא מס' 2 נשמעו רעשים של משיכות נייר ומתא מס' 3 נשמע קול של נערה או נער המתחזה לנערה שמכריז כי התא תפוס וכאשר מצילומי הזירה נמצאנו למדים על כמות גדולה במיוחד של ניירות טואלט על רצפת התא ובאסלת התא מאששים ותומכים במסקנה המתבקשת מקיומם של מספר סטים של עקבות נעל שונות הטבולות בדם בתא בו נמצאה המנוחה כי המדובר בשניים לפחות המעורבים ישירות בביצוע הרצח. שניים אשר בסמוך לאחר הרצח הופרעו ע"י תלמידות שהגיעו לחדר השירותים וכשבמסדרון הייתה תנועה של תלמידות אל חדר השירותים עד לאחר השעה 14:00 כעולה מהודעותיהן של בנות נוספות שביקרו בחדר השירותים הספציפי הזה בשעה 14:00 ואח"כ תוהה המאשימה האם הגיוני ששניים שחברו יחדיו לבצוע הרצח ינעלו עצמם מבפנים בצוותא ויצאו משם בתום טיפוס "מפרך" כאשר אחד מהם לפחות יכול היה לצאת מבעד לדלת?

כאמור לא מדובר בטיפוס מפרך ארוך ורצוף מכשולים ועל בסיס אותו הגיון יכלו שניהם בצוותא לצאת מן התא ולנוס מבלי להסתכן בהישארות בתא, הישארות שמן הסתם נכפתה עליהם לנוכח הנסיבות של תנועת תלמידים לחדר השירותים.

בהמשך ובהקשר זה שולפת המאשימה מנבכי דמיונה הקודח תיאוריה הזויה נוספת שיש בה לשיטתה כדי "להסביר" את הימצאות עקבות הנעל העלומות הטבולות בדם.

לטעמה יתכן :

(1)והנאשם עצמו לאחר שהתאושש קמעה חזר זירת הרצח על מנת לנקות את זירת הרצח ממצאים שיש בהם כדי להפלילו ועשה זאת עם זוג נעליים אחרותאו לחלופין דאג להותיר עקבות נוספות בעזרת נעלייםאחרות שאיתם שב לזירה על מנת להטעות את החוקרים.

(2)או שמא אדם זה שנקלע לזירת הרצח באקראי נבהל ונמלט.

(3)או שלחילופין אחד מצוות החילוץ ההצלה או המשטרה דרך על דם ולאחר מכן במטרה להגיע אל המנוחה עלה על הקורה על מיכל ההדחה ועל האסלה.

להלן ובקצרה מענה למכלול התרחישים הבדיוניים שדלעיל .

תרחיש בדיוני מס' 1 :

א. מחומר הראיות נמצאנו למדים כי תא מס' 2 היה כבר נעול לפחות החל מהשעה 13:45 ובהמשך לאחר השעה 14:00 לאור דיווחי התלמידות שהגיעו אל חדר השירותים במועדים הנ"ל ובהמשך נתגלה כנעול עד למציאת המנוחה בסביבות השעה 18:30.

ובמילים אחרות אליבא דדמיונה הפרוע של המאשימה הנאשם שב אל הזירה במועד כל שהוא לאחר השעה 14:00 נעול בנעליים אחרות וטיפס דרך תא מס' 1 ו/או תא מס' 3 בחזרה אל תא מס' 2 הנעול הותיר את עקבות הנעל "המטעות" ושב וטיפס חזרה במנוסתו אל מחוץ לתא.

ויתהה השואל אם לשיטתכם ביצע הנאשם את הרצח כשהוא נעול בנעלי הסלמנדר שלו מדוע שיטרח ויסתכן בשיבה אל זירת הרצח לצורך זה כאשר הרבה יותר פשוט והגיוני וחסר סיכון להשמיד את נעלי הסלמנדר???

נעליים בלויות ישנות מטונפות בכתמי צבע ודבק וחסרות ערך כל שהוא בעבורו.

ויתרה מזאת – כאשר סיפר הנאשם שזרק את מכנסי העבודה בהם עבד מפאת היותם קטנים וצרים עליו עקב עלייתו במשקל כיומיים לאחר הרצח עטה המאשימה ושלוחיה מצוות החקירה על הממצא כמוצאי שלל רב בהטיחם כלפיו (וגם היום) כי העלים והשמיד ראיות המפלילות אותו שכן מכנסיו היו מן הסתם מגואלים בדה של המנוחה.

והשאלה המתבקשת היא אם לשיטתכם הנאשם הוא אשר ביצע את הרצח המתועב הזה והשמיד כביכול את מכנסיו המגואלים בדם על מנת למנוע את גילויים והפללתו מדוע שלא ישמיד מאותו נימוק דווקא את נעליו הבלויות חסרות הערך אשר איתם ביצע כביכול את הרצח המזוויע ועקבותיהם מן הסתם אמורים להיות פזורים בזירת הרצח מחד גיסא ולשאת את DNAהמנוחה עימם אל מחוץ לזירת הרצח מאידך גיסא???

זאת ועוד – אם לשיטת המאשימה יכול והנאשם שב לזירה לאחר מכן על מנת לזרוע במקום עקבות נעליים מטעות ואח"כ העלימם ו/או השמידם מדוע שלא ישמיד ויעלים גם את נעלי הסלמנדר הבלויות אשר איתם כביכול ביצע את הרצח והותיר בזירה את רישומיהם ויבכר דווקא להשאירם אצלו באופן גלוי ותוך עשיית שימוש בהם לצורכי עבודתו מייד לאחר הרצח?

תרחיש דמיוני מס' 2 :

"אדם זר שנקלע לזירת הרצח באקראי לאחר הרצח נבהל ונמלט".

כדי שאותו זר דמיוני יקלע לזירה ונעליו יתבוססו בדמה של המנוחה וימלט בבהלה עליו לטפס אל תוך תא מס' 2 לרדת פנימה ולהימלט באותה דרך שהרי דלת הכניסה לתא היה נעול מבפנים.

כיצד במציאות תיתכן היקלעות תמימה שכזאת באקראי לנוכח ההכרח לטפס מבחוץ ולקפוץ אל פנים התא?

ומדוע שאותו זר עלום יקפוץ פנימה אל תוך התא כדי להימלט אח"כ בבהלה מתוך מרחץ הדמים שבפנים ולא ינהג כמתבקש וכצפוי ובדיוק כפי שצוות החיפוש שגילה את המנוחה נהג ומבלי שמי מהם קפץ פנימה ויצא כלעומת שבא???

ומדוע שאותו זר דמיוני היודע כי עקבות נעליו נמצאים בזירה לא ידווח מייד על מציאת גופתה של המנוחה ויסביר את נוכחותו התמימה מאשר לסכן עצמו באופן כה קיצוני וחסר הגיון בחשד לרצח???

תרחיש דמיוני מס' 3 :

"אחד מהמחלצים, מחפשים או אנשי הרפואה שדרך על הדם ולאחר מכן במטרה להגיע אל המנוחה דרך על הקורה מיכל ההדחה ועל האסלה".

ראשיתוכמפורט לעיל כל אנשי הרפואה החילוץ והמשטרה שהיו בזירה זהותם ידועה ניגבו מהם הודעות ונעליהם נתפסו ונבדקו וממצאי הבדיקה מלמדים שטביעות הנעל העלומות והטבולות בדם אינם שלהם.

שנית: תיאוריה שכזאת מחייבת את המסקנה שהיו כתמי דם ו/או שלוליות דם מחוץ לתא ובמרחב של חדר השירותים ממצא שכזה אך תומך במסקנה שזירת הרצח תחילתה מחוץ לתא מס' 2 על כל המשתמע הימנו בזיקה להודאה ולשחזור.

וכשלשיטת המאשימה בעמ' 354 פיסקה 6 לסיכומיה "זוהי האפשרות ההגיונית ביותר" לפשר נוכחות העקבות העלומות הטבולות בדם במיקום המצביע על מסלול הימלטות לכאורה.

ואולם כל התיאוריות הדמיוניות על פניהם ההסברים הרופסים לפשר הימצאותם של העקבות העלומות הטבולות בדם בתא השירותים בו נמצאה המנוחה והפולמוס התיאורטי באשר לפשר הימצאם הינם אכן חסרי ערך אם תאומץ חוו"ד ועדותו של רפ"ק ירון שור בפני כב' ביהמ"ש ואשר לשיטתו חלק מכתמי הדם אשר נספגו במכנס הג'ינס של המנוחה שימרו עקבות נעל המזוהות עם נעלי הנאשם באופן של כמעט ודאי.

האומנם???

בטרם דיון לגופם של ממצאיו ומסקנותיו הספוגים בדמיון פורה ועשיר להם מנסים לקרום עור וגידים באמצעים של אחיזת עיניים תולדה של הערכה עצמית מופרזת.

אין מנוס מסקירה תמציתית של העובדות והרקע שקדם והוביל ליצירה הדמיונית פרי עטו של רפ"ק ירון שור אשר נעץ תחילה את החץ ושירטט את מעגלי המטרה מסביב לחץ הנעוץ תוך שימוש באמצעים טכניים של אחיזת עיניים.

רקע עובדתי והשתלשלות האירועים שקדמו להכנת חוו"ד הסופית של רפ"ק י. שור.

כמפורט בפרולוג של סיכומים אלה הימים הם ימים נוראים וקשים עבור משטרת ישראל והאמונים על ביטחון הציבור.

האירועים המביכים והמבישים את משטרת ישראל והאמונים על ביטחון הציבור מתפרסמים חדשות לבקרים.

בתאריך 6/12/06 מתבצע רצח מחריד חסר תקדים של תאיר ראדה ז"ל ילדה בת 14 בין כותלי בית הספר בו למדה.

הביטחון הציבורי בשפל המדרגה הביקורות הקשות המופנות לזרועות אכיפת החוק והאווירה הציבורית הקשה מחייבות את המשטרה והאמונים על ביטחון הציבור לפעולה קיצונית ומהירה של פענוח הרצח המזוויע על מנת להדוף את הביקורות הקשות והבלתי פוסקות מחד גיסא ולהשיב את אמון הציבור ובטחונו במערכת אכיפת החוק מאידך גיסא.

בתאריך 19/12/06 כשבועיים לאחר הרצח המשטרה באופוריה ויוזמת מסיבת עיתונאים דרמטית בשעה שהיא שיא הצפייה בערוצי החדשות בה נמסר לציבור הרחב שהרצח פוענח והרוצח עצור במשמורת המשטרה (ובעוד הליך השחזור בעיצומו).

אופוריה זאת לא נמשכת זמן רב שכן לאחר יומיים חוזר בו החשוד שהודה ושיחזר מן ההודאה ובשלב זה מתחילים להתפרסם בכלי התקשורת ממצאים ועובדות המציבים סימני שאלה נוקבים הקשורים לעבודת המשטרה ולפענוח הרצח בו התהדרו באופן נמהר ופזיז ועוד בטרם קבלת הדוחות והתוצאות של בדיקות המעבדה למינהם.

ממצאים ותוצאות מבדיקות המעבדות אשר החלו אט, אט להגיע ואשר שללו את זיקתו של החשוד (כתוארו דאז) לזירת הרצח התפרסמו בכלי התקשורת חידדו והעצימו את הביקורת כלפי התנהלות המשטרה והצהרותיה הנמהרות חסרות האחריות.

האופוריה והגאווה בו התהדרה המשטרה והאמונים על ביטחון הציבור פינו בן רגע את מקומם למבוכה ותסכול ולחץ כבד מנשוא שעל כפות המאזניים מונח עתה שמה וגאוותה של המשטרה כולה.

מכלול הנסיבות איננו מותיר אף אלטרנטיבה אחרת בידי המשטרה והאמונים על ביטחון הציבור למעט הגנה על הצהרותיהם הנמהרות והפזיזות ובכל מחיר ולו גם באמצעות קידושם של אמצעים לא כשרים להשגת מטרתם.

רפ"ק ירון שור נקרא אל הדגל ובתאריך 3/1/07 בעיצומה של הביקורת המוטחת במשטרה חדשות לבקרים בכלי התקשורת בהקשר לפרשת רצח תאיר ראדה ז"ל מוציא חוו"ד ראשונית לפיה מצא על המכנס של המנוחה 2 עקבות נעל המתאימות בגודל ובדגם לנעלי החשוד רומן זדורוב ברמה של אפשרי שנעל החשוד הם אשר הותירו את העקבות.

לרפ"ק ירון שור ברור בשלב זה אם מידיעה אישית ואם באמצעות תידועו ע"י הגורמים האמונים אישית על החקירה ו/או מהדרג הבכיר ו/או באמצעות הפרסומים בכלי התקשורת כי חוו"ד שלו הוא קרש ההצלה האחרון שנותר להצלת שמה וגאוותה של המשטרה ושל הדרגים האמונים על ביטחון הציבור. הסתפקות במינוח של אפשרי ישמיט סופית את הקרקע מתחת לרגלי המשטרה שמיהרה להתהדר בפענוח הרצח.

תוצאות הבדיקה מהמעבדות המז"פ שהחלו לזרום ולהגיע לא קשרו את החשוד לזירת הרצח ו/או לרצח ומחלקם אף ניתן היה להסיק מסקנות הפוכות התומכות בגרסת החשוד שחזר בו מההודאה.

מודע לאחריות הכבדה הרובצת עתה אך ורק לפתחו ולתוצאות הצפויות אם יכשל במשימתו "הלאומית" נועץ רפ"ק ירון שור את חץ המטרה על הלוח ומתחיל במשימת שרטוט מעגלי המטרה מסביבו במשך 5 וחצי חודשים כשהיעד שינוי הרמה של "מאפשרי" כמצוין בדיווח הראשוני שלו

מיום 3/1/07 לרמה הגבוהה ביותר של האפשרות מטרה "לאומית" עבור כל מי שנמנה על זרועות המשטרה וביטחון הציבור.

ולא למיותר יהא להדגיש חזור והדגש כי בזירת הרצח ובסביבתה לא נמצא ולו בדל ראייה ו/או אבק של ראייה פורנזית ו/או אחרת שיש בה כדי לקשור את הנאשם לזירת הרצח ו/או לסביבה הקרובה והסמוכה לזירת הרצח.

וכשלמעשה עסקינן בזירת רצח עמוסה ושופעת בממצאים ובראיות.

משימת הניסיון הנואש להמציא ראייה פיזית כל שהיא שתקשור את הנאשם לרצח הונח על כתפיו של רפ"ק ירון שור שלא יבחל לנצל את מומחיותו כדי לאחז את עיני כב' ביהמ"ש בעדות כזב בתוך כדי יצירת יש מאין.

ובמה דברים אמורים?

חוות דעתו ועדותו של ירון שור:

נתוני הפתיחה : עמ' 475 ש' 12 :

"לפעמים מנסים להאיר את העקבה באורות שיעוררו פליטה מוגברת או קליטה מוגברת שיאפשרו להבחין בעקבה על רקע המוצג שיכול לכלול בתוכו חומרים שונים שנגדיר אותם כ"רעש".

מכנסי הג'ינס במקרה שלנו הם דוגמא טובה להרבה מאד רעש רקע שעליו מוטבעים מספר סימנים יתכן ויתרחשו באופן טבעי כתוצאה מזרימה או התזה של דם…."

עמ' 485 ש' 20 : "עקבות נעלים המוטבעות בדם הן העקבות הקשות ביותר להשוואה וזאת עקב הטבע של הדם, הצמיגות שלו והעובדה שרק אותו קטע בנעל שמתלכלך בדם יותיר את העקבה בדם……

משטח חלק שאיננו סופג כמו רצפת שיש כמו לוח זכוכית יכול לקלוט עליו פרטים דקים מאד, משטח כמו בד או כמו מכנסי ג'ינס יש לו טקסטורה עצמית יש לו בליעה של חומר ויש לו צבע שיכול להקשות מאד על הקלטת הפרטים בעקבה בנעל עם הדם שמותירה העקבה…. במידה ואדם

דורך כמה פעמים על אותו משטח יתכן ובטביעה הראשונה הוא מותיר חלק מהדם על המכנס אבל מאד יתכן שבדריכה הבאה הוא ידרוך עם חלק אחר של הנעל על אותו חלק של המכנס שהוכתם קודם לכן בדם ולכן העקבה הבאה שלו יתכן ותהיה אזור אחר של הנעל ולא האזור הראשון….

במקרה שלפנינו כל התנאים המקשים האלה מתקיימים ביחד החומר שממנו הוטבעו העקבות הוא דם המשטח עליו הוטבעו העקבות הוא מכנסי ג'ינס שלהזכירכם לא היו על שולחן במעבדה אלא היו על גוף אדם – העקבות נוצרו זו על גבי זו, וזו ליד זו בערבוביה…. כאשר העקבות הוטבעו על המכנסיים יתכן והמכנסיים היו מקופלות באזור מסוים…. ברור שהעקבה שתוטל על המכנס בעודו מקופל לא תראה על המכנס אותו דבר בעודו שוכב ישר במעבדה …… כאשר אנו דורכים על משטח גלילי יתכנו עיוותים והכפלות או תזוזות בנעל שתקשינה עלינו לקשר את הנעל לעקבה".

במכלול נתוני פתיחה אלה מתבצעת ההשוואה.

וכך פותח רפ"ק שור את ממצאי חוות דעתו בת/362 :

"ע"ג זוג המכנסיים (סעיף 11) בחלקם הקידמי נמצאות עקבות נעלים רבות חלקיותבחלקן זו על גבי זו וביניהן העקבות הבאות". (ההדגשות ה שלי ד.ש.).

עקבה מס' 1 (L1) :

עקבה חלקית של נעל שמאלית ממוקמת מתחת לכיס השמאלי של מכנס הג'ינס ובצמוד לו.

לשיטתו של רפ"ק שור עקבה חלקית זאת מתאימה בדגם בגודל ובמספר פגמים המצויים בסוליה לחלקים המקבילים בנעל השמאלית של הנאשם.

לנוכח ממצאים אלה קובע רפ"ק שור כי לדעתו: אפשרי בהחלט שהנעל השמאלית של הנאשם הותירה את העקבה מס' 1.

האומנם?

ראשית: מהשוואה של החלק הקידמי שמאלי של הנעל לכתם שעל המכנס המכונה עקבה מס' 1 באמצעות הצילומים בהם נעזר רפ"ק שור לצורכי קביעתו ניתן להבחין ועל פניושקווי המיתאר אינם דומים כלל.

להלן ההשוואה בין שקופית מס' 7 אל מול שקופית מס' 2 מהמצגת שערך רפ"ק ירון שור לגבי עקבה מס' 1 בת/374 (קצוות סופי מכווץ) .

מעיון בשקופית מס' 7 המתעד את כתם הדם וגבולותיו ואשר לשיטתו של רפ"ק שור מכונה עקבה מס' 1 ניתן להבחין באופן בולט בצדו השמאלי בדפוס של קווים משוננים שחלקם חורג במעט מגבולות כתם הדם והמשכם אף חופף בחלקו לגבולות כתם הדם קו מיתאר זה איננו דומה לחלוטין לקו המיתאר של הנעל השמאלית של הנאשם המשתקף בשקופית מס' 2 שהינו חלק לחלוטין עקב בלאי ושחיקה.

גבולות הכתם משמאל, עם פסים גבולות צד הנעל, גבולות חלקים ללא פסים

בולטים החוצה בולטים המכונה "קצוות סופי מכווץ"

שקופית מס' 7 בתיק עבודה ירון שור שקופית מס' 2 במצגת ירון שור

שנית: השוואת צילום המכנס שנעשה במעבדה (שקופית מס' 7) עם צילום המכנס במציאות עת היה מונח על המנוחה שנמצאה חצי שרועה חצי יושבת על האסלה המוכתמת בדם כמשתקף בתמונה מס' 78 מת/375 של המומחה ינאי עוזיאל, נראה בבירור כי החלק העליון של קבוצת הסימנים בעקבה מס' 1 ממוקם בצורה אלכסוניתעל המכנס במיקום בלתי הגיוני להצבת נעל האמורה להחליק עם הצבתה במיקום שכזה.

בעודשהחלק האמצעי נמצא למעשה כבר בצידו של המכנס במיקום שכבר בלתי אפשרי להציב נעל.

ואילוהקצה התחתון של קבוצת סימני הדם ממוקם בחלק התחתון של המכנס וממש מתחת לרגל במיקום בלתי אפשרי בעליל להצבת הנעל.

מתוך שקופית מס' 7 תיק ירון שור מתוך תמונה מס' 86 ת' 365 ת' 375

·החץ האדום מצביע על הסימנים באלכסון המכנס

·החץ הצהוב מצביע על הסימנים בצד המכנס

·החץ הכחול מצביע על הסימנים שאינם נראים משום שהם מצויים מתחת לירך

ולא מן המיותר יהא לצטט את הצהרת המאשימה בעת חקירתו הנגדית של עד ההגנה דורון בלדינגר בעמ' 1699 – האם הפנמת זאת כי מה שבן אדם יכול לראות בעין זה לא מומחיותך?"

ובמילים אחרות: אין צורך להיות מומחה על מנת לפרש דברים ו/או עובדות הנראים לעין.

כל ההשוואות עד עתה המפורטות לעיל נראים בברור לעין ואינם זקוקים לפרשנות של מומחה.

שלישית: לשיטתו של רפ"ק שור נמצאים בקידמת הסוליה השמאלית בצידו השמאלי של הסוליה מספר חתכים שהם שריטות שנוצרו בסוליה תוך כדי השימוש בה (עמ' 488 ש' 18-22) כשכל שריטה הינה פגם אקראי המיחד את הסוליה הזאת על פני כל הסוליות האחרות מהדגם ומהגודל הללו שנוצרו בעולם.

(הדגשות שלי ד.ש)

לשיטתו של רפ"ק שור השריטות שהינם פגמים ייחודיים נראים בעקבה מס' 1 ומספקים די אינפורמציה על מנת להגיע למסקנה כי אפשרי בהחלט שעקבה זאת הוטבעה ע"י נעלו השמאלית של הנאשם.

נקדים ונאמר ועוד בטרם דיון והוכחה שקביעתו של רפ"ק שור נסמכת על אחיזת עיניים ואיננה עולה בקנה אחד עם המציאות לאשורה.

ומכאן לאחיזת העיניים לפיה תואמים השריטות הייחודיות שעל סוליית נעלו של הנאשם לסימנים המופיעים בעקבה מס' 1 שעל מכנסי המנוחה.

(מתוך שקופית מס' 4 ת/374)

בקצה קידמת הנעל משמאל ומתוחם בעיגול ניתן להבחין לפחות ב-5 שריטות (פגמים) הקיימים בנעלו השמאלית של הנאשם ואשר הינם ייחודיים רק לנעלי הנאשם.

בניסיון להוכיח את טענתו הכין רפ"ק שור מצגת באמצעותה הציג בפני כב' ביהמ"ש תמונות משולבות של שקף צבעוני מהטבעת הניסיון הצבוע בכתום ובהן מודגשים בדיו כחול הפגמים, ואותם הניח רפ"ק שור על תמונת כתם הדם של עקבה מס' 1ו"הראה" קבל עם כיצד שקף הטבעת הניסיון הצבוע כתום ובו הפגמים המודגשים בדיו כחול משתלבים עם הסימנים לכאורה של התמונה מכתם הדם שבעקבה מס' 1.

(שקופית מס' 53 ת/374) (שקופית מס' 54 ת/374)

וזאת היא אחיזת העיניים כפי שניתן להבחין בתמונות הבאות:

אם נסלק את הצבע הכתום ונתבונן בהשוואה שבין סימני הדיו לבין כתם הדם ניתן בנקל להבחין שכל דמיון בין הפגמים שעל הנעל לסימנים שבכתם הדם הינם פרי דמיון פרוע. אין דמיון לא באורכם לא בעיקולם ובוודאי שלא בצורתם.

שקופית מס' 55 ת/374 שקופית מס' 56 ת/374

לעניין זה ראה גם עדות ירון שור בעמ' 490 ש' 2-3 : "לא זה המצב במקרה שלנו יש הרבה רעשי רקע יש פה הרבה כתמים של דם הפגמים לא מופיעים במלוא אורכם אלא מופיעים בחלקם".

ובהקשר, זה המקום לצטט את רפ"ק שור עת העיד בפני כב' ביהמ"ש בעמ' 475 ש' 22 :

"בצילום ניתן לעשות עבודות הגברה אופטיות כמו לנסות ולהגביר צבע מסוים על פני הצבעים האחרים כך בתצלום יתכן ונראה את העקבה ברור יותר מאשר בעין שלא מסוגלת להפריד בין גווני צבע שונים לכן תמיד אנו עובדים עם הצילום ולא עם המוצג בעצמו".

ובהמשך להקשר זה בעמ' 485 ש' 27 :

"משטח כמו בד או כמו מכנסי ג'ינס יש לו טקסטורה עצמית יש לו בליעה של חומר ויש לו צבע שיכול להקשות מאד על הקלטת הפרטים בעקבה בנעל עם הדם שמותירה את העקבה".

בהמשך תובהר הקורלציה של האמור והמפורט בציטוטים אלה לבין התמונות אשר הוצגו בפועל בפני כב' ביהמ"ש.

מעבר לדמיון הפרוע של דמיון כל שהוא בין השריטות בנעל שמאל של הנאשם לבין הסימנים שהוצגו בכתם הדם הקשור לעקבה מס' 1 היינו מצפים שסימניהם של לפחות כל 5 הפגמים המופיעים בקדמת נעל שמאל של הנאשם יוטבעו ויותירו את רישומיהם בעקבה, שהרי לא יתכן ששני הפגמים האחרים שבין הפגם השני (אם נמנה אותם החל מלמעלה כלפי מטה) לחמישי נעלמו מן ההטבעה בהעדר מגע עם דם כאשר הפגם החמישי כביכול כן באו במגע עם דם ואלה שבינם ריחפו מעל משטח הדם.

זאת ועוד – בהסתמך על האמור בעדותו של רפ"ק שור בפני כב' ביהמ"ש בעמ' 489 ש' 11-13 :

כל חתך (שריטה) שבנעל אמור ליצור חלל לבן בעקבה הואיל ובנעל יש חוסר.

וחוסר, חלל, או ריק אינם יכולים להותיר סימן מוחשי אלא של חלל לבן.

אלא מאי – עיון בשקופית המתעדת את הסימנים שהודגשו בכתם הדם לאחר שסולק הצבע הכתום (שקופית מס' 55 ת/374) חושף לעיננו סימנים כהים וברורים הפזורים למכביר בתוך אותם חללים "לבנים" כביכול ושקיומם איננו יכול לדור בכפיפה אחת עם א. האמור בעדותו לעיל של רפ"ק שור.

ממצאים אלה כשלעצמם משמיטים את הבסיס למסקנתו ולפיה החללים "הלבנים" ו"צורתם" מתיישבים כביכול עם השריטות בקדמת נעלו השמאלית של הנאשם ושומטים את הבסיס לקביעת דרגת של אפשרי בהחלט שנעלו השמאלית של הנאשם הותירה את העקבה מס' 1.

ומן המותר להדגיש כי לאור האפשרות של כל מי שבוחן את הכתמים "הלבנים" כביכול ו"צורתם" יש אפשרות להבחין שאין הנדון דומה לראייה.

לפיכך לא בכדי טורח רפ"ק שור בעצמו לציין בפני כב' ביהמ"ש בהקשר זה בעמ' 489 ש' 21 : "אם כי יש להודות ההופעה שלהם איננה כה ברורה".

זאת ועוד – מסתבר שההתאמה לכאורה של הסימנים בין השקף של טביעת הניסיון לבין הכתם המהווה את עקבה מס' 1 מסכלת את שילוב גבולות סוליית הנעל עם גבולות כתם הדם בחלק התחתון של הצילומים ומסכלת את ההתאמה בין קווי המתאר של סוליית הנעל וקווי המתאר של הכתם.

כפי שאפשר לראות בשקופית מס' 10 מ- ת/374 מתוך מצגת "קצוות סופי מכווץ" בתיק העבודה של ירון שור.

בעמוד הבא:

·החץ הכחול מצביע על המקום שבו ניסה המומחה רפ"ק שור לשלב את הפגמים שבקדמת הנעל, עם הכתם שעל העקבה. החיצים הצהובים מצביעים על גבולות הסוליה וגבולות הכתם שהתרחקו זה מזה כתוצאה מהניסיון לשלב את הסימנים "הייחודיים" בקדמת הנעל.

·החצים הצהובים מצביעים על גבולות הנעל והכתם שהתרחקו זה מזה בעקבות ניסיונו של רפ"ק שור לשלב את הפגמים בסוליה עם כתם הדם שעליהם מצביע החץ הכחול , כך שהסימנים על סולית הנעל והסימנים על המכנס אינם מתאימים ואינם חופפים גם לא שפות הנעל והכתם.

זאת ובנוסף – נמצאנו למדים בהקשר של עקבה מס' 1מעדותו של עד ההגנה גיא קופר בעמ' 1607 ש' 22 כדלקמן:

א. "אפשר לראות התאמה שטחית בין הנעל לטביעת הנעל אך אם נכנס לפרטים נראה הבדלים חשובים.

כהתחלה – הקצה השמאלי של הטבעת הניסיון אינו תואם את הקצה בטביעה …. ישנם מקטעים שחסרים בקצה הנעל בטביעה על הג'ינס באזור הזה יש עיגול על הנעל, על הסוליה וכאן ניתן לראות שהפסים בטביעה ממשיכים איפה שאמור להיות עיגול כך שאם הנעל הותירה את העקבה בהנחה שזאת הנעל היחידה לא הייתי מצפה לכך שהפסים ימשיכו."

(הדגשות שלי ד.ש.).

" כמו כן למטה באזור זה ניתן לראות על הנעל פסים דקים ומדויקים ופסים עבים יותר הפס הרחב הראשון עובר באזור זה.

בעקבה יש פסים דקים איפה שאמורים להיות פסים עבים כך ששוב אם העקבה הזאת היא עקבה יחידה הייתי מצפה לראות פסים עבים יותר באזור זה. "

(הדגשות שלי ד.ש.)

ובאשר לפגמים "הייחודיים" עמ' 1608 ש' 11 :

"בחלק התחתון רואים פגם נוסף של הנעל שהוטבע בצורה מעגלית ובמרכז בין שני הפגמים שדיברתי עליהם קודם יש פגם נוסף שהוטבע כשעוברים על המאפיינים האלה הראשון העליון הוא שווה בעוביו, במיקומו ובזוית לפגם בנעל הוא לא באורך מלא למרות זאת יש מאפיין זהה מתחתיו אשר אינו זהה לשום נזק בהטבעת הניסיון אם זה לא נגרם מפגם בנעל זו יכולה להיות תוצאת לוואי שצריכה להטיל דופי באם זו אכן עקבה של הפריט שהשאיר את הסימן.

האזור הזה למטה אפשר לומר שזו צורה מעגלית אך אפשר גם להגיד שזה חלק מהמרקם הכללי בקצה וניתן לראות גם פה וגם שם בין השאר פשוט קטע ריק ועיגולים נוספים במעלה העקבה כך שלדעתי גם זה מקיים ספק, אין הסבר למקטע. "

" ישנו ספק לגבי התאמת הפגמים של הנעל למאפיינים בעקבה לדעתי אם זאת עקבה יחידה היא לא נוצרה מהנעל הזאת.

חלק מההבדלים ניתן להסביר ע"י עיוות כמו למשל הפגמים בנעל יש מספיק הבדלים משמעותיים אשר קשה מאד להסבירם אם הנעל הטביעה את העקבה. "

זאת ועוד – בחוו"ד של מר קופר נ/285 בעמ' 10 שורה 15 בהתייחסו לעקבה מס' 1 מציין כי : " המבנה העגול של תבנית "המטרה" אינו נראה בטביעה יתכן משום שאזור זה של הסוליה לא היה טבול בדם או משום שהטביעה נעשתה ע"י נעל בעלת תבנית סוליה שונה, באופן ברור מד כמה מטביעות הקווים המקבילים נמשכות במקום בו הייתה אמורה להיות תבנית "המטרה" אילו הטביעה הייתה נעשית ע"י הנעל הזאת."

הסברו זה נתמך ומובהר היטב בנ/286 בעמ' 4 איור מס' 3 (תיק העבודה של גיא קופר) המדבר בעד עצמו.

ואולם על אף הנראה והברור והמבואר לעיל מצא לנכון המומחה מטעם המאשימה לדרג את העקבה מס' 1 ברמה של אפשרי בהחלט.

כב' ביהמ"ש אם אין זה לעג לאינטליגנציה המועשר בדמיון פרוע ובמצג שווא, אזי לעג ודמיון קודח מהם?

עקבה מס' 2 (L2) :

עקבה זאת המוגדרת ע"י רפ"ק שור "כעקבה חלקית קלושה ומעוותת" (ת/362 סעיף 1ב בעמ' 4 לחוו"ד) (וראה עמ' 492 ש' 25 לפרוטוקול)דורגה ע"י רפ"ק שור כאפשרית בהחלט להתאמה עם נעלו השמאלית של הנאשם, כי לשיטתו נמצאה התאמה בין צורת פגם שעל הנעל עם צורתו של סימן המופיע בעקבה מס' 2על מכנסי המנוחה.

כב' השופטים אין ספק כי נדרש שפע של דמיון פרוע ליצור יש מאין והניסיון לשכנענו כי דמיונו תואם את המציאות גובל בפטטיות .

ראשית: את עיקר מאמציו לשכנענו כי דמיונו תואם למציאות מיקד רפ"ק שור בקצהו של כתם דם (אקראי לחלוטין כפי שיובאר בהמשך) המזכיר לו צורת בומרנג כשבתוך "הבומרנג" חלל לבן וצר כתם נוסף מעין תלולית קטנה ואשר לשיטתו תואמת ככפפה פגם בצורת חתך באורך של ס"מ בסולית נעלו השמאלית של הנאשם.

ומן המותר להדגיש שאת "התלולית" שבתוך הבומרנג מצא רפ"ק שור אך ורק על העתק אלגיניט שהרים מן הכתם שעל מכנסי המנוחה ובעוד שאין לו כל זכר בחתך שעל סולית נעלו השמאלית של הנאשם.

ולנוחיות כב' ביהמ"ש מוצגת הגדלת תמונה המתעדת את החתך בנעלו השמאלית של הנאשם הלקוחה מת/375 שקופית מס' 5 ממצגת קובץ קצוות מכווץ L2ובהשוואה לתמונה מוגדלת של שקופית מס' 20 מת/375 מ"קובץ קצוות מכווץ" L2 .

שקופית מס' 5 שקופית מס' 20

מתוך מעתק האלגינייט העתיק שור שקף שבו נמצאת "התלולית" שבעצם איננה קיימת בחתך שבסוליית הנעל ואף הדגיש אותה בצבע ירוק

שקופית מס' 27 שקופית מס' 31

זאת ועוד – בעדותו של רפ"ק שור בפני כב' ביהמ"ש בעמ' 492 ש' 4 מעיד רפ"ק שור: "יכולים לראות באמצע איזה כתם שנותר כי השריטה איננה אחידה בגובהה"

(הדגשה שלי ד.ש.)

לא למיותר יהא לציין כי לא הובאה שום ראייה ושממנה ניתן לראות ו/או להבין כי השריטה איננה אחידה בגובהה (לא מדידות ולא בדיקות) כך שמה שנותר זה להתרשם ממה שעיננו יכולות לראות, ובבחינה חזותית של החתך לא ניתן לראות ו/או להתרשם שהחתך אינו אחיד בגובהו.

זאת ועוד – ממה שעיננו רואות והרי לצורך ספציפי זה אין לעיני המומחה יתרון כל שהוא על עיני כב' ביהמ"ש. ניתן לראות שאין בכתמים האקראיים על הכיס השמאלי (כתמים המכונים עקבה מס' 2 לטעמו של המומחה) אף לא שמץ המזכיר את נעליו של הנאשם ובוודאי שלא פגם בצורת "בומרנג", כי אם רק(!) קצהו של כתם דם אקראי. כפי שמראה החץ הצהוב

בעמוד הבא:

להלן צילום הכתם בגוונים של אפור, מתוך שקופית מס' 8 מצגת 2Lמכווץ מתיק עבודה ירון שור

 

בהקשר זה מוזמן כב' ביהמ"ש לעיין בנ/285 חוו"ד של גיא קופר בעמ' 10 תחת הכותרת טביעה מס' 2 החל מסוף שורה 3 :

"לדעתי אין התאמה בין כתמי הדם שעל הג'ינס לבין התבנית שעל החלק הזה של הסוליה.

בסדרת התמונות שהכין מר שור עבור ביהמ"ש הוא הדגיש את הנזק לסוליה אשר לדעתו תואם מאפיין בטביעה דבר זה מוצג באיור מס' 5 בתמונות הדגיש מר שור מאפיין של הטביעה והניח מעליה מאפיין של נזק לסוליה כפי שמצטייר מטביעות הניסיון שנלקחו מנעל (בכתום).

אמנם יש מידה מסוימת של התאמה בין המאפיינים אך אף אחד ממאפייני תבנית הסוליה אינו מופיע בטביעה על המכנס (כלומר מאפיין הנזק הוא מחוץ להקשר).

מאפייני נזק מועילים רק אם הם ממוקמים בתבנית הכללית של הסוליה והם תואמים לה בחירת מאפיין אחד מתוך כתם / טביעה מחוץ להקשר היא חסרת משמעות משום שעל פני מכנסי הג'ינס המאוד מוכתמים יש מספר אינסופי של כתמים עם צורות מורכבות וקצוות רבים לא יהיה זה מפתיע בכלל אם לפחות לאחד מהכתמים יהיו קווי דמיון למאפייני הנזק הרבים שעל הסוליה".

יהיה זה מן המיותר להכביר מילים על הברור והמובן מהמפורט לעיל והמשתלב עם ההיגיון הצרוף וניסיון החיים. ראה עדותו של מר קופר בהקשר זה בעמ' 1609 ש' 13 עד עמ' 16** ש' 14.

והסבר פרטני יותר על כך שמדובר בכתם דם אקראי בלבד מספק המומחה מר קופר בחקירתו הנגדית בעמ' 1641 ש' 10-19.

וכך באים הדברים לידי ביטוי:

"שאלה: אני מצביעה לך על כתם כפול שנמצא על העקבה האם שמת לב לכתם הזה?

תשובה: כשמסתכלים על הג'ינס מזווית ראייה רחבה יותר ישנם מאות כתמים על כל המכנסיים אני מראה עוד כתם אחד אף אחד לא רומז שזה אותו הכתם כמו הכתם ההוא אני מאמין שהטענה שהנעל הותירה שתי עקבות השמאלית קודם ואז הימנית או להיפך אם היא הותירה את הטביעה השמאלית קודם כל אז אנו לא רואים את שני הסימנים למעלה והם לא חוזרים על עצמם בעקבה השנייה הכפולה ישנם מספר כתמים יכול להיות שהם נוצרו אחרי שהטביעה הוטבעה.

אם הטביעה הימנית הוטבעה קודם דם מהצד הימני היה עובר לאזור של הטביעה השמאלית אם העיקול של העיגול זה אמור להיות חלק מהדוגמא".

הנה כי כן נמצאנו למדים כיצד עקבה "חלקית קלושה ומעוותת" הופכת לעקבה ברמה "אפשרית בהחלט" בעזרת דמיון פרוע ואחיזת עיניים.

עקבה מס' 3 (L3) :

גם עקבה מס' 3 מוגדרת ע"י רפ"ק שור "כעקבה חלקית ביותר וקלושה" (עמ' 493 ש' 15) ובחוו"ד ת/362 סעיף 1ג מוגדרת כ- "עקבה חלקית ביותר כפולה וקלושה".

הגדרה זאת לא הפריעה כמובן לרפ"ק שור לקטלגה ברמה של אפשרי בהחלט כתואמת לנעלו השמאלית של הנאשם והרי כבר נמצאנו למדים שבעזרת דמיון פרוע ואחיזת עיניים ניתן גם ניתן לזהות רמה גבוהה ביותר של התאמה לכל ממצא קלוש מעוות וחלקי אשר יהא.

לשיטתו של רפ"ק שור "מצא" סימן של דם בצורת סהר בגודל של מספר מילימטרים על תפר המכנס המתאים לכאורה לחלק מעיגול הדריכה הקדמי הנמצא על סולית נעלו השמאלית של הנאשם.

רפ"ק שור הכין מצגת אותה הציג בפני כב' ביהמ"ש והראה באמצעותה קבל עם כיצד מתאים הכתם שעל תפר המכנס לחלק מעיגול הדריכה של הנעל.

אחיזת עיניים כמעט מושלמת וזאת לאור הממצאים כדלקמן:

ראשית: באמצעות המצגת שהציג שור, ניתן היה לכאורה להתרשם כי פני הבד בשני צידי התפר שווים בגובהם. בעוד שבמציאות החלק העליון של התפר בולט מהבד שלצידו ובאופן שכתם הדם ממוקם לצד התפר מתחתיו.

ראה בעמוד הבא:

להמחשה מוצגים בפני כב' ביהמ"ש התמונות הרלוונטיות המדברות בעד עצמם. החצים הצהובים מצביעים על כתם הדם.

1). קטע המכנס כפי שנמצא 2). קטע המכנס – בגוונים של אפור

מתוך תמונה מס' 8 בתיק עבודה ירון שור מתוך תמונה מס' 7 בתיק עבודה ירון שור

 

תמונות של אותו קטע מכנס במצגת "פגם יחיד מכווץ" של רפ"ק ירון שור

שקופית מס' 45 שקופית מס' 37

מן המקובץ עולה שאותו חלק קטן מעיגול הדריכה של הנעל שכביכול תואם לכתם הדם אמור היה למעשה להיות מונח מתחת לתפר ולצידו, מצב בלתי אפשרי בעלילבעוד שבהצגת התכלית בפני כב' ביהמ"ש באמצעות המצגת הרושם שנוצר היה כי מדובר בתפר שגובהו שווה לפני בד המכנס ומשתלב עימו ללא הבדלי גובה.

ויתרה מזאת – בפני כב' ביהמ"ש מוצגת תמונה מס' 63 מת/ 365 בו תועדו ממצאי הזירה ע"י רפ"ק ינאי עוזיאל ובה התמונה המנציחה את המכנס של המנוחה כשהוא מונח על גופה בשלב בו נמצאה (ולהבדיל מהממצאים אותם הסיק רפ"ק שור מהסימנים על המכנס בתנאי מעבדה כשהמכנס פרוס לפניו בצורה ישרה וחלקה).

·החץ הצהוב מצביע על סימן שנעשה לכאורה על ידי קדמת הנעל

·החץ הכחול מצביע על מיקום הכתם שמתחת לתפר הנמצא בעצם מתחת לירך

 

מהתמונה ניתן ללמוד בעליל שהתפר והכתם שלשיטתו של רפ"ק שור הוא חלק מעיגול דריכה המצוי על נעל הנאשם איננו יכול לדור בכפיפה אחת עם היגיון אלא עם דמיון ובדיון בלבד. שהרי אין אפשרות להציב נעל במיקום כזה בהתייחס לזווית האלכסונית של משטח הירך ולמיקום הכתם הנמצא ממש מתחת לירך של המנוחה כמשתקף מהתמונה של המכנס המונח על המנוחה בעת הימצאה.

זאת ועודבעמ' 11 לנ/285 (חוו"ד של ד"ר קופר) בהתייחסו לעקבה מס' 3 הוא מציין: "לדעתי ישנו חלק מכתם בצורת קשת אשר דומה בנסיבות לטבעת החיצונית של המטרות" שנמצאות על סוליית הנעלים של פריט 9.

מכל מקום לא ברור שזה נעשה ע"י נעל ואני לא יכולתי לראות מאפיינים נוספים שתואמים לתבנית הנעלים באזור זה של הסוליה. לדעתי להתאמה של מקטע כה זעיר אין כלל ערך כהוכחה."

(הדגשות שלי ד.ש.)

זאת ועוד– בעמ' 1610 ש' 25 מעיד ד"ר קופר לעניין עקבה מס' 3 בין היתר: "בתקריב ניתן לראות שהקצה של העיקול יש בו מקטעים חסרים הם קרובים מאד לגודל המרקם של הג'ינס כך שאינני משוכנע שזאת הצגה מדויקת של פריט שהשאיר סימן או עקבת דם, זה יכול כמו כן מתוצאה של הרטבה בלתי אחידה של פני השטח של הג'ינס, דבר נוסף, ההיקף של עיגול זה מגיע עד קרוב לאמצע, בכתם ישנו לעיקול רדיוס קטן יותר כך שהעיקול קטן מקצה העיגול…….

….. ללא קונטקסט רחב יותר או מאפיינים אחרים מהנעל זה רק כתם דם".

(הדגשה שלי ד.ש.)

עקבה מס' 4 :

לשיטתו של רפ"ק שור מתחת לכיס השמאלי ובניצב לעקבות מס' 1 ו-2 נמצאה עקבה חלקית ביותר הדומה לנעל שמאל של הנאשם בדגם ובגודל ומכאן שאפשרישהנעל השמאלית של הנאשם הותירה עקבה זאת.

כבר מהסתכלות ראשונית על הכתם המזוהה כעקבה אליבא דירון שור ניתן להבחין שאין בה שום תבנית מוגדרת ומעבר לאינדיקציה בלבד לכך שמדובר בכתם קשתי שאולי משתלב עם קשת עיגול הדריכה של נעלי הנאשם אין בו דבר.

יתרה מזאת כשהנעל מוצבת בזווית כזאת ניתן להבחין שקידמת הבוהן איננה תואמת כלל לתצורת הסוליה ולא אף קו מהקווים העדינים אשר בקידמת החלק החיצוני של הסוליה לכתם המוצע ע"י רפ"ק שור כטביעת נעל מס' 4 יש תחומים של כתם מוצק מבלי שיש בו דבר היכול להצביע על כך לנעשה ע"י נעל בעלת תבנית כמו של הנאשם דווקא ולא ע"י נעל אחרת שגם היא בעלת אלמנטים דומים של תבניות עגולות.

בעמ' 1612 ש' 2 מעיד ד"ר קופר בהקשר לעקבה מס' 4ואשר יש בכך כדי לסכם את הממצאים הקשורים לעקבה מס' 4.

"בעצם מה שיש לנו זה קצה מעוקל שהרבה נעלים יתאימו לו".

וגם זאת כמסתבר הושג ע"י כך שהורידו את הנעל במספר מילימטרים על מנת ליצור התאמה אפשרית עם עיקולו של הכתם.

(עמ' 16** ש' 23) , (וראה עדותו של ירון שור בעמ' 495 ש' 1-3) .

ולא למיותר יהא לציין כי גם אם נתעלם כליל מכל ההשגות כמפורט לעיל ערכה של הדרגה אפשרי כשלעצמה איננה בעלת ערך ראייתי לנוכח מספרם הרב של האפשרויות הנובעות הימנה.

עקבה מס' 5 :

לשיטתו של רפ"ק שור באזור הכיס הימני ועליו נמצאות מספר עקבות חלקיות כפולות וקלושות של נעל ימין המתאימות בדגם ובגודל לחלקים המקבילים בנעל ימין של הנאשם בדרגה של אפשרי שנעלו של הנאשם הותירה את העקבות החלקיות הכפולות והקלושות הנ"ל.

ושוב ובדומה לתוצאה הנובעת מקביעת דרגת אפשרי ביחס לערכה הראייתי הזעום וחסר המשמעות כמפורט ביחס לעקבה מס' 4 לא ניתן להתעלם מהאופן בו נקבעו הממצאים אופן הממחיש ביתר שאת את הצבת המטרה (נעיצת החץ) וקידושם של כל האמצעים (שרטוט המעגלים) להשגתה.

עקבה מס' 5 המורכבת לכאורה מ-3 טביעות עקב של נעל ימין וממוקמת ממש על הכיס הימני של המנוחה, לטעמו של רפ"ק שור 3 עקבות אלה יכולים להתאים לקטעים מעיגולי הדריכה בעקב ימין של נעלי הנאשם ולפסים שנמצאו על העקבה.

האומנם?

אין ספק שרפ"ק שור וצוות המומחים ששקדו על הבדיקות ראו וידעו על קיומם של שלל הצילומים המתעדים את זירת הרצח ואת המנוחה בעת הימצאה, כך שמן הסתם היה רפ"ק שור מודע (או צריך היה להיות מודע) לעובדה שבכיסה הימני של המנוחה נמצא פלאפון נייד מסוג סמסונג כמשתקף מתמונות מס' 133 ת/365 ו-375 ותמונה מס' 134 מת/365 ו-ת/375 , שנעשה ע"י רפ"ק עוזיאל ולנוחיות כב' ביהמ"ש מוצגות כאן .

בעמוד הבא:

מתוך תמונה מס' 133 ת/365 ו ת/375 מתוך תמונה מס' 134 ת/365 ו ת/375

לכאורה מיקומו של עיגול הדריכה על כיס ימין של המנוחה מתיישב להפליא עם מקש הניווט של הפלאפון שהיה טמון בכיס ימין אלא שלא רפ"ק שור ולא אף אחד אחר מצוות המומחים ששקד על הבדיקות לא בדקו התאמה אפשרית למקש הניווט של הפלאפון.

ומי יתקע כף לידנו שהקטע הקשתי והמעוגל שנמצא על כיס ימין איננו תולדה של מקש ניווט זה???

ההתעלמות היא מקוממת בין אם היה במפגיע ובין שהינה תולדה של רשלנות ויש בה כדי לאשש את המסקנה של הצבת המטרה וקידוש האמצעים להשגתה.

זאת ועוד – מסקנתו של רפ"ק שור לפיה אפשרי כי עסקינן ב-3 טביעות עקב מנעל ימין של הנאשם מעלה תהייה כשלעצמה שהרי אז יתהה השואל האם יתכן שהנאשם דרך, קיפץ 3 פעמים על עקבו כאשר שאר חלקי הנעל באוויר???

ובאשר לתבנית הקווים של עקבות אלה מתברר שהמרווח בין הקווים על שטח העקב בנעל גדול יותר מאשר המרווח המופיע בטביעות (ראה נ/285 עמ' 11 על עקבה מס' 5) מחד גיסא "ולא ניתן לראות פסים שנמצאים בתחתית הסוליה או את הפסים העבים שמעליהם"(עמ' 1612 ש' 19 עדותו של ד"ר קופר).

ובעמ' 1613 ש' 4 בהתייחס לעיגול שזיהה רפ"ק שור בעקבה: "נקודה שחשוב לציין לגבי העיגול בהטבעת הניסיון שנוצרה ע"י הנחת דיו או אבקה על סולית הנעל ודריכה על פני השטח הדיו הונח על סולית הנעל ישנו עיגול בדיו, אזור ריק ועוד עיגול בדיו מסביב לו האזורים הריקים שקועים כך שהם לא יצרו מגע עם פני השטח כשביצעו את הטבעת הניסיון. בעיגול שנמצא על הג'ינס נהפוך הוא והדם נמצא באמצע העיגול על אזור ללא דם שוב עיגול של דם ואזור ללא דם".

(הדגשות שלי ד.ש.)

החץ הצהוב מצביע על הסימן

עקבה מס' 6 :

לשיטתו של רפ"ק שור בסעיף 1ז בת/362 עקבה מס' 6 הממוקמת מתחת לכיס הימני בניצב לעקבה מס' 5 הינה עקבה חלקית המתאימה לנעל ימין של הנאשם ברמה של אפשרי.

לטענת המאשימה המאמצת את המפורט בת/362 מדובר בעקבה נוספת של נעל ימין המקבילה לעקבה מס' 4 על המכנס בצד שמאל וניצבת כשקידמתה מופנה לדלת התא וממוקמת על אזור הירך קרוב לברך ימין של המנוחה.

יאמר כבר עתה כי גם המאשימה וגם המומחה מטעמה שוגים לעניין מיקום מה שהם מכנים טביעת נעל.

שגיאתם נובעת מניתוח נתונים שעל מכנסי המנוחה כשהם מונחים על שולחן המעבדה ובהתעלם מנתונים שתועדו בזירה בעת מציאת גופת המנוחה.

המנוחה נמצאה כאמור כשהיא חצי שרועה חצי ישובה על מכסה האסלה באופן שנעליה מונחים על רצפת התא.

עיון בתמונה מס' …. מת/365 ות/375 (תיעוד הזירה של רפ"ק ינאי עוזיאל) מלמדנו כי עקב הנעל שהטביע את העקבה מצוי בצד הירך וקידמת הנעל נמצאת למעשה מתחת לברך המכופפת של המנוחה כפי שנמצאה.

ומכאן שחלק ניכר מקידמת הנעל ומצידה, אמור היה להיות באוויר ומבלי יכולת להיות מונח על הרגל ולהותיר עליה את רישומיו, בניגוד מוחלט לממצאי רפ"ק שור שניתח את הכתם על המכנס כשהוא פרוס באופן ישר על שולחן במעבדה תוך שהוא קובע באמצעות שקף הנעל של הנאשם את גבולות טביעת הנעל.

נתון עובדתי זה מותיר בספק את עצם קביעתו לפיה המדובר בטביעת נעל.

·החצים הצהובים מצביעים על הגבולות של הנעל לכאורה

זאת ועוד – ממצא נוסף המותיר בספק כי בעקבת נעל עסקינן הוא העובדה שאין שום פרט של תבנית סוליה כמו פסים ו/או עיגולי דריכה ואין זה ברור כלל שהסימן המכונה עקבה מס' 6 נובע דווקא מהיקף חיצוני של נעל (וראה נ/285 עמ' 11 טביעה מס' 6).

מן המקובץ והמפורט לעיל מתקבלת תמונה בהירה דייה ועגומה כשלעצמה.

בהירה דייה כדי לקבוע שחלקם של הסימנים הקלושים החלקיים והמעוותים עשויים להיות חלקים של טביעות נעל בעוד שלחלק מן הסימנים אין כלל ודאות כי בטביעות דווקא עסקינן ולא בכתמים אקראיים ומריחות שתויגו כטביעות נעל באמצעות דמיון פרוע ועשיר.

ובהירה דייה כדי לקבוע שחלקם האחר של הסימנים הקלושים המעוותים והחלקיים שיכול והינם טביעות נעל אפשרי שיהיו נעליו של הנאשם באותה מידה כמו עשרות אלפי זוגות נעלים אחרות התואמים בגודלם ובסוגם לנעלי הנאשם.

ועגומה לאור המסקנה המתבקשת ובאין מנוס מהאופן והאמצעים שננקטו להשגת היעד של הפללת הנאשם באמצעות דמיון פרוע ואחיזת עיניים.

אינדיקציה נוספת להתנהלות מגמתית שבבסיסה סימון המטרה של הפללת הנאשם מלכתחילה תוך התעלמות ו/או שלילה של הנחות יסוד נוספות אפשריות נחשפת בסעיף 2 של ת/362בחוו"ד של רפ"ק שור.

ציטוט: "בהנחה שכל העקבות הנ"ל סעיף 1-א עד 1-ז) נוצרו ע"י זוג נעליים אחד (בהתבסס על כך שכל העקבות נמצאו סמוכות זו לזו על אותו פריט לבוש (סעיף 11) הרי שלדעתי קיימת סבירות גבוהה שזוג הנעליים מסעיף 9 הותיר את העקבות הנ"ל ".

שלילה מראש של האפשרות שעקבות הנעלים על מכנסי המנוחה הוטבעו ע"י זוגות נעליים אחרות על אף ולמרות העובדה שאיננה שנויה במחלוקת גם אליבא ששיטתו של רפ"ק שור שבזירה קיימות עקבות נעל נוספות שאינם דומות לא לנעלי הנאשם לא לנעלי המנוחה ולא לנעליים נוספות של בעלי גישה חופשית שהתאמתם לעקבות נבדקה ונשללה, ועל אף ולמרות שהנעליים אשר הותירו עקבות עלומות אלה לא נתפסו ו/או אותרו לצורכי בדיקה והשוואה מדברים בעד עצמםוביתר שאת לנוכח קביעתו של המומחה באשר לדרגת התאמתם של מספר עקבות כאפשרישנעליו של הנאשם הותירו אותם על מכנסי המנוחה קטלוג שהוא תולדה של דמיון לגודל ולסוג בלבד המותיר מגוון אפשרויות כה רב עד כי ערכה הראיתי של קביעת "אפשרי" חסר כמעט כל ערך.

ההסתמכות כשלעצמה על הנחה אחת אפשרית מתוך כמה אפשרויות וקביעת דרגה כה גבוהה של אפשרות בהתבסס על הנחה אפשרית אחת בלבד מקוממת כשלעצמה.

"מחקר" נפיצות נעלי הסלמנדר :

חלק ניכר מעדותו של רפ"ק שור בפני כב' ביהמ"ש והקדשת פרק עצמאי בסיכומי המאשימה יוחד ל"מחקר" של נפיצות נעלי הסלמנדר ולמשתמע הימנו. ולא בכדי שהרי רכיב נפיצותן אליבא ד"מחקרו" של רפ"ק שור היווה נתון כבד, נתון רב ערך ומשקל בשקלול קביעתו שעקבות הנעליים שעל מכנסי המנוחה הינם בסבירות גבוהה ביותר הטבעה של נעלי הנאשם.

אין ספק כי מידת נפיצותן של נעליים אשר הטביעו את עקבותיהם בזירת פשע הינה רלוונטית ובעלת ערך מוסף של חיזוק כשלעצמו.

ואולםמידת הרלוונטיות הינה תולדה ממכלול האינפורמציה ואיכות המתקבלת מכל טביעה וטביעה בסוגיה אשר בפנינו המדובר כאמור בטביעות חלקיות מעוותות וקלושות כשחלקן זו על גבי זו ועל משטח עמוס ברעשי רקע המקשים שבעתיים כשלעצמם.

זאת ועודלא נמצאה אף טביעה לכאורה הכוללת את כל ו/או רוב דפוסי התבנית של נעל הסלמנדר על מנת שניתן יהיה ליישם את נפיצות התבנית לממצא מחזק ותומך מהפן של כמות האינפורמציה ומאיכותה שכן לא רק שאין בנמצא טביעה לכאורה המכילה את מכלול דפוסי התבנית אלא שחלקים מהתבנית הוסקומשבבי מידע קלוש ומעוות כך למשל מקטע זעום של קו קצר ומעוקל בתוך מאות רבות של צורות דומות ומורכבות שיצרו כתמי הדם על שטח הפנים של מכנסי המנוחה ובאופן שלא יהיה זה מפתיע כלל אם לפחות לאחד מהכתמים יהיו קווי דמיון למאפיין זה או אחר על הנעל.

וכך עשוי להימצא קטע קצר של קו מעוקל בכתם הדם כאפשרי שזה חלק מעיגול הדריכה המלא והתואם המצוי על התבנית של נעלי הנאשם כשלעצמם כפי שפורט בהרחבה.

יתרה מזאת – לא רק שלא נמצאו דפוסי התבנית כולם ו/או מרביתם אלא שהניסיון להתאימם בהתאם לתבנית המטרה (עיגול הדריכה) כשל לאור קיומם של מספר כה רב של מאפיינים שאינם עולים בקנה אחד עם התבנית.

מידת הרלוונטיות והמשקל שיש ליחס לנפיצות הנעליים הוא ביחס ישיר לכמות האינפורמציה המתקבלת מהטביעה ואיכותה בעת התאמתה לאינפורמציה מתבנית הנעל המושווית.

וככל שכמות האינפורמציה הגלומה בעקבה קטן ואיכותה דלה כך ילך ויפחת בהתאם, הערך הרלוונטי והמשקלי שניתן לייחס למידת הנפיצות של אותה תבנית נעל.

במקרה דנן ושלא עפ"י ההיגיון הצרוף פעל וחשב המומחה מטעם המאשימה הפוך למקובל ולמצופה.

ראשית הוא קובע שאפשרי שזאת הנעל ולאור נפיצותה הוא קובע שהאפשרות היא בסבירות גבוהה ביותר.

במקום וכמצופה בהתבסס על הכמות הרבה של האינפורמציהמטביעת הנעל ועל איכותה של טביעת הנעל אני מגיע למסקנה כי זאת הנעל בסבירות גבוהה ביותר כשדרגה זאת נתמכת מנפיצות הנעל.

ובמילים אחרות – נפיצות הנעל הוא נתון שיש בו כדי לחזק ולאשש את רמת הדרגה שנקבעה בהסתמך על כמותה ואיכותה של האינפורמציה מטביעת הנעל ולא להפך. ובאופן שנפיצות הנעל כשלעצמה, די בו כדי להעלות את רמת הדרגה לסבירות גבוהה ביותר על אף ולמרות הכמות הזעומה של האינפורמציה ואיכותה הדלה.

לא רק זאת אלא אף זאת – "המחקר" לנפיצות נעלי הסלמנדר ספוג בכשלים ומתעלם ממגוון אפשרויות נוספות שלא נבדקו ו/או נשללו ובאופן ששומט את הבסיס למידת האמינות והמשקל שיש ליחס לו.

א. עמ' 522 ש' 28 עדות רפ"ק ירון שור:

"מה שאמרו בחברה שההפצה של הנעליים נעשתה דרך המוקד בגרמניה לא כל מפעל היה משגר ללקוחות לכן הם אמרו שברשימות שלהם מופיעים כל הלקוחות שרכשו נעלי סלמנדר ישירות מחברת סלמנדר אבל כפי שהוא מציין לא כל הרשומות נשמרו כיוון

שהחברה הפסיקה להיות פעילה אבל היה רק לקוח אחד ברשימה שהיה בישראל ושקנה את הנעליים מחברת סלמנדר, חברת בלמודנו שלא נמצאה כפי שהעדתי בחקירתי הראשית."

(ההדגשות שלי ד.ש.).

ראשית:נמצאנו למדים כי לא כל מפעל משורת המפעלים של החברה היה מספק באופן ישיר ללקוחות ומכאן שהרשימות של החברה בגרמניה הם של לקוחות שרכשו באופן ישיר מחברת סלמנדר עצמה.

כלומר מכלל לאו נשמע הן מן הסתם היו מפעלים שסיפקו ישירות ללקוחות מן המפעל ולא באמצעות משרדי החברה בגרמניה בלבד.

שנית:נמצאנו למדים שלא כל רשימות הלקוחות נשמרו כך שאין באמתחתנו שמץ של מושג מה מכילים אותם רשימות שלא נמצאו.

שלישית: ברשימות שכן נמצאו נמצא רק לקוח אחד מישראל, חב' בלמודנו שלא הצליחו לאתר אותה בארץ ולדלות פרטים על כמויות מדויקות מתי ולמי סופקו ובמשך כמה זמן?

רביעית: עמ' 523 ש' 9 :

"קיימים חיקויים לנעלים בעולם גם מבחינת הסוליה וגם מבחינת הגפה מה שציינו זה שלא נתקלנו בחיקוי של נעלי סלמנדר וגם החברה הגרמנית אמרה שלא מוכר לה חיקוי וזיוף שכזה".

(הדגשות שלי ד.ש.)

אם החברה הפסיקה את פעולתה בשנת 2004 (עמ' 480 ש' 26) לחברת סלמנדר בגרמניה לא יכול להיות שמץ של מידע לגבי חיקויים וזיופים משנת 2004 והילך.

ובאשר לעובדה שמשטרת ישראל לא נתקלה בחיקוי של נעלי סלמנדר לא כל נעל מתוצרת חברה אלמונית מעורב בזירת פשע בכלל ולא כל נעל מזויפת ו/או מחוקית בפרט.

ברחבי העולם מן הסתם ישנם אלפי עסקים ומפעלים חלקם מורשים וחלקם לא מורשים המייצרים נעלים שיעדי שיווקם הם שווקים עממיים במחירים נמוכים שהינם חיקוי זול של מוצרים מוכרים ופחות מוכרים. גם מדינת ישראל איננה יוצאת דופן בתופעה הגלובלית הזאת של חיקויים זולים למוצרים הכוללים נעליים המיוצרות במקומות שונים הן בארץ והן מחוץ לגבולות המדינה ומגיעים לשווקים המקומיים.

חמישית: עמ' 523 ש' 23 :

ממסמך מס' 30 נמצאנו למדים כי בארץ חנויות רשת גלי באשדוד, ירושלים, באר שבע וחיפה מוכרות עודפים של נעליים מסוג סלמנדר.

מעדותו של רפ"ק שור בעמ' 524 ש' 3 נמצאנו למדים כי חנויות רשת גלי העוסקות בהפצת נעלי סלמנדר בארץ באשדוד באר שבע וחיפה לא נבדקו כלל בהקשר ספציפי זה.

זאת ועוד: מעיון בנ/109 הודעת שלום ביטון מיום 8/1/07 עמ' 1 ש' 16 נמצאנו למדים:

"שאלה: משיחה שלך עם מנהל השיווק של גלי ששמו ישראל בכר מה אמר לך בנוגע לנעלים מסוג סלמנדר?

תשובה: ישראל אמר לי שהנעליים האלו נמכרים רק בחנויות של עודפים של כל הארץ והסניף הקרוב בחיפה בתוך קניון לב המפרץ ובעבר היו מוכרים את הנעליים האלה לפני כשנתיים שלוש, וכיום הם נמכרים בחנות של עודפים של גלי ועוד ישראל אמר לי שלרוב הנעליים האלה הם של גברים אלו שנמכרים בחנות עודפים גלי. "

שישית: (עמ' 524 ש' 9-19)

מן המקובץ בקטע עדות זאת נמצאנו למדים כי רפ"ק שור לא שולל קיומם של נעליים שהם תוצר של חברת אמנדר בנוסף לחברת סלמנדר.

אפשרות זאת יוצרת מצב לפיו נעלי הנאשם ותצורת סולייתם הם של חברת אמנדר.

ותמונת נעלי השוטר מת/372 תמונה מס' 3 ותצורת סולייתם מתוצרת חברת סלמנדר.

כאשר תצורת שתי הסוליות זהות.

שביעית:

"המחקר" והסקר לא כלל את תלמידי ועובדי ביה"ס נופי גולן וזירת הפשע בו לומדים כ-740 תלמידים ועשרות של אנשי תחזוקה ומורים.

המחקר והסקר לא כלל את היישובים שמסביב בכללן ישובים של בני מיעוטים שרבים מהם למדו בעבר הלא רחוק במזרח אירופה כולל אוקראינה וארצות חבר העמים, ארצות בהם נעליים תוצר סלמנדר ואולי גם ומנדר עם תצורת סוליה זהה אשר היו מבוקשים ונגישים הובאו עימם מדינת ישראל בעבורם ובעבור קרובי משפחתם.

"המחקר" והסקר לא כלל ולו שוק עממי אחד ביישובים הסמוכים לקצרין.

ובמאמר מוסגר – בהקשר של תלמידי ומורי ועובדי ביה"ס מדוע לא לתפוס את הנעליים של כל אותם תלמידים ומורים ועובדים אשר בשעות הרלוונטיות היו בתחום ביה"ס???

דילמה מס' 2 – לוח הזמנים מספק אליבי לנאשם :

התחקות אחר זמני תנועותיה של המנוחה בסמוך ועד לאותו שלב בו נראתה לאחרונה כשהיא שמה פעמיה לכוון מעלה המדרגות המובילות לחדר השירותים שם נמצאה ללא רוח חיים, והצלבתם עם מארג נתוני זמני תנועת הנאשם בפרק זמן קריטי וטרגי זה מוכיחים בעליל כי תאיר ז"ל נעלמה כבר במעלה המדרגות המובילות לחדר השירותים שם נמצאה ללא רוח חיים בין 10 ל-15 דקות (מינימום) ועוד לפני שהנאשם נכנס בכלל לתחום ביה"ס ממגרש החנייה שם המתין למעבידו אשר אמור היה לספק לו דבק לצורך סיום עבודת הריצוף במקלט ביה"ס.

המדובר באליבי מוצק אליבי של דקות אומנם אבל אליבי שגם חוקרי המשטרה עצמם היו ערים לקיומו ופועל יוצא לנבצרותו של הנאשם מלבצע את הרצח המחריד המיוחס לו.

וכך משתקפים הדברים מתמליל שיחה מוקלטת של חקירת הנאשם בתאריך 15/12/06 (ת/174(א)מ.ט. 167) כאשר החוקרים יעקב מלכא ויוסי זמואלסין משוחחים ביניהם בעת שהנאשם משחזר על הכתב את צעדיו עפ"י בקשתם החל מסוף עמ' 82:

"חוקר 2: כותב יפה.

חוקר: (לא נשמע) פה כן (לא נשמע) הוא כתב אתה רואה? זה הוא כתב את הזמן, אני כתבתי (לא נשמע) כבר הדף, את הזמנים שלו שהוא כתב שהם לא מסתדרים.

חוקר 2 : לא מסתדר (לא נשמע).

חוקר: כן אז לך תדע אולי, תסתכל אולי זה לא מתחיל בזה אולי זה מתחיל באחד שלושים ואז הכל מסתדר יפה.

חוקר 2 : באחד שלושים הוא חזר לבית הספר באחד ועשרים הוא (לא נשמע) .

חוקר: אחד ועשרים אז הוא נכנס לשמה הוא מתחיל לעבוד ואז הוא אומר יאללה בא נלך נגמור עם זה שמה… אם אני כבר עובד אני אגמור שמה עובד.

חוקר 2 : אבל הוא היה, כשהוא עבר, באחד ועשרים הוא יכל לראות את כל הילדים האלה שמה.

חוקר: נכון.

חוקר 2 : הוא לא רואה, יש שמה היו הרבה ילדים.

חוקר:אז אה… (לא נשמע) חייב להיות זה חייב להיות מה (לא נשמע)

חוקר 2 : מה, הוא רשם לך פה ספר"?

פער 10 הדקות (שבין 13:20-13:30) הוא קריטי במכלול הנסיבות.

א. בשים לב לשעה בה נראתה המנוחה בפעם האחרונה עולה במעלה גרם המדרגות אל השירותים בדרך אל מותה.

ב. פער זה הוא קריטי בשים לב למועד בו נכנס הנאשם מכוון מגרש החנייה שמחוץ לתחומי ביה"ס שם חיכה לקבלת דבק ממעבידו אל תחומי ביה"ס כשהוא נושא עימו את הדבק שזה עתה קיבל.

כשלמזלו הוא נראה ליד שער הכניסה לתחומי ביה"ס ע"י השומרים אשר שמעו אותו משוחח עם מעבידו בפלפון מברר עמו את שעת הגעתו ומתאם עימו מפגש ליד שער השמירה.

מועד השיחה תועד בפלט שיחות הפלפון של הנאשם ומצביע על 13:23:09 .

דקות מספר לאחר השיחה הגיע המעביד לשער הכניסה ומסר לנאשם את הדבק עימו נכנס לביה"ס בדרכו למקלט מס' 2 בו עבד כשהוא חולף בדרכו פנימה ליד הפרגולה הממוקמת בנתיב צעידתו.

בחולפו עם מטען הדבק ליד הפרגולה לא ראה הנאשם ילדים בפרגולה וילדים אשר היו בפרגולה עובר לכניסתו לא ראו אותו בחולפו בדרכו פנימה.

המשמעות הנלמדת והמתבקשת מכך היא כי בשלב הזה ובעת שחלף על פני הפרגולה בדרכו פנימה אל ביה"ס כבר לא נכחו ילדים בפרגולה כך שמועד עזיבת הילדים את הפרגולה היא מועד המינימום בו חלף הנאשם ליד הפרגולה עם מטען הדבק בדרכו אל מקלט מס' 2.

מקיבוץ הנתונים כמשתקף מהודעותיהם ועדויותיהם של הילדים אשר נכחו בפרגולה בטרם עזבוה מתקבלת התמונה כדלקמן:

א. שייפרח :

מת/386הודעת שי יפרח למחרת הרצח, יום 7/12/06, מתקבל נתון קרדינלי נוסף המתייחס להצלבת נתוני הזמן.

בעמ' 1 ש' 2 מספרת שי יפרח :

"אתמול מסרתי עדות במשטרה ומלחץ שכחתי לספר מספר דברים וכרגע אני מוכנה לספר לך, אתמול לאחר שתאיר אמרה לי שהיא הולכת לשתות אני המתנתי לה בפרגולה הצטרפו אלי לפרגולה גל אבוטבול אור כהן אלון רז ניקולאי ניקולאיב ואז הלכתי ונגשתי לברזיה כדי לבדוק מדוע תאיר מתעכבת…."

מהודעת שי יפרח ת/386 ובהמשך למפורט בת/385, נמצאנו למדים כי החבורה שמנתה את גל אבוטבול אור כהן אלון רז וניקולאי מגיעים לפרגולה בשעה 13:35 מועד בו שי יפרח קמה מן הפרגולה ועושה דרכה לברזיה לחפש את תאיר ז"ל.

(ובהתאם לת/389 החבורה הנ"ל מגיעה בשעה 13:30 לפרגולה).

הנה כי כן – אם החבורה הנ"ל לא ראתה את הנאשם חולף לידם עם מטען הדבק בידיו בשעה 13:35 (עפ"י ת/386) או 13:30 (עפ"י ת/389) משמע שהנאשם חלף על פני הפרגולה בדרכו פנימה משער ביה"ס באופן ודאי אחרי 13:35 (עפ"י ת/386) או אחרי 13:30 (עפ"י ת/389) ובמועד כל שהוא לאחר שהחבורה הנ"ל נטשה את הפרגולה.

(בהמשך עוד נחזור להודעותיה של שי יפרח בעת הצלבת נתוני הזמן עם זמן היעלמותה של תאיר ז"ל).

ב. ניקולאי ניקולייב :

בהודעתו נ/179 עמ' 2 ש' 3 מספר ניקולאי :

"שאלה: מתי אתה הלכת הביתה אחרי שתאיר עזבה את הפרגולה?

תשובה: אחרי רבע שעה לערך.

שאלה: מי נשאר בפרגולה כשאתה הלכת הבית?

תשובה: נדמה לי אף אחד לא נשאר שם כולם התפזרו".

ובעמ' 1 ש' 20 :

"שאלה: מי החברים שהיו יחד איתך בפרגולה?

תשובה: אור כהן לומד איתי בביה"ס שלי הוא בכיתה שלי, יקיר כהן לומד בבית הספר נופי גולן בכיתה ט, נבו זכריה תלמיד כיתה ט בנופי גולן, לוטם צוריה תלמיד כיתה ט' מנופי גולן וגם שי יפרח ותאיר היו שם".

התמונה המתקבלת: אם תאיר הלכה לברזיה בשעה 13:20 (חצי שעה מהרגע שפגשה את שי יפרח כעולה מת/385) אזי ניקולאי והחבורה דלעיל עזבו את הפרגולה והתפזרו בשעה 13:35 (כרבע שעה בערך אחרי שתאיר עזבה) ואם הם לא ראו את הנאשם בחולפו עם מטען הדבק בידיו ליד הפרגולה משמע שהנאשם חלף על פני הפרגולה לאחר השעה 13:35 (כרבע שעה לאחר היעלמותה של תאיר).

ג. אור כהן :

גם הוא נמנה על החבורה שישבה בפרגולה בתאריך 6/12/06 בנ/175 עמ' 1 ש' 12 מספר אור כי בסביבות השעה 12:30 ישב בפרגולה עם החבורה הנ"ל ביניהם תאיר ז"ל ושי יפרח.

השעה אותה מוסר אור כהן בנ/175 כנראה שגויה הואיל ובשעה 12:30 תאיר עדיין הייתה בשיעור תיאטרון ורק עם תחילת ההפסקה ב- 12:50 יצאה לכוון הפרגולה ופגשה בשי יפרח.

גם הודעתו בת/726 הודעה נוספת שנגבתה מאור כהן בתאריך 19/12/06 מן הסתם שגויה בהתייחס למועדים הוא מספר בעמ' 2 ש' 28 : "אני לא יודע להגיד לך בדיוק מתי עזבנו את שטח ביה"ס אבל אני יודע שעזבנו את שטח ביה"ס בזמן שתלמידים יצאו להסעות שלהם, ראיתי שהתלמידים הולכים לכוון ההסעות".

מכאן – שאור ושאר החבורה שהייתה איתו בפרגולה עזבו את הפרגולה ממש עם הצלצול של סיום השעה השביעית או בסמוך עת החלו התלמידים לצאת לכוון ההסעות בתום השיעור, כשתום השעה השביעית הוא 13:50.

ד. לוטם צוריה :

לוטם צוריה הוא תלמיד נוסף שישב עם החבורה בפרגולה חבורה שנמנתה ע"י ניקולאי ניקולייב בהודעתו נ/179 בהודעתו נ/192 עמ' 1 ש' 3 מספר לוטם צוריה :

"בהפסקה לאחר השיעור השישי בשעה 12:50יצאתי להפסקה הלכתי לפרגולה ישבתי שם עם שי יפרח יקיר כהן תאיר ראדה ישבנו יחד דיברנו על כל מיני דברים תאיר דיברה עם שי אחרי 10 דקות תאיר אמרה לשי שהיא הולכת להביא את התיק מהתיאטרון ואז היא הלכה נשארנו בפרגולה אני יקיר ושי ואז היה צלצול אני הלכתי לכיתה לשיעור…"

ולא מן המיותר יהא לציין ולהדגיש כי שי יפרח לא מסרה לא בהודעותיה ולא בעדותה שתאיר ז"ל עזבה אותה בפרגולה כבר בשלב מוקדם ובטרם סיום ההפסקה לצורך הבאת

התיק מהתיאטרון וחזרה שוב לפרגולה ולאחר מכן עזבה בפעם השנייה על מנת לשתות מים בברזיה.

זאת ועוד – ידיעתו של לוטם צוריה את הפרטים לעניין מיקומו המדויק של תיק המנוחה בקטע זמן ספציפי זה מקנה נופך של אמינות ומהימנות שאכן שמע את המנוחה אומרת לשי יפרח "שהיא הולכת להביא את התיק מהתיאטרון".

זאת ועוד – האמתלה ללכתה לצורך הבאת התיק מהתיאטרון בנקודת זמן ספציפית זאת 13:00 וממש לפני הצלצול לסיום ההפסקה מתיישבת להפליא עם העובדות והנסיבות לאשורן.

ראשיתהתיאטרון ננעל במהלך ההפסקה ע"י המורה.

שנית: תאיר ז"ל לא רצתה להישאר לשיעור התיאטרון בשעה השביעית (לגרסתה של שי יפרח) ולכן הגיוני כי תבקש לקחת את תיקה עימה כבר בהתחלת השיעור ולא תחכה עד לסיום השיעור.

הודעתו לעניין מועד עזיבת חבורת הילדים את הפרגולה לא תורמת דבר הואיל והוא עזב את הפרגולה עם הישמע הצלצול ב- 13:05 ולא שב לשם.

ה. נבו זכריה:

נבו זכריה אף הוא נמנה על חבורת הילדים שישבה בפרגולה בהתאם להודעתו של ניקולאי ניקולאייב.

בהודעתו ת/538 מוסיף נבו שמותיהם של ילדים נוספים שהיו בפרגולה מעבר לשמות שבהם נקב ניקולאי ניקולאייב והם: אלון רז , אופיר הרשקוביץ, סער, יותם כרגל, בן קקון, אור חממי, קורן לוגסי(עמ' 1 ש' 12-18).

ואולם מהודעתו נמצאנו למדים על נתונים קרדינלים בהקשר ללוח הזמן בו עזבה החבורה את הפרגולה.

בעמ' 1 ש' 20מספר נבו זכריה: "אני רוצה להגיד שבאיזשהו שלב אני נכנסתי לביה"ס ביחד עם שי יפרח נועם שרון טל חזני אבל מורה בשם זהבה הוציאה אותנו בחזרה לפרגולה כי עשינו רעש אני לא זוכר אם תאיר הייתה איתנו או לא".

ובהמשך בעמ' 2 ש' 3 : "שאלה: באיזה שלב אתה שי נועם וטל נכנסתם לביה"ס כשהעיפו אתכם כלשונך?

תשובה: זה היה מספר דקות לפני צלצול בערך בשעה 13:40 משהו כזה."

(הדגשות שלי ד.ש.)

ובמילים אחרות – אם נבו זכריה שי יפרח נועם שרון וטל חזני לא ראו את הנאשם חולף בפרגולה לידםעם מטען הדבק בדרכו אל תוך מבנה ביה"ס בשעה 13:40 לערך המועד בו הם עזבו את הפרגולה ונכנסו למבנה ביה"ס המשמעות הנובעת היא שהנאשם חלף את הפרגולה עם מטען הדבק בדרכו אל מבנה ביה"ס רק אחרי עזיבתם במועד זה, מועד שהוא מעל ל-15 דקות לאחר שתאיר ז"ל נראתה בפעם האחרונה עולה במעלה גרם המדרגות אל מותה בהתייחס ללוח הזמנים שמסרה שי יפרח : המפגש עם תאיר בהפסקה של 12:50 עזיבתה של תאיר כ-½ שעה אח"כ כדי לשתות מים.

וכרבע שעה אח"כ, הליכתה של שי יפרח אל הברזייה שבתוך מבנה ביה"ס לחפש את תאיר ז"ל והדמות שראתה בשלב זה הנושאת מטען כבד בידיה כשהיא עולה במעלה המדרגות מצטלב במדויק עם השעה שמוסר נבו זכריה: "זה היה מספר דקות לפני הצלצול בערך בשעה 13:40 משהוא כזה".

ו. יקיר כהן :

יקיר כהן שנמנה אף הוא על חבורת הילדים שישבה בפרגולה מספר בהודעתו נ/45 עמ' 1 ש' 3: "ביום רביעי האחרון למדתי עד שעה 13:15 לערך היה צריך להיות לי שעור שביעי אבל זה היה שעור חופשי יצאתי מהכיתה לבדי והלכתי לשבת בפרגולה כי ראיתי שם חברים שאני מכיר…"

הנתונים הנמסרים בהודעתו לעניין לוח הזמנים תואמים להפליא ללוח הזמנים שנמסר בהודעותיהם של הילדים הנ"ל.

לדבריו בשלב מסוים תאיר קמה והלכה (עמ' 1 ש' 19) וחברתה שי יפרח נשארה לשבת לחכות לה (עמ' 1 ש' 23-24).

ואחרי כעשר דקות לערך קם עם כל החבורה ועזבו את המקום (ש' 25) ואת ביה"ס עזב בשעה 13:40 לערך (עמ' 3 ש' 4).

ובמילים אחרות לגרסתו בשעה 13:25 לערך עזב עם כולם את הפרגולה לא יפלא איפה מדוע הוא וחבורת הילדים שישבו בפרגולה לא ראו את הנאשם עם מטען הדבק בידיו חולף לידם בדרכו אל ביה"ס שהרי הנאשם נכנס אל תחום ביה"ס אחרי השעה 13:30.

(גרסתו מצטלבת להפליא עם לוח הזמנים שמסרה שי יפרח בהודעותיה ולפיה כחצי שעה לאחר ההפסקה תאיר ז"ל קמה והלכה לשתות מים (כלומר 13:20) ועשר דקות או כרבע שעה אח"כ משבוששה לשוב קמה שי יפרח ושמה פעמיה אל הברזייה על מנת לחפשה כלומר 13:30 או 13:35).

ז. אלון רז :

מהודעתו נ/219 לא ניתן ללמוד דבר באשר ללוח הזמנים מתי עזבו חבורת הילדים את הפרגולה משום שלגרסתו עזב את הפרגולה בשעה 13:00 לערך והלך לעשן סיגריה עם חברים מאחורי בנין ביה"ס. שהה מאחורי הבניין כ-45 דקות ויצא לכוון ההסעות.

ח. אופיר הרשקוביץ:

מהודעתו נ/221 לא ניתן ללמוד דבר בהקשר ללוח הזמנים כל שהוא מן הטעם שאיננו זוכר.

ט. קורן לוגסי :

מהודעתו נ/196 מתאריך 7/12/06 נמצאנו למדים כי תאיר ז"ל נכנסה לכיתתו לבד (כתה ט1) במהלך ההפסקה שבין 12:50-13:05 (עמ' 1 ש' 3) ושוחחה עימו ויצאה ברגע שהמורה נכנסה לשיעור (עמ' 1 ש' 7-9) כשהיא אומרת שהיא גם חוזרת לשיעור.

בהודעתו הנוספת מתאריך 10/12/06 נ/197 התוודינו לפרטים נוספים אותם לא מסר ב- נ/196.

בנ/197מספר קורן כי בשעה 13:** לערך משהסתיים השיעור בהיסטוריה הוא לא נשאר בכיתה אלא יצא להפסקה והלך אל הפרגולה בחוץ ובדרך אל הפרגולה בעודו עומד ביציאה ממבנה ביה"ס פגש בתאיר שהייתה יחד עם ספיר תירוש ושתיהן נכנסו לתוך מבנה ביה"ס (עמ' 1 ש' 6-11) "אחרי 3 דקות בערך אני נכנסתי לתוך המתחם וראיתי את ספיר לבדה מתקרבת אלי מכוון פנימי של ביה"ס ונכנסנו ביחד לכיתה שלי ….. כאשר היה צלצול ומורה בשם קורין נכנסה תאיר אמרה כי היא צריכה ללכת אני אמרתי לה אל תלכי בצחוק והיא אמרה לי כי היא חייבת ללכת לשיעור".

בהודעתו נ/197 עמ' 2 ש' 3 מכחיש קורן לוגסי כי היה עם תאיר ושאר החבורה בפרגולה.

"שאלה: מחומר החקירה שבידי המשטרה עולה כי דיברת עם תאיר ראדה בהפסקה בסביבות שעה 13:** כאשר הייתם בספסלים ליד הפרגולה בחוץ, מהי תגובתך?

תשובה: לא. אני הייתי ליד יציאה מביה"ס ודיברתי איתה ליד היציאה כמה שניות".

לא ניתן ללמוד דבר מהודעותיו בהקשר של לוחות הזמנים משום שקורן מכחיש כי היה בפרגולה שבחוץ עם תאיר ושאר החבורה.

י. בן קקון :

מהודעתו נ/266 נמצאנו למדים מדבריו כי הוא כלל לא היה בין חבורת הנערים שישבה בפרגולה עם תאיר ז"ל (עמ' 1 ש' 16-18) ולא ניתן לדלות שום פרט ו/או מידע בהקשר ללוח הזמנים של שהותו בפרגולה.

יא. יותם אשכנזי:

מהודעתו נ/240 לא ניתן ללמוד דבר בהקשר ללוח הזמנים כל שהוא הקשור לשהות חבורת הנערים בפרגולה משום שלגרסתו לא היה כלל בפרגולה ואת המנוחה פגש ב- 13:05 או 13:10 ליד המדרגות אשר בכניסה לבנין (מהצד של הפרגולה) עומדת עם ספיר תירוש ושגב בייניש (עמ' 1 ש' 9-20).

יב. סהר לוי :

מהודעתו נ/200 עמ' 2 ש' 11-14 עולה כי בתום ההפסקה של השעה השישית (13:05) נכנס לשיעור מתמטיקה ולא המשיך לשבת בפרגולה.

יג. איתי לזמי :

גרסתו בת/384 מן הסתם שגויה בהתייחס ללוח הזמנים משום שאיננה מתיישבת עם הודעותיו ועדותו של חברו דני זולין שהוצא אף הוא משיעור ולא עם אף אחת מהודעותיהם ועדויותיהם של שאר הילדים שהיו בפרגולה.

לגרסתו (עמ' 1 ש' 22) הוצא מהשיעור עם חברו דן בשעה 13:15 וישב עם דן ואחרים ליד הברזייה בתוך המבנה ובסביבות השעה 13:25 תאיר הגיעה והתיישבה איתו ועם דן ברחבה שליד הברזייה ושמעה איתם מוזיקה כ-5 דקות ואז גורשו ע"י המורה זהבה מהמקום והוא יחד עם דן ותאיר ז"ל הלכו לשבת בפרגולה.

ובסביבות 13:40 תאיר נכנסה שוב למבנה כנראה לבד (עמ' 1 ש' 20-28) והוא יחד עם האחרים נותרו לשבת בפרגולה עד השעה 13:50.

איתי לזמי לא זוכר אם שי יפרח הייתה איתם בפרגולה יחד עם תאיר (למרות שבעת עדותו ולאחר יותר משנה הוא נזכר ששי יפרח כן הייתה עימם).

אם נאמץ את גרסתו לעניין לוח הזמנים מתקבלת תמונה שאיננה תואמת לחלוטין את לוחות הזמנים שנתקבלו מכל שאר התלמידים שכן אם תאיר ז"ל נכנסה למבנה ב- 13:40 ושי יפרח (שלא זכורה לו בכלל שהייתה עם תאיר) הלכה לחפש אחריה לאחר כ-15 דקות או 10 דקות אנו מגיעים לשעה 13:50 , 13:55. זאת השעה אם כן שראתה את הדמות המזוהה עם הנאשם עולה במדרגות עם משא כבד בידיו פרק זמן של בין 10 ל-15 דקות לאחר שכבר תאיר נעלמה.

והמשמעות הנוספת העולה מגרסתו היא שהנאשם חלף עם מטען הדבק ליד הפרגולה בדרכו אל פנים המבנה אחרי השעה 13:50(משום שלא הוא ולא חברו דני זולין שכביכול היה איתו בפרגולה לא ראו את הנאשם).

מבלי להכביר מילים די מעיון בעדותו בפני כב' ביהמ"ש (עמ' 553-560) כדי להבין מדוע לא ניתן לייחס משקל כל שהוא לעדותו ולמפורט בהודעתו ת/384.

ולו רק לצורך דוגמא נפנה לעדותו הראשית בעמ' 556 ש' 8 :

"שאלה: ראית אותה נכנסת?

תשובה: ראיתי שפתאום היא לא בפרגולה".

אבל עובדה זאת כשלעצמה לא מפריעה לו לאמור בוודאות שראה את תאיר ז"ל נכנסת למבנה בשעה 13:40.

בתום סקירת הודעות הילדים אשר שהו בפרגולה ובהתייחס לשעת עזיבתם את הפרגולה לצורך איתור המועד שבו חלף הנאשם על פני הפרגולה בדרכו ממגרש החנייה אל תוך המבנה עם מטען הדבק שקיבל ממעבידו מתקבלים הנתונים שכדלקמן:

עפ"י גרסת ניקולאי ניקולאייב – שעת עזיבת הפרגולה 13:35.

עפ"י גרסת נבו זכריה – שעת עזיבת הפרגולה 13:40.

עפ"י גרסת יקיר כהן – שעת עזיבת הפרגולה 13:25.

והשעה המתקבלת ממוצע של חישוב שלושת המועדים הנ"ל היא השעה 13:33מועד המשתלב לחלוטין עם לוח הזמנים של שיחת הנאשם עם מעבידו בשעה 13:23 בעת היותו במגרש החניה וההמתנה של מספר הדקות עד להגעת מעבידו קבלת הדבק נשיאתו וצעידתו אל תחום ביה"ס.

מועד המשתלב לחלוטין עם לוח הזמנים שמסרה שי יפרח בהודעותיה ולפיהם: לאחר 30 דקות מההפסקה תאיר ז"ל עזבה את הפרגולה בדרכה לשתות (13:20) ולאחר כ-10 דקות או 15 דקות שי יפרח עזבה את הפרגולה בדרכה אל הברזייה לחפש את תאיר שלא שבה (13:30 או 13:35) ואז היא רואה את הדמות הנושאת את המטען בידיה עולה במעלה המדרגות (כלומר כ-10 עד 15 דקות לאחר היעלמותה של תאיר במעלה המדרגות כפי שיפורט בפרק הבא).

בכל שאר הודעות ועדויות הילדים כמפורט לעיל לא ניתן היה לדלות את מועד עזיבתם את הפרגולה אם משום שהכחישו כי ישבו כלל בפרגולה בסיטואציה זאת ואם משום שלא זכרו את המועד בו עזבו את הפרגולה.

המועד בו נראתה תאיר באחרונה עולה בגרם המדרגות לכוון תאי השירותים :

עגור אלון:

בהודעתו נ/2 מספר עגור אלון כי ביום הרצח למד בביה"ס נופי גולן בכיתתו (כיתה ט2) וסיים לימודיו בשעה 15:30.

שעת הלימודים השביעית (13:05-13:50) הייתה שיעור חופשי, ומשכך ישב עם חבריו אריאל פליבה ובר שעוני בני כיתתו ברחבה שמול חדר המורים ובקרבת חדרה של רכזת השכבה זהבה דמתי במהלך ישיבתם פגש בדני זולין תלמיד כיתה ט'5 ושוחח עימו כאשר במהלך השיחה עימו עברה לידם תלמידה (אשר בדיעבד התברר כי מדובר במנוחה) אמרה שלום לדני זולין והמשיכה בדרכה כשהיא עולה במעלה גרם המדרגות המובילים לשירותים זירת הרצח.

לשאלה באם ראה מישהו עולה בעקבות המנוחה משיב עגור אלון בעמ' 3 ש' 11 : "בזמן שהתרכזתי בה במפורש אני אומר לך שלא ראיתי מישהו אחר הולך בעקבותיה".

בעמ' 4 ש' 3 לנ/2 נשאל עגור אלון למועד בו ראה את המנוחה כשהיא עולה במעלה גרם המדרגות :

"שאלה:אם אנחנו מסתכלים על לוח הצלצולים ורואים שהשעה השביעית היא מ- 13:05 עד 13:50 תאמר לי מתי ראית את התלמידה שאמרה שלום לדני מ-ט'5 ואני מציין בפניך שההפסקה היא משעה 12:50 עד 13:05 ?

תשובה: היה צלצול של הפסקה לסוף שיעור שישי היינו בהפסקה בחוץ ורק עם הצלצול לחזרה לתחילת שיעור שביעי שהיה שיעור חופשי תוך דקה שתיים ישבנו על הספסלים אני אריאל ובר כפי שסיפרתי לך ולמיטב זכרוני אני מעריך שבין 5 ל-10 דקות אחר כך ראינו את התלמידה שעברה ואמרה שלום לדני ועלתה במדרגות ואני זוכר שדני מט'5 נכנס לכיתה שלו אחרי שקמנו והתפזרנו כפי שסיפרתי לך" .

בחישוב אריתמטי פשוט אם חלפו 5 דקות עפ"י האפשרות האחת אזי המפגש עם תאיר ז"ל היה ב- 13:11 או 13:12 , ואם חלפו ** דקות עפ"י האפשרות האחרת אזי המפגש עם המנוחה היה בשעה 13:16 או 13:17.

ובמילים אחרות – המנוחה עולה במעלה גרם המדרגות לכוון זירת הרצח מקסימום בשעה 13:17 לבדכשאף אחד לא הולך בעקבותיה.

וזאת בעוד הנאשם ממתין למעבידו מחוץ לתחום ביה"ס ונכנס לביה"ס בסמוך לאחר השעה 13:30.

להודעתו נ/2 צורף תרשים ת/220 בו סומן בין היתר מיקום הספסל עליו ישב עגור אלון כאשר פגש במנוחה מיקום ישיבתו הקנה לעגור אלון שדה ראייה החולש על גרם המדרגות המוביל לזירת הרצח וכפי שיפורט בהמשך.

בנוסף ביצע עגור אלון שחזור והצבעה עם חוקר המשטרה שי פלג בתאריך 18/12/06 בביה"ס ת/71 (דיסק השחזור) ות/72 (תמליל השחזור) כשהוא חוזר על האמור בהודעתו נ/2 ומצביע על מיקום ישיבתו ומיקום גרם המדרגות המוביל לזירת הרצח.

בעדותו בפני כב' ביהמ"ש בעמ' 805-811 חוזר עגור אלון על האמור והמפורט בהודעותיו נ/2 ו-ת/71.

בעדותו בעמ' 810 ש' 5 הוא מעיד:

"שאלה: למען הסר ספק מאותו ספסל מס' 2 שהצבעת עליו בסקיצה ניתן לראות ואתה גם ראית חלק מגרם המדרגות שעולה למעלה?

תשובה: אתה מדבר על מס' 4.

שאלה: אני מדבר על ספסל מס' 2 מהמקום שישבת גרם המדרגות שראית את תאיר ז"ל עולה חלק מגרם המדרגות יש לך שדה ראייה?

תשובה: כן.

שאלה: בשחזור המצולם ששחזרו אתה גם ראית את גרם המדרגות ושום צמחייה לא הפריעה?

תשובה: נכון."

ואולם על אף ולמרות עדותו החד משמעית בפני כב' ביהמ"ש הנתמכת בתמונות ושחזור מצולם בהתייחס למיקום ישיבתו ושדה הראייה שאפשר לו לחלוש על גרם המדרגות שם ראה את עלייתה של תאיר לכוון חדר השירותים, מצאו לנכון עו"ד שילה ענבר ורפ"ק יורם אזולאי להטעות במשים את כב' ביהמ"ש בהצגת העובדות לאשורן במטרה לטרפד את המסקנה המתבקשת מעדות זאת ולפיה נראתה תאיר ז"ל עולה במעלה המדרגות בגפה שופעת עליצות ושלווה ולא מחרפת ומגדפת אדם מוכה חרון העט בעקבותיה, כעולה לכאורה מ"הודאתו" ו"שחזורו" של הנאשם.

וכפי שמומחשים הדברים בעדותו של רפ"ק אזולאי בפני כב' ביהמ"ש לעניין זה החל בעמ' 23 ש' 27:

"עו"ד ענבר: אני מפנה לת/1 לתמונות 4-6 .

תשובה: הברזייה בתמונות מס' 5-6 אפשר לראות את הברזייה .

שאלה: הרחבה של הברזייה נראית מהפרגולה?

תשובה: לא.

שאלה: שרותי הבנות שהם בקומה מעל רואים אותם בתמונה מס' 4 .

תשובה: כן.

שאלה: אפשר למקם את המקום לפי האבנים המשתלבות?

תשובה: נכון.

שאלה: תעיין בתמונות ותגיד לנו איפה רואים אותה בחיים בפעם האחרונה?

תשובה:מי שראה אותה בפעם האחרונה זה שני נערים עגור אלון ודני זולין הם רואים אותהברחבה הם נמצאים ממש בתחילת המעבר שלא ניתן לראות אותה מהפרגולה בקצה הרחבה שבה נמצאת הברזייה בקצה שרואים בתמונה 6 הם רואים אותה הולכת לכוון הברזייה, ואז הם מדברים איתה. אחד הנערים מסר לנו שהיא עלתה בגרם המדרגות העוקף ונער שני מסר שהיא עלתה בגרם המדרגות הרגיל מאחורי הצמחייה שמוביל לשירותים שניהם מובילים לשירותים אחד הוא כזה עוקף והשני בצורה ישירה.

שאלה: הם ראו אם יש אחריה אדם שהולך אחריה מכוון הכניסה?

תשובה: לא הם ולא אלה שישבו בפרגולה ראו מישהו שהולך אחריה.

שאלה: מבחינת שדה הראייה שיש אם בדקת מה שדה הראייה מהמקום בו עמדו שני הנערים דני ועגור לכוון המדרגות?

תשובה: הם לא יכלו לראות את המדרגות יש פה את הצמחייה שרואים אותה בתמונה מס' 6 את גרם המדרגות לא ניתן לראות.

אני עשיתי בדיקה בבדיקה שעשיתי בדקתי את המיקום שבו עמדו הנערים ולא ניתן לראות "

(הדגשות שלי ד.ש.)

ראשית: בתמונות מס' 4 5 ו-6 בת/1 לא מצולם כלל המקום שבו נראתה המנוחה בפעם האחרונה כשהיא עולה בגרם המדרגות לכוון השירותים.

שנית: אף לא אחד מהנערים לא עגור אלון ולא דני זולין לא סיפר כי בעת שראה את המנוחה עמד או היה בקצה הרחבה ששם ממוקמת הברזייה.

שלישית: אף לא אחד מביניהם סיפר כי ראה את המנוחה כביכול ברחבה המצולמת בתמונה מס' 6.

רביעית: אף לא אחד מביניהם סיפר כי ראה כביכול את המנוחה הולכת לכוון הברזייה.

חמישית: תמונה מס' 6 איננה משקפת ואיננה קשורה כלל למיקום בו נראתה המנוחה לאחרונה ע"י שני נערים אלה.

שישית: במקום בו היו שני הנערים בהתאם להודעותיהם ולעדותם ולסקיצה ת/220 לא הייתה שום צמחייה אשר יכולה הייתה להסתיר מעיניהם את גרם המדרגות בו עלתה המנוחה.

שביעית: כיצד יתכן ששדה הראייה החולש על גרם המדרגות מהמקום שעליו הצביע העד עגור אלון וכמומחש בדיסק השחזור ת/71 נעלם והתפוגג "בבדיקה" של רפ"ק אזולאי כתוצאה "מצמחייה" שצצה יש מאין???

מן המקובץ מתקבלת התמונה ולפיה הופנה כב' ביהמ"ש לתמונות (4-6 בת/1) אשר אינן רלוונטיות כלל למיקומם של שני הנערים כמשתקף מהודעותיהם ובאמצעות תמונות לא רלוונטיות אלה, הוצג מצג שווא לפיו הרחבה המצולמת בתמונות אלה היא המקום בו היו הנערים ומפאת הצמחייה הנראית בתמונה מס' 6, נבצר היה כביכול מהנערים לראות את גרם המדרגות.

דני זולין :

דני זולין היה במועד קרות הרצח תלמיד כיתה ט'5 בביה"ס נופי גולן ומיודד עם המנוחה.

בהודעתו נ/1 מספר דני זולין כי ביום הרצח אמור היה לסיים את לימודיו עם סיום השעה השביעית 13:50 ואולם בשיעור האחרון שיעור תנ"ך שהחל בשעה 13:05 הוצא מן השיעור ע"י המורה לתנ"ך בגין הפרעה בצוותא עם חברו לכיתה איתי לזמי.

בצאתו מן הכיתה פגש בעגור אלון אשר ביקש ממנו לתרגם בעבורו מן הכתב קללה ברוסית ולכן התעכב ולא יצא מהמבנה בעקבות איתי לזמי.

לגרסתו דיבר עם עגור אלון בכניסה לבניין מצד הפרגולה (עמ' 1 ש' 14) ובעודו עומד כשפניו מופנות אל דלת היציאה הגיעה המנוחה מאחור (מעבר לגבו) שאיתה כאמור היה מיודד מאד, צבטה אותו קלות במותנו, נשקה לו קלות על לחיו ועלתה בגרם המדרגות (הצמוד למקלט מס' 1) לקומה שנייה של שכבה י'.

בתום ההסבר לעגור אלון יצא דני ועמד בין הפרגולה לברזייה אשר ליד הספסל המבוטן בחוץ ובשעה 13:50 עם הישמע הצלצול הלך הביתה עם חברו דניאל ויינר.

בהודעתו נ/5 מתאריך 18/12 מתייחס דני זולין לזמן שבו ראה את תאיר ז"ל.

בעמ' 1 ש' 2 הוא מספר: "אני כבר מסרתי עדות שראיתי את תאיר בביה"ס באותו יום שנרצחה בשעה 13:25 והיום יצאתי עם השוטרים ועשיתי שחזור והראיתי להם בדיוק מתי ואיפה ראיתי את תאיר."

בת/69(תמליל קלטת השחזור עם דני זולין) ות/68 (קלטת השחזור) בעמ' 2מספר דני זולין כי הוצא מהשיעור "וזה היה בערך בשעה 13:20, 13:25, 13:30", ובעודו משוחח עם עגור אלון על תרגום גידוף בשפה הרוסית הגיעה המנוחה צבטה אותו קלות הפריכה לעברו נשיקה ועלתה במעלה גרם המדרגות "אני ראיתי אותה עלתה באמצע המדרגות" …. "אני זוכר היא קפצה היא דילגה"…

מבלי להתייחס למיקום גרם המדרגות בהודעתו של דני זולין השונה ממיקום גרם המדרגות אליבא דעדותו והודעותיו של עגור אלון שם ראו השניים את המנוחה עולה לכוון השירותים זירת הרצח.

שניהם תמימי דעים כי המנוחה עלתה בגפה שופעת עליצות ונינוחה ואף אחד לא עט בעקבותיה.

משקלול לוח הזמנים שנמסר ע"י שני הנערים שהיו האחרונים שראו את תאיר בטרם הירצחה :

(עגור אלון = 13:11, 13:12, 13:16, 13:17

דני זולין = 13:20, 13:25, 13:30)

מתקבלת השעה 13:21 .

השעה 13:21 מתיישבת עם עדותו של המורה לתנ"ך יעקב הראל בפני כב' ביהמ"ש בעמ' 1326 בהתייחסו למועד שבו הוצא דני זולין מהשיעור (13:20-13:25) ותואמת ככפפה את הודעתה של שי יפרח באשר למועד בו תאיר עזבה את הפרגולה בדרכה לברזייה (כ-30 דקות לאחר תחילת ההפסקה = 13:20).

וכשבהמשך מוסרת שי יפרח כי לאחר כרבע שעה קמה והלכה לחפש את תאיר ליד הברזייה ובעודה נמצאת ליד הברזייה ראתה בזווית עיניה את הדמות הנושאת מטען בידיה בדרכה למעלה עולה במדרגות (רבע שעה אח"כ = 13:35).

ובמילים אחרות – אם הדמות הנושאת מטען בידיה הוא הנאשם שחזר עם מטען הדבק ממגרש החנייה והשעה היא 13:35, לא יתכן שהוא רצח את המנוחה שנעלמה במעלה גרם המדרגות המוביל לזירת הרצח כבר בשעה 13:21, שאם כן, הוא אמור היה לרדת בגרם המדרגות כשבגדיו מגואלים בדם.

ומה גם שהדמות הנושאת מטען בידיה המזוהה עם הנאשם נלכדה בזווית עיניה של שי יפרח ומבלי שראתה כביכול את המנוחה ו/או דמות אחרת העולה בצמוד ולפני אותה דמות שהייתה אמורה להילכד אף היא בסיטואציה זאת בזווית עיניה.

וכך בא לוח הזמנים הנ"ל לידי ביטוי בהודעתה של שי יפרח ת/385 מיום 6/12/06 מועד בו זמני האירוע והשתלשלותו היו טריים ורעננים בתודעתה בעמ' 1 ש' 8.

"ובהפסקה אחרי השיעור החמישי היא באה משיעור תיאטרון ופגשה אותי בביה"ס באזור של ביה"ס התיכון ושאלה אותי מה יש לי עכשיו ואמרתי לה יש לי שיעור חופשי ואז הלכנו ביחד כדי לשבת בפרגולה של ביה"ס ואז אחרי איזה חצי שעה אמרה לי לחכות לה שתי שניות היא הולכת לשתות ואכן היא הלכה לכוון הברזייה וראיתי אותה אישית הולכת לשם כדי לשתות ואני חיכיתי לה בפרגולה במשך כרבע שעה אך היא לא באה ואז הלכתי כדי לשבת ליד הברזים כדי לראות אולי היא שם ומאז לא ראיתי אותה יותר".

(הדגשות שלי ד.ש.)

ובת/386הודעת שי יפרח למחרת מיום 7/12/06 מתקבלים הנתונים שדלעיל בעמ' 1 ש' 2 שם מספרת שי יפרח :

"אתמול מסרתי עדות במשטרה ומלחץ שכחתי לספר מספר דברים וכרגע אני מוכנה לספר לך, אתמול לאחר שתאיר אמרה לי שהיא הולכת לשתות אני המתנתי לה בפרגולה הצטרפו אלי לפרגולה גל אבוטבול, אור כהן, אלון רז, ניקולאי ניקולאייב, ואז הלכתי ונגשתי לברזייה כדי לבדוק מדוע תאיר מתעכבת, ואז ראיתי בחור צעיר כבן 36-37 שלבש ג'קט ג'ינס או תכלת היה לו כובע קסקט לא זכור לי הצבע אני זוכרת שהיו לו זיפי זקן בסנטר הוא נראה בחור רוסי גובה 175 ס"מ מבנה גוף רזה והחזיק משהוא ביד קשה לי לתאר לך מה הוא החזיק אך זה היה משהוא ברוחב הידיים והוא עלה לתוך המבנה של כיתות י' . ברצוני לציין שאני הבחנתי בבחור רק כאשר היה במדרגות והדרך לשם מובילה לשירותים ולכיתות י' ולרחבה ושם לא היה מה לעשות כי הרחבה של כיתה י' ו-ט' הייתה ריקה והספרייה בהמשך אבל לא ראיתי אותו הולך לכוון הזה".

זאת ועוד – הצטרפותם של הנערים גל אבוטבול ניקולאי ניקולאייב אור כהן ואלון רז לשי יפרח בפרגולה מתבצעת כאשר שי יפרח קמה לחפש את תאיר שבוששה לחזור קרי 13:35 כמפורט לעיל.

אף לא אחד מחבורת הנערים הזאת מספר שראה את הנאשם ו/או דמות הדומה לנאשם הנושאת מטען דבק בידיה חולפת ליד בפרגולה בדרכה אל תוך המבנה והמשמעות היא שכאשר הנאשם חלף על פני הפרגולה בדרכו אל תוך המבנה היה זה לאחר שהחבורה כבר עזבה את הפרגולה כלומר לאחר 13:30 (עפ"י ת/389) או 13:35 ועל כל המשתמע מכך.

מהמקובץ בסוגית האליבי (לוח הזמנים) כמפורט לעיל מתבקשת בעליל המסקנה שלפיה המנוחה נרצחה בין השעות 13:20-13:30, זמן שלאחר היעלמותה בגרם המדרגות המוביל לזירת הרצח כשבמועד זה היה הנאשם מחוץ לכותלי ביה"ס במגרש החנייה ונכנס לתחום ביה"ס רק לאחר השעה 13:30. כלומר לאחר תקיפת המנוחה.

את מועד ביצוע הרצח, מנסה המאשימה להרחיק בכל מחיר מהמועד המסתבר ולא בכדי.

את מועד ביצוע רצח המנוחה בין הזמנים 13:20-13:30 ניתן להסיק גם מן העובדות והנתונים הנוספים שכדלקמן:

הדעת נותנת כי רצח אלים ואכזרי זה היה כרוך במאבק שנמשך ללא ספק מספר דקות רצח שחייב את המעורבים בו בסיומו לנקות ו/או לנסות לנקות את הדם הרב שהותז מסביב ומן הסתם הכתים גם את המעורבים בו עצמם. מסקנה זאת מתבקשת לא רק מהאופן והמראה שהתגלה עם גילוי המנוחה והזירה אלא אף ממצאים בזירה עצמה המצביעים על כך כמו הכמות הרבה של נייר הטואלט המגואל בדם הן על רצפת התא והן בתוך האסלה.

מן העדויות נמצאנו למדים כי כבר בין השעה 13:25 ל- 13:40 דלתות התאים בשירותים היו נעולות מבלי אפשרות לפותחם. מצב חריג כשלעצמו בשעה הספציפית הזאת.

וכך מספרת התלמידה נועה חיסדאי חברתה של תאיר ז"ל ובת כיתתה בנ/29 מיום 11/12/06 בעמ' 1 ש' 4 : "ביום רביעי בשבוע שעבר הייתי בחוג תיאטרון בבנין של התיכון יחד עם תאיר…."

ובהמשך בשורה 20 :" … שנגמרה ההפסקה נכנסתי לשיעור של השעה השביעית ותאיר לא נכנסה. במשך השיעור הילדים מאד הפריעו ולחלק מהם משה המורה הרשה לצאת ואז הוא לא הרגיש שתאיר לא הייתה.

בסביבות חצי שעה או רבע שעה לקראת סוף השעה השביעית ביקשתי לצאת לשירותים ומשה הרשה לי יצאתי לבד לשירותים של הבנות איפה שנמצאה תאיר שנכנסתי לשירותים כל הדלתות של התאים היו נעולות כי ניסיתי לפתוח אותם ולא הצלחתי שזה בדרך כלל לא ככה ועל אחת הדלתות אפילו דפקתי בחוזקה כי הייתי צריכה מאד פיפי ולא הייתה תגובה אח"כ ניסיתי להסתכל מרחוק מכוון הכיור לראות מתחת עם יש רגליים של מישהו אבל לא ראיתי שום רגליים ושום דבר אחר זה היה נראה לי מוזר אבל כבר לא יכולתי להתאפק ויצאתי בריצה החוצה וראיתי את החברות שלי שלא מהחוג תיאטרון ואחת מהן אני זוכרת הייתה נופר מכיתה ט' או י' ואז אמרתי לבנות שאין להן למה להיכנס כי כל הדלתות נעולות והמשכתי לחפש שירותים בקומה השלישית…"

(הדגשות שלי ד.ש.)

מחישוב אריתמטי פשוט באשר לשעה בה ביקרה נועה חיסדאי בשירותים זירת הרצח כשכל התאים היו נעולים (לא כרגיל, כדבריה) מתקבלת השעה בין 13:20-13:35 (חצי שעה או רבע שעה מסוף השיעור שמסתיים ב- 13:50) .

מהודעותיהם ועדותם של הבנות לי לחיאני וספיר תירוש מתקבל לוח הזמנים לפיו: אליבא דעדותה של לי לחיאני בעמ' 1290 ש' 12 : "נכנסתי עם חברה שלי לשירותים בסביבות 13:30-13:45, עם חברה שלי ספיר תירוש נכנסנו לשירותים 3 תאים היו נעולים הראשון היה פתוח ולא רציתי להיכנס כי היה מסריח שמענו קול של נייר מתגלגל מהתא השני בערך או התא השלישי ואני סתם הסתכלתי במראות דפקתי על הדלתות שאלתי מי פה ואף אחד לא ענה ואח"כ כשבאתי לסובב את הידית ענו לי בתא השני תפוס ובשאר התאים לא ענו לי …. היינו שם עוד כמה דקות ומשם עברנו לשירותים השניים היה צלצול ונסעתי עם ספיר לבית שלה."

אם עפ"י ההיגיון והניסיון החיים ביצוע הרצח וניסיון הניקוי עפ"י הנתונים והעובדות שנתגלו בזירה חייב מספר דקות וכאשר כבר בין השעה 13:25-13:40 הרצח הושלם (לא נשמע מאבק ו/או צעקות ו/או רעש המתחייב מאירוע אלים שכזה אם כי יתכן שהרוצח ו/או הרוצחים עדיין שהו בתוך התא הנעול כדי להסתתר ו/או לנקות עד כמה שניתן את הדם שהכתים אותם).

המסקנה המתבקשת היא שהרצח בוצע בסמוך לשעה 13:20 שהוא גם המועד בו נראתה המנוחה בפעם האחרונה כשהיא עולה במעלה גרם המדרגות לכוון זירת הרצח אליבא דעדותם של שני הנערים.

חיזוק נוסף לשעה 13:20 כמועד בו נראתה תאיר בפעם האחרונה נעלמת במעלה המדרגות לכוון זירת הרצח ניתן למצוא בעדותה של ספיר תירוש בפני כב' ביהמ"ש בעמ' 574-575לפיה ראתה את תאיר ז"ל בברזייה בשעה 13:15 שותה מים שוחחה עימה מסרה לה עפ"י בקשתה את נגן ה-MP שלה קבעו להיפגש בשעה 16:30 ונפרדה ממנה כשתאיר שמה פעמיה לכוון המדרגות (ש' 1-7 עמ' 575) .

ומכאן שמועד פרידתה של ספיר מתאיר ז"ל הוא 13:20 לערך.

אינדיקציה נוספת המתייחסת ללוח הזמנים ולנוכחות חשודה של נערה או נער בזירת הרצח בסמוך לסיומו, נמצאנו למדים מהודעותיה ועדותה של התלמידה אביבה אהרונוביץ תלמידת כיתה ט'1 אשר נכנסה לשירותים זירת הרצח בשעה 14:05.

בהודעותיה נ/157 ו-נ/158 מספרת אביבה כי בשעה 14:05 נכנסה לשירותים וניסתה להיכנס לתא מס' 3 שאליו נכנסת כהרגל בהיזקקה לשירותים (נ/158 עמ' 1 ש' 27) ואולם התא היה נעול ולא היה מענה לשאלתה באם יש מישהו בתא (נ/158 עמ' 1 ש' 16) אביבה מספרת כי רכנה על מנת לראות מבעד למרווח שבין הרצפה לדלת המוגבהת מספר סנטימטרים מן הרצפה ואז הבחינה ברגליים של ילדה עם נעלי אולד סטאר (נ/158 ש' 18) ובמספר טיפות דם על הרצפה כמה ס"מ לפני הנעליים(הדגשות שלי ד.ש.)

אביבה לקחה נייר מתא מס' 1 ניקתה את פניה יצאה מהשירותים (נ/158 ש' 20) וסיפרה את אשר ראתה לחברתה נוי גיספן (נ/158 ש' 22).

בעדותה בפני כב' ביהמ"ש בעמ' 1227 ש' 10 מעידה אביבה :

"בא נגיד שכמעט כל ילד בגילי יודע לזהות מה זה "אולסטאר" אני אישית מאד אוהבת את הנעלים האלה אני רואה אותם הרבה ויודעת לזהות אותם ואני יודעת בפרוש שאלה היו נעלי אולסטאר".

(הדגשות שלי ד.ש.)

ובעמ' 1238 ש' 9 :

"רואים על הנעליים שהם במידה מסוימת אני יודעת מה זה נעליים במידה 36 ומה זה נעליים במידה 40. זו הייתה נעל במידה די קטנה" .

(הדגשות שלי ד.ש.)

ובעמ' 1239 ש' 1 נשאלת אביבה מה היה מצב הדלת הראשית של הכניסה לשירותים בשעה 14:05 או 14:10 כשנכנסה לשירותים ?

והיא משיבה: "פתוחה נכנסתי לשירותים .

שאלה: זה שהדלת פתוחה זה דבר שגרתי?

תשובה: כן בד"כ כל פעם הדלת הייתה פתוחה אין סיבה שתיסגר.

שאלה: ולא ראית משהוא חריג כשנכנסת?

תשובה: לא. "

לשאלת כב' ביהמ"ש בעמ' 1239 ש' 19-27 כיצד ניתן היה לראות עפ"י הדגמתה את אשר תיארה.

אני מזמין את כב' ביהמ"ש לעיין בנ/48 הודעת יואב חדד מצוות המחפשים בעמ' 1 ש' 18 : "ואני התכופפתי ונטיתי הצידה ואז ראיתי נעלי ספורט נופלים ומכנסי ג'ינס כאשר הרגליים מוטות כלפי ימינה מהצד שלה דבר שלא נראה לי בשלב הראשון אני לא הבנתי מה שראיתי ואז ראיתי דם על רגלית האסלה הרבה דם ואז נעמדתי…"

צא ולמד: שלא רק שהפרש הגילים (40 שנה בערך) ותנאי התאורה בלילה איפשרו למר חדד לראות את אשר ראה כשהתכופף אלא שאף הצליח להרחיק בראייתו עד שלולית הדם לרגלי האסלה אז מדוע שייבצר מנערה צעירה וגמישה בתנאי אור יום להתכופף ולראות את אשר תיארה מבעד למרווח הדלת.

דילמה מס' 3–זירת רצח השופעת בממצאים ראייתיים (אובייקטיביים) ונטולה מכל ממצא הקושר את הנאשם לזירה.

עסקינן בזירת רצח צר מידות ותחום כאשר רוחבו של תא השירותים בו נמצאה המנוחה הוא 74 ס"מ ואורכו 153 ס"מ כולל האסלה ותחום ע"י קירות החוצצים בין התאים ודלת התוחמת אותו מהקומפלקס של חדר השירותים שאף הוא משתרע על מספר מטרים בודדים בלבד.

בזירה הצרה והקטנה הזאת נותרו ואותרו שפע של ממצאים וראיות ושאף לא אחת מהן נקשרת ו/או מלמדת על נוכחות הנאשם בזירה ולו ברמה הקלושה ביותר של אפשרות כזאת.

נהפוך הוא לא רק שממצאי הזירה אינם נקשרים כלל לנוכחות של הנאשם במקום אלא שאף מצביעים על נוכחותם של אחרים שלא אותרו כלל.

התמיהה אף מתעצמת לנוכח מסקנת חוקרי המשטרה שהרצח המחריד והמזוויע של המנוחה הוא אקראי וספונטני ואיננו תולדה של תכנון והכנה מוקדמת.

משום שלא יתכן שזירת פשע בכלל וזירת רצח כה צרה וקטנה שבה התבצע הרצח באופן ספונטני אקראי ולא מתוכנן, זירה המסוגלת לקלוט ממצאים וראיות למכביר כפי שנמצאו בה, תאייד, תפוגג ותמוסס מתוך אבחנה, דווקא את הממצאים הקושרים את הנאשם לזירה ותותיר דווקא שפע של ממצאים המצביעים על נוכחותם של אחרים בזירת הרצח.

כך שגם אם ייוחסו לנאשם תכונות על טבעיות של יכולת ריחוף ודאייה תיוותר התעלומה בעינה – כיצד זה שהזירה ספגה וינקה ממצאים וראיות המצביעים על נוכחותם של אחרים בזירה?

להלן שלל הממצאים והראיות שקלטה הזירה ואשר בהתווספם לראיות וממצאים חפציים שנאספו מחוץ לזירה שוללים מינייה ובייה את נוכחותו של הנאשם בזירה מחד גיסא ומצביעים על נוכחותם של אחרים בזירה שלא אותרו מאידך גיסא.

א. עקבות נעל טבולות בדם

מן המיותר להכביר מילים על אשר פורט ובואר בהרחבה בפרק הדן בעקבות הנעליים ומשכך נסתפק באיזכור העובדות לפיהן :

ראשית: רצפת התא זרועה בעקבות נעל טבולות בדם שעל פניהם וממבט חזותי (ראה עדותו של ירון שור) אינם של הנאשם אינם של המנוחה ואינם של הנעליים מצוות המחפשים המחלצים וההצלה שנתפסו ונבדקו.

ובמילים אחרותנעליים זרות שלא אותרו (ולא מן המיותר יהא להזכיר כי טביעות נעל אלה לא אותרו כלל בזירה ע"י צוותי המעבדה הניידת ולא היו כלל בידיעת המומחה ירון שור שנחשף לקיומם לראשונה רק בחקירתו הנגדית בביהמ"ש כשהוצגו בפניו תמונות מוגדלות ומפוקסות מרצפת תא השירותים בו נמצאה המנוחה).

שנית: עקבות נעל טבולות בדם שעל פניהם ובמבט חזותי (ראה עדות ירון שור) אינם של הנאשם ו/או של המנוחה ו/או של הבגח"ים שנעליהם נתפסו ונבדקו מוטבעות על מסלול בריחה לכאורה (אסלה מיכל הדחה וקורת קיר מזרחי) עקבות זרות שבעליהם לא אותרו.

שלישית: אף עקבת נעל של הנאשם על רצפת התא (למרות שרצפת התא מלמדת על יכולתה ומסוגלותה לקליטת עקבות נעל) מבפנים ו/או מבחוץ ו/או מסביב בדרכו כביכול אל מחוץ לזירה (ומבלי לשוב ולפרט את המבואר בהרחבה בפרק שדן בעקבות הנעליים את העקבות לכאורה, החלקיות המעוותות והקלושות שעל מכנסי המנוחה אשר יוחסו לנאשם).

ב. שיער שאינו שייך לנאשם

בזירת הרצח נמצאו קבוצות שיער ארוכות וכהות במספר מוקדים כולל על גופתה של המנוחה ובכפות ידיה ואשר כבר ממבט חזותי ברור ומובן שהם אינם שערותיו של הנאשם שהוא בעל שער בהיר וקצר.

ואולם על אף הברור והמובן ממבט חזותי רוכזו כל המאמצים האנושיים והטכנולוגיים לקשור את הנאשם לזירת הרצח ותוך ויתור במשים ו/או מבלי משים לבדיקת האפשרויות הנוספות שהתבקשו לנוכח משמעות הממצאים.

מדגימות השיער שנאספו ונשלחו לבדיקות מעבדה כולל חפציו בגדיו ונעליו נמצא כי אין בהם דבר כדי לקשור את הנאשם לזירת הרצח.

נהפוך הוא.

כבר בתאריך 27/2/07 נשלח מכתב הממוען אל פמ"צ עליו חתומה רפ"ק חניתה גרנט מהמעבדה לסיבים ופולימרים – נ/125הדן בחלק מהשערות הקצרות שנמצאו על בגדי המנוחה ואשר נשלחו לצורך בדיקת DNAלמעבדה בארה"ב הואיל ויכול היו להתאים לשערו הקצר של הנאשם.

בסעיף 3 לנ/125כותבת רפ"ק חניתה גרנט:

"חמש מתוך תשע השערות שנשלחו לבדיקת ד.נ.א מיטוכונדריאלי בארה"ב נבדקו והתקבלו התוצאות הבאות :

שתי שערות (3) 2C1 ו- (A4) 2C1 מתאימות לדגימה שהתקבלה מהקורבן.

שערה (23) 3C1 לא מתאימה לדגימה שהתקבלה מהקורבן וגם לא מתאימה לדגימה שהתקבלה מהחשוד.

שערה (25) 3C1 לא מתאימה לדגימה שהתקבלה מהקורבן וגם לא מתאימה לדגימה שהתקבלה מהחשוד ולא מתאימה לשערה (23) 3C1 .

שערה (24) 4C1 לא מתאימה לדגימה שהתקבלה מהקורבן וגם לא מתאימה לדגימה שהתקבלה מהחשוד ולא מתאימה לשערות (23) 3C1 (25) 3C1 ".

ואם לא זאת אף זאת – בבדיקה מורפולוגית מיקרוסקופית שביצעה רפ"ק חניתה גרנט ל-5 מתוך 15 השערות הארוכות שנתגלו בכף ידה השמאלי של המנוחה נמצא כי 3 שערות אינן שייכות למנוחה ואינן שייכות לנאשם (נ/250).

הקשר האפשרי שבין השיער הזר שעל בגדיה והשיער הזר בכף ידה השמאלי של המנוחה, לא הדליק שום נורת זהירות ומחשבה לא בצוות החקירה ולא בפרקליטות שליוותה את התיק שכל מעייניהם ומאמציהם רוכזו בחיפוש אחר ראיות הפועלות כנגד הנאשם בעוד שקשר אפשרי שכזה משמעו שהרוצח/ים מהלכים/ות חופשי.

בסיכומיה (עמ' 356 פיסקה 1) טוענת המאשימה שחלקי השיער שנדגמו במד"סים מבגדיהשל המנוחה היא תופעה נפוצה הנובעת משיער של אחרים שנשר והועבר אל המנוחה במגע עם אותם זרים ו/או במגע ישיר או עקיף עם חפצים שדרכם אפשר והועברו חלקי שער אל בגדיה.

אני מסכים לחלוטין שחלקי השיער שנמצאו על בגדי המנוחה שאינם שלה ו/או של הנאשם יכולים היו להגיע אל בגדיה של המנוחה בדרכים שונות שאינן קשורות לרצח.

ואולם האם מסקנה זאת הייתה משתנה כמתבקש וכמתחייב בהשוואה (שלא נעשתה) אילו היה מתגלה שלחלקי שער זרים אלה יש מכנה משותף ו/או תואמים לחלק מהשער שנמצא בכף ידה השמאלי של המנוחה??? שערות שעל פי בדיקה מיקרוסקופית התבררו כשייכות לאדם זר כלשהו.

יתרה מזאת – מחומר הראיות נמצאנו למדים כי המנוחה הניחה את ראשה על רגלי חברתה שי יפרח בהיותם בפרגולה ומן הסתם יכול וחלקי שיער מראשה של שי יפרח נפלו ונקלטו בבגדי המנוחה.

כמו כן נמצאנו למדים כי במהלך היום נפגשה שוחחה ואולי אף התחככה המנוחה בחברותיה ספיר תירוש לי לחיאני ונופר בן דוד כל שלושת הבנות הנ"ל עפ"י חומר הראיות היו

בשירותים בזירת הרצח בשעה סמוכה ביותר לרצח ונקלעו לשם בנסיבות תמוהות כשלעצמן בהתייחס לחוג ולמבנה שכל אחת מן השלושה אמורה הייתה להיות.

ובמילים אחרות אין צורך לחפש ולאתר "אין סוף של חשודים פוטנציאלים" כטענת המאשימה לצורך בדיקה השוואתית פשוטה יחסית שלו נעשתה יכול שתוצאותיה היו

מביאים לפענוח התעלומה כבר בראשיתה. שהרי הסבר פשוט ניתן לספק לגבי השערות על הבגדים, אולם בשום אופן לא ניתן להסביר "בהתחככות" את השערות בכפות הידיים.

בתאריך 29/6/08 כתבה רפ"ק חניתה גרנט מהמעבדה לסיבים ופולימרים שבמטה הארצי, חוו"ד מפורטת בנוגע לקבוצות שיער שנתפסו במספר מוקדים בזירת הרצח ושאותם בדקה. האמור והמפורט בחוות דעתה היו לצנינים עבור המאשימה שויתרה על העדתה כעדה מטעם התביעה ולפיכך זומנה רפ"ק גרנט לעדות מטעם ההגנה ובאמצעותה הוגשה חוות דעתה מיום 29/6/08 וסומנה נ/250.

עקבית לדוקטרינה אותה אימצה הפרקליטה כשיטה – הסתת הדגש מגופו של עניין לגופו של אדם, תוקפת הפרקליטה בשצף את העדה המשרתת עדיין בפועל את אותו הגוף שעליו נמנית ועליו נסמכת הפרקליטה ואולם משנמוג מסך העשן שפוזר נותרנו עם העובדות והממצאים הסותרים המפורטים בנ/250.

בעדותה בעמ' 1521-1522 סוקרת רפ"ק גרנט את הפרמטרים השונים והבולטים שנתגלו לה בבדיקת ההשוואה של שלושת השערות מקבוצת B שנתפסו בכף ידה השמאלית של המנוחה אל מול שיער ביקורת שנלקח מראשה של המנוחה.

ובעמ' 1522 ש' 9לשאלת כב' ביהמ"ש:

"אבל זה כל כך בולט שלא היית צריכה את בדיקת הפרמטרים?

תשובה: נכון ."

(הדגשות שלי ד.ש.)

בסיכומיה (עמ' 358) מציינת המאשימה: "לטענתנו יש להעדיף את תוצאת בדיקת הד.נ.א המיטוכונדריאלי הקובעת כי כל השערות שנבדקו מתאימות למנוחה על פני תוצאת הבדיקה המורפולוגית של גרנט שאינה מדויקת ואינה יכולה לשלול כי מדובר בשערותיה של המנוחה מן הטעמים הבאים…"

(א)בדיקת הד.נ.א המיטוכונדריאלי הינה "מדעית אמינה אובייקטיבית המפיקה ערכים מדויקים" ולעומתה "ההשוואה המיקרוסקופית המורפולוגית שערכה גרנט מבוססת על הערכה בעין של הדמיון והשוני בין השערות המדובר בבדיקה התלויה סובייקטיבית בהערכת הבודק".

ראשית: מן המותר להדגיש כי הערכת הבודקת הסובייקטיבית היא הערכה של מומחה המתמחה בתחום ספציפי זה מזה מספר שנים והערכתה בעין המזוינת במיקרוסקופ איננה הערכה בעין ממגזר ההדיוטות.

השוני וההבדלים שנגלו לעיניה המקצועיות היו כה בולטים וברורים במספר פרמטרים מהותיים עד כי התייתר הצורך בבדיקת שאר הפרמטרים הנוספים.

שנית: טענת המאשימה לפיה בדיקת ד.נ.א מוטוכונדריאלי מדויקת יותר בהיותה מדעית ואובייקטיבית, הינה טענה השגויה ביסודה כמשתקף וכמתבטא מדברי מלומדים ואנשי מקצוע עתירי ניסיון בנ/253 פרוטוקול מישיבת ועדת חוק חוקה ומשפט בהקשר לבדיקה חזותית מקרוסקופית אל מול בדיקות אחרות.

בעמ' 420 של נ/253 מסבירה פרופסור אפרת לוי מומחית לרפואה פנימית ולגנטיקה רפואית מביה"ח שערי צדק : "הבעיות שנתקלו בהן בתחום הזה בעולם הן משלושה סוגים יכולה להיות בעיה בדגימות כמו החלפה של דגימות, לוקחים את הדגימות מהקורבן ומהחשוד ומחליפים ביניהן זה נקרא SAMPLE MIX UP "החלפת דוגמיות". יש בעיה של אי שמירה על ניקיון הדוגמיות או לקיחה לא נכונה של דגימות מה שנקרא "דוגמיות פסולות". מדובר פה על טכניקות מאד רגישות אם האיסוף לא נעשה בצורה נכונה יכולות להיות טעויות, יכולות להיות טעויות בפרוש של התוצאות ויכולות להיות טעויות בהקלדה של הנתונים והתוצאות למאגר הנתונים הטעויות האלה הן מאד חמורות דווקא בגלל שנתוני הד.נ.א נתפסים ובצדק ע"י המערכת המשפטית כבעלי מהימנות גבוהה ביותר במאמר שהתפרסם בינואר 2004 ב- FORENSIC SCIENCEדובר על כך שהמעבדות הפורנזיות בדקו את עצמן הם שלחו למעבדות שלהם 150 דגימות הקשורות לפשיעה, רצף של ד.נ.א מיטוכונדריאלי ומה שהם ראו זה שהיו להם 16 טעויות כאשר 10 מהן היו טעויות פקידותיות 3 טעויות בפרשנות ו-2 מקרים של החלפת דוגמיות. מתוך 150 דגימות הם ראו ששיעור הטעות הוא 10.7% ."

ונצ"מ ברגמן פנחס שהוא סגן ראש מז"פ של משטרת ישראל מוסיף ואומר :

"ד.נ.א מיטוכונדריאלי הוא מקרהמיוחד אנחנו לא מדברים כאן בד.נ.א מהסוג הזה השכיחות לטעות בד.נ.א מוטוכונדריאלי יותר גבוהה. "

ופרופסור אפרת לוי : "נכון יש לנו ד.נ.א גרעיני כלומר מה שנמצא בגרעין ויש לנו ד.נ.א מיטוכונדריאלי חלק גדול מהטעויות שיש כאן הן לא ברמת הפירוש אלא בגלל החלפת דוגמיות זה לא משנה אם הד.נ.א הוא כזה או הד.נ.א הוא אחר."

נצ"מ פנחס ברגמן : "כשאתה שם 8 אנשים אז הסיכוי שייבחר אדם שהוא לא החשוד הוא 12.5% ."

פרופסור אפרת לוי : "בד"כ אתם רגילים לשמוע שהאמינות של בדיקות הד.נ.א בזיהוי הוא ברמה של אחד למיליארדים. זה לא נכון זה ברמה של אחד לאלף.

10% נבע מטעויות של פענוח שהן יותר מסובכות בסוג הזה של ד.נ.א מיטוכונדריאלי .

בד.נ.א גרעיני אחוז הטעויות הוא יותר נמוך.

לאחד לאלף אני מגיעה מתוך המאמר על המאגר של ה- FBI אני מדברת פה על אחד ל-500.

יש נתונים ממעבדות בעולם שהשכיחות היא בערך אחד לאלף במעבדות הכי טובות שכיחות הטעות הצפויה היא בסדר גודל של אחד לאלף בתהמ"ש מתייחסים לזה כאחד למיליארדים. "

מומחה מטעם המדינה העיד בביהמ"ש שהסיכוי שמדובר באדם שהוא לא החשוד הוא 1 ל-600 מיליארד. רק בגלל שהחשוד התעקש על חפותו ועורכי דינו הביאו מומחה ד.נ.א חיצוני נעשתה בדיקה חוזרת ואז התגלתה הטעות, המספרים המצוטטים שמתייחסים רק לבדיקת המעבדה עצמה הם כאילו שהטעות מתרחשת ב-1 למליונים או 1 למליארדים, האמינות האמיתית של הבדיקות האלה היא יותר בסדר גודל של 1 לאלף".

הנה כי כן נמצאנו למדים שלהבדיל מבדיקת ד.נ.א גרעיני שהיא הרבה יותר אמינה ומדויקת (אם כי גם בדיקה שכזאת איננה חסינה מטעויות אנוש) בדיקת ד.נ.א מיטוכונדריאלי הינה בעייתית במיוחד בהתייחס לאמינותה ולשכיחות הטעויות הנובעות הימנה עקב מורכבות הפענוח בסוג זה של בדיקה.

ואם כך – איזה יתרון יש לבדיקת ד.נ.א מיטוכונדריאלי החשופה בצורה כה בולטת לשכיחות טעויות הנובעות ממהותה ומורכבותה על פני ראייה בעין של מומחה המצויד במיקרוסקופ של הבדלים בולטים וניכרים על פניהם ובפרמטרים מהותיים כל כך עד כי מתייתר הצורך בבדיקת פרמטרים נוספים.

ולהבדילמשוני או הבדל זניח, שולי או שמוטל בספק כתוצאה מאי שלמות וחלקיות ומהעדר נתונים ברורים במוצג עצמו???

נהפוך הואהסיכוי לטעות בראייה ברורה וחד משמעית של נתונים בסיסיים ומהותיים הברורים לעין ע"י מומחה בתחום זה שואפים לאפס לעומת הסיכוי לטעות בעיבוד נתונים בשיטה מורכבת ומסובכת החשופה בנוסף לטעויות אנוש באיסוף הדגימות ושליחתם וטעויות אנוש בפרשנות התוצאות הכרוכות בבדיקה מורכבת ומסובכת כשלעצמה וכדברי

נצ"מ ברגמן סגן ראש מז"פ של משטרת ישראל "השכיחות לטעות בד.נ.א מיטוכונדריאלי יותר גבוהה".

אישוש ותמיכה נוספת לאפשרות הסבירה שבדיקת הד.נ.א המיטוכונדריאלי שגויה אל מול בדיקת ההשוואה של רפ"ק גרנט והתוצאות אליהן הגיעה .

ניתן לראות בתוצאות בדיקת הד.נ.א המיטוכונדרילי המתייחסת לשערה המסומנת 14 B2 (מת/11) שנתפסה בכף ידה השמאלית של המנוחה וסומנה בהתאמה בבדיקת הד.נ.א המיטוכונדריאלי כ- 2703812 (עמ' 14 לטבלת המוצגים בסיכומי המאשימה).

עפ"י בדיקת ההשוואה של רפ"ק חניתה גרנט התוצאה היא: שלילית לנאשם ושלילית למנוחה.

עפ"י בדיקת הד.נ.א המיטוכונדריאלי : "תערובת אחד התורמים תואם למנוחה".

יתהה השואל : כיצד תתכן תערובת של תורמים לשערה??? ואיך ייתכנו תורמים לשיער שלשיטת המאשימה הוא של המנוחה???

ג. דם – העדר מוחלט של דם ו/או רמז לדם וד.נ.א שאמורים היו להימצא על מכלול פריטי הנאשם בהתייחס לממצאים בזירת הרצח.

זירת רצח בשטח תחום של 74 ס"מ על 153 ס"מ עקובה מדם המותז והניגר לכל עבר מחייבת בעליל הימצאות סימני דם על בגדיו נעליו וחפציו של מי שביצע את המעשה ושהה בזירה צרת המידות הזאת.

בפועל לא נמצא ולו שריד זעום על הנאשם ובגדיו, גם לא באמצעות טכנולוגיה עתירת מדע וידע לא של דם ולא ד.נ.א של המנוחה.

הכיצד?

בעמ' 362-363 לסיכומיה נאחזת המאשימה באסופת תיאוריות נטולות בסיס ראייתי כהסבר רציונלי לפתרון התעלומה גיבוב של השערות סרק שהרציונל הנטען שלהם עומד דווקא לרועץ ולעוכרי הטוען להם.

ראשית: מן המותר להדגיש את אשר מתעלמת הימנו המאשימה כי אין המדובר רק בנעליו של הנאשם הנקיות מכל מיקרו גרגיר של דם ו/או ד.נ.א של המנוחה אלא ברשימה ארוכה של פריטים הכוללים פריטי לבוש נוספים כלי עבודה והתיק בו אופסנו וכפי שמשתקף מרשימת המוצגים כדלקמן:

ת/438= תיק כחול ובו מכנסי עבודה בצבע חאקי עם חגורה ובה שני נרתיקי נשיאה אחד של פלפון ואחד לסכין יפנית.

4 זוגות גרביים שונות וסוויצ'ר כחול עם לוגו של שטראוס.

חולצת טריקו נוספת שחורה עם כיתוב של גולדסטאר.

נ/42=טבעת נישואין + 3 מברשות שיניים ושתי אריזות פלסטיק ובהן להבי סכין יפנית.

ת/402=ארגז כלים.

ת/432= נגן MP3 עם אוזניות + כבל מאריך + תיק שחור ובו כלי עבודה + מכנס כחול + 5 סכינים יפנים.

כשהדגש הוא על התיק הכחול שלכאורה איפסן בתוכו את הבגדים והנעליים הספוגים בדם ושנותר במקלט בו עבד עד ליום שישי יום בו הורשה הנאשם לקחת את התיק מן המקלט. תיק אשר בתוכו אופסנו מלבד בגדיו ונעליו המגואלים בדם גם החגורה עם נרתיק הפלפון והנדן המשמש לנשיאת הסכין היפנית.

תיק הספוג בדם לכאורה ועמוס לעייפה בראיות מפלילות הוא נושא לאור יום שישי בנוכחות ובצמוד לרעייתו אולגה שהגיעה יחד עימו לביה"ס על מנת לסייע לו בתרגום בקשותיו לעברית ובנוכחות עשרות ילדים מורים ושוטרים שנכחו במקום ללא מורא ומבלי כל חשש, ובעוד רעייתו אולגה מלווה את "תיק הדמים" עד לשובם הביתה ואף נושאת אותו בעצמה (אליבא דהודעתה) .

תרחיש הזוי כשלעצמו, אלא אם נאמץ את ההנחה שכל עשרות הנוכחים במקום הוכו בעיוורון מחד גיסא והנאשם שאם ידו במעל, לוקה באינפנטיליות ופיגור שכלי מאידך גיסא.

זאת ועודת/267מיום 10/1/07 מתעד חיפוש תיקים נוספים בביתו של הנאשם לצורך בדיקה מעבדתית של גילוי סימני דם ו/או ד.נ.א של המנוחה שמא אופסן דווקא בהם בגדיו נעליו וכליו המגואלים בדם.

ואכן נתפסו מספר תיקים שנבדקו ולא נמצא בהם שמץ של ממצא.

צא ולמד – שגם אליבא דחוקרי המשטרה, העובדה להעדר שמץ של ממצא כל שהוא בתיק שאמור היה להיות ספוג דם לכאורה, הדירה מנוח ומרגוע מנפשם.

ושאלת השאלות – מדוע יטרח ויסתכן הנאשם שידו כביכול רוחצת בדמה של המנוחה לכבס ו/או לשטוף דווקא את זוג הנעליים הבלויות השחוקות המרופטות והמטונפות אותם נעל בעת ביצוע הרצח, ושמן הסתם אמורות היו על פניו להותיר את עקבותיהם בזירה, זוג נעלים שערכן אף פחות מן המים והסבון הנחוץ לצורך שטיפתן ולא להיפטר מהם וכפי שנפטר לכאורה מהמכנס עקב היותו ספוג בדם לכאורה???

ובכלל על בסיס אותה חשיבה לפיה זרק את מכנסיו משום שהיו כביכול מגואלים בדם מדוע לא זרק את התיק על תכולתו המפלילה לכאורה והסתפק רק בזריקת מכנסיו שערכם ואפשרות השימוש בהם לצורכי עבודתו עולה לעין שיעור על זוג הנעליים הבלויות והשחוקות שאותם טרח לשטוף ולהותיר להמשך שימושו על אף שהסיכון הנובע מהשארתם הוא גבוה לאין שעור ממכנסיו שאין טענה שהותירו עקבות בזירה?

התנהלות הזויה שכזאת החסרת שמץ של הגיון אלמנטרי ובסיסי יכולה לדור בכפיפה אחת רק עם אדם אינפנטילי הסובל מפיגור שכלי ברמה גבוהה ביותר.

ואם במכנסיו של הנאשם עסקינן. אזי קיימות שתי אפשרויות בלבד.

1. המכנס "המגואל כביכול בדם" נזרק ע"י הנאשם במטרה להעלים ראיות המפלילות אותו לשיטת המאשימה.

2. המכנס הנקי מכל רבב של דם, נזרק ע"י הנאשם משום שלא יכול היה יותר להפיק ממנו תועלת כל שהיא לאור עלייתו במשקל לשיטתו של הנאשם.

בהקשר זה מן המותר לציין ולהזכיר את העובדות שכדלקמן:

א.החל מיום מעצרו הראשון לא חדל הנאשם מלשטוח תחינה בפני חוקריו לחפש במזבלה את המכנס שאותו זרק וביקש אף לסייע פיזית באיתורו על מנת לנקותו מחשד.

ב.רק כעבור כחודש ימים בתאריך 2/1/07 יוצאים חוקרי המשטרה לאתר תאנים לחפש את המכנס בתוך הררי זבל שנערמו לאחר כ-20 יום (ת/473).

בסיכומיה בעמ' 80 כותבת המאשימה: "עוד ביום 11/12/06 בו סיפר הנאשם לראשונה כי השליך את המכנסיים בהם עבד ביום הרצח לפח שליד ביתו, חיפשה המשטרה בפח אולם לא מצאה שם את השקית ובה המכנסיים".

אם בתאריך 11/12/06 מועד שהוא 3 ימים לאחר שזרק הנאשם את מכנסיו לפח שבביתו לא נמצאו המכנסיים בפח. גם חלמאים היו מבינים שבמהלך 3 הימים הפח הספציפי הזה יחד עם כל פחי האשפה שבקצרין נאספו ורוקנו במזבלה אז מדוע לא לצאת ולחפש במזבלה ועוד בטרם יערם הר של זבל על המוצג המהותי שהימצאו יכול והיה מפליל את הנאשם סופית או לחילופין מסיר את החשד ממנו ומאפשר במקביל למשטרה לרכז את מאמציה בכיווני חקירה אפקטיביים יותר.

בהמשך בעמ' 80 פיסקה 2 לסיכומיה כותבת המאשימה: "לאחר שחזר בו הנאשם מהודאתו קיבלה המשטרה החלטה לערוך סריקה יסודית של אתר האשפה "תאנים" אשר אליו מפונה האשפה של קצרין …. סריקה במשך ימים ארוכים ע"י עשרות שוטרים פעולה

שעלותה מאות אלפי שקלים שחיפשו מכנסיים כחולים או מכנס ג'ינס ופרטי לבוש הנראים כמוכתמים בדם".

כב' השופטים, זה מקומם עד כדי לזעוק.

א.האם במהלך 8 הימים בהם נחקר ובטרם הודה, חיפוש המוצג הספציפי הזה היה חסר ערך עד כדי זניחת החיפוש? נהפוך הוא לא רק שהנאשם שטח תחינה לחיפוש המכנסיים ודווקא לאור הכחשתו העקבית חשוב היה לאתר את המוצג, מדוע רק אחרי חזרתו מההודאה חשוב היה לבצע את החיפוש??

ב.מאות אלפי שקלים שולמו מכיסו של משלם המיסים תולדה של חלמאות חוקרי המשטרה הממתינים כ-20 יום להערמות הר של זבל במקום לבצע את החיפוש לאלתר.

ג.עשרות שוטרים הונחו לחפש מכנס כחול או ג'ינס המוכתמים בדם .

צא ולמד – על הקיבעון החשיבתי תולדה של יעד משימתי שסומן מראש ולמפרע כשאיתור המכנס נועד לשרטוט מעגל המטרה מסביב לחץ הנעוץ והמקובע בתוך מטרה המסומנת מראש.

ומן הכח אל הפועל בתאריך 8/1/07 ת/43ניתנת הנחייה להשמיד את המוצגים שנאספו שנחשדו כמוכתמים בדם לאחר שבבדיקה ראשונית נמצא כי אינם מגיבים לדם והכתמים החשודים נובעים מלכלוך גרידא. 8 זוגות מכנסיים מושמדים מבלי להציגם כלל לנאשם לצורך זיהוים ואולי בהמשך גם לצורך בדיקת ד.נ.א לאישור הזיהוי, אך ורק משום שאינם מתאימים לקונספציה הקבעונית שהותוותה וגובשה למפרע.

האפשרות ולו התיאורטית שמא הנאשם דובר אמת חלילה וחס והמכנס אותו זרק זך מכל רבב של דם הינה הזויה ובלתי מתקבלת על הדעת לשיטתם.

(ת/559 מנציח את המוצגים שהושמדו – 8 זוגות מכנסיים).

בעמ' 362לסיכומי המאשימה (פיסקה 3) נסמכת המאשימה בעדותה של ד"ר מאיה פרוינד שביצעה בדיקה לנעלי הנאשם לאיתור כתמי דם סמויים באמצעות בלו סטאר והתקבלה תגובה חיובית.

קרי – או שמדובר אכן בדם סמוי.

או שמדובר בחומר ניקויהמגיב גם הוא באופן חיובי לבלו סטאר אך הואיל ולא נתקבל פרופיל גנטי כל שהוא הניתן לבדיקה האפשרות היא כי הבלו סטאר הגיב לחומרי הניקוי בהם השתמש הנאשם לניקוי הדם מן הנעל.

על זה יאמר – גיבוב של דמגוגיה הלועג לאינטליגנציה.

כבר בראשית עדותה של הגב' מאיה פרוינד ניתן היה להשכיל בין השיטין על היעד המסומן וההנחיות שנתקבלו מהדרגים הבכירים והאחראיים המורות למומחי המעבדות לחרוג מן הנוהלים המקובלים בבדיקותיהם והכל על מנת לאתר ולו שמץ של ממצא שיש בו ולו תיאורטית לקשור את הנאשם לזירת הרצח.

בעמ' 988 ש' 4מעידה ד"ר פרוינד :

"אני אסביר באופן כללי אני רוצה להתייחס להליך שבו בודקים מוצג שלפי הנסיבות יש סיכוי שהיה עליו כתם דם.

בשלב הראשון ניקח את המוצגים לחדר מואר ונחפש כתם שנראה בעין כדם זאת הבדיקה הויזואלית עליה אני מדברת.

כאשר כתם זה איננו נמצא אזי את המוצג הזה מסיימים בתהליך הבדיקה איננו בודקים דבר נוסף אלא אם כן יש דברים חריגים. "

ובהמשך בשורה 25 : "בתיק זה היו כמה מוצגים שלמרות שלא היו כתמים ויזואלים נערכה בדיקה נוספת שהיא די נדירה במעבדה שנקראת בדיקת בלו סטאר והיא מיועדת לגילוי כתמי דם סמויים. "

ובעמ' 989 ש' 20 : "בד"כ אין צורך ואין דרישה (הכוונה לבדיקת בלו סטאר – תוספת שלי ד.ש.) בתיק זה עשינו למשל המוצג העיקרי כאן בתיק הנעליים שהיו על בגדי הקורבן בבדיקת פנול פטלאין זו בדיקה שבוחנת באופן ויזואלי כתמי דם קיבלנו תשובה שלילית ואז הועלתה סברה שאותם נעליים אם אכן היה להם מגע עם דם יתכן שהם נשטפו ואז בעזרת בלו סטאר שמטרתו לזהות דם סמוי נוכל לזהות כתמי דם".

(הדגשות שלי ד.ש.)

בדיקת הבלו סטאר:

בעמ' 994 ש' 1 משיבה ד"ר פרוינד לשאלה הנוגעת לחומרים נוספים להם מגיב הבלו סטאר .

והיא משיבה: "אין לי מושג.בספרות אני נתקלתי ומניסיוני נתקלתי באקונומיקה ובאמירה שהחומר הזה לא ספציפי לא ביצעתי מחקר שבודק חומרים אחרים.

שאלה: לגבי טינר?

תשובה: לא ידוע לי.

שאלה: חומרים דטרגנטיים?

תשובה: יכול להיות.

שאלה: צבעים מסוגים שונים?

תשובה: לא ידוע לי אבל יכול להיות.

שאלה: קרמיקה, ברזל, נחושת?

תשובה: ברזל דיברנו והתשובה כן קרמיקה כשלעצמה אין לי מושג לא יודעת.

שאלה: אפילו לאדמה שיש בה איזושהי תכולת ברזל מסוימת?

תשובה: על ברזל כבר דיברנו.

שאלה: כל החומרים האלה שעכשיו קראתי בפנייך זאת רשימה שנמצאת ומצוינת בהוראות היצרן שמייצר את הבלו סטאר הזה במונטה קרלו, ידוע לך שהיצרן הוא ממונטה קרלו?

תשובה: אני יודעת שזה צרפתי.

שאלה: הרשימה שקראתי בפנייך מפורטת ע"י היצרן בהוראות היצרן שלו ידוע לך על זה?

תשובה: לא."

ובהמשך בשורה 24 :

"שאלה: האם יתכן שחומרים מסוגים שונים שאותם ציינתי באו במגע עם אותם פריטים שבדקת עובר לבדיקתך והבלו סטאר הגיב בהתאם זו אפשרות?

תשובה: זו אפשרות.

שאלה: האם ידוע היה לך אז ואפילו היום מה היה עיסוקו במה הוא עבד בדיוק עם איזה חומרים בא הנאשם במגע?

תשובה: אני מבקשת להבהיר אני לא טענתי שמדובר בכתמי דם סמויים זאת לא הייתה קביעה זאת הייתה אחת האפשרויות".

מן המקובץ נמצאנו למדים כי :

הואיל ואין מחלוקת שהנאשם עובר למעצרו עבד בשיפוצים ובין היתר הדבקה וריצוף של קרמיקות וטיפול שוטף בחומרי עזר כמו טינר וצבעים (כפי שכתמי הצבע על נעליו המרופטות והבלויות מעידים), וגם לאחר הרצח עבד עם אותם נעליים בביתו של מר ראובן ג'אנח ששם נתפס תיקו הכחול, כלי עבודה, פרטי לבוש והנעליים, ולאחר שהשכלנו כי חומרים כאלה ורבים נוספים שנמנו מגיבים בחיוב למגע עם בלו – סטאר, מתבהרת לחלוטין ההבהרה של ד"ר פרוינד לפיה: "אני לא טענתי שמדובר בכתמי דם סמויים זאת לא הייתה קביעה זאת הייתה אחת האפשרויות".

ואת אחת האפשרויות התיאורטיות והיותר רחוקות באמצעות דמגוגיה וכשיטה השזורה כחוט השני בסיכומיה מציגה המאשימה כאפשרות הסבירה בכותבה: "הבדיקה הצביעה על קיומו של דם סמוי על הנעל או על חומר ניקוי . "

כפי שהובהר ע"י ד"ר פרוינד ראשית:הבדיקה לא הצביעה על קיומו של דם סמוי אלא על אפשרות.

ושנית:מדוע דווקא ורק חומר ניקוי כאשר מגוון האפשרויות הוא כה רחב ומתיישב דווקא עם מגוון החומרים איתם עבד (שאינם שנויים במחלוקת) וכאשר כל החומרים הנ"ל מגיבים בחיוב למגע עם בלו סטאר???

ואם בדילמת הדם עסקינן לא ניתן להתעלם מן האבסורד והעדר ההיגיון הנחשף מחומר הראיות המתייחס ללבושו ומעשיו של הנאשם בנקודות זמן קרדינליות הסמוכות ממש לאחר הרצח.

א.הגב' ליזה טובי הינה עובדת המזנון בביה"ס נופי גולן. ובתאריך 6/12/06 מועד הרצח עבדה במזנון יחד עם הגב' תמי עמרני.

בהודעתה של הגב' טובי נ/7 ש' 8 היא מספרת:

"לא ראיתי שום דבר שהוא חריג או לא טבעי, לגבי הרצף. אני ראיתי אותו פעמיים. בבוקר הוא הגיע אני לא זוכרת את השעה אבל אני חושבת 10:00-11:00 הוא היה לבוש מכנסי דגמח בצבע או ירוק או כחול המכנסיים היו מלוכלכות בצבע ובסיד ומעל אני חושבת ג'קט לא זוכרת את הצבע והוא הגיע שוב בשעה 14:15 אני עד כמה שאני זוכרת עם אותם בגדים הוא קנה בקבוק קולה והלך אני זוכרת את השעה כי היינו לפני סגירת המזנון והתחלנו את הניקיון של המזנון … "

(הדגשות שלי ד.ש.)

הודעתה של הגב' טובי מוצלבת עם הודעתה של הגב' עמרני נ/6 ולפיה ראתה אף היא פעמיים את הנאשם במזנון ופעמיים שרתה אותו הגב' טיבי.

העובדות הנלמדות מהודעה זאת הן כדלקמן:

ראשית: הנאשם לבש מכנסי דגמ"ח מוכתמות בצבע וסיד אותם לבש גם בבוקר (10:00-11:00) וגם בצהריים של יום הרצח.

וכשמדובר בזוג המכנסים שהנאשם חוזר חזור והדגש במהלך כל חקירותיו ואף לאחר הודייתו כי איתם עבד (דגמ"ח בצבע כחול) ואותם זרק ביום שבת לפח הזבל הואיל שחדלו להיות נוחים עקב עלייה במשקלו.

והראייהשמכנסי הדגמ"ח בצבע כחול או ירוק אכן לא נמצאו בפריטי הלבוש שנתפסו אצל הנאשם.

שנית: אם אלו המכנסים בהן עבד ואיתם ביצע את הרצח (שאם לא כן לא היה זורק אותם אליבא דשיטת המאשימה) הרי שנמצאנו למדים שבסמוך ממש לאחר סיום הרצח הוא למעשה מסתובב עימם בריש גלי בביה"ס (14:15) כשהם אמורים להיות ספוגים ומגואלים בדמה של המנוחה. ואולם לא די שאין רואה את המתחייב לראות באור יום.

נהפוך הוא: הגב' טובי ששרתה אותו בשעה 14:15 יודעת לספר כי הכתמים היחידים שנראו על מכנסי הדגמ"חהם של צבע וסיד ושום דבר חריג ו/או לא טבעי כמו כתמים הנראים כדם לא על מכנסיו לא על חולצתו ולא על נעליו.

ומן המותר להדגיש כי הודעתה של הגב' טובי נ/7נגבתה בתאריך 17/12/06 ולאחר שהנאשם נעצר ופורסם כי הוא החשוד ברצח כך שמן הסתם אם הייתה מבחינה במשהו חריג בהתנהגותו ו/או בבגדיו הייתה טורחת לספר זאת לאלתר.

זאת ועוד – העובדה שגב' טובי נקטה במונח מכנסי דגמ"ח דווקא מלמדת כי יודעת היא מן הסתם להבחין בין מכנס ג'ינס רגיל למכנס מסוג דגמ"ח ו/או כל סוג אחר.

שלישית: שוב מתבקשת שאלה של היגיון שאיננו יכול לדור בכפיפה אחת עם העובדה שהנאשם מבצע את הרצח המזוויע ולאחריו מציג לראווה את בגדיו

האמורים להיות מגואלים בדמה של המנוחה לעיני כל, אלא אם עסקינן בכסיל ואוויל הסובל מפיגור שכלי ברמה גבוהה במיוחד.

תמיכה ואישוש נוסף לאמור ולמפורט בנ/7הוא דוח הזכ"ד של השוטר מלכא מיום 14/12/06 נ/76.

ב.הודעתה ועדותה של הגב' רות נישרי.

בהודעותיה ת/692 ות/693 מספרת רות נישרי על דמות אותה ראתה כנסערת בחדר המורים בשעה 14:15 או 14:20 דמות שבתחילה זיהתה באופן ודאי כגנן ביה"ס ומאוחר יותר ולאחר שהובהר לה ע"י צוות החוקרים כי לגנן ביה"ס אליבי מוצק ולפיו לא היה כלל בביה"ס ביום הרצח חזרה בה מקביעתה הודאית לעניין הזיהוי כמשתקף מעדותה (בעמ' 980 ש' 9-12 ועמ' 981 ש' 13-29).

ואולם הנקודות הראויות להדגשה ולתשומת לב מתייחסות : (א) ללוח הזמנים, (ב) ללבוש, (ג) למיקום, (ד) למעשים, שקשורים בדמות אותה ראתה הגב' נישרי.

באשר ללוח הזמנים: בהודעתה ת/692 ש' 9-10 מספרת הגב' נישרי כי ביום רביעי (יום הרצח) בשעה 14:15 או 14:20 נכנסה לחדר מורים (וראה עמ' 980 ש' 21) ואז הבחינה בדמות שזוהתה בדיעבד בטעות על ידה כגנן ביה"ס.

באשר ללבוש של הדמות: בעמ' 980 ש' 7 נשאלת הגב' נישרי :

"שאלה: באותה מידה שאת ראית תנועות כאלה כמו שעכשיו אנו שומעים את קלטת או הבחנת באיזה שהם פרטים, כתמי דם, בגדים מרושלים, משהוא שתפס את עינייך?

תשובה: לאהרושם הכללי שלי היה , למה חשבתי שזה הגנן לצערי כי הוא היה לבוש כמו שהייתי רואה את הגנן מרחוק.

שאלה: כלומר בגדי עבודה .

תשובה: נכון בגדי עבודה".

ובמילים אחרות המדובר בבגדי עבודה לא בג'ינס ולא בבגדי ערב או ספורט. ולא סתם בבגדי עבודה אלא בגדי עבודה התואמים והמייחדים את בגדי העבודה שלבש בד"כ הגנן (או סרבל או דגמ"ח – כמקובל וכנהוג לבגדי עבודה – הערה שלי ד.ש.)

מיקום הדמות: את הדמות הלבושה בגדי עבודה בשעה 14:15 או 14:20 רואה הגב' נישרי בחדר מוריםכשבחדר המורים היו עוד לפחות 3 נשים (ולא תלמידות) (עמ' 980 ש' 21-23) .

מעשיה של הדמות: בעדותה בעמ' 980 ש' 4-6 מספרת הגב' נישרי שהדמות (הלבושה בגדי עבודה בחדר המורים בשעה 14:15 או 14:20) עשתה תנועות המתפרשות כנסערות – תנועות מהירות שאותן פירשהכבהולות כעולה מעמ' 980 ש' 5 :

שאלה: את פירשת את זה כבהולות?

תשובה: ודאי שפירשתי את זה כבהולות כי זה מה שנראה לי. "

לשאלה באם היא זוכרת אם לדמות שעשתה תנועות נסערות היו צמודות אוזניות ונגן היא משיבה: "אני לא יכולה לומר בוודאות אם היה דבר כזה או לא" (עמ' 978 ש' 28) .

הגב' נישרי מתארת את התנועות "הנסערות" לפרשנותה כתנועה של הרמת ידיים למעלה והנעתן קדימה ולמעלה (עמ' 979 ש' 17).

מחומר החקירה נמצאנו למדים שהנאשם היה צמוד בזמן עבודתו לאוזניות ונגן (כעולה מהודעותיו והודאתו בפני חוקריו והמדובב הודעות ילדים וכאחד המוצגים שנתפסו בין כליו) .

בהודעתו של הנאשם מיום 11/12/06 ת/159 עמ' 2 ש' 12 מספר הנאשם:

"בערך בשעה אחת בצהריים יצאתי מהמקלט לקחת קפה מחדר מורים נכנסתי לחדר מורים ושטפתי ידיים בכיור של חדר מורים יש שם כיור אחד עשיתי קפה שחור והלכתי חזרה למקלט הייתי שם רק כ-3-5 דקות שם היו מורים אני לא מכיר אותם עם אף אחד מהם חוץ ממורה אחת לוטה (ילנה) היא מלמדת רוסית בביה"ס אבל לוטה לא הייתה באותו יום. ברגע שעשיתי קפה בחדר המורים היו 4 או 5 מורות משמאל איפה שעומדים שולחנות היו שתיים או שלוש מורות ומימין מהכניסה ישבה אחת.

שאלה: איך היית לבוש ברגע זה בחדר מורים?

תשובה: בחולצה כחולה עם לוגו שטראוס יותר נכון כחול בהיר ובאותו מכנס עבודה כחול שזרקתי לפני יומיים.

שאלה: איך התנהגת בזמן שהכנת קפה?

תשובה: באופן רגיל הכנתי קפה היו מעלי אוזניות של פלייר ועמדתי עם הפנים כלפי מכונה לחימום מים …… אולי אני עינטזתי קלות תוך כדי שמיעת המוזיקה אבל זה לא במאה אחוזים ואם עינטזתי אז רק ברגל אני תמיד עובד עם פלייר ושומע מוזיקה".

ובמילים אחרות: התנועות "הנסערות" לפרשנותה של הגב' נישרי אינם אלה עינתוזי תנועות של ריקוד לקצב המוזיקה לה האזין הנאשם בעת הכנת הקפה בחדר המורים.

ואולם זאת ועוד – הנאשם היה לבוש במכנסי הדגמ"ח הכחולות (שאותן כאמור זרק ביום שבת לפח לאור עלייתו במשקל) המתאימים לבגדי עבודה שנראו ע"י הגב' נישרי ושבגינם סברה כי מדובר בגנן בשעה 14:15 או 14:20 בחדר המורים בצוותא ולעיני עוד לפחות 3 מורים ובמצב רוח מרומם המשתקף בעינתוזי הריקוד לקצב המוזיקה שהאזין לה באמצעות הנגן והאוזניות הצמודים לאוזניו.

ושוב מתבקשת התהייה ואף ביתר שאת כיצד זה שבסמוך ממש לסיום ביצוע הרצח מסתובב הנאשם עם בגדי "העבודה" (כדברי הגב' נישרי) (הדגמ"ח כדברי הגב' ליזה טיבי), ושאותם לשיטת המאשימה זרק כי היו מגואלים בדם המנוחה ללא חיל

ומורא במסדרונות ביה"ס ובחדר מורים לעיני מורים ותלמידים ומכין לעצמו קפה תוך עינתוזי ריקוד לקצב מוזיקה לה הוא מאזין באוזניות מייד ולאחר מרחץ דמים מזוויע שזה עתה לכאורה רחץ בו???

מדובר בתרחיש כה דמיוני והזוי עד לכדי הגיגים שמא חוקריה ופרקליטיה של המאשימה לקו בשיטיון ו/או בעיוורון נסיבתי הנובע מנעיצת החץ ושרטוט מעגלי המטרה מסביבו.

ד. טביעות אצבע :

מן התא בו נמצאה המנוחה ללא רוח חיים ומקומפלקס השירותים כולו ואף משירותי הבנים ניטלו מעתקי טביעות אצבע ומתוכן סה"כ נאספו ע"י המעבדה הניידת עשרות רבות של ט"א, מספר עשרות ט.א. ברות השוואה.

כשביניהם מספר טביעות אצבע בדם.

אף לא אחת משלל טביעות האצבע בזירה ובקומפלקס הצמוד לה נמצאה כשייכת ו/או כמתאימה ולו חלקית לנאשם.

אין שמץ של ראייה לפיה הנאשם היה עטוי כפפות ו/או אמצעי אחר בעת ביצוע הרצח ("רצח אקראי").

ולמען הסר ספק נתפסו ונבדקו כפפות העבודה של הנאשם לצורך חיפוש כתמי דם ו/או סימני דם סמויים ו/או ד.נ.א ולא נמצא דבר שיש בו כדי לקשור את הנאשם לדמה ו/או לד.נ.א של המנוחה.

(ת/523+ חוו"ד ביולוגית ת/695).

ושוב מתבקשת התהייה של העדר ט.א. השייך לנאשם בזירה הזרועה בעשרות רבות של ממצאי ט.א. בזירה צרת מידות ועקובה מדם שיש בה כשלעצמה כדי להעלות גבה בתמיהה אם כי אין בה עדיין כדי לשלול את נוכחותו של הנאשם בזירה באופן ודאי ומוחלט, ואולם

קיומן של ממצאים המנציחים בנוסף טביעות אצבע בדם שאינם של הנאשם מותיר צל כבד בכל הקשור למעורבותו ברצח.

בעמ' 365 פיסקה 3 כותבת המאשימה בסיכומיה :

"חשוב לציין כי לא נמצאה בזירה אף טביעת אצבע בדם באיכות הניתנת להשוואה".

גם המאשימה ערה למשמעות ולמסקנה המתבקשת מקיומם של טביעות אצבע בדם הניתנות להשוואה והם אינם של הנאשם ובניגוד מוחלט להצהרת המאשימה.

טביעות אצבע בדם הניתנות להשוואה והן אינן של הנאשם:

א. ב- נ/327מתאריך 8/12/06 אותו ערכה מיכל לוין אלעד היא מציינת כי נלקחו משני מתקני תלייה מפלסטיק ועליהם חומר חשוד כדם עשרה מעתקי ט.א. (ממספר סידורי 31-41).

כמו כן הועתקו שני מעתקי ט.א. ממושב האסלה עליהן חומר חשוד כדם (מספר סידורי 42,43).

ב. ב-נ/326מיום 2/11/07 אותו ערכה יעל פלג שילוני בעמ' 2 פיסקה 5 מפרטת יעל פלג שילוני את מספרי המעתקים הניתנים להשוואה וביניהם מעתקים מס' 31, 37, 39שהועתקו ממתקני התלייה מפלסטיק ועליהם חומר החשוד כדם.

וכמו כן מעתקים מס' 42 ו-43 אשר הועתקו ממושב האסלה ועליהם חומר החשוד כדם – גם מעתקים אלה מופיעים כניתנים להשוואה .

ובמילים אחרות: כל חמשת הטביעות בדם ניתנות להשוואה ואף הושוו לדגימות ט.א. של הנאשם כמצוין בנ/326 פיסקה 3 ו-4 ולא נמצאה התאמה.

ולמען הסר ספק מופנה כב' ביהמ"ש לעמ' 11 בטבלת המוצגים שערכה המאשימה, למס' מוצג 24 ולפיו: ט.א. מס' 42, 43 שנתפסו על האסלה בתא מס' 2 בו נמצאה המנוחה לא תואמות לנאשם (משמע שהן ברות השוואה ואפשר גם כיום להשוותן למאן דהו!) .

שנית:בהתאם לחוו"ד של ד"ר מאיה פרוינד ת/695 ומסומן בחוו"ד כמוצג a32 ו- G32 מקור הד.נ.א יכול להיות במנוחה (משמע שהטביעות היו בתוך דם ושמן הסתם מדובר בדמה של המנוחה בהעדר כל מקור דם אחר בזירת הרצח המדובר בד.נ.א של מקור הדם ולא בט.א הטבוע בדם).

ובעמ' 10 לטבלת המוצגים שערכה המאשימה מס' מוצג 22 ולפיו נדגמו 9 טביעות אצבע שמספריהם הסידוריים 31-39 ממתקן תלייה מפלסטיק ובו נייר טואלט מוכתם בדם, שנתפס על הקיר המזרחי בתא השירותים מס' 2 בו נמצאה המנוחה ובניגוד לנ/326 המציין כי על מתקני הפלסטיק חומר החשוד כדם.

התמונה מתוך צילום מס' 65 בת' 365 ות' 375

שלושה מעתקים ניתנים להשוואה ואינם של הנאשם בהתאם לנ/327 ובהתייחס לד.נ.א הרי שמקורו במנוחה (ת/695).

מן המקובץ נמצאנו למדים על קיומם של טביעות אצבע בדם, ברות השוואה בזירת הרצח והן אינן של הנאשם וניתן להשוותן למאן דהו גם כיום!!!!

והמסקנה המתחייבת מקיומן של טביעות האצבע היא אחת בלבד.

בזירת הרצח בתוך תא מס' 2 בו נמצאה המנוחה נכח ו/או נכחו (בהעדר השוואה בין הטביעות בינן לבין עצמן) לפחות אדם אחר עלום במהלך ביצוע הרצח משום שטביעת אצבע בדםאיננה יכולה הייתה להיעשות לפני הרצח ולא שעות לאחר הרצח כשהדם כבר נקרש, ובדיוק ובדומה לטביעות הנעל העלומות הטבולות בדם על הרצפה אסלה מיכל הדחה והקורה החוצצת לתא מס' 3.

ה. ממצאים של ד.נ.א שנמצאו בזירת הרצח ושאינם של הנאשם:

בזירת פשע כה צרה ועקובה מדם שלוותה מן הסתם באיזשהו מאבק בין הרוצח/ת למנוחה, הדעת נותנת שהמעורבים במחול הדמים בזירה צרת המידות הותירו אחריהם ממצאים של ד.נ.א (נגיעות, חיכוך, סיבים, זעה, שערות, רוק וכיו"ב אפשרויות).

בעמ' 992 ש' 6 מעידה ד"ר מאיה פרוינד :

"באופן תיאורטי כל מגע שהוא משאיר ד.נ.א כאשר כמובן למשל על חומר ביולוגי נוזלי כמו דם או כמו רוק הכמות תהייה יותר גדולה מאשר נגיעה אקראית של אדם בחפץ….

הדברים האלה בלתי ניתנים לצפייה מראש יש אנשים שמותירים ויש שלא תלוי בזמן, במידת החיכוך בין היד לבין החפץ".

אישוש לסברה כי בזירת הרצח אותרו מקורות של ד.נ.א עלומים ואשר אינם של הנאשם נמצאנו למדים מחקירתו של רפ"ק יורם אזולאי ראש הצח"מ בפועל וכן ממצאים שנאספו בזירה ופעולות חקירה שנעשו בהקשר ספציפי זה.

בעמ' 30 ש' 16 מעיד רפ"ק אזולאי:"לקחנו מכל העובדים דגימות ד.נ.א ו- ט.א. "

(הדגשה שלי ד.ש.)

ולציין שגם מהנאשם נלקחו דגימות רוק, שער וט.א. שנשלחו למעבדות לצורכי השוואה.

והשאלה המתבקשת היא – להשוואה למה???

והתשובה המתבקשת היא – השוואה למקורות ד.נ.א זר/ים שנתפסו ונאספו מן הזירה שאם לא נאמר כן לשם מה נועדה הטרחה של איסוף דגימות ד.נ.א מעובדים תלמידים ואנשים זרים ושליחתם למעבדות מז"פ לצורכי השוואה ???

ואכן מסתבר שלא רק שיש רגליים לסברה שנתפס ד.נ.א זר ועלום בזירת הרצח אלא יתרה מזאת – נתפס(!) ד.נ.א זר במיקום קריטי ברמה גבוהה המכיל תערובת של שלושה זכרים עלומים והשוללים את הד.נ.א של הנאשם כחלק מהתערובת.

הד.נ.א נתפס על החתך שנמצא בגופית (או בחולצת) המנוחה חתך שכיוונו מלמעלה למטה (ת/11מתאריך 9/1/07) המוצגים נשלחו למעבדת סיבים כשהם מסומנים 2D7 ו- 3D7 .

בתאריך 8/3/07 נתקבלה חוו"ד של מעבדת סיבים נ/322 הקובעת כי במוצגים יש חתך בחזית שנגרם באמצעות חפץ חד כשכיוון החתך מלמעלה כלפי מטה.

עוד בטרם נתקבלה חוו"ד ממעבדת סיבים נשלחו המוצגים ממעבדת סיבים למכון הביולוגי לצורכי בדיקה וסומנו a103 ו- b103 .

ובתאריך 26/2/07 נתקבלה חוו"ד ת/695 ולפיה במוצג a103בדגימה מאזור החתך נמצא ד.נ.א ממקור זיכרי בכמה גבולות.

ולפיכך נשלחה הדגימה ממוצג a103לארה"ב בניסיון לקבוע פרופיל גנטי זכרי.

ואכן, בתאריך 6/3/07 נתקבלה חוו"ד מארה"ב נ/325 הקובע כדלקמן:

"המוצג מכיל ד.נ.א ברמה גבוהה וברמה נמוכה. מהד.נ.א של הרמה הגבוהה התקבלה תערובת גנטית של לפחות 3 זכרים.

הד.נ.א של רומן זדורוב נשלל כחלק מהתערובת."

(הדגשות שלי ד.ש.)

(כב' ביהמ"ש מופנה לעמ' 47 מוצג מס' 7 ולעמ' 48 בטבלת סיכום המוצגים שערכה המאשימה המתעד את השתלשלות הבדיקה במוצג והתוצאות הסופיות).

הנה כי כן נמצאנו מתוודעים לעקבות נעל טבולות בדם בזירת הרצח שאינם של הנאשם.

נמצאנו מתוודעים לטביעות אצבע בדם בזירת הרצח שאינם של הנאשם.

ואם בכך לא שגי אז נמצאנו מתוודעים לתערובת ד.נ.א של 3 זכרים השוללים את הנאשם שנמצא על החתך שבוצע על חולצתה (או גופייתה) של המנוחה בזירת הרצח.

(הדגשות שלי ד.ש.)

האם אין די בממצאים אלה מזירת הרצח כשלעצמם בלבד לשים קץ "לוויה דלרוזה" של הנאשם ולשלחו לחופשי???

בסיכומיה (בעמ' 364-365) מנסה המאשימה להמעיט ולמזער את המשתמע מממצא זה בטענה ולפיה לא ניתן לדעת האם התערובת והתורמים לתערובת קשורים בכלל לרצח שמא נגעו בחולצה לפני ו/או אחרי הרצח.

ותשובתי לטענתה זאת היא כדלקמן:

במכלול הנתונים והנסיבות המדובר בצרוף מקרים מצטבר ותמוה המותיר את האפשרות התיאורטית שהוצעה ע"י המאשימה כקלושה ביותר, שכן:

ראשית: לא נמצאה שום תערובת ו/או ד.נ.א בודד אחר באף מקום אחר במוצג זה אלא רק ודווקא בחתך.

זאת ועוד – באף פריט לבוש נוסף של המנוחה לא נמצא ד.נ.א בודד ו/או תערובת שמקורו במגע פיזי ישיר.

ולהבדיל ממצאי הד.נ.א שנאספו מבגד עליון של המנוחה (המעיל) ושמקורם בקטעי שער.

זאת ועוד – התערובת הזכרית של הד.נ.א לא נמצא על פריט לבוש עליון דווקא היכול להתיישב ביתר היגיון עם הימצאו בחלק החיצוני החשוף לכל מגע ו/או חיכוך.

שנית: הימצאות תערובת ד.נ.א זר דווקא בחתך על גופייתה של המנוחה במצטברלעקבות נעל זרות הטבולות בדם ובמצטבר לטביעות אצבע זרות הטבולות בדם. ובמצטבר להעדר שום ממצא ביולוגי כזה או אחר של הנאשם בזירה עתירה ושופעת ממצאים איננו יכול לעלות בקנה אחד עם אפשרות של צרוף מקרים אקראי.

דילמה מס' 4 – התנהלות הנאשם לאחר שעת הרצח ועד למעצרו ועל רקע היעדר מניע:

מעקב בוחן אחר התנהלות הנאשם כמעוגן בחומר הראיות בשעות הסמוכות שלאחר הרצח איננה יכולה לדור בכפיפה אחת עם התנהלות של רוצח אכזרי צמא דם שממש ובסמוך ביצע רצח מתועב חסר תקדים של ילדה בת 13 בין כותלי ביה"ס בו עבד, בהעדר כל מניע.

ראשית: הדעת איננה נותנת כי ממש ולאחר שסיים את מחול הדמים העקוב מדם ישים הוא את פעמיו אל חדר המורים להכנת קפה כשהוא מפגין רוממות רוח בעינתוז תנועות ריקוד לקצב מוזיקה לה הוא מאזין באוזניות הצמודות לאוזניו.

הדעת נותנת כי רוממות רוחו ושמחת החיים אותה הפגין הינה תולדה מעבודתו הממושכת בביה"ס העומדת בפני סיום ושיבתו לחיק משפחתו ולבנו שנולד אך לפני כשבועיים ימים.

שנית: הדעת איננה נותנת כי ממש ולאחר שסיים להקיז את דמה של המנוחה באלימות כה אכזרית, הוא ישוב לעבודת הריצוף ויתמיד בה עד לתומה. והרי זו עבודה הדורשת ממבצעה יכולת ריכוז ודיוק.

שלישית: הדעת איננה נותנת שרישומי הזוועה שהוא עבר לכאורה לא נראו, ולא ניכרו ע"י כל מי שפגש בו בסמוך לאחר הרצח לא בבגדיו ו/או נעליו לא בהתנהלותו ולא בתפקודו.

רביעית:הדעת אינה נותנת שעת סיים את עבודתו במקלט בכלל ובביה"ס בפרט תוך ידיעה שהוא איננו צריך לחזור יותר לביה"ס יותיר במקלט בו עבד את תיקו הספוג לכאורה בדם מבגדיו המגואלים בדמה של המנוחה.

נהפוך הוא: היינו מצפים שבעת עוזבו את ביה"ס ייטול עמו לפחות את תיקו עם בגדיו ונעליו המפלילים לכאורה כשיציאתו מביה"ס בתום עבודתו עם תיקו היא שגרתית ואיננה צריכה לעורר שום חשד .

חמישית:הדעת אינה נותנת מדוע לא זרק ונפטר דווקא מנעליו המרופטות הבלויות המרופשות והשחוקות חסרות הערך במהלך כל אותם ימים שלאחר הרצח ועד למעצרו, אם זרק ונפטר ממכנסיו שהיו כביכול מגואלים בדם.

ומדוע רק את מכנסיו ולא את חולצתו ושאר בגדיו אותם לבש ביום הרצח כשמן הסתם הייתה אמורה חולצתו להיות מגואלת הרבה יותר בדמה של המנוחה?

שישית: הדעת איננה נותנת שבמהלך כל אותם ימים מאז הרצח ועד מעצרו (כ-6 ימים) לא ניכר היה דבר חריג כל שהוא בהתנהגותו ו/או בהתנהלותו היומיומית בבית ו/או בחוץ, על אף ההד והרעש הציבורי חסר התקדים שהתעורר בעקבות הרצח.

שביעית:הדעת איננה נותנת שאדם שפוי (ואדם מוחזק כשפוי כל עוד לא הוכח אחרת) ישחט ילדה בת 13 ולאחר ששבקה חיים, יחתוך את פרק ידה עד כי כמעט הופרד מגופה ללא מניע שיש בו כדי להסביר את מעשיו המחרידים.

גלגולו של "מניע"

בתאריך 19/12/06 בתום מסיבת העיתונאים הדרמטית שכינסו בכירי המשטרה בה בישרו לעם ישראל שהחשוד ברצח הודה ושיחזר את רצח המנוחה החל להתגלגל סיפור "המניע", ולפיו הנאשם רצח את המנוחה לאחר שנדרש ע"י המנוחה ליתן לה סיגריה ומשסירב חירפה וגידפה אותו ובפרץ זעמו רצחה נפש.

אלא שמניע הזעם הנובע מדרישת סיגריה וקללות ארסיות קוממה עד לכדי זעקה את משפחת המנוחה אשר ידעה כי תאיר ז"ל לא יכולה היתה לשאת ריחה של סיגריה ולא נהגה לקלל ולגדף.

הדי הזעקה הרמה של משפחת המנוחה חייבו את צוות החקירה לזמן לחקירה חברות ומורות של המנוחה שנשאלו באם תאיר ז"ל עישנה ו/או נהגה לקלל. בעקבות התשובות השליליות והחד משמעיות שקיבלו, המשיך "המניע" את גלגולו והפך לנקם בתאיר ז"ל תולדה מהתעללות מינית שחווה עת היה בן 8 ע"י מספר בנות מכיתתו.

ואולם ולמרות ש"המניע" עטה אצטלה חדשה של נקם בגין התעללות מינית שחווה הנאשם בילדותו עדיין נותרה המאשימה עם הודאה ושחזור לפיהם המניע לרצח הוא קללות והצקות של ילדים בביה"ס שבשיאן דרישתה של תאיר לקבל סיגריה מהנאשם והקללות שסיננה לעברו עת סירב לספק לה את הסיגריה אירוע שהצית את זעמו ורצחה נפש.

ולא מן המיותר יהא להדגיש כי בפני כב' ביהמ"ש לא הובא לא בדל ראייה ו/או אבק ראייה לפיהם המנוחה נהגה לעשן ולחרף ו/או שהנאשם חווה בהיותו בן 8 התעללות מינית מצד בנות כיתתו.

חוקריה של המאשימה לא חיפשו מניע אלא יצרו "מניע" באמצעות הכוונה ושטיפת מח (נושא שיורחב עליו בנפרד בהמשך).

המאשימה שאף היא ערה לחשיבותו של "המניע" בפרשה זאת על אף העובדה שמניע כשלעצמו איננו מהווה רכיב הנדרש עפ"י החוק ו/או הפסיקה כחלק מרכיבי העברה הנדרשים להוכחה לצורך הרשעתו בדין של נאשם מקדישה פרק ספציפי ונכבד בסיכומיה לנושא המניע (עמ' 328-315) .

בסיכומיה של המאשימה בפרק זה נחשפים לעיננו כישורי הדרמטיזציה הגלומים בכתיבתה בד בבד עם "בקיאותה" האבחונית המושתתת על מדעי הנפש.

כישוריה הדרמטיים ובקיאותה בתורת אבחון הנפש הופכים יום עבודה עם עיכוב מה כחלק משגרת עבודה יומיומית כלל ארצית במגזר התעסוקתי (אם לא גלובלית) למפח נפש בעוצמה של "פצצה מתקתקת" התר אחר אובייקט להפעלת מתג הפיצוץ "אבחון" המשבץ כמעט את מרבית האוכלוסייה העובדת והגלובלית "כפצצות מתקתקות" שאמורות היו להתפוצץ זה מכבר ו/או בכל רגע.

מערכת יחסים שאיננה מושתתת בהכרח על יחסי קירבה חבריים חמים עמוקים והדוקים עם מורים ותלמידים בביה"ס בפרק זמן של 3 שבועות בהם עבד במקלטי ביה"ס נצבעת כמערכת יחסים הניזונה משנאה, כעס וגזענות בסיכומי המאשימה.

העדר תקשורת הנובע מאי ידיעת השפה, מפגשים בודדים ואקראיים הנובעים מעבודתו במקלטי ביה"ס ופרק הזמן הקצר מן הסתם הינם מרשם בדוק ומובן לאי יצירת קשרים חברתיים הדוקים ועמוקים.

במהלך שמיעת ההוכחות לא זכינו לשמוע מורה או מורה איש תחזוקה ו/או עובד ביה"ס ולו אחד שסיפר על מערכת יחסים "עכורה ומטרידה" ו/או על עימות ולו מילולי בינו/ה לנאשם.

נהפוך הוא, מעדותם והודעותיהם של עובדי התחזוקה ואבות הבית עימם נפגש שלא באקראי ובשכיחות מפגשים הנובעים מעיסוקם כאנשי תחזוקה שנהגו לבקר במקלטים בהם עבד נמצאנו למדים כי מדובר דווקא באדם רגוע ונעים הליכות.

בהקשר זה ראה לדוגמא הודעת מיכאל הרוש אב הבית נ/248 עמ' 2 ש' 16-19 :

"התרשמותי שהוא בחור נחמד מנומס ועובד יפה ולא הרגשתי אף פעם משהוא מוזר בהתנהגות שלו…."

ובעמ' מס' 3 ש' 1-2:"מהתקופה הקצרה שהוא עבד אצלנו אני התרשמתי שהוא בחור מאד נחמד".

וכן נ/315 דו"ח תשאול מתאריך 15/12/06 של אב בית נוסף יצחק מנשה בעמ' 1 המספר: "כי ראה אותו באותו יום של הרצח כאשר הוא עבד במקלט מס' 2 שנמצא מתחת לקומת האירוע בקומה 1 ואפילו ישב איתו בערך כרבע שעה ודיברו על העבודה שלו בריצוף שרומן ביצע בביה"ס, ולדבריו רומן היה מאוד רגוע והתנהג רגיל ורק שתה הרבה קפה".

וכך גם המנקה אולגה מילמן בת/548 ש' 3-12 המספרת איך הנאשם ניסה להסביר למנקה הארגנטינאי עפ"י בקשתה דבר מה הקשור בנושא השכר.

השערתו של הנאשם לפיה רעשי דיסק החיתוך הבוקעים מהמכשיר מן הסתם מפריעים וצורמים את אוזני העוברים ושבים בסביבת המכשיר הגיונית וסבירה והתבטאות לשונית שגורה ומקובלת של תיאור עובדתי על דרך מקובלת של מטפורות מוגזמות מנוצלת להקניית נופך דרמטי נטול בסיס ופרופורציה.

ולמותר לציין כי אף לא אחד התלונן ו/או טען שנזקק לאשפוז ו/או טיפול פסיכיאטרי מאחר "שיצא מדעתו" כתוצאה מרעש דיסק החיתוך.

בהמשך עורכת המאשימה אבחון דיאגנוסטי מעמיק לאישיותו של הנאשם בסומכה את יתדותיה על עבודתו במולדתו אוקראינה כשומר סף בדיסקוטק, עבודת שמירה מטעמה ובשליחותה של המשטרה ששילמה את משכורתו וסיפקה את מדיו וציודו.

ולא למיותר יהא להדגיש כי אבחונה הדיאגנוסטי המעמיק של המאשימה לאישיות הנאשם הנלמדת מעיסוקו כאיש אבטחה בעבר, מתאימה וכוללת בחובה את כל ציבור השוטרים בארץ ובעולם ואנשי האבטחה המשתייכים למגזר הפרטי והציבורי באשר הם ובמלים אחרות – "פצצות מתקתקות" בכל אשר נפנה.

ועוד מפניני אבחון הדיאגנוזה של אישיות הנאשם אליבא "דפרופסור" ענבר ושטרן :

"בהיותו של הנאשם שוהה לא חוקי תקופה ארוכה בארץ שבה החל לבנות את חייו ובה הוא שואף להשתקע, הנאשם חש לאורך השנים שהוא מצוי במעין "תקופת מבחן" תקופה בה עליו להתנהג למופת ללא תקלות או ביצוע עברות כלשהן שכן אם יכשל בהן זה ישפיע על קבלת האזרחות שלו, העובדה שהנאשם נמצא במבחן מתמיד איננה קלה והיא קשה שבעתיים עבור מי שהאלימות הייתה בעבורו דרך חיים ומקור קבוע לפריקת תסכולים… אם כן עניין לנו בנאשם שאוצר בתוכו אלימות ומצליח לרסנה על אף כל הקשיים עד לנקודה בה היא פרצה בנסיבות הטרגיות של תיק זה".

הואיל ואינני אוחז בתואר ו/או הסמכה בתורת הנפש בדומה לחברותי הפרקליטות אתהה בשמם של כל ההדיוטות כדלקמן:

ראשית: כיצד מתיישבת העובדה שאדם כה אלים שהאלימות הינה לחם חוקו ואורח חיים עם העובדה שבמהלך כל "תקופת המבחן" שנמשכה מספר שנים לא רק שאין שמץ וזכר לכך בהתנהגותו בבית בחוץ ובעבודה, אלא שיתרה מזאת כל מי שהכירו במהלך "תקופת המבחן" יודע לספר על אדם רגוע, נעים הליכות, נחמד ומנומס.

תכונות שהינם תרתייה וסתרייה לאלימות ואכזריות. האם כולם שוטים???

שנית: דווקא לאור רצונו העז והכן להשיג אזרחות להשתקע ולבנות את חייו בישראל ובמיוחד לאחר שבנו בכורו שנולד שבועיים עובר לרצח מאורע שמילא את חייו באושר שמחת חיים ומוטיבציה ודווקא כאשר הכל החל להסתדר לו הן פרנסה והן הדרך לאזרחות פורצת האלימות מקרבו כלבה מתוך הר געש רדום וכשהטריגר להתפרצות הזעם הרב הוא סיגריה???

גלויי גזענות ויחס מתנשא אותו חווה הנאשם במהלך שנותיו בארץ הינם נחלת קהילות רבות ולא רק של עולים, אלא אף של ותיקים.

"חוויות" אלה אינם שונות במהותן מחוויותיהם של רבים אחרים ואינן מגיעות עד כדי פרצי אלימות כבתיאור הדרמטי ששיוותה המאשימה ל"חוויות" אלה.

והראייהרצונו העז ושאיפתו לקבל אזרחות להשתקע ולבנות את חייו במדינה שסיפקה לו את החוויות "הטראומטיות" והדרמטיות לשיטת המאשימה.

המאשימה בהיותה ערה לבעייתיות הרבה הכרוכה בסיפוק הסבר רציונלי ("מניע") למעשה כה קיצוני ואכזרי המיוחס לנאשם נאמנה ועקבית לשיטת התאמת מעגלי המטרה מסביב לחץ שנורה מייצרת המאשימה דרמה פסיכודאלית מעוותת באמצעות הקניית נופך דרמטי מופרז לעובדות כפשוטן וכהווייתן.

ובלשונה: "אם היחסים של הנאשם עם צוות ביה"ס היו יחסי עוינות אדישים שהתאפיינו בהתלהמות הדדית הרי שיחסיו עם התלמידים היו יחסי שנאה של ממש, התלמידים מצידם נהגו להציק לנאשם… והוא ראה בהם את כל חוליי החברה הישראלית ופיתח שנאה כלפיהם".

"הרצון של הנאשם "להרוג את כולם" לא נעלם מעיני תלמידה אחת לפחות, עדת התביעה לנה ספולנס שמסרה כי מספר ימים לפני הרצח ניתקה לו את כבל החשמל והוא הסתכל עליה באיום…".

דוגמא קלאסית לשיווי נופך דרמטי ומעוות המוציא מכלל פרופורציה את העובדות כשלעצמן ואת המסקנות המותאמות לאירוע המועצם.

לו היה מדובר במורה, מחנך/ת הורה ו/או אפילו אדם בוגר זר אחר (ולמעט הנאשם) המוכיח את הנערה בגין מעשה הקונדס במלל ו/או במבט מוכיח ומאיים המבט הבוחן והמאיים הלגיטימי והמובן כשלעצמו בנסיבות אלה שהרי לא מצופה מהמוכיח להישיר כלפיה מבט אוהד, מעודד או עולץ בגין מעשיה. מן הסתם לא היה המבט המאיים בנסיבות הנ"ל נצבע בצבעים דרמטיים כלל אלא מתקבל כמובן כסביר וכמצופה ואולם כשמדובר בנאשם חייבים לייצר מניע , או אז נוטלים אירוע בנאלי שגור וחסר כל ערך ראייתי בנסיבות אחרות יוצקים לתוכו ומסביבו נופך דרמטי מעוות ומהמוטציה שנתקבלה מסיקים מסקנות הזויות וכך יוצרים מניע יש מאין.

בסיכומיה ובהמשך מייחדת המאשימה פרק נכבד ליחסיו של הנאשם עם התלמידים כחלק וכהסבר למניע של רצח המנוחה ע"י הנאשם (לנושא ספציפי זה של מהות היחסים בין הנאשם לילדים ומסלול היוולדו וגלגולו יועד פרק בהמשך הסיכומים).

ואולם כבר עתה יוער ויואר כי בהודאתו של הנאשם בפני המדובב ועובר לכך שילב הנאשם את אשר למד מחוקריו במהלך חקירותיו "שנמאס לו" "שהציקו לו" "שקיללו אותו" , וכי הקש ששבר את דבשת הגמל היו הקללות ודרישת הסיגריה מצד המנוחה אלא שסיפור המניע הזה נתגלה כעורבא פרחא לאור העובדה שהמנוחה לא עישנה ולא נהגה לקלל כלל.

דילמה מס' 5 –"שחזור"– ביום והעדר ידיעה של פרטים מוכמנים מהותיים :

א. הלך נפשו של הנאשם עובר לשחזור ובמהלכו.

שחיקתו הפיזית בכלל והמנטאלית בפרט של הנאשם ככל שחולפים הימים שתחילתן עם בוקר בחקירות מתישות וארוכות בפני חוקריו ובסיומם הם נמשכים לתוך שעות הלילה המאוחרות בהתשה וריכוך של המדובב בתא המעצר, יוצרת בתודעתו של הנאשם הלך נפש פרדוכסלי המשתקף והמתבטא "בדיאלוג" שבין הרציונאליות והאמוציונאליות .

בפן הרציונאלי הנאשם "בולע" ומעכל את כל "הראיות" שכביכול נמצאו וקיימות כנגדו שמלעיטים אותו חוקריו בתרגילי החקירה.

הנאשם איננו מעלה כלל בדל מחשבותיו קיומה של אפשרות לפיה חוקריו מלעיטים אותו בכזבים ובדיות כחלק מתרגילי חקירה שהגו .

וככל "שהראיות" נגדו ושכביכול נמצאו מצטברות ונערמות כולל ממצאים מעבדתיים מן הזירה עפ"י המצג השקרי של חוקריו מתגבשת בתודעתו המסקנה הרציונאלית המתחייבת ולפיה כנראה הוא זה שרצח את המנוחה.

ואולם פן נוסף מאותו רציונאל המונק מהזיכרון זורע את הספק שנותר ומכרסם בו בזיכרונו. מיום העבודה האחרון בביה"ס הוא זוכר יום עבודה שהחל באופן שגרתי בהמשכו נתעכב עד לקבלת חומרי גלם שחסרו והסתיים באופן שגרתי כשעם סיום העבודה חזר לביתו.

הנאשם לא יודע איך וכיצד ביצע לכאורה את רצח המנוחה .

להלן מקצתן של הפניות:

מ"ט 165/06 דיסק 25 קובץ שני ת/4** א' עמ' 18 :

"רומן: הם אומרים שאני יודע משהוא בפנים אבל אני לא אומר להם את זה בכוונה אני אספר, אתה תספר מה זה כוס אמק אני אספר לכם את הכל אבל אני לא יודע מה זה א…. תנו לי זריקה כוס אמק שאני אזכר אז ככה תנו לי זריקה שאני אזכר בהכל ואני אגיד לכם את הכל כוס אמק תעזרו לי אני לא יכול להכיל לבד את כל זה. כמו יום עבודה רגיל אני יצאתי ושם באותו היום קרה רצח מה אני אעשה עכשיו?…"

ובהמשך בעמ' 20 : "איך אני כוס אמק בגיל 60 אני אצא מי לעזאזל יצטרך אותי כבר? עכשיו להגיד אני הרגתי הם יגידו תספר איך אתה הרגת אותה מי לעזאזל יודע איך, עם סכין אני לא יודע איך הרגו אותה…."

ובהמשך בעמ' 94 : "פשוט אני לא זוכר את איך שאני עליתי לקומה השנייה לשירותים אני לא זוכר לא את רגע הרצח, אזי לא זוכר לא את הרגע של אחרי הרצח".

הפרדוקס הרציונאלי מוביל את הנאשם למלכוד בעייתי ומתבקש.

המלכוד : לאחר שהשלים (או נטה להשלים) הנאשם כי "מכלול הראיות" הישירות והנסיבתיות שנמצאו כנגדו (אליבא דבדיות חוקריו) מובילות למסקנה המתחייבת (הרציונל) כי הוא האחראי לרצח המנוחה מגיע שלב שיקולי הכדאיות לתפוס את מקומם בתמונה. הנאשם אשר למד להאמין מחוקריו שהודאה ושיתוף פעולה יפחיתו באופן משמעותי מעונשו נכון ומוכן לשתף פעולה ולרצות את חוקריו כפי רצונם ובלבד שיאשרו כי שיתף פעולה באופן המצדיק את ההקלה בעונשו.

אך עלייה וקוץ בה – הנאשם לא זוכר ולא יודע איך בוצע הרצח כיצד יצביע וישחזר אם כן רצח שאיננו זוכר ו/או יודע??? הנאשם חושש שמא עלול הוא להיתפס כמי שמתעתע ומכשיל בזדון את חוקריו ומשכך לא רק שלא יזכה להקלה בעונשו אלא אפילו יוחמר עונשו.

הן הנאשם והן חוקרו נקלעים למלכוד שאיננו יכול להניב את הפירות הרצויים והייעודיים, וכך יוצא שהנאשם מכחיש כל קשר לרצח חוזר ומודה מבלי לספק את פרטים הדרושים ושוב חוזר ומכחיש ושוב מודה כשהוא מבקש מחוקרו לסייע בעדו לזכור את הפרטים הנחוצים, וכך משתקפים העובדות בחקירתו של הנאשם מיום 19/12/06 נ/55 (מ.ט. 172 בעמ' 2):

"רומן: חשבתי על זה הרבה

סשה: נו?

רומן: אני לא יכול לתת שום דבר

סשה: שאני אמרתי לך רומן שנשאר זמן מה שאחריו החקירה תהייה בנקודה כזו…

רומן: אני מבין היטב

סשה: אז אנחנו כבר בנקודה הזאת

רומן: אני מבין

עמ' 3 ש' 7 :

"סשה: נכון להיום זה כבר לא הנחות שלך או שלנו נכון להיום המכסה הושם הבנת אותי?

רומן: אני מבין היטב.

סשה: הבנת אותי? נכון להיום ההזדמנות שלך ההזדמנות שלך כן? היא למסור לנו מה התרחש כדי שזה יראה כהודאה ואת זה עוד בשלב הזה אני יכול לעשות לך אתה מבין? אבל בשלב הבא זו כבר לא תהייה הודאה.

רומן: אני מבין אותך.

סשה: אתה יודע מה התוצאות של ההודאה.

רומן: אני מבין זאת היטב.

סשה: הן אותו דבר ברוסיה הן אותו דבר באוקראינה הן אותו דבר בישראל.

רומן: הורדת עונש את זה אני שמעתי אבל העניין הוא שאני לא רצחתי."

עמ' 5 ש' 9 :

"סשה: אמרתי לך מהתחלה רומן עכשיו זה הרגע בו אנחנו שנינו נמצאים כאן לבד או קיי? כשלא נמצא כאן האלוף שלי שאני חייב לתת לו דיווח הוא יודע שאני בחקירה הוא יודע את כל מה שאני יודע הוא יכול לבוא ולשים אותנו במסגרת קשה בינתיים כשזה עוד לא קרה אני אומר לך ההזדמנות שיכולה להציל אותך. "

ובהמשך בעמ' 7 ש' 9 :

"סשה: רומן אתה דוחה עכשיו את ההזדמנות שאני נותן לך אני לא אוכל לתת לך אותה כל הזמן אתה מבין את זה או לא?

רומן: ספר לי איך רצחו את הילדה ואני אחתום לך על הכל.

סשה: זה אתה שתספר לי.

רומן: אבל אני לא יודע. "

ובהמשך בעמ' 9 ש' 1 :

"סשה: דיברתי איתך על מיקרוביולוגיה נכון? , וגם אתה דיברת איתי על מיקרוביולוגיה נכון? אוקיי תפעיל את הדמיון שלך מה אפשר למצוא במקומות שבהם היית? ומה אפשר למצוא במקומות שבהם לא היית? תחשוב על זה טיפש. "

ובהמשך בעמ' 10 ש' 8:

"סשה: אתה לא מבין במה מדובר רומן? עד עכשיו לא ראיתי בנאדם שמוותר… (בלחש ולא ברור)

רומן: הייתי ברצון לוקח אותה.

סשה: אז אני נותן לך אותה.

רומן: אבל אני לא יכול לקחת אותה אני לא יודע איך רצחו את הילדה…"

שורה 21 :

"סשה: תקשיב טוב למה שאני אומר לך, אני צריך את הגרסה שלך של הסיפור על מה שקרה וגם אתה זקוק לה רק זה יכול לעזור לך אתה הרי לא טיפש אז תחשוב על מה שאני עכשיו מדבר איתך בשלב הזה אתה תתגלגל לביהמ"ש כבנאדם ששיקר בחקירה מהתחלה ועד הסוף מהתחלה ועד הסוף זה לא בשבילך זה לא טוב לך ואתה מבין היטב שאני צודק. "

ובעמ' 12 ש' 20 :

"סשה: ועכשיו תזכור את השאלה ששאלתי אותך לפני חמש דקות מה אפשר למצא מחומרים ביולוגיים של גופך במקום שאתה לא נמצא בו?

רומן: אני לא יודע אפשר למצא שיער, ריר, דם מה עוד אפשר למצא זהו זה.

סשה: איך הם יכולים להימצא במקומות בהם אתה לא נמצא?

רומן: אז זהו הם לא יכולים להימצא שם פשוט לא יכולים.

סשה: תצפה להפתעות רומן הבנת אותי? … "(בלחש לא ברור)

ובעמ' 15 ש' 7 :

"רומן: אבל אני לא יכול להגיד לך כן רצחתי, הלכתי אני לא יודע איך רצחתי אותה מי ראה אותי שם? אני לא יודע מי בכלל ראה אותי שם הגעתי ועבדתי כמו ביום רגיל לא עליתי לקומה שנייה שום דבר ובכלל לא נכנסתי לשרותי נשים לא רצחתי את הילדה.

סשה: איך זה יכול להיות? איך לא נכנסת לשרותי נשים אם מצאו שם את מה שמצאו?

רומן:אני לא יודע. "

ובעמ' 19 ש' 3 :

"רומן: ספר לי איך רצחו אותה עכשיו אני אכיר לך בכל זה. "

ובעמ' 22 ש' 21:

"סשה: נכון להיום כל המפה מוכנה לפעמים בנאדם חושב שלא רואים אותו אבל רואים אותו והוא לא יודע את זה אתה מבין? …… חוץ מזה יש מרכיבים ביולוגיים."

להלן מקבץ קטן ונוסף הממחיש את המלכוד אליו נקלע הנאשם בשיקולי הכדאיות כאשר מחד גיסא רוצה לזכות להקלה בעונשו פועל יוצא של הודאה שיתוף פעולה וריצוי חוקריו לשביעות רצונם וכשמאידך גיסא חושש להיכשל לאור אי ידיעתו כיצד בוצע הרצח כל זאת החל מאותו שלב בו האמין שכנראה הוא אשר רצח את המנוחה כמסקנה רציונאלית מתחייבת ממכלול "הראיות" הישירות והנסיבתיות אשר חוקריו כביכול אספו כנגדו.

מ"ט 165/06 דיסק מס' 9 עמ' 9 מיום 15/12/06 :

"רומן: הוא מזיין את המוח הוא אומר תשמע נו בסדר נו אני מבין אולי משהו איך שהיא הילדה פלטה משהוא אתה התפוצצת סתם התעצבנת והרגת אותה בוא תודה וזהו.

אני אומר בסדר אני רצחתי אותה אתה מרוצה אתה רוצה שאני אחתום לך שאני רצחתי….".

ובהמשך בעמ' 10 :

"אז הוא אומר לי אז איך אתה הרגת אותה".

אני אומר מאיפה אני יודע אני אומר בוא אני אקח את הרצח הזה אני לא יודע איך הרגתי אותה.

הוא אומר לי אנחנו נזמין אותך לחקירה ואתה תהייה חייב להראות איך הרגת אותה ואני יושב וחושב איך הרגתי אותה

…… על הרצח אני אחתום הם נמאסו עלי כבר הוא אומר לי אנחנו נסדר לך שחזור איך אתה הרגת אותה."

ובעמ' 16 :

"רומן: ואז תקשיב אני אומר לו בוא אני אחתום הוא אומר לי אתה מבין שבזה זה לא יגמר, אחרי זה יהיה שחזור איך רצחת אותה. "

ובמ"ט 165 דיסק 25 קובץ שני (ת/7 מיום 18/12/06)

בעמ' 21 :

רומן: "… אני אומר אלוהים אדירים עכשיו אני אגיד כן אני הרגתי הם יכריחו אותי לעשות שחזור באופן כללי אמורים לעשות את זה בשחזור צריך להראות איך הרגתי את הילדה הזאת, אני לא יודע איך הרגו אותה, אני לא יודע מה? סתם ככה להגיד? הסתובב והלך? לדוגמא הם יגידו אבל לא הרגו אותה ככה הרגו אותה בצורה אחרת מה אתה משקר לנו אתה בכוונה לא אומר? עוד פעם יוצא ש… אני רוצה כאילו להוציא את עצמי מהמצב הזה הם יגידו שהוא בכוונה לא רוצה להגיד איך שהוא עשה את זה, סוף הדרך בכוונה הוא לא רוצה להגיד הוא יודע אבל הוא לא רוצה הוא בעצמו הרי אמר שהוא הרג אותה אבל הוא לא רוצה להגיד איך,

אני לא יכול להוכיח שום דבר….."

ובעמ' 52 לת/7 (מ"ט 165/06 דיסק 25 קובץ 2)

רומן:"אוי ארתור סליחה אני הייתי יכול לחתום על הריגה אני יכול לא ללכת לשחזור הזה או שלא או שהם בכל מקרה יכריחו אותי? "

הנאשם מאמין שכל הראיות מצביעות עליו כרוצח המנוחה הוא גם מאמין שהודאה ושיתוף פעולה תביא להקלה בעונשו אבל העובדה שהוא לא זוכר את הרצח ופרטים שקשורים ברצח מונעת ממנו מלהודות בפני החוקר סשה , בשלב זה נכנס יורם אזולאי לתמונה בכדי לפרוץ את המלכוד אליו נקלע הנאשם.

וכעולה מעדותו בפני כב' ביהמ"ש בעמ' 66 ש' 16 :

"קו החקירה של סשה לא קידם מבחינתי את החקירה היה מומנטום חשוב מאד על מנת לקדם את החקירה המומנטום הזה היה ההודאה בפני המדובב וסיום החקירה שלו מול סשה ביום הקודם שבו למעשה הוא אמר יתכן ורצחתי אבל אני לא זוכר.

לכן החלטתי להתערב באופן אישי בחקירה, התערבות התבטאה בכך שנכנסתי לחדר החקירה והשתתפתי באופן פעיל בחקירה של הנאשם. "

ועמ' 67 ש' 15 : "אני למעשה נתתי לגיטימציה לטענת הבלק אאוט שלו מתוך מחשבה שלאיש הזה יהיה קשה להודות בצורה ישירה, הבנתי שטענת הבלק אאוט היא טענה שתקל עליו להודות ולכן נתתי לו במה להגיד את דבריו עם טענה זאת אמרתי לו שאני מאמין לו שהוא היה בבלק אאוט…"

רפ"ק אזולאי צדק כי במתן הלגיטימציה ניתן הכשר לחוסר הזיכרון של כל האירוע הכשר שיאפשר לנאשם להיכנס מבעד לדלת להודאה במעשה שהוא האמין כי עשה למרות שאין הוא זוכר אותו הסכמת המפקד האחראי על החקירה לכך שחוסר הידע כיצד בוצע הרצח לא תגרור אחריה אי הכרה בשיתוף הפעולה מאפשרת לנאשם להודות ברצח ולקבל כתגמול את ההקלה בעונש. הקלה לה שאף במסגרת שיקולי הכדאיות כמפורט לעיל.

בתום גביית ההודאה (שלה ייוחד פרק ספציפי בהמשך) מגיע הנאשם עם הלך הנפש הנ"ל לשלב השחזור.

הרגעים שקדמו לשחזור:

הרגעים שקדמו לשחזור מונצחים ב-נ/9 (מ"ט 172/06 קלטת מס' 3) ות/45(תיקונים שנעשו ע"י הפרקליטה עו"ד ענבר על נ/9).

עיון באמור בנ/9 מצביע בעליל על כך שהנאשם מבקש להימנע מלצאת לשחזור מן הטעם שלא רצח את המנוחה ואין הוא יודע כיצד בוצע הרצח.

באופן תמוה כשלעצמו מתברר גם כי הדברים הנרגשים שאומר הנאשם לצמד הבלשים שעימו בחדר בעת ההמתנה לשחזור כפי שמתועד בקלטת מס' 3 ממ"ט 172/06 אינם נשמעים עקב העלמות פס הקול למשך 36 שניות .

מקריאת התמליל נ/9 ניתן גם להבין שהנאשם חושש שלא יזכה לקבל את ההקלה בעונש כמובטח לו בגין שיתוף הפעולה אם לא ישחזר את מעשה הרצח בדיוק כפי שהתבצע במציאות ואת ניסיונות "ההרגעה" של רפ"ק אזולאי בהקשר זה .

"אל תחזיר את עצמך למצב שהיית קודם אתה איתי אתה תספר דברים שסיפרת לי…" (זמן דיסק 2:16).

"בסדר? (טופח על שכמו של הנאשם) כמו שסיפרת לי בחקירה הכל…. " (זמן דיסק 3:11)

"אם אתה תלך תחזור, כן, לא אתה תאכל אותה…" (זמן דיסק 3:24)

"רומן: אני לא יודע איך זה היה אתה מבין .

יורם: מושך את רומן מצמידו לגופו ואומר רומן אתה איתי.

רומן: אתה מבין אני לא יודע איך זה היה.

יורם: מה שסיפר… אתה אני יודע שאתה לא יודע איך אבל מס שסיפרת לי " (זמן דיסק 3:41-3:44)

וכך כשהנאשם ספוג ומונחה בהלך הנפש לעיל והחשש לאכזב את חוקריו בשחזור הרצח חשש שמקורו באי הידיעה כיצד בוצע הרצח הנאשם יוצא לשחזור בו יעשה ככל שניתן על מנת לרצות את

חוקריו הוא יהיה קשוב וער לכל הכוונה ורמז בעת השחזור ויעשה בהם שימוש על אתר והכל על מנת לרצות את חוקריו "ולזכות" בהקלה משמעותית בעונשו כמובטח לו ע"י חוקריו.

ילדים – מניע:

להלן הדינאמיקה שנטע בתודעתו של הנאשם את המסקנה כי ביצע את הרצח בהיותו נסער ועצבני עד כי לא יכול היה לשלוט במעשיו.

התאריך 11/12/06 ת/159 עמ' 3 ש' 13-15 :

שאלה: "בתיק יש הודעות אשר מתארים אדם דומה לך בלבוש כמו שלך שאתה מתאר שלבשת ב- 6/12/06 אשר התנהג בעצבנות רבה שוטף ידיים ומנגב על הקיר בתוך ביה"ס, מה יש לך להגיד על זה?"

תשובה:"התנהגתי באותו יום רגוע ולא הייתה לי סיבה להיות עצבני בכלל לא עליתי על קומה ב'."

תאריך 12/12/06 חקירת נאשם מ.ט. 160/06 ת/164 ד' עמ' 2 :

חוקר א: "איך אתה מסביר העובדה שאנשים ראו אותך בבנין בית הספר במצב עצבני ועוד מקומות שונים בביה"ס?"

רומן: "לא הייתי עצבני."

ובעמ' 3-4 :

ח: "קדימה תאר את הבעיה שלך.

ר: "שראו אותי בביה"ס במקומות שונים."

חוקר: "כן".

ר: "אה, אותי, זה יכול להיות שרקדתי קצת יתכן עם הרגל יכול להיות אפשר לומר כן? שיכול להיות שרקדתי ואנשים הבינו אותי לא נכון חשבו שאני עצבני. "

יחסיו של רומן עם הילדים:

בחקירה זו נשאל לגבי יחסים עם הילדים ושיחותיו עם הילדים (164א עמ' 27) הנאשם משיב כי בעיקרון לא דיבר עם ילדים רק כמה מילים, הנאשם מספר על תופעה שכיחה וקיימת במוסדות החינוך בגיל זה בה ילדים מבקשים מכל אדם מבוגר (מורה, מדריך, עובד) סיגריות, וכי ביקשו ממנו פעם או פעמיים אך לא נתן.

בהמשך מספר על מפגש עם הבנות במקלט שנשאלו על ידו למעשיהן שם אך הן ענו והוא לא הבין תשובתן.

שיחת נאשם מדובב מ.ט. 161/06 12/12/06 – 13/12/06 ת/400 עמ' 39 :

רומן חוזר מחקירת מ.ט 160/06 (ת-164 א-ד) ומספר למדובב את אשר נשאל בנושא העצבים:

ר: "והמורים אומרים שנכנסתי ואני אומר אני עמדתי עם הווקמן אני יכול להזיז קצת את הרגל, אני רקדתי עם המוזיקה, כן הייתה לי מוזיקה טובה אני יכול להזיז הרגל לצלילי המוזיקה, לא מתווכח, יכול להיות דבר כזה, אבל התנהגתי רגיל רגוע."

יום חקירת 13/12/06 מ.ט 119/06 נ/100 :

ממשיכים החוקרים במתכונת העצבים:

עמ' 35 : ר: "…. אין לי סיבה פשוט לקחת ולרצוח את הילדה סתם אין לי מה לעשות, סתם לצאת לרצוח ולחזור לעבוד."

ח:"אולי יש סיבה שעליה אנחנו פשוט לא חושבים".

שיחת נאשם – מדובב מתאריך 14/12/06 מ.ט 165/06 ת/400 :

מ:" משהו פה לא הגיוני, מישהו התעצבן על משהו ככל הנראה שהילדה עצבנה אותו, עשתה לו משהו."

חקירת נאשם ביום 15/12/06 מ.ט 167/06 ת/174 א' עמ' 20-21 :

חוזרים החוקרים למניע האפשרי.

ח2: "היא אמרה לך משהו פעם? היא דיברה איתך פעם?

ח2: אולי היא העליבה אותך, היא אמרה לך משהו לא?

ח2:היא אמרה לך משהו שפגע בך?

ח2: אבל כשיש עצבים..

ח2:כשיש עצבים חושבים על משהו? עכשיו אני מישהו אומר לך משהו אני שוטר, אני זה משתגע מעצבים, עושה דברים, מה לעשות זה בן אדם?"

ובהמשכה של החקירה בעמ' 32 :

ח2:" אולי היא עברת לידה? אמרה לך משהו לא טוב.

ר: "למה"

ח:"אולי ראית אותה לא טוב, אולי רצית אותה".

ובעמ' 65 :

ח2:"חייב לעבור עכשיו יכול להיות שראית אותה היא אמרה לך משהו. "

ובהמשכה של חקירה ת/174 ב' בעמ' 6-7 :

החוקרים ממשיכים בקו ההעלבה, העצבים וההשפלה.

ח2: "אולי קרה יש עצבים.

ח2: "יכול להיות שקרה משהו…"

ח2: "יכול להיות שהיא (לא נשמע) וחתכת וזהו ונהיה סוף הדרך. "

ר:"לא, למה כי אה… אם אפילו משפילים אותי, אני יותר טוב אני אשתוק או שאני אלך להגיד משהו..".

ח: יכול להיות, יכול להיות שהיא הציקה לך יותר מדי? זה קורה…"

בהמשכה של החקירה בעמ' 10, מגדילים החוקרים ומנסים למצוא קשר בין הילדה לבנות שהיו במקלט.

ח: "אולי הילדה הזאת הייתה שם?

ר: "אה יכול להיות שהילדה הזאת הייתה במקלט? "

ח2: "היא הייתה אחת מהן?"

ח: "אולי בעל המקלט (לא נשמע) לך משהו והיא עצבנה אותך?"

ומה אנחנו חושבים על הרצח? (עמ' 25):

ח2: "אבל הרי אנחנו לא חושבים שזה היה מתוכנן יכול להיות שקרה משהו, משהו קרה."

ח2: "ובגלל זה… ואז הרגת אותה?"

ולמה אנחנו חושבים שזה אתה? (עמ' 43) :

ח: "אתה נמצא בביה"ס, אתה נמצא ביחד באותו אה.. מקום מבחינה גיאוגרפית אז רבתם על איזשהו משהו".

ומה ההסבר שלנו? השתגעת !!! (עמ' 44):

ח2: "אני רק לא מבין למה, אני, אני מבין למשל שהיה יכול לקרות משהו אני יודע שלפעמים קורה שאתה יודע ש.. לפעמים… זה יכול לקרות לכל בן אדם לא רק אני לא מדבר רק עליך באופן ספציפי, שפתאום קורה משהו שאתה יודע בן אדם. "

ר:"קורה"

ח2:"הוא משתגע… אני לא יודע מה עוד אחרי זה."

ח2: "…. אתה השתגעת באיזה שהוא רגע קרה, …." (עמ' 45).

חקירת 16/12/06 מ.ט 166/06 ת/180 :

ובימים 16/12/06 – 18/12/06 בשיחות מדובבים ת/ ___

בימים אלו כשרומן לא יצא לחקירה לאחר שעות רבות של דיבוב וניסיונות בלתי פוסקים להביאו לידי כך שהילדים מטרידים והם הסיבה להתפרצות הזעם על הילדה וכך נראית מסכת השכנוע, הניסיונות להביאו לידי אמירות, קביעת עובדות וניסיונות להביאו לידי אישורן.

דיסק 14 :

רומן: "הייתי בבית הספר הסתובבתי. "

מדובב: "חילקת סיגריות לילדים".

שיחות נאשם – מדובב 17/12/06 (דיסק 19):

רומן: "יש בנות רוסיות, שם היו כולם, גם ישראלים גם רוסים, גם מרוקאים."

מדובב: "דיברת איתן? "

רומן:"אה"

מדובב: " עם רוסים לא דיברת בכלל? "

רומן: "בכלל לא עם אף אחד."

בהמשכה של השיחה משוחחים השנים על התנהגויות טיפוסיות של הילדים כשהמדובב בתגובותיו מנסה לתת נופך ולהעצים את אשר הנאשם מספר לו כשהנאשם בעצמו אינו נותן חשיבות ומספר על התנהגויות רגילות ואופייניות של בני נוער מחד והמדובב מעצים ומלבה מאידך.

והרי הדוגמאות:

א. רומן מספר על ילדים הנשכבים על ספסלים על הדשא.

המדובב מוביל לכך:

מ: "ומסתכל כאילו יאכל אותך אוטוטו כן?"

רומן: "אה, מפשק רגליים, שוכב ומסתכל על כולם."

מדובב: "ועוד מתחכמים (עמ' 23). "

ב. רומן: "אני ברצינות אומר לך, הילדים האלה משוחררים מדי."

מדובב: "הייתי קורע לו את התחת מזיין את אמא שלו."

רומן: "לא אבל אני בכלל לא נוגע בהם, לא מתכוון להתחיל איתם…"

ג. רומן מספר על התנהגות שכיחה קיימת ומוכרת בבתי ספר על יסודיים כשילדים נוהגים לבקש מכל מן דהוא סיגריות (מורים, עובדים, מדריכים), וכשאנשי הצוות או עובדים לא נותנים סיגריות הילדים מקללים מניאק, לא נתן סיגריה קמצן.

לשמע הדברים מנסה המדובב להעצים…

מ: "לא רוצה לתת בחייך, לא רוצה מה? מתרחק ומתחיל להקניט לדבר."

רומן: "לא, הם לא מקניטים, הם מדברים אחד עם השני, אה מניאק."

מדובב: "כדי שאתה תשמע? "

רומן: "אבל לא אכפת לי אני הרי שם פלייר לא שומע כלום. "

מדובב: "אה בכוונה כדי שתשמע הם עושים? "

רומן: "יכול להיות כדי שישמעו הם מתחילים לדבר אחד עם השני, אחר כל בא לבקש סיגריה, זה שאתו הוא מדבר, גם לשני אני לא נותן שם מוזיקה ואני פשוט מתעלם עושה העבודה שלי אני יודע שאני צריך לסיים ולעוף מבית הספר הזה "(25-26).

ד. ובעניין ההצקות ובעניין הכבל – אירוע שגרתי של ניתוק כבל מאבד בהמשך פרופורציות.

מדובב: "אז הם פשוט סתם מציקים לך? "

רומן: "כן הם ממש רצו להציק אני כבר ניסיתי ככה וככה" (27) .

מדובב: "בכוונה?"

רומן: "בכוונה, הם בכוונה מנתקים… הייתי הולך הופך את הסליל עם הרגל ומחבר" (28).

רומן: "אז עושים כל מיני נזקים בשביל הקטעים, שיהיה להם שמח, אני החזקתי מעמד."

רומן:"הם הרי מחכים מחפשים אותך חושבים איך להציק לך, ופה רואים שבכלל לא מתייחסים אליהם אז הם עושים עוד יותר גרוע, השתדלתי לא להתייחס, לאף אחד" (29) .

ה. ובדיסק 21 עמ' 37 : המדובב מייצר בעיה – ומשדל את רומן ליידע השוטים .

מדובב: "היית צריך להגיד לשוטרים שהם הקניטו אותך ניתקו כבל. "

רומן: "בשביל מה אני צריך את זה? כבר אמרתי שהם ביקשו סיגריות ולא נתתי לאף אחד.

מדובב: סיגריות? ועל הדבר הזה לא סיפרת? על הכבלים?"

רומן: "לא".

ובעמ' 77 : המדובב משדלו לספר לשוטרים כי אחרת יפעל לרעתו.

מדובב: "חבל שאתה לא אמרת על הדבר הזה, אולי זה היה עוזר לך על החרסינות האלה שהם אמרו, שעשו את הדבר…"

רומן: "אני בכלל לא דיברתי איתם, אני הייתי אומר שיש לי עבודה, פלייר לאוזניים, מדליק דיסק וקדימה. "

ובעמ' 78 :

רומן: "וזה שאני מתעלם מכולם. "

מדובב: "לא טוב עכשיו לספר לך את זה כי יגידו אתה משחק לאט לאט למה אתה לא אמרת את זה מקודם. "

מדובב: "וזה גם כן לא טוב לא לטובתך."

רומן: "הם היו מסתובבים ואני מתעלם אבל זה היה בתחילת העבודה ממש שבוע ואח"כ נגמר אח"כ גם זה לא מקסימום יומיים שלושה ימים ואח"כ שמתי זין ואני במקלט."

מדובב: "לא אם אתה לא תגיד שום דבר על זה ואם תשתוק, אולי מזמן כבר אמרו משהו."

רומן: "אני אגיד"

מדובב: "תעמיד פנים שנזכרת. "

וההעצמה של מה שסופר לו:

מדובב: "למעשה בינינו מה שסיפרתם בבוקר נראה לי שהם הציקו לך ממש חזק, זה ממש משגע, אילו הייתי במצב כזה הייתי חוטף קריז ושובר עליהם, את כל החרסינות" (82)

מדובב: "וזה עוד ראיה ששתקת "(83)

תאריך 18/12/06 מ"ט 168/06 ת/443 :

בעמ' 8: יעקב: "אולי העליבה אותך."

ובעמ' 9:

יעקב: "אולי היא אמרה לך משהו ?"

יוסי: "אולי היא אמרה אתה זה מטומטם גדול ואתה התעצבנת ."

יוסי: "כל היום עצבים".

ובהמשך בעמ' 27:

יעקב: "אם תספר לנו מה היה שם באמת, אולי אנחנו יכולים טיפה לעזור לך, תבין יש הבדל בין רצח לבין הריגה בדברים… אם נגיד מישהו בא, הקניט אותך, אמר לך משהו, העליבה אותך…עצבנה אותך משהוא… ואתה בגלל זה השתגעת, תפסת שיגעון והרגת את הילדה, תגיד!אז אנחנו לעזור לך קצת. "

ובהמשך בעמ' 28:

יעקב: "אולי היא אמרה לך משהוא לא טוב, אולי היא באה… "

יעקב: "כשנכנסת לביה"ס… חזר באמת את הדבק… חזרת עם הדבק נכון? היא הייתה שם? ראית אותה? אמרה לך משהו? עצבנה אותך? "

יעקב: "אז בסדר אתה הלכת אולי היא ראתה אותך אמרה לך משהוא והתעצבנת ".

ובהמשך בעמ' 29:

יעקב: "אולי היא עשתה לך משהו והתעצבנת "

יעקב: "אתה היית עצבני נכון באותו יום היית עצבני נכון? "

ובהמשך בעמ' 30 : יעקב:

"יש לי עצבים, יש לי קריזה, היא באה עברה, אמרה לך משהוא אתה כל העצבים עליה בגלל אלי דעי."

ואולם אם סבורים כב' השופטים שהנאשם הוזן וטופטף בהקשר זה רק ע"י חוקריו אזי מסתבר שהמדובב אף הוא לא טמן ידו בצלחת וטפטף והזין את הנאשם ביצירת מניע יש מאין.

תאריך 14/12/06 מ"ט 165/06 דיסק 5 ת/401 :

עמ' 138 :

מדובב: "משהו פה לא הגיוני מישהו התעצבן על משהו ככל הנראה הילדה הזאת עצבנה אותו עשתה לו משהו".

בהמשך בעמ' 148 :

מדובב כשהוא מדבר בגוף ראשון: "כן עצבנו אותי מאד הילדה הזאת בת 18 היא הציקה לי כמו שהם (לא נשמע) הם איזושהי ילדה תציק לי… תראה אני יכול להיות (לא נשמע) אני לא אסתכל מי זה אבא שלה לא מי זו אמא שלה לא על אף אחד ולא על בת כמה היא ומי נגד מי".

ובהמשך בעמ' 152 :

מדובב כשהוא מדבר בגוף ראשון: "יכול להיות שהיא לפני יומיים שלושה עשתה לי…. יומיים שלושה לפני כן…. עצבנה אותי, והכל והיא עד עכשיו במשך כיומיים שלושה האלה מעצבנת אותי".

תאריך 15/12/06 מ"ט 160/06 דיסק 9 קובץ 2 ת/4** :

עמ' 19 :

מדובב מדבר שוב בגוף ראשון: "אני לא רציתי להרוג אף אחד כך יצא שהביאו אותי למצב של טרוף הייתי בעצבים, אני לא ראיתי בעיניים אני שמעתי שקיללו את אמא שלי, את המשפחה שלי במובן שכל הרוסים כל החרא הזה הוציא אותי מדעתי ולא ראיתי אף אחד בעיניים. "

ובעמ' 20 :

מדובב מדבר שוב בגוף ראשון: "אנשים פה לא מחונכים נו אתה יודע לא מחונכים. ילדים מקולקלים אין להם שום כבוד למבוגרים… הסתכלו עליך."

מ"ט 165/06 דיסק 10 ת/4** מיום 15/12/06 :

עמ' 114 :

מדובב: "כן ומקללים רוסי ורוסיות זונות רוסים מניאק, זונות רוסים כאלה אמא רוסיה זונה, אתה מבין זה יכול לשגע עד כדי כך ששוב פעם אני אומר לך זה יכול להביא למצב של איבוד שליטה כך שב-3 דקות 5 דקות האלה אתה לא תרגיש כלום אתה עשית ואחרי זה תצטער כן, אבל במשך 4 דקות האלה, 3 דקות, 5 דקות שכל זה קרה אתה לא חושב על מה שיהיה, זה משגע כל כך חזק שלך תדע. "

ובעמ' 116 :

מדובב שואל וקובע עובדה: "שיגעו, נכון? הסתכלו עליך בצורה לא טובה. קיללו? "

מ"ט 165/06 דיסק 11 ת/401 מיום 15/12/06 :

בעמ' 3 :

מדובב: "אתה אח"כ תסביר לו (הכוונה לעו"ד – הערה שלי ד.ש.) כבר שזה היה כך, וזה היה כך וילדים הטרידו אותך וזרקו כל מיני דברים, היו מציקים לך, עשו את זה, וירקו עליך, בקיצור על הפנים ."

רומן: "לא ירקו לא זרקו ולא עשו שום דבר אתה יודע אני שם בד"כ פלייר הם מתחילים לדבר ואני לא שומע אותם."

מ"ט 165/06 דיסק 21 ת/401 א מיום 17/12/06 :

בעמ' 37 :

מדובב: "היית צריך להגיד לשוטרים שהם הקניטו אותך ניתקו כבל. "

ובעמ' 81:

מדובב:"זה לא טוב שכעבור שבוע אתה נזכרת דווקא בזה שהיו מציקים לך זה נראה קצת מוזר אתה מבין? אתה אמרת שהם ביקשו סיגריות? "

רומן:" כן ואני לא נתתי. "

מדובב: "אתה זוכר את זה ואת זה לא זוכר שהיו מציקים לך, משגעים אותך? "

רומן:"פשוט תראה אפשר להבין כי את הסיגריות הם היו מבקשים כל יום כמעט אני לא נתתי להם."

מדובב: "היו מפריעים לך לעבוד, יש מורות שהיו באות ואומרות."

רומן: "אחת ואם כבל זה היה בתחילת העבודה וכמה ימים מכסימום לא אני לא אזכר בזה אני לא אגיד את זה פשוט כל מה שיש…."

מדובב: "זה לא טוב, זה לא טוב אם אתה תגיד."

רומן:"ברור כל מה שהיה אני סיפרתי. "

מדובב: "זה לא טוב לך, לא לטובתך, עכשיו… אילו היית נזכר מקודם היית אומר ועכשיו זה מסוכן לך להגיד את זה. "

רומן: "אני לא אגיד, תראה ראשית כל אני לא רואה קשר בין כבל… (קללה) נו בסדר מנתקים, ילדים דבילים אני יודע הייתי מחבר בחזרה ועובד וכשנמאס לי עברתי לחתוך בפנים. הייתי חותך בפנים היו אומרים לא היה מזיז לי הייתי עם פלייר, היו מבקשים סיגריות הם כמעט כל יום היו

מבקשים ממני סיגריות אני לא הייתי נותן להם אם עברתי עברה בכך שלא נתתי לילדים סיגריות לילדים שמתחת לגיל 18 בבקשה. "

מדובב: "למעשה."

רומן: "אסור לתת להם."

מדובב: "למעשה ביננו מה שסיפרת לי בבוקר נראה לי שהם הציקו לך ממש חזק בחיי זה ממש משגע אילו אני הייתי במצב כזה הייתי חוטף קריז ושובר עליהם את כל החרסינות".

ואולם בכך לא סגי משום ששיאה של שטיפת המוח העקבית הזאת של המדובב ושל החוקרים ביצירת המניע יש מאין נחשפת במ"ט 165/06 דיסק 25 קובץ שני ת/7 מיום 18/12/06 כשהמדובב

באופן אקטיבי ונמרץ "בונה" לנאשם את "הגרסה המנצחת" גרסה שתזכה את הנאשם בהקלה ניכרת בעונשו לשיטתו.

עמ' 41 :

מדובב:"זה דבר ראשון, דבר שני את היחס אליך אתה הרגשת שם בביה"ס.

יחס נכון? זה דבר ראשון, יחס גרוע אתה ראית שכולם הסתכלו עליך בעין עקומה זה דבר שני, דבר שלישי כוס אמק, מהצד… מהצד הם כעסו עליך , הם שגעו אותך, על כל פרט בשביל שאתה תעשה משהו זה ככה? הם לא סבלו את … אתה עשית משהוא, כוס אמק. "

רומן: "יכול להיות."

מדובב: "זה דבר שלישי.

דבר רביעי מה שאתה הסברת לי אתמול, אתמול אתה אמרת לי כל מיני דברים."

מדובב מדבר בגוף ראשון: "אני בכלל נגנבתי מזה אני בכלל נגנבתי זה שאתה (לא נשמע) סיגריות ביקשו זה ואת זה, שיתעצבנו עליך זה הכל שום דבר אבל אתמול מה שאני שמעתי, אתה יודע יש לך סיבה טובה, יש לך סיבה שבגללה, שבגללה היו לך את כל הסיבות להתעצבן….. ואחרי כל זה הם מכבאים לך את הכבל, סוף העולם שמאלה איך אפשר להבין את זה , זה ממש יחס מזלזל זה כוס אמק זה טבע כמו של נאצים כוס אמק התעללות בבנאדם תאמין לי שאני מבין אותך."

ובהמשך בעמ' 62:

מדובב: "… אתה תגיד לי בזמן הזה שאתה עבדת בביה"ס שיגעו אותך ממש חזק? את האמת רק ביננו.

רומן: "ברמה."

מדובב: "שיגעו אותך נכון זה היה יכול לקרות שיום אחד פתאום קרתה לך קטסטרופה. "

רומן: "בטח זה היה יכול לקרות"

מדובב: "אתה יכול לעשות כאלה דברים שאתה אפילו לא תיזכר מה אתה היית יכול לעשות אבל זה שקורים לך כאלה דברים אתה יודע שיש לך את הדבר הזה…."

ומיד בהמשך בעמ' 65 רומן קולט ומפנים את המסר ואומר:

רומן: "… אני אגיד מחר לשוטרים בעיקרון הם רוצים שאני אספר להם את הכל אז אני אספר להם את הכל, שיגעו אותי בביה"ס הזה, כיבו לי את הכבל, ביקשו סיגריות, קיללו אותי בגסויות. לא קיללו אותי אני לא שמעתי אני הייתי עם מוזיקה אבל אם חס וחלילה אני איבדתי את השליטה אז אני כוס אמק מסוגל לעשות כל כך הרבה אסונות אני , אני לא יודע".

ובהמשך מדובב: "אתה תסביר להם ששיגעו אותך בשש השנים האלה זה לא רק הילדה אשמה".

ובהמשך בעמ' 82:

מדובב: "יכול להיות שהיא שיגעה אותך באותו הזמן ועלתה למעלה ואז עלית אחריה?"

רומן: שותק.

מדובב: "היה יכול להיות כזה דבר אם אתה לא זכרת אתה מבין? אם באמת."

רומן:"היה יכול להיות היה יכול להיות. "

מדובב: "הזיכרון שלך נעלם. "

בתום הצגת הדינמיקה של נטיעת המניע בתודעתו של הנאשם נשוב להמשך מהלך השחזור ולאמרותיו של הנאשם ת/27 עמ' 2 :

אנטולי: "זה לא משהוא נגדה ספציפית?

רומן: זה לא נגדה פשוט הייתה לי התפרצות עצבים אני עשיתי… אני בקושי זוכר איך הרגתי אותה אני נזכר בקטעים מסוימים של הדבר הזה אני לא זוכר את זה בדיוק איך זה בדיוק קרה מה אחרי זה אני רק עשיתי מתחיל לעכל".

"השחזור"

הנאשם שמבקש לשתף פעולה לשביעות רצון חוקריו על מנת לזכות בהקלה בעונשו כפי שהאמין כאשר מאידך אין לו שמץ מושג איך התבצע הרצח ומה היה בזירת הרצח, משתמש למכביר במילים "קרוב לוודאי" , ו"כנראה", על מנת לא להיכשל ו/או לא להיתפס בקלקלתו אם וכאשר הוא טועה ו/או אינו מכוון נכונה להכוונת חוקריו.

הנאשם משתמש בחלקיקי מידע קטנים וגדולים אמיתיים וחלקם שגויים שקיבל במשים ו/או מבלי משים במהלך חקירותיו מחוקריו ואולם בדומה להודאותיו מוכיח הנאשם בשחזור שלמעשה אין לו מושג מה התרחש במציאות בזירת הרצח.

כבר בפתיח (החלק הטכני) וטרם תחילת השחזור המעשי ניתן לקלוט ולהבין את הלך הנפש של הנאשם כמפורט לעיל ב-ת/27 (תמליל השחזור) מכתיב אנטולי הקצין האחראי על ביצוע השחזור את פרטיו ופרטיו של הנאשם והשעה, ומקריא לנאשם את הנוהל לפיו אין הוא חייב לבצע את השחזור אם אינו רוצה בכך וכי הליך השחזור יוקלט בוידיאו ובאודיו ומייד בתום הקראת הנוהל נשמע הנאשם אומר: "כל מה שאזכור אני אספר".

ובמילים אחרות: אני אשתף פעולה לשביעות רצון החוקרים להצדקת ההקלה בעונש שהובטחה לי.

אולם כל מה שאינני "זוכר" (לא יודע) שלא ייתפס כאי שיתוף פעולה ו/או הכשלה לצורך התמורה המובטחת של הקלה בעונש.

ומיד בהמשך (עמ' 1, 14 ש' מלמטה) משנשאל הנאשם ע"י אנטולי

"איך אתה מרגיש."

רומן: "רע"

אנטולי: "למה?"

רומן: "כי עשיתי דבר שאף פעם לא רציתי לעשות"

אמירה המגלמת בתוכה את אמונתו והבנתו כי הוא זה אשר למעשה ביצע את הרצח המתועב והמחריד של המנוחה.

בשעה 19:18 יוצא הנאשם עם מלוויו לביצוע השחזור ובשעה 19:32 הם מגיעים לביה"ס לתחילת השחזור.

ת/27 ע"מ 2:

אנטולי: "מה קרה? אנחנו מדברים על רצח של בחורה צעירה נכון?ואיפה זה התחיל?מה קרה כאן?

רומן: "פשוט שמעתי השפלות וקללות לכיוון שלי, השפלות וקללות לכיוון של המשפחה שלי אני לא התאפקתי והתפרצתי."

אנטולי: "מי?ממי? היו הקללות האלו?"

רומן: "מהילדים בבי"ס הזה,לא רק מהילדים בכל השנים בישראל כל זה הצטבר ועשיתי את מה שאסור היה לעשות".

אנטולי: "ותגיד לי מה קרה באותו יום?"

רומן: "… הילדים כל הזמן היו מבקשים ממני סיגריות אני לא הייתי נותן להם כי דבר ראשון הם פחות מ 18 לא רציתי לתת להם סיגריות ושמעתי איך הם דיברו שאני בן זונה אמא שלי… כולם זונות ובאותו יום עליתי בשביל קפה הייתי כבר עצבני והילדה הזאת קיללה אותי ואני התפרצתי ועשיתי את הרצח".

אנטולי שאיננו מכיר את הפרטים של הרצח לאשורם מכוון את שאלתו למיקום של התחלת האירוע "מאיפה זה התחיל"?

הנאשם שמן הסתם סבר שאנטולי מכוון את שאלתו למניע, מדקלם "ומקיא" את כל אשר שמע והוזן ע"י המדובב וחוקריו במהלך חקירותיו ובניסוח זהה להפליא.

כאמור לחוקריו של הנאשם היה צורך חיוני להציע מניע לרצח שיספק מענה לתמיהה המתבקשת כיצד יתכן שהנאשם החליט לרצוח ילדה קטנה שאיננו מכיר כלל.

המניע היחיד שיכול ליתן מענה לסיטואציה הזאת הוא להציג את הנאשם כאדם אלים חמום מוח שלא שולט על עצמו שהוקנט ועוצבן ע"י המנוחה.

המשך השחזור – ת/27 עמ' 3 למטה:

אנטולי: "תעמדי פה בבקשה יופי כאן בערך? "

רומן: "זהו זה. "

אנטולי: "זהו זה תחזרי קצת."

רומן:" אחת ושתיים בבקשה".

אנטולי: "בסדר כאן ראית אותה? "

רומן: "כן היא הסתכלה עלי ואמרה שהרוסים תפסו הכל בכל מקום ואין חיים מאיתנו. "

אנטולי: "כן."

רומן:" והיא אמרה בן זונה ואני מה אני? ואני אחריה היא עלתה מהר למעלה מאותו רגע אני בקושי זוכר מה היה היא קפצה לשירותים של נשים. "

אנטולי: "איפה זה? באיזה מרחק היית ממנה."

רומן: "אני היה שלושה צעדים ממנה".

כאמור הדעת אינה נותנת שאדם שפוי ישסף את צווארה של ילדה בת 13 שאותה הוא כלל לא מכיר ומבלי הסבר לאשר הניעו לבצע מעשה כה אכזרי וחריג.

סיפוק "מניע" בסיטואציה הנדונה מחויב המציאות.

ואכן כאמור וכמפורט בפרק "גלגולו של מניע" היו אלה חוקריו והמדובב שיצרומניע עבור הנאשם.

מניע הנסמך על התקף זעם הנובע לכאורה מהצקותיהם והטרדותיהם הבלתי פוסקות של תלמידי ביה"ס כלפיו.

מניע זה שניטע בתודעתו של הנאשם במהלך חקירותיו ודיבובו כמפורט בהרחבה לעיל מדוקלם ע"י הנאשם בהודאותיו, ולפיהן שחט את המנוחה בהיותו עצבני ונסער מהצקות חוזרות ונשנות של תלמידי ביה"ס כלפיו עד כי ההשפלה העילבון והקללות הבוטות שהוטחו כלפיו ע"י המנוחה בעת שביקשה ממנו סיגריה וסרב לה הציתו את הפתיל שגרם להתפוצצותו , התפוצצות שהסתימה ברצח המנוחה.

אלא "שמניע" זה נמצא הזוי לאחר שהתברר מעל לכל ספק שהמנוחה לא נהגה לנבל פיה לחרף ולגדף בבוטות, לא עישנה ולא יכולה הייתה לשאת ריחם של סיגריות.

הנה כי כן נמצאנו למדים כיצד הנאשם נצמד "בשחזור" לעובדות הזויות שאותם למד מחוקריו ומהמדובב ושאותם דקלם בהודאתו.

עובדות הזויות אשר כשלעצמן ובעטיין בלבד נשמט הבסיס לאמינותו של "השחזור" כולו.

הזיה שאין בינה למציאות של השתלשלות הרצח המתועב הזה דבר ו/או חצי דבר.

אולם בכך לא סגי, שכן אליבא דשחזורו מייד ובתגובה "לקללות" הבוטות שהוטחו כלפיו ע"י המנוחה הנאשם דולק אחרי המנוחה במדרגות כשהוא שלושה ארבעה צעדים אחריה.

אמירה זאת איננה יכולה לדור בכפיפה אחת עם העובדות והממצאים שלאשורן.

שכן: שני התלמידים (דני זולין ועגור אלון) שראו האחרונים את המנוחה בטרם נעלמה במעלה גרם המדרגות המובילים לזירת הרצח מספרים בהודעותיהם ובעדותם בפני כב' ביהמ"ש כי מייד ולאחר שהמנוחה נפרדה לשלום בעליצות ורוממות רוח מדני זולין ראו אותה עולה ונעלמת בגרם המדרגות, ומבלי שאף גבר שטוף זעם דולק אחרי המנוחה "המחרפת והמגדפת" כפי שמסר הנאשם בהודאתו ו"בשחזור" עתה.

כאמור וכפי שפורט כבר בהרחבה בפרק הדן באליבי ולוח הזמנים עדותו של רפ"ק אזולאי בהקשר למיקומם ושדה הראייה של שני התלמידים הינה נטולת יסוד ושקרית על פניה, משום שאף אחד משני התלמידים לא מסר כי בעת שראה את תאיר הוא היה כביכול בקצה הרחבה בה נמצאת הברזייה או שכביכול ראה את המנוחה ברחבה המצולמת של הברזייה כמשתקף מהתמונה שהוצגה לו ע"י הפרקליטה או שראה את המנוחה הולכת לכוון הברזייה.

מהמקומות שעליהם העידו שני התלמידים ניתן גם ניתן לראות ובאופן ברור את גרם המדרגות ואין שום צמחיה מפריעה בשדה ראייתם.

התמונות אליהן הופנה כב' ביהמ"ש ומהן לכאורה משתקף כי אין שדה ראייה לגרם המדרגות אינן רלוונטיות ואינן משקפות את מיקומם הנכון של שני התלמידים בעת מפגשם עם המנוחה.

צא ולמד שהודאתו ו"שחזורו" של הנאשם אינם יכולים לדור בכפיפה אחת עם המציאות העובדתית לאשורה, וכי למעשה לנאשם לא היה שמץ מושג מה היה בזירת הרצח, מה קדם לרצח ואיך השתלשל אירוע הדמים הזה.

ואולם גם בכך לא סגי:

כאמור וכעולה מהודעותיה של שי יפרח (שפורטו בהרחבה בפרק הדן באליבי ולוח הזמנים של הנאשם) היא נכנסה למבנה ביה"ס ולרחבה שבה ממוקמת הברזייה על מנת לחפש את המנוחה שבוששה לשוב כרבע שעה אחרי שהמנוחה עזבה את הפרגולה, ובשלב זה ראתה אדם המזוהה כנאשם נושא מטען כל שהוא בידיו כשהוא עולה במדרגות ולא יורד במדרגות כשהוא מגואל בדם.

צא ולמד שלא רק שלא יתכן שהנאשם רצח את המנוחה כרבע שעה עוד קודם אלא שאם הנאשם היה 3- 4 צעדים אחרי המנוחה כשהוא עולה לכאורה אחריה כפי "שמשחזר" אמורה הייתה שי יפרח לראות גם את המנוחה מהמקום בו עמדה עת ראתה את הדמות המזוהה עם הנאשם עולה במדרגות וכמשתקף מעדותה המצולמת ולא כן היא.

ובהמשך השחזור ת/27 עמ' 4 :

אנטולי: "תעלי תתחילי לעלות למעלה לאט, לאט…. לאן היא פונה?

רומן: "היא פונה ימינה"

אנטולי (פונה לשוטרת): "את פונה ימינה"

רומן:" ופה יש שירותים"

אנטולי(פונה לשוטרת) :"עוד פעם ימינה תעמדי פה רגע"

רומן:" כאן אני לא זוכר"

אנטולי:" תפתחו לו את אזיקי רגליים… הידיים"

רומן: "אני מבקש"

אנטולי: "בוא לאט, לאט"

רומן: "אפשר שנייה? "

אנטולי: "אל תמהר"

רומן: "לא היא, היא לא עלתה אולי היא לזה לשירותים הזה קרוב לוודאי היא נכנסה"

אנטולי: "לשירותים האלה היא נכנסה?"

רומן:"כן לשירותים האלה "

אנטולי: "אתה הלכת אחריה? "

רומן: "כן הלכתי אחריה"

אנטולי: "בואי תיכנסי תעמדי פה בפתח של השירותים."

מבוא תמציתי לקטע משוחזר זה:

כאמור הנאשם יוצא לשחזור במטרה לשתף פעולה ולרצות את חוקריו בהאמינו ששיתוף הפעולה יקנה לו את ההקלה בעונש שהובטחה לו (ו/או שנרמזה לו באופן שאיננו משתמע לשתי פנים) ע"י חוקריו וזאת ולאחר שהגיע למסקנה הלוגית המתבקשת משרשרת "הראיות" שהוצגה לו ובהאמינו בקיומן כי הוא אשר רצח את המנוחה (ראיות נסיבתיות וישירות החל ממכנסיו, וכלה בממצאים מעבדתיים ועדויות ישירות לפיהן נראה בקומת זירת הרצח כשהוא מתנהג בעצבנות והימצאות דם על בגדיו וכליו).

הנאשם היה מודע לקיום המלכוד בשיתוף הפעולה כאשר בפועל ולמעשה הוא לא יודע איך בוצע הרצח ולכן חשש וניסה להתחמק מהשחזור, שמא יובן כמי שמכשיל בזדון את השחזור ומשבש את קידום החקירה וכפועל יוצא לא יזכה בהקלת עונשו כמובטח לו.

הלך נפש זה מכתיב את התנהגותו במהלך השחזור.

מבחינתו ולהבנתו של הנאשם הקומה העליונה היא הקומה השנייה משום שרצפתה היא התקרה של הקומה הראשונה וחדר השירותים הממוקם בקומה השנייה הוא זירת הרצח להבנתו וידיעתו.

חוקרי המשטרה מאידך התייחסו אל קומת הביניים כאל הקומה השנייה כשבמהלך חקירותיו דובר על כך שהרצח בוצע בקומה השנייה.

בשחזור ביקש הנאשם להמשיך למעלה אל הקומה השנייה כשלהבנתו וידיעתו בשירותים הממוקמים שם בוצע הרצח וכך כיוון גם את הקצין אנטולי במענה לשאלתו לאן היא פונה (השוטרת המגלמת את המנוחה בשחזור) הנאשם משיב "היא פונה ימינה ופה יש שירותים" תוך שהוא נושא מבטו ימינה למעלה אל השירותים הממוקמים בסמוך למעקה ולמעלה וכשהשוטרת המגלמת את המנוחה בשחזור מסתובבת אף היא ימינה ופניה אל גרם המדרגות המוביל לקומה העליונה, אלא שאז מונעים את המשך הובלתו והצבעתו באמצעות תרגיל האזיקים (שעליו יורחב בהמשך)

ולמען הסר כל ספק מלב הספקנים אשר יכול ויטענו לקיומה של האפשרות לפיה הנאשם אולי ניסה להונות בזדון את השוטרים כשכיוון את הקצין המשחזר לפנות דווקא ימינה ולעלות לקומה השנייה.

ראשיתוכאמור הנאשם יוצא לשחזור במטרה לשתף פעולה ולרצות את חוקריו לשביעות רצונם על מנת לזכות בהקלה העונשית שהובטחה לו.

לפיכך לא ינהג באופן שיפגע במטרה שלשמה יצא לשחזור.

שנית: אינדיקציה נוספת וחד משמעית לפיה הבין הנאשם שהרצח בוצע בקומה העליונה לשם הוא מכוון עתה בשחזור ניתן לראות בנ/55 שהוא תמליל הודאת הנאשם ממ.ט. 172/06 החל מעמ' 49 שורה 22 :

חוקר:" אבל לפני הבפנים… אתה… עכשיו אני מחזיר אותך למה שאמרת לי קודם היא מגיעה עולה במדרגות לקומה, לקומה השנייה כן? בסדר? היא אומרת לך , מקללת אותך."

רומן:" אני הולך לקומה שנייה והיא ככה…. ימינה"

חוקר:" זהו בא תעמוד רגע תעמוד רגע רומן"

(החוקר ורומן קמים מהכיסאות)

חוקר: "יש מדרגות, יש מדרגות עולים מדרגות"

רומן: "היא למעלה? "

החוקר:" כן"

רומן: "אני הולך למדרגות ועל המדרגות ימינה שמה…"

ובהמשך בעמ' 51 ש' 2 :

חוקר: "באיזו קומה? "

רומן: "שנייה"

ובמילים אחרות: אם היה צל צילו של ספק לכך שהנאשם סבר והבין באמת ובתמים שזירת הרצח היא בקומה העליונה לשם כיוון את הקצין האחראי על השחזור אזי גם צילו של ספק זה מתפוגג עתה, שהרי בעת שעולים במדרגות לקומת הביניים שבשירותים הממוקמות בה נמצאת זירת הרצח חייבים לפנות שמאלה, ואילו כאשר ממשיכים אל הקומה העליונה חייבים לפנות ימינה כדי להגיע לחדר השירותים הממוקם שם.

העובדה הזועקת לפיה לנאשם אין שמץ של מושג היכן זירת הרצח על אף שהוא מבקש לשתף פעולה עם חוקריו כדי לזכות בהקלה בעונש חייבה את הפסקת השחזור על אתר אולם בפועל לא רק שלא הופסק השחזור אלא עזרו לנאשם לזהות את זירת הרצח.

תרגיל האזיקים:

מכיוון שהנאשם שגה בפנייה והוא בדרכו להוביל את השחזור לחדר השירותים אשר בקומה העליונה עצרו אותו באופן מתוחכם לכאורה מלהמשיך בדרכו לקומה העליונה באמצעות התעסקות באזיקי ידיו.

מצפייה בקטע זה של השחזור נראה בעליל כיצד שניות ספורות לאחר שהקצין האחראי על השחזור אנטולי מתרגם את ההנחיות של הנאשם ומעבירן לשוטרת המגלמת את דמותה של המנוחה מסמן הבלש אלדד חדד על גבו של הבלש אזולאי המאוזק לנאשם ובעוד הנאשם מפנה את מבטו ימינה ולמעלה לכוון חדר השירותים בקומה העליונה מגיח הבלש אלדד חדד מאחור מתייצב לפני הנאשם והבלש אזולאי האזוק אליו, עוצר את התקדמותם ומתחיל לשחק באזיקי ידיו של הנאשם ללא שום סיבה הנגלית לעין ו/או מחויבת המציאות.

נהפוך הוא. המציאות המחייבת הכתיבה שלא להתערב באופן יזום במהלך השחזור ולאפשר לנאשם להמשיך את שחזורו ללא הפרעה ו/או השפעה על מהלכו.

כשנשאל הבלש (לשעבר) אלדד חדד בחקירתו כיצד קורה שמיד לאחר שנשמע התרגום של אנטולי להנחיה של הנאשם לפנות ימינה, הוא מגיח מאחור ובולם את המשך ההתקדמות, הוא משיב שקצין מבין הקצינים שנכחו בשחזור הורה לו להתערב ולפתוח את האזיקים (בדיוק כשהנאשם מכוון לפנות ימינה דווקא אז וכאילו במקרה בשברירי שנייה נבלם הנאשם מלהמשיך בעקבות הוראה של קצין, ומעניין הוא שהניסים והמופתים מתרחשים בתיק זה דווקא בשכיחות די רבה).

הבלש ראובן אזולאי שהיה אזוק לנאשם בעת השחזור אף מגדיל לעשות כאשר לשאלה ממי קיבל את ההוראה לעצור את הנאשם מלהמשיך ולהתקדם בכוון הקומה העליונה הוא משיב מהקצין אנטולי שאחראי על השחזור, תשובה שקרית בעליל.

להלן ההפניות הספציפיות בסרט השחזור המתעד את המפורט לעיל:

א. זמן דיסק 19:34:22 – אנטולי שואל את הנאשם "לאן היא פונה?"

ב. זמן דיסק 19:34:24 – רומן: "היא פונה ימינה."

ג. זמן דיסק 19:34:25 – אנטולי מורה לשוטרת (המגלמת את המנוחה) "את פונה ימינה. "

ד. זמן דיסק 19:34:26– הנאשם נצפה נושא מבטו ימינה למעלה למקום בו ממוקם חדר השירותים בקומה העליונה כשמצד ימין ניתן להבחין ביד המונחת על הגב התחתון של הבלש אזולאי.

ה. זמן דיסק 19:34:28– הבלש אלדד חדד כבר ניצב לפני הנאשם והבלש אזולאי, ובולם את המשך התקדמותם תוך שהוא מתעסק באזיקי ידיו של הנאשם.

ו. זמן דיסק 19:34:34– הנאשם והסובבים אותו עומדים בתחתית גרם המדרגות המובילות לקומה העליונה כולל השוטרת המגלמת את דמות המנוחה כשחזותה מופנית אל הקומה העליונה.

ז. זמן דיסק 19:34:41– אנטולי מסתכל אל זירת הרצח בעוד הבלש חדד ממשיך להתעסק עם אזיקי ידיו של הנאשם.

ח. חצי דקהשל משחק באזיקי ידיו של הנאשם מאפשרים לנאשם להבחין במה שאנטולי הבחין כשנצפה נושא מבטו לעבר זירת הרצח שלט מאיר עיניים באותיות קידוש לבנה בשפה הרוסיתותרגום בעברית המודבק על דלת השירותים המוכתמת בסימני חומר לגילוי ט.א – נקודות ציון גלויות ובולטות לעין כל (העדר ניסיון כל שהוא להסתיר את הנ.צ. הבולט לעין הזה שבועיים ימים לאחר הרצח במהלך שחזורהינו יותר מטעם לפגם במובן הטכני).

ט. זמן דיסק 19:34:51 עד 19:34:53 – כשהנאשם מבחין במה שאנטולי הבחין הוא נשמע אומר: "אני לא מבין אולי היא לכאן" (19:34:51) "קרוב לוודאי שנכנסה לשירותים האלה" (19:34:53)

(המילים "אני לא מבין" אינם מופיעים בתמליל ת/27 אבל נשמעים בברור בפס הקול של סרט השחזור "יא נא פוני מזי" שתרגומם לעברית הוא אני לא מבין ומופיעים בתמליל של ההגנה נ/9).

המילים הספונטאניות הללו בהן עשה הנאשם שימוש בשלב זה מלמדות כי "זיהה" את זירת הרצח רק במועד זה ממש כשנשא מבטו אל דלת חדר השירותים.

וכשכאמור הנאשם שרוי בשלב הזה בהלך נפש לפיו הוא מאמין (לוגית בהסתמך על "הראיות" הקיימות נגדו) כי הוא אחראי לרצח המנוחה ומאמין כי עונשו יוקל בכפוף לשיתוף פעולה.

הנאשם מופתע בשלב זה לגלות כי זירת הרצח איננה בקומה העליונה כפי שחשב והבין במהלך חקירותיו.

הפתעתו באה לידי ביטוי באמירתו "אני לא מבין" אולם בשאיפתו לרצות את חוקריו בשיתוף פעולה מלא וללא דופי כדי לזכות בהקלה העונשית הוא עושה שימוש במילים אוליהיא לכאן קרוב לוודאי שנכנסה לשירותים אלה.

גם בהמשך ניווכח כי כל אימת שהנאשם מעומת או נשאל לגבי עובדה או ממצא שלא ידוע לו (בהעדר אינפורמציה אליה נחשף במהלך חקירתו) על מנת לרצות את חוקריו ולא להיכשל בתשובה לא נכונה שתתפרש כאי שיתוף פעולה הוא עושה שימוש במילים "קרוב לוודאי" או במילים בעלי משמעות דומה.

להלן סדרת התמונות המוקפאות מתוך דיסק השחזור הרלוונטיות לקטע השחזור הנ"ל המשקפות והממחישות את המפורט בעמוד הבא:

&nnbsp;

1. זמן דיסק 19:34:22 – "אנטולי לאן הוא פונה? "

2. זמן דיסק 19:34:24 – רומן : "היא פונה ימינה"

3. זמן דיסק 19:34:25 – אנטולי: "את פונה ימינה"

4. זמן דיסק 19:34:26

(א) המבט המופנה של הנאשם ימינה ולמעלה מיקום השירותים בקומה העליונה אליהם הוא מכוון להוביל.

(ב) היד על גבו של השוטר אזולאי בצד ימין למטה.

5.זמן דיסק 19:34:28 – הבלש אלדד חדד מתייצב לפני רומן והבלם אזולאי, ועוצר

את המשך ההובלה.

6. זמן דיסק 19:34:41 – אנטולי מביט אל עבר זירת הרצח והדלת שבכניסה אליה.

7. זמן דיסק 19:34:51 – "רומן אני לא מבין אולי היא לכאן"

8. זמן דיסק 19:34:53 – רומן "קרוב לוודאי שנכנסה לשירותים האלה", וכשהבלש אלדד חדד נצפה מביט אל עיניו של הבלש אזולאי ומסמן באמצעות אצבעו.

9. זמן דיסק 19:34:57 – תמונה המשקפת וממחישה את "הזירה" בקומה העליונה אליה התכוון וכיוון להוביל הנאשם כשהשוטרת המגלמת את דמותה של המנוחה נעמדה בעקבות ההפרעה וההתערבות היזומה של תרגיל האזיקים כשגופה מופנה לעבר הקומה העליונה בהתאם להכוונת הנאשם.

10. זמן דיסק 19:35:06 – תמונת דלת הכניסה לזירת הרצח ועליה השילוט ברוסית ובעברית.

המודעה בהגדלה

המשך "השחזור" ת/27 עמ' 4:

לאחר תרגיל האזיקים שבלם אותו ואת הקצין האחראי לשחזור מלהמשיך ולעלות לקומה העליונה, בלימה בקומת הביניים – זירת הרצח כשדלת הכניסה לחדר השירותים אשר הייתה מוכתמת בכתמי חומר לזיהוי טביעות אצבע ושילוט מאיר עיניים ברוסית ובעברית סייעו לנאשם לזהות את זירת הרצח – ממשיך הליך "השחזור".

אנטולי: "לשירותים האלה היא נכנסה?"

רומן: "כן לשירותים האלה."

אנטולי: "אתה הלכת אחריה? "

רומן : "כן הלכתי אחריה ."

אנטולי: (פונה לשוטרת המגלמת את המנוחה):" בואי תיכנסי תעמדי פה בפתח של השירותים."

אנטולי: "הוא מצביע לנו על הכניסה לשירותים איפה שהוא ראה אותה… כן?ואתה הלכת אחריה?"

רומן: "לא, לא הלכתי ישר אחריה הייתי ממנה בשלושה ארבעה צעדים, אפשר…."

אנטולי: "אתה ראית איך היא נכנסה? "

רומן: "כן"

אנטולי: "תיכנסי כך…. כן מה קרה אחרי זה? "

רומן:"היא נכנסה לשירותים כן"

אנטולי:"היא הלכה לשירותים… תיכנסי פנימה קצת יותר"

רומן: "שנייה " (מונה סרט 19:35:34)

אנטולי: "מפתח של אזיקים "

רומן: "אפשר, אפשר שהילדה תתקרב לתא מס' 2? "

זמן דיסק 19:35:34 – רומן: "אפשר שנייה"

(לא מופיע בת/27 אולם מופיע בסרט השחזור ובנ/9)

מצפייה בסרט "השחזור" בשלב זה כשהנאשם אומר: "אפשר שנייה"ועוד טרם שמבקש מהשוטרת המגלמת את המנוחה להתקרב לתא מס' 2 ניתן להבחין כיצד מאפשרים לנאשם להתקדם קמעה ולהציץ בחטף פנימה וימינה לרחבה בה ממוקמים תאי השירותים וכאשר דלת תא מס' 2 הפתוחה לרווחה (תמונה הנחשפת מייד בהמשך כשהצלם מלווה את כניסת הנאשם ואנטולי פנימה אל הרחבה בתוך חדר השירותים) וחושפת בפנינו את צידה הפנימי של הדלת, את קידמת רצפת התא ואת הקיר המזרחיהמוכתמים באופן בולט לעין בצבע שחור של חומר לגילוי ט.א.

הפרט "המוכמן" – תא מס' 2 – האומנם?

ההצצה החטופה פנימה של הנאשם לעבר התא מס' 2 הפתוח לרווחה ושעמוס לעייפה בסימנים מאירי עיניים והאפשרות שנתנה לו במשך דקה ארוכה להתרשם לאחר שהתבונן בתא הפתוח (היחיד שהושאר פתוח מארבעת התאים) הוא וידוא האינפורמציה שהועברה לנאשם ע"י חוקריו עוד בטרם היציאה "לשחזור".

בת/22 מיום 19/12/06 שהיא תמליל חקירתו והודאתו של הנאשם בטרם היציאה לשחזור בעמ' 123 נשמעים הדברים שכדלקמן:

יורם: "בתוך התא מה עשית? היא עכשיו, עשית מה שעשית אתה נבהלת נכון?"

רומן: "אני רצחתי אותה"

סשה: "בשני בזה בתא השני מה שאתה מספר אחרי שאתה, אחרי מה שקרה"

יורם: "אתה היית היא הייתה בתוך התא"

בשורות ספורות מיידעים את הנאשם באינפורמציה מוכמנת שנמסרת לו באמצעות שאלות מנחות.

ראשית: דואגים להכניס אותו לתוך התא.

שנית: דואגים ליידע אותו שמדובר בתא מס' 2.

המשך השחזור ת/27 עמ' 5 :

בשלב זה אנטולי מבקש מהנאשם לעצור את המשך השחזור על מנת להסיר את האזיקים של הנאשם לכאורה כדי להקל עליו את מהלך השחזור.

במהלך ההמתנה למפתח האזיקים אנטולי שואל את הנאשם מספר שאלות כלליות:

אנטולי: "היית לפני זה בשירותים האלו? "

רומן:" לא"

אנטולי:" ומישהו עוד היה פה?"

רומן: "לא"

אנטולי: "מישהו היה כאן? "

רומן:" אני והילדה הזאת"

אנטולי: "לא היו ילדים זאת לא הייתה הפסקה?"

רומן: "לא זה היה שיעור"

אנטולי: "בזמן השיעור"

רומן: "זו הייתה התחלה אני לא יודע של איזה שעור אולי 10-15 דקות עברו"

אנטולי: "זה היה באמצע שיעור בגלל זה לא היו ילדים"

רומן:"זה לא באמצע ובתחילת שיעור 10 דקות עברו לאחר שיעור אני לא יודע בדיוק"

אנטולי: "היא באיזה גובה יחסית…?"

רומן: "קצת נמוכה מהילדה (הכוונה לשוטרת המגלמת את המנוחה – הערה שלי ד.ש) משהו 150,160 אני לא ממש"

אנטולי: "מלאה או רזה איזו? "

רומן: "אני לא זוכר, לא היה לא מלאה היא חטובה, ילדה הייתה, היא הייתה לבושה בג'ינס כחול כהה ונעלי ספורט אני לא זוכר. "

אנטולי: "איזה נעלי ספורט?"

רומן: לא יודע יכול להיות לבן ושחור, אפור ושחור, אני לא זוכר אני שמתי לב נעלי ספורט.

לשיטת המאשימה: הנאשם מגלה בקיאות בפרטי חקירה מוכמנים הנוגעים לפרטי לבוש של המנוחה.

האומנם???

ראשית: מכנסי הג'ינס הכחולים של המנוחה.

הנאשם כאמור עבד כחודש בביה"ס נופי גולן במסגרת שיפוץ וריצוף המקלטים.

מכנסי ג'ינס כחולים הוא פריט לבוש שאיננו ייחודי ו/או חריג (בלשון המעטה) בנוף ביה"ס, וניתן לומר כי רוב תלמידי ביה"ס נהגו להופיע בביה"ס כשהם לבושים במכנסי ג'ינס כחולים ומכאן "שידיעתו" של הנאשם כי המנוחה לבשה מכנס ג'ינס כחול אין בה כשלעצמה כדי להעלות גבה בתמיהה ו/או כדי להסיק את ידיעתו בפרט חקירה מוכמן.

שנית: "נעלי ספורט יכול להיות לבן ושחור אפור ושחור"

בדיוק ובדומה לפריט הלבוש של הג'ינס הכחול נעלי ספורט כשלעצמם הוא פריט הנעלה הננעל ע"י רוב הילדים ואיננו בבחינת חזיון נדיר ו/או חריג מכאן שידיעתו של הנאשם כי המנוחה נעלה נעלי ספורט גם היא כשלעצמה אין בה כדי לתמוה ו/או להסיק את ידיעתו בפרט חקירה מוכמן.

ובאשר לצבע הנעליים: הנאשם מתאר את נעלי הספורט בצבעים האופייניים והשכיחים ביותר של נעלי הספורט לבן, שחור אפור, או שילוב של הצבעים הללו, ואולם דווקא נעלי הספורט של המנוחה הם בין הפחות תואמים את השילוב של הצבעים השכיחים (לבן, אפור, שחור) בת/11 (חוו"ד של ד"ר

זיצב) מתאר ד"ר זיצב את נעלי המנוחה בהאי לישנא: "זוג נעלי ספורט חצאיות מזמש בצבע אפור ואדום מסוג פומה".

עיון בתמונה מס' 103 בת/375 מלמדנו בעליל כי הצבע הדומיננטי בנעלי המנוחה היא דווקא הצבע האדום צבע בולט ודומיננטי שלא סביר כי דווקא הוא נעלם מעיני הנאשם ששזפו כביכול את פרטי לבוש המנוחה.

מתוך תמונה 103 ת/375

יתרה מזאת: בהודאותיו בפני חוקריו ובעת שנתבקש לתאר בפניהם את פרטי לבושה של המנוחה הנאשם לא ידע כלל כי המנוחה עטתה עליה מעיל בכלל ובצבע שחור בפרט (פריט לבוש עליון גדול ובולט שחייב היה להיקלט בעיניו של כל מי שראה את המנוחה).

הנאשם לא ידע לתאר את צבע חולצת המנוחה ולא מן הטעם שלא יכול היה להבחין בה עקב המעיל שעטתה עליה שהרי אליבא דהודאתו המנוחה כלל לא עטתה עליה מעיל (נ/55 עמ' 65-67 119, 113).

צא ולמד: שפרטים מוכמנים לאמיתם כמו מעילה של המנוחה והצבע האדום הדומיננטי והבולט בנעליה לא ידע כלל וכל שידע מסתכם בפרטים שהם בגדר חזיון נפרץ וידוע כמו מכנס ג'ינס כחול ונעלי ספורט המשולבות בצבעים אופייניים ושכיחים של רוב נעלי הספורט ג'ינס כחול ונעלי ספורט אותם ראה כשגרה בקרב תלמידי ביה"ס שם עבד כחודש ימים.

ולא מן המיותר יהא להוסיף ולהדגיש: שאת הצבע האדום הדומיננטי והבולט בנעלי המנוחה ויתר פריטי הלבוש אמור היה הנאשם כביכול (אם הוא אשר רצח את המנוחה והיה עימה בתוך התא) לא רק לשזוף בעיניו בחטף ובהרף עין בעת שחלפה לידו אלא שאמור היה להיחשף אליהם תוך כדי המגע הקרוב שהיה לו עימה כביכול בתוך התא (הזזתה והשמתה על האסלה, חיתוך מעילה ושהותו בתא בקרבה צמודה למנוחה).

לשיטת המאשימה (כמפורט בסיכומיה עמ' 246) "גם התיאור החיצוני שבו תיאר הנאשם את המנוחה בשחזור: כ- נמוכה קצת בגובה 150, 160 בעלת גוף חטוב הינו פרט מוכמן שמוסר הנאשם ללא כל הסבר למקור המידע. "

האומנם???

תמונותיה של המנוחה פורסמו בכלי התקשורת כמעט מידי יום עובר למעצרו ובמהלך מעצרו, תמונותיה של המנוחה הרוקדת באירוע בת המצווה שחגגה הוקרנו על מסכי הטלוויזיה בכל הרשתות עובר למעצרו ב- 12/12/06.

להמחשת מקורות ידיעתו את תיאור המנוחה מוזמן כב' ביהמ"ש לעיין כדלקמן:

ראשית: גם במהלך שהותו של הנאשם במעצר בתאריך 14/12/06 (או 15/12/06) ובסיועו של המדובב הוא נחשף לתמונות וכתבות על המנוחה בעיתונות הכתובה, עיתונים שסופקו למדובב במהלך שהותו בתא עם הנאשם.

בת/400 (מ"ט 165/06 דיסק מס' 6) בעמ' 64 (7 שורות מלמטה) נשמעים הדברים כדלקמן:

מדובב: "דרך אגב מי היום הראה לי את העיתון הזה? כתוב כאן, כן? על השטות הזאת."

רומן: "על הילדה?"

מדובב: "הינה על הזה… המנהל של הזה"

רומן: "של מה? "

מדובב: "של ביה"ס הזה זה לא יאומן מה שהתרחש שם שיט"

רומן: "מה קרה "

מדובב:" שיט מתברר שהילדות הקטינות האלה…. זה לא יאומן שיט מה שבא להן, ממש שם בביה"ס, הינה כתוב שם."

רומן: "אני אתמול הראיתי לך כתבה על הילדה הזאת."

מדובב: "אבל אני לא הבנתי מה היה שם, אני אתמול לא ייחסתי לזה חשיבות היום אני …. בבוקר כשאתה הלכת אני התיישבתי אני מסתכל אני רואה זה… יש שם ילדה בתמונה הקטנה הנה ישר ממש למעלה, לא תהפוך אותה"

רומן: "הנה היא."

מדובב: "הנה, הנה כן אני זה בבוקר כשאתה הלכת אני התחלתי לקרוא…."

שנית: ת/7 (מ"ט 165/06 דיסק 25 קובץ 2) מתאריך 18/12/06 בעמ' 55 .

נושא השיחה בין המדובב לנאשם היא הצקות של ילדים שהציקו לנאשם והדברים נשמעים כדלקמן:

מדובב: "אתה לא זוכר יכול להיות שזאת הייתה היא אפילו אבל אתה לא זוכר."

רומן:"תראה זה.."

מדובב: "יכול להיות שהיא צבעה את השיער."

רומן: "כן"

מדובב: "אתה מבין? יכול להיות שכל זה "

רומן: "כי אני ראיתי אותה בתמונה, תמונה "

מדובב: "כן יכול להיות שהתמונה הזאת ישנה לך תדע"

רומן: "אני לא יודע איזה תמונה זאת הייתה "

מדובב: "לא אתה , אתה בעיתון אז אמרת לי יכול להיות שזאת לא היא למה? כי ככל הנראה ההיא הייתה עם שער בהיר אני לא…"

רומן: "אני אמרתי לא בעיתון אני אמרתי שראיתי בטלוויזיה את התמונה של הילדה הזאת."

מדובב: "אבל יכול להיות שבעיתון הזה גם כן. "

רומן: "לא, שם פשוט רק הפנים . בעיתון הזה היה רק את הפנים. אבל אני ראיתי ממש תמונה ואני ראיתי תמונה בטלוויזיה איפה שהיא רוקדת עם שיער שחור ארוך בגלל זה אני… אני יודע".

מן המקובץ לעיל נמצאנו למדים כי הנאשם נחשף כמו כל עם ישראל לתמונות המנוחה ולתיאורה עובר למעצרו ובמהלך מעצרו הן בעיתונות הכתובה והן בכלי התקשורת האלקטרוניים.

המאשימה איננה מהססת להרחיק נדוד בהגיגיה בחיפוש אחר "פרטים מוכמנים" לכאורה, ולהמחשה "הידיעה של הנאשם היכן ממוקם הקומפלקס בו בוצע הרצח ומבלי שיהא לו הסבר סביר לשאלה איך הגיע פרט זה לידיעתו מהווה חיזוק להודאתו בביצוע הרצח" (עמ' 216 לסיכומי המאשימה) או שנעלם מעיניה של המאשימה חומר חקירה ו/או לחילופין ביכרה בידיעה להתעלם הימנו.

גם אם נתעלם מהעובדה שהידיעה הופצה כאש בשדה קוצים בעיירה הקטנה קצרין ע"י תלמידי ביה"ס, הורים, צוותי מורים ואנשי תחזוקה וסתם אזרחים מן השורה שהתקהלו בביה"ס לאחר גילוי גופתה של המנוחה, אינפורמציה המספקת אינדיקציה למי שמכיר פיזית את ביה"ס, הרי שהנאשם עצמו בליווי רעייתו הגיע לביה"ס למחרת הרצח ב- 7/12/06 על מנת לקחת את תיק העבודה שלו אותו הותיר במקלט בתום עבודתו בביה"ס.

לקיחת התיק לא נתאפשרה עקב נוכחות צוותי חקירה שסגרו את כל הקומפלקס של זירת הרצח כולל גרם המדרגות המוביל אליה.

ולציין יום חמישי (יום לאחר הרצח) לא אפשרו עדיין לתלמידים לחזור לביה"ס אלא רק למחרת היום יום שישי 8/12/06 ביום זה הגיע שוב הנאשם בליווי רעייתו לקבל את תיק העבודה שלו שנותר במקלט, וכל מי שנכנס לביה"ס יכול היה להתרשם בדיוק באיזה קומפלקס מדובר משום שקומפלקס זה היה עדיין סגור ומבודד כזירת רצח. כששוטרים ומורים עומדים בכניסה ומונעים גישה של סקרנים .

וכך מעיד רפק אזולאי בפני כב' ביהמ"ש בעמ' 13 ש' 18 :

"הקומפלקס של השירותים נסגר עד ליום הגשת כתב האישום, ובהנחיה שלי אף אחד וגם ביה"ס לא יכול היה להשתמש בשירותים כל שרותי הבנות היו סגורים עד להגשת כתב האישום.

התחילו לסגור כבר בטלפון כשהייתי בדרך לשם אבל כאשר הגעתי ויצאתי ביציע כל האגף השמאלי של ביה"ס נסגר והיה שם קצין מטעמנו שהוא זה שהחליט לא לאפשר לאף אחד להיכנס אמרתי לו לא לאפשר לאף אחד להיכנס וביקשתי גם מהמורים יום למחרת הרצח שיעמדו עם השוטרים כדי למנוע מתלמידים וסקרנים להיכנס.

האגף הזה נפתח, זה היה יום ראשון לאחר מכן…"

ולהמשך "השחזור" ת/27 עמ' 6 :

בחלקו הראשון של עמ' 6 בת/27 "משחזר" הנאשם את מהלך תקיפתה של המנוחה בחדר השירותים, ואולם על אף אמונתו כי הוא האחראי למותה של המנוחה וכי יזכה להקלה בעונשו באם ישתף פעולה לשביעות רצון חוקריו, מתברר כי "שחזורו" איננו עולה בקנה אחד עם המציאות בפועל.

ראשית: הפגיעות שאותם לכאורה הדגים בשחזור לא נמצאו כלל על גופה של המנוחה מחד גיסא ופגיעות אשר נמצאו בפועל על גופה של המנוחה אינם באים כלל לידי ביטוי בשחזור מאידך גיסא.

שנית: הפגיעות אשר בפועל כן נמצאו על גופה של המנוחה אינן ברות ביצוע באופן שבו "שיחזר" הנאשם את מהלך תקיפת המנוחה.

א. הפגיעות המודגמות בשחזור בהשוואה לפגיעות במציאות.

כאמור לא די שחלק מן הפגיעות המודגמות "בשחזור" של הנאשם אינם כלל בנמצא על גופה של המנוחה אלא שפגיעות רבות נוספות שנתגלו על גופה של המנוחה ומיקומם אינם באים כלל לידי ביטוי בשחזור שמבוצע ע"י הנאשם.

"בשחזור" נצפה הנאשם כשהוא מדגים תקיפה מן הצד המבוצעת באבחת סכין הפוגעת לכאורה בזרוע, בית החזה, והצוואר.

אבחה זאת אליבא דשחזורו היא האבחה השנייה ברצף כאשר הראשונה הייתה לעבר הגרון כמשתקף בעמ' 7 למעלה בת/27:

אנטולי:" כמה פעמים דקרת אותה בסכין?"

רומן: "אני לא יודע 2, 3 פעמים 4."

אנטולי: "באיזה אזור נתת לה מכה?"

רומן: "פעם ראשונה נתתי מכה בגרון."

אנטולי: "פעם ראשונה בגרון?"

רומן: "בגרון"

אנטולי: "ואחרי זה?"

רומן: "בפעם השנייה ניסיתי לפגוע לכאן אבל פגעתי בטעות ביד ואחרי זה באזור חזה, היד החליקה משהו באזור החזה אני לא יודע בדיוק."

ומספר שורות אח"כ:

אנטולי: "תראה עכשיו אתה בלי אזיקים אנחנו יכולים להיכנס בפנים בשביל שתראה לי…. למה היא הרימה את היד? "

רומן: "יכול להיות היא התגוננה"

אנטולי:" היא ראתה אצלך סכין?"

רומן: "בטח אני כבר דקרתי אותה לפני זה בגרון פגעתי בה".

מן המקובץ נמצאנו למדים כדלקמן:

ראשית: אין בנמצא שום פגיעה על זרועה של המנוחה (על הפגיעה לכאורה בזרוע של המנוחה יורחב בהמשך בפרק הדן "בהודאה" של הנאשם).

שנית: שיסוף הצוואר אליבא דשחזורו של הנאשם נעשה בשתי אבחות נפרדות הן במישור הזמן והן ברצף של פגיעות אחרות ונוספות שחצצו בין האחת לשנייה.

ממצא שאיננו יכול לדור בכפיפה אחת לא רק עם הודאותיו של הנאשם אלא גם לא עם הממצאים הפתולוגיים שנתגלו בהקשר לחתכים בצווארה של המנוחה (וכפי שיורחב בהמשך).

יתרה מזאת: מהממצאים עולה כי המנוחה נחתכה מספר פעמים באצבעותיה (שמאל וימין) בפרק ידה השמאלי – חתך עמוק שבוצע לאחר שכבר הייתה ללא רוח חיים. 2 חתכים בסנטרה (כמפורט בת/11 – חוו"ד פתולוגית של ד"ר זיצב) פגיעות (ו/או אפשרות לפגיעות כגון דא) שלא משתקפות ממהלך ההדגמה והשחזור של הנאשם.

זאת ועוד – במהלך הדגמת התקיפה משחזר ומדגים הנאשם כיצד דקר את המנוחה באזור הבטן תוך שהיא מתקפלת ומתמוטטת ארצה "פגיעה" שאיננה כלל בנמצא על גופה של המנוחה.

ב. הפגיעות שנמצאו על גופת המנוחה אינן ברות ביצוע באופן בו הדגים ושחזר הנאשם.

הפגיעות בצוואר.

בת/11מתאר ד"ר זיצב את הפגיעות בצוואר המנוחה כדלקמן:

"שני פצעי חתך מתלכדים נמצאים בצוואר בצד הימני הקדמי והשמאלי ממוקמים במרחק…. הקצה השמאלי נראה כמשונן עם 3 פצעי חתך באורך עד כ- 0.7 ס"מ , והקצה הימני חד. שפות הפצעים לא ישרות (משוננות) ובין הפצעים נמצאת לשונית עור בצורת כעין משולש עם קודקוד הבולט בכוון שמאלה ועם אורך הצלעות כ- 4.2 ס"מ ו- 5.5 ס"מ וברוחב עד כ- 2.4 ס"מ ".

האופן בו הדגים הנאשם בשחזור את הפגיעות בצווארה של המנוחה אינם מתיישבים עם הממצאים הפתולוגיים שנתגלו על גופת המנוחה, שכן הממצאים הפתולוגיים מלמדים כי כוון שני החתכים תחילתם מימין לצווארה וסיומם בשמאל של צוואר המנוחה.

המשמעות היא: שאם המנוחה עמדה בתוך התא כשפניה מופנים לפינת הקיר המערבי (מזוזת הדלת) וצידה הימני של צווארה מופנה בזווית למזוזת הדלת (צדודית ימין) אזי אדם ימני המגיח מזווית הכניסה לתא יתקשה מאד (אם בכלל) לבצע בימנו שיסוף מימין הצוואר לשמאל הצוואר.

שיסוף מימין הצוואר לשמאל הצוואר בסיטואציה המשוחזרת והמודגמת ניתנת לביצוע אם מדובר בתוקף שהוא איתר יד ימין כלומר באדם שמאלי.

כיווני החתך בצוואר המנוחה המתחילים מימין לצווארה ומסתיימים בשמאל של צווארה הינם תולדה ממסקנה הנסמכת על ממצאים פתולוגיים כמפורט בהרחבה בנ/284 ו- נ284א' חוו"ד של ד"ר קוגל מומחה ברפואה משפטית ומבוארת בעדותו בפני כב' ביהמ"ש בעמ' 1747-1765.

בעמ' 1751 ש' 6 מעיד ד"ר קוגל: "מתוך מה שאני רואה בזוית הזאת מאד קשה לחתוך, אני לא רואה איך אפשר לחתוך מימין לשמאל כשהוא עומד עם יד ימין בצידה של המדגימה בצילום שאני רואה".

ובעמ' 1758 ש' 5 : "אני חושב שמעולם לא אוכל לומר מאה אחוז שהחתך נגרם מכוון אחד לכוון האחר אני נותן מדרג".

ובהמשך בשורה 14 : "אבל האינדיקציות כאן מעבירות את המשקל לכוון מסוים בצורה די ברורה".

ובעמ' 1764 ש' 18 : "יש להבדיל בין חריץ שטחי כמו שד"ר זיצב מתאר לבין החתך המרכזי כמו שאנו רואים ממש פיסת עור , אני לא מסתמך על קריטריון אחד בלבד במקרה הזה אם היה קריטריון אחד בלבד זה היה מוריד את רמת הוודאות, אני מסתמך על מספר קריטריונים כדי להגיע לרמת וודאות גבוהה".

ומן המותר להדגיש כי אין בנמצא שום חוו"ד ו/או עדות מומחה מטעם המאשימה המפריכה או סותרת את האמור והמפורט בחוו"ד ובעדות של ד"ר קוגל.

זאת ועוד המסקנה לפיה הרוצח הינו איתר יד ימין נתמכת גם מהעובדה שכל החתכים האחרים בפלג גופה העליון של המנוחה נמצאו בפלג גופה הימני.

לתוקף שהוא ימני היה קל ונוח יותר לתקוף את הצד השמאלי בפלג גופה של המנוחה.

ממשיכים "בשחזור" עמ' 6 ת/27 .

רומן: "הילדה נפלה כאן בין האסלה כאן כאילו הראש שלה… אני לא יודע כמה פעמים דקרתי אותה אני לא זוכר."

ובהמשך באותו הקשר (7 שורות מלמטה) :

אנטולי: "תראה לי אם היא שוכבת איפה שהוא כאן איך היא שוכבת? איפה הראש שלה היה?"

רומן: "הראש שלה היה בין האסלה לקיר ככה, ככה…"

מדגים הנאשם את מקום שכיבתה על הרצפה במרווח שבין האסלה לקיר המזרחי.

כב' השופטים מן המיותר להכביר מילים מעבר למסקנה המתבקשת שהנאשם לא ידע פרט מוכמן מהותי ובסיסי שרק הרוצח יכול היה לדעת – כיצד השאיר את גופת המנוחה בטרם עזב את הזירה.

ולמען הסר כל ספק מקרב הספקנים –

ראשית: אין שמץ היגיון בכך שאדם המודה בביצוע רצח כה אכזרי ומזוויע ואף משחזרו לכאורה יסתיר בזדון פרט עובדתי זניח ושולי יחסית לתיאור ולשחזור של ביצוע הרצח עצמו ובשים לב לניסיונותיהם הבלתי נלאים של חוקריו במהלך "הודאתו" לכוונו ולהדריכו למסור פרט מוכמן זה וללא הצלחה משום שלא עלה בדמיונו אפשרות חריגה שכזאת.

שנית:שיתוף הפעולה שלו וריצוי חוקריו הם המפתח להקלה בעונש כפי שהובטח לו ע"י חוקריו לנאשם הובהר לא אחת ע"י חוקריו כי הם הרי יודעים כיצד מצאו את גופת המנוחה כך שלכאורה אין לו אפשרות להסתיר מה שחוקריו יודעים הסתרה שכזאת משמעותה איבוד תקוותו להקלה בעונש וכשהוא מאמין בשלב זה כי הוא זה שרצח את המנוחה.

(תולדה של מסקנה לוגית משרשרת הראיות לכאורה עפ"י מה שחוקריו הלעיטוהו).

ממשיכים בשחזור – עמ' 6 ת/27 :

רומן: "אני יצאתי אני סגרתי את הדלת אולי מבחוץ לא אני כנראה מבפנים סגרתי את הדלת."

אנטולי: "מבפנים סגרת את הדלת."

רומן: "קרוב לוודאי מבפנים סגרתי את הדלת כאשר הבנתי שהרגתי אדם אני ניסיתי לצאת מפה אני ניסיתי לצאת בכל דרך".

ובאותו הקשר בעמ' 8 (12 שורות מלמטה):

אנטולי: "אתה סוגר את הדלת."

רומן: "אני סוגר את הדלת"

אנטולי: "אתה סגרת אותה? או שלא סגור?"

רומן: "אני סגרתי את הדלת, סגרתי."

אנטולי: "או קי איך סגרת אותה אתה סובבת את זה? "

רומן: "כן, כן אני סובבתי"

אנטולי: "או קי"

רומן: "אולי סגרתי מבחוץ לדעתי סגרתי מבפנים אולי מבחוץ אני לא זוכר בדיוק אני סגרתי את הדלת כאילו תפוס כאן."

נושא "סגירת הדלת" של התא בו נמצאה המנוחה ללא רוח חיים חושף בפנינו באור זוהר וחודר את שיטת החקירה הפסולה עד כדי לקומם שיטה הנסמכת על רמאות צרופה (ולא בתרגיל חקירתיעסקינן) הכוונה ובניית זיכרון אינטרפרטציה לדוקטרינת המטרה מקדשת את כל האמצעים.

וכך נשמעים הדברים בחקירת הנאשם בנ/55 (מ"ט 172 דיסק 1 מיום 19/12/06) בעמ' 87 שורה 7 :

סשה:" תגיד כשעשית את כל זה והילדה כבר נפלה, כשיצאת משרותי נשים והלכת לשרותי גברים מה עשית עם הדלת?"

רומן: "שום דבר נראה לי שלא עשיתי כלום, יכולתי רק לסגור אותה קצת."

סשה: "רומן תיזכר הכל מה שנקרא אם אומרים, אז את הכל עכשיו כבר אין טעם להשאיר מקומות חשוכים."

רומן: "אני לא משאיר"

סשה: "נו בסדר"

רומן: "אני לקחתי את מה שלא יכולתי להוציא"

סשה: "בסדר אני אומר אולי גם את זה אתה לא יכול להוציא אבל בא נוציא גם את זה, זה כבר אחרי העובדה, אתה כבר סיפרת את כל הדברים הנוראיים".

יורם: "מה אתה אומר לו? "

סשה: "אמרתי לו אחרי שהלכת אחרי שמה שקרה עם הילדה ועזבת את שרותי בנות לשרותי בנים מה עשית עם הדלת? אז הוא נזכר עכשיו יכול להיות שסגר" (בתמליל המשטרתי ת/22"נשמטה" המילה "שסגר").

רומן: "איזה דלת? דלת הכניסה לשירותים?"

סשה: "לא דלת לתא השירותים"

רומן: "סגרתי אותה"

סשה: "כיצד?"

רומן: "עם הסכין"

יורם: "מה זה?"

סשה: "כן"

יורם:" מה זה אומר?"

סשה: "סגרתי אותה עם סכין"

יורם: "מאיפה? מאיפה סגרת אותה"

סשה: "שנייה, שנייה הוא מספר"

רומן: "שמה יש כזה מנעול ובתוכו חריץ… ועל הסכין שלי היה הדבר הזה ממתכת…. "

ראשית: רומזים לנאשם באופן הברור ביותר ושאינו משתמע לשתי פנים כי תשובתו לשאלה מה עשה עם הדלת אחרי שעזב את התא ("שום דבר נראה לי שלא עשיתי כלום יכולתי רק לסגור אותה קצת") איננה תואמת את מצב הדלת כפי שנמצאה עם גילוי המנוחה.

שנית: במסווה של תרגום השאלה ו"התשובה" מרוסית לעברית לחוקר אזולאי משמיע סשה את המילים שכביכול נאמרו ע"י הנאשם כדי שהנאשם יבין ויקלוט את המסר הרצוי "הוא נזכר עכשיו יכול להיות שסגר".

הנאשם לא אמר לסשה כי סגר את הדלת במובן של נעילה או סגירה מושלמת. גם הנאשם מגיב כלא מבין את פשר "התרגום" של סשה ושואל "איזה דלת? דלת כניסה לשירותים?"

וסשה על מנת להסיר כל ספק דואג שהאינפורמציה המושתלת תיקלט ותובן היטב משיב: "לא דלת לתא השירותים".

ואכן האינפורמציה נקלטה והובנה לנאשם אך לא בשלמות ושלא באשמתוכפי שיובהר בהמשך והוא מספר שנעל את דלת התא מבחוץבעזרת הקצה הבולט בחלק האחורי של סכין הבנייה שלו.

חוקריו מרוצים מתשובה זאת ואינם מנסים לתקן אותו באמצעות רמזים והכוונות ולא מטעמי טוהר החקירה אלא משום שהם עצמם בשלב זה של החקירה אינם יודעים שמנעול הדלת החיצוני פגום ואינו ניתן לנעילה מבחוץ.

וכך מעיד רפק יורם אזולאי לעניין זה בעמ' 161 שורה 7 בפני כב' ביהמ"ש :

"שאלה: בעניין נעילת דלת התא שאמרת בחקירה נגדית שבחקירה אצלכם הנאשם אמר שנעל מבחוץ ובשחזור אמר שנעל מבפנים האם אתם המשכתם לשאול אותו כדי להגיע למסקנה אחרת או שידעתם שזה לא נכון?

תשובה: ידענו זאת רק לאחר השחזור לאחר שאותו מומחה בדק את הדלתות".

המנעול השבור של תא 2 בהשוואה למנעול התקין של תא 3.

צא ולמד כי כל מה שחוקריו של הנאשם לא ידעו בשלבי החקירה גם הנאשם לא ידע בהעדר אינפורמציה, הדרכה והכוונה של חוקריו.

ואולם מן המותר להדגיש כי העובדה שהנאשם "בהודאתו" מספר על נעילת דלת התא מבחוץ באמצעות הכפתור המותקן על ידית סכין העבודה שלו מלמדת בעליל כי הנאשם לא היה בזירה ולכן לא יכול היה לדעת כי דלת ספציפית זאת לא ניתנת לנעילה מבחוץ.

וכאמור הנאשם מאמין בשלב זה כי הוא זה שרצח את המנוחה ולצורך שיתוף הפעולה לשביעות רצון חוקריו שיקנה לו את ההקלה בעונש כמובטח לו הנאשם כורע אוזניו ובולע בשקיקה כל פרט אינפורמטיבי וכל הכוונה ורמז על מנת לא להיכשל בשיתוף הפעולה שלו עם חוקריו ("המלכוד") כמשתקף וכמומחש בחקירתו בנושא נעילת הדלת לעיל.

וכשמגיע הנאשם לשחזור הוא זוכר את אשר נרמז לו בחקירתו הוא זוכרשמסר בהתאם כי נעל את הדלת מבחוץ באמצעות כפתור המותקן בידית סכין הבנייה שלו והוא זוכר שחוקריו לא ניסו לתקנו או לרמוז לו משהוא אחר ושונה ולדידו והבנתו דלת התא נמצאה נעולה מבחוץ.

בשחזור כשרואה הנאשם את הדלת ועל מנת לא להיכשל בשיתוף הפעולה שיקנה לו את ההקלה בעונש המובטחת לו הוא עושה שימוש במילים "אולי מבחוץ, כנראה מבפנים, קרוב לוודאי

מבפנים", ושוב במענה לשאלות אנטולי "אולי סגרתי מבחוץ, לדעתי סגרתי מבפנים אולי מבחוץ" "אני לא זוכר בדיוק אני סגרתי את הדלת כאילו תפוס כאן".

ואולם, ועל מנת לסבר את עיניו ואת מוחו כי נעל את הדלת מבפנים בוודאות ולא מבחוץ (שאם לא כן איך אפשר לגרום לו לשחזר יציאה מתוך התא) מאפשרים לנאשם להתרשם פיזית מהמנעול החיצוני הפגום.

טריק נפסד ופסול המצטרף לרשימה של תרגילים נפסדים ופסולים ההופכים את "השחזור" לביום.

א. תרגיל באזיקים.

ב. נ.צ מאירי עיניים של זירת הרצח (שילוט ברוסית ובעברית על דלת הכניסה המוכתמת כשלעצמה בשאריות חומר לגילוי ט.א.).

ג. מאפשרים לנאשם להתרשם מתא מס' 2 שהוא היחיד שדלתו פתוחה לרווחה וחושפת את כתמי הבדיקות שנעשו בה ממש בטרם הכניסה לתוך הרחבה על מנת שהנאשם יכוון את אנטולי לתא מס' 2 דווקא.

ד. תרגיל הדלת המסתובבת המאפשר לנאשם התרשמות ממצב המנעול החיצוני הפגום ושיובהר עתה.

13 שניות לאחר שהנאשם נראה יוצא מבעד לדלת התא אל מחוץ לתא כשהוא אומר: "לא הבנתי מה עשיתי והתחלתי לצאת מפה" (מבעד לדלת) מתחילה הדלת לנוע אל מול עיניו עד למצב המאפשר לו להבחין ולהתרשם פיזית ממנעול הדלת החיצוני, ולאחר שניות ספורות של התרשמות בעקבות רמז שניתן לו דוחף אנטולי את הדלת חזרה למצבה הקודם כפי שמומחש בתמונות המוקפאות שהוצאו מסרט השחזור.

1. זמן דיסק 19:42:34 2. זמן דיסק 19:42:35

3. זמן דיסק 19:42:36 4. זמן דיסק 19:42:37

5. זמן דיסק 19:42:38 6. זמן דיסק 19:42:43

7. זמן דיסק 19:42:44 8. זמן דיסק 19:42:45

מן הסתם תנועתיות הדלת פנימה והחוצה איננה נובעת ממשב רוח חזק שחדר לפתע מבחוץ לתוך חדר השירותים העטוף בקירות והניעה דווקא את דלת התא הספציפי אל מול עיניו הבוחנות של הנאשם הקשוב לכל רמז והכוונה על מנת לרצות את חוקריו ולזכות בהקלה בעונש המובטחת לו.

ומכאן ושלא בכדי משיב הנאשם בחקירתו מיום 26/12/06 (מ"ט 125/06 דיסק 1 – ת/205 1 עמ' 16) את הדברים שכדלקמן:

חוקר:" איך ידעת על כך שלא ניתן לנעול את הדלת בשרותי נשים בעודך מראה הכל בעת צילום מעשיך אם הרגע הודעת פעם נוספת שמעולם לא היית בשרותי הנשים?

רומן: "בוידאו כשהראיתי ראיתי שלא ניתן לנעול מבחוץ בוידאו ראיתי שאי אפשרואילו שרותי גברים ניתן לנעול יש שם (עגול עם חריץ) ואפשר לקחת סכין ולנעול מבחוץ ואילו בשרותי נשים בוידאו ראיתי שאי אפשר לעשות זאת , לא בוידאו אלא בעת צילומי הוידאו. "

(וכשכוונתו היא לשחזור – הערה שלי ד.ש)

ממשיכים "בשחזור" (ת/27 עמ' 7) :

אנטולי:" אתה ניסית לתפוס אותה בשביל שיהיה לך יותר קל."

רומן: "יכול להיות, יכול להיות אני לא זוכר".

די למקרא שתי שורות אלה כדי להמחיש את הלך הנפש בו שרוי הנאשם המוכן לצאת מעורו כדי לרצות את חוקריו ולהוכיח שיתוף הפעולה שיזכה אותו בתמורה המובטחת (הקלה בעונש).

הנאשם לא ציין באף מקום בחקירותיו ו/או בהודאותיו כי ניסה לתפוס את המנוחה כדי להקל את ביצוע הרצח הוא לא ציין זאת כי לא נשאל על כך ולא נרמז לו דבר בהקשר זה ע"י חוקריו.

ואולם ועל מנת לרצות את חוקריו הוא עושה שימוש למכביר במילים "יכול להיות" "קרוב לוודאי" "לדעתי" "משהו כזה" מילים שלא רק שאין בהם כדי לשלול את אמיתות התוכן של השאלות המופנות אליו אלא מקנות תחושה של סבירות גבוהה להתרחשות הנשאלת.

ממשיכים "בשחזור" ת/27 עמ' 8 למטה:

רומן:"כן אני ראיתי בראש שלי היו הרבה דברים לא יכולתי להבין שום דבר ואני יצאתי מפה, יצאתי דרך למעלה. "

אנטולי: "איך? תראה לי איך יצאת."

רומן: "על האסלה בעזרת הידיים אני…."

אנטולי: "המכסה היה סגור, פתוח? "

רומן: "המכסה היה…"

אנטולי: "איפה המכסה? עכשיו כבר אין מכסה."

רומן: "המכסה היה פתוח כאן אבל המכסה היה סגור"

אנטולי: "המכסה היה…. או קי"

רומן: "אני לא זוכר בדיוק אולי כשיצאתי יכולתי להפיל אני לא זוכר אני לא הייתי מבין מה אני עושה, איך זה מה קורה"

אנטולי:"תגיד לי איך יצאת? איך שמת ידיים, איך שמת רגליים? ככה?

רומן: "ככה אני יצאתי דרך הדלת אני קפצתי"

אנטולי: "קפצת? לכאן, לכאן?"

רומן: "לא אחרי הדלת ויצאתי…"

מקטע שחזור קצר זה ניתן ללמוד כי לנאשם אין שמץ של מושג לאשר התרחש במציאות בזירת הרצח.

ראשית: אין שום התייחסות לא במלל ולא במעש להנחת גופת המנוחה על האסלה כפי שנמצאה וכפועל יוצא דריכה על מכנסי המנוחה לצורך המילוט.

שנית: אין שמץ של התייחסות לא במלל ולא במעש להזזת ראשה של המנוחה מימין לשמאל של מיכל ההדחה על מנת להקל את המנוסה בהנחת כף הרגל על מיכל ההדחה (שם נמצאה עקבת נעל טבולה בדם ושאיננה של הנאשם) .

שלישית:אין שמץ של התייחסות לא במלל ולא במעש לניקוי שנעשה בעזרת כמות נייר הטואלט הרב שנמצא בזירה ובחלקו הושלך לתוך האסלה כשהוא ספוג בדמה של המנוחה כשברור שזה נעשה עוד לפני הנחת המנוחה על האסלה עובדה המשמיטה את הבסיס להנחה ולו התיאורטית שהמנוחה התמוטטה והשתרעה כביכול מעצמה על מכסה האסלה.

רביעית: אין שמץ של התייחסות לא במלל ולא במעש לעובדה שהרוצח/ת לא נמלטו מייד עם סיום הרצח אלא שהו בתא זמן ניכר ובטרם שהתאפשר להם (בתום הניקוי וההפרעות של כניסת התלמידות לחדר השירותים בשעה 13:45 כשניסו לפתוח את תא מס' 2 ו-3 שהיו נעולים ומהן בקעו קולות המלמדים על נוכחות פיזית של נער או נערה בהן) להימלט.

שכבות הדם על קירות התא בתצורה של מריחות ועליהן התזות שנמרחו גם הן מלמדות שהרוצח/ת שהה עוד זמן ניכר בתא, זמן המספיק דיו על מנת שחלק מהדם ייקרש ויתייבש קודם שימרח.

ראה עדות ינאי עוזיאל בעמ' 373 ש' 1: "יש כאן תמונה מאד ברורה, יש תמונה של מריחה ולאחר מכן יש התזות על המריחה, ולאחר מכן ההתזות האלה נמרחות גם עם תנועה דינמית בתא".

וכל זאת בניגוד ובסתירה להודאה ולשחזור של הנאשם לפיה נמלט מייד מהזירה בתום הרצח.

חמישית:הנאשם "בשחזרו" את מנוסתו מהתא מדגים כיצד שם את רגלו על האסלהעובדה אשר הייתה אמורה להותיר את עקבת נעלו על האסלה אלא שבמציאות נמצאה אכן עקבת נעל על האסלה טבולה בדם שאיננה של הנאשם וכעובדה שאיננה שנויה במחלוקת.

שישית: אין התייחסות לא במלל ולא במעש לעובדה שעקבות נעל טבולות בדם ושאינם של הנאשם מובילות דווקא במסלול הימלטות לתא מס' 3 הצמוד ממזרח לתא בו נמצאה המנוחה עובדה שאיננה יכולה לדור בקנה אחד עם המסלול שאותו מדגים הנאשם.

שביעית:אין התייחסות לא במלל ולא במעש לעובדה נוספת שאיננה שנויה כלל במחלוקת ולפיה בתום הרצח ולאחר שהמנוחה שבקה חיים בוצע חתך עמוק בפרק ידה השמאלית.

שמינית: אין שמץ של התייחסות לא במלל ולא במעש לאיזשהו מאבק עם המנוחה, ואשר במהלכה נחבטה המנוחה שבע פעמים בקודקודה ובאזור עורפה כפי שעולה מהממצאים הפתולוגיים שנתגלו בניתוח לאחר המוות כמפורט בת/11 (נהפוך הוא בעמ' 9 של ת/27 11 שורות מלמטה נשאל הנאשם: "באותו זמן שאתה תקפת אותה היא ניסתה להרביץ לך, לדחוף היא צעקה משהו?"

רומן:" לא הדבר האחרון ששמעתי או אותה או אמא כנראה אמא הייתה אמא".)

ממשיכים בשחזור (ת/27 עמ' 10 למטה) :

רומן: "אני הלכתי למטה אני לא הייתי מבין כלום הייתה אצלי סכין."

אנטולי: "איפה הייתה הסכין באותו זמן?"

רומן: "ביד"

אנטולי: "אצלך ביד או קי"

רומן:" אני הוצאתי את הסכין לאחר שיצאתי מהשירותים אני ראיתי דם על היד ועל הסכין והלכתי לשירותים. אני נכנסתי לשירותים ליד המקום שאני עובד…. שטפתי את הידיים…. או בכיור הזה או בכיור הזה אני לא זוכר בדיוק…. אני שטפתי את הלהב הכנסתי את הסכין ושטפתי את היד אני כנראה לא שטפתי טוב כי אחרי הזה אני הלכתי למקלט, לא אני לא הלכתי למקלט אני לא יכולתי להבין מה, איך? אני יצאתי והלכתי לחדר מורים לעשות לעצמי קפה."

כב' השופטים, לכאורה ועל פניו תיאור הזוי ותלוש מן ההיגיון תיאור אסוציאטיבי לסרטי אימה הוליוודיים. רוצח מטורף ואכזר שזה עתה סיים לטבול במרחץ עקוב מדם נכנס לחדר מורים על בגדיו המגואלים והספוגים בדם המנוחה ומכין לעצמו קפה לעיני כל הנוכחים בליווי תנועות תזזיתיות של ידיו ורגליו (כפי שנצפה ע"י הגב' נישרי).

אלאשההזוי והתלוש מתנדף ומתאייד לנוכח העובדות שהוכחו לאשורם לפיהן נכנס הנאשם לחדר מורים כשבגדיו נקיים מכל רבב של דם מכין עצמו קפה לעיני כל הנוכחים במצב רוח מרומם הבא לידי ביטוי בתנועות קצובות של ידיו ורגליו לקצב המוזיקה לה הוא מאזין באמצעות אוזניות הצמודות לאוזניו.

ממשיכים "בשחזור" :

רומן: "לאחר ששתיתי קפה אחרי שעבר זמן נכנסתי לתא הזה וראיתי טיפות דם על הרצפה – הינה ליד האסלה היו פה 2-3 טיפות כאן מהצד הזה ואחד…"

אנטולי:" מאיפה היה פה דם? "

רומן: "אני חושב שטפטף מהיד שלי אני לא יודע"

אנטולי:"אבל אתה נכנסת לכאן?"

רומן:"אני לא זוכר יכול להיות שנכנסתי אני לא זוכר"

אנטולי:" אוקי ומה עשית עם טיפות דם אלו?"

רומן: "לא עשיתי שום דבר"

אנטולי:" הם היו טריות, ישנות? "

רומן: "טריות"

אנטולי: "ובמה ניגבת אותם?"

רומן:" אני לא ניגבתי אותם"

אנטולי: "ומה עשית?"

רומן: "אני ראיתי אותם ולא עשיתי שום דבר לא יודע למה"

אנטולי: "אז למה הגעת לכאן?"

רומן:"לשירותים להשתין לצורך הקטן"

אנטולי: "או קי ואתה יצאת מפה?"

רומן: "כן".

כב' השופטים לכאורה ועל פניו גם תיאור זה נשמע כתלוש לחלוטין מן ההיגיון ומניסיון החיים.

שהרי ההיגיון והשכל הישר מחייבים תגובה והתנהגות הפוכה לחלוטין .

רוצח שנס מייד מזירת הרצח ונכנס במסלול הימלטותו לחדר שירותים נוסף על מנת וכדי לשטוף ולמחוק את סימני הדם מסכינו ומידיו מעשה שיועד כל כולו לטשטוש מעורבותו, ונוכח לראות כי עדיין ישנן מספר טיפות דם בולטות שלכאורה נטפו מבגדיו ו/או סכינו על רצפת חדר השירותים מתעלם מקיומם ולא עושה דבר כדי לטשטשם???

ואף משיב באוויליות לכאורה: "אני ראיתי אותם ולא עשיתי שום דבר לא יודע למה"!!!

כב' השופטים לא בכדי. כי על בסיס אמת עובדתית זאת שלפיה עוצבו הראיות עליהן נבנה זיכרונו של הנאשם ע"י חוקריו.

ובמה דברים אמורים: העובדה שזירת רצח כה עקובה מדם לא הותירה ולו אבק של דם על בגדיו וכליו של הנאשם דרבנה את חוקריו לנקוט בקו חקירה שיגרום לנאשם להאמין כי נמצא דם של המנוחה על בגדיו וכליו .

קו זה נבנה ועוצב על בסיס גרסת הנאשם לפיה ראה סימני דם בשרותי בנים ליד המקלט בו עבד, כפי שסיפר כבר ביום 12/12/06 ת/164 א' בעמ' 23 : "פעם אחת ראיתי בשירותים, זה בדיוק ליד המקלט שני כשנכנסים לשרותי גברים בתא הראשון היו סימני דם …… אני לא זוכר את זה אבל זה היה לפני יום רביעי בערך שבוע לפני".

למחרת בתאריך 13/12/06 מבצעים חוקריו את "תרגיל הדם" וגורמים לנאשם להאמין כי על בגדיו וכליו נתגלו סימנים של דם ומבקשים ממנו לנסות ולהסביר כיצד יכולים היו כתמי דם לעשות את דרכם ולהגיע לנעליו, לבגדיו, לסכין הבנייה עימה עבד ולכלי עבודתו?

הנאשם מתפתל תרתי משמע בגרסאותיו כשהוא מנסה ליתן הסבר רציונאלי לממצאים תיאורטיים וערטילאיים שהוצגו בפניו כעובדות של ממש. הנאשם לא חשב שחוקריו משקרים ולכן כחלק מתרגילי חקירה אלא האמין ששוטרים אינם משקרים ולכן התפתל בגרסתו במאמץ להסביר כיצד הגיעה כמות דם נכבדה לכאורה אל בגדיו וחפציו.

וכך נשמעים הדברים בתאריך 13/12/06 בחקירת הנאשם נ/*** עמ' 14.

חוקר: "אם אני אגיד לך שעל הדברים שלך מצאו דם."

נחקר: "חרא"

חוקר: "איך אתה מסביר את זה?"

נחקר: "אני לא יכול להסביר את זה אני בטוח שלא היה דם"

חוקר: "אני אומר לך שמצאו"

נחקר:" לא יכול להיות דבר כזה, פשוט לא יכול להיות, אני אומר לך, את האמת לא יכול להיות."

חוקר: "אני אומר לך מצאו, לא אם יכול להיות או לא יכול להיות מצאו."

נחקר: "על מה?"

חוקר:" את זה אני לא אגיד לך. אני אומר לך שמצאו. על מה אני לא אגיד לך…."

בתום יום חקירה ארוך ומתיש שבסיומו מאמין הנאשם לחוקריו כי נתגלה דם של המנוחה על בגדיו או חפציו או על שניהם כאחד, הוא חוזר לתאו שם ממתין לו המדובב ששומע מהנאשם כי נתגלה דם על בגדיו וכליו.

במהלך הערב והלילה מדיר הנאשם מנוחה ממוחו במאמץ בלתי נלאה למציאת הסבר רציונאלי למציאת הדם על בגדיו וחפציו "ממצא" שהאמין בקיומו (שהרי לא יתכן ששוטרים ישקרו).

וההסבר האפשרי והרציונאלי היחידי הוא כי סימני הדם שראה הם ביום הרצח 6/12/06 ולא שבוע לפני הרצח כפי "שסבר בטעות" שאז יכול כי בעת שפסע במקום דרך מבלי משים על כתמי הדם שראה ו/או על כתמי דם נוספים שהיו סמויים מעיניו.

ואכן בתאריך 14/12/06 וכבר בפתיח של חקירתו בעמ' 6 לת/169 א' נשמעים הדברים כדלקמן:

חוקר: "האם יש עוד משהוא שאתה רוצה להוסיף? "

נחקר: כן יש

חוקר: "מה?"

נחקר: "אני ראיתי טיפות של דם"

חוקר: "כן"

נחקר: "בשירותים ליד המקלט איפה שאני עבדתי"

חוקר: "מתי זה היה?"

נחקר: "זה היה ביום רביעי בשירותים הראשונים מהכניסה בכניסה לשירותים הראשונים."

חוקר: "זה היה ביום רביעי?"

נחקר: "כן"

חוקר:" אתמול אני אמרתי לך שאתה תחשוב באופן קונקרטי"

נחקר: "חשבתי על הכל, על הכל הנה אתה רואה"

וכך, ובהמשך הנאשם שמאמין באמונה שלמה שנמצא דם על בגדיו וחפציו מתפתל בניסיון ליתן הסבר עפ"י ההיגיון הפשוט שלו לעובדה שקרית שאיננה קיימת כלל במציאות, עד לשלב בו הוא מאמין כי הוא רצח את המנוחה.

אמון הנובע מאמונתו בחוקריו ו"בשרשרת הראיות" שנתגלו כביכול המחייבים את המסקנה כי הוא האחראי לרצח המנוחה.

ועם האמונה לפיה הוא רצח את המנוחה וכי יזכה להקלה בעונשו בתמורה לשיתוף פעולה הוא מגיע ל"שחזור" ומספר בדיוק את אשר נבנה ועוצב בתודעתו ויהיה זה חסר היגיון ככל שיהיה וככל שנשמע.

אנטולי: "ומה עשית עם טיפות דם אלה?"

רומן: "לא עשיתי שום דבר… אני לא ניגבתי אותם, אני ראיתי אותם ולא עשיתי שום דבר לא יודע למה".

ובמילים אחרות:

אמת עובדתית שאיננה קשורה כלל לרצח (טיפות דם שראה בשרותי בנים – תופעה שאיננה חריגה כשלעצמה בנוף ביה"ס) נתפסת בתודעת הנאשם כטיפות דם שמקורם בזירת הרצח שנטפו ממנו בהיכנסו לשרותי הבנים טיפות דם המתיישבות עם גילוי הדם כביכול שנמצא על בגדיו וכליו (חלק מ"שרשרת ממצאים וראיות" שהובילוהו למסקנה המתחייבת כי הוא שרצח את המנוחה).

ממשיכים ב"שחזור" ת/27 עמ' 13 :

אנטולי: "מה עוד קרה באותו יום?"

רומן:" אני הרגשתי רע מאוד ולא הבנתי למה, בסוף יום העבודה אני אספתי את הבגדים ושמתי לתוך התיק והלכתי הביתה כל כלי העבודה ודם היה אצלי כאן בתיק במקלט ואני הלכתי הביתה".

בפנינו דוגמא נוספת לעיצוב ובניית הזיכרון של הנאשם ע"י חוקריו להם הוא האמין ועל סמך אמון זה הגיע למסקנה כי הוא אשר רצח את המנוחה.

א. "כל כלי העבודה, ודם היה אצלי כאן בתיק".

הנאשם לא יודע כי לא נמצא ולו חלקיק מיקרוסקופי של דם על בגדיו וכליו הוא מאמין לחוקריו בעקבות "תרגיל הדם" שעל בגדיו וכליו נתגלה דם ולכן את הבגדים והכלים שהיו מגואלים בדם (אליבא דגרסת חוקריו) הוא הניח בתוך התיק.

ב. "אני הרגשתי רע מאד ולא הבנתי למה"

למרות ועל אף שכל מי שפגש וראה את הנאשם עובר לעזיבתו את ביה"ס (המנקה אולגה מילמן) ולאחר שעזב את ביה"ס (רעייתו) מספר כי לא ראה שום דבר חריג בהתנהגותו והתנהלותו הנאשם "מדקלם" את אשר הושתל בתודעתו ע"י חוקריו.

ובהמשך: "רומן: אני לא זוכר איך הגעתי הביתה ואיך התקלחתי ומה אכלתיאני לא זוכר את זה רק שהתקשרו אלי בערב התקשר אלי אדם שהיה צריך לצאת לעבודה הוא אמר לי שיש בעיה עם בת של החבר שלו אני לא מדבר טוב עברית והתחלתי לשאול אותו "בשירותים"? לא יכולתי להבין למה זה? אני לא יודע למה אמרתי את זה".

ובעמ' 14: "רומן: לא אמרתי אני אמרתי בשירותים? על האסלה? אני לא יודע למה אמרתי "שירותים" למה "אסלה".

הנאשם לא אמר ו/או שאל מעולם את ראובן "בשירותים" ו/או "על האסלה"?

וכך משתקף תוכן השיחה שבין ראובן לנאשם כעולה מעדותו של ראובן בפני כב' ביהמ"ש בעמ' 305 החל משורה 17 :

"שאלה: אתה מספר בהודעה שלך ת/213 שהתקשורת בינך לבין רומן הייתה בעברית עילגת?

תשובה: כן

שאלה: בה היית מתאים את המילים שלך למילים שלו?

תשובה: כן

שאלה: אחרי שאמרת לרומן להגיע לפי דברך לעבודה (מה שלא מופיע לפחות בהודעה שלך) משום שיש בלאגן וילדה של חברים מתה רומן לא פיתח איתך שיחה על כך ואמר לך מילים כמו אסלה, שירותים?

תשובה: לא".

העובדה לפיה הנאשם שאל כביכול את ראובן בשיחה זאת אם הבלגן קרה בשירותים או על האסלה איננה נכונה וניטעה בתודעתו כעובדה ע"י חוקריו בהיסמכם על קטע מהודעה שמסרה רעייתו של הנאשם.

המשך "השחזור" בתחנת המשטרה (ת/27 עמ' 15) :

בשלב זה של "השחזור" נשאל הנאשם שאלות כבחקירה פרונטאלית .

"אנטולי: בזירת הרצח נמצאו שערות של הילדה האם אתה משכת בשערות שלה? או תפסת אותה בשיער?

רומן: אני לא חושב שתפסתי אותה אני לא יודע אני לא יודע את זה אני לא יכול להגיד.

אנטולי: איך שער שלה יכול להגיע לזירת הרצח?

רומן: יכול להיות אני תפסתי אני לא יכול להגיד.

אנטולי: בא ניזכר זה מאוד חשוב.

רומן: בעיני אני תפסתי אותה כאשר היא נכנסה לתוך הדלת נדמה לי בעיני אני תפסתי אותה הייתה לה צמה אבל מגולגלת אני תפסתי .

אנטולי: מה היה מגולגל מה זאת אומרת מגולגל?

רומן: שער כמו שלקוחים ו.. לא צמה פשוטה מגלגלים וזורקים מאחורה אני תפסתי…"

למקרא הקטע דלעיל קשה אם בכלל לחשוב שמדובר בשחזור אלא כקטע הנראה ונשמע יותר כחקירה של חשוד או נאשם המבקש לרצות את חוקריו. שהרי לכל אורך מהלך השחזור וההדגמה, הנאשם לא מזכיר ולו ברמז ולא מדגים תפיסת שיער של המנוחה.

משום שהנושא של תפיסת שיער ו/או שיער שהיה מפוזר בזירה לא היה ידוע כלל לנאשם שלא נשאל על כך בחקירותיו ולראשונה הוא שומע על כך בשלב זה. שלב שבו כאמור הוא מאמין שהוא הרוצח וישתף פעולה לריצוי חוקריו על מנת לזכות בהקלה בעונש המובטח לו כתמורה לשיתוף פעולה.

משכך ועל מנת לרצות את חוקריו ולהוכיח שהוא משתף פעולה הוא ממשיך ועושה שימוש במילים "יכול להיות", וביתר שאת לאחר שאנטולי מודיע לו עד כמה חשוב להיזכר בכך "היכול להיות" צובר עוצמה ומשתנה ל- "בעיני אני תפסתי אותה כאשר היא נכנסה לתוך הדלת, נדמה לי בעיני אני תפסתי אותה הייתה לה צמה אבל מגולגלת אני תפסתי".

הנאשם בלהיטותו הרבה לשתף פעולה ולרצות את חוקריו לא שם לב כי אמירתו זאת איננה יכולה להתיישב עם העובדות שמסר.

משום שאם הייתה המנוחה עם צמה המגולגלת ותפוסה מאחור, "ותפיסת שערה" הייתה בפתח הכניסה כשהמנוחה מנסה לסגור את הדלת בפניו אין שום אפשרות לתפוס את שערה האסוף והמגולגל לאחור.

זאת ועוד – המנוחה נמצאה ללא רוח חיים כששערה פזור (לא בצמה ולא מגולגל לאחור) וגומייה המשמשת לאיסוף שיער מושחלת על ידה (ראה ת/11) הנאשם לא מספר ולא מדגים כי דאג להשחיל את הגומייה שאספה את שערה לצמה מגולגלת אל ידה בתום הרצח (גם אין טענה שכזאת).

בהמשך נשאל הנאשם:

"אנטולי: האם היה לה מכשיר פלפון ביד?

רומן: לא יודע".

כב' השופטים די למקרא תשובה קצרה זאת כדי להסיק כי הנאשם לא היה בזירה ואין לו שמץ של מושג מה התרחש במציאות בזירת הרצח.

שכן איזה רוצח הוא זה שהיה בזירה שהה בצמוד למנוחה במהלך כל התקיפה שארכה מספר דקות, הרים כביכול את המנוחה מן הרצפה והניחה על האסלה ולא יודע אם המנוחה החזיקה פלפון בידה במהלך תקיפתה???

ולא למיותר יהא לשוב ולהדגיש כי הנאשם יאמין בשלב זה כי הוא הרוצח של המנוחה ומבקש להוכיח את שיתוף הפעולה המלא שלו שיזכהו בהקלה בעונש.

זאת ועוד – תשובתו הנחרצת "לא יודע" איננה מסויגת הפעם במילים "קרוב לוודאי" "בעיניי" "סביר להניח" "יכול להיות" מילים בהם הוא עושה שימוש למכביר כדי להימלט מהמלכוד הנובע

מחוסר ידיעתו את אשר ארע במציאות בזירת הרצח כשמאידך הוא יוצא כמעט מעורו להוכיח שיתוף פעולה לריצוי חוקריו.

ולא בכדי, משום שזוהי הפעם הראשונה מאז מעצרו שהוא נשאל האם המנוחה החזיקה בידה פלפון במהלך תקיפתה?

מבלי רמז ו/או הדרכה ו/או אינפורמציה שתסייע לו להשיב את אשר חוקריו רוצים לשמוע ממגוון התשובות האפשריות הקיימות: (א) חיובי, (ב) שלילי, (ג) קרוב לוודאי, (ד) לא יודע.

התשובה היחידה שיש בה כדי לסייע לנאשם ולהוכיח שיתוף פעולה לשביעות רצון חוקריו היא התשובה לא יודע.

אולם דווקא תשובה זאת מוכיחה בעליל שלנאשם אין שמץ של מושג מה התרחש במציאות בזירה וכי הוא לא רוצחה של המנוחה.

שכן רוצחה של המנוחה אמור היה כן לדעת אם המנוחה החזיקה בידה במהלך הרצח פלפון.

ממשיכים "בשחזור" (ת/27 עמ' 16):

"אנטולי: האם היה לה שיער ארוך או קצר?

רומן: לא ממש קצר היה לה שיער קצת יותר גבוה ממותניים"

כב' השופטים גם מתשובה זאת ניתן להגיע לכדי מסקנה המלמדת על חפותו של הנאשם.

הנאשם שבשלב זה מאמין כי הוא רוצחה של המנוחה ובלהיטותו לרצות את חוקריו בתמורה להקלה בעונש מתאר את אורך שערה של המנוחה כפי שלמד מהתמונות בעיתון ומהטלוויזיה (כמפורט בנושא של תיאור המנוחה ומ"ט 165/06 דיסק 6 ת/400 עמ' 64), ולא כעובדה שלמד אותה מהמפגש הפרונטלי עם המנוחה משום שלא הייתה לנאשם שום אפשרות להתרשם מאורך שערה של המנוחה שהייתה לגרסתו עם צמה מגולגלת ואסופה לאחור.

המשך "השחזור" עמ' 17 :

"רומן: כך אני לא זוכר בדיוק תקפתי אותה בגרון פעם אחת ואחרי זה היא הרימה את היד.

אנטולי: איך היא הרימה את היד?

רומן: כך

אנטולי: היד הזאת ואחרת?

רומן: היד הזאת פגעתי ביד ושוב פגעתי לפה אני לא זוכר בדיוק אבל אני פגעתי עוד פעם, תסלחו לי אני לא יכול לזכור הרבה אני מנסה להיזכר בכל מה שהיה".

כב' השופטים לא למיותר יהא להדגיש כי עפ"י המפורט בת/11 (חוו"ד הפתולוגית) על גופת המנוחה נמצאו פצעי הגנה באצבעות שתי ידיה.

צא ולמד שהנאשם שגה פעמיים, ראשית: הפגיעה המסווגת כפצע הגנה היו על אצבעותיה ולא על זרועה כפי שמדגים הנאשם.

שנית: הנאשם מדגים ומצביע רק על יד אחת בעוד שפצעי ההגנה על אצבעות המנוחה הם בשתי הידיים.

שגיאות כגון דא ואחרות כפי שהוצבע עליהן בפרק השחזור מוביל אף הוא למסקנה כי לנאשם אין שמץ של מושג על אשר התרחש במציאות בזירת הרצח, שמץ של מושג שמשמעותו היא כי הנאשם לא היה בזירת הרצח ולא רצח את המנוחה.

חקירות נאשם ושיחותיו עם המדובב:

חקירת נאשם ביום 10/12/06 – מ"ט 160/06 ת/669.

בתאריך 10/12/06 נגבתה הודעה מן הנאשם שלא תחת אזהרה ובה השיב בהתאם לשאלות חוקריו.

חקירת נאשם ביום 11/12/06 ת/159:

גם חקירה זו איננה תחת אזהרה והנאשם משיב בהתאם לשאלות שנשאל ע"י חוקריו, בחקירה זו משנשאל הנאשם כיצד היה לבוש ביום עבודתו ב-6/12/06 מתאר הנאשם בפרטי פרטים את לבושו ומוסיף ומיוזמתו כי את המכנס זרק "כי הוא קצר עלי".

ובעמ' 2: "אני השמנתי חזק".

בהודעה זאת מספר הנאשם על הרגלו לעבוד עם מוזיקה באמצעות אוזניות.

כבר בחקירה זאת נוטעים החוקרים בתודעתו של הנאשם כי אדם הדומה לו במראה ובלבוש כפי שתיאר נראה מתנהג בעצבנות רבה על ידי עדים שאף ראו מנגב ידיו על קיר בתוך בית הספר.

הנאשם משיב כי התנהגותו באותו יום הייתה רגועה ולא הייתה לו כל סיבה להיות עצבני, וכי בכלל לא עלה לקומה ב' (עמ' 2 ש' 16).

בהודעה זו מוסר הנאשם כי בשעה 21:30 נודע לו "שהייתה בעיה כלשהי עם תלמידה בבית הספר" וכי רק למחרת נודע לו שרצחו אותה (עמ' 2 ש' 24) .

ראויה להדגשה אמירתו בחקירה זו בעמ' 4 ש' 1, וזאת כשנשאל:

ש: אתה יודע איפה זה קרה?

ת: מישהו אמר לי שבשירותים בקומה ב' אבל עכשיו אני יודע שזה לא בקומה העליונה, אלא בקומה א, שמעתי את זה ממישהו, אני לא זוכר, ישנן שמועות שחתכו אותה בגרון, ושדקרו אותה פעמים, בבטן, ובלב, ישנן שמועות שונות".

מתשובתו זאת ניתן ללמוד בעליל כי להבנתו של הנאשם קומה ב' זאת הקומה העליונה, ולכן גם הוליך בשחזור לעבר ב' – העליונה עד שנבלם בתרגיל האזיקים.

מתשובתו גם ניתן להבין מדוע בשחזור הוא מדגים את הפגיעות במנוחה במקומות הספציפים הללו – צוואר, בטן (אזור התוספתן) וחזה (בקרבת הלב)

חקירת נאשם 12/12/06 מ"ט 160/06 ת/164 א-ד :

זוהי חקירתו הראשונה תחת אזהרה כחשוד ברצח, כבר מתחילתה של החקירה ובקיבעון מוחלט מטיחים החוקרים לעברו הטחת עובדות על היותו שקרן ורוצח וכי כל מה שמסר עד כה אינו מסתדר.

בחקירה זו מתחילים החוקרים בשלב הראשון בנטיעת ספקות פנימיים תוך הצגת מצג מטעה לפיו תוצאת הפוליגרף מצביעה הוא הרוצח, וזאת בנוסף לזריקת המכנס והעובדה שנראה בחור שדומה לו ב- 100% מנגב ידיים על הקירות ומתנהג בעצבנות כשבנוסף מבין הנאשם כי העובדה שעובד עם סכינים והעדר אליבי לשעות העבודה יש בהם כדי להביא לכלל מסקנה כי הוא הרוצח כשכבר בשלב זה נוטעים בתודעתו כי הרצח בוצע באמצעות סכין.

בנושא הפוליגרף משחקים החוקרים בלשונם ומציגים את תוצאות הפוליגרף בשני אופנים מחד יצאת דובר שקר באופן גורף אתה רצחת, ומאידך התוצאה מלמדת כי יש לך קשר לרצח.

בעצם ההצגה של התוצאה כפי שהוצגה יש כדי הטעיה.

בהמשך מובהר לו כי התוצאה בין אם היא גורפת ובין אם היא נקודתית חסרת חשיבות למסקנה הנובעת מכך היא שהוא הרוצח. וכך נשמעות האמירות המכניסות לתודעתו והכרתו שלא יתכן שאינו קשור משום שפוליגרף אינו טועה.

ולשם המחשה:

ח: פוליגרף אומר שאתה רצחת (164א' 3)

ח: פוליגרף אומר כשאתה משקר הוא יודע וכל זה יוצא, יצא שאתה משקר (164א' 3)

ח: אז אם אתה לא רצחת אותה ולא היית קשור לדבר הזה בשום אופן אז התוצאות של הפוליגרף היו אחרות (164א' 20)

ח: אז אם זה הכל למה יוצא שאתה זה, כששאלו אם אתה מעורב ברצח הזה .. יצא שאתה משקר (164א' 20)

ח: אז איך ולמה יצא שאתה משקר? (164א' 20)

ח: ולא רק את זה שאלו אותך שאלו שאלות אחרות זה לא שיצא שאחת ככה אחת ככה (164א' 20)

ח: תוצאות פוליגרף

ח: שליליות הוא שקרן, הוא יצא שקרן בפוליגרף (164א' 36)

החוקרים מכניסים לתודעתו כי התוצאה מלמדת על היותו שקרן במאה אחוז.

ח: פוליגרף הוא יצא שקרן במאה אחוז (164א' עמ' 37)

ח: פוליגרף נותן תוצאה גבוהה מאוד (164א' עמ' 37)

בהמשך החקירה עוברים החוקרים לאחת מהתוצאות המלמדת על קשר לרצח.

ח: ופתאום כשהכל בסדר והשאלות לגבי קשר שלך לרצח אם אתה קשור אני לא פה אתה משקר (164 א' 22)

ח: בקשר לרצח זה נקרא יש לך בעיה (164א' 38)

ח: זה

ח: היום נבדקת במכנות אמת ועל השאלה על השותפות שלך נתת תשובה שלילית כן?

ר: כן

ח: תשובתך נמצאה כדברי שקר מה יש לך לומר בעניין זה? (164 ג' 15)

הבהרת מצבו וההפנמה אצל הנאשם.

בהמשך טורחים החוקרים להבהיר לנאשם עד כמה עגום מצבו ומתחילים לחלחל להכרתו כי אותר דם על בגדיו או כליו, כבר בשלב מקדמי זה מביאים אותו החוקרים לידי מחשבה באמירותיהם כי כל מה שמסר עד כה אינו מסתדר עם הממצאים שיש בידיהם וכי כל מה שמסר מלמד על סתירות בדבריו.

הנאשם שמאמין לכל מה שמוצג בפניו מבין כבר בשלב מקדמי זה כי מצבו עגום.

ח: אבל יוצא יותר מדי פלוסים בשביל אדם חף מפשע, אחד ועוד אחד ועוד אחד אתה מבין שאם יצא לא טוב זה בסדר אפשר להסביר קורה, אבל אם יצא משהו אחד ועוד אחד ועוד אחד יוצא יותר מדי דברים ביחד…

ר: אני מבין את זה טוב מאוד אבל הפוליגרף הראה שאני משקר (164 א' 34)

ר: אני יודע שאני כבר לא אלך מפה (164 א' 40)

החוקרים מבהירים לנאשם כי זעקות החפות שלו גורמים לו רק לנזק, ובמילים אחרות:

אנחנו מוכנים לשמוע את האמת וכל סיפור שתספר ובלבד שלא תגיד שלא רצחת כי האפשרות ליציאה מהמבוך תלויה בשיתוף הפעולה שלך.

ח: זה שאתה אומר שלא אני רצחתי אותה בזה לא פתרת את הבעיה.

ר: אני מבין טוב מאוד

ח: אתה רק מחזק אותה

ח: … אנחנו מוכנים לשמוע את אותה אמת שאתה יודע אני לא יודע באיזה צבע היא כחול, צהוב או כתום אני לא יודע אבל אתה חייב לספר הכל אתה מבין? אתה מבין על מה אני מדבר

ר: אני מבין

ח: תחשוב על זה

ר: אני מבין

ח: תחשוב על זה אולי בזה הכל, הברירה שלך היציאה אני לא יודע לאן ואיזו (164 א' 41)

ח: איך אתה מתכוון להיחלץ מזה?

ר: יש לי שתי ברירות לחכות לתוצאות הבדיקות

ח: יש לך שתי ברירות

ח: או ללכת ראש בקיר

החוקרים מלמדים אותו כבר בשלב זה החקירה הניבה תוצאות שמפלילות אותו והפוליגרף הוא רק חותמת ואישור לממצאים הקיימים.

ח: אוקיי במהלך זמן רב כבר, היא עדיין לא הסתיימה אבל היא נמצאת בשלב מסוים והיא כבר הביאה תוצאות (164א' 42)

ר: אני מבין טוב מאד

ח: כדי לקבל אישור לאינדיקציות פנימיות שלנו בקשר למה שנמצא ע"י צוות החקירה שלחו אותך לפוליגרף, בום גם לך וגם לנו זה שאתה זורק לנו אני לא רצחתי איך שמענו זה ירשם זה נרשם אבל הבעיה קיימת

ר: אני לא יודע איך לעזור לבעיה הזאת

ח: אתה צריך לעזור לעצמך לא לבעיה (164א' 42)

החוקר מוסיף נדבך נוסף "לחומר הרב" הקיים שקושר אותו כביכול לרצח.

ח: … יש סיבות, יש קשר סיבתי בין אותם דברים שנמצאו ע"י צוות החקירה מתחילת העבודה לתוצאה הסופית של בדיקת הפוליגרף (164א' 45)

ר: מפני שכולם ראו אותי, אני מבין את זה טוב מאד אני לא יכול להוכיח חפותי.

ח: יש לך בעיה

ר: אני מבין אני מבין

ח: אני לא יודע עד כמה אתה מבין איזו בעיה יש לך .

ר: אני מבין במאה אחוז

ח: אוקיי

ר: אני מבין במאה אחוז (164א' 46)

שטיפת המוח בנושא ממצאים:

החוקרים שוטפים את מוחו בדבר מכלול של דברים שכנגדו ומה שהם מפרטים הינו בבחינת המינימום (164ב 36).

ובנוסף שוטפים את מוחו כי נמצאו דברים הקושרים אותו לרצח.

ח: אתה בעצמך אמרת שאתה עובר שם אוקיי? מקום שאתה מסיים את יום העבודה שלך נמצאו על ידינושם דברים מסוימים אני לא אפרט כן? …." (164ב' 37)

במסגרת "הממצאים שנמצאו" והקושרים אותו לרצח שואלים החוקרים שאלות בנושא הדם עפ"י אופן וסגנון השאלות ניתן להבין כי הן נשאלות מהטעם שיש ממצא שכזה וכל זאת על מנת לערער את בטחונו ולהחדיר למוחו שנמצא דם .

ח: על הכלים האלה יכול להיות דם שלך?

ר: כן

ח: ולא שלך?

ר: לא, רק שלי

ח: בטוח רק שלך? (164ב' 10 )

הזרעים שניטעו בתודעת הנאשם נקלטו היטב וניכר כי הנאשם מבין את מצבו.

א. ח: אתה יודע שבינתיים הכל מצביע עליך

ר: אני מבין מצוין כי ראו אותי, הייתי לבוש ככה זרקתי מכנסיים ומכונת אמת (164ג'5)

ב. ח: אבל בינתיים הכל יצא ככה ש…

ר: שאני אשם אני מבין מצוין (164ג' 5)

ג. ח: הבעיה קדימה תתאר הבעיה שלך

ר: שראו אותי בבה"ס במקומות שונים

ח: מה עוד איזה בעיה יש לך?

ר: במכונת אמת

ח: בקשר למכנסיים

ר: אה שזרקתי אה… (164 ד' עמ' 4)

הנאשם מאמין כי הכשל בפוליגרף הוא בסיס לאישום ברצח (ת-164 24) בנוסף לדברים האחרים שהוצגו לו.

על מנת להעצים את ספקותיו ולזרוע בהלה בנפשו החוקרים מתחילים בשאלות על נוכחות דם בחפציו בסגנון ה"אם" כשמסר הוא הימצאות דם זה חוליה נוספת בשרשרת החוליות הקיימת (164 2 ב)

שאלות האם ימצא דם חזרו על עצמם עשרות פעמים בחקירה וזאת כדי להחדיר בתודעתו כי אכן נמצא דם שהרי מדוע נשאלת שאלה שכזו בעקביות באופן תיאורטי.

את אשר ביקשו החוקרים להשיג הם השיגו הנאשם האמין להם כי נמצא דם על חפציו אמונתו כי נמצא דם על בגדיו וחפציו משתקפת בשיחתו עם המדובב בתום חקירתו במ"ט 161/06 ת/400.

בסיום חקירתו זאת מוצע לו לשבת ולחשוב אולי יש משהו תפוס בהכרה שחייב להשתחרר (ת/164 ב' עמ' 38)

בחקירה זאת ניטע בתודעתו כי כנראה התעצבן על משהו, מישהו שהציק לו.

עם תחושות של כל העולם והראיות נגדו הוא עובר את יום המעצר הראשוני בחייו.

שיחות נאשם מדובב 12/12/06 מ.ט. 161/06 ת/400

המוטו המשתקף בשיחות הנאשם הללו הוא הכרה והבנה כי "אני אהיה קורבן של הנסיבות מאחורי הסורגים" (עמ' 51) , "אצלי חוץ מהמילים שלי והרגשות שלי אין כלום כדי לשכנע" (עמ' 25)

הנאשם מגיע לתא המעצר כשבתודעתו מופנם היטב מצבו הראיתי העגום כפי שהציגו לו חוקריו כדלהלן:

(1) הפוליגרף מצביע שהוא מעורב ברצח (163 (1) 4 ת-400)

(2) בנושא התנהגותו לאחר הרצח: יש עדויות שהיה נסער (41)

(3) בנושא זריקת המכנס: המכנסיים שנזרקו (בתום לב) פועל כנגדו "זה לא פלוס בשבילי.. (161 1 עמ' 26 ת-400)

(4) עדים שראו אותו – "כולם ראו אותי" (161 (1) ת-400 עמ' 5)

"אתה יודע לפי התיאור, הרוצח תואם אותו בדיוק" (עמ' 13 161 (1)

(5) בנושא הדם: רומן משוכנע שנמצא דם על בגדיו וכליו במשהו.

(6) מבחן ההזדמנות – רומן מבין מהחוקרים שבנוסף לכל גם כלי העבודה ועיסוקו מובילים אליו. "כלי עבודה שלי מצוינים להרוג" (עמ' 33)

הפנמת "מצבו הראיתי" מתחילה ליתן את אותותיה בנאשם .

בנאשם מחלחלת התחושה שחפותו לא ניתנת להוכחה .

ר: "ברור שהייתי מוכן לספר הכל כדי להוריד ממני את האשמה, אני הרי לא עשיתי את זה, אבל להוכיח את זה אני לא יכול בכלום, הרי עבדתי לבד, לא היה איתי אף אחד בזוג אף אחד שיתמוך באליבי שלי" (עמ' 36)

ר: להוכיח בלתי אפשרי, כן יש הרבה ראיות נגדי (40) המון, המון נגדי (42)

ואת תקוותו היחידה הוא תולה עדיין בתוצאות המעבדה (עמ' 36, 37)

חקירת נאשם מיום 13/12/06 מ.ט. 119/06 ת-100

תרגיל החקירה:

הנאשם בפתיח של חקירה זו שוטח בפני החוקרים בצורה גלויה וכנה את מצבו הנפשי תחושותיו הקשות ופחדיו, וחוסר האונים, ומתאר את מצבו :

ר: "אני מפחד מהכל"

ר: אני מרגיש לא טוב, אני ישבתי כל הלילה סבלתי אני לא יכולתי להיזכר מה, מה אני ראיתי, לא ראיתי שום דבר חשוד..(2)

הנאשם מעביד את מוחו וזיכרונו שעות נוספות כדי להיזכר במדויק בלו"ז של יום הרצח.

מה חבל שנושא לוח הזמנים לא נבדק מייד אלא ב- 18/12/06, מה גם שמכשיר הפלאפון של הנאשם היה ברשותם ובלחיצת כפתור אפשר היה לבדוק תחת נושא שיחות יוצאות וללמוד את השעות אך פעולות אלו לא היו מספיקות חשובות בשביל לבצע אותן מיידית ו"לחסוך" בדרך זו שעות רבות של חקירות בנושא הזמנים ומניעת בלבול אלא אם היה זה במכוון כדי לטעת בלבול וסתירות בגרסתו של הנאשם ולערער ביתר שאת את בטחונו בעניין מעורבותו ברצח.

תרגיל החקירה:

תרגיל החקירה התנהל באופן שעפ"י סגנון השאלות הישירות ניתן להבין שנמצא דם על בגדיו וכליו וכך נשמעים הדברים בנ/*** עמ' 8:

ח: "איך אתה מסביר את העובדה שמצאו את הדם של הילדה על הדברים שלך?

ר: אין לי הסבר זה לא יכול להיות

ח: על הדברים אני אומר, זה יכול להיות כלי עבודה או בגדים (נ-*** עמ' 8)

עפ"י תשובותיו ותגובתו ניכר כי מאמין באמונה שלמה במה שמוצג לו.

ח: אם אני אגיד לך שעל הדברים שלך מצאו דם

ר: חרא

ח: איך אתה מסביר את זה

ר: אני לא יכול להסביר את זה, אני בטוח שלא היה דם

ח: אני אומר לך שמצאו (נ-100 עמ' 14)

החוקר ממשיך ומבהיר לנאשם בצורה חד משמעית ושקרית כי נמצא דם ואם בחקירה הקודמת ת/164 א-ד נאמר לנאשם שאם ימצא דם על בגדיו וכליו הסיפור גמור עכשיו עולים מדרגה ומספרים לו כי בבדיקת המעבדה נמצא דם של המנוחה על החפצים שלו "דברים" שזה יכול להיות כלים וגם בגדים.

הנאשם אמנם שולל את האפשרות שימצא דם מהטעם שהוא בטוח כי לא היה בזירה ולא קשור לאירוע אך הצגת העובדות להן הוא מאמין מביאות אותו למצב שאין בו את היכולת להוכיח אחרת ובלשונו וכי אין בידו הכלים להתמודד עם המוצג. "אני לא יכול להצדיק את עצמי" (25)

החוקרים ממשיכים במגמה של שבירת רוחו במצגי השווא וכל זאת בנוסף למה שהוצג מיום אתמול המצג הנוכחי הינו נדבך נוסף על הקיים.

ח: "אלא שיש יותר מידי דברים שפועלים לרעתך" (26)

כאמור הנאשם מפנים עמוק את המסרים ומאמין בהם.

ר: איך אני יכול להצדיק עצמי עכשיו איך אני יכול להוכיח שזה.

ח: מה? מה?

ר: או שזה כבר בלתי אפשרי למעשה?

ח: זה לא שזה בלתי אפשרי פשוט זה מאוד קשה בינתיים כל יום יוצא שמצביע עליך (31)

ח: …. אח"כ משהו בא, אח"כ עוד משהו, עוד משהו, עוד משהו, עוד משהו וככה זה יותר, יותר ואתה כל הזמן יורד יותר ויותר למטה (31)

בהמשך לשטיפת המוח בדבר מצבו הראיתי מבהירים חוקריו לנאשם שגם אם בדיקות המעבדה יוכיחו שאין דם של הנאשם על המנוחה זה עדין לא מוכיח את חפותו ובכל מקרה הוא בבעיה קשה כי הכל מצביע עליו ואפשר להרשיע גם בלי גופה (34-35)

לשיטת המאשימה לסיכומיה בעמ' 14: "תרגילי החקירה נעשו במשורה"

לשיטת ההגנה הליכי חקירה הוגנים היו במשורה, רוב רובן של החקירות הינם תרגיל חקירה רובן חורגים מהמידתיות המותרת בתרגילי חקירה.

שיחות נאשם מדובב 14/12/06 – 13/12/06 מ.ט. 163/06 ת-400

הנאשם חוזר למדובב בתום תרגיל החקירה כשהוא "עמוס בראיות" שכל אחת כשלעצמה מספיקה להרשעתו.

הנאשם משתף את המדובב וחולק איתו את השתלשלות האירועים, החשדות הראיות החששות והפחדים.

המדובב כחוקריו של הנאשם השכיל להבין כי הנאשם אדם מבוהל, מבודד שניתן לעבדו כחומר ביד היוצר.

לאחר הצגת כרטיס הביקור "המרשים" של ארתור בפני הנאשם מלעיט המדובב את הנאשם בסיפורים שבכולם מוסר השכל בצידם המקיש ותואם הפלא ופלא את מצבו של הנאשם (עמ' 58-59, 55-65)

הנאשם לומד להבין בעזרת המדובב והמסרים כי:

א. גם כשלא עושים יושבים בכלא וגם אתה צפוי לזה.

ב. לא משתלם ללכת עד הסוף כי אוכלים חרא.

ג. הריגה = עונש מקל.

המדובב פועל במרץ לדמורליזציה של הנאשם ומשקף לו את מצבו על מנת לזרוע בו חיל ומורא ולהלן קמצוץ להמחשה:

מ: "זה הסוף", "נראה לי שכבר מצבך על הפנים" (8) , "בקיצור אני לא אשקר לך, מצב שלך על הפנים" (40), "לא שאתה בתוך חרא, אתה בתוך שלשול אתה מבין, יש חרא קשה ויש שלשול, אז אתה בתוך השלשול הזה? למה? אני אגיש לך למה תראה עכשיו כולם, לא רק שוטרים, גם שופטים יהיו נגדך" (91).

חקירת הנאשם ביום 14/12/06 מ"ט 164/06 (ת/169 א-ב)

רומן מגיע לחקירה זו ומספר על טיפות הדם שראה בשרותי הבנים וזאת לאור הבנתו כי נתפסו על כליו ו/או על בגדיו שרידי דם.

חקירה זו הינה תרגיל חקירה נוסף המנוהל במסווה של שאלות היפותטיות שבתוכן מסווה מצג עובדתי ברור שעל עליו נמצא דם.

החוקרים שואלים שאלותיהם בסגנון ברור וישיר המלמד אותו על הימצאות הדם, וכן בסגנון שאלות היפותטיות.

והרי לדוגמא סגנון השאלות המלמדות אותו כי אכן נמצא דם:

1. אם נמצא דם, איפה הוא נמצא? (שם עמ' 13)

2. איפה לפי דעתך על הבגדים של יכול להיות שמצאו דם לא שלך? (שם עמ' 9)

3. אנחנו מדברים עכשיו לא על דם שלך. (שם עמ' 20)

"אני לא אומר לך מה יש לנו" (שם עמ' 24)

4. אני לא אומר לך איפה נמצא מה, אני אומר לך איפה אתה חושב (שם עמ' 30).

5. אנחנו יודעים מה יש (שם 32).

6. אנחנו מסבירים גם את מה שיש אצלנו אתה מבין… תאמין לי שאנחנו לא מתכוונים לעשות חגיגה, כן? מכל דבר שאנחנו מוצאים מבחינה ביולוגית ומהדברים…. (שם עמ' 32)

שיחת נאשם מדובב 15/12/06 – 14/12/06 מ"ט 165/06 ת/401 (דיסק 5-8) :

ביום זה המדובבנוטע בתודעת הנאשם שני נושאים שימצאו ביטויים בשלב ההודאה של הנאשם.

א. נושא העצבים כמניע והקשרו לאירוע.

ב. האפקט ואיבוד הזיכרון.

בשיחת דיבוב זו מגיע הנאשם כשבתודעתו כי נמצא דם על בגדיו וכליו, ומשתף את המדובב בהליך החקירה ובשאלות החוקרים לגבי הימצאות הדם והסבריו.

הנאשם מסביר למדובב כי לא סיפר על עניין הדם מייד מהטעם שלא יחס לכך חשיבות כי סבר לאור תופעות שכיחות של מריבות ילדים כי דם זה שראה כנראה תוצאה של מריבה טבעי הוא, וכמו שנשמע בעדויות המנקים כי מראה דם בשרותים הינו מראה שכיח שלו הם נחשפים במסגרת העבודה.

בהמשכה של השיחה בין הנאשם למדובב עולה נושא האונס, הנאשם מספר ששמע שנאנסה, וכנראה התכוון ששמע שיחה בין מי ששמר עליו לאחד החוקרים (דיסק 5 שם 32).

ר: "עמד שם השוטר האחד הזה, הוא שמר עלי, נו הוא הלך לאן שהוא הצידה ככה, הוא אומר… אנסו אותה בסוף" (שם עמ' 32)

הנאשם שעובר למעצרו שמע שמועות על אונס ובמצטבר לחקירת יום האתמול 13/12/06 מ"ט 119/06 (ת-334) כשנשאל על ידי החוקרים באופן ברור בנושא האונס:

ח: … אולי יש סיבה שאנחנו לא חושבים עליה אולי לדוגמה עשית משהו לילדה ומפחד להגיד לנו.

ר: בסדר עשיתי לה משהו, אבל מה יכולתי לעשות? לאנוס אותה?

ח: יכול להיות

ר: לדוגמא מה יכולתי לקחת מילדה בת 13 שהיא לא יודע כלום

ח: שאונסים מה היא צריכה לעשות משהו?

ר: לא יודע אף פעם לא אנסתי.

כאמור שיחה זו ששמע במצטבר לחקירה ולשמועות ששמע מקבעות בתודעתו את המחשבה לפיה המנוחה נאנסה.

אך טבעי הוא שאם לעניין הרצח מבין הנאשם שמבחינה ראייתית סגור הוא, ומן הסתם באם והיה תתווסף לו עבירה נוספת של אונס שכנראה היה ולכן אין הוא מעוניין להיות מואשם בה בנוסף לאישום של רצח שלא ביצע.

ומכאן נאמרו דבריו בעניין האונס (שם 5 עמ' 32).

"בשביל מה עודאני צריך לקחת על עצמי אונס של מישהו אחר".

בהמשכה של השיחה וממילותיו של הנאשם עולה בבירור כי האונס הינו תוסף לרצח שלא ביצע אך לאור מצבו יקח על עצמו:

"לא צריך להוסיף לי, אני אקח על עצמי רצח, רצח של מישהו אחר, אני אחק… (5, 32)

"הרצח יאללה שיהיה כבר, (5, 32)

"אני יכול לקחת את הרצח, כוס אמא של הרצח הזה, … תתלו עלי תעשו מה שאתם רוצים".

דבריו בנושא לקיחת הרצח נובעים אך ורק מייאוש ומאיבוד יכולתו להתמודד וממצבו כפי שהוצג לו.

לאורך כל השיחה בנושא הרצח והאונס כמקשה אחת (עמ' 32, 33, 34, 35, 39 דיסק 5) עולה בבירור כי הודאה ברצח ולקיחת תיק הרצח הינה תולדה של חוסר יכולת להתמודד מול הראיות והלחצים וכי המצב אבוד בנושא זה וטבעי הוא שאינו מוכן שתתווסף עוד עבירה שלא ביצע שמן הסתם אינה מוסיפה כבוד בבתי הסוהר.

בהמשכה של השיחה בין הנאשם למדובב עולה לראשונה ע"י המדובב המניע האפשרי לרצח, מניע שבהמשך יהפוך למרכזן של שיחות הדיבוב.

מ: "משהו פה לא הגיוני, מישהו התעצבן על משהו, ככל הנראה שהילדה הזאת עצבנה אותו, עשתה לו משהו" (5, 138)

בהמשך מספר המדובב כי "בטח הרגו אותה בתוך תא השרותים" (5, 139)

הנאשם והמדובבים מגלגלים שיחה באפשרויות השונות לסיבה מדוע לא נשמעו צעקותיה והאם הרוצח היה זר למנוחה או מוכר למנוחה.

בהמשכה של שיחה זו מוביל המדובב לנושא העצבים כתוצאה מההצקות ולתופעת איבוד הזיכרון, נושא שבימים הבאים ילך ויתעצם….

וכפתיחה לנושא זה נשמעים הדברים כך: (5, עמ' 148) :

מ: תקשיב לי הוא לא מכיר את עצמו עד הסוף, הוא יכול להתהפך בשנייה האחרונה, בדקה האחרונה, הטעות הזאת, אתה יכול כל כך להתעצבן, למשל אני…

ר: כאילו עד למצב

מ: כן, עצבנואותי, הילדה הזאת בת השמונה עשרה, היא הציקה לי, כמו שהם, הם איזו שהיא ילדה תציק לי… תראה אני יכול להיות בכזה אני לא אסתכל לא מי זה אבא שלה, לא מי זה אמא שלה, לא על בת כמה היא ומי נגד מי".

ובהמשך בנושא העצבים עד אובדן זיכרון ותופעות אובד הזיכרון (5, 149)

מ: … לעצבן כה שסוף הדרך

מ: אני… לא רואה שום דבר בעיניים, אני יכול לעשות מלא דברים וזה כבר קרה… רצח אבל אני עשיתי שטויות, אתה מבין? אז אותו דבר, אותו דבר יכול להיות שקרה עם אותה ילדה…"

ובעמ' 152:

מ: זה היה יכול לקרות בחוץ… זה מגיע אליך באופן פתאומי אתה מבין? יכול להיות שהיא לפני יומיים שלושה עשתה לי… יומיים שלושה לפני כן… עצבנה אותי….

לקראת סופו של יום דיבוב זה מנסה המדובב להוביל את הנאשם לשיחה בנושא הסיגריות וזאת בעקבות כתבה שקראו בעיתון על בה"ס (כנראה כתבה על סמים דיסק 6 עמ' 65) אך ללא הצלחה בשלב זה.

הנאשם לאחר קריאת הכתבה מספר למדובב כי בהיותו בחקירה פגש בילד אתיופי שניגש אליו במסדרון וביקש ממנו סיגריה, ולאחר ביקש הנער מן השוטר סיגריה.

בעניין זה מובעת דעתו העקבית בנושא: ילדים וסיגריות ועל מנהגו ועקרונותיו בנושא שלא לתת להם סיגריות בשל גילם.

שיחה בין שני המדובבים מיום 15/12/06 – ג'יניה וארתור ת-401

רומן מוצא לחקירה ושני המדובבים הנשארים בתא משוחחים ביניהם. ארתור מחווה את דעתו בפני ג'יניה כי לא נראה לו שרומן הוא הרוצח (דעה זאת אף הובעה על ידו בשלב מאוחר יותר בתום עבודת הדיבוב שלו עם הנאשם בפני מדובבים אחרים עימם ישב במתקן הכליאה בו מרוכזים המדובבים) (שם עמ' 3).

המדובב ג'יניה מבהיר לארתור שהיא לא נאנסה וכי זה שאומרים לנאשם כי נאנסה המטרה היא להפחידו (שם 5)

ארתור וג'יניה מתלבטים ביניהם בעניין האונס והרצח והסכמתו לקחת עליו תיק רצח רק שלא יהיה האונס, ארתור בעצמו אומר כי גם הוא היה עושה כך (שם 6).

ג'יניה שהינו שוטר משער ששילוב נושא האונס עם הרצח כנראה בא כדי לשבור אותו שיסכים שהרג אך לא אנס (שם 6)

השניים מתלבטים בעניין האונס וארתור אומר לג'ניה שיפנה ליואב (הכוונה למפקד ת. גולן) וידבר איתו שיכניס אותו לסוד העניינים ומבקש ממנו תסביר לו ש"ארתור" (נקט בשמו הפרטי) רוצה לדעת איך בעצם הרגו אותה (שם 8) ג'ניה מבטיח לו שידבר ושהם ידברו איתו.

בהמשך נחשף בפנינו תופעת הטיולים, התופעה של הוצאת ארתור לטייל לשופינג שבאה לביטוייה בשיחה זו.

חקירת הנאשם ביום 15/12/06 – מ.ט 167/06 (ת174 א' – ב')

"אנחנו יודעים שאתה הרוצח:"(מלכה לרומן)

גם ביום זה נפתחת החקירה בלוח זמנים שכבר נטחן ללא הרף , הלוך וחזור ומעצם טחינתו הוליד לטעמם סתירות שבסופו של יום הוכיחו שהוא דובר אמת.

נשאלת השאלה – מה היה יותר פשוט גם אם עדיין לא נתקבל פלט שיחות יוצאות ונכנסות מחב' הסלולר לקחת את מכשיר הפלאפון כפי שהציע רומן לחוקרים ובפעולה פשוטה לחפש שיחות יוצאות במכשיר עצמו וכבר בשלב מקדמי נושא הזמנים היה ממוצה בלי צורך לחזרות מתישות ובלתי פוסקות, בניסיון שיתן תשובות מדויקות פר דקה, פר שעה.

בפתיחתה של חקירה זו שוב לא מיידעים אותו על זכות היוועצות ופותחים את החקירה ללא אזהרה כדין ובצרור שאלות ועובדות המבהירות כמה מר ורע מצבו, ועד כמה כל מה שמסר עד היום "הדברים לא מסתדרים".

בנוסף לו רק היו מזדרזים וחוקרים את אשר מסר להם לגבי זמנים של יציאתו למזנון ולא מחכים עד 17/12 לחקןר את ליזה טיבי המזנונאית (נ-6) חקירה שיכלה בנוסף לחיטוט באלפון שיחות היוצאות במכשיר לתת להם תמונה מסגרתית של טווח שעות ומעקב תנועותיו , דיוק שכה חיפושו אותו.

סגנון חקירה:

גם בחקירה זו חוזרים החוקרים על הסגנון המוכר הידוע והעקבי בסגנון שאלות ה"למה אתה חושב שיכול להיות דם על…? לסגנון שכזה יקרא שאלה בצירוף עובדה סגנון חקירה זה שתפקידו להכניס למוחו הצבת עובדה בסגנון שאלה.

בהמשך ממשיכים בנטיעת הטעיות למוחו וככה זה נראה מ.ט 167(1) ת – 174 א' עמ' 18:

ח: היית בקומה שניה?

ח: קומה שניה אתה היית שמה?

ח: יכול להיות שראו אותך שמה? אנשים?

ח: אתה היית בקומה שניה?

ח2: אז איך יכול להיות שראו אותך?

ח: אתה היית? אתה הלכת למעלה לקומה שניה?

ח2: יכול להיות שראו אותך בקומה שניה?

ח: למה ראו אותך יורד מלמעלה (73)

ובהמשך:

ח2: ביום רביעי, יום רביעי היית בקומה שניה למעלה(44)

ח: יש אופציה שהיית למעלה?

נושא הדם:

ח: אז עכשיו תסביר לי למה, למה לא אני,אתה חושב שיכול להיות דם על הסכין

(עמ' 57 ת-174 א')

ח2: למה אתה חושב שיכול שיהיה דם על כבל המאריך ( 58 ת' 174 א')

למה אתה יכול לחשוב שיהיה דם על הכבל ( 58)

ח2: למה שיהיה לך דם על היד? (58 ת 174 א)

ח2: למה שיהיה דם? (63 ) (174 א')

ח: איך יכול להיות דם על הסכין? איך יכול להיות דם לא שלך על הסכין

איך יכול להיות? (69 עמ' 67 174 א)

המאשימה מופנית לשאלות בסגנון "למה שיהיה" "יכול להיות" המלמדות כי השאלה חותרת לכך "למה שיהיה דם?"

הזמנים לא מסתדרים לחוקרים:

רומן נחקר לגבי נוכחות הילדים בפרגולה בשעה שחזר עם הדבר כשמבחינתם אובייקטיבית יכל לבצע הרצח רק אם חזר ב – 01:20 , התשובה שנותן רומן שבזמן שחזר לא היה אף אחד בפרגולה מכניסה לבלבול את החוקרים כי הלוא זה לא מתיישב עם התיזה שלהם כי אם חזר ב – 01:20 אמור היה לראות ילדים ואם לא ראה אותם זה היה אחרי וכך הם נשמעים אומרים זה לזה:

ח: מישהו ישב שם? (167 (1) עמ' 14

ר: לא כבר אף אחד לא ישב שם .

במשך נשמעת שיחת ההתלבטות שלהם ביניהם לבין עצמם בנושא ילדים בפרגולה בעת שחזר :

מלכה: כתב יפה

יוסי: פה, כן הוא כתב אתה רואה? זה הוא כתב את הזמן, אני כתבתי (לא נשמע) כבר הדף, את הזמנים שלו שהוא כתב שהם לא מסתדרים

מלכה: לא מסתדר.

יוסי: כן, אז לך תדע, אולי תסתכל , אולי זה מתחיל באחת ושלושים, אולי זה מתחיל באחת ושלושים ואז הכל מסתדר.

מלכה: באחד ושלושים הוא חזר לביה"ס באחד ועשרים הוא…

יוסי: אחד ועשרים, אז הוא נכנס לשמה , הוא מתחיל לעבוד ואז הוא אומר: ייאלה בוא נלך נגמור עם זה שמה… אם אני כבר עובד אני אגמור שמה… עובד

מלכה: אבל הוא היה , כשהוא עבד באחד ועשרים הוא יכל לראות את הילדים האלה שמש

יוסי: נכון.

מלכה: הוא לא רואה , יש שמה היו הרבה ילדים

יוסי: אז אה… חייב להיות, זה להיות אחד ועשרים.

עשר הדקות הללו מטרידות את החוקרים, עשר הדקות המפרידות בינו לבין האפשרות לרצוח

בשעה 01:20 . משסיימו להחדיר לראשו שנראה בקומה השניה עוברים החוקרים לנושא המוביל

ילדה > עצבים…

ח2: היא העליבה אותך אמרה לך משהו 167 (1)(עמוד 21)

היא אמרה לך משהו שפגע בך ? 167 (1) (עמ' 21)

אבל כשיש עצבים …

ח2: כשיש עצבים חושבים על משהו? עכשיו אם מישהו אומר לך משהו, אני שוטר , אני זה,

אני משתגע, עצבים עושה דברים מה לעשות? זה בן אדם ( עמו' 2 167 (1).

ח2: אולי היא עברת לידה , היא אמרה לך משהו לא טוב (עמ' 32 167 1)

ח2: אולי ראית אותה לא טוב, אולי רצית אותה (עמ' 32 167 1)

החוקר מחדיר לתודעתו :

ח: חייב לעבור במסדרון נכון?

חייב לעבור יכול להיות שראית אותה והיא אמרה לך משהו (עמ' 65)

ח2: אולי בטעות ראית עלית למעלה (עמ' 69)

ח: וראית אותה מתה, אבל אתה לא קשור(69)

במשפט זה יעשה רומן שימוש עתידי, או סשה יעשה בו שימוש עתידי (ראה מזכר סשה ביום

ההודאה)

ח2: ראית מתה, אולי נגעת?

ח: מישהו הרג אותה וראית אותה מתה?

ח2: אולי נגעת בה, משהו כזה (עמ' 69 167 (1)

ובהמשך:

ח2: ואולי עלית למעלה, ראית משהו, פחדת אמרת לי באה משטרה, למה זה עכשיו יהיה לי

בעיות הלכת ושטפת ידיים למטה (עמ' 70).

אחרי שמיצו החוקרים את נושא ילדה, נושא זיהויו בקומה שניה, ואת נושא הדם שנמצא עליו

עוברים הם לשלב החשוב מכל והוא שבירתו.

החוקרים מתחילים בהטחות בסגנון:

"אתה הרגת אותה, למה הרגת אותה? למה הרגת אותה?( 20)

התקוות נשברות:

ר: זה לא מעניין אותי, כולם פה, אתם רוצים תתלו עלי (60).

ר: אני לא רוצה לדבר, אתם רוצים לתלות את התיק עלי תתלו אותו עלי, אני לא רוצה, אני אחכה לבדיקה כשיראו שאין ט. אצבעות שלי, שאני לא בצעתי את זה, שהסכינים שלי לא קשורים לזה, אני אחכה לזה, אז תבינו שלא אני עשיתי את זה ולי אין שום קשר. ככה אני לא רוצה לדבר, התעייפתי, נמאס לי (רומן בוכה) אתם רוצים לתלות עלי את התיק תתלו עלי אימי היקרה אבל אם אני אצא, אני אמצא הנבלה הזאת ואני אדקור אותו.

רומן בוכה ללא הרף ואז…

ח2: ללטף אותו?

רומן: כשיחזרו הבדיקות והוא שאין טביעות אצבע שלי .

חקירת הנאשם 15/12/06 מ.ט 167 ת- 174 ב'

"אולי לא רצית להרוג?"

בהמשכה של חקירה זו בחלק השני עוברים החוקרים להשרשת תיאוריה נוספת במוחו האפשרות שלא רצית להרוג אותה והכל קרה בטעות.

תאוריה שיעשה בה שימוש בהודאתו.

ח: אולי זה היה בטעות?

ח: אולי זה קרה עצבים?

ח: ז"א שלא רצית להרוג אותה?

ח2: יכול להיות שאתה לא רצית להרוג אותה (עמ' 6)

וכדי שתאוריה זו תוכל לעמוד על רגלייה צריך סיבה והסיבה ניתנת את תאמצה. ובכך מכניסים למוחו שאולי הושפל ובהמשך יעשה גם בזה שימוש :

ח: יכול להיות שקרה משהו?

ח: יכול להיות שהיא (לא נשמע) וחתכת וזהו ונהיה סוף דרך

ר: לא , למה? אם אפילו משפילים אותי

ח: יכול להיות שהציקה לך יותר מידי? זה קורה… (עמ' 7).

ושוב ניסיון לתיזה הקודמת:

ח2: אולי ראית הגופה של הילדה? (7)

ח2: אתה ראית את הגופה של הילדה?

ח2: יכול להיות שנכנסת ראית דם והתלכלכת?

הפוך על הפוך:

שאלות ההסבר ללמה אתה חושב שיכול להיות דם הופכות עכשיו לעובדות שצריך להסביר משמע: כי אם אתה יכול לחשוב שיכול להיות דם אז תן הסבר לזה, ואם זה לא היה עצוב זה גורם לצחוק…

ח: למה בן אדם שלא עשה כלום, כמו שאתה אומר יכול לחשוב שדם יגיע לבגדים שלו

או לסכין שלו?

התשובה היא: אל תשאל שאלות תיאורטויות תקבל תשובות תיאורטיות ותסתבך עם שאלה שהפכה לעובדה ומדריכה הסבר…

בהמשך משוחחים עימו על תוצאת הפוליגרף רומן נותן הסבר הגיוני מדוע כשל בתשובה לדעתו מהטעם "שראה דם אבל לא אמר בחקירה" (עמ' 16)

ההגיון הזה מוציא את החוקר משלוותו והתגובה מגיעה בהתאם:

ר: ואני לא שיקרתי

ח2: לא הוא לא הראה שאתה אומר אמת.

ר: אני לא הרגתי

ח2: אין שם אין אצלך אמת, שאלות גם כן.

נ: אהה

ח2: אין שם אמת, אתה לא אמרת אמת גם שם.

ח2: לא אבל אצלך שם, אין אצלך שום תוצאה שכזאת שאתה אמרת את האמת.

אז מה אנחנו חושבים?

בהמשך לתיזות והספקולציות מיידעים החוקרים את הנאשם בפרטים הבאים:

1.לגבי הרצח: אנחנו הרי לא חושבים שזה היה מתוכנן יכול להיות שקרה משהו (25)

2.לאחר הרצח: אתה הלכת לשם, שטפת ידיים וחזרת לשם כאילו לא קרה שום דבר (26)

3.לגבי השעה: לפני שתיים, לפני… למשל , שלוש עשרה חמישים וחמש, אתה הלכת לכאן?(31)

לגבי רענון זיכרון שאבד

התחלת השתלת רעיון זיכרון שאבד :עמ' 44 ת/174 ב'

אנחנו בטוחים שאתה אשם, שאתה רצחת רק לא מבינים למה?

ח2: אני רק לא מבין למהאני מבין למשל שהיה יכול לקרות משהו אני יודע שלפעמים קורה שאתה יודע ש… לפעמים… זה יכול לקרות לכל בן אדם , לא רק , אני לא מדבר עליך ספציפי שפתאום קרה משהו שאתה יודע… (44)

ח2: הוא משתגע ו … אני לא יודע מה עוד אחרי זה (44)

ובהמשך לחיזוק התיזה:

ח2: אתה השתגעת באיזה רגע קרה, אז ככה… (45)

בהמשכה של החקירה כשהנאשם מעלה בפני החוקרים את תקוותיו לגבי תוצאות בדיקות המעבדה דואגים החוקרים לייאש את הנאשם בנושא זה

ח2: אתה זוכר אני ספרתי לך שלפעמים, שפעם אחת אסרו אדם על רצח ואפילו לא מצאו

גופה (45)

וכדי שלא יסמוך ויתלה הנאשם תקוות מתוצאות הבדיקה נאמר לו

ח2: הבדיקה יכולה להיות ממש מצומצמת (45)

ח2: ז"א למשל אפילו אם זה רק דם על החולצה למשל (45)

ומכאן יוחזר לתא להמשך אותו קו חקירה והכל בידי המדובב.

שיחת נאשם מדובב 15/12/06 ת-401 מ.ט. 165/06 דיסקים 9-11

הנאשם מגיע לתא בשעות אחה"צ רצוף ועייף נפשית ומספר למדובב את כל אשר הבין והוצג בפניו, טיפות דם, עד שראה אותו, עניין אונס והרצח, שכך הבין משאלות ואמירות של חוקריו "אולי קרה משהו?" "אולי רצית אותה"? – (שם 9) "אולי קרה מעצבים?".

רומן מספר כי הציע לחוקר לחתום ולהודות שרצח ומוכן שיתלו עליו כדבריו את הרצח כי פשוט נמאס לו ולא מסוגל יותר ושיעשו מה שהם רוצים (שם,9)

ארתור שמבין כי תש כוחו של הנאשם והוא חשוף למתקפה מספר לנאשם כיצד היה הוא נוהג, כשמפה מתחיל להתגלגל עניין הרצח תחת השפעה והכל מפיו של המדובב הנוטע בו את המידעכי אם הרצח בוצע תחת השפעה זהו רצח שלא בכוונה והענישה היא בהתאם (שם 11).

ארתור מנסה להביאו לתובנה (כנראה בעקבות המידע שקיבל מג'יניה) שאונס לא היה וכי מדובר בסתם המצאה (שם 11)

בהמשך מתגלגלת לה שיחה בנושא המכנסיים הנאשם מביע את אכזבתו כי שיקרו אותו ולא חיפשו את המכנסיים שעדיין יכולים למצוא אותם (שם 13)

הנאשם מספר למדובב כי אמר להם שמוכן לחתום על הרצח ועל כך שהשיב לו כי יצטרך לבצע שחזור.

ארתור מספר לנאשם את שכבר שמע גם מהחוקרים כי יש בחורים שאפילו לא רצחו והאשימו אותם ושום דבר לא עזר (שם 16)

ארתור מספר לנאשם על מקרים דומים לשלו וכדבריו "כל הראיות היו נגדו כמו אצלך" (9, 16) ומדגיש שאצלו יש יותר מדי דברים.

ארתור מגייס את מלא כוח השכנוע כדי לשכנע את הנאשם שצריך להפיל את נושא הרצח על בסיס "היא אמרה משהו ואני התעצבנתי ובכך להוריד את העונש.

הווה אומר: רצח לא בכוונה תחילה והנאשם אכן קולט ומבין את המסר (9,18) .

מכאן עובר ארתור לתאר בפני הנאשם את רמת הענישה, מקסימום אם יקבל 12 יכול לשבת שמונה שנים, שבע וחצי, חופשות יש הכל (9, 19)

כדאיות אימוץ בקו זה נובע לשיטתו של ארתוך מכך שגם אם הוא לא מודה ויש ראיות אתה תהיה (9, 20).

הנאשם מביע פליאה ושואל האם מקבלים כשלא מודים עונש מלא וארתור מאשר שעונש מלא משלב זה מתחילה הזריעה בנושא רצח מתוך ההשפעה והשפעתו על מידת הענישה (שם, 20).

המאשימה בסיכומיה לפרק זה טוענת כי "הנאשם מתבטא מס' פעמים לאורך השיחה כי האונס הוא האשמה קשה ביותר, ובנשימה אחת מוסיפה כי הנאשם טען שאת הרצח ניתן להפיל ע"י שימוש ברעיון שהמנוחה אמרה משהו שעצבן אותו (ומפנה לעמ' 19) (לעמוד שהפנתה המאשימה לא עולה כהצהרתה) וכי הנאשם מגלגל את הרעיון להקלה בעונש באמצעות עסקה עם החוקרים על מנת שלא יורשע באונס".

למאשימה התבלבלו מן הסתם העובדות לאשורן כתוצאה מבלבול בדוברים ואת שאמרו משום שהמציע והמכוון הוא המדובב ולא הנאשם .

כב' בהמ"ש מוזמן לעיין בעמ' 20 ממנו עולה כי תחילתו של הרעיון בא מהמודבב המסביר באריכות מהו רצח תחת השפעה והשפעתו הישירה על הענישה.

המדובב מספר לנאשם מה הם המרכיבים לרצח תחת השפעה; עיצבנו אותו מאוד, בכל מקום נטפלו אלי ובגלל זה רצחתי מעצבים ואז מורידים בעונש ואפשר לקבל צו, 14 שנה, וכך גם בתיק שלך אם תודה ואם לא תודה זה היינו אך משום שהראיות הקיימות נגדך מספיקות כדי לקבל מאסר עולם, ולא רק מאסר עולם אלא פלוס עשר שנים (שם 20)

בהמשך ארתור נועץ חיזוקים נוספים לאשר פורט לעיל, וממחיש זאת בסיפור נוסף (שם 22, 21) מניסיונו כשהמסר הברור והמובהר בהמשך:

"אתה לא יכול לעשות שום דבר, כי אתה לא מודה, אם היית מודה, אפשר היה להרגיע את העניין, ולעשות אותו קטן יותר השפעה או משהו, כשאתה לא מודה אתה לא יכול לעשות כלום" (שם 22)

בתום מסע השכנוע של ארתור פונה הנאשם לארתור בשאלה אז מה אני יכול לעשות?

הנאשם הפני שאם יודה ויגיד כן נמאס לי מהילדה, אמרה משהו התעצבנתי לקחתי סכין וחתכתי כמה פעמים הלכתי ושטפתי ידיים בשרותים.

(מבנה התואם להפליא לתיאור המדובב בשלב תיאור החוקרים מיום האתמול כעולה מתמליל החקירה מ"ט 167/06 בו נשאל על הדם בשירותי הבנים ואיך יתכן שהדם הגיע אליו שאז הנאשם מעלה אפשרות שכזו.

זדורוב: אם הרוצח שטף ידיים כאשר בשירותים השניים כמובן שאני נכנס לשם אני תמיד אה…

בהמשך מספר הנאשם עד כמה הוא עייף ונמאס לו מהכל ומעדיף להמתין לתוצאות הבדיקות (2, 27) ההתחזקות לכאורה וההחלטה לא לאמץ את נושא הילדים וההשפעה אינה מקובלת על המדובב שמחזיר את השיחה שוב לנושא הילדים תוך שיחה על איך נראים הרוסים בעיני הישראלים ועד כמה שונאים את הרוסים, (שם 27)

המדובב "מביע פליאה" איך יכול היה הנאשם להסתדר בבה"ס "ריבונו של עולם" והנאשם משיב כי נהג להסתובב עם אוזניות.

מ"ט 165/06 9 קובץ שני – העסקה רוקמת עור וגידים

המדובב מוביל לנושא העסקה וזאת החל מעמ' 5 לתמליל זה.

הוא מסביר לנאשם מהי עסקה, איך עושים עסקה, המדובב מדבר בשלב זה בגוף ראשון והכל בהיקש למצבו של הנאשם שאפשר להגיע לעסקה אצלו ולהמיר סעיף הרצח להריגה – רצח שלא בכוונה יורידו את האונס והכל על רקע של טירוף (שם 6), ומעודד אותו בכך שאם אין אונס יצא מזה יישב שבע שנים (שם 6).

ואולם אם תמשיך ככה אתה צפוי למאסר עולם!

בהמשך מסביר ארתור לנאשם כי לאחר כל הקיזוזים מה שישאר לנאשם לשבת זה שש שנים וחודש, וכשמנגד: "מה אתה מעדיף מאסר עולם"? (שם 9).

בהמשך מחדד המדובב את עניין הראיות הרבות שיש כנגד הנאשם: לא אחת ולא שתיים אלא ארבע (149) ומפרט באוזניו של הנאשם כי שאפשרי הוא שרוצחים ולא נשאר דם – אולי רק ליד אבל את היד אפשר לשטוף, את הסכין אפשר לשטוף ולזרוק, סוגרים את היד והטיפות נוטפות על הרצפה" (שם 15) מגוון אפשרויות אשר אומצו כולם ע"י הנאשם כשמסר את הודאתו בפני חוקריו.

בהמשך להסברים, לעצות, להדרכה ולדרך הכדאית המוצעת מוסיף המדובב את העצה החשובה מכל מה צריך יהיה להוריד מכתב האישום ועל איזה סעיף אמור להיות כת"א "רצח במצב של טירוף, תחת עצבים ואם מהקללות על האמא שלי עלינו כרוסים כל זאת הוציא מהדעת כי אנשים לא מחונכים.

בהמשך מסביר ארתור עיסקה טובה מהי ומה אמורה להכיל ובמילותיו שלו "לאט לאט מתחיל לבנות לעצמך כמו שאומרים: קיר להישען עליו" (9, 21)

מ.ט 165/06 דיסק 10 – אונס, היה או לא היה?

לאחר שהנאשם השכיל להבין מהי עסקה ואיך צריכה להיראות עסקה טובה בשבילו מגלגלים שניהם שיחת חולין. המידע המעובד שקיבל הנאשם מהמדובב מופנם היטב במוחו, המדובב פותח באמירה שמציתה שוב את הנושא ומחזירה אותו לעיבוד נוסף של המידע "הכי חשוב שלא תלך למאסר עולם…. פלוס עשר חמש עשרה שנה על אינוס" (10, 94, 95)

והנאשם שואל: להגיד בחקירה כאילו אני עשיתי את זה? יש אונס.

המדובב מנחה אותו לברר האם יש אונס והנאשם משתף אותו בסוג השאלות על סקס עם רעייתו, ועל סקס עם ילדות שנשאל בחקירה כשלשיטתו הדיבורים אינם סתם ככה, וכי הרצח שולב כנראה באונס (10, 95).

איך הרגו, מה אספר?

הנאשם מסביר למדובב כי לא יוכל לתת מידע על הרצח מהטעם שאין לו פרטים למסור והדברים היחידים שיוכל למסור להבנתו ניגשתי, שיגעה אותי, דקרתי כמה פעמים, הסתובבתי הלכתי, שטפתי ידיים וזה הכל… (10, 97) בדיוק כפי ששמע מהחוקרים ומהמדובב.

ארתור מבחין כי חלה רגרסיה בהטמעה אצל הנאשם לכל מה שהחדיר והטמיע ומחליט להחזיר את הנאשם לדרך המלך באמצעות סיפור ומוסר ההשכל בצידו.

הסיפור היומי: ראיות עקיפות = מאסר.

הסיפור המושמע ליום זה נסוב על בחור שיושב על רצח שאת הגופה לא מצאו שהיו כנגדו רק ראיות עקיפות ובכל זאת קיבל מאסר עולם למרות שלא הודה ומדהים רמת התיאום בין המדובב לחוקרים אפילו בספורים (ראה מ.ט 167 (2) עמ' 45).

ומן הסיפור אל המקרה של הנאשם תוך הזדהות עם מצבו וכאבו שהגיע לאן שהגיע למרות שלא רצח, אולם, אם בכל זאת תיכנס לבית סוהר אזי (10, 99, 100, 101) לפחות שתהיה אופציה לקבל מאסר קצר באשמת הריגה במצב של אי שפיות כשהאופציה הנוספת היא אי הודאה ומאסר עולם.

אולם הבעיה המטרידה את הנאשם היא אי ידיעת פרטי ביצוע הרצח שכן "אילו היה יודע איך היהלוקח (10, 102)

המדובב לא מרפה כשהנאשם אומר שלא יקח לא את הרצח ולא האונס, וחוזר שוב לנושא המרכזי במשנתו איבוד השליטה מעצבים (10, 107) מהשנאה אלינו, מההתעללות, איבוד שליטה עד כדי אי שפיות דבר שיכול לעזור לו בתוצאה.

הנאשם שולל על הסף את נושא איבוד הזיכרון, ואת אי השפיות משום שלדעתו הוא לא איבד את שפיותו ואת זיכרונו.

ארתור לא מרפה ומסביר הלכה למעשה מהו איבוד שליטה, אי שפיות בתקווה שהדברים יקלטו ואלו הן הנקודות החשובות שעל הנאשם לקלוט ולהבין:

"רואה הכל שחור, הכעיסו אותך, אתה ניגש ככה, זה לא קרה ביום, יכול שכל יום זיינו לך המוח, נמאס מהכל, היית יכול להתעצבן (10, 111, 112, 113) אפילו אם זה קרה מאי שפיות.

בתום ההסבר מבהיר לו ארתור שיש לו שתי ברירות להוריד את האונס וללכת אתם עד הסוף דרך אי שפיות ואיבוד שליטה מהשיגועים ששיגעו אותו, הסתכלו (113-115)

עניין הסיגריות.

המדובב מעלה את נושא הסיגריות ומנסה לדלות מפיו שהם כעסו על כי לא נתן להם סיגריות (10, 116) הנאשם שולל, והמדובב לא מרפה וממשיך בנושא הקללות עם מגוון אפשרויות לבחירה קללות על האמא קללות על אישה – כולן זונות (10, 116).

בהמשך המדובב טורח שוב לסקור את הראיות שנגד הנאשם ועל הדרך שעליו לבחור (10, 119)

הנאשם הפנים את המסר וזו תוצרתה : "יש לי שתי דרכים לא טובות, או להודות במה שאני לא עשיתי ולקבל מאסר מינימלי או ללכת עד הסוף ולהכחיש ולקבל מאסר עולם" (10, 119)

הנאשם מבין שהראיות העקיפות הינן בעייתיות ומאמין שמצב אי שפיות יכול לסיים הסיפור בעשר שנים.

הנאשם פונה אליו ביאוש ומבקש "תן לי עצה" (10, 122)

165/06 (11)

השעה היא 23:47 והשיחה בין השניים ממשיכה לקלוח וזאת עד 03:50 לפנות בוקר.

כשסיים המדובב לנטוע בתודעתו של הנאשם את הילדים, מבטים, קללות, אי שפיות, הריגה תחת השפעה, הוא מציע לנאשם הצעה חדשה "אדבר עם העו"ד יסדר לך מחיר בזכותי כי זוהי השעה לערב עו"ד כי: המצב שלך אתה יודע מה מצבך לא צריך להגיד לך אני פשוט נתתי לך רמז" (עמ' 3)

והמסר שיעביר לעו"ד בשמו של הנאשם הוא:

מ: כשאראה את העוד אני אגיד לו שמעת פרשה כזאת? … בקיצור תוכל לעשות לו עשר? במצב אי שפיות, ואח"כ אתה תסביר לו כבר שזה היה ככה וזה היה ככה, וילדים הטרידו אותך, וזרקו עליך כל מיני דברים היו מציקים לך, עשו את זה ואת זה, וירקו עליך, בקיצור על הפנים הבנת? (3)

אבל הנאשם לא מבין ומשיב כפי שהמציאות:

"ר: לא ירקו, לא זרקו ולא עשו שום דבר, אתה יודע אני בד"כ שם פלייר, הם מתחילים לדבר אני לא שומע" (3)

והמדובב ממשיך בשלו…

מ: בזמון האחרון בהתחלה אתה ראית שהיה משהו?

ר: כן, היו מבטים לא כל כך חברותיים (3)

התוצאה הרצויה לא הושגה עדיין וצריך להמשיך…

בהמשך מפוזרות הבטחות לעזרה בתוך בית הסוהר ושוב חוזר לנושא – עו"ד שלו שיכול לעזור בכך שיגיד שהופעל לחץ וראית מסך שחור פלזמה שחורה.

ר: "צריך לחשוב…."

חקירת הנאשם 16/12/06 (מ"ט 166/06) ת- 180 א-ב

"תאמין לי אתה עוד לא יודע מה זה לחץ אמיתי כי מה שקורה בעניינך אלה כפפות של משי"

סשה לרומן.

המאשימה כהרגלה לקחה את המשפט שבכותרת ופליסטקה אותו למובן הבא "סשה מסביר לנאשם כי חקירתו היא בכפפות של משי וכי פה לא יראה לחץ פיזי אלא חיפוש הוכחות.

המאשימה פשוט לועגת לאינטלגנציה בהציעה הסבר שאיננו יכול לדור בכפיפה אחת עם ההיגיון והמציאות של אמירה זאת.

החוקרים חוזרים שוב לנושא הג'ינס ועדויות השומרים לגבי הג'ינס ולגבי השעות של ההמתנה , החזרה וכו'.

הנאשם מספק את ההסברים ומנסה להבין את מקור הטעות של השומרים בעניין הג'ינס שמא מדובר על הבוקר כשחיכה לקרמיקה היה לבוש בג'ינס עד להגעת הקרמיקה (ת-180, א 11, 10, 9)

בהמשך ממשיכים החוקרים ועוברים להיבט המיני האם היו לו יחסי מין בבה"ס, או אולי מישהו הציק לו מינית .

הנאשם שולל – את ההיבט – המיני – ביחסיו – עם מי מהילדים ומספר שהדבר היחיד – במסגרת – יחסיו לא יחסיו עם הילדים זו הפנייה השכיחה שלהם לבקש סיגריות וכי לא שעה לפניות אלו(שם 14)

חשוב היה לחוקר לדעת איך הגיבו , הנאשם מספר שהוא לא ייחס אליהם, לתגובותיהם שום חשיבות, הילדים לא עניינו אותו כי היה עסוק בעבודה תוך כדי שמיעת מוזיקה.

בשלב זה שואלים החוקרים שוב האם יתכן שראה משהו ומפחד לספר.

סשה מסביר לנאשם כי יתכן שראה משהו היושב אצלו באופן שמסביר מדוע הפוליגרף הגיב כפי שהגיב (שם 14).

הנאשם מספק את ההסבר המציאותי והנכון מבחינתו לתוצאת הפוליגרף כי ראה את טיפות הדם בשירותים, והבין בדיעבד שזה אולי קשור לרצח לא סיפר לא דיבר וזה כנראה ההסבר ההגיוני לתוצאת הפוליגרף.

בהמשך מסביר סשה לנאשם כי אם לא ראה שום דבר שמפחד לספר עליו אז "לפי כל מה שיש לנו – הדברים מראים עליך" (שם 19)

סשה ממשיך בקו שהתחיל המדובב ועובר לנושא בעיית הזיכרון ומודיע לו שמוכן לקבל שלא זוכר, רומן מביע רצונו לעבור היפנוזה ומוכן לשתף פעולה עם כ בדיקה שתעזור לרענן את זיכרונו (שם 21)

בהמשך מצטרף ראש הצח"מ בוקר לחקירה ו"מחדד" את הבעיה של הנאשם בכך כי חוסר ההתאמה בזמנים לבדה יכולה להכניסו לכלא לזמן רב ומבהיר לו כי השעה שנוקב בה כ-12:30 כשעה שהיה בשער נסתרת ע"י אחרים ולכן הנאשם הוא השקרן ושקר זה יעמוד כנגדו (שם 23

דוגמא מאלפת בנושא הזמנים היא שהנאשם אימץ את גרסת החוקרים והודה שטעה במה שהתברר בדיעבד שלא טעה.

דוגמא כיצד נחקר מוכן לשנות ולסטות מאמת פנימית שלו אך ורק משום שמאמין כי כל מה שחוקריו מספרים הוא אמת עובדתית מוכחת.

חוקר: תחשוב טעית? יכול להיות דבר כזה?

נחקר: יכול להיות

חוקר: יכול להיות שזה היה באחת עשרה וחצי?

נחקר: יכול להיות שאני טעיתי (שם 30)

לאחר שהנאשם מאמין כי הוא כנראה טועה בזמנים, אזי בשעת הרצח לא היה עסוק והסתובב בביה"ס, ומכאן ממשיכים בדישון הרעיון של "פרטים שיושבים אצל הנאשם עמוק ושכביכול נשכחו"(שם 36)

סשה בחקירתו ממשיך בהצגת מצג השווא לנאשם והמסר שמעביר לנאשם הוא כי: מצאנו דם ואת כל שקשור לדם והכל שוכב אצלנו, והחזרה הבלתי פוסקת שלנו לשאלות בנושא זה נובע מכך כי יש תוצאות וזה מושך אותנו אליך (שם 39)

סשה מציע לנאשם לעשות את ההחלטה הנכונה משמע להודות "כי הכל בידינו".

אל תעשה החלטות לא נכונות שיהיו טעות מרה (שם 40)

166/06 דיסק 3 :

בהמשכה של החקירה הנאשם מביע ייאוש ותסכול מחוסר היכולת לספק את התשובות "לראיות שנמצאו נגדו" ומבקש פסק זמן לשבת ולחשוב ו/או לחכות לתוצאות המעבדה (שם 4)

זעקות החפות וזעקות העדר הזיכרון והיכולת לתת תשובות "לראיות" המוטחות כנגדו אינן משפיעות על חוקריו, ושוב ממשיכים ודשים ושואלים את אותם שאלות מתישות ומעייפות שהנאשם איננו מסוגל לתת "לראיות" שכביכול נמצאו כנגדו.

שיחות עם המדובב בתאריך 17/12/06 (דיסקים 19-21 ת-401 א)

סגנון ושיטת הדיבוב

ארתור יוצא בבוקרו של יום לתדרוך מהשוטרים שמן הסתם הנחו אותו ללחוץ בעניין הילדים וכשחזר ונשאל היכן היה השיב שהיה לו ביקור עו"ד.

מכניסתו לתא בדיסק זה (19) משמונה בבוקר ועד שעות הערב הנושא המרכז יהיה ילדים והצקותיהם כשארתור שואל שאלות שבתוכן עובדות ומנסה לגרור את הנאשם לאשר את העובדות שהוא שאל-קבע.

כשארתור סיפר לחבריו לתא המדובבים (בפרק שידון מאוחר יותר) כי השתמש איתו בשיטת דיבוב מסוימתברור כעת מהי שיטת הדיבוב המסוימת; שאילת שאלות תוך הצבת עובדות, הפעלת לחץ בלתי פוסק לאשר את השאלות עובדות.

גם כשלא נאמרים פרטים ע"י הנאשם הוא קובע נחרצות שנאמרו ומציג את השאלה כעובדה שכבר נשמעה ונאמרה.

המדובב בעל שני הקולות: במסגרת הלחץ שהפעיל בשאלותיו מתגלה המדובב כמדבר בשני קולות כשהוא מבחין שהנאשם עומד בדעתו הוא משנה את הסגנון והולך בקו שלו וכשרואה שהנאשם משנה כוון חוזר הוא לכוון הזה.

וכך לדוגמא: "אולי מורות אמרו משהו? (הנאשם לא דיבר על מורות).

"אתה הרי היית משגע אותן" (הנאשם לא אמר ששיגעו – קביעת עובדה)

"חושבים שעשית בכוונה" (נאשם לא אמר זאת)

(21, 77)

סגנון הדיבור ב-2 קולות :

כב' ביהמ"ש מופנה למס' דוגמאות, מט 165/06 מעמ' 77 עד עמ' 81.

בכל העמודים לוחץ ומנסה המדובב בכל הדרכים להוציא מפיו אפשרות שהתעצבן והשתגע ממורים וילדים.

כשרואה שהתשובה כשהנאשם לא עונה בהתאם, משנה את קולו ואומר: זה לא טוב זה לא טוב אם אתה תגיד (עמ' 81)

ועכשיו זה מסוכן להגיד (81)

המפגש עם עו"ד

לאחר חמישה ימים בהם הוא מטולטל בין צוות חקירה א (סשה יורם ויעקב מלכה) לבין צוות חקירה ב' ארתור ומבלי יכולת לשמוע מילת עידוד מהעולם שמעבר לחומות מגיע עו"ד הרמלין וביקורו זה מעלה במעט את מצב הרוח של הנאשם השמח לשמוע על המשפחה ועל אשר קורה בעולם החיצון.

המדובב שמזהה את העידוד הקל דואג מייד לדכא תחושות אלה ביחס לעו"ד ונותן לו להבין שהעו"ד שלו לא טוב כי הוא צריך עו"ד טוב (19, 6 )

דרך השיחה על העו"ד הטוב שצריך לשכור משלב ארתור משפטים לגבי מצבו , וזאת במטרה לשבור לייאש ולהחדיר כמה מצבו בכי רע, ובהמשך מזהיר אותו שהעו"ד מסוכן בגלל שהוא לא פרטי בגלל שהוא סניגור ציבורי ויכול למכור אותו בשתי שניות, תשים לב ותזהר ממנו (19, 35) .

כי: "השנים הכי טובות שלך הולכות לך, אתה רק בן עשרים ושמונה, השנים שלך הולכים ונגמרים שנים לא תראה את הבן שלך, אתה לא תראה את הבן שלך, השנים הטובות שלך הולכות ואוזלות אתה לא תראה איך הוא יגדל (19 עמ' 6-7)

בתום שיחות חולין ארוכות בנושאים שונים המדובב מחזיר את השיחה לנושא הרצוי מבחינת החקירה – ילדים מניע, וכל זאת החל מעמ' 19 (דיסק 9)

ילדים – סיגריות כמניע (ההשתלשלות)

המאשימה בסיכומיה לפרק זה שוב מנסה לזרות חול בעיני הקורא וליצור תדמית יש מאין .

המאשימה לקחה משפטים מעמודים שונים והרכיבה פיסקה למשל: מדיסק 20, 21 – השיחה על הנערות המבושמות ומאופרות יתר על המידה והאמירה שנאמרה ע"י הנאשם כביכול "בני הנוער משוחררים ובלתי מחונכים" (19, 22, 23 )

ארתור הוא זה שקובע עובדה בתחילתה של השיחה כי הם עושים "דאווין" זה החינוך שלהם.

והנאשם ממשיך באמירה של ארתור וחוזר עליה ונותן לה תרגום משלו – אין להם חינוך, משוחררים מדי.

וכי מה אמור ללמד משפט שכזה שמחווה דעה גם אם היה נאמר ע"י הנאשם – כשכל השיחה נסבה סביב איפור ובישום של נערות צעירות…

השיחה שאליה מכוונת המאשימה בנושא הנערות מתנהלת באופן שונה לחלוטין ארתור קובע עובדה והנאשם מאשר .

ארתור: הם חסרי חינוך רוסים האלה מחקים אותם.

רומן: כל הרוסים מחקים אותם חוזרים אחריהם מתחילים לשפוך גם בושם על עצמם, יושבים על הרצפה.

ארתור מתחיל בהובלה ובניסיון להכניס מילים לפיו של הנאשם כי הילדים הציקו, כשהוא שואל וקובע. עובדות וזאת כדי שהנאשם יאשרן.

ארתור: ומסתכל כאילו יאכל אותך אוטוטו? (הכוונה לילד)

ארתור: ועוד מתחכמים.

כשאין תגובה רצויה "לשאלה עובדה" ממשיך ארתור לספק עובדות ישירות בשאלה.

ארתור: "לא אומרים למה אתה מסתכל?…. ישר אומר לך תזדיין?"

כשהוא מכוון שהנאשם יאשר שקיללו אותו … (דיסק 19, עמ' 23)

כשהתשובות לשאלות לא מגיעות כרצוי וכצפוי עובר ארתור לאיך היה הוא עצמו פועל עם הילדים ואולי אמירותיו יולידו תוצאה וכך זה נראה.

ארתור: הייתי קורע להם את התחת, מזיין את אמא שלו.

רומן: לא, אני בכלל לא נוגע בהם, אני לא מתכוון להתחיל אתם אני לא צריך את זה (דיסק 19, 23)

בהמשך הנאשם מספר על ילדים שרואה חברים שלומדים ביחד ילד א עובר בועט לילד ב ברגל מקלל אותו.

ארתור מזהה האירוע ומנסה להניף אותו לכוון הרצוי ולהוציא מפיו שאם אני הייתי מתאפק לבטח גם אתה לא היית מתאפק.

ארתור: "אם מישהו היה לי שם מילה רעה לא הייתי מתאפק" (19, 23)

כשהתשובה הרצויה מהנאשם לא מגיעה ומתקבלת תשובה המלמדת כי הנאשם נהג לעבד ושמע מוזיקה כדי לא לראות ולשמוע איך הם מקללים אחד את השני וכדי לא לדבר איתם (19, עמ' 24)

משנה המדובב כוון ושואל את הנאשם אם לא פוחד שיקללו ולא נוכל להתאפק.

הנאשם משיב לו בצורה פשוטה ולא בנופך ובדרמטיות שעוטה המאשימה.

"כי אם לא אחזיק מעמד אני יכול לעשות צרות, אני מפחד מזה".

בהמשך הנאשם מספר על מנהגיהם לבוא לבקש סיגריה ועל מנהגו לא לתת לצעירים סיגריה ואז הם מדברים – הנאשם לא מרחיב מילה על מה הם מדברים המדובב לוחץ מה מדברים? והנאשם אומר שהם מתרחקים ומשער שלבטח מקללים לעצמם קמצן מניאק לא נתן סיגריה (דיסק 19, עמ' 24)

וכי מה יכולים להגיד בינם לבינם כשמבקשים ולא נותנים להם.

המדובב לא מרפה מהמטרה שהוצבה לו ללחוץ בעניין הילדים שיאמר שהיו קללות .

ארתור: לא רוצה לתת בחייך, לא רוצה מה?

(קובע עובדה) מתרחק, ומתחיל לדבר?

רומן: לא הם לא מקניטים, הם מדברים אחד עם השני.

והמדובב ממשיך בשלו-

ארתור: כדי שאתה תשמע? (ספק קובע ספק שואל)

ר: אבל לא אכפת לי, אני הרי שם פלייר, לא שומע כלום.

שוב תשובה לא מתאימה וניסיון נוסף –

ארתור: אה בכוונה שתשמע הם עושים?

רומן: יכול להיות כדי שישמעו, הם מתחילים לדבר אחד עם השני… אני פשוט מתעלם, עושה את העבודה שלי… (דיסק 20 עמ' 19-25)

ילדים – ניתוק הכבל

בהמשך השיחה הנאשם מספר על תחילת עבודתו כשביקשו ממנו לא לחתוך קרמיקה בביה"ס כי זה עושה רעש, הנאשם מספר כי הבין את מהותה של הבקשה כי הרעש מפריע ללמוד ולכן מתח כבל החוצה, הנאשם מספר שהילדים בהפסקות ביקשו שיהיה שקט וענה להם כי הוא עובד (דיסק 20 עמ' 25).

וכעת מגיע שלב ניסיון ההעצמה של המדובב –

ארתור: "ואתה שמת לב שהם בכוונה באים ומבקשים"?

הנאשם עונה שכשלומדים הבקשה מוצדקת אבל בהפסקה אין סיבה שיפסיק לעבוד. ואז גם המורה פנתה וביקשה.

סיפור רגיל שגרתי, המדובב מנסה לכוון ולהעצים.

ארתור: "אז פשוט היו מציקים לך כבר? (עמ' 27)

הנאשם מספר על כך שהיה אירוע שהילדים ניתקו את הכבל מספר פעמים ואז מצא פתרון חיבר לכבל שלו במקלט כדי שלא יוכלו לנתק (דיסק 20 עמ' 28, 27)

ובאותה נשימה אומר "הם עושים כל מיני נזקים בשביל הקטעים, שיהיה להם שמח, אני החזקתי את עצמי" (עמ' 28)

סיפור נוסף של שובבות ילדים כל כך מוכר ושכיח המועצם ומנופח לצורך יצירת מניע.

ההבנה להתנהגות הילדים אינה מוצאת חן בעיני המדובב והוא מנסה שוב –

ארתור: הם היו מציקים?

רומן: כן מתחילים עם זה, מנתקים זה וזה , ומסביר כי העדיף שלא להתעסק איתם גם לא מילולית כדי שלא יתלוננו למורה (28)

רומן: "הייתי שם מוזיקה אומר חברה תעשו מה שאתם רוצים והולך למקלט.

המדובב מבין כי התשובות המלמדות על חוסר אכפתיות , הבנה ואי התייחסות לכל מה שניסה לייצר כמניע אינן משרתות את מטרותיו ואת ציפיותיו ולכן נוטש את הנושא ועובר לנושאים אחרים.

בהמשכו של הלילה (דיסק 21) כשהנאשם מדבר כי לא עבד כבר שבועיים בגלל מעצר , חוזר המדובב שוב ביוזמתו לנושא הילדים כשאומר משפט מבלי שום קשר לשום שיחה בנושא ילדים.

ארתור: אבל ילדים בגני ילדים הם לא כאלה הם לא ינתקו לך את הכבל (דיסק 21, 37)

ובהמשך: היית צריך להגיד לשוטרים שהם הקניטו אותך ניתקו כבל (דיסק 21, עמ' 37)

הנאשם לא מגיב וחושב שארתור מתכוון לעניין הסיגריות ומעדכן אותו שסיפר על עניין הסיגריות .

הנושא נעזב והמדובב חוזר אליו שנית, שוב בלי שום קשר לשיחה (עמ' 77).

ושוב קובע עובדות.

ארתור: "חבל שלא אמרת להם על הדבר הזה, אולי זה היה עוזר לך.. על החרסינות שהם אמרו, שעשו את הדבר הזה, לך תדע אולי מישהו שם מהמורים או מהילדים שאתה רבת עם הילדה (עמ' 77)

הנאשם עונה לו כי בכלל לא דיבר איתם ושוב חוזר ומסביר לו שהיה לו פלייר על האוזניים שומע מוזיקה וכל העניין הזה הוא לא מעניינו (שם 77)

המדובב לא מרפה וממשיך ללחוץ ולהוביל לכך שאולי זו שניתקה את הכבל זו הייתה המנוחה, כשהנאשם מתאר שמי שניתקה הייתה בהירה עובר המדובב למורות אולי מורות אמרו משהו "הרי אתה היית משגע אותן? ובשבילן עשית בכוונה" (שם 77)

וכשמוטיב העצבים לא הולך עם מורות והנאשם משיב בעקביות שהתעלם מהם (78) ומסביר לארתור שזה היה אירוע בתחילת העבודה ואח"כ נגמר לאחר יומיים מקסימום (79) ואין טעם בכלל לייחס לזה חשיבות ולדבר על זה, זה לא שווה(79)

המדובב מיצה בשלב זה את כל האפשרויות אך הלחץ והשאלות על מגוון צורותיהן לא הניבו את שצריך וכעת צריך לגוון.

זריעת פאניקה

המדובב שניסה ללא לאות את כל האפשרויות ולא קיבל את התשובות הרצויות מתחיל בזריעת פאניקה כי אם לא יספר הדבר יפעל לרעתו, כי אולי כבר מישהו אמר משהו על זה (שם 79)

הנאשם החושש שדבר נוסף ייודע לחוקרים למרות חוסר המשמעות ויצייר אותו שוב כשקרן ו/או כמי שמסתיר פרטים אומר אני אגיד (79)

המדובב מספק גם רעיון תעמיד פנים שזה נזכרת, תעשה ראש קטן (שם 80)

לאחר שעדיין אין בידיו של המדובב מאומה על "הבעת זעם ועוינות בולטים" כהגדרת המאשימה ממשיך המדובב בניסיונותיו לספק את הסחורה וכך זה נשמע:

מ: היא (והכוונה לאולגה שביקשה בפתק מרומן לעזור לחקירה) הרי לא מבינה את זה, זה לא טוב שכעבור שבוע נזכרת דווקא בזה שהיו מציקים לך, זה נראה מוזר אתה מבין? אמרת שביקשו סיגריות?

ר: כן ואני לא נתתי.

מ: אתה זוכר את זה (הכוונה לבקשת סיגריות) ואת זה לא זוכר שהיו מציקים לך משגעים אותך (קובע עובדה) .

ר: פשוט תראה, אפשר להבין כי את הסיגריות היו מבקשים כמעט כל יום, אני לא נתתי.

מ: היו מפריעים לך לעבוד? (81) (קובע עובדה)

ובהמשך : קביעת עובדה ומסקנה;

מ: למעשה , בינינו מה שסיפרת לי בבוקר נראה לי שהם הציקו לך ממש חזק בחיי, זה ממש משגע, אילו הייתי במצב כזה הייתי חוטף קריז ושובר עליהם את כל החרסינות.

ובהמשך: כשרואה המדובב שהוא לא מתכוון לספר לשוטרים זורע בו חיל ומורא.

ר: על הכבל? אני בכלל לא מתכוון להגיד בשביל מה צריכים את זה.

מ: זה עוד ראייה אחת ששתקת .

ר: אני לא מתכוון להגיד על הכבלים, אני מזמן שכחתי מזה (83)

מענה לטענות המאשימה:

המאשימה בסיכומיה עמ' 47 שוב ייצרה תמונה המורכבת מאיסוף משפטים מדיסקים שונים תוך הוצאתם מהקשרם עד יצירת תמונה עם משמעות שונה שאינה עולה בקנה אחד עם הנאמר.

המאשימה בחרה להתעלם מכל האמירות האחרות המלמדות על משמעות שונה לדברים שנאמרו, ובמה דברים אמורים?

המאשימה בסיכומיה: "ארתור מתחיל לשאול בכוון זה – האם בני הנוער הציקו לנאשם ו/או הקניטו אותו – בתגובה מתחיל הנאשם לתאר את התנהגות התלמידים תוך הבעת זעם ועוינות בולטים, הוא מספר כי התלמידים הציקו לו וקיללו אותו כשסירב לתת להם סיגריות ואף ניתקו בכוונה את הכבל והפריעו לו בעבודתו.

המאשימה מפנה לתמליל לעמ' 29 דיסק 20 העולה מהדברים שם כי לאחר שאלה ישירה מי הציק הנאשם מספר על עניין הכבל אך בנשימה אחת מספר שהוא לא התייחס, את זה בחרה המאשימה להשמיט.

לא נמצאה מילה או משפט אחד בכל התמליל המתאר את הדברים שאמר כביכול בזעם או בעוינות.

בהמשך טוענת המאשימה: "כי הנאשם נמנע בכוונה לספר לחוקרים אודות הכבל משום שחשש שזה יפליל אותו ומתלבט האם לספר בהמשך".

הנאשם אומר שלא סיפר משום שלא ייחס לזה חשיבות "אני עם מוזיקה והם מה שלא יגידו אני יש לי פלייר בכל מקרה לא שומע" (מתוך ההפניות של המאשימה).

ובהמשך לאותן הפניות של המאשימה "אני מתעלם , מתעלם מהם, אני מתעלם. זה היה בתחילת עבודה וזה נגמר" (שם 78)

"אני לא רוצה לדבר על זה, זה לא שווה" (79)

לאחר תגובות אלו של הנאשם ולאחר שהנאשם מופחד שאי האמירה תעבוד כנגדו אומר הנאשם "אני אגיד" (79) , ולאחר מספר דקות חוזר בו ואומר "לא מתכוון להגיד על כבל כבר מזמן שכחתי מזה" (עמ' 83).

מ.ט 168/06 חקירת נאשם 18/12/06 ת- 442

לאחר שהות של יומיים שלמים בחברת המדובב עם ניסיונות בלתי פוסקים לייצר מניע יש מאין מגיע הנאשם לחקירה שבה החוקרים ימשיכו את קו צוות חקירה א המדובב בדבר המניע.

חקירה שמתנהלת מרביתה "באווירה נינוחה ועניינית" כטענת המאשימה, חקירה המתנהלת בצעקות רמות, הטחות רמות, הטעיות, ובכי מר וקורע לב של אדם שבור ומתוסכל שאין לו את הכוחות להתמודד עם מערכת חקירה דורסנית שכזו, מערכת המופעלת למטרת חילוץ הודאה.

המאשימה מתארת את החקירה בצבעים פסטורלים רעננים ומהנים ומדגישה "כי הנאשם וחוקריו מעשנים בצוותא" אך שכחה לספר שהסיגריה הגיעה לאחר הדמעות הבכי הצעקות ההטחות חוסר האונים והייאוש.

מייד בפתיחת החקירה ולכל אורכה מבהירים לו כי מבחינתם הוא הרוצח ויש בפניהם ובידיהם כל הראיות לכך ופורטים בפניו מדוע בעיניהם הוא הרוצח;

א. אתה הרוצח כי יש להם עדות של מישהי שראתה אותך בקומה השנייה (שם עמ' 2)

ב. לשיטתם על פי מבחן ההזדמנות – המבחן שנעל את החוקרים מלכתחילה, אתה היית בביה"ס בזמן הזה ויש לך סכינים, וסכיני עבודה יכולים להפוך לכלי רצח סכין טפטים היום ומחר אפשר להרוג אותה (שם עמ' 3, 25)

ג. יש לך בעיה עם בגדים עם דם (שם 24)

ד. הדברים לא מסתדרים אמירות לאישה באשר לאסלה, זריקת המכנס, אי שיתוף האישה במראה הדם שראה.

ה. השיחה עם ראובן.

החוקרים כאמור מתחילים את החקירה בעניין המניע וחוזרים על כל שאמר המדובב בשיחותיו בעניין ההעלבות, אמירות מסוימות שאמרה לו הילדה, אולי קללה וגרמה לעצביו, אולי עשתה משהו (שם 29, 28, 9, 8 )

החידוש היומי שעוד לא עלה אצל המדובב ועלה בחקירה זו היא אפשרות חדשה ונוספת לעצבים והיא: מר אלי דעי שאחר בהבאת הדבק ויום העבודה נתבזבז לו (שם 29)

כשלסיכום נושא העצבים כדבריו של יעקב מלכא: "יש לי עצבים , יש לי קריזה, באה אמרה משהו אתה כל העצבים עליה בגלל אלי דעי" (שם 29)

לאחר שממצים החוקרים את עניין המניע ומחדירים למוחו את כל האפשרויות השונות לעצביו עוברים הם להטעיות; ומצגי שווא.

א. יש בידינו עדות שהיית בקומה השנייה.

ב. אשתך סיפרה לנו שאתה אמרת שהילדה נרצחה בשירותים ובאסלה (שם עמ' 15) .

ג. יש לך בעיה עם דם.

ד. אשתך אמרה לנו שהיה לה מוזר שהלכת לישון מוקדם, ושאתה אמרת לה שאתה הולך לישון היא שאלה למה ואתה אמרת לה שהתעייפת (שם 25)

בחקירה זו מבהירים החוקרים הבהר, היטב את מצבו כפי שעולה ממה "שקיים בידיהם" הם חוזרים ואומרים כי כל הדברים נגדו, כי הוא משקר מהתחלה עד הסוף, משקר בלי סוף, הכל סגור עליו ולכן לאור כל (שם 27, 25) האמור כדאי לו לסיים את הסיפור.

לצד ההצעה לסיים את הסיפור מבטיחים החוקרים לעזור לו קצת כי יש הבדל בין רצח להריגה במקרה שמישהו הקניט העליב ו/או עצבן ומזה תפסת שיגעון, אפשר לעזור לך (שם 27)

לא עוזרות לנאשם זעקותיו כי לא רצח וכל הסבריו לגבי סיפור ראובן והודעת אשתו.

כך בונים גרסה- "אומנות הדיבוב". (שיחת נאשם מדובב מ"ט 165 דיסק 25 ת' 7)

בפרק זה נתוודה ל"אומנות הדיבוב" של "ארתור" הנסמך על תוכנית "עבודה" המתוכננת מראש לפרטי פרטים כתוכנית פעולה צבאית ולא כדיבוב ספונטאני, תוכנית סדורה עפ"י יעדים מוגדרים מראש כשהכלים להגשמתה הם עורמה ותחבולות וכשהיעד מסומן למפרע.

בחלק הראשון נסקור:

א.את מצבו הנפשי של הנאשם בתום חקירתו וכפי שנלמדת מהתבטאויותיו.

ב.פעילות המדובב הדואג להעצים את מצבו "המשפטי" ראייתי של הנאשם כדי להביאו לשבירת רוח ליאו והשלמה, ריכוך המתחייב בטרם ההסתערות הסופית על היעד המסומן מראש.

בחלק השני נסקור את תוצאות "הריכוך" הניכרות בנאשם ואת היצירה והבנייה לאחר השברים שנבקעו בנאשם:

1.המניע.

2.בקשה לעזרה ממצילו ומושיעו והפתרונות שמוצעים.

3.בעיית השחזור-והפתרון המוצע.

4.המסך השחור.

5.ההקבלה וההשלכה לאירוע עם האח.

6. איבוד השליטה.

בחלק השלישי נסקור את נביטת הזריעה שלעיל.

בחלק הרביעי:

1.החזרה הגנראלית של הנאשם בפיקוח הבמאי ומחבר התסריט-המדובב.

2.תיקונים אחרונים להשלמת הגרסה.

חלק ראשון: מצבו.

1. רומן מגיע מהחקירה מ.ט 168/06 (ת-443) כשלסל הראיות הקיים נוספו עוד שני דברים , הודעתו של ראובן גאנח (מחקירה זו למד כי הוא זה שאמר לראובן על עניין השירותים) והודעת רעייתו כי הוא אמר לה שנרצחה.

להבנתו לאור מצבו הוא סגור ואין לו מוצא, מבחינתו וכפי שהובהר לו הראיות הללו מספיקות כדי שישב מאסר עולם.

2. רומן חולק את תחושותיו הקשות בפני המדובב: "שיאשימו אותי" , "הם דפקו לי את החיים כבר" (שם 3).

רומן מתחבט בינו לבינו מאיפה נודע לו שדווקא בשירותים היה הרצח? פרט שמבלבולי החקירה כבר שכח שידע אותו לפני שנעצר ונחקר.

3. רומן משתף את המדובב בנושא השיחה עם ראובן וחוזר ואומר מה שנאמר על ידו עוד בתחילת מעצרו בנושא זה כי הבין שיש בעיה – איזו בעיה לא הבין וחשב לעצמו כנראה בקול רם ליד אשתו שאולי נפלה ונפצעה איפה שעובד ואז תהיה תלונה ותביעה (שם 4).

4. לאחר שפירט וסיפר והעלה את כל עניין ראובן חוזר רומן למצבו, אין בו רצון ומסוגלות להוכיח שום דבר, הוא עייף, הביאו לו ראיות נסיבתיות והרבה (6)

רומן מתחבט איך ויתכן שאמר שנפלה על אסלה הלוא זה לא הגיוני בעיניו שיגיד אסלה מהטעם "שאני בכלל לא עשיתי שם אז אסלות, אסלות עושים אחרי קרמיקה" (6).

(מיותר לציין כי לאורך כל ימי החקירה הן אצל החוקרים והן אצל המדובב היה רומן עקבי בנושא השיחה כי הילדה – נפלה נפצעה ואז תוגש תביעה).

5. רומן משלים עם מצבו וקובע כי יש לחוקרים אותו כאובייקט אך מי שהרג הוא יחזור לזה ואם לא יחזור גם זה לא טוב וגם מצב הקיים לא טוב.

6. רומן משוכנע כי בהמ"ש יתן לו מאסר עולם ואילו ביצע הרצח היה מודה להקטין בענישה.

7. המדובב מבין את מצבו וייאושו וזורע את זרע רעיון ההריגה ומוסיף כבר הסביר בנושא זה ואתה עוד תשמע את זה הרבה מאד מה שכבר אמרתי לך בנושא, הלא מהתחלה אמרתי לך והנה גם החוקרים אומרים לך אותו דבר (9, 10)

רומן השלים עם מצבו כפי שהובהר לו כי בשביל בהמ"ש יספיקו הראיות הנסיבתיות שיש בידי החוקרים כדי להושיב אותו בבה"ס וכי הוא יודע כיצד זה יגמר (10).

חלק שני:

א. זריקה ורענון זיכרון.

רומן נמצא במלכוד הפרטים שמסרה אשתו לגבי השיחה והשינה המוקדמת מטמטמים את חושיו מהטעם שאינו זוכר שהיו כפי שנמסר על ידה וכפי שהוא זוכר.

הוא מוכן ורוצה כל דבר שיעזור לו לרענן ולזכור את פרטי היום ההוא (שם 18)

רומן מוכן גם להגיד שהרג אך לא יודע לספק פרטים הוא חושש שיבקשו ממנו לספר איך זה קרה וכשלא יספר נכונה כי אינו יודע הדבר יפעל רעתו ויצייר אותו (21) כפי שמצויר עד כה כשקרן.

לסיכומו של מצב רומן מבין כי אין לו שום דרכים לצאת מהמצב ופונה לעזרתו וייעודו של ארתור בבקשת עזרה ופתרון.

הפתרון המוצע – הריגה רצח מדרגה שנייה.

המדובב מסביר לרומן כי עפ"י הראיות שיש כנגדו וכלשונו "יש המון ראיות" זה מספיק לבהמ"ש ואפילו אם לא יודה יארגנו לו תקופת מאסר מחד ומאידך בשביל להימנע מתקופת מאסר גדולה צריך לחשוב מה לעשות (שם 35).

המדובב מסביר ופורט בפניו על ההבדלים המשמעותיים בין לשבת שלושים ושלוש שנה לבין 12, 13 שנה , וממשיך כי יש הבדל בענישה בין רצח בכוונת תחילה לרצח שלא בכוונת תחילה על בסיס סיבה משמע ; מניע שיבנה בהמשך (שם 39) .

ובהמשך קורא לילד בשמו הריגה (47).

המניע:

המדובב פורט בפניו בצורה מסודרת בשלבים מהן כל הסיבות שבונות מניע / סיבה כפי שהוסבר לעיל.

והסיבות בצורה סדירה הן: (שם 41)

1. היחס אליך בביה"ס.

2. יחס גרוע ראית שכולם הסתכלו עליך בעין עקומה.

3. כעסו עליך, שיגעו אותך על כל פרט שאתה תעשה.

4. סיגריות – ביקשו לא קיבלו התעצבנו.

5. כיבו לך את הכבל.

6. יחס מזלזל התעללות בבן אדם כמו נאציזם.

השחזור – בעיה ופתרונה:

השחזור – לאחר שמקבל ומפנים את הצעותיו "המושכלות" רומן מציב בפני המדובב את הבעיה שאין לה פתרון והוא נושא השחזור "אני הייתי יכול לחתום על הריגה, אני יכול לא ללכת לשחזור או שלא? או שבכל מקרה יכריחו אותי" (שם 52)

המדובב מבין את המסר ומבין שרומן אוטוטו צועד בקו המתאים ומבין שהדברים הנ"ל נאמרו מהטעם שלא יוכל לספק פרטים נכונים וגם לבעיה זו מוצא המדובב פתרון:

מ: תראה הרצח הזה היה יכול לקרות… לקרות אה… ויכול להיות שאתה לא זוכר את זה …." (שם 52).

האמנזיה והמסך השחור כפתרון:

ומייד בהמשך ישיר לבעיית השחזור נבנה נושא האמנזיה והמסך השחור כפתרון יעיל לבעיה.

המדובב נותן הסברים אמנזיה ותופעותיה מהי , רומן שאינו זוכר את הרצח מאמץ בחום את ההסברים ומשליך את המוסבר על מצבו.

ר: "זה יכול להיות, אני לא יודע כי כולם אומרים שאני הרגתי, אני הרגתי, אני הרגתי, יכול להיות שאני באמת הרגתי, אבל אני לא זוכר את זה , אני לא זוכר, יכול להיות שזה ככה" (שם 53).

מעבר לכך ובנוסף מנסה לתת הסברים לכך שאינו זוכר יש לשים לב לדברים והשתמעותם ולמלחמה בין החלק הרציונלי שבדבריו לחלק ההגיוני שבדבריו.

ולזעקה שבין המילים….

ר: אני לא זוכר, יכול להיות, אבל כוס אמק, אני זוכר אח"כ שאני עבדתי, אני הרי סיימתי לעבוד כמו שצריך, המכנסיים שלי היו בסדר, אבל את המכנסיים אני זרקתי, יכול להיות שהם היו מוכתמים בדם וזרקתי אותם, אבל אני לא עשיתי את זה במודע, יכול להיות, אבל מי לעזאזל יודע אם זה באמת נכון. נו כוס אמק, אני יודע , אני כבר באמת (לא נשמע) את עצמי, יגידו לי איך הרגת אותה? אבל אני לא יודע איך הרגתי אותה" (שם 53)

המדובב מזהה את בלבול החושים בלבול הדעת בלבול הנפש ומחזק בתודעתו שישנם תופעות כאלה יש הרבה בחורים שהרגו וכשיש מסך שחור ….

בהמשך ישיר ממשיך המדובב וקושר את אירוע האמנזיה לעניין סיפור האח בקובעו עובדות ונתינת פרשנות שלא נאמרה ע"י רומן שבהמשך רומן יעשה בהם שימוש.

מ: "אלוהים ישמור עוד היית יכול להרוג גם את אח שלך…

מ: נו, אם עד הסוף היה נסגר לך כל זה היית יכול להרוג אותו". (שם 54)

רומן שבוי בתופעת אמנזיה ומאשר כל אשר נאמר לו.

לאחר קישור תופעת האמנזיה והמסך לאח חוזר המדובב לנושא הילדה ומקביל את האירוע גם אליה ומעלה אפשרות שהיא ניגשה אליו עצבנה אותו בגלל הרעש שהקים (שם 54).

רומן בבלבול חושיו מאשר גם את הנתון הזה שניתן מהמדובב ולכמה שניות נראה כי דעתו חוזרת מטריפותה והוא מייד חוזר בו כי זו שהייתה וניגשה אליו הייתה שונה במראה, גם לזה יש פתרון למדובב "כנראה שצבעה את השיער" (שם 55)

ואם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק….

המדובב לא מרפה בהחדרת התופעה וסממניה ורומן כספוג סופג מעכל לתוכו את כל הנאמר ומתחיל בתהליך השלכה לגביו תוך בלבול חשיבתי מעורר רחמים…..

ר: "אני לא זוכר מה אני עשיתי, לקחתי והרגתי, יכול להיות שזה קרה ויכול להיות שהילדה נכנסה לזה באותו הרגע, זה יכול להיות, כל זה יכול לקרות, אני לא זוכר שהרגתי, אני לא זוכר שאני …. פתאום התעוררתי או שאני הייתי על הדשא אני לא זוכר… (שם 56)

המדובב שמזהה את פוטנציאל הספיגה ממשיך בתיאורים פיזיים של התופעה ומי ששולט בשיחה בתיאורים בדינמיקה בהתפתחות ההדרגתית זה המדובב הוא הוא ולא אחר….

ובהקשר לעניין האח נושא שמבחינת המדובב עדיין לא מיצה עד תום חוזר אליו בשנית וזאת לשם ההקבלה לאירוע ולתופעותיו.

לאחר ההקבלה ומציאת הקשר בין אמנזיה תופעותיה לאירוע האח ולאחר בלבול החושים מחליט רומן כי מחר יספר לשוטרים "שיכול היה לעשות אסונות " (שם 61)

הידוק התופעה:

המדובב מהדק את תופעת האמנזיה וקושר אותה לשגעון הגדול ששיגעו אותו הילדים וכתוצאה מכך קרתה הקטסטרופה , בנוסף מזכיר לו המדובב "אתה בעצמך מכיר את עצמך , שאתה יכול לשכוח את זה, לא ממש לשכוח" (שם 62)

מ: "אתה יכול לעשות כאלה דברים שאתה אפילו לא תיזכר מה אתה היית יכול לעשות, אבל זה שקורים לך דברים, אתה יודע שיש לך את הדבר הזה".

רומן משתף פעולה באימוץ התופעה וניכר כי חצוי בין המציאות הפרטית שלו למציאות המתבקשת כעולה וכמתבקש מהתופעה.

ר: מה זה הם שגעו אותי, כוס אמק, כל הזמן מבקשים ממני סיגריות, כוס אמק, מלחששים לכוון שלי, אני לא שומע, אני מקשיב למוזיקה (שם 62)

ובהמשך :

אבל אני מרגיש את זה , אני מרגיש את זה, מישהו מלחשש עלי מאחור, הגב שלי ו…. חס וחלילה, חס וחלילה זה קרה ואני פשוט איבדתי את השליטה, כי אני לא זוכר את זה יכול להיות שזה קרה ככה באמת יכול להיות שאני באמת הרגתי אותה, אני לא זוכר יכול להיות שזה מה שהם רוצים (שם 63)

ההחלטה לספר לשוטרים על אפשרות של איבוד שליטה :

רומן נבהל מעצמו ומעצם המחשבה שכביכול הגיע כנראה למצב של איבוד שליטה ועשה את המעשה, ההכרה הזו המשתרשת במוחו באה לידי ביטוי באותנטיות ובאמיתיות בבכי קורע לב ובהחלטה לספר לשוטרים על קיומה של אפשרות זו (שם 65)

ר: … עכשיו אם הרגתי אותה אני אגיד ושהם (לא נשמע) איך שהם רוצים (נחקר בוכה) (שם 65)

ר: עבודה אה…. בבה"ס … (לא נשמע) אם אני אספר להם שאני הייתי יכול לאבד שליטה ואז אני בטוח לא זוכר שום דבר אני הייתי מסוגל לעשות דברים כאלה" (שם 65)

ההזרעה וההנבטה של זרע ההפללה:

המדובב שבע הרצון מההתקדמות החקירתית מההפנמה של התופעה ומאימוצה וממשיך לזרוע את הזרעים הדרושים לנביטה בהודאה.

הוא מנחה ומייעץ ; ורומן מאשר מקבל ומאמץ ומשלים…

א. תסביר להם ששיגעו אותך בשש שנים ולא רק הילדה אשמה.

ב. זה יכול להיות כל אחד העניין כאן הוא בילדה כל אחד אחר יכול היה להיות.

ג. זה כבר קרה לך עם האח.

ד. השיגעון בבה"ס נכנס לך ללב. זה קרה על בסיס…

ה. בעיות הכבל.

ו. יש לך משהו שאתה שומר חזק הבן שלך פחדת לסחוב את זה הביתה.

ז. נפל לך מסך שחור נגנבת .

ח. הרגת ילדה על בסיס עצבים מובטח לך

המדובב התכוון כנראה לומר שבשל הבסיס שהוא עצבים מובטח לו הקלה בעונש ואז רומן הנלחם עם עצמו ונפשו עונה כך:

ר: זה לא מעניין אותי בכלל, אני פשוט מפחד ממה שאני עשיתי, אם באמת עשיתי את זה, מי יודע, יכול להיות שבאותו היום אני לא איבדתי את השליטה והכל כמו שזה , כמו שאני זוכר אז ככה זה באמת היה. אבל אני הייתי יכול לאבד שליטה, ואם איבדתי שליטה, אני לא זוכר שום דבר, אני אספר מחר לשוטרים שיתחילו לשמוח… שישתו שמפניה.

חלק שלישי:

לכל אורך התמליל ניכר כי רומן מגיע לשלב שנפשו מתבלבלת עליו ודעתו נטרפה עליו.

אדם הבטוח בחפותו מוכן ליישר קו עם מה שהוכח לו שקיים נגדו ולהסכים לאפשרות שאיבד זיכרון וביצע את המעשה מתוך איבוד שליטה.

צפייה בקלטת מלמדת על האותנטיות שבדברים הבכי הרעד וכאבי הראש מלמדים כי שוכנע לייחס לעצמו אפשרות שכזו, עולה כי גם המדובב נבהל מהתגובה האותנטית של הדברים.

די לקרוא מספק משפטים באירוע הרעד והפחד כשהפנים כי יכול להיות שביצע המעשה.

מ: "מדובב מה אתה לא יכול להירגע?

ר: אני מפחד מה יקרה אם בכל זאת יצא ממני, אני הייתי מסוגל לעשות הכל ולהרוג את הילדה ולא לזכור שום דבר" (נחקר בוכה) (עמ' 73)

מ: אל תבכה, אל תבכה, תירגע נו, אל תבכה רוצה רופא אני רופא מה שאתה רוצה.

ר: אני לא רוצה אף אחד, פשוט אם עשיתי את זה באמת, אמא (הנחקר בוכה).

מ: הבן אדם לא מרגיש טוב, הוא … עצבים קצת, לא מרגיש טוב.

שוטר: מה קרה?

מ: הוא עצבים, הוא יש לו קצת בלגן בראש (73) .

רצונו של המדובב להביאו להודייה ולקדמו והלחצים הנפשיים שהפעיל עליו בנושא פגעו בשיקול דעתו ובהתנהלות נפשו עד זעזוע.

לאור לחצי החקירה נשבר רומן והיה מוכן לאמץ את האפשרות והגרסה כי עשה מעשה תחת איבוד זיכרון ואיבוד עשתונות, ו"שמח" כי יוכל לעדכן את החוקרים "בגרסה החדשה" והכל כדי לרצותם ולהראות על שיתוף פעולה ונכונות לעזור לחקירה.

ניסיון שצלח להביא אדם ולגרום לו להאמין על עצמו ולומר על עצמו דברים שיפעלו נגדו בעניין הוא דבר פסול המנוגד לאושיותה של השיטה המשפטית שלנו.

המדובב הצליח להביא הנאשם לכדי לזעזוע נפשי זעזוע ששלל ממנו את האוטונומיה של הרצון (קרי שיקול דעת מהותי והזדמנות להתייחס באופן רציונלי) אולי הם דברים היורדים לשורשו של אדם.

המדובב נוהג לאורך כל תמליל זה "כאונס" האונס השתלת גרסה בפיו של רומן מבחינתו אם לא ניתן להביאו להודאה נסתפק בכך שיכול היה לבצע זהו ניצול קשה של מצוקה זו הזמנה ברורה להמשך השקר שהינו תולדה של לחץ.

המדובב נבהל אף הוא מהתגובות האמיתיות וההיסטריה הבכי המלווה ברעד עד כי נאלץ לקרוא לשוטרים שבחוץ.

הוא לא בוחל להשתמש בשקרים ומספר לשוטר כי רומן איים כמה פעמים שלא רוצה לחיות והוא זה שמחזיק אותו וכי הוא מודאג ורוצה להתקשר לאלה (כוונה כנראה לחוקרים) (עמ' 75)

לאחר כל סצנת הבכי הרעד לוחץ המדובב על רומן לסיים עם כל הסיפור וממשיך לטפטף זרעי הפללה (עמ' 78).

חלק רביעי: החזרה הגנרלית לפני בניית הגרסה:

ומכאן הלכה למעשה מתחיל המדובב במשימת היעד – בניית גרסה תוך הקשבה מלאה הפנמה וכניעה של רומן לכל מה שהוגש לו.

וכך זה הולך ונרקם: (יצוטטו רק ההפניות המתאימות לעניין הגרסה החל מעמ' 78 ) –

א. התופעה:

מדובב: "תסביר על בסיס השפעה, מה שקרה לי כבר זה היה עם אח שלי… נהיה לי מסך שחור בעיניים … ויכול להיות שהרגתי אותה אבל אני לא זוכר למה, כי יש לי בעיה בזיכרון… ככה עם אח שלי … אני הרי אומר לך, אם היו משגעים אותייותר מדי, הכל שילך לעזאזל לא רואה שום דבר בעיניים…" (79)

ב. שכחה זמנית מהי?

מ: "מסך שחור הדם עולה לראש… הזיכרון שלך מעלים הכל, אתה יודע איך קוראים לזה בעברית? אה… אני אסביר לך את זה. .. אה… שכחה זמנית בעברית קוראים לזה, זה מה שקרה לך אתה מבין? (עמ' 80)

ג. זה יכול היה לקרות עם כל אחד.

מ: "ומה בהקשר הזה שזה ילד קטן או ילדה קטנה זה היה יכול להיות זקן באותה צורה זה יכול להיות.

(רומן מקבל את כל הנאמר משלים ומאשר) – (עמ' 81)

ד. ההקבלה לסיפור האח – שינה מוקדמת.

מ: היה לך התקף התמוטטות עצבים, אחרי זה נסעת הביתה, חזרת ואז אתה כנראה כמו שקרה עם אח שלך בדיוק, אתה הלכת לעבודה, אבל אתה לא היית עצמך, אז ככל הנראה בדיוק באותה צורה, אתה הגעת הביתה ואז הלכת לישון (81) .

רומן נאבק במציאות ובזיכרון הנכון של אותו יום .

ר: "אני זוכר שעליתי לשירותים, לקחתי מים אני זוכר את כתמי הדם על הרצפה בשירותים (82) "את כל זה אני זוכר מצוין".

וכדי ליתן הסבר לדקות הרצח מוכן להשתכנע כי איבד חמש עשר דקות.

המדובב לא מרפה ומנסה להחדיר למוחו שבדקות האלה נכנס לשירותים נשים. רומן עדיין זוכר כי לא הלך לשירותי נשים.

העלייה אחריה :

המדובב: "יכול להיות שהיא שגעה אותך באותו זמן ועלתה למעלה ואז עלית אחריה? (82)

רומן מאשר שיכול היה להיות.

מ: ככל הנראה היא תמיד שגעה אותך, הייתה באה, אומרת מתי כיבו אתה בטח חשבת שהם כיבו הכל…

רומן מאשר.

הכדאיות:

מ: "אני מסביר לך תחת האפקט אתה תלך לפחות ל…. כמה שנים, אתה לא תלך ל…. מי יסביר לך? אתה יכול ללכת…

ר: את אף אחד זה לא מעניין, הכי חשוב להם למצוא את הרוצח (רומן חוזר למציאות) (עמ' 84)

מ: אתה הרי לא אמרת מהתחלה שקורה שיש לך התקפים כאלה ושאם אתה תאבד שליטה… אז קורה שיש לך קטעים בזיכרון שנעלמים". (רומן מאשר ומקבל).

השרשרת ההגיונית אליבא דרומן:

רומן מחפש הסברים לכל מה שהוצג לו וכעת השלמה ואימוץ התופעה נותנת לו ההסברים המתאימים והתואמים את הקונספציה החקירתית.

בעניין מכנסיים:

א. ר: הם רק לוחצים אתה הרגת, אתה הרגת אבל אני לא הרגתי, כל זה מסתדר מצוין עם ההגיון… אני הייתי יכול לקחת ולזרוק את המכנסיים".

ב. "אם אני עשיתי את זה כך או כך , אני הייתי יכול להיפטר מהמכנסיים".

בעניין אמירתו לגבי שירותים:

ג. ר: "למה דווקא שירותים, אני נזכרתי בשירותים, יכול להיות … שלאט לאט…. אני התחלתי להכיר בזה, בגלל זה אני אמרתי שירותים אתה מבין?

זאת אומרת זה הסבר הגיוני שמופיע לכל מה שקרה".

בעניין הלהב:

המדובב דוחק בו כי הלהב שנעלמה ומנחה אותו להסביר שיכול להיות שנעלמה להב ואתה לא זוכר" (86)

רומן שלא זוכר נושא הלהב אינו מאשר אך לבסוף מתרצה.

ר: "יכול להיות, הכל יכול לקרות, אם זה באמת ככה אז הכל מסתדר מצוין מבחינה הגיונית לתוך שרשרת אירועים אחת שלמה" (86)

בעניין שינה מוקדמת:

ר: "אז הכל מתחיל להיות מוסבר מצוין, מכנסיים שנעלמו, שאני זרקתי אותם, הכל מוסבר מצוין, למה הלכתי לישון מוקדם וזה הכל מתחיל להיות מוסבר מצוין…" (89)

בעניין הילדה – או כל אחד אחר:

"ובמקום הילדה הזאת יכול היה להיות כל אחד אחר".

בעניין האונס:

בשלב זה המדובב מבהיר חד משמעית תסביר על הבעיה הזאת שלך הם לא יודעים אותה – ואונס לא היה (עמ' 89)

ר: אני הייתי מסוגל להרוג אבל לאנוס לא אנסתי (90)

ח: אני לא חושב שהיה אונס.

נ: יכול להיות.

ח: אני לא חושב.

ר: … הם חושבים שאני הלכתי זיינתי אותה ואח"כ הרגתי אותה?

לאחר הידוק השרשרת ההגיונית והחזרה הגנרלית עובר המדובב להשלמת הגרסה.

א. התקפים שקשורים לעצבים, שנאסף לך בשש שנים הכל (עמ' 90)

ב. הרי אמרת להם שהם זיינו לך בשכל , אל תעשה ככה אל תעשה את זה, תעביר את הכבל, תעביר חמישים מטר (עמ' 90)

ג. הם יודעים את זה שהגיעו בנים ובנות וכולם זיינו לך את השכל וצעקו.

ד. בעבר קרה לך כזה דבר תוך כדי מה שהיה עם אח שלך (עמ' 90)

ומבניית הגרסה על כל מרכיביה ולאחר שרומן מאמין בתודעתו שאכן ייתכן ורצח את הילדה תחת התקף מוצא לביה"ח וזאת על סמך הודעתו של המדובב לשוטרים בדבר מצבו הפיזי ל רומן ורצונו להתאבד.

חקירת נאשם יום 18/12/06- מ.ט 171/06- ת/184, נ/68

הנאשם חוזר מביה"ח בתום הבדיקה ונלקח לחקירה בשעת לילה (בסביבות 20:00 לערך).

מן המיותר להכביר מילים באשר למצבו הפיזי והנפשי בשלב זה מעבר למתואר ע"י המדובב עובר ללקיחתו לבדיקה.

בחקירתו מוציא הנאשם מהכל אל הפועל את אשר הפנים בשיחתו עם המדובב, הוא מונה בפניו את הגורמים שייתכן והביאהו לאיבוד עשתונות , הצקות הילדים וקשיי היום יום כאשר המוטיב החוזר ונשנה בתשובותיו הוא "אני לא זוכר" ,"אני חושב שיכול להיות שהרגתי", "אני חושש".

סשה לא מעוניין ב"יכול להיות" וחותר להודאה מלאה ומפורטת.

הנאשם בשלב זה שכבר האמין כי הוא כנראה רוצחה של המנוחה אולם לא זכר (כי לא ידע) כיצד בוצע הרצח חתר לשתף פעולה עם חוקריו אבל רצה להבטיח את ההקלה בעונש בתמורה לשיתוף פעולה , אלא ששיתוף פעולה חייב אותו לספר את פרטי ביצוע הרצח ("המלכוד").

סשה אומר לנאשם כי: "הדבר היחיד שיכול לעזור לך באמת בשלב זה של החקירה זה רק סיפור גלוי לב" (ע"מ 9)

הנאשם המאמין כי הוא רוצחה של המנוחה מוכן להודות בגילוי לב אולם הסיפורהגלוי של איך זה התבצע הוא לא יודע.

הנאשם לא שומע מסשה את אשר שמע מרפ"ק אזולאי.

סשה לא מאמין לו כי איננו זוכר את הפרטים כתוצאה ממסך שחור, גם רפ"ק אזולאי לא האמין לנאשם אבל פרץ את המעגל כשגילה לנאשם אמפטיה ואמון בגרסתו שלפיה איננו זוכר, אמון שהנאשם היה זקוק לו כדי לא להיכשל בשיתוף הפעולה שחייב אותו לזכור את פרטי ביצוע הרצח, אמון שבעטיו ובגינו סבר הנאשם כי נסללה בפניו הדרך לשתף פעולה להודות ולקבל הקלה בעונש ומבלי שאי ידיעת פרטי הרצח יהיו לו לרועץ כשלדידו אי ידיעת פרטי הרצח איננה גורעת מאמונתו כי הוא רוצחה של המנוחה אליבא "דשרשרת הראיות" שכביכול נמצאה כנגדו. לטענת חוקריו, להם האמין.

רומן: "איך שאני מבין אם אני עשיתי את זה, אם אני עשיתי את זה אז הכל הופך בעצם הגיוני כמו שאומרים והכל נעשה ברור". (ע"מ 13)

סשה שהבנתו היא תולדה מאמונתו, קרי שהנאשם הוא רוצחה של המנוחה ולכן משקר כשאמר שאיננו זוכר את פרטי הרצח מטעמים טקטיים מפעיל על הנאשם לחצים.

סשה: " הטעות שלך בתיק הזה אתה יודע מתי יכול לקרות שאתה תצטער על כך אח"כ מאוד"…

" מתי תבין שאתה פספסת את ההזדמנות שלך…"

"אתה הולך להצטער וכבר אי אפשר יהיה לעשות שום דבר…."

"יש לך את האפשרות הזאת עכשיו, אתה מבין?… היא קיימת עכשיו… אתה מבין אבל בכלא יש חיים השאלה איזה חיים?" (ע"מ 18-19).

להודאה יש השפעה על העונש

סשה: " העונש תלוי ב… העונש תלוי בנסיבות אתה מבין כל דוקטרינה משפטית מקבלת את הנסיבות אין דוקטרינה משפטית יכול להיות שכך בסוריה או משהו… כל הנסיבות צריכות להיחשב… אבל בשביל להחשיב אותם אתה צריך גרסה". (ע"מ 20).

רמזים והבטחות

סשה: "אתה חייב להיזכר תשלך בקו ישר" (ע"מ 24).

"תלך בקו אחד תוציא את כל מה שישי לך מה שקרה באותו יום… הגרסה שיש לך בכיס… אני מוכן לקבל אותה אבל בשביל שאני אקבל אותה אני צריך לשמוע אותה…"(ע"מ 24)

" אתה יודע מה טוב בשבילך ומה רע בשבילך ואתה לא טיפש"(ע"מ 25).

רומן: "אני מבין אותך טוב מאוד פשוט אני צריך לחשוב אולי מישהו אמר לי משהו אולי מישהו קילל אותי" (ע"מ 25)

סשה: "אנחנו מוכנים לעזור לך בעניין הזהאנחנו מוכנים לקבל את הגרסה שלך מה שהיא לא תהיה".(ע"מ 26)

והמפתח לגרסה ראויה אליבא דסשה: …"מה שאתה מספר עכשיו מה שבגללו אתה מספר את הסיפור הזה עם אחיך רק אז זה יעבוד אנחנו שנינו לא טיפשים רומן"(ע"מ 36).

ולמי שטרם הבין מה התכוון המשורר סשה:

סשה: "רק מתי שאתה תיתן אותה הגרסה שלך רק אז יעבוד מה שאתה מספר עליו עכשיו רק אז תהיה הזדמנות אובייקטיבית שאני ארשום על הנייר את כל הסיפור שלך עם כל נסיבות החיים שלך רק אז תהיה לביהמ"ש הזדמנות אחרי שהוא רואה להתייחס לזה אתה מבין?" (ע"מ 36)

"… רק אז יעבוד המנגנון שאתה מספר עליו עכשיו ההתנהגות שלך תתקבל…"(ע"מ 39)

"…מה שאתה עכשיו מתאר יעבוד בשבילך מתי שתספר סיפור שלך…" (ע"מ 41)

"… אלא זה מתקבל כנסיבות מקלות ומשפיע על הכל על המאסר על התנאים על תנאי הדיון , על התיק בבימ"ש" (ע"מ 38).

מקריאת דו שיח זה לכל אורכו של תמליל זה בין החוקר והנחקר והשימוש הבלתי פוסק בביטויים כגון : "אתה תיתן עכשיו" " יעבוד בשבילך" אני אתן מה שצריך" "זאת הנוסחה המסויימת,אין אחרת" "יעבוד המנגנון" עולה כי אלה ביטויים שאינם מתאימים לחקירה שהיא בבחינת "חשיפת אמת" אלא לקוחים מלקסיקון של מו"מ בין השניים, אתה תיתן את הגרסה המתבקשת שבתוכה ההתנהגות עם האח והשלכתה לאירוע, רק אז זה יעבוד …

במילים אחרות גרסה שתוביל להקלה.

סיפור האח – הדם בשתן, היוולדו והתגלגלותו

חקירת בני המשפחה בעניין מניע

המאשימה העיקבית לשיטת דרמטיזציה טוענת ומטעה את כב' ביהמ"ש וכהרגלה מעצימה פרטים וטוענת: שהאח אישר את סיפור המכות עם הדם בשתן ומפנה להודעתו של האח איגור מיום 20/12/06 (ת-681) .

כב' ביהמ"ש מופנה להודעתו בה נשאל בצורה ישירה ע"י החוקר לגבי הדם ושלל זאת (משורה 9-24).

ח: האם היו לו התקפי זעם והוא הגיב באלימות יוצאת דופן?

תשובה: לא זכור לי.

שאלה: האם פעם הוא תקף אותך בצורה קשה .

ת: פעם קיבלתי ממנו מכות נגיד בצורה לא רגילה הוא השתולל זה לא שהוא השתולל פשוט קיבלתי מכות על ריב בינינו וזהו.

ש: מה היו תוצאות המכות והאם נפצעת נחתכת או דיממת?

ת: לא, רק מכות הוא היה חזק ממני.

ש: אז מה זה מכות בצורה לא רגילה?

ת: … הוא הרביץ לי עם אלה מגומי סיפרתי להורים והוספתי פרטים כדי שייכעסו יותר, אבל לא דיממתי זו הייתה פעם אחת ויחידה לא…" "היו מקרים נוספים של מכות ברמה הזו…"

אז מהיכן הגיעה שאלתו הישירה והמכוונת לגבי הדם בשתן? והנה התשובה:

והכל במ.ט 165/25 ת-7 השיחה בין הנאשם למדובב 18/12/06 :

ר: אני הבאתי מכות לאח שלי אבל טוב (לא נשמע) סגרה אותי.

ובהמשך:

מ: ואם לפחות מישהו אחד שיעצור אותך במצב הזה? אם לא היית עודר היית הורג אותו את אח שלך.

ר: אני הבאתי לו מכות הוא כוס אמק רץ לשירותים להשתין כל חמש דקות.

מדובב: "עם דם כן?"

ר: נדמה לי עם דם.

המדובב הוא אבי אבות הדם הוא זה שהעלה לראשונה נושא זה שכלל לא הוזכר ע"י רומן, רומן מאשר בנדמה לי, המדובב מעביר מידע לחוקרים שרומן סיפר לו עם דם ומכאן באה השאלה.

בהמשך לאחר שיחה זו רומן עם המדובב "מאמץ" רומן את נושא הדם וכשחוזר מהבדיקה בביה"ח באותו יום מקיא את זה בפני שמשון גולדשטיין מי שליווה אותו לבה"ח (ראה ת-356).

"ההודאה" בפני המדובב (נ-72) :

בתום שבעה ימים של חקירות ארוכות ומתישות עם חוקריו ושבעה לילות של שטיפת מח כרסום עיקבי בחוסן המנטלי (דמורליזציה) יצירת תלותיות וזכות יוצרים על "הגרסה המנצחת" תולדת השהייה עם המדובב.

מתחיל הנאשם את יום ה- 18/12/06 יום עמוס חקירות שוחק ומתיש אף יותר מקודמיו המתחיל בחקירה בשעות הבוקר ממשיך בשיחה עם המדובב בצהריים פינויו לביה"ח לבדיקה פסיכיאטרית בשעות הערב, וממשיך בחקירה הממתינה לו עם שובו מביה"ח עד שעה 22:00 (לערך), ומסתיים בשיחה עם המדובב לאחר חצות.

בשלב זה הנאשם המולעט בבדיות חוקריו על ראיות וממצאים רבים כביכול המפלילים אותו ברצח מאמין לחוקריו בלא סייג אמונתו בחוקריו משתקפת באמירתו לחוקר סשה ולפיה למרות שאיננו זוכר דבר מהרצח הוא מאמין שיש ראיות רבות המפלילות אותו ברצח ולכן הוא חוזר ומבקש כי יאפשרו לו לעבור היפנוזה ו/או רענון זיכרון כדי להיות שלם עם הודאתו.

אמונתו העזה של הנאשם בשקרי חוקריו והמדובב כאילו הכל מצביע על אשמתו גורמת לו להפנים עמוק יותר ויותר את האמונה באשמתו.

המדובב הוא חברו היחידי שבנמצא חבר איתו רקם יחסי קירבה ותלות בהסתמך על ניסיונו הרב בחיי הפשע, בחקירות משטרה ובטקטיקות של התנהלות בפני חוקרי המשטרה.

המדובב הוא "האורים והתומים" עבור הנאשם הבולע בשקיקה ומפנים כל "הסבר" ו/או "עצה" מבלי דעת ו/או יכולת להבין כי רובם ככולם הינם עצות אחיתופל .

מה תמה איפה שהנאשם החדור אמונה פנימית עזה באשמתו (תוצאת המסקנה המתבקשת משרשרת הראיות הרבות והמפלילות שנמצאו כביכול נגדו) מודה מתוך אמת פנימית עמוקה

באשמתו בפני חברו היחיד בנמצא אמת פנימית עמוקה באשמתו שהיא כנטל אותו מבקש הנאשם לחלוק, ומי מתאים יותר לכך מחברו הקרוב היחידי בנמצא?

ואולם האמור והמפורט בהתוודותו הנובעת מהאמונה העזה באשמתו מצביעה בעליל כי לנאשם אין שמץ של מושג מה אירע במציאות בזירת הרצח. התיאורים שבהודאתו בפני המדובב נסמכים על חלקיקי מידע אמיתיים ושגויים כאחד אותם קיבל במשים ו/או מבלי משים ע"י חוקריו במהלך חקירותיו. התיאורים המלווים אף בהדגמה של אופן ביצוע הרצח מצביעים אף הם כי לנאשם אין שמץ של מושג גם איך בוצע הרצח במציאות.

וכך משתקפים הדברים בשיחה שבין המדובב לנאשם עם חזרתו של הנאשם מחקירת הלילה ב- 18/12/06 נ/72 (מ"ט 165/06 דיסק 26 מיום 18/12/06).

אמונתו הפנימית של הנאשם באשמתו מקבלת אישוש ותמיכה מהממצאים הפיזיולוגיים שנמצאו בעת בדיקתו בביה"ח ע"י הפסיכיאטר ד"ר רוזמן שכתב את ת/57 ב- 18/12/06 , וכך מעיד ד"ר רוזמן בפני כב' ביהמ"ש בעמ' 165 ש' 4 : "הנאשם לא התלונן על המשטרה הוא אמר שהוא לחוץ שיש לו כאב ראש וחוץ מזה לא היו לו תלונות".

ובהמשך בעמ' 165 ש' 23 :

שאלה: יפתיע אותך אם אומר לך שזה היה 37.6 (חום הגוף – הערה שלי ד.ש.)

תשובה: חום של 37.6 ע"י בדיקה בפה זה חום תקין……

שאלה: אתה זוכר את לחץ הדם והדופק?

תשובה: לחץ דם ודופק אני לא זוכר אצל מטופלים שלנו שנמצאים במצבי לחץ ואי שקט צפויה עליה……

שאלה:הוא היה מתוח ולחוץ לקראת הבדיקה?

תשובה:זה מה שאמרתי גם לפני הוא היה לחוץ ומתוח.

ובהמשך בעמ' 168 ש' 24 : "ההתרשמות שלי לא הייתה שמדובר במי שעושה הצגות או בהתחזות, אם יש רמז כזה בבדיקה אני רושם את זה".

ובעמ' 169 בש' 6 : "אני עוד פעם חוזר ההתרשמות הסובייקטיבית שלי כלפי מצבו אני מתרשם שהוא היה במצוקה ובסבל".

מצוקתו וסבלו של הנאשם הנתמכים בנתוני הבדיקה הפיזיולוגית הינם תולדה של חלחול האמת הפנימית לתודעתו ואמונתו כי כנראה לאור "שרשרת הראיות" הוא רוצחה של המנוחה.

מסקנה זאת מתבקשת ואף ביתר שאת למקרא הנאמר בת/7 (מ"ט 165/06 דיסק 25 קובץ 8) מיום 18/12/06 בסמוך לפינויו לביה"ח לצורך הבדיקה הפסיכיאטרית בעמ' 73 :

"מדובב:מה אתה לא יכול להירגע?

רומן: אני מפחד מה יקרה אם בכל זה, זאת יצא ממני אני הייתי מסוגל לעשות הכל ללכת ולהרוג את הילדה הזאת ולא לזכור שום דבר (רומן מתחיל לבכות) .

מדובב: אל תבכה, אל תבכה תירגע נו, אל תבכה רוצה אני……. רופא מי שאתה רוצה.

רומן: אני לא רוצה אף אחד פשוט אם אני עשיתי את זה באמת (רומן ממשיך לבכות) אמא….

ובהמשך בעמ' 76 (למטה) :

"מדובב: …… תסתכל איך אתה, למי אתה דומה תסתכל על עצמך תסתכל על עצמך אתה כולך רועד…. אתה נראה אלוהים ישמור איך".

לאחר שההכרה הפנימית של הנאשם באשמתו חלחלה וההשלמה עם אשמתו התגבשה מתחיל תהליך חיפוש אחר נוסחה, גרסה שתשיג הקלה בעונש.

וכך משתקפים הדברים בתמליל השיחה נ/72 עמ' 2 המדובב שואל את הנאשם מה היה בחקירה אצל סשה לאחר שהנאשם חזר מביה"ח.

"רומן: פשוט דיברנו ואחרי זה הוא התחיל לדבר לפרוטוקול (רשמי) הוא שאל מה היה אצל רופא בביה"ח, כמה ולמה אני אמרתי שלא רוצה לענות על השאלה הזאת….. אמרתי שדיברתי עם הפסיכיאטר…. חוקר לא טיפש הוא אומר תראה אתה מחפש כל מידי דרכים ויציאות.

מדובב: אה?

רומן: כאילו הקלה בעונש

מדובב: הוא הבין? כן?

רומן: הוא מבין היטב אני לא ראשון היו תחמנים יותר טובים ממני אשר עשו הכל".

בהמשך בעמ' 3 נשמע הנאשם אומר:

"רומן: אני סיפרתי אני סיפרתי לחוקר הכל שיכול להיות יש לי אובדן זיכרון שיכול להיות שישגעו אותי ואני רצחתי".

כאמור הנאשם נתון במלכוד. הוא מאמין באשמתו כי רצח את המנוחה אולם הוא לא זוכר את פרטי הרצח ואיך רצח את המנוחה, אי הזיכרון של פרטי הרצח היא בעוכריו משום שכפי שהובהר לו הודאה ללא מסירת פרטים כיצד ביצע את הרצח ובלי שחזור לא יחשב כשיתוף פעולה המצדיק ומזכה את מתן ההקלה בעונש. לפיכך אובדן הזיכרון הוא בעבורו פתח מילוט מהמילכוד שיסלול בפניו את הדרך למסירת הודאה וזכייה בהקלה בעונש מבלי שמסירת פרטי ביצוע הרצח שאינם זכורים לו יעמדו לו לרועץ שהרי אי מסירתם נובע מאובדן הזיכרון ולא מאי רצון לשיתוף פעולה.

ולראיה וכחיזוק "אני רוצה שתעזרו לי לרענן את זיכרוני, אני רוצה את זה לא סתם ככה אני רוצה את זה".

ובעמ' 4 : "רומן: אני עדכנתי אותם שידעו, שידעו, שידעו, שידעו שאני יכולתי לבצע את זה שידעו… אני אומר אני רוצה שתדעו אני רוצה לעזור בחקירה שתדעו שאני כן יכולתי לעשות את זה… אני מבקש לשקם את זיכרוני, רענון זיכרון אני מבקש שיעזרו לי".

ובמילים אחרות – אם תעזרו לי לרענן את זיכרוני ואני אזכר בפרטי ביצוע הרצח אני אספר איך וכיצד ביצעתי את הרצח בלי רענון זיכרון אינני יכול לספר כי אינני זוכר, ולא מפני שאינני רוצה לשתף פעולה.

ומן המותר להדגיש לשיטתו ולהבנתו של הנאשם בשלב זה (כשהוא מאמין באשמתו ומחפש נוסחה שתשיג לו הקלה בעונש) הטענה של איבוד הזיכרון המונע ממנו את זכירת פרטי ביצוע הרצח הינה האמת הפנימית שלו משום שהוא באמת ובתמים אינו זוכר את פרטי ביצוע הרצח וכל מה שזכור לו זה יום עבודה שגרתי עם עיכובים שנבעו מהעדר חומר גלם.

טענתו בדבר אובדן הזיכרון להבנתו ולשיטתו אם תתקבל יכול ויזכהו בנוסף ו/או לחילופין בעונש מופחת כפועל יוצא מאחריות מופחתת (רצח "מדרגה שנייה" כפי שהסביר לו המדובב).

רפ"ק יורם אזולאי בעדותו בפני כב' ביהמ"ש הכתיר את הנאשם בתואר "מניפולאטור".

צודק רפק אזולאי, ואולם אין בנמצא נאשם המאמין באשמתו ובהרשעתו בדין ואיננו מתנהל מתוך שיקולים של כדאיות והשגת עונש מופחת המתבטאים במניפולציות, מה עוד שאת זרע המניפולטיביות זרעו חוקריו של הנאשם ורפ"ק אזולאי ביניהם כשהביאוהו להבין ולהאמין שהודייתו ושיתוף פעולה מצידו יזכהו בעונש מופחת.

המדובב נאמן ועקבי לשיטתו ליצור דמורליזציה אצל הנאשם כחלק מן האמצעים הננקטים על ידו לשם השגת האתנן שהובטח לו בתמורה להפללת הנאשם דואג לרמוס כל ניצוץ של תקווה המבליח בנאשם בעודו באיבו על מנת לקרבו צעד נוסף אל השבירה והכניעה, כניעה שתגרום לנאשם לנסות ולתאר כמיטב יכולתו את מה שלמעשה לא עשה.

המדובב שיצר וברא "מניע" יש מאיין עבור הנאשם (הצקות בלתי פוסקות מצד הילדים שהוציאו כביכול את הנאשם משווי משקלו).

"מניע" שעל בסיסו יצק עבור הנאשם את תבנית "הגרסה המנצחת" (מסך שחור של אי שפיות זמנית הנסמך על ריב מהעבר הרחוק עם אחיו).

מדובב הממשיך ומלבה באובססיביות בלתי נלאית את תחושת האשם של הנאשם לא יתן ולא יאפשר לניצוץ תקווה כל שהוא לשרוד ולסכן את אשר בנה ויצר בעמל כה רב.

הנאשם שבאמת ובתמים שום פרט מפרטי הרצח שלאמונתו ביצע אינו מבליח במוחו מנסה להיאחז בכך כאקט אחרון במאבק עם תחושת האשם המשתלטת עליו, אולם כאמור המדובב העומד איתן על משמרתו רומס מייד ניצוץ תקווה זה.

כאשר הנאשם אומר למדובב בעמ' 5 לנ/72 : "סיפרתי הכל עכשיו לא איכפת לי אין לי מה להפסיד, אני סיפרתי הכל אני סיפרתי על כך שלא הייתי נותן לאף אחד סיגריות, סיפרתי על כך שסילקתי

בנות והן אמרו לי משהוא ואני התעצבנתי קצת סיפרתי הכל אני יודע שלא רצחתי ואלך עד הסוף…."

משיב לו המדובב: "אתה דפוק סופני אתה לא יודע מה סיפרת לי כאן טיפש אתה יודע על מה דיברתי איתי כאן? אתה זוכר מה אתה סיפרת לי כאן? ……… אתה ישר אמרת שאם השתגעתי אז אני רצחתי את הילדה………

ובהמשך: רומן: "אני לא אמרתי שאני באותו יום השתגעתי מפני שבאותו יום אני לא השתגעתי אמרתי לו שיכולתי להשתגע.

ובהמשך בעמ' 6 : מדובב: "אתה כבר חזרת על זה חמש שש פעמים צועק ארטור ברצינות ברצינות אם היה דבר כזה אז יכול להיות אני רצחתי את הילדה אני רצחתי מבין?

ובהמשך בעמ' 6 : רומן: "לא פשוט אצלי כבר בקיצור המוח גמור אני אמרתי לו שאם פתאום קרה משהוא אז יכולתי להיות אני.

ובהמשך עמ' 6: מעביר המדובב לנאשם את המסר העיקרי בפרשנות האפקט ותולש את הקש בו נאחז הנאשם העומד לטבוע בתחושת האשם .

"מדובב: ככה אתה מבין זה שיכול להיות שאתה עשית את זה ולא זוכר מה עשית אבל אחרי זה אתה צריך להיזכר נכון?

רומן: נכון".

ובמילים אחרות – אל תטפח תקוות שווא אתה חייב לזכור.

"הכי חשוב על תשרוף את עצמך מבין? כמה שפחות, אתה יכול לשרוף את עצמך עם המילים שאתה פולט. כי אם תגיד אני לא זוכר כלום יהיה ברור שאתה משקר ולא משתף פעולה ולכן לא תזכה להקלה בעונש. "

ובהמשך בעמ' 7 : "מדובב: כן יש להם ראיות יש להם הרבה ראיות אתה יודע את זה היטב…"

ואכן התוצאה אינה מאחרת מלהופיע כאשר בעמ' 8 למעלה נשמע הנאשם אומר: "רומן: נמאס לי כבר".

ואולם כאשר הנאשם שוב כבמאמץ אחרון מושיט את ידו להיאחז בשביב תקווה זה של אי זיכרון כיצד ביצע את הרצח, מחליף המדובב את הטקטיקה של המתקפה במישור "הרציונלי" למתקפה במישור האמוציונלי ברובד היחסים האישיים שבינו לבין הנאשם כשהוא מעמיד פני פגוע ונעלב "מיחסו" של הנאשם אליו. מתקפה ששמה קץ לניצוצות התקווה ולניסיון של הנאשם להיאחז בהם בשקיעתו לתוך תחושת האשם.

וכך נשמע המדובב בעמ' 9 לנ/72 :

"מדובב:תקשיב…. אני לא טיפש ואתה לא טיפש תתפלל לאלוהים אנחנו לא טיפשים…. עזוב אני עוד לא אמרתי ואתה כבר התחלת להתחכם….. אני עוד לא סיימתי לדבר ואתה כבר מתחכם…. רומה אני יודע על מה אתה חושב ותשאיר את השטויות שלך, אני יודע היטב על מה אתה חושב הבנת? אני יודע היטב על מה אתה חושב ומה מתרחש אצלך בראש…. זה אצלך בראש אתה מבין? זה אצלך בראש על מה שאתה חושב אתה בחיים אל תגיד את זה בקול רם ולמה? מפני שאתה תצטרך לשאת באחריות על המילים שלך הבנת? ….. אני כבר אמרתי לך את זה קודם שיש דברים עליהם אסור לדבר ורק בגלל זה התחלת לדבר ככה שיש דברים עליהם לא מדברים אז אם ישנם דברים עליהם אסור לדבר אז אל תדבר עליהם ואל תטעה אותי, אל תטעה אותי אחי אני רואה אותך מבפנים. ….. עזוב מסוכן מה שיש לך בראש אני יודע אני יודע את זה היטב אני יודע על מה אתה חושב אני יודע הכל היטב ותדע לך דבר אחד אני כבר אמרתי לך מאה פעם שקשה לעבוד עלי ואני לא אוהב כשעובדים עלי אני לא אוהב כשמשקרים לי מבין? ואני אמרתי לך את זה כבר אני יכול להבין מתי משקרים ומתי לא מבין? ….. אם אתה חושב שאני קווקזי ושכל שלי לא מפותח מספיק טוב כמו אצלך אז אתה טועה ….. אתה מבין לעבוד עלי אתה לא יכול …… פשוט אני לא אוהב שלאחר שאנחנו אכלנו ביחד וחילקנו חדר ביחד אתה עושה פנים כאילו מספר לי אמת ובפועל אתה עובד עלי אתה מבין? ….. יש לך מזל כי לפני שיצאת לפסיכיאטר אתה סיפרת משהוא ויש לך מזל שסיפרת לי את זה ולא למישהו אחר אתה מבין? ….. אתה גזרת על עצמך פסק דין על רצח אתה יודע את זה? ישבנו כאן ביחד ואתה הודית ברצח אתה זוכר? "

ובהמשך בעמ' 12 למטה ועמ' 13 יוצא המרצע מן השק :

"מדובב: אם שיגעו אותך אני מהתחלה אמרתי לך רומה יש מצב ששיגעו אותך? אם ישגעו אותי אני גם מסוגל לעשות דבר כזה לא רק אתה אני גם לא מלאך אני גם מסוגל לעשות דבר כזה אם ישגעו אותי חזק….."

ובהמשך עמ' 13 למעלה: "מדובב: אתה יודע על מה כבר חשבתי, כל הכבוד לו לא משקר אני מאמין שבמצב כזה אתה כן יכולת לעשות את זה אבל במצב שפוי לעולם לא היית עושה דבר כזה ואני מאמין לך ופתאום כאשר חזרת אז התחלת לדבר איתי כאילו אני שוטר.

רומן: אני מצטער

מדובב: בקיצור עזוב מצטער, מצטער לא מצטער אתה לפני זה דיברתי איתי הרבה, דיברת, דיברת ודיברת הרבה דיברת איתי ופתאום התהפכת לגמרי כאילו יושב לפניך שוטר כל שהוא…..

רומן: אני אנסה להוכיח לך שאתה טועה איתי.

מדובב: למה קשור כאן טועה העניין הוא לא בטעות העניין הוא לא בטעות פשוט כשחזרת הפכת עור הנה אמרו לי ככה ועכשיו אני הולך עד הסוף כאילו שוטר עומד לפניך".

טקטיקת שינוי יעד הריכוך של המדובב הוכיח את עצמו לאלתר שכן מייד בתום ההצגה הרגשנית דלעיל במעין מחוות פיוס למדובב הפגוע והנעלב נכנע הנאשם ומאפשר לתחושת האשם להשתלט כליל על נפשו ובאופן שינסה לתאר כמיטב יכולתו את מה שלמעשה לא עשה.

וכך זה מתחיל בעמ' 15 :

"מדובב: (מדברים בלחש) תקשיב מה שאמרת לי לפני ארבע שעות ותלך על גרסה זאת על זה אז תנצח".

(מסך שחור כתוצאה מההצקות וההקנטות הבלתי פוסקות שגרם לאיבוד השליטה אבל לא לאיבוד זיכרון משום: "אם אתה לא שתית לא קריסטל לא שום דבר אז שום אפקט אפילו אם היית בעצבים לא יעזור זה הכל שטויות היית זוכר את הכל – (עמ' 16 נ/72) ואז צריך לספר לחוקרים איך בוצע הרצח כדי לזכות בהקלה בעונש כחלק מהודיה ושיתוף פעולה או כעונש מופחת הנובע מרצח "מדרגה שנייה").

עמ' 17 : "רומן: אני לא מקצוען יכולתי לעשות טעות….. אני עשיתי טעות אחד, לא היו עדים זה אני בטוח אבל עשיתי טעות אני לא ניקיתי דם בשרותי בנים….

הנאשם שכאמור לא זוכר כיצד רצח את המנוחה זוכר רק שראה טיפות דם בשרותי בנים.

הנאשם שמאמין לחוקריו כי על בגדיו וחפציו נמצא דמה של המנוחה קושר את טיפות הדם בשרותי הבנים שאותם הוא זוכר לאפשרות שהעבירם לשרותי הבנים מזירת הרצח באופן שניטפו מסכינו ו/או מידו ו/או מבגדיו הוא מאמין שטיפות דם אלה הן דמה של המנוחה שנתפסו ונבדקו ע"י המשטרה (שהרי הוא אישית לדבריו לא ניקה את טיפות הדם הללו שאותם ראה בשרותי הבנים), ואף יתכן שחלק מהדם שנמצא על בגדיו וכליו מקורו מדריכתו על טיפות דם אלה (עמ' 20 נ/72 8 שורות מלמעלה : "כנראה אני דרכתי על הדם בשירותים").

הנאשם טועה ומוכיח כי אין לו שמץ מושג על אשר התרחש במציאות בזירת הרצח.

הנאשם לא יודע כי עפ"י הראיות והממצאים שנתגלו בזירה חלפו דקות רבות וארוכות עד שהרוצח/ת נמלט מזירת הרצח דקות ארוכות שבמהלכן אמור היה הדם שעל סכינו ו/או ידיו כביכול להיקרש מבלי שום אפשרות לטפטף כטיפות דם טרי בשרותי הבנים בחלוף פרק זמן זה אליבא דגרסת הנאשם "ושחזורו" הוא נמלט מייד מזירת הרצח.

אולם הממצאים בזירה והראיות הנוספות מספרים לנו סיפור שונה לחלוטין, כאמור וכמפורט, נמצאנו למדים מעדותו של רפ"ק ינאי עוזיאל כי דפוס תצורות הדם בזירה (מריחה, אח"כ התזה על המריחה ומריחה נוספת של ההתזה שהחלה להיקרש) מלמדת על דינאמיקה של תנועתיות בתא השירותים, תנועתיות המתיישבת עם שהייתו של הרוצח/ת בתוך תא השירותים זמן ניכר דיו שאפשר את הקרשות השכבה האחרונה של ההתזה בטרם ימרח.

מעדויות התלמידות לי לחיאני וספיר תירוש שהיו בשעה 13:45 בזירה נמצאנו למדים כי תא מס' 2 ותא מס' 3 היו נעולים ובקעו מהם קולות המלמדים על נוכחות פיזית של בנות / בנים בהם המצביעים על העובדה שהרוצח/ת שסיים את ביצוע הרצח דקות ארוכות לפני 13:45 עדיין שהה בתא השירותים וטרם נמלט.

(לחילופין אם נזיז את שעת הרצח לאחר 13:45 המשמעות היא שהמנוחה נרצחה כביכול לאחר יותר מחצי שעה מרגע העלמה בגרם המדרגות המוביל לזירת הרצח על כל המשתמע מכך).

עמ' 18 :

"מדובב: חכה….. אתה עבדת נכון?

רומן: כן

מדובב: ואיך ראית שהיא הלכה למעלה

רומן: אני ראיתי מי עובר ומי לא דלת הייתה פתוחה

מדובב:אתה אמרת שלא יכולת לראות

רומן: היא הייתה בקומה ראשונה היא הסתובבה וראיתי את זה".

כב' השופטים מן המיותר להכביר מילים.

כב' ביהמ"ש טרח לבקר בביה"ס בזירה ובמקלט בו עבד הנאשם אין שום אפשרות למי שעובד במקלט לראות מבעד דלת המקלט את העוברים ושבים בקומה הראשונה.

ואולם בכך לא סגי עמ' 18 למטה :

"מדובב: זאת אומרת היא עלתה למעלה? הסתובבה והלכה למעלה?

רומן: הסתובבה והתחילה רוסי לך תזדיין משהו כזה וזה עצבן אותי אני התעצבנתי שמתי אוזניות שלא יהיה כלום עליה עליתי למעלה היא נכנסה לשירותים אני נכנסתי לשירותים שני צעדים….

הנאשם שבמהלך חקירותיו ושיחותיו עם המדובב למד כי "המניע" לרצח שאותו הוא מאמין כי ביצע גלום בקללות הצקות שבגינן איבד את עשתונותיו מיישם זאת "בהודאתו" בפני המדובב על המנוחה שגידפה וניבלה את פיה לעברו ומבלי דעת שהראיות שיתגלו בעתיד הקרוב יצביעו בעליל כי המנוחה לא נהגה מעולם לנבל פיה, לחרף ולגדף כלל ועל רקע גזעני בפרט. לא עישנה ולא יכולה הייתה לשאת עשן סיגריה.

ובהמשך בעמ' 19 ובאותו הקשר:

מדובב: … תגיד לי היא קיללה אותך הסתכלה לכוון שלך וקיללה?

רומן: רוסים מכוערים

מדובב: בעברית

רומן: כן כל האמהות רוסיות זונות" ……..

מדובב: מה היא ביקשה ממך סיגריה?

רומן: אני עישנתי …. אני עובד ומעשן היא אומרת תן סיגריה אני לא רציתי לתת….."

עמ' 23 : ההדגמה על המדובב:

"רומן:בא אני אראה לך

רומן והמדובב קמים ורומן מבצע שיחזור על המדובב איך הוא ביצע את הרצח וחוזרים לשבת על המיטה של רומן".

מצפייה בסרט "ההדגמה" מוכיחה בעליל שלנאשם אין שמץ של מושג כיצד בוצע הרצח במציאות.

ראשית: הנאשם מדגים תנועת שיסוף אחת בלבד עם גב היד מימין לצוואר המדובב כשהתנועה השנייה (שהיא עדיין עם גב היד כך לפחות זה נצפה) הוא מכיוון פלג הגוף התחתון יותר וכלפי מטה.

הדגמה זאת איננה מתיישבת עם אף ממצא שנתגלה על גופת המנוחה.

א. ראשית נמצאו שני חתכים בצווארה של המנוחה כולם מכיוון שמאל לימין ההפך בדיוק מהכיוון שמדגים הנאשם על המדובב וכשמדובר בשני חתכים מקבילים ומתלכדים .

ב. שיסוף עם גב היד מימין לשמאל בתנוחה ובמיקום בו הועמדה המנוחה איננו יכול להיעשות מאוזן לאוזן כפי שנמצא על צוואר המנוחה. אלא כפי שנראה בבירור – חתך בצד ימין של צוואר המנוחה, מהעורף אל הגרון, היכן שכמובן לא נחתכה במציאות.

ג.בהדגמת הנאשם אין זכר ושמץ לפגיעות המוגדרות כפצעי הגנה על אצבעות ידיה הימנית והשמאלית ו/או כל פגיעה אחרת שנתגלתה על גופת המנוחה כמו בסנטר ובבית החזה ומבלי

ד.שנרחיב את הדיבור על החתך העמוק בפרק יד שמאל שנעשה לאחר שכבר הייתה ללא רוח חיים.

ובהמשך עמ' 24 : "רומן: לא הייתי צריך אפילו להחזיק אותה היא ישר התעלפה ודם".

תיאור המוכיח שוב את חוסר ידיעתו המוחלט על מה שהתרחש במציאות בזירת הרצח.

"בהודאתו" של הנאשם בפני המדובב ניסה הנאשם ככל יכולתו להסביר למעשה את מה שלא עשה כשהוא נעזר ומשלב את כל מה שלמד בימי החקירה, כך לדוגמא: שנמאס לו מההצקות והקללות שקיללו אותו ושגרמו לו להתעצבן ו"הטיפה האחרונה" בלשונו הייתה דרישת הסיגריה והקללות לעברו מצד המנוחה.

"התוודות" הנאשם בפני המדובב מצביעה ומוכיחה באופן שאיננו משתמע אחרת שלנאשם אין צל של מושג מה אירע בזירת הרצח במציאות.

יתירה מזאת. 23 דקות לאחר הווידוי וההדגמה אצל המדובב, נשמע קולו של רומן בחשיכה כשהוא ממלמל בלחש: "אני בלילה לא יכול להירדם, משתדל להיזכר ולא זוכר כלום. לילה טוב" (נ' 72 עמ' 26…)

"ההודאה" – "פרטים מוכמנים" או פרטים מתוכמנים:

על מנת להבין את אשר קורה ועובר עם הנאשם בשלב "ההודאה", את הלך נפשו והשיקולים המנחים אותו אין מנוס מלשוב אל חקירתו המקדימה שבסמוך להודאתו בפני החוקר סשה, חקירה החושפת בפנינו את הדינמיקה שהכתיבה את התנהלותו בשלב ההודאה.

כאמור הנאשם בשלב זה כבר הפנים את אשמתו הנובעת מאמונתו בשקרי חוקריו.

הנאשם מוכן להודות ברצח כדי להפחית מעונשו כי כך למד להאמין מחוקריו, חששו מלעשות כן נובע מן העובדה שהוא איננו זוכר את פרטי הרצח וכיצד בוצע הרצח.

הנאשם חושש שמא יובן כמי שמתעתע ומהתל בחוקריו אפשרות שתמנע ממנו את הסיכוי להקלה בעונשו ("המלכוד") ולכן בחקירה זאת הנאשם מכחיש כל קשר לרצח, חוזר בו ושוב מכחיש ושוב מודה תוך שהוא מבקש מחוקרו סשה שיסייע לו בפרטים שאינם זכורים לו.

ומן המותר להדגיש כי לחקירה זאת מגיע הנאשם לאחר שבחקירתו מיום האתמול (ת/184 – מ"ט 171/06) הבהיר לו סשה כי טענת "הבלאק אאוט" חסרת סיכוי מלהתקבל טענה שלדידו של הנאשם אמורה הייתה לשמש פתח מילוט "מהמלכוד" של אי זכירת פרטי ביצוע הרצח.

וכך משתקפת הדינמיקה בחקירה זאת ת/22 (נ/55) (מ"ט 172/06 דיסק 1 מיום 19/12/06) :

עמ' 3 ש' 6 : "סשה …. נכון להיום זה כבר לא הנחות שלך או שלנו נכון להיום המכסה הושם הבנת אותי?

רומן: אני הבנתי היטב

סשה: הבנת אותי נכון להיום ההזדמנות שלך ההזדמנות שלך כן? היא למסור לנו מה התרחש כדי שזה יראה כהודאה ואת זה עוד בשלב הזה אני יכול לעשות לך אתה מבין? אבל בשלב הבא זאת כבר לא תהיה הודאה.

רומן: אני מבין אותך

סשה: אתה מבין רומן אתה יודע מה התוצאות של ההודאה

רומן: אני מבין היטב

סשה: הן אותו דבר ברוסיה הן אותו דבר באוקראינה הן אותו דבר בישראל

רומן: הורדת עונש את זה אני שמעתי אבל העניין הוא שלא רצחתי…."

ובמילים אחרות – זוהי ההזדמנות האחרונה שלך להקלה בעונש כי "המכסה כבר הושם".

ולא מן המיותר יהא להדגיש כי סשה המודע למה שהנאשם מודע, כי ברוסיה ובאוקראינה משמעות ההודיה הינה הקלה בעונש מטעה בזדון את הנאשם כי בישראל ההלכה זהה להלכה ברוסיה ובאוקראינה הטעייה הנוטעת בנאשם את האמונה כי הודיה מלאה (הכוללת את פרטי ביצוע הרצח) בדיוק כמו באוקראינה וברוסיה תזכהו בהקלה בעונש.

ומכבש הלחצים נמשך – עמ' 5 ש' 10 :

"סשה: כשלא נמצא כאן האלוף שלי שאני חייב לתת לו דיווח הוא יודע שאני בחקירה הוא יודע את כל מה שאני יודע הוא יכול לבוא ולשים אותנו במסגרת קשה בינתיים כשזה עוד לא קרה אני אומר לך ההזדמנות שיכולה להציל אותך.

ובעמ' 7 ש' 9 : "סשה: רומן אתה דוחק עכשיו את ההזדמנות שאני נותן לך אני לא אוכל לתת לך אותה כל הזמן אתה מבין את זה או לא?

הנאשם הנכתש תחת מכבש הלחצים המופעל עליו מאמין כי זמנו הולך ואוזל לקבלת ההקלה בעונש, ובמצוקתו הנובעת מאי ידיעת פרטי ביצוע הרצח פונה לסשה עמ' 7 : "ספר לי איך רצחו את הילדה ואני אחתום לך על הכל".

סשה שסבור ומאמין כי הנאשם מתעקש לא לספר איך ביצע את הרצח כחלק מטקטיקה, שהשמיע הנאשם בעת התוודותו בפני המדובב.

"זאת מלחמה פסיכולוגית מאד קשה במידה ויצליחו למחוץ אותי אז אני גמור ואם לא…"

(דיסק 26 – נ/72 עמ' 25).

סשה בהיותו נעול על קונספציה זאת אינו מבין "שהתעקשותו" של הנאשם נובעת באמת ובתמים מן העובדה שאיננו יודע איך בוצע הרצח וזיכרונו הנעלם נובע מן העובדה הפשוטה שהנאשם איננו רוצחה של המנוחה.

ואכן סשה פועל בהתאם ומעצים את המלחמה הפסיכולוגית במטרה למחוץ את שרידי הטקטיקה של הנאשם כהבנתו וכאמונתו.

עמ' 9 ש' 1 :

סשה: דיברתי איתך על מיקרוביולוגיה נכון? וגם אתה דיברת איתי על מיקרוביולוגיה נכון?

רומן: כן

סשה: אוקיי נו תפעיל את הדמיון שלך מה אפשר למצוא במקומות שבהם היית? ומה אפשר למצוא במקומות שבהם לא היית? (הכוונה למקומות שאתה אומר שלא היית – הערה שלי ד.ש.) תחשוב על זה טיפש.

ובהמשך באותו עניין בעמ' 12 ש' 5 :

"סשה: התירוץ היחיד, האפשרות היחידה למה אני יורד עליך ככה כי השעון מטקטק אתה מבין אני יכול להגיד על זה עכשיו

…… ואני לא רוצה כי אני יודע שהסיפור אמיתי סיפורך האמיתי… אם הפעלת מספיק טוב את השכל שיש לך… אבל אתה לא מפעיל אותו אתה מבין בסיפורך האמיתי שכבר קרה יש לי אפשרות לעזור לך אבל מפני שאתה לא מפעיל את השכל ולא משחרר את הסיפור ולא מספר זה ממש זין אתה מבין?

רומן: אז אתה יכול לרשום

סשה: מה?

רומן:שהרגתי בהיותי במצב של אפקט אני לא זוכר איך הרגתי, מה עשיתי אני לא יודע את כמה שאני זוכר את עצמי אני לא באתי לקומה שתיים ואף פעם לא ראיתי את הילדה הזאת.

סשה: ועכשיו תזכור את השאלה ששאלתי אותך לפני 5 דקות מה אפשר למצא מחומרים ביולוגיים של גופך במקום שאתה לא נמצא בו?

רומן: אני לא יודע… אפשר למצא שיער, ריר, דם , מה עוד אפשר למצא?

סשה: איך הם יכולים להימצא במקומות בהם אתה לא נמצא?

רומן: אז זהו הם לא יכולים להימצא שם פשוט לא יכולים

סשה: תצפה להפתעות רומן הבנת אותי? "

ובאותו הקשר בהמשך בעמ' 23 ש' 18 כשהנאשם אומר לסשה "אני לא עליתי ולא נכנסתי לשירותים" משיב סשה בעמ' 24 ש' 1-11 כי נמצאו הוכחות ביולוגיות של נוכחותו בשירותים כעובדה.

בסיכומיה של המאשימה בהקשר לפרק זה תחת הכותרת "שתי הודאות על יבש" טוענת המאשימה כי בשתי הזדמנויות נפרדות מתחיל הנאשם "בהודיה על יבש" כשהוא מתאר את הרצח ומייד נסוג

וטוען כי לא רצח וכי אינו יודע כיצד בוצע הרצח וכסימוכין מפנה המאשימה לת/22 עמודים 7-8 ולעמודים 27-28.

המאשימה "שוכחת" (כשיטה) להתייחס להקשרים של שני אירועים אלה ומכוון שהעדיפה מטעמים השמורים עימה שלא לפרטן בהקשרים שנשמעו יוצגו הם כלשונן.

"הודאה על יבש" מס' 1 – ת/22 עמ' 7-8 (נ/55 עמ' ) :

"רומן: לא עשיתי את זה

סשה: רומן אתה עשית את זה אתה צריך לספר מה קרה שם

רומן: אתה רוצה שאני אספר סתם בלי לדעת מה קרה?

סשה: אני רוצה שתספר לי מה עשית אתה לא מבין

רומן: לקחתי סכין ורצחתי

סשה: איך עשית את זה? איך עשית את זה?

רומן:בגרון

סשה: איך?

רומן: ככה, חתכתי לה גרון עם הסכין והלכתי

סשה: עם איזה סכין?

רומן:יפני

סשה: תראה איך זה קרה?

רומן: אני לא יודע אני לא עשיתי סשה לא עשיתי את זה אתה רוצה שאכנס למאסר?

ובהמשך:

רומן: ספר לי איך רצחו הילדה ואני אחתום לך על הכל".

"הסיפור סתם" שמספר הנאשם לסשה שמעוניין לשמוע גם סיפור סתם אין בו שום פרט ו/או מידע שלא היה ידוע מפרסומים עובר למעצרו ובמהלך מעצרו (וכפי שכבר פורט הנאשם והמדובב עיינו בעיתונים שקיבל המדובב) והן ממידע שקיבל ושמע הנאשם מחוקריו במהלך חקירותיו כך "שהודייתו על יבש" היא סיפור סתם הנסמך על מידע בסיסי שהיה ידוע לכל.

הודייה על יבש מס' 2 – ת/22 עמ' 27-28 – (נ/55 עמ' 18)

בדיוק אותו תסריט של "ההודיה על יבש" מס' 1 חוזר במהדורה נוספת – מכבש לחצים המופעל על הנאשם שנשמע אומר :

עמ' 18 שורה 1 :

"סשה:מה קרה שם רומה?

רומן: שום דבר לא קרה אני לא הייתי בשירותים אתה פשוט רוצה שאני אספר סתם שאני אצייר לך תמונה?

סשה: כן צייר סתם בא נשמע

רומן:נכנסתי לשירותים ראיתי אותה היא אמרה לי משהוא התעצבנה עלי אני חתכתי אותה בגרון אח"כ הלכתי שטפתי את הלהב החבאתי אותו והמשכתי לעבוד

סשה: איך חתכת?

רומן: בגרון

סשה:בגרון? טוב תראה את זה עליי איך

רומן:ככה לקחתי הנפתי וחתכתי לה את הגרון

חוקר:מאיזה צד?

רומן: אני לא יודע אני לא יודע סשה".

ומייד בהמשך בעמ' 19 ש' 3 :

"רומן: ספר לי איך רצחו אותה עכשיו אני אכיר לך בכל זה…"

סיפור סתם העתק מהודאתו בפני המדובב הנסמכת על פרטים ומידע שקיבל מחוקריו ומהמדובב כתרחישים אפשריים שאירעו במציאות.

העתק מהודאתו בפני המדובב המוכיח בעליל כי לנאשם אין שמץ מושג מאשר התרחש במציאות בזירת הרצח וכפי שפורט בהרחבה בפרק הדן בהודאתו בפני המדובב.

מצגי הכזב בכמותם ובמהותם, פגעו בסופו של דבר במציגיהם. מצגי הכזב נטעו בנאשם אמונה כוזבת שהוא רוצחה של המנוחה כמסקנה המתבקשת מהמציאות הכוזבת .

אמונתו הכוזבת באשמתו הולידה את הצורך הטבעי האנושי והלגיטימי למציאת הנוסחה שתביא להקלה בעונשו.

סשה שאינו בוחל באמצעים להשגת יעדו – הודאה מלאה הכוללת את המניע לרצח ואת פרטי ביצוע הרצח מכוון ומדריך את הנאשם באופן שאיננו משתמע לשתי פנים.

וכך נשמעים הדברים בעמ' 25 ל-נ/55 :

"רומן: אני לא יודע איך רצחו אותה אין לי מושג… אתה מבין שזה מעגל? אני לא יכול לקרוע אותו אם אני לא יודע איך רצחו אותה כיצד אני יכול להוכיח את זה? אתה אומר טיפש תקבל מאסר עולם אני מבין את זה היטב אני לא רוצה לשבת מאסר עולם (זועק רומן את האמת הפנימית שלו באמירה זאת – הערה שלי ד.ש.).

סשה: רומה, תענה לי על שאלה, תענה לי על השאלה תבין למה אני שואל דווקא את השאלה הזאת הבנת מה אני אמרתי לך עכשיו? למה אני שואל דווקא את השאלה הזאת על תהייה סגור מה הילדה עשתה מה היא עשתה?

רומן: לי שום דבר

סשה: ולמי היא עשתה?

רומן: אני לא יודע

סשה: מה ראית, מה שמעת?

רומן:לא שמעתי שום דבר

סשה: הבנת למה אני שואל את השאלה הזאת?

רומן: הבנתי

סשה: דווקא את זו דווקא את זו

הנאשם שקלט את הרמז וההדרכה הכל כך ברור משיב :

רומן: אתה חושב שהילדה עשתה לי משהו, אמרה לי משהו שבגללו אני התעצבנתי ורצחתי אותה אתה חושב שככה זה היה?

סשה:אתה צריך לענות על השאלה לא אני, אני לא מוצץ מהאצבע את הדברים האלה אתה מבין? אתה מבין למה אני שואל את השאלה? בעקבות אילו סיבות. מבין או לא? בעקבות אילו סיבות אני שואל את השאלה דווקא את השאלה הזו ולא אחרת? (חוזר ומדגיש, חוזר ומדגיש סשה שחלילה וחס לא תהיה אי הבנה בקליטת הרמז – הערה שלי ד.ש.).

רומן:אולי יש לך משהו…. (מאמין רומן כדרכו לכל בדייה ומצג שווא של חוקריו – הערה שלי ד.ש.)

סשה: בהחלט נכון בהחלט נכון לכן תענה (מאשש סשה את אמונתו של הנאשם – הערה שלי ד.ש.)

ובעמ' 27 ש' 3 :

סשה: אל תסגור את עצמך במצב של "אני לא יודע מה קורה לי עכשיו אני לא יודע איך להתנהג" אלא בכיוון הנכון והמשתלם עבורך הבנת אותי?

כן סשה , הנאשם הבין וגם אנחנו הבנו הבן היטב אל חשש כל המסרים והמידע נקלטו והובנו כדבעי.

"ההודאה" – מחזה בבימויים ובהפקתם של סשה ויורם אזולאי :

כאמור הנאשם בשלב זה חדור אמונה עזה באשמתו, אשמה המוסקת "משלל ראיות" המצביעות עליו כרוצחה של המנוחה.

כפי שנאמר לו ע"י חוקריו הנאשם גם מאמין כי הודאה תביא להקלה בעונשו ואולם העובדה כי אין הוא זוכר כיצד בוצע הרצח מכניסה אותו למלכוד ומונעת ממנו מלהודות בפני סשה.

רפ"ק אזולאי פורץ את המעגל (המלכוד של הנאשם) בגילויי אמפטיה ואמון בטענת הנאשם כי איננו זוכר את ביצוע הרצח, ובכך מעניק תעודת הכשר ולגיטימציה לתופעת אי הזיכרון הפותח בפני

הנאשם את האפשרות להודאה ברצח שהוא מאמין שביצע, ופתח מילוט מהמלכוד, ובאופן שאי זיכרונו את פרטי ביצוע הרצח שלאמונתו ביצע לא יעמוד לו לרועץ בקבלת ההקלה בעונש.

"ההודאה" הינה מחזה המבוסס על דרמה המתרחשת בחדר חקירות דרמה המתיימרת להמחיז בפנינו כיצד גיבוריו – חוקרי המשטרה המנהלים חקירה ישרה והוגנת מצליחים לאחר עמל רב לחלץ הודאת אמת מחשוד ברצח אכזרי.

אלא שהמחזה "ההודאה" הוא כשלון נחרץ.

כללי המשחק הישרים וההוגנים לכאורה של גיבורי המחזה נחשפים כהדרכות מכוונות ונפסדות של החשוד בפרטים ומידע מזירת הרצח הלהוט לרצות את חוקריו על מנת לזכות בתמורה המובטחת לו – הקלה בעונש.

מה שמתיימר להיות דרמה מומחז בסצנות מסוימות כקומדיה בה נראים גיבורי המחזה החוקרים אובדי עצות לנוכח חלק מן ההדרכות והכוונות המילוליות שלעיתים לא מובנות לחשוד הלהוט לשתף עימם פעולה עד כי נאלצים הם להדריכו ולכוונו במימיקה ותנועות ידיים עד כדי גיחוך כשלבסוף נקלטים ע"י החשוד לאנחת רווחתם.

וכך נשמע ונראה המחזה :

מערכה ראשונה : עמ' 25 נ/55

בתום דיאלוג עקר שאינו מניב תוצאות בין הנאשם לסשה נכנס רפ"ק יורם אזולאי לחדר החקירות כשהוא נחוש לפרוץ את "המעגל" (כפי שתיאר הנאשם בפני סשה) הוא המלכוד שהנאשם נקלע אליו כשמחד גיסא הוא להוט לשתף פעולה ולזכות בהקלה בעונש כשמאידך גיסא הוא אינו זוכר את הרצח שלאמונתו ביצע.

את המעגל מתכוון רפק אזולאי לפרוץ באמצעות גילויי אמפטיה ואמון בטענת הנאשם לפיה איננו זוכר את פרטי ביצוע הרצח ובכך להקל ולסלול את הדרך להודיית הנאשם.

עמ' 28 ש' 7 : "יורם : אתה אתמול דיברת איתנו על הבלאק אאוט אני מאמין לך אני מאמין לך…. מאמין לך היה לך בלאק אאוט בקטע שהרגת את הילדה היה לך בלאק אאוט אני מאמין….

בתום גילויי האמפטיה והאמון מתחיל שלב הנטיעות כשבאופן הטבעי והנוח ביותר הנטיעה הראשונה מתחילה "במניע".

רפ"ק אזולאי איננו צריך לעמול קשות עם הנאשם הלהוט לשתף פעולה משום "שהמניע" הספציפי הזה כבר ניטע זה מכבר בתודעתו ע"י חוקריו כחלק מהשתלשלות האירועים ביום הרצח.

רפ"ק אזולאי איננו צריך לעמול קשה משום שהתרחיש שניטע בתודעתו של הנאשם זה מכבר משתלבת עם הקונספציה של הנאשם בשני מישורים. מישור אחד הוא מישור אמונתו הפנימית לפיה רצח את המנוחה תולדה של השתלשלות שגרמה לו לאיבוד עשתונות מישור נוסף הוא מישור המספק לו הסבר הגיוני לעובדה שהוא איננו זוכר את פרטי ביצוע הרצח.

וכך באים הדברים לידי ביטוי בחקירה – ראשית יוצר רפ"ק אזולאי זיקה לאירוע עם אחיו בעברו הקבלה שנועדה לנטוע בתודעת הנאשם השלכה לתרחיש דומה אשר ארע בביה"ס (קללות והצקות שגרמו לו לכעס רב ואיבוד עשתונות) (עמ' 29-32 ל-נ/55).

לאחר יצירת הזיקה וההקבלה לאירוע בעברו עם אחיו עובר רפ"ק אזולאי לתיאור מצבו של הנאשם ביום אירוע הרצח (עמ' 41-42).

וקובע עבור הנאשם מצב נתון ששתי הבנות שהיו במקלט בשעות הבוקר עיצבנו וקיללו את הנאשם למרות שהנאשם לא שמע מה הן אמרו (עמ' 42 ש' 21), ומסכם במילותיו את מצבו של הנאשם בעמ' 42 ש' 21 : "ואתה עצבני מכולם מהילדים מאלי דעי מכולם וכולם עיצבנו אותך באותו יום".

הנאשם שהבין זה מכבר לאן חותר רפ"ק אזולאי לא מהסס לאשר את המסקנות שהסיק עבורו רפ"ק אזולאי ראשית: משום להיטותו לרצות את חוקריו. ושנית: המסקנות הנ"ל מתאימות לקונספציה של הנאשם כמפורט לעיל.

ושלישית:רפ"ק אזולאי מתפרץ לדלת פתוחה משום שאת התיאוריה הזאת שתלו כבר בתודעתו של הנאשם.

החוקר יעקב מלכא ויוסי זמולסין בחקירה מיום 18/12 :

יעקב: אתה היית עצבני נכון? באותו יום היית עצבני נכון? …עצבים, עצבים, עצבים היית, היית עצבני התקשר אליך אלי דעי לא הביא דבק הלך כל היום… יש לך עצבים היא באה עברה אמרה לך משהוא אתה כל העצבים עליה בגלל אלי דעי.

רפ"ק אזולאי כסשה אינו שוכח להזריק לנאשם זריקת עידוד להמשך שיתוף פעולה פורה שבסופה ירוויח הנאשם .

עמ' 36 ש' 7 נ/55 : "יורם: רומן תסתכל לי בעיניים בבקשה אני הולך איתך, אני הולך איתך לך איתי אני איתך תהייה איתי אתה תרוויח אתה לא תפסיד אני איתך תהייה איתי גם אתה כדאי לך כי אני מאמין לך אם אני עכשיו יפסיק להאמין לך אז לא כדאי לך…."

המסך עולה למערכה שנייה (עמ' 43) :

לאחר המערכה הראשונה בה התמקד רפ"ק אזולאי "במניע" וקביעת הנתון לפיו הנאשם היה עצבני על כולם, עובר רפ"ק אזולאי במערכה השנייה להתמקד "במפגש" שבין הנאשם למנוחה על רקע ובזיקה למפלס הגבוה של המתח והעצבים בו היה נתון כתוצאה מהצקות הילדים.

עמ' 43 ש' 1 :

יורם: אני רוצה שתזכור את הרגע הזה את הרגע של הבלאק, לפני הבלאק קצת לפני הבלאק אתה רואה את הילדה הזאת הילדה הזאת הולכת לה מה היה בינך לבינה? דיבור…. תזכור את זה אתה צריך לזכור זה החוקר אומר (הכוונה לבוריס המומחה "שאמור" להגיע – הערה שלי ד.ש.) אתה חייב לזכור מה היה בינך לבין הילדה בשעה הזאת בערך באחת וחצי ילדה אחת דיברה

איתך, ביקשה ממך מה היא ביקשה ממך… מה היא ביקשה ממך? מה היא רצתה ממך? מה היא קיללה אותך? מה היא אמרה לך? רומן תזכור את זה אתה צריך לזכור את זה……

סשה:…. במה היא עיצבנה אותך? …….

סשה: מה היא הייתה יכולה להגיד שזה עיצבן אותך?

ובעמ' 44 ש' 11 :

יורם: מה? קיללה? תזכור תסתכל לי בעיניים אני רוצה שתזכור את הילדה הזאת עכשיו אתה זוכר אותה אתה רק לא זוכר מה היא אמרה היא קיללה אותך? אתה זוכר שהיה ביניכם קטע את זה אתה זוכר נכון? מפגש נפגשתם".

ומן המותר להדגיש כי כל הנתונים העובדתיים הלכאוריים המפורטים בקטע דלעיל (מפגש אקראי עם המנוחה, קללות של המנוחה, עצבים, הכניסה אחרי המנוחה כביכול לשירותים) הינם נתונים עובדתיים לכאוריים שניטעו בתודעתו של הנאשם כבר בתאריך 15/12/06 בת/174 ובת/7 דיסק 25 מיום 18/12.

כך ולמשל בעמ' 32 לת/174

החוקר יעקב מלכא: "אולי היא עברת לידה היא אמרה לך משהוא לא טוב.

רומן: למה?

מלכא: אולי ראית אותה לא טוב אולי רצית אותה".

ובעמ' 20 :

מלכא: היא אמרה לך משהוא פעם? היא דיברה איתך פעםהיא העליבה אותך? היא אמרה לך משהוא לא…? היא אמרה לך משהוא שפגע בך?"

עמ' 65 :

מלכא: חייב לעבור במסדרון נכון?

רומן: כן

מלכא: חייב לעבור יכול להיות שראית אותה, היא אמרה לך משהוא?"

ת/7 דיסק 25 עמ' 82 : "מדובב: יכול להיות שהיא שיגעה אותך באותו זמן ועלתה למעלה ואז עלית אחריה?

רומן: יכול להיות

מדובב:היה יכול להיות דבר כזה? אם אתה לא זכרת אתה מבין, אם באמת

רומן: היה יכול להיות

מדובב:הזיכרון שלך נעלם

רומן: היא הייתה יכולה לעבור שם ולהגיד איזה משהוא הייתי יכול לענות לה היא צעקה עלי

מדובב: ככל הנראה היא תמיד שיגעה אותך….

רומן:יכול להיות שהילדה הזאת באמת אמרה לי משהוא וזה הכל, ואז אני הלכתי והרגתי אותה…"

ובעמ' 94 :

מדובב: יכול להיות שהיא ראתה אותך בדרך

רומן:היא ראתה אותי היא הייתה יכולה אני לא זוכר שהיא אמרה לי משהוא יכול להיותשמישהוא אמר לי שאם אני הלכתי הרגתי אותה ירדתי אני הלכתי המשכתי את העניינים שלי ואז פתאום חזרתי אני זוכר איך שאני עבדתי הכל בסדר מה אני עשיתי אני לא יודע ואם…."

זוהי האמת הפנימית של הנאשם לאשורה. הנאשם זוכר בוודאות יום עבודה רגיל. האפשרות של מפגש עם המנוחה קללות ורצח הוא יכול להיות.

"היכול להיות" נובע מאמונתו עזה בחוקריו ובמסקנה כי כנראה הוא האחראי לרצח המנוחה לאור "שרשרת הראיות" הקיימות נגדו.

ומן המותר להוסיף ולהדגיש כי חוקריו והמדובב שנטעו בתודעתו את התרחיש הנ"ל לפיו נתקל באקראי במנוחה שקיללה וחירפה אותו בסרבו לדרישתה לקבל ממנו סיגריה, תרחיש בו עשה הנאשם שימוש בהודאתו בפני המדובב, בהודאתו בפני חוקריו, ובשחזור .

הן חוקריו והן המדובב הבקיעו שער עצמי משום שלמזלו של הנאשם התברר בדיעבד וכעובדה שהמנוחה לא נהגה לחרף לגדף לנבל פיה ולא לעשן. התרחיש לפיו המנוחה ביקשה כביכול סיגריה

מהנאשם עת נתקל בה באקראי והוא סרב לבקשתה עלה לראשונה בנ/72 מיום 18/12/06 דיסק 26 בעמ' 19 ביוזמת המדובב.

טעותם הבסיסית של חוקרי הנאשם נעוצה בעובדה שהם אינם מאמינים לנאשם כי הוא איננו זוכר את פרטי הרצח.

לשיטתם הנאשם מהתל ומתעתע בהם שבויים בקונספציה שגויה זאת הם מתעלמים מכל נורות האזהרה המהבהבות בדיאלוג שלהם עם הנאשם.

עמ' 49 ש' 22 : "יורם: ….. אבל לפני הבפנים…. עכשיו אני מחזיר אותך למה שאמרת לי קודם היא מגיעה עולה במדרגות לקומה שנייה כן בסדר? היא אומרת לך מקללת אותך.

רומן:אני הולך לקומה שנייה והיא ככה ימינה

יורם:זהו בא תעמוד רגע, תעמוד רגע רומן (החוקר יורם והנאשם קמים מהכיסאות)

יורם: יש מדרגות, יש מדרגות עולים מדרגות

רומן: היא למעלה?

יורם: כן

רומן: אני הולך למדרגות ועל המדרגות ימינה שמה….

גם העובדה שהנאשם בדיוק כמו "בשחזור" אינו יודע בעלילהיכן זירת הרצח ומתאר פנייה ימינה לכוון הקומה השנייה(העליונה להבנתו) איננה מדליקה שום נורות אזהרה אצל חוקריו הלהוטים לחלץ הודאה מהנאשם .

נטיעת המידעים והפרטים בתודעתו של הנאשם נמשכת.

עמ' 51 ש' 12 :

יורם: אתה זוכר את זה שאתה הולך אחריה ונכנס אחריה? נכנסת אחריהאתה לא זוכר מה קרה שם אבל נכנסת אחריה הלכת אחריה ונכנסת אחריה, נכנס

רומן: לפי דעתי אני נכנסתי לשירותים אחריה היא עוד צעקה משהו כאילו "הסתלק" משהו כזה".

ושוב אין מנוס מלהזכיר כי הנאשם להוט בשלב זה לרצות את חוקריו ולזכות בתמורה המובטחת כשהוא משוכנע שהוא רוצחה של הנערה אבל אין לו שמץ של זיכרון כיצד ארע הרצח וכל שהוא זוכר זה יום עבודה שגרתי.

חוקריו ניבנים מהודאתו של הנאשם בפני המדובב לו סיפר כי נכנס לשירותים אחרי המנוחה, שוגים בשנית.

ראשית: העובדה שהמנוחה נרצחה בתוך השירותים היא עובדה שפורסמה ברבים לאחר מציאת גופתה עובדה שהייתה בידיעת כל בית ישראל.

שנית: כאמור הנאשם מאמין כי הוא רוצחה של המנוחה ומשכך לא יפלא מדוע הוא סבור כי נכנס אחריה לתוך השירותים מה עוד שבמהלך חקירותיו הוטחו העובדות הללו בפניו.

משכך נקל להבין מדוע הנאשם עושה שימוש דווקא במילים "לפי דעתי אני נכנסתי לשירותים אחריה".

ונקל גם להבין מדוע למדובב הוא מספר שנכנס אחרי המנוחה לשירותים שהרי עפ"י אמונתו והאמת הפנימית שלו בהסתמך על "שלל הראיות" הוא רוצחה של המנוחה ושעפ"י הידוע נרצחה בשירותים, ולכן כניסתו אחרי המנוחה לחדר השירותים מתחייבת כמסקנה לוגית אבל בשום אופן לא בהסתמך על זיכרונו משום שאליבא דזיכרונו הוא זוכר יום עבודה שגרתי בלבד ושום דבר אחר שקשור לביצוע הרצח.

ובמילים אחרות: החוקרים שותלים בתודעתו פרטים אלה כעובדות הנדלות מזיכרונו, עובדות שלדידו אינם זכורים לו ואינם חלק מזיכרונו אלא עובדות המוסקות כמסקנה לוגית מתבקשת.

כשבדיוק ועל בסיס אותה מחשבה מסיק הנאשם כי מן הסתם אם הוא רוצחה של המנוחה אזי הרצח בוצע ע"י הסכין היפנית הנתונה כדרך קבע בנרתיק שעל חגורתו בעת עבודתו (פרט שהוטח בו לא אחת במהלך חקירותיו).

ושובהיותם של חוקריו שבויים ונעולים בקונספציה השגויה שלהם מונעת מהם מלהבחין בנורית אזהרה נוספת המהבהבת ואף ביתר עוצמה.

וכך נשמעים הדברים בעמ' 52 שורה 20 :

"רומן: לקחתי סכין הוצאתי להב

סשה:הוצאתי סכין הוצאתי להב… לאיזה אורך?

רומן: שלושה ארבעה ס"מ לא הרבה שלושה ארבעה ס"מ אולי".

כב' השופטים ספק רב (ובלשון המעטה) אם החתכים שנתגלו על צוואר המנוחה שנעשו במשיכות רצופות וארוכות מאוזן לאוזן ניתן לביצוע עם להב פתוח באורך של 3, 4 ס"מ בלבד???

הנאשם נוקב במספר 3, 4 ס"מ "לא הרבה" כי כך הוא נוהג לפתוח את הלהב בעבודתו לגירוד הדבק מאריחי הקרמיקה אותם הוא מדביק. 3, 4 ס"מ "לא הרבה" מתאים לגירוד דבק מקרמיקה זה מה שהוא זוכר ככלל ומיום עבודתו ב- 6/12 בפרט!!!

בהמשך עמ' 55-58 פורס הנאשם בפני חוקריו את "דרך ייסוריו" בישראל את היחס שקיבל, חוסר הכבוד ושבגינם "השתדלתי לא להתפרץ", "החזקתי את עצמי בידיים וניסיתי לא להתפרץ", את היחס וההצקות של התלמידים בעת שעבד בביה"ס כשביקשו ממנו סיגריות ניתקו לו את כבל החשמל וכו'.

ומסקנתו בעמ' 57 ש' 11 "וכנראה התפרצתי" …. הטיפה האחרונה (בהתכוונו למנוחה – ד.ש.) אני התפרצתי… נאגר בתוכי כל כך הרבה ניסיתי לא להתפרץ כי בתוך משפחה אני אף פעם לא התפרצתי

לא פיזית ולא בצורה אחר…. והילדה הזאת אמרה לי משהוא קיללה אותי ואני התפרצתי זה יכול היה להיות גם ילד".

לכאורההנאשם מספק מניע שיכול לזרות אור על מעשה הזוי ואכזרי כרצח של המנוחה.

כב' השופטים מן המותר לשוב ולהדגיש: בשלב זה : (א) הנאשם מאמין כי הוא רוצחה של המנוחה (ב) הנאשם לא זוכר את ביצוע הרצח (ג) הוא תר במוחו אחר הסבר כל שהוא למעשה כה קיצוני והזוי שהוא מאמין שביצע (ד) "הצקות הילדים" האכזבה מהבירוקרטיה הישראלית והתנהגות חסרת כבוד של הנוער.

"תלאות" מרגיזות כשלעצמן אבל בפרופורציות הניתנות להשלמה ומבלי שיערערו את יסודות נפשנו (שאם לא נאמר כן מרביתנו היינו נזקקים לטיפול פסיכיאטרי מתמיד).

"תלאות" אלה חייבות לתפוח לממדים מפלצתיים וחסרי פרופורציה בתודעתו של הנאשם המחפש אחר הסבר הגיוני למעשה שהוא מאמין כי ביצע, והממדים חייבים להיות קיצוניים כדי להתאים למעשה קיצוני.

הנאשם התר אחר הסבר למעשה כה קיצוני שביצע ובמקביל תשובה לשאלה המדירה מנוח ומרגוע מנפשו מדוע הוא איננו זוכר את פרטי ביצוע הרצח שכביכול ביצע (עפ"י אמונתו) עט על "המניע" האפשרי הזה כפתרון רציונלי.

אלאשלצורך אימוץ "המניע" כהסבר זה מחייב הקניית פרופורציות קיצוניות במיוחד, וזאת הוא בדיוק עושה כשהוא מעניק עוצמה וקיצוניות להתרחשויות שכשלעצמן נטולות עוצמה ועוקץ, התרחשויות שהוא אישית תיאר כבלתי מיוחדות ושגרתיות:

וכך ולדוגמא הוא התייחס להצקות הילדים ובטרם השלב בו האמין כי הוא רוצחה של המנוחה.

א.ת/164 א' חקירתו הראשונית מתאריך 12/12/06 עמ' 27 :

"יוסי: אתה שוחחת שם עם תלמידים

רומן: מה הכוונה שוחחת?

יוסי: דיברת?

רומן: בעיקרון לא רק כמה מילים

יוסי: מה זאת אומרת כמה מילים?

רומן: כמה מילים, נכנס ילד אחד הוא שאל, זה לא היה באותו יום זה היה…

יוסי: לא חשוב מה היה?

רומן: זה היה בזמן עבודה שלי הוא נכנס ושאל איפה כדור של כדורגל ואני בדיוק יצאתי מחדר מורים ואמרתי לו אני לא יודע…

עם ילדים יותר לא היה לי

יוסי: בכלל?

רומן: פעם אחת ניגשו אלי אני לא יודע אם מרוקאים או לא, ישראלים ביקשו סיגריה אני לא נתתי סיגריה זה היה פעם פעמיים

יוסי: וזהו?

רומן: במשך כל הזמן כן יותר לא שוחחתי איתם".

ב.ת/174 ב' מיום 15/12/06 בעמ' 7 :

"רומן: … להרוג פשוט ילדה אין בזה שום היגיון מבחינתי על מה? נו קיללה אז מה זה משנה הרבה אנשים קיללו אותי עד היום נו אז מה? עכשיו להרוג את כולם…?"

ג. את הרצאת הפרטים המתארת בקיצוניות את "מסע ייסוריו" בישראל שומע הנאשם מפי המדובב הרצאה אותה הוא מדקלם בהודאתו בניסוח דומה להפליא.

כב' ביהמ"ש מוזמן לעיין בת/7 דיסק 25 קובץ 2, עמ' 41 עד עמ' 42 :

להלן מקצת מתיאור המדובב: "יחס גרוע", "כולם הסתכלו עליך בעין עקומה", "הם כעסו עליך", "שיגעו אותך על כל פרט", "נגנבתי זה שאתה ביקשו סיגריות", "שהתעצבנו עליך" "יש לך סיבה טובה שבגללה היו לך כל הסיבות להתעצבן", "סוף העולם שמאלה בן אדם

עובד מרוויח גרושים בשביל להביא הביתה צועקים עליו" , "הם מכבים לך את הכבל סוף העולם שמאלה", "זה יחס מזלזל", "זה טבע כמו של נאצים", "התעללות בבן אדם", תאמין לי שאני מבין אותך, "אני כאילו נותן לך להיכנס לעובי הקורה של העניין הכוון שאליו אתה מתקדם".

הרצאה זאת של המדובב באה לאחר שהנאשם בתאריך 17/12/06 (ת/401א' דיסק 21 עמ' 82) מסביר כיצד הוא התייחס לפרשת ההצקות:

"רומן: תראה ראשית אני לא רואה קשר בין הכבל

… נו בסדר מנתקים, ילדים דבילים אני יודע הייתי מחבר בחזרה ועובד וכשנמאס לי אני עברתי לחתוך (קרמיקה) בפנים, הייתי חותך בפנים אם הם היו מדברים זה לא היה מזיז לי כי הייתי עם נגן מוזיקה היו מבקשים סיגריות? הם כמעט כל יום היו מבקשים ממני סיגריות אני לא הייתי נותן להם.

מדובב: בינינו מה שסיפרת לי בבוקר נראה לי שהם הציקו לך ממש חזק בחיי זה ממש משגע אילו הייתי במצב כזה הייתי חוטף קריז ושובר עליהם את כל החרסינות".

ובמילים אחרות: את מימד ההגזמה והקיצוניות מספק המדובב. הגזמה וקיצוניות הנקלטות בנפש חפצה אצל הנאשם ומהטעמים כמפורט לעיל.

לאחר הקאת "המניע" שנשתל בתודעתו של הנאשם במהלך חקירותיו שהועצם והוגזם באדיבותו הרבה של המדובב מוצאים לנכון חוקריו לחזק ולהעצים את אמונתו של הנאשם כי הוא רוצחה של המנוחה .

מן הסתם ובהנחה שריכוך נוסף בחזית זאת ימריץ ויסייע לנאשם בהשבת זיכרונו האבוד שלשיטתם חי וקיים אך אינו משוחרר מטעמים טקטיים.

את חיזוק אמונת הנאשם באחריותו לרצח הם עושים באמצעות קשירת תחושת העייפות שהשתלטה כביכול על הנאשם בתאריך 6/12/06 בתום עבודתו בביה"ס עם תחושת העייפות שחש בעבר לאחר המריבה עם אחיו.

וכך נשמעים הדברים בעמ' 62 ש' 7 :

"יורם: … אחרי שקורה לך בלאק מה קורה לך? שקרה לך עם אחיך בלילה מה קרה לך איך הרגשת?

רומן:… אני לא יודע בדיוק אני…

יורם: אתה מרגיש ערני אתה עייף איך אתה מרגיש?

(איזה תשובה בדיוק היה האדם הסביר מספק כשנשאל האם היה ערני או עייף בלילה לאחר הריב ולאחר שחזר מעבודה לילית כשומר בפאב??? – הערה שלי ד.ש.)

רומן: …. הייתי עייף

(וסשה ממהר לתרגם את המילה עייף כ- "הרגשתי עייפות כבדה" – הערה שלי ד.ש.)

יורם:עייפות כבדה? ביום רביעי הרגשת עייפות, באותו יום הרגשת עייפות כבד? כשקרה לך עם אחיך גם הרגשת עייפות עם בראט?

(יורם אזולאי לא מבזבז שנייה מיותרת שואל ועונה בנשימה אחת ויוצר בעבורו את הזיקה והתשובה לא מאחרת לבא – שהרי הנאשם להוט לרצות את חוקריו – הערה שלי ד.ש.)

רומן:כן כאשר זה היה עם אחי בכלל הייתי גמור ועייף… ב-12 אחת בלילה אני יושב באינטרנט לראות סרטים לראות באינטרנט.

(תשובה שאיננה מתאימה לקונספציה של החוקרים שדואגים לתקן את השעה – הערה שלי ד.ש.)

יורם: לא ישן מוקדם….

רומן: הכל, כן אני הכל באינטרנט אבל…

יורם: אבל באותו יום אותו יום שזה קרה יום רביעי?

רומן: כן אני ביום רביעי לך לישון, לישון ב-10

יורם:וזה לא רגיל אצלך?

רומן: לא זה לא…. הייתי עייף….

יורם: מאד עייף היית, גם עם בראט היית עייף מאד אותו דבר אותה תחושה הייתה לך? אותה תחושה……

רומן: …. ולא מבין למה אותו דבר היה".

כב' השופטים: הכותרת היחידה שניתן להכתיר בה את הקטע דלעיל הוא רמייה, הטעייה, מצג שווא.

בת/684 מיום 16/12/06 עמ' 1 ש' 12 : מוסרת רעייתו אולגה בהודעתה "אני חושבת שהוא הלך לישון ב- 10:30 או 11:00 … בד"כ רומן הולך לישון מאוחר בסביבות אחרי חצות ו- 12:30 בלילה".

כלומר שהנאשם הקדים ללכת לישון בשעה, שעה וחצי מהרגיל.

בת/443 עמ' 25 מתאריך 18/12/06 נשאל הנאשם:

"אלכס: תגיד לי מתי אתה הולך בכלל לישון?

רומן: אני הולך 11:00 , 12:00 לפעמים באחת

אלכס: למה הלכת לישון ב-10:00 ביום הזה?

רומן:אני הלכתי ב-11:00 אשתי אמרה לי בא לישון…

אלכס: אשתך אומרת שלא…. היא אמרה לנו בעדות שהיה לה מאוד מוזר שאתה אמרת שאתה הולך לישון והיא שאלה למה אתה אמרת למשהו התעייפתי

רומן:לא, לא היה ככה…."

ו-נ/72 עמ' 22 :

"רומן: סיגריות יש להם לכולם

מדובב: מה הרגשת מהיחס הזה?

רומן:שנאה, שנאה ומפני שאני רוסי הם שונאים אותי כאן בישראל בגלל שאני רוסי בבית אני מקלל שהגעתי לישראל הגעתי לחור הזה

מדובב: בגלל זה הלכת לישון מוקדם?

רומן: הייתי לא, אני…."

מן המקובץ לעיל נמצאנו למדים: כיצד שותלים בתודעתו של הנאשם הן בחקירה והן המדובב את העובדה לפיה הלך לישון כביכול מוקדם באופן חריג כשסה"כ מדובר בשעה מוקדם יותר מהרגיל. בנוסף שותלים בתודעתו נתון שקרי לפיו רעייתו שאלה אותו לפשר התנהגותו החריגה והוא כביכול ענה לה שהוא התעייף.

כשהמדובב מוסיף אף נדבך נוסף לנתונים הנשתלים בתודעתו ולפיו הלך לישון מוקדם מן הרגיל ובאופן חריג עקב מה שחווה כביכול באותו יום בביה"ס.

את המידע שקיבל הנאשם במהלך חקירותיו שופך הוא עתה בפני חוקריו בלהיטותו לרצותם ולזכות בתוארה המובטחת – הקלה בעונש.

בתום הצגת "המניע" וחיזוק תחושת האשמה כתוסף שאמור "לשחרר" את זיכרונו, עוברים החוקרים להתמקד בלבושה של המנוחה כחלק מפרטים מוכמנים האמורים להוכיח את מעורבותו של הנאשם ברצח.

וכך נשמעים הדברים בעמ' 65 ש' 10 :

"סשה: … ובמה הילדה הזאת הייתה לבושה שאלנו אותך….

רומן: עם ג'ינס נראה לי….

סשה: באיזה צבע?

רומן: כחול כהה

סשה: ומה כאן? (כשהוא מכוונו ללבוש העליון של המנוחה)

רומן: איזה חולצה אבל אני לא יודע

יורם: איזה צבע? …. תזכור, לא, אני מחזיר אותך ככה למדרגות היא עולה במדרגות אתה עולה אחריה, תעצום עיניים רגע סגור עיניים רומן סגור עיניים…. סגור עיניים רגע ככה תסגור עיניים

ותגיד עכשיו אתה רואה אותה במדרגות והיא אומרת לך… מקללת את אשתך עכשיו תסתכל עליה מה היא לובשת? ככה תסתכל אליה ותגיד לי מה היא לובשת?

רומן:היא אמרה לי משהו ואני כבר לא הסתכלתי, לא שמתי לב….

יורם: לא אבל לפני שהיא…

רומן:שנייה אני היא מה שאומר אני לא לראות… נראה לי היו לה נעלי ספורט יכול לראות היה… לבן עם אפור

סשה:אפור עם לבן?

רומן: נראה לי שכן לבן עם אפור

יורם: יפה הוא נזכר במעלה בסדר, בסדר נזכר, נזכר מכנס? מכנסיים?

רומן:כשהיא עלתה ראיתי רק את המטה, לא הסתכלתי על זה…. גינס היה

יורם: אבל מבט, מבט מהיר ככה מבט מהר ככה מבט מהר ככה תנסה ככה מהר לעצום עיניים לזכור מה היא לובשת, חולצה זה עוזר תזכור מה היא לובשת איזה צבע? צבע מה יש עליה?

רומן:אני לא זוכר

סשה: מה צבע הלבוש שלה בחלק העליון?

רומן: לא זוכר, גם שם היה משהוא בגוון של ג'ינס, אולי יותר בהיר… ירוק יותר בהיר אני לא יודע בדיוק

סשה: תאמר לי איך היו לה השערות?…..

רומן: מה שאלת?

סשה:איזה שערות היו לה ?

רומן: לדעתי, לדעתי יודע איך שהוא בצורת צמה מן צורת צמה כזו, מן צורת צמה כזו

סשה:כמה צמות אוספות?

רומן: כן רק לא קשורות פשוט סתם קשרו אותם ועזבו כפי שהם

סשה: משהו כמו צמה אבל לא צמה אלא שיער כזה

סשה:שיער כזה זרוק

רומן: בלי גומי בלי כלום

סשה: זרוק כזה מאחורה בלי גומי".

מן המותר להדגיש כי למנוחה היה מעיל שחור וארוךשלא ניתן להתעלם ו/או לפספס אותו.

הנאשם לא ידע עליו דבר.

זאת ועוד – הנאשם מתאר את חולצתה של המנוחה בצבע ירוק בהיר כשלמעשה חולצתה של המנוחה הייתה לבנה.

זאת ועוד – הנאשם ידע לכאורה על קיומו של מיכנס הג'ינס ונעלי הספורט ואולם המדובר בפריטי לבוש שכיחים ואופייניים ללבושם של תלמידים ונוער שאותם לובשים כמעט כל הילדים והנערים כשהצבע השכיח במכנסי הג'ינס הוא הכחול והצבעים השכיחים שבנעלי הספורט הם לבן, אפור, שחור או שילוב של צבעים אלה.

מאידךנעליה של המנוחה היו צבועות בארבעה צבעים כשהצבע הדומיננטי בהם הוא דווקא הצבע האדום (ראה תיאור הנעליים בת/11).

זאת ועוד – מהממצאים שנמצאו בעת גילוי גופת המנוחה נמצאנו למדים כי שערה של המנוחה היה פזור לחלוטין ובניגוד למה "שראה" הנאשם כביכול ששערה של המנוחה היה אסוף או מגולגל לאחור כמעין צמה.

שערה של המנוחה היה פזור גם בסמוך ממש להיעלמותהכעולה מעדותה של שי יפרח שסיפרה כי בהיותם בפרגולה שיחקה בשערה של המנוחה בעת שהמנוחה הניחה את ראשה על רגליה.

בשלב הבא מבקשים החוקרים מהנאשם שיפרט היכן עמדה המנוחה לאחר שנכנס אחריה כביכול לחדר השירותים.

וכך נשמעים הדברים בת/22 עמ' 104 (בסוף) :

יורם: עכשיו בשלב הזה, בקטע הזה איפה היא עומדת?

סשה: איפה היא עומדת אותו הרגע?

יורם: היא אומרת לך מה היא אמרה לך?

סשה: מה היא אמרה לך באותו רגע?

רומן: היא אמרה משהו תסתלק מפה ומשהו כזה היא הייתה לא רחוק …. היא הייתה לא רחוק מהתאים ….. (תשובה מתבקשת אם הוא כבר בתוך חדר השירותים – הערה שלי ד.ש.)

סשה: אתה יכול לומר בערך כמה תאים שם וליד איזה היא עמדה?

רומן: היא לדעתי ליד הראשון ושני לידם הייתה (תשובה מתבקשת אם שניהם נכנסים זה עתה לחדר השירותים – הערה שלי ד.ש.)

סשה: בין הראשון והשני היא עמדה (מתרגם סשה לא נכון וקובע עובדה השונה ממה שאמר הנאשם: "ליד הראשון והשני" – הערה שלי ד.ש.)

רומן:נכנסתי אני נכנסתי היא הבחינה בי שם לא רחוק שם מטר אחד מקסימום שתיים עד לתא הזה היא אמרה לי משהוא

סשה: מהכניסה?

רומן: מהכניסה כן

סשה: לא רחוק מהכניסה לתא מטר שתיים מהכניסה לשירותים

רומן: אני אומר אני בן זו… היא … וזהו

עמ' 107 :

יורם: אתה הלכת לכוון שלה והיא אומרת לך בן זונה, תסתלק בן זונה וזה אתה אומר לה "אני בן זונה" …..

רומן:היא קיללה אותי לפני המדרגות אח"כ רצה למעלה ואני אחריה אני הבנתי שהיא קיללה זונה….. אני לדעתי הגעתי אליה והנפתי ואני כבר לא זוכר…."

הקטע דלעיל מובא ומצוטט לצורך המחשה כיצד הופך ומשנה צורה, התיאור שנתן הנאשם "ליד התא הראשון והשני", למיקום של "בתוך התא השני" בהכוונה ובהדרכה של החוקרים.

עמ' 119 (למטה) :

יורם: תגיד לי אתה יודע בשירותים, זה אמרת שהיא עמדה בין איזה תא לתא בין תא …. (הנאשם לא אמר בין התאים אלא ליד – הערה שלי ד.ש.)

רומן: לדעתי ליד השני

עמ' 123 :

יורם: אני רוצה שתזכור מה עשית בתוך התאבתוך התא מה עשית, עשית מה שעשית אתה נבהלת נכון

רומן:אני רצחתי אותה

יורם: מה עשית בתוך

סשה: בשני בזה בתא השני מה שאתה מספר אחרי שאתה אחרי מה שקרה

יורם:אתה היית, הוא היית בתוך התא…".

כב' השופטים מן המיותר להכביר מילים על האמור והמפורט קטע דלעיל.

הנאשם הלהוט לשתף פעולה ולרצות את חוקריו יעשה שימוש בחלקי המידע המועברים לו ע"י חוקריו בהודאתו ובשחזור כשהוא מאמין שהוא רוצחה של המנוחה ופרטי מידע אלה נימחו מזיכרונו.

בטרם יורד המסך על מערכה שנייה לא מן המיותר יהא שוב להזכיר כי הנאשם הן בהודאתו והן בשחזור מספר ומדגים כיצד מייד בתום הרצח שביצע לכאורה נס מהזירה וירד לשרותי בנים שם ניגר מסכינו ו/או מידו מספר טיפות דם על רצפת תא שרותי הבנים טיפות טריות של דם אותם ראה התעלם מהם ולא טרח למחותם (ללא מתן הסבר).

כאמור עפ"י הממצאים האובייקטיבים מזירת הרצח של מריחות של חלק מטיפות דם שנקרשו על הקירות המסקנה המתבקשת והמתחייבת היא כי הרוצח/ת שהו לאחר הרצח בתא השירותים פרק זמן ניכר דיו כדי שטיפות הדם ייקרשו ואח"כ ימרחו.

גם הסטת ראשה של המנוחה מהמקום שבו היה מונח על מיכל ההדחה מימין לשמאל לאחר שכבר הייתה ללא רוח חיים והדם מצווארה פסק מלזרום מצביעה בעליל על כך שרוצח/ה של המנוחה שהו בתא דקות ארוכות בטרם נמלטו במסלול שהתוו (אסלה מיכל הדחה וקורה מזרחית לכוון תא מס' 3).

לפיכךבמציאות לא תיתכן האפשרות שטיפות דם טרי ניגרו טפטפו מסכינו ו/או מידו על רצפת שרותי הבנים משום שרוצח/ה של המנוחה לא נמלטו מהזירה כפי שמתאר ומספר הנאשם.

המסך עולה על המערכה השלישית :

בשלב זה מרכזים החוקרים את מאמציהם לחלץ מהנאשם התייחסות לפרטים המוכמנים הייחודיים לרצח המנוחה כפי שנתגלו בזירה לאחר מציאת גופתה של המנוחה.

עמ' 1 קלטת מס' 2 ת/22 :

סשה: אוקיי שואל אותך אחרת, אחרי שעשית עם הסכין מה שכרגע תיארת או קיי מבין על מה אני מדבר, מה קרה עם הילדה, לאן היא, איפה היא איך היא לאן היא נפלה, מה קרה איתה?

רומן: היא לדעתי נפלה בתא השני (מעבד הנאשם את המידע שזה עתה הפנים מחוקריו – ד.ש.)

סשה: נפלה איך?

רומן: ככה עם הצד

סשה: נפלה על הרצפהעל האסלה על הקיר נשענה איך זה התרחש?

(מספק סשה את כל המידע האפשרי על נפילת המנוחה בתוך השאלה בתקווה שהרמז יקלט ע"י הנאשם אך כפי שיתברר צפויות לו הפתעות – ד.ש.)

רומן: על האסלה הגיעה (מסקנה המתבקשת לאור ממדי התא הצר והמידע לפיו נפלה המנוחה לתוך תא מס' 2 – ד.ש.)

סשה: היא בעצמה נפלה או שאתה איך שהיא כיוונת?

רומן: אני לא דחפתי אותה בכלל אני רק איך זה עם סכין בגרון וזהו היא או שעם הידיים נפנפה ואני זזתי ככה והיא נפלה

סשה: לאן? תתאר איך היא נפלה…. לאיזה צד היא נפלה?

רומן: היא כביכול נפלה כאילו לצד ימין כמו עם הצד עם הגב נפלה לשם

(סשה שמבין כי התיאור הזה איננו מתיישב עם המציאות בזירה עושה מאמץ לתיקון הדברים – ד.ש.)

סשה: לצד ימין הכוונה היא אם אתה עומד עם הפנים לשירותים? זה צד שמאל וזה צד ימין אז היא נפלה לשם?

רומן: לימין

(לנאשם נראה הכי סביר שנפלה לצד ימין דווקא אם היא עומדת בפתח התא והצד הימני של התא הוא הגלוי שהקרוב למסלול נפילה – ד.ש.)

סשה: מאחורי האסלה או איך?

רומן: לא רחוק היא כאילו שקעה כך נפגעה מהאסלה ונפלה

סשה: זה אבל כשאתה היית יוצא אתה ראית אותה?

כב' השופטים: כאן המקום להסביר את שיטת החקירה בה נקטו חוקריו של הנאשם ככלל ובשלב מסירת "ההודאה" בפרט. כאשר תשובותיו של הנאשם לא עלו בקנה אחד עם הממצאים והראיות שנתגלו בזירה, ניסו חוקריו באמצעות הכוונה או רמז גבוליים עדיין מבחינת המותר (בשלב זה) לכוונו לתשובה המתאימה להם, ואולם כאשר גם זה לא עזר ותשובותיו לא תאמו את הממצאים והראיות בזירה הם זנחו זמנית את הנושא והחלו לתחקרו בנושאים אחרים כאשר בשלב מאוחר כל שהוא הם חוזרים לאותו נושא שלא מוצה לשביעות רצונם אלא שבשלב זה הם מעלים את מינון הרמזים וההכוונה במטרה שיקלטו בתודעת הנאשם וכך יספק את התשובה שאותה הם מצפים לקבל.

מאידך– הנאשם שכאמור מאמין באשמתו ולהוט לרצות את חוקריו על מנת לזכות בתמורה המובטחת – הקלה בעונש איננו יודע כיצד בוצע הרצח ולכן קשוב ודרוך לכל רמז, הכוונה ומידע הניתן לו לעיתים, כמידע שגלום בתוך השאלה, לעיתים בתנועות יד וגוף, לעיתים מעצם התגובה של חוקריו ("תזכור", "תחשוב", "אנחנו יודעים מה היה כי ראינו את גופת המנוחה"), לעיתים ברמז הגלום בניסוח השאלה ביחיד או ברבים (לעניין מספר הפגיעות בגוף המנוחה כמה "פעמים" פגעת בה), לעיתים ברמזים המתגלים רק מצפייה בסרט הוידאו רמזים ויזואליים (שאינם מופיעים בתמליל).

הנאשם הקשוב והדרוך לכל רמז והכוונה נכון לשנות את תשובותיו כשהן בלתי מספקות את חוקריו והוא מתאימן בהתאם.

ולא למיותר יהיה לציין ולהדגיש כי חוקריו של הנאשם השקיעו מאמצים בלתי מבוטלים בניסיון להוביל את הנאשם לספר כי הניח את גופת המנוחה על האסלה וכפי שנמצאה בעת גילויה מצב חריג ובלתי צפוי עבור מי שאינו יודע על כך עובדה המקשה על הנאשם מלהבין ולרדת לסוף כוונתם של חוקריו באמצעות ההדרכות וההכוונות שעשו בהם שימוש ועוד יותר מכך כאשר אליבא דהבנתו הוא נמלט מייד מזירת הרצח ומבלי שיהיה סיפק ו/או אפשרות בידו להניח את גופת המנוחה בתום הרצח דווקא על האסלה.

ולכן ובהתאם להבנתו מהרמזים ומתגובתם של חוקריו הוא משנה את תשובותיו באופן שיתאימו וירצו את חוקריו עפ"י מיטב הבנתו.

וכך הוא מתאר (ובהתאם לשאלה המגלמת בתוכה את כל המידע הרלוונטי לתשובה המצופה "נפלה על הרצפה, על האסלה על הקיר נשענה?") את נפילת המנוחה כשבדרכה היא פוגעת באסלה ונשכבת על הרצפה כשראשה מוטה (נשען) על הקיר בצד הימני אח"כ בצד השמאלי (לאור תגובתו של סשה) אך לא עולה בדעתו כי חוקריו מצפים לשמוע כי המנוחה שכבה חצי ישובה על האסלה ולא על הרצפה.

וכפי שיובהר ויוצבע בהמשך כדפוס הזהה לחלוטין בנוגע לפרטים מוכמנים ייחודיים נוספים כמו מספר הפגיעות ומיקומם.

בהמשך עמ' 4 לתמליל קלטת מס' 2 לת/22 נשאל הנאשם ע"י סשה באיזה מצב הייתה האסלה בטרם שפגע במנוחה?

"סשה: תגיד לי, תגיד לי באותו רגע עוד לפני שנתת לה מכה עם סכין מתי שרק התקרבת אליה איך נראתה האסלה, סגורה פתוחה איך נראתה האסלה?

רומן: לדעתי הייתה פתוחה אבל

סשה: תשתדל להיזכר (רמז אותו למד הנאשם מחקירותיו שמשמעותו היא שתשובתו לא נכונה או לא מדויקת ואיננה מרצה את חוקרו, ואכן מייד מושמע התיקון – הערה שלי ד.ש.)

רומן: לא היא הייתה סגורה לדעתי המכסה היה סגור

ואותו דפוס שחוזר על עצמו בעמ' 7 :

סשה: תגיד לי רומן כמה דקירות עם הסכין ביצעת? נו תשתדל להיזכר

רומן: אחת או שתיים

סשה: כמה פעמים פגעת בה עם סכין אחת או שתיים?

(שאלה שניסוחה הוא התשובה המתבקשת שהרי מבין האפשרות של אחת או שתיים השאלה כמה פעמים בלשון רבים לא יכולה להיות פעם אחת ואכן התשובה המתבקשת לא מאחרת מלהגיע – ד.ש.)

רומן: פעמיים".

ובהמשך עמ' 7 :

סשה:פעמיים, פעמיים איפה?

רומן: בגרון ופה נמוך יותר אולי כאן לא גבוה ועוד פה קצת יותר נמוך אני רציתי עוד".

בהמשך נראה כיצד בעזרתם האדיבה המדריכה והמכוונת של חוקריו משתנה תשובתו בהתאם להכוונות.

עמ' 10 :

סשה: אך באזור הגרון אתה אומר פעמיים?

כב' השופטים זה כבר לא מקומם אלא מעורר גיחוך מעין קומדיה של הטעיות, הטעיות שבוטותן כשלעצמן מעלות את הגיחוך שהרי רק לפני דקותיים (עמ' 7) אומר הנאשם פעמיים פעם בגרון ופעם יותר נמוך (באזור פלג גוף תחתון) תשובה שאיננה מתאימה לממצאים שנתגלו על גופת המנוחה אך עוד בטרם נדמו הדי האמירה סשה מתקן את אמירתו בהתאם לממצאים.

וההדרכה נקלטת ע"י הנאשם הקשוב והדרוך לכל שביב של מידע והדרכה קשוב, דרוךוזקוק על מנת לרצות את חוקריו והתשובה לא מאחרת להגיע.

רומן: כן".

ובהמשך : "סשה: תגיד איזשהם מקומות אחרים על הגוף שלה אתה….

רומן: יותר לא פגעתי לדעתי יותר לא פגעתי ב…

סשה לא מהסס לעשות שימוש מיידי במרשם הבדוק שכבר הוכיח את עצמו מרשם אותו למד הנאשם היטב, על מנת לתקן את הנאשם ולרמוז לו שתשובתו איננה התשובה הנכונה.

"סשה: תיזכר אתה הרי מבין שראינו את הגופה אנו יודעים מה יש עליה.

רומן: אני מבין היטב

סשה: תיזכר

יורם: מה זה? (מבקש תרגום מהדיאלוג של סשה עם הנאשם – ד.ש.)

סשה: אמרתי לו יש עוד מקומות שפגעת בהם עם סכין אמרתי לו ראינו את הגופה אנו יודעים את הממצאים על הגופה".

סשה במסווה של תרגום הנאמר ליורם משחיל את המידע הרלוונטי לאוזניו של הנאשם מידע לפיו אמרתי לו יש עוד מקומות שפגעת בהם עם סכין (כעובדה).

המידע אכן נקלט ע"י הנאשם אך סשה ויורם לא ציפו לתגובה שמידע זה יגרום לנאשם.

הנאשם שאין לו שמץ של מושג כיצד בוצע הרצח אולם עושה כל שביכולתו כדי לרצות את חוקריו בתמורה להקלה בעונש בגין הרצח שהוא מאמין כי ביצע חש כי מאשר יגור בא – המלכוד ממנו כה חשש, מלכוד שיעמוד לו לרועץ בשיתוף הפעולה נשמע אומר במבוכה ותוך ניסיון למלט עצמו מהמלכוד "איפה, כמה פעמים אני לא יודע בדיוק אני יודע מה אני מפחד אני מבין אני עושה משהו לא נכון".

כשמייד ובהמשך בעמ' 15 הוא אומר: "רק אם אפשר להכניס את הכל לפרוטוקול אני אחתום ואם אפשר לנסוע לנוח".

ואולם, סשה ויורם נאמנים לקונספציה בה הם שבויים לפיה הנאשם מתעתע ומהתל בהם באמתלה של איבוד זיכרון לא ירימו ידיים.

בהמשך הם יעשו שימוש בהכוונות והדרכות אף יותר קיצוניות המגיעות לכדי דרגה של הדגמה על מנת להשיב את זיכרונו האבוד של הנאשם שלשיטתם לא אבד כלל.

עמ' 16 – סיפור נעילת דלת התא:

סשה:תאמר לי, שאלה כזאת כשאתה כבר עשית את הכל והילדה כבר נפלה כשאתה היית יוצא מהשירותים של נשים לאלו של גברים, מה עשית עם הדלת?

רומן: שום דבר יכולתי פשוט לסגור אותה.

סשה: תיזכר, תיזכר".

(סשה חוזר ומשתמש במרשם הבדוק והמוכר לנאשם ממהלך חקירותיו כשנשמעת המילה "תזכור" , "תיזכר" מופעל הרמזור האדום: עצור תשובתך אינה מתאימה לממצאים ו/או איננה מספקת. הנאשם אכן מבין ונעצר אך בהעדר רמז ו/או הכוונה הוא מתקשה להתאים את תשובתו לציפיות של סשה לכן בשלב ראשוני הוא עושה שימוש במילים המעניקות אפשרות כזאת או אחרת עד לקבלת

רמז ו/או הכוונה ברורים יותר ובדיוק כפי שנהג בשלב השחזור "יכול להיות" , "סביר להניח" , "לדעתי" – ד.ש.)

"סשה: תיזכר רומן מה שנקרא אם אומרים אז אומרים, אומרים הכל אין כרגע שום משמעות שלא להשאיר, דברים מעורפלים

סשה: אמרתי לו שאחרי שהלכת אחרי מה שקרה עם הילדה ועזבת את שרותי הבנות לשרותי בנים מה עשית עם הדלת? והוא נזכר עכשיו כי יכול להיות שסגר.

רומן:דלת כניסה לשירותים?

סשה: לא… בתא

רומן:אני סגרתי אותה לדעתי".

סשה:איך?

רומן: עם סכין …. יש שמה מנעול ובתוכו חריץ ולי …. על הסכין היה איזה ברזל…

סשה:אה… בסכין טפטים שלו מצד האחורי קטע של כובע מתכתי שהכניס לשמה וסובב

רומן:כן

סשה: זאת אומרת שאתה סגרת כאילו עם המנעול

רומן: כן

סשה: לאיזה מטרה?

רומן: אולי כדי שלא יכנסו מישהו או שיחשבו שתפוס אני אוטומטי עשיתי…"

ובהמשך עמ' 20 : "רומן: את הדלת לשירותים אני עם היד , לא עם היד עצמה דחפתי עם המרפק ויצאתי".

כב' השופטים – אמירה זאת של הנאשם מוכיחה בעליל כי אין לו שמץ של מושג מה היה במציאות בזירת הרצח שהרי דלת תא מס' 2 איננה ניתנת לנעילה מבחוץ עקב פגם בלשונית המנעול החיצוני.

למזלו של הנאשם חוקריו טרם מודעים לקיומו של הפגם במנעול החיצוני, ולפיכך אינם דואגים לכוונו ולהדריכו לשנות את תשובתו הפגם בלשונית המנעול הודע לחוקרים בשלב מאוחר יותר וכפי

שהעיד רפ"ק אזולאי בעמ' 161 ש' 10 : "ידענו זאת רק לאחר השחזור לאחר שאותו מומחה בדק את הדלתות".

וכאמור הנאשם בשלב זה מאמין כי הוא רוצחה של המנוחה אולם איננו יודע כיצד בוצע הרצח כשלהבנתו הזיכרון הודחק או נמחק בהשפעת המעשה הטראומטי שביצע הנאשם להוט לשתף פעולה עם חוקריו כדי לזכות בתמורה המובטחת – הקלה בעונש, וקשוב לכל רמז והדרכה.

והרי אין שום הגיון כי יסתיר במכוון פרט זניח יחסית לאחר שכבר התוודה כי רצח את המנוחה ע"י שיסוף צווארה בסכין וכפי שמתבטא סשה: "בא נוציא גם את זה, זה כבר אחרי העובדה עצמה, יותר מפחיד ממה שסיפרת לא יכול להיות נכון"?(עמ' 17).

הנאשם שאיננו מקבל שום רמז וסימן מחוקריו כי תשובתו איננה מתאימה לממצאים שנתגלו בזירה נותר בגרסתו ותיאורו כיצד לכאורה נעל את דלת התא מבחוץ בעזרת הכפתור המתכתי המצוי בידית סכין הבנייה שלו.

הטעות נחשפת בשלב השחזור ע"י נצ"מ שי ו/או אפילו לפני השחזור בשלב ביצוע ההכנות ליציאה לשחזור הכנות בזירה עצמה שנעשו בעת ההמתנה של הנאשם בחדר החקירות עם הבלשים אזולאי וחדד.

מה שרואות עיניו של נצ"מ אבי שי ואחרים הטורחים בזירה בהכנת השחזור ברור וגלוי לעין ומבלי צורך בחוו"ד מומחה שיאשר בכתב לאחר השחזור את מה שכל כך ברור וגלוי לעין כעובדה.

את הטעות הזאת דואגים לתקן במהלך השחזור כאמור וכמפורט בפרק השחזור.

בהמשך מספר הנאשם כי את הדלת החיצונית הוא סגר "לא עם היד עצמה דחפתי עם המרפק ויצאתי".

האבחנה שאותה עושה הנאשם מלמדת כי הוא יודע בוודאות מה זה מרפק והיכן הוא ממוקם בחלק היד.

לאבחנה זאת תהיה משמעות בהמשך בקטע בו יתבקש הנאשם לציין את מקום הפגיעה ביד המנוחה ולהכוונה הבוטה של סשה הדואג לתיקון המיקום באופן שיתאים לממצאים שנתגלו על גופת המנוחה.

בהמשך עמ' 20 לת/22 (קלטת מס' 2) : נשאל הנאשם ע"י יורם וסשה על פרטי הלבוש שלבש הנאשם בזמן הרצח ומה עשה איתם.

יורם: איזה חולצה לבשת?

רומן:מסרתי אותה

סשה:מסרתי אותה למשטרה (מתרגם)

יורם:חולצה מסרת למשטרה?

רומן:כן

סשה: לפני כן כיבסת אותה כך הבנתי?

רומן:היא נכבסה אבל לא היו עליה כתמי דם, מכנסיים לא היה.

סשה:אפילו אחרי שניגבת? אפילו אחרי שניגבת את הסכין?

רומן: יתכן והיו סימנים על המכנסיים אבל שתפתי את הסכין לפני כן

סשה:יכול להיות שהיו שרידים של דם על המכנס? אתה ראית או שאתה מנחש?

רומן:לא אני עושה ניקיון מים של סכין…. שם בטוח אין

יורם: אין אבל יכול להיות משהו

רומן: יכול להיות…. הגעתי הביתה אני בכלל חשבתי לזרוק אותם אני ביום מתי סיימתי עובד אני משהו יש בראש למה כואב? לא מבין למה אני לך, לך בבית אצלי כואב ראש חזק כואב".

הנאשם עקבי למה שהוא זוכר מיום הרצח הוא זוכר שלא ראה שום סימן של דם על המכנסיים מכנסיים שאותם זרק כי חשב לזרוק אותם לאחר שעלה במשקל והם כבר לא נוחים לו הוא זוכר שכיבס את חולצתו אבל לא זוכר שום סימן או רבב של דם עליה. אבל "כאב ראש" כביכול שהיה לו כשחזר מעבודתו הוא פרט שתול שנשתל בתודעתו והבנתו כהקבלה לאירוע המריבה עם אחיו. הנאשם בהגיעו לא התלונן על כאב ראש בפני רעייתו לא לקח כדור נגד כאב ראש, לא הלך לישון

אלא המשיך בעיסוקיו ובהתנהלות רגילה ושגרתית ישב ושיחק במחשב והלך לישון כשעהמוקדם יותר מהרגיל מבחינתו הא ותו לא.

הזיכרון שמלווהו מיום הרצח הוא האמת הפנימית שלו ואשר ממנו אינו סוטה ו/או מתפשר ועל אף שהוא מאמין כי רצח את המנוחה.

ההיגיון מחייב שאם אכן זרק את מכנסיו מפני שהיו מוכתמות בדם כמתבקש וכמתחייב ממרחץ הדמים שהיה בזירה לא היה ממשיך ומתעקש על מה שהוא זוכר ובמיוחד ובפרט כשהודה כבר ברצח שאותו הוא מאמין כי ביצע!!!

בהמשך מספר הנאשם בתשובה לשאלה מתי החל להבין כי הוא רצח את המנוחה "לפני שלושה ימים התחלתי להבין שאני עשיתי את זה ואתמול הייתה לי היסטריה ואני הבנתי" (עמ' 24).

וממה זה נובע? "רומן: כי כשראובן התקשר אלי אמרתי שבשירותים עשיתי את זה ….. מתי ראובן התקשר לי אני מדבר מה, איפה בשירותים זאת אומרת כאילו … הוא לא אמר לא היה לו מושג על זה שבשירותים.

סשה(מתרגם) ראובן לא יודע בכלל שזה בשירותים ואני אמרתי שזה בשירותים .

כב' השופטים הינה כי כן נמצאנו למדים מהו הטריגר האחרון ששכנע את הנאשם באשמתו, טריגר שקרי שניטע במוחו ע"י חוקריו.

משום שעפ"י העובדות שלאשורן הנאשם לא אמר לראובן "איפה בשירותים" או כל משפט אחר שבו כביכול מידע או רמז על שירותים או אביזר שקשור לשירותים וכפי שכבר הובהר בעדותו של ראובן בפני כב' ביהמ"ש.

הנאשם שהאמין לכל בדיה שמסרו חוקריו "בתרגילי חקירה" (מידתיים ושאינם מידתיים) האמין ובלע גם את הבדיה לעניין תוכן שיחתו עם ראובן.

שקלול כל הבדיות והכזבים שנתפסו כאמת לאמיתה בתודעתו הביאוהו לבסוף לכלל מסקנה ואמונה כי הוא רוצחה של המנוחה.

בהמשך מנסה סשה שוב בתרגיל חקירה בזוי ומקומם כשלעצמו לגרום לנאשם לשנות את גרסתו עליה חזר בעקשנות, ולפיה המשיך לעבוד כרגיל לאחר הרצח עם להב הסכין שאיתו ביצע כביכול את הרצח עד שנשחק כשאת שלביו הנשחקים במהלך העבודה הוא מותיר במקלט אותם הוא מטאטא יחד עם כל שאריות הפסולת בתום עבודתו אל פתח המקלט כדי שיאספו ע"י המנקים.

כב' השופטים זה הזיכרון שיש לנאשם מיום עבודתו ב- 6/12/06. את הזיכרון הזה מנתח הנאשם בדיעבד ולאחר שהוא כבר מאמין כי הוא רוצחה של המנוחה לפעולות אותן ביצע כאוטומט "המשכתי לעבוד, שברתי חתיכה, חתיכה והייתי זורק זה הרי לא זבל אני פשוט לא הבנתי מה אני עושה, אני בעבודה והמשכתי לעבוד".

ואולם עפ"י הקונספציה בה שבויים חוקריו הנאשם כנראה זרק את הלהב המפליל יחד עם מכנסיו המפלילים בהיותם מגואלים בדם.

וכך נשמע סשה בקטע זה: "סשה: כפי שהבנתי הלהב לא זרקת הכנסת לתוך המכנסיים הבנתי? זרקת?

רומן: את הלהב לא זרקתי".

מאין ומהיכן בדיוק שאב סשה את "הבנתו" לפיה הנאשם הכניס את הלהב למכנס וזרק אותם ביחד???

מגרסתו של הנאשם??? ברור שלא, משום שהנאשם לא אמר זאת וגם לא רמז זאת באף מקום במהלך חקירותיו.

סשה כיורם מבינים את הבעייתיות הנובעת מהתנהגותו הבלתי מפלילה של הנאשם מייד ובסמוך לאחר הרצח התנהגות שאיננה מתיישבת לא עם ההיגיון ולא עם ניסיון החיים של רוצח אכזרי שזה עתה רצח ילדה בת 13 ללא שום סיבה הנראית לעין התנהגות והתנהלות טבעית המתיישבת לכאורה

דווקא עם אדם החף מכל פשע הממשיך בשגרת עבודתו המחייבת ריכוז ודיוק, יכולת של ריכוז ודיוק אינם יכולים לדור בכפיפה אחת עם ההשלכות מביצוע רצח כה מחריד שאותו לכאורה ביצע לפני מספר דקות!!!

וכשבנוסף מותיר הנאשם מאחוריו את כל הממצאים המפלילים כביכול ללינת לילה בגדים מגואלים בדם בתוך תיק עבודה שחייב היה לספוג חלק מהדם עם נעליים ספוגות בדם ובית הלהב של הסכין בה בוצע הרצח כביכול.

לפיכך מנסה סשה בתרגיל מקומם להוביל את הנאשם לשינוי גרסתו מהלך שלא צלח אך ורק משום שפרטים ועובדות אלה הם הזיכרון היחיד של הנאשם מיום הרצח פרטים שמהם הנאשם לא יכול להתעלם ו/או לעוות.

בהמשך (עמ' 31 לת/22) מתבקש הנאשם להדגים על יורם היכן עמדה המנוחה והיכן הוא עמד.

יורם:"…. אני עכשיו אני הילדה בסדר איפה היא עומדת… הילדה פה? איפה אני?

רומן:כן איפה ככה

יורם:ככה? …..

רומן: לדעתי כן לדעתי אני לא זוכר מימין, משמאל היא הייתה שם

סשה:הכוונה היא כדי שתזכור איך היא עמדה כלפיך עם איזה צד היא עמדה כלפיך

רומן:אז ככה… הנה, נו ככה….

סשה: … או קיי כל התנועות תבצע אשר עשית עליה….

רומן: ככה זה אני קפצתי ואיך שהוא ממש שוב פעם… אני כביכול בגרון פגעתי לה ואח"כ רציתי לתקוע נו להב אבל זה לא…

סשה: אחד הגיע בצוואר והשני הוא רצה להכניס לחזה אבל זה לא הצליח לו. "

התיאור של הנאשם איננו מתיישב עם הממצאים של הפגיעות על גופה של המנוחה שהרי המנוחה נפגעה פעמיים בגרון בסנטר פעמיים בבית החזהמספר פעמים באצבעות ידה הימנית והשמאלית, ובחתך עמוק שנעשה לאחר שחדלה לחיות בפרק ידה השמאלי.

סשה ויורם ערים לבעייתיות הנובעת מתיאור זה של הנאשם שאיננו תואם את המציאות שעל גופה של המנוחה הם לא מרימים ידיים הם ישובו בהמשך לנושא ספציפי זה אלא שבפעם הבאה הם יעשו שימוש בהכוונה בהדרכה וברמזים ברורים שיקלטו ע"י הנאשם הלהוט לרצותם, ואכן לאחר מספר דקות של שיחה על נושאים שוליים (מה הרגשת וכו') חוזר יורם לנושא ספציפי זה בשנית בעמ' 38 לת/22 כשהוא מתחיל במילות "הקסם" שמשמעותם ידועה ומוכרת לנאשם "תזכור".

יורם: רומן אני רוצה שתזכור אני ממש רוצה שתזכור שאלה מאוד חשובה איפה יכול להיות בגוף… האם יכול להיות שפצעת אותה, האם יכול להיות שפצעת אותה במקום נוסף בגוף ואם כן תזכור איפה זה?

סשה: תזכור עכשיו האם זה יכול להיות שאתה פצעת אותה בעוד מקומותאשר תיארת ואם כן באיזה מקום זה יכול להיות?

יורם: תסתכל "עליה" תסתכל "עליה"

סשה: תתאר לעצמך אותה

יורם:מה אתה עושה אתה לא יודע אבל בגוף שלה".

הנאשם קלט את הרמז – השימוש במילים "תזכור", "תזכור", "במקום נוסף בגוף", ואם כן איפה יכול להיות בעוד מקומות מבהירים לו שהמנוחה נפגעה במקומות נוספים ושוב הוא נקלע למלכוד ממנו כה חשש משום שהוא לא יודע דבר על איך בוצע הרצח.

והוא משיב: "רומן: בדיוק אני לא מבין אבל…. לא אני לא…. אני אומר שלא אוכל לומר בדיוק….

לא תגיד לי אני עושה טעות בדיוק אני לא תגיד לי אבל איפה מתי אני עושה זה אני פה איפה שהוא כאן זאת אומרת כאן איפה שהוא כאן אך לא מדויק

לא זוכר בדיוק איפשהו פה אני תפסתי אותה.

סשה:נו איפה עוד, תיזכר, תנסה להיזכר(כשהוא רומז לו בצורה ישירה שיש עוד מקומות ובשילוב מילת הקסם תיזכר).

רומן: אני לדעתי יותר בשום מקום לא.

סשה מאבד את סבלנותו לנוכח העובדה שמילות הקסם והרמז הברור שיש עוד מקומות בהן נפגעה המנוחה אינם מניבים את התוצאה של שינוי הגרסה בהתאם לציפיות ממנו, פונה לנאשם ואומר:

"סשה: תנסה להיזכר רומן אתה מבין שאנו ראינו את הגופה אנו יודעים… אנו יודעים איזה, מה יש עליה".

רומן: אני מבין היטב

יורם: … אתה צריך לזכור

סשה: תיזכר

יורם: אחרי שהיא נפלה אחרי שהיא נפלה במקום נוסף בגוף שלה תזכור תגיד לי אתה איפה?

יורם מצפה מהנאשם באמצעות הרמז וההכוונה הזאת לשמוע ממנו כי חתך את פרק ידה השמאלית של המנוחה לאחר שכבר נפלה וחדלה לחיות רמז שיכול להיות ברור ומובן לרוצח שרצח את המנוחה המודע למעשה הקיצוני והחריג שביצע.

אלא שהרמז מופנה למי שאין לו שמץ של מושג מה היה בזירת הרצח.

הנאשם שמאמין כי הוא רוצחה של המנוחה והודה כבר כי שיסף את גרונה להוט לשתף פעולה ולרצות את חוקריו במטרה לזכות בתמורה המובטחת לו – הקלה בעונש אין ספק שהרמז העבה והברור בנסיבות אלה היה מניב את התוצאה המצופה לו היה הנאשם רוצחה של המנוחה.

ואילו הנאשם משיב: "רומן: לדעתי פה איפשהו האפנדיקס… מתחת למותןאני עוד תקפתי אותה, לדעתי לא תקפתי אלא קצת יותר מתחת למותן.

הנאשם שכאמור קלט והבין את הרמז כי על גופת המנוחה נמצאו פגיעות נוספות מנסה את מזלו בהתאם להדגמה שביצע על המדובב (תנועת שיסוף עם גב היד מצד ימין של הצוואר והחזרת היד בתנועה משמאל לימין לכוון שמתחת למותן) הדגמה שאיננה מתיישבת לא עם כוון החיתוך לא עם מספר החיתוכים בצווארולא עם מספר הפגיעות ומיקומם בשאר חלקי גופה של המנוחה.

תיאור המצביע בעליל כי לנאשם אין שמץ של מושג כיצד אירע הרצח במציאות.

יורם שמאבד את סבלנותו עובר לשיטת הרמזים הויזואליים הדרכה בשפת הסימנים.

יורם: בסדר תסתכל על כל הגוף, תסתכל, גוף תסתכל עלי בגוף תסתכל עלי מה אתה רואה, גוף

רומן:אפשר כאן איפשהו כאן פה אני לא יודע איפה (מצביע על אזור התוספתן בבטן התחתונה)

יורם שאינו מרוצה מתשובה זאת שאיננה מתיישבת עם הממצאים על גופת המנוחה מסיט את הנאשם ממיקום זה ואומר:

יורם: יכול להיות או קיי לא רק בגוף זה לא גוף גוף זה הכל זה ראש זה רגל

רומן: לא בראש לא נגעתי היה ראש אני לא עושה לדעתי צוואר וכאן יותר לא זוכר

יורם:גוף שלי זה ראש זה רגליים ובטן וחזה זה גב זה ידיים זה צוואר נכון זה גוף? בסדר אוזניים הכל יש בגוף נכון?"

כשיורם מתחיל למנות את אברי גופו הוא דואג להדגיש את המילה ידיים כשהוא נראה מתבונן אל פרק ידו השמאלית ומציג בתרגיל ידוע כאילו וכדרך אגב תנועת חיתוך בהרף עין באמצעות יד ימין את פרק יד שמאל בדיוק במקום שבו נחתכה המנוחה. תמונה שאמורה הייתה להיקלט בתודעתו של הנאשם ורק אז ולאחר הסימון על פרק היד השמאלית הוא ממשיך במלל: "זה צוואר נכון? זה גוף בסדר? אוזניים הכל יש בגוף נכון?

מתוך מ"ט 172/06 ת/21 דיסק 1 זמן דיסק 2:02:19

ומייד בהמשך : "יורם: אני רוצה שתזכור משהו איפה עוד פצעת אותה בגוף תחשוב? " ושוב כשזה מלווה בהצגת גופו אל פני הנאשם.

ואכן המסר נקלט הנאשם מבין באופן סופי שהמנוחה נפגעה כנראה גם ביד אלא שהגיונו אינו מאפשר לו להגיע לחתך העמוק והמכוון שנעשה בפרק ידה השמאלית של המנוחה.

רומן: נדמה לי שללא כוונה חתכתי אותה ביד כשהרימה את היד אני חתכתי אותה ביד נדמה לי

סשה:באיזה מקום לערך?

רומן: כאן אני לא בטוח כאן סביר להניח כאן תפסתי אותה כאן".

כשהוא מצביע על אמצע זרוע ידו (מ"ט 172/06 דיסק 1 ת/21 זמן סרט 2:03:11)

כשבהמשך מדגים על אמצע זרוע ידו של יורם (זמן סרט 2:03:35)

וכשמן המותר להדגיש כי במהלך חלק ניכר מהצגת הגוף שעושה יורם בפני הנאשם נצפה החוקר סשה פורס את כף ידו הימנית אל מול הנאשם כשהוא מותירה בתנוחה קפואה זאת 20 שניות , ככל הנראה במטרה ברורה לרמוז לנאשם לאיזה חלק למקד את תשובתו.

כב' ביהמ"ש מוזמן לצפות במ"ט 172/06 דיסק 1 ת/21 בזמן סרט 2:02:8 עד 2:02:29 .

"למה דווקא פה"? שואל סשה שער לעובדה שמיקום זה איננו עולה בקנה אחד עם הממצאים שעל גופת המנוחה.

והנאשם משיב "פה למה היא ככה למעלה, אני עם סכין במקרה תפסתי לה את היד" מסביר הנאשם את תנועת ההתגוננות לכאורה שביצעה המנוחה והחתך שנגרם לה כתוצאה מכך.

סשה ויורם מתבוננים זה בזה ומבינים שהנאשם לא קולט על מה הם מדברים ולא ניתן לרמוז לו בצורה ברורה יותר ממה שכבר נרמז ויורם יוצא להביא קפה.

כב' השופטים כשקוראים את המלל של החקירה בה הודה הנאשם מלווה בתמונות הנלוות והמתארות את הסיטואציות השונות מתקבלת תמונה שונה לחלוטין מהתמונה המצטיירת למקרא המלל בלבד הדרכות הכוונות ורמזים ויזואליים למכביר, שמטרתם לכוון את הנאשם לתשובה הרצויה לחוקרים נחשפים בפנינו כשצופים בתמונות הנלוות למלל.

דוגמא המבליטה ביתר שאת את ההכוונות וההדרכות נחשפת בפנינו בצפיית הקטע המתעד את החקירה בעמ' 70 לנ/55 (עמ' 108 לת/22) וכך זה נשמע ונראה בסרט.

"סשהמתרגם את דברי הנאשם ליורם "ואני זוכר שאני לדעתו הוא אומר אני הגעתי עד אליה והנפתי את הסכין ופה אני כבר לא זוכר.

סשה: ואיך הנפת אתה זוכר?

יורם:בסדר אם הוא לא זוכר כרגע אל ת…

סשה:שאלתי איך הוא הניף את הסכין

רומן:הוא היה אצלי ביד התחלתי איתו ככה

סשה:(קם מכיסאו) אז תראה עלי או עליו בא לפה (הוא פונה ליורם) הוא ידגים אני כאילו היא, תדגים איך עשית את זה.

סשה:(נעמד עם פניו לנאשם שמסביר תוך כדי ביצוע תנועת פגיעה לעבר החזה של סשה) היא עמדה עם הגב אליך או איך?

(הנאשם קולט שהמנוחה כנראה לא עמדה עם פניה אליו והוא משיב)

רומן:עם הצד

סשה:איזה צד תעמיד אותי

רומן:בערך ככה פנים אלי ומשהו…. או… לא… חכה…. בצד האחר (הנאשם מסובב את גופו של סשה לכוון שמאל ונראה מתלבט בנושא הכיוון)

סשה: תזכור

רומן:(חושב מספר שניות ומתלבט) לא היא עמדה עם הצד האחר

סשה:תעמיד אותי איך שהיא עמדה

רומן:(מסובב את סשה סיבוב כמעט שלם ומרים את ידו של סשה לפנים בתנועת התגוננות ושולח את ידו לעבר צווארו של סשה ואומר): היא עם היד או משהו…. ואני

סשה:איך הייתה היד?

רומן:היא פתחה את התא משהוא כזה הסתובבה אלי ואמרה משהו אני לקחתי את הסכין…

סשה:איך לקחת?

רומן:ככה לקחתי את הסכין ורצתי ככה והלכתי אליה וזהו

(הנאשם נצפה חוזר ומתיישב במקומו)

על פניו מה שמציג ומדגים הנאשם איננו מתאים לממצאים שנתגלו בזירה ועל גופת המנוחה.

על מנת שגרסתו תעלה בקנה אחד עם הממצאים שנתגלו חייבים החוקרים לדאוג לכך שהנאשם יאמר שתקף את המנוחה ושיסף פעמיים את צווארה כשהוא עומד מהצד או מאחוריה.

לפיכך מחליט רפ"ק אזולאי להתערב בחקירה הוא נצפה מתקדם לעבר הנאשם מניח עליו את ידיו ואומר :

יורם: רגע, רגע רומן תעמוד רגע תעמוד שנייה

רומן: אני לא יודע…. היה ככה

יורם: (מסתובב ונעמד עם גבו לנאשם ואומר): אתה לא זוכר אם היא עמדה עם הגב אליך?

הנאשם שלא יורד לסוף דעתו משיב:

רומן: לא, לא גב (וכשיורם מסתובב אליו) אומר הנאשם ו… לא ככה

יורם: אתה לא זוכר לא פנים? לא פנים?

יורם: (יורם מסתובב שוב ונעמד עם גבו אל הנאשם ושואל) : יכול להיות ככה?

רומן: לא

יורם: (מבצע רבע סיבוב הצידה מציג את צד גופו ושואל): יכול להיות ככה?

רומן: (מצביע על צד גופו של יורם ואומר) : או ככה

יורם: ככה (כשהוא מפנה שוב את גבו לנאשם ואומר): או… ככה

רומן: (נצפה פונה אל צידו האחר של יורם שנותר עומד עם גבו אל הנאשם ואומר): ככה או…

סשה: בצד האחר (משלים את המשפט של הנאשם)

רומן: או בצד האחר אבל יותר

סשה: (מתרגם את דברי הנאשם) לדעתו ככה עם הצד… השמאלי

יורם: יכול להיות… רגע

רומן: ..עם שמאל

יורם: "אוקיי תיזכר" (יורם נעמד עם גבו אל הנאשם ואומר) "היא עומדת ככה" (יורם נצפה מרים את ידו לכוון צווארו ומבצע תנועת שיסוף רחבה מאוזן לאוזן ואומר) יכול להיות היא עומדת ככה ואתה עושה ככה מאחורה?

בסיום השאלה המלווה בהדגמה מרשימה נצפה יורם מזיז את הנאשם עוד קצת אל מאחורי גבו ואומר: תסתכל תעמוד אחורה איך? "ככה דוקר לה בחזה מה אתה עושה?"

רומן: לא אצל סכין אתה לא יכול ככה לעשות זה…

ככה (כאשר הוא מדגים את תנועת השיסוף של הצוואר מאוזן לאוזן בחיקוי מושלם למה הדגמתו של יורם).

יורם: אתה עשית אתה זוכר ככה?מאחורה?מה אז היא עמדה איך? (תוך שהוא שוב נצפה מפנה את הגב לנאשם).

רומן: איפה, ככה אני לא יודע, איפה ככה (כשהנאשם נצפה מדגים בדיוק כפי שיורם הדגים זה עתה בפניו, שיסוף צוואר מאחור.

בסרט נצפה הנאשם מתקשה עם האזיקים לידיו להדגים את שיסוף הצוואר מאחור מאוזן לאוזן והוא מדגים חצי צוואר בלבד).

יורם: ככה עשית (מסתובב לעבר הנאשם)

רומן: כן כמעט עד הסוף (וחוזר להתיישב על הכיסא)

יורם: (מראה לנאשם את שיסוף צווארו ואומר) ככה כמו שאתה עומד..

רומן: כמעט עד הסוף

סשה: כמעט עד הסוף מה הכוונה?

רומן: לא עד הסוף חצי

יורם: זה אתה זוכר עכשיו?

סשה: כמה פעמים?

רומן: אני לא זוכר בדיוק

יורם: תקשיב, תקשיב אתה עכשיו ספרת מה היה אתה נזכרת אני מזכיר לך מה אמרת לי עכשיו אמרת שנכנסת, הלכת אליה הוצאת סכין ואמרת לה…

רומן: קרוב לוודאי שמהמרכז תפסתי אותה

סשה: (מתרגם את דברי הנאשם) יכול להיות שתפסתי אותה מחצי גרון לא את כל הגרון אלא חצי

רומן: חצי יותר אני לא יודע

יורם: (מבין שהכוון שגוי ולא רצוי נשמע אומר: "רומן בסדר עזוב אתה לא זוכר אתה לא יודע עזוב, עזוב עכשיו תשכח מזה".

רומן: אני לא יודע".

מהתמונה המשתקפת עולה בעליל שלנאשם אין שמץ מושג כיצד הותקפה המנוחה.

בפני החוקרים ניצבת בעיה בלתי פתירה משום שעל גופה של המנוחה נמצאו פגיעות רבות וביניהם שתי פגיעות בצוואר, חתכים בסנטר, בבית החזה, בכפות הידיים והאצבעות, וחתך עמוק במיוחד בפרק היד השמאלית שנעשה במכוון ולאחר שהמנוחה חדלה מלחיות.

בעמ' 54 ת/22 קלטת מס' 2 , נשאל הנאשם :

"סשה: תגיד לי העיניים שלה היו סגורות או פתוחות כשיצאת מהשירותים

רומן: כשיצאתי לדעתי היו פתוחות

סשה: איך

רומן: פתוחות לרווחה".

כב' השופטים גם משאלה ותשובה זאת ניתן להבין כי הנאשם לא היה בזירת האירוע ולא ראה את המנוחה משום שהמנוחה נמצאה כשעיניה כמעט עצומות ובדיוק הפוך למה שמתאר הנאשם, תיאורים השאובים מסרטי פעולה שמן הסתם צפה ובהם נראה הקורבן נותר עם עיניים פעורות לרווחה.

בעמ' 60 נשאל הנאשם :

"סשה: עכשיו תנסה, תנסה להיזכר לגבי האסלה בשירותים האלו כשכל זה קורה, מדוע אני שואל אותך כי אני יודע איפה מצאנו כתמי דם". השלים את התמונה תגיד איך היה על הדבר הנוראי ביותר כבר סיפרת (ההמשך הוא מנ/55 משום שת/22 נפסק בנקודה זאת – הערה שלי ד.ש.)

רומן: האסלה קרוב לוודאי הייתה פתוחה לא כל האסלה אלא רק מכסה עליון מכסה איפה שיושבים היה מורד.

סשה: אתה בטוח? תשתדל לשחזר

רומן: לא זוכר

סשה: אוקיי עכשיו הדבר השני לפני שאתה עוזב מה אתה עושה בשירותים?

רומן: לפי דעתי אני פשוט לחצתי על ידית והורדתי מים

סשה: תאר את כל הפעולות שלך בתא לפני שאתה עוזב אותו?

רומן: אני דוחף את הדלת סוגר אני אפילו לא יודע למה סגרתי אותה במנעול

סשה: סגרת כשהלכת לא מבפנים?

רומן: מבחוץ , מבחוץ

סשה: לפני שעשית את כל המעשים שלך בתוך התא עשית משהוא עם עצמך אתה עם אסלה? תזכור, תזכור

רומן: לא אני לא עשיתי איתה שום דבר התכופפתי הסתכלתי היא כבר לא נשמה נראה לי אני הלכתי, אני הלכתי ואפילו לא סגרתי את הדלת …. סגרתי

סשה: אתה נעמדת לאן שהוא עברת? לאן שהוא עלית? ירדת?

רומן: לא

סשה: עלית על משהו?

רומן: לא, לא, לא אני הלכתי וסגרתי אני נבהלתי מאד, אני פחדתי שמישהוא יכול להיכנס את סגרתי מהר את הדלת ועזבתי.

כב' השופטים על אף כל הרמזים שניתן ליתן לנחקר הוא איננו יודע מה היה בזירה במציאות.

הוא לא עלה, לא ירד, לא נעמד, לא עבר, לא עמד על שום דבר, אלא יצא ונעל אחריו את הדלת מבחוץ ועזב במהירות.

כב' השופטים לא יתכן שאדם המאמין כי ביצע את הרצח ולהוט לשתף פעולה עם חוקריו על מנת לזכות בהקלה בעונש כפי שהאמין לחוקריו כי יקבל מודה ברצח שאותו הוא מאמין כי ביצע ויסתיר מידע בסיסי אלמנטרי וזניח לכאורה ביחס למה שהודה.

לנאשם אין מושג היכן ואיך נמצאה המנוחה.

לנאשם אין מושג כיצד יצא הרוצח/ת מהתא בו ביצע הרצח.

לנאשם אין מושג כמה פגיעות ואיפה בדיוק נפגעה המנוחה.

לנאשם אין מושג היכן זירת הרצח.

בזירה אין זכר לממצא אובייקטיבי כל שהוא שיצביע על נוכחותו על אף שהזירה שופעת בממצאים וראיות.

בזירה נתגלו עקבות נעל טבולות בדם במסלול בריחה שאינם שלו.

בזירה נתגלו טביעות אצבע בדם ושאינם שלו.

על גופת המנוחה נתגלה ד.נ.א שאינו שלו.

בשעת הרצח ובעת העלמות המנוחה היה הנאשם מחוץ לביה"ס.

התנהגותו במהלך כל היום שלאחר הרצח וסמוך לרצח איננה מתיישבת עם התנהלות של רוצח.

נעליו ובגדיו ותיקו שנתפסו ונבדקו אין בהם ולו חלקיק מיקרוסקופי של דם או ממצא אחר שקושר אותו לזירה וכשמדבור בזירה עקובה מדם.

הפגיעות שנתגלו על גופת המנוחה מתיישבים עם רוצח שהוא איתר יד ימין.

חקירתו הינה מגמתית שופעת בהדרכות ובהכוונות ו"תרגילי חקירה", שחורגים מכל פרופורציה ומידה.

מה עוד צריך נאשם להציג על מנת לזכותו בדין?

בעמ' 111 לנ/55 ש' 23 :

רומן: כמה אפשר לקבל עבור מה שעשיתי?

סשה: תראה אני אתן לך תשובה המדויקת ביותר הכל תלוי בדבר אחד עד כמה תמשיך לשתף פעולה עם החקירה אתה מבין מה שדיברנו זה עוד לא הסוף……

רומן: כלומר יתחשבו בזה

סשה: בהודאה שלך ושיתוף פעולה עם החקירה יתחשבו…….

מה תמה שהנאשם המאמין כי הוא רצח את המנוחה יצא מעורו כדי לשתף פעולה שתרצה את חוקריו יצא מעורו עד כדי שינוי והתאמה של גרסתו בהתאם לתגובת חוקריו.

גם במהלך כתיבת ההודאה הכתובה לא מהסס החוקר סשה מלהדריך לכוון עד כדי הטעייה את הנאשם.

וכך נשמעים הדברים בעמ' 123 ש' 22 לנ/55 :

רומן: … כן כביכול הגנה ואני דקרתי עוד פעם, דקרתי עוד פעם ופגעתי במקרה ביד שלה כאן אתה כבר תכתוב אני לא יודע.

וסשה כותב מה שמתאים לו ולממצאים שנמצאו על גופת המנוחה .

סשה:איך זה נקרא כף יד ימין? (למרות ועל אף שהנאשם במהלך חקירתו ועובר לכתיבת ההודאה הכתובה הצביע על אמצע הזרוע לכיוון המרפק וכך גם הצביע והדגים על ידו של יורם , סשה מחליט שזו השעה וההזדמנות לתקן את גרסת הנאשם)

רומן: זה לא כף יד זה מרפק.

הנאשם כבר הוכיח כי הוא יודע בדיוק מה זה "המרפק"כאשר תיאר כיצד סגר את דלת הכניסה לחדר השירותים בעזרת המרפק ולא בכדי הוא מתקן את סשה ואומר זה לא כף יד זה מרפק.

ואולם סשה אינו מוותר ומוסיף שם נוסף שמתאים יותר לפגיעות שנתגלו על גופת המנוחה וקובע :

סשה: שורש היד?

והנאשם שמבין כי זוהי כנראה התשובה הרצויה והמועדפת מאשר את המינוח של סשה על רקע צלילי המילים של סשה אותם שמע לפני דקות ספורות ושעדיין מצטלצלים באוזניו (מעמ' 112) "הכל תלוי בדבר אחד עד כמה תמשיך לשתף פעולה עם החקירה… בהודאה שלך ושיתוף הפעולה עם החקירה יתחשבו".

רומן:כן שורש היד באזור שורש היד אני פגעתי עם הסכין".

עמ' 5 נ/56 (דיסק 2 מ"ט 172/06) :

"סשה: לא הלכת מהשירותים?

רומן: לאחר זמן מה אני יצאתי מהשירותים והלכתי לחדר מורים, מהשירותים הלכתי לחדר מורים כדי להכין קפה".

סשה: בלי להיכנס למקלט?

רומן: לא, לא נכנסתי

כב' השופטים – הנאשם מתאר את שהוא זוכר בוודאות מאותו יום שגרתי של עבודתו בביה"ס כשהוא מדביק את זיכרונו מיום זה לאירוע הרצח שאותו הוא מאמין כי ביצע. ההדבקות של העובדות לאשורן אותן הוא זוכר לא משתלבות בפאזל הכללי לא בפן ההגיוני ולעיתים לא בפן העובדתי שהרי כיצד יתכן שהוא נכנס מיד בסיום הרצח לחדר מורים להכין קפה כשאף אחד מבין הנוכחים בחדר המורים לא רואה את בגדיו ונעליו המגואלים והספוגים בדם???

אומנם הגב' נישרי מתארת בעדתה תנועתיות של אדם שלהבנתה והתרשמותה משקפת בהלה.

אולם בדיעבד מסתבר כי מקור התנועות "המבוהלות" אליבא דהתרשמותה נובע מהזזת גופו לקצב מוזיקה לה האזין באוזניות הצמודות לאוזניו.

עמ' 29 נ/56 :

חוקר ג': נכון שבד"כ לא היה לך בכלל דבר כזה? (הכוונה לעייפות שנפלה על הנאשם בהיותו בבית)

רומן: לפעמים יש עייפות אני חוזר… אבל אני בכל זאת.. קורה שיש לי עייפות עוד יותר כבדה אני בא עובד יושב מול המחשב וזה… אני יכול להירדם מול המחשב ואח"כ להתעורר ופשוט ללכת לישון.

ולעניינינוהנאשם הלך לישון כשעה לפני המועד שבד"כ הוא נוהג לישון ("חריג" ו"קיצוני" במיוחד) עייפות איננה עובדה חריגה כשלעצמה כמסתבר מאמירתו דלעיל.

אלא שההדבקה אותה הוא יוצר לרצח שהוא מאמין כי ביצע היא, הדבקה שניטעה בתודעתו ובאמונתו ע"י חוקריו והמדובב הדבקה המעניקה "הסבר לוגי" לעייפותו "החריגה" "עייפות כבדה" שבגינה הלך לישון כשעה מוקדם יותר מהרגיל.

בהמשך ועם תום רישום ההודאה בשעה 18:22 (נ/56 עמ' 52) הנאשם נותר בחדר החקירות בהשגחת שוטרים עד השעה 19:48 מועד היציאה לשחזור.

חומר החקירה מתעד 6 דקות בלבד שלפני היציאה לשחזור (נ/9 – ת/45) שכבר פורט בהרחבה במסגרת הפרק דילמה מס' 5.

ממש ובסמוך ליציאה לשחזור בשעה 19:20 כותב סשה את ת/192 ות/190 (שהוא דוח מתקן של ת/192).

אומנם ב- ת/192 ו-ת/190 מציין סשה את מועד המפגש והשיחה בינו לבין הנאשם ב- 17:10 שאיננו עולה בקנה אחד עם המועד הסמוך ליציאה לשחזור אולם בעדותו בפני כב' ביהמ"ש סיפק הסבר סביר והגיוני לטעות שברישום המועד.

(לשם הנוחיות ההתייחסות בהמשך תהיה לת/190 שהוא הזכ"ד המעודכן והמתוקן אליבא דגירסתו של סשה).

ואולםת/190 מקנה לנו פרספקטיבה התומכת ומאששת לאשר פורט בהרחבה בנושא הלך נפשו של הנאשם בשלב זה.

כאמורהנאשם איננו זוכר את פרטי ביצוע הרצח אותו הוא מאמין כי ביצע.

הנאשם חושש מהמלכוד הגלום בשחזור הנובע מאי ידיעתו את פרטי ביצוע הרצח שהוא מאמין כי ביצע, אי ידיעה שתובן כניסיון לתעתע ולהכשיל את החקירה וכפועל יוצא יאבד הסיכוי להקלה בעונש שהתנאי לקבלתו הוא שיתוף פעולה בחקירה הכולל במיוחד את ההצבעה והשחזור.

בניסיון נואש ואחרון לחמוק מהמלכוד הוא נאחז בקרנות המזבח ומספר תוך כדי בכי ורעד כי אינו יודע איך נרצחה המנוחה ולמעשה רק ראה את גופתה וניגב דם שדבק בו עם נייר טואלט את הסיפור הזה מספר הנאשם לא בכדי ולא כהזייה או כרעיון שנולד ועובד ברגעים אלה.

אפשרות שכזאת ניטעה עמוק בתודעתו ע"י חוקריו במהלך חקירותיו וכפי שיובהר להלן:

א.מ"ט 167/06 דיסק 1 ת/174 א' מיום 15/12/06 עמ' 69 :

"חוקר 2 : יכול להיות שהיית בטעות למעלה, עלית למעלה בטעות וראית את הילדה הזו, נגעת במשהו וזה ואז שטפת את הידיים?

רומן: שמע אני בדיוק לא ראיתי

חוקר 2: אולי בטעות ראית, עלית למעלה וראית אותה מתה אבל אתה לא קשור… ראית מתה, אולי נגעת, מישהו הרג אותה וראית אותה מתה אולי נגעת בה משהו כזה ."

ובהמשך בעמ' 70 : "חוקר 2: אתה לא שמת לב נכנסת לשירותים פתאום נהייה דם נהייה בלגן ראית את הילדה אמרת לא כדאי להסתבך עם המשטרה….

ב. מ"ט 167/06 (2) ת/174 ב' , עמ' 7 מתאריך 15/12/06 :

"חוקר 2: ראית את הגופה של הילדה?

רומן: לא, לא בכלל אני לא ראיתי

חוקר 2: יכול להיות שנכנסת ראית דם והתלכלכת בדם?

אפשרות תיאורטית זאת שניטעה בהכרתו ע"י חוקריו ושיש בה כדי להסביר לכאורה את אי ידיעתו כיצד בוצע הרצח ולמלטו מהמלכוד הגלום בשחזור מוצאת את ביטוייה בת/190 ובסמוך ממש לפני היציאה לשחזור.

אלא שאפשרות תיאורטית זאת נפסלת ע"י הנאשם עצמו בחלוף מספר דקות של חשיבה ומשום שאין בה כדי ליתן מענה ל"שרשרת הראיות" שנמצאוכנגדו אליבא דחוקריו להם הוא מאמין (ראיות מיקרוביולוגיות מהזירה, אמירתו לראובן כביכול שהילדה מתה בשירותים, וכו'), ועל מנת שחלילה וחס אמירתו לסשה לא תובן ותתפרש על ידי סשה כניסיון לחבל בחקירה שבעטייה יחמיץ את האפשרות להקלה בעונש הוא אומר לסשה דקות ספורות אח"כ "סשה סליחה הבן אותי אני פשוט רוצה להציל את עורי אני באמת רצחתי אותה".

"הודאה" שנייה מיום 21/12/06 – נ/69, נ/70, נ71 :

בעמ' 205 (פיסקה 4) לסיכומיה כותבת המאשימה:

"לאחר פגישתו עם הסנגור והארכת המעצר הבין הנאשם כי עשה מיקח טעות וכי טענת הבלאק אאוט לא תושיע אותו הוא החליט איפה לחזור בו מהודאתו ולטעון כנגד לחצי החקירה.

במהלך חקירה מיום 21/12/06 התנדנד הנאשם בין עצת הסנגור לבין אפשרות אחרת שקסמה לו, לבלבל את החוקרים בפרטים כוזבים שיעוררו ספק באמיתות הודאתו כולה מטעם זה אין לדעתנו לייחס להודאה זאת משקל רב מיום 22/12/06 בעקבות שיחות עם עצורים אחרים שישבו עימו בתא המעצר וחשיפתו לאמצעי התקשורת שסיפרו על כיווני חקירה חילופיים, כי הראיות שבידי החוקרים אינם מספיקים להרשעתו חזר בו מההודיה לחלוטין".

המאשימה חוזרת ומוכיחה את האמור והמפורט בסיכומי ההגנה שגם השמיים אינם גבול לדמיונה הקודח והפרוע.

ובדומה לשלוחיה חוקרי המשטרה השבויים בקונספציה השגויה לפיה הנאשם מתעתע ומהתל בהם במסירת מידע הקשור לביצוע הרצח פורסת את משנתה כיד הדמיון הטובה בדומה לשלוחיה חוקרי המשטרה שלא בחלו מלהכפיש, להטעות ולהסית את הנאשם כנגד סנגורו במטרה לשבור את רוחו ואמונו בסנגורו.

להלן קמצוץ מפניני לשונם:

א. ת/199 מ"ט 121/06 מתאריך 22/12/06 עמ' 5 ש' 23 :

"יורם: אתה התחת לדבר איתנו ואח"כ עו"ד בא מדבר איתך ועוד פעם התהפכת למה? מה הוא אמר לך?

רומן: הוא אומר לא מדבר כלום

יורם: אמרת לו שאתה הרגת אותה? אמת אמרת לו שהרגת אותה? אמרת לעו"ד?

רומן: לא

יורם: לא אמרת לו? לא אמרת לו שהרגת אותה?

רומן: אני לא הרגתי ילדה

יורם: לא? לעו"ד אמרת שהרגת אותה?

רומן: הוא אומר מה אני הרגת?

יורם: כן".

ב. נ/69 מיום 21/12/06 עמ' 31 :

יורם: העו"ד אמר לך להגיד אנחנו יודעים, תלך עם העו"ד שלך, תלך עם העו"ד שלך אנחנו יודעים שהעו"ד אמר לך להגיד

רומן: הוא אומר לא מדבר.

ובהמשך עמ' 32 :

יורם: … ואתה מה תגיד? תשתוק ותלך ככה עם העו"ד נראה לאן תגיע, אנחנו נראה אתה יודע מה יקרה בסוף…. אתה יודע מה יקרה בסוף? … אבל מה שיקרה לו בסוף סשה מה שיקרה לרומן בסוף מה יקרה לך בסוף? אתה תשב גם בכלא וגם רומן עם רומן לא ירגיש טוב.

ג. נ/69 עמ' 42 :

"יורם: תגיד לו שהסנגור שלו לא מעניין אותו רומן, מעניין אותו הכותרת בעיתון… זה לא מעניין רומן, רומן זה …. לא אכפת לו.

ד. נ/69 עמ' 46 :

"יורם: … שאומרים לך דברים שיגרמו לך… אף אחד לא איכפת לו רומן… אף אחד לא איכפת מרומן אף אחד.

סשה: אתה לא מעניין אף אחד מהם בתור רומן

יורם: אל תחשוב שמישהו איכפת לו רומן? איכפת לו כסף… איכפת לו עיתון רומן לא איכפת לו מה רומן מרגיש".

ה. נ/71 עמ' 115 :

"יורם: …. מספיק רומן אתה חושב שעו"ד איכפת לו מרומן? לא מעניין אותו רומן עו"ד… כסף זה מה רוצה עו"ד מרומן שום דבר אחר לא".

ו. נ/71 עמ' 137 :

"יורם: …. זה קשור העו"ד שאומר לך תכחיש… תכחיש זה…. אז לך איתו ונראה מה יהיה … הוא יקבל בעיתון הוא יקבל כסף".

שבירת נפשו של הנאשם לא מתחילה ו/או מסתיימת בהסתה כנגד סנגורו ועוברת להתמקד בנאשם עצמו בסדרה של הטעיות ומצגים שקריים, הבטחות מפתות, שטיפת מח מצפונית. סדרה שנועדה

להשיב את להיטותו לריצוי חוקריו, להיטות שתקל את הדרכתו והכוונתו לתיקון והשלמת החסר בתמונת ביצוע הרצח.

הטעיות ומצגים שקריים – נ/69

עמ' 34 :

יורם: … אתה אמרת לאולגה ילדה מתה בשירותים אולגה מסרה עדות…

סשה: הוא לא אמר לך שהיא מתה (הכוונה לראובן – ד.ש.) , והוא לא אמר לך שזה קרה בשירותים"…

רומן: ראובן אומר אני בכלל לא ידעתי שהיא מתה ולא ידעתי שזה היה בשירותים.

עמ' 35 :

יורם: … אולגה באה ואמרה אמת היא אמרה רומן אמר לנו רומן אמר לי שילדה מתה בשירותים נפלה אסלה זה אמרת לאולגה , ושאלנו אותך איך אתה יודע אמרת לנו שראובן אמר לך נכון? נכון?"

הבטחות מפתות – נ/69 עמ' 42

סשה: …. אמרתי לו שיש לו שתי בררות אף אחת מהם לא מוציאה אותו מהכלא אבל יש לו דרך להיכנס עמוק בתור מניפולטור ויש לו דרך לשתף איתנו פעולה וזה יבוא לידיעה של ביהמ"ש וישפיע על הכל.

יורם: נכון.

עמ' 37 :

סשה: … שאלתי אותו אתה רוצה לצאת, כן אתה יודע מה אתה עושה עכשיו? מכניס את עצמך יותר עמוק.

רומן: אני מבין.

סשה: אז למה? אתה הרי רוצה לצאת?

רומן: אז אם אני רוצה לצאת אז איך אני צריך…

סשה: במצב שלך אתה יכול לצאת רק בדבר אחד… להיות איתנו גלוי לגמרי ועד הסוף לא לסובב לא לסובב…"

נ/69 עמ' 21 :

"רומן: אני רוצה להגיד לך אני הייתי רוצה אז לראות את אשתי לדבר איתה

סשה: או קיי….

רומן: זהו, בבקשה אני שלכם

סשה: אתה לא שלנו, אתה לא היית שלנו אתה לא שלנו עכשיו ואתה לא תהייה שלנו אח"כ…

רומן: … אם אפשר לראות את אשתי ואת הבן

סשה: אם זה יהיה זה לא יהיה בבית… קודם כל אנחנו צריכים לסיים את העבודה שלנו…

ובהמשך עמ' 23 : רומן: אני רוצה לראות אישה שלי וזהו

יורם: בסדר….

עמ' 28 :

יורם: … כואב לך מאד אני בטוח אני מסתכל אני רואה בעיניים שלך כואב לך שאתה הרגת אם היית יכול לחזור…

רומן: זה לא זה הוא פשוט יכול לראות את העייפות אני כבר עייף

…. אני רק רוצה לראות אישה שלי ובן שלי

עמ' 42 : (למטה)

רומן: אני רוצה לראות את אשתי

סשה: (מתרגם) אני רוצה לראות את האישה והבן

יורם: ואז מה?

רומן: וזהו…

יורם: זהו מה? וזהו מה? ואתה תספר מה?

רומן: אני פשוט רוצה לראות את אשתי והבן וזהו

סשה: … בשביל שבשום מקום אף אחד לא יחשוב שאנחנו משתמשים בהבטחות אנחנו נותנים לך להיפגש עם אשתך ועם הבן בשביל לשבור אותך את הרוח שלך אני אומר לך עכשיו אתה תראה את אשתך והבן שלך מתי שהחקירה תסתיים, תינתן לך אפשרות כזאת…

מעיון בתמלילי החקירה בכלל ותמלילי החקירה מיום 21/12/06 בפרט , האמת לאשורה היא כה ברורה וזועקת עד כי בלתי נתפס כיצד יתכן לא לראות ולא לשמוע את זעקת החפות של הנאשם.

לאחר ניסיונות חוזרים ונישנים של החוקרים לכוון ולהדריך את הנאשם לתאר כיצד ובאיזה תנוחה הותיר את המנוחה בטרם נס על נפשו מן הזירה, ניסיונות שלא צולחים ולא יכולים היו לצלוח (מפאת העובדה שהנאשם לא מסוגל היה לשער בדמיונו תנוחה כה חריגה וייחודית שהרי אם הוא

רוצחה של המנוחה עפ"י אמונתו הוא נמלט מהזירה מייד וכל עוד נפשו בו) אומר הנאשם לחוקריו בעמ' 111 (למטה) בנימת ייאוש:

יורם: בבקשה, בבקשה, בבקשה רומן היית בסדר אנחנו בסדר אני שואל אותך עוד פעם את האמת רומן את האמת כן, אמת כן… אנחנו הולכים פה אומרים אמת רק אמת של גברים אנחנו אומרים, של גברים, תעזוב את כל השטויות מסביב.

רומן:שנייה, דקה אני עכשיו מדבר של אלכס ברוסית הוא עכשיו מדבר בעברית אני לא מדבר מהר בסדר? אני מבין שעל רצח נותנים מאסר עולם, אני יודע אני יודע ש… איך להגיד את זה לא ראיות אלא הודאה באשמה נחשבת כנסיבות מקלות בבית המשפט, אני יודע שיש לכם הרבה ראיות לכך שאני עשיתי את זה (ולכן הוא מאמין שהוא רוצחה של המנוחה – הערה שלי ד.ש.) הרבה ראיות אבל אני לא יכול … איך להגיד את זה אם אני הולך איתכם לעסקת טיעון בשביל לקצר לי את תקופת המאסר מה שיחשב בבית המשפט כ… עזרה לחקירה (שיתוף פעולה עם החקירה) אני לא יכול לספר במדויק כי אני לא יודע את זה אני לא ראיתי איך הילדה שכבה אתה מבין? אני לא ראיתי כלומר אנחנו חוזרים שוב שאני לא עשיתי את זה אני רוצה להוריד לעצמי את העונש אני לא רוצה לשבת בכלא 30 שנה… אני לא יכול להוריד לעצמי את תקופת המאסר כי אני לא יודע בדיוק בשביל לעזור לחוקרים שזה יהיה כמו הודאה".

ובמילים אחרות: אני מאמין שרצחתי את המנוחה כי יש לכם הרבה ראיות כמו שאתם אומרים אני רוצה לשתף פעולה עם החקירה כדי לקבל הקלה בעונש אבל אני לא יודע איך שכבה המנוחה ופרטים נוספים שקשורים ברצח ("המלכוד") ואתם חושבים שאני מהתל ומתעתע בכם כדי להכשיל את החקירה.

וביתר שאת בעמ' 128 :

"יורם: אנחנו משטרה דוגרי, ישר אתה יודע את זה רומן

רומן: תגיד לי בבקשה מתי בחור הוא איך אומרים משקר? משקר… משקר הרבה כן הוא עוד כמה זמן מבין מה הוא… מתי שבן אדם משקר ואחרי זה הוא מבין שהוא בצרות והוא מנסה למצוא לעצמו את הדרך הוא מבין שהוא הביא את עצמו למקום שבכלל לא צריך היה להגיע כשהוא מנסה למצא את הדרך לצאת אבל הוא לא יודע איך…. הוא רוצה לך הוא בחור זה רוצה לך אבל יש שניים אופציה הוא עושה חתימות הכל איפה אתה רוצה הכל כן… הוא מתי שבן אדם רוצה לחתום על הכל אבל רק שיחשיבו אותו בתור … כמו ריכוך העונש שיהיה אבל הוא לא יודע את האמת.

יורם: מה זה? לא יודע את האמת? (הקונספציה השגויה של החוקרים)

רומן: בסדר אני אספר… (הנאשם מבין שאין טעם להמשיך ולהסביר)

ובעמ' 130 :

יורם: די עם המניפולציות

סשה: תסתכל לי בעיניים ותגיד עכשיו אני רומן הפסקתי לשקר לכם תעשה את זה כבר תהייה גבר

רומן: אני לא יכול לעשות את זה סשה

סשה: … למה? אתה יכול ללחוץ לי יד?

רומן: אני לא יכול….

סשה: … למה מה מפריע לך?

רומן: אבל אתם לא תאמינו לי".

ובעברית צחה ולא עילגת כשל הנאשם: כשאני מנסה לספר לכם מה שאני לא יודע כדי לזכות בהקלה בעונש אני משקר ומשקר, ואני מבין ממכם שמה שאני אומר כנראה זה לא מה שהיה בזירה ואז אני בצרות כי אתם תגידו שאני מהתל ומתעתע ומכשיל את החקירה ("המילכוד"), אני מנסה למצוא את הדרך לרצות אותכם ולא יודע איך, ואז יש לי את האופציה לחתום איפה שתרצו ועל כל מה שתגידו העיקר שזה יחשב כשיתוף פעולה כי אני לא יודע מה בדיוק היה בזירת הרצח וזה מה שאני כל הזמן אומר ומציע והאופציה השנייה איננה מעשית כי כל מה שאני אספר אתם לא תאמינו לי וזה לא יחשב לשיתוף פעולה שיזכה אותי בהקלה בעונש.

ובעמ' 137 :

יורם: כן אז לך איתו ונראה מה יהיה (הכוונה לאמץ את עדות העו"ד) …. הוא יקבל בעיתון הוא יקבל כסף

רומן: … אצלי יש שתי יציאות (הכוונה אפשרויות)

יש אחת זה כמו אומר עורך דין זה העונש הכי גבוה(ההסתה של יורם וסשה אומצה ע"י הנאשם), שני אני עכשיו לא מבין כלום קצת הנה קח קצת אין קצת קח קצת אין

סשה: כן נו זה מה שאתה עושה

יורם: זה הכי גרוע לך עד הסוף…..

רומן: ודבר שלישי מתי שאני לא יודע שום דבר אבל אני שותק אתם תעזרו לי בשביל שבחקירה… בבית המשפט זה יראה כאילו שאני הודתי כאילו שאני עזרתי לכם בכל סיפרתי… זה יהיה חמש עשרה שנה.

הדעת נותנת שלא רק בקונספציה שגויה בה שבויים חוקריו של הנאשם והמאשימה עסקינן אלא במשמעות הנובעת מהודייה בטעותם לאחר ההצגה התקשורתית הנמהרת במסיבת העיתונאים היזומה בה הכריזו בגאווה כי הרצח פוענח והרוצח בידיהם.

הפרטים הכוזבים שמוסר הנאשם הינם פועל יוצא של מצב אבסורדי אותו יצרו החוקרים הפרטים הכוזבים בדומה להודאתו ברצח שהוא מאמין כי ביצע הם פרי הבאושים שנטעו וגידלו חוקריו "בתרגילי חקירה" בהבטחות להקלה בעונש בתמורה למסירת פרטי ביצוע הרצח בהדרכות והכוונות למידע שלא הובנו כמצופה ע"י חוקריו ולא בכדישהרי כיצד יכול מי שלא היה בזירת הרצח לכוון ולנחש תרחישים חריגים וייחודיים שהיו בזירה???

ולשון אחרת החוקרים בלבלו את עצמם בלכתם שבי אחר הקונספציה השגויה בה האמינו ולא הנאשם הוא שבלבל אותם שהרי הנאשם כבר האמין כי הוא רוצחה של המנוחה ושפע בלהיטות לרצות את חוקריו בהתאם להכוונותיהם והדרכותיהם והאחריות למוטציה שהתקבלה היא על כתפיהם בלבד.

המאשימה כשלוחיה החוקרים מתנערת מהאחריות למוטציה שהתקבלה ותולה זאת במניפולציות של הנאשם שנועדו לבלבל את חוקריו כדי ליטוע ספק באמיתות הודאתו המאשימה מתפרצת לדלת פתוחה משום שהנאשם האמין כי הוא רוצחה של המנוחה בעת מסירת הודאתו.

ואת אי ידיעת פרטי ביצוע הרצח הוא תלה בחוויה הטראומטית של עצם ביצוע הרצח ושל מה שקדם לרצח בהתאם לבדיות ולכזבים שניטעו בו ע"י חוקריו והמדובב.

ולא בכדי עותרת המאשימה בסיכומיה שלא לייחס משקל רב "להודאתו" של הנאשם מיום 21/12/06.

שכן המוטציה שבאה לאוויר העולם ב- 21/12/06 חושפת את המציאות המעוותת הגלומה ביסוד תפיסתם השגויה של המאשימה ושלוחיה חוקרי המשטרה, מציאות שאיננה יכולה לדור בכפיפה אחת עם הודאת הנאשם כמי שרצח את המנוחה.

שלב א' : הצגת תכלית של מה מצופה מהנאשם.

נ/69 עמ' 7 : "יורם: … אני מאמין ככה שיש דברים שעוד לא סיפרת לנו יש כמה דברים…

עמ' 21 :

יורם: … מה שאתה סיפרת לנו זאת לא האמת השלמה זאת האמת אבל לא שלמה חסר לה כמה חוליות שאתה לא סיפרת נכון על זה אנחנו נדבר זה צריך לבוא ממך ולא מאיתנו.

שלב ב' : העובדה שלא נמצא ולו חלקיק מיקרוסקופי של דם המנוחה לא בבגדיו ולא בנעליו ולא בתיק בו הושמו בגדיו וכלי העבודה מדירה מנוח ומרגוע מחוקריו של הנאשם הערים למציאות העקובה מדם שנתגלתה בזירה.

וכך נשמעים הדברים בעמ' 25 :

יורם:אתה לא רע את זה אנחנו יודעים שאין לרומן זה קרה לך זה קרה אל תשמע לכל מיני שטויות זה שאתה… זה קרה אנחנו יודעים וזה כל העולם יבין יש לנו הכל ביד אני רוצה שרומן יהיה איתנו עד הסוף ועד הסוף מה אני מתכוון רומן? שאתה תגיד לי יורם קום, קום עכשיו אנחנו הולכים ואני מוציא לך… אתה יודע איזה נעליים, איפה נעליים, איפה מכנסיים איפה סכין, אתה יודע באמת אתה יודע.

רומן: סכין במשטרה, נעליים במשטרה, מכנסיים בזבל, חולצה במשטרה, הכל במשטרה".

ואולם תהליך הרקיחה מתחיל כבר בשלב א' של הצגת התכלית אותו מנצל רפ"ק אזולאי כדי ליטוע בתודעתו של הנאשם רמז ויזואלי בוטה המתייחס לתנוחת המנוחה כפי שנמצאה בזירה בשלב גילוי גופתה רמז ויזואלי שאמור להיחקק בהכרתו של הנאשם ולבוא לידי ביטוי לכשישאל בנושא ספיציפי זה מייד ובהמשך רמז המוסווה לכאורה בהקשר של נושא אחר.

בעמ' 9 : (נ/69) נשמע רפ"ק אזולאי אומר :

יורם: אמרת לי… שכשראית אותה אחרי שהיא נפלה ככה על האסלה על מי חשבת? על מי חשבת?

כשרפ"ק אזולאי אומר את המילים נפלה ככה על האסלה הוא נראה מתרומם מכיסאו ומתיישב עליו בהדגשה במקביל לאמירה "ככה" כשבישיבתו המודגשת הוא פורס רגליים וזורק את גבו לאחור למשענת הכיסא כשהוא נראה כשרוע.

כב' ביהמ"ש מוזמן לצפות בהצגה הבוטה כפי שמשתקפת מצפייה בת/28 שעון סרט 5:22:04 עד 5:22:06 , זמן דיסק 13:04 עד 13:06.

חוזרים לשלב ב' : תשובת הנאשם כי כל בגדיו וחפציו למעט מכנסיו נמצאים במשמורת המשטרה איננה תואמת את הגיונם ואמונתם של חוקריו הסבורים כי הנאשם מתחמק מלהשיב תשובת אמת התואמת את אמונתם והגיונם את "התחמקותו" הם תולים בהנחיות סנגורו.

לאחר הסתה פרועה כנגד סנגורו נשמעים הדברים כדלקמן: (בעמ' 47 לנ/69)

"רומן: איזה שאלות מעניינות אותכם?

יורם:אתה אומר את האמת אבל

סשה: אתה תענה בכנות?

רומן:אמת מלאה

יורם: מלאה?

רומן: כן

יורם: אחרי שהרגת את הילדה אתה שמת את הסכין במקום מסוים את הסכין את הלהב…. איפה זה?

רומן: אין להב

יורם: איפה הוא?

רומן: אני זרקתי אותו

יורם: איפה?

רומן: זרקתי וזהו…

יורם: אני רוצה שתגיד לי איפה, חשוב לי רומן לך איתי חשוב לי אנחנו נצא לשם אם צריך ניסע לשם ואתה תביא לי את הלהב אתה ואני ניסע לשם ותגיד לי הנה הלהב לך איתנו עד הסוף אתה תרוויח.

הנאשם שתש כוחו מלשוב ולספר להם כי הוא המשיך לעבוד עם הסכין והלהב בריצוף הקרמיקות במקלט עד שנשחק והניח את שבביו בפתח המקלט כפסולת מבין כי חוקריו לא מאמינים לגרסתו זאת לכן ועל מנת לרצותם הוא יספר להם את מה שהם מאמינים שהוא עשה אבל כדי שלא יצטרך להצביע על המקום הערטילאי שבו לא ימצאו דבר והוא ייתפס ויובן כמי שמכשיל את החקירה הוא יתבל את סיפורו ההזוי בפרטים המונעים כל אפשרות למצוא את הלהב.

עמ' 49 : "רומן: אני שברתי אותו… וזרקתי… ולפני זה לקחתי ושרטטתי אותו… על אבן… ברחוב הייתה אבן קטנה כזאת אני לקחתי שרטטתי אותו וככה זרקתי… ככה שברתי את הלהב… זה לא רחוק מביה"ס הייתה שם האבן הזאת אני שרטטתי וזרקתי לדשא… בדרך למטה… הנה השביל של ביה"ס הדרך הולכת למטה וכאן חנייה כזאת על הדרך הזאת בערך עשרים שלושים מטר ככה לא ליד הזה עצמו, בצד איך שאני פניתי …. אני זרקתי אותו מאד חזק (הכוונה רחוק) לכוון הדשא ואני לא יודע איפה נחתה האבן.

סשה: והלהב?

רומן: את הלהב אני שברתי וזרקתי.

בהמשך נשאל ומספר על החולצה שלא ראה עליה דם והמכנסיים שזרק וכשנשאל על הנעליים בעמ' 56 הוא משיב:

"רומן: אני הייתי עם הנעליים החומות שלי אני ניגבתי מהם הכל….

סשה: עם מה ניגבת אותן?

רומן: אני ניגבתי עם מטלית עם מים, … המטלית נשארה שם בביה"ס בכיור אני לא יודע איפה זה עכשיו

(רעיון המטלית לניקוי כלים וצבעים ניטע במוחו בשלב חקירתו מיום 15/12/06 ע"י החוקר מלכא- הערה שלי ד.ש.)

בהמשך חוזרים החוקרים לסכין בעמ' 57 :

"יורם: אני רוצה שהוא יוביל אותנו לכיוון הסכין והאבן הזאת איפה שהוא זרק את הסכין יש לנו במשטרה אפשרות לנסות למצוא את הסכין אולי נמצא בסדר? אנחנו נוסע לשם תראה לנו?

(הנאשם שיודע שלא ימצאו דבר כי הסיפור הוא שקרי והזוי משיב: )

רומן: שיתפשו אבל הם כנראה לא ימצאו…..

יורם: אם אנחנו נלך לחפש אולי אני רוצה שתבוא איתנו תראה לנו איפה אנחנו נביא איך קוראים לזה מג"מק ברוסית, תסביר לו מגמ"ק של חבלה

סשה: מכשיר לאיתור פצצות

רומן: מה קשור מכשיר לאיתור פצצות?

סשה: חיפוש חפצי מתכת

רומן: לחפש אבן עם גלאי מתכות?

יורם: לא האבן הסכין

(הנאשם שחשש כי השקר בסיפורו ההזוי יתגלה ובכך יסתם הגולל על האפשרות לזכות בהקלה בעונש מאחר והטעה והכשיל את חוקריו ממהר לשנות את מיקום זריקת הלהב)

רומן: אה… אבל אני אמרתי שאני זרקתי אותו וזרקתי לפח…. פח, פח… שם בדרך

יורם: אני רצה שהוא יצא איתנו אנחנו נצא איתו הוא יראה לנו איפה החלקים של הלהב

(הנאשם שמבין שנקלע למבוי סתום משיב:)

רומן: אני לא רוצה להראות… אני נפטרתי מכל זה…. אני זרקתי בפח אחד…. הוציאו אותו אח"כ הלכתי לפח אחר זרקתי לפחים קטנים בדרך.

…. אני זרקתי את השברים הקטנים האלה יש שם שקיות עומדות כמו פח כזה אני זרקתי לשם ואותם כל הזמן המנקים מפנים.

זוהי הלישה – תולדה מאי האמון – וזוהי העיסה שקיבלו חוקריו המחשה מעשית למונולוג של הנאשם ב-נ/71 עמ' 128 : "מתי שבנאדם משקר ואחרי זה הוא מבין שהוא בצרות ומנסה למצוא לעצמו את הדרך לצאת אבל הוא לא יודע איך… הוא עושה חתימות בכל איפה אתה רוצה…. רק שיחשבו אותו בתור ריכוך לעונש אבל הוא לא יודע את האמת".

שלב ג' – נ/71 תנוחת המנוחה :

מאמצים בלתי נלאים השקיעו חוקריו של הנאשם לחילוץ תיאור תנוחת המנוחה לאחר הרצח מהנאשם ולא בכדי, משום שידיעה של פרט חריג וייחודי זה יכולים לדעת רק החוקרים,מי שגילה את גופת המנוחה והרוצח/ת.

במאמציהם לא חסכו החוקרים רמזים הדרכות והכוונות והכל על מנת לשמוע מהנאשם את אשר איננו יודע.

הפתיח לרמזים מתחיל ברמז ויזואלי בוטה (בת/28 שעון סרט 5:22:04 עד 5:22:06 זמן דיסק 13:04-13:06) של רפ"ק אזולאי בנ/69 עמ' 9 כשהוא אומר לנאשם "כשראית אותה אחרי שהיא נפלה ככה על האסלה כשהוא מוסיף פרשנות ויזואלית למילה ככה על האסלהתמונה ויזואלית שאמורה הייתה להיחקק בתודעתו של הנאשם, ולבוא לידי ביטוי בתיחקורו בהמשך לעניין תנוחת המנוחה בנ/71 .

וכך נשמעים הדברים:

עמ' 102 (למטה):

סשה: הוא שואל אבל תגיד באיזה מצב היא הייתה היא עצמה מתי שאתה עשית את זה.

רומן: אני לא יודע סשה, לא יודע

סשה: מה זאת אומרת אתה לא יודע? …

יורם: לא אבל הוא אמר לנו קודם רומן אמרת קודם שהיא פרפרה… נכון?

רומן: כן

יורם: בשלב הזה איפה היא הייתה כשחתכת אותה ביד איפה היא הייתה יושבת עומדת על הרצפה על האסלה, איפה?

(אם היא פירפרה כפי שיורם דאג ליידעו עובר לשאלה המשמעות היא שהיא לא עמדה ומה שנותר זה יושבת על הרצפה או על האסלה, יורם דואג לברור את המילים הוא לא אומר שכבה על הרצפה אלא בהמשך ליושבתואחרי שעומדת יורד מהפרק על הרצפה על האסלה).

הנאשם שלא יכול לדמיין את התנוחה החריגה והייחודית של המנוחה הרמזים הללו לא מסייעים לו וגם התמונה הויזואלית שיורם דאג לשתול בתודעתו לא נושא פרי והוא משיב.

רומן: "אני באמת לא יודע".

יורם לא מרים ידיים ומזכיר לנאשם שוב שהוא כבר אמר קודם שהמנוחה פירפרה הנאשם מאשר ואז הוא נשאל שוב ע"י יורם.

יורם: איפה היא הייתה אם זה השירותים.. זאת האסלה

רומן: מתי אצל בנאדם יש פירפורים בטוח היא על הרצפה (משיב הנאשם תשובה הנסמכת על מסקנה לוגית).

יורם: אז זו השאלה שלי אתה זוכר שהיא הייתה איפה היא הייתה יושבת?עומדת?

כב' השופטים במילים אחרות וברורות היא הייתה יושבת?

כי אם היא פירפרה ובכל זאת היא לא על הרצפה וברור שהיא לא יכולה לעמוד אם היא מפרפרת אז מה שנותר זה היא הייתה יושבת.

הנאשם לא קלט את הרמז הברור משום שדמיונו לא מאפשר לו לתפוס את הסיטואציה החריגה והייחודית מה גם שהוא זוכר כי בהודאתו כמו גם בשחזור מסר שהמנוחה נפלה ושכבה על הרצפה והוא משיב: "רומן: היא שכבה ככה".

רפ"ק אזולאי לא מרים ידיים ואף מגדיל עשות.

רפ"ק אזולאי נצפה כשהוא קם נוטל את הכיסא עליו ישב מצמידו אל דלת הכניסה לחדר כשגב הכיסא צמוד לדלת ביוצרו מצג לפיו הכיסא הוא האסלה פונה לנאשם ואומר:

יורם: שב על הכיסא

ולהדגישכי בת/28 הדיסק המתעד בוידאו ובשמע את המתרחש בחדר החקירות רפ"ק אזולאי נשמע אומר:

יורם: הנה זה השירותים וזאת האסלה",( כשהוא מכוון לכיסא זמן דיסק 1:59:44 עד 2:00:13. )

הנאשם שמבין כי הוא מתבקש להדגים כיצד ואיפה שכבה המנוחה קם מכיסאו נשכב על הרצפה בין הכיסא המדמה את האסלה לקיר המשרד וכאשר רפ"ק אזולאי נצפה תופס את ידו ומנסה למנוע ממנו את השכיבה על הרצפה למגינת ליבו.

רומן:ככה אני לא זוכר נראה לי שהיד הזאת הייתה ככה, ככה, ככה.

רפ"ק אזולאי מתעשת ומנסה לנצל את ההדגמה לקבלת אמרה מפלילה הקשורה לחתך בפרק ידה השמאלית של המנוחה שגם הוא פרט חריג וייחודי שרק החוקרים, הפתולוג והורצח/ת אמורים להיות בקיאים ברזיו.

ומן המותר להזכיר כי בהודאתו הנאשם הדגים והצביע על מרכז הזרוע הימנית של רפ"ק אזולאי כמיקום החתך ומה עושה רפ"ק אזולאי???

עמ' 104 :

יורם: אוקיי זה כף היד (כשהוא נצפה אוחז את הנאשם בכף ידו, שמתרומם מהרצפה שם שכב כשהדגים את תנוחת המנוחה) עכשיו אני הילדה אני שוכב ככה ואיך איך לקחת איך עשית? כנראה שאחיזתו בכף ידו של הנאשם בליווי האמירה "זה כף היד" לא סייע בעדו משום שהדגמתו של הנאשם היא למגינת ליבם של סשה ויורם כאחד (לא ניתן לראות את ההדגמה משום שיורם אזולאי שוכב כששולחן העבודה מסתיר את ההדגמה מעדשת המצלמה).

רומן:" היד הזאת אני לא זוכר בוודאות אני חושב שהיא הייתה פה אבל הילדה ככה והיד.. ככה כמו למעלה כאילו לעצור כמו ככה … שנייה אני לא יודע".

תגובת סשה להדגמה:

סשה: "אתה באמת משאיר את זה אתה באמת משאיר את זה מאיזה סיבה לעצמך.

רומן: אני לא יודע איך נעשה החתך

יורם: אבל עכשיו הראית לי איך הוא נגרם

רומן: זה אני הראיתי לא אמת

יורם: מה?….

רומן: כי אני לא יכול להראות אני לא יודע איך נעשה החתך הזה למה אני אמרתי לך את זה

רומן: אני אמרתי לך אל תגיד לי את זה…

סשה: (מתרגם) כי אני אמרתי לך אל תגיד לי את תוצאות של נתיחה, אני גם לא אמרתי לך (אומר סשה).

רומן: לא, אני אמרתי לך אל תגיד אני לא רוצה לדעת כי אם אני אגלה אני אגיד איך זה היה".

אמירה זאת משקפת נאמנה את התנהלותו של הנאשם מהשלב בו האמין לחוקריו כי הוא רוצחה של המנוחה וחיפש לרצותם בשיתוף פעולה כדי לזכות בהקלה בעונש – כל מה שתגלו לי ותאמרו לי אני אגיד כי אני לא יודע איך בוצע הרצח, רצח שאני מאמין כי ביצעתי אותו.

עמ' 110 :

רומן: אני עייפתי כבר

יורם: בסדר? … אני מפריע בכוונה היום יש לי כמה דברים שלא ברורים לי… באמת לא ברורים

רומן: אבל לא מהר לדבר

יורם: אני מדבר לאט בסדר רומן יופי

מדברים רק אמת של רומן, אמת אמת אנחנו אומרים אמת אני אומר אמת זו מילה שאתה יודע אותה, אמת רומן.

כשאתה יצאת מהתא אחרי שהרגת אותה איפה הילדה הייתה אבל אמת איפה שמת אותה מה עשית?

רומן: מתי

יורם: איפה היא הייתה? איפה היית?….

רומן: ליד האסלה

יורם: תדגים לי

רומן: נו איך שהוא שכב אני הרי הראיתי…. ככה, ככה זה היד

יורם: איפה, איפה לא תקום רגע

רומן: זה אסלה… היא ככה שם אין הרבה מקום… בצד ככה

יורם: בבקשה, בבקשה, בבקשה רומן בבקשה היית בסדר אנחנו בסדר אני שואל אותך עוד פעם את האמת רומן את האמת כן…"

כשהנאשם שומע את תחינתו של רפ"ק אזולאי בבקשה, בבקשה אמת, אמת, אמת תגיד רק אמת… הוא מגיע לכלל מסקנה שהוא לא יצליח לשכנע את חוקריו שהוא באמת לא יודע את מה שמבקשים ממנו והוא מנסה בדרך של הגיון להסביר לחוקריו כי הוא מאמין שרצח את המנוחה והוא רוצה לשתף פעולה כדי לזכות בהקלה בעונש אבל הוא לא יודע את הפרטים של איך שכבה המנוחה ואיך בוצע ואיפה החתך.

רומן: אני לא יכול לספר במדויק כי אני לא יודע את זה. אני לא ראיתי איך הילדה שכבה אתה מבין?… אני לא ראיתי… אני רוצה להוריד לעצמי את העונש… אני לא רוצה לשבת 30 שנה… אני לא יכול להוריד לעצמי את תקופת המאסר כי אני לא יודע בדיוק בשביל לעזור לחוקרים שזה יהיה כמו הודאה".

הנאשם חש שהוא לא יצליח לשכנע את חוקריו שהוא באמת לא יודע והוא נשמע אומר בעמ' 118 : "בסדר אני ביצעתי את הרצח אני מוכן לחתום על זה אבל אני לא רוצה לשבת 30 שנה".

חוקריו לא מרימים ידיים משום שהם משוכנעים שהנאשם כן יודע ומטעמים שלא ברורים להם הוא מסתיר בזדון את הפרט באיזה תנוחה נותרה המנוחה ולכן הם חוזרים לחקור אותו בסוגיה זאת, לאחר שטיפת מח מצפונית והסתה נוספת כנגד סנגורו בו הם תולים את האשם להתנהלותו של הנאשם.

עמ' 122 :

סשה: באיזה מקום בשירותים ובאיזה תנוחה היא הייתה אבל את האמת באיזה מקום של השירותים ובאיזה פוזה היא הייתה רק את האמת?

עמ' 124 :

רומן: אני סיפרתי…. אני לא חושב שהיא זחלה.

לאור מענה הנאשם למכלול הרמזים וההדרכות מחליטים יורם וסשה להעצים את כמות הרמזים ואת איכותם.

עמ' 125 :

יורם: מה? תראה לי איך תראה לי איך

סשה: הנה זאת האסלה הכיסא הזה נגיד זאת האסלה

… יורם: זה אסלה? זה אסלה?

סשה: זאת האסלה?

רומן: כן זאת האסלה…

יורם: … לא, אוקיי הבנתי אבל כשהיא מתה שהרגת

סשה: מתי שהיא כבר נפלה אחרי הרצח מתי שאתה הרגת אותה

יורם: איך היא הייתה?

סשה: באיזה תנוחה היא הייתה?

יורם: תראה לי

הנאשם שעושה כל שלאל ידו כדי לרצות את חוקריו לא מסוגל להעלות בדמיונו את האפשרות שהמנוחה ישבה על האסלה למרות ההדגשות החוזרות ונשנות של חוקריו את המילה "אסלה" זאת האסלה, והוא פשוט מרים ידיים ומחליט לחדול מלנסות למסור תשובות שמתפרשות כאי שיתוף פעולה ומסכנות את ההקלה בעונש כמובטח לו בגין שיתוף פעולה עם חוקריו ("המילכוד").

סשה: הוא לא רוצה

יורם: אתה לא רוצה

סשה:למה? למה רומן?

רומן: יש לכם את זה סשה אצלכם יש …..

ובעמ' 127 :

רומן: אני יכול להגיד לכם ככה, אם אתם תרשמו אני יכול מדבר ככה אתם… תרשום הכל, הכל כמו אני הכל מדבר, הכל איך היה אני תעזור.

ובמילים אחרות- אני לא יודע כבר מה להגיד לכן אני מציע שתרשמו איך בדיוק היה הרצח כאילו שאני אמרתי (כדי שזה יראה כשיתוף פעולה המצדיק הקלה בעונש) ואני אחתום על כל מה שתרשמו.

כשמבהירים החוקרים לנאשם שמשטרת ישראל להבדיל מהק.ג.ב. היא משטרה ישרה שלא הולכת עקום (כשלהדריך, לכוון, להטעות, להלעיט בכזבים והכל למן חילוץ "הודאה" לא במשמע).

מנסה הנאשם שוב להבהיר לחוקריו עד כמה הוא להוט לשתף עימם פעולה בחקירה כדי לקל את ההקלה בעונש ואולם תשובותיו שאינם מרצות את חוקריו הם פועל יוצא מאי ידיעה של הפרטים ולא מתוך כוונה או רצון להטעותם.

רומן: מתי שבן אדם משקר ואחרי זה הוא מבין שהוא בצרות והוא מנסה למצוא לעצמו את הדרך הוא מבין שהוא הביא את עצמו למקום שבכלל לא צריך היה להגיע. כשהוא מנסה למצוא את הדרך לצאת אבל הוא לא יודע איך… הוא רוצה לך הוא בחור הזה רוצה לך אבל יש שניים אופציה הוא עושה חתימות הכל איפה אתה רוצה הכל… מתי שבן אדם רוצה לחתום על הכל אבל רק שיחשיבו אותו בתור … כמו ריכוך העונש שיהיה … אבל הוא לא יודע את האמת…

סשה: תסתכל לי בעיניים ותגיד עכשיו אני רומן הפסקתי לשקר… תהיה גבר

רומן: אני לא יכול לעשות זאת סשה… אני לא יכול…. אבל אתם לא תאמינו לי".

ואולם גם דברים כנים והגיוניים אלה של הנאשם נופלים על אוזניים אטומות ומח השבוי בקונספציה שגויה שלא יניחו לטרף האחוז בשיניהם להישמט. וחוזרים לדפוס הקבוע שטיפת מח מצפונית לחיזוק חבושת האשם וחיסול שרידי קיני ההתנגדות (אליבא דשיטתם) של הנאשם.

בתום שטיפת המח המצפונית נשמע הנאשם מתחנן עד כדי בכי בעמ' 132 למטה :

רומן: תעזור לי, תעזור לי

סשה: אני עוזר לך תגיד

רומן: … לא אומר איך זה היה רק תגיד לי תעזור לי

סשה: אתה יודע איך זה היה

יורם: אתה יודע… רומן די אתה יודע טוב מאוד, אתה בוכה, אתה בוכה, אתה עשית טעות…

רומן: קל מאד לשבור את הפסיכולוגיה שלי… היא שבורהמתי שאני הלכתי לשם להראות איך כל זה קרה (הכוונה לשחזור – ד.ש.) אם לומר לכם את האמת לא היה לי מושג… אני עשיתי ככה אני שמתי את עצמי במקומו של הרוצח.

אבל שם היה טוב – טוב אתם הקשבתם לי…. אני פעלתי כמו שאני הייתי פועל, אני שמתי עצמי במקום של הרוצח…

לשון אחרת: בשחזור לא היה לי שמץ של מושג כיצד בוצע הרצח ושחזרתי עפ"י בקשתכם כשאני מעמיד עצמי במקום הרוצח וחושב איך הרוצח היה פועל אבל היה לי טוב כי הקשבתם לי והאמנתם לי (והרי מן המיותר לשכנעני כשאני הרוצח כי אני מאמין שאני הרוצח) ואילו היום אתם לא מקשיבים לי ולא מאמינים לי ולכן רע לי.

עמ' 135 :" יורם: אם אתה לא מניפולטור תספר את האמת מהתחלה עד הסוף.

רומן: אתם לא תאמינו לי לא תאמינו".

ושוב חוזרים החוקרים למרשם הבדוק שטיפת מח מצפונית המתובלת בהסתה ושיסוי פראי בסנגור האחראי לשיטתם לכך שהנאשם איננו יודע את פרטי הרצח.

משנוכח הנאשם להבין כי חוקריו לא מאמינים ולא יאמינו לכך שאיננו יודע את פרטי ביצוע הרצח אי ידיעה המאלצת אותו להמשיך ולשקר כדי לרצות את חוקריו ובדיעבד מסתבר שהוא נתפס כמניפולאטור (סיפור הבחור שמשקר ומנסה למצוא את הדרך לצאת ולא יודע איך ומביא את עצמו למקום שכלל לא צריך היה להגיע) ומסכן את ההקלה בעונש התלויה במידת שיתוף הפעולה שלו ("המלכוד") מחליט לאמץ לעצמו שיטה חילופית.

עמ' 155 (למטה):

סשה: המניפולציות נגמרו?

רומן: אצלי בעניין הזה יש פשוט משהו שאני לא הייתי רוצה בכלל לספר… כי אני מבין שזה נראה כמו מניפולציה… אני לא הייתי רוצה… אני הייתי רוצה פשוט לקחת את הדברים האלה לקחת… אני ככה… אני.. אבל רוצה להעלים אותם הם לא בדיוק קשורים לעניין… אני לא רוצה להגיד על איך היה מה ואיך זה יעשה את זה יותר גרוע בגלל זה… כן אני רצחתי…."

כב' השופטים לכאורה ועל פניו אילו ידע הנאשם באיזה תנוחה נותרה המנוחה בזירה מדוע שיסתיר זאת אחרי שכבר התוודה ברצח כה אכזרי? הרי על פניו מדובר בפרט זניח ושולי של הרצח אותו לכאורה ביצע ושעליו התוודה.

ואולם כל מאמציו למסור תיאור בהתאם להדרכות ולהכוונות שהוא מקבל מחוקריו נכשל משום שאין הוא יכול להעלות בדמיונו אפשרות חריגה וייחודית שכזאת מה גם שלהבנתו נמלט מייד מזירת הרצח ולכן הוא מאמץ לעצמו הסבר שלשיטתו יאפשר לו פתח מילוט מלתאר את תנוחת המנוחה שאותה הוא לא יודע, ובגין ניסיונותיו הכושלים נתפס ע"י חוקריו כמניפולטור סיווג שאם לא יוסר יושם קץ לאפשרות ההקלה בעונש.

שלב ד' – סיפור החתך:

כדפוס קבוע – בתום שטיפת מח מצפונית המתובלת מידי פעם בשבירת אמונו של הנאשם בסנגורו (אמון החוסם לשיטתם של חוקריו את שיתוף הפעולה מצד הנאשם ולכן יש להסיר את המחסום)

עוברים החוקרים לנושאים הבלתי פתורים בהודאת הנאשם. ואחד מנושאים אלה הוא החתך העמוק בפרק יד שמאל של המנוחה שעפ"י חוו"ד ת/11 נעשה לאחר שהמנוחה חדלה מלחיות.

עמ' 67 נ/69 :

"סשה: אתה אמרת שפצעת אותה ביד

יורם: אמרת נכון?

סשה: אתה צריך לספר את כל האמת גם על זה

רומן: זה לא נכון

סשה: זה לא נכון, לא

רומן: אני הייתי יכול לשרוט אבל אני לא ראיתי את זה

סשה: … לא תן לו להגיד, רומן לפני שאתה עונה על השאלה הזאת שנייה הוא לא הבין את השאלה שלך

האומנם סשה??? הנאשם הבין גם הבין וענה בהתאם אלא שהתשובה ששמעת למגינת ליבך לא מתאימה לקונספציה שלכם ומייד באה התזכורת הקבועה כל אימת שתשובתו איננה רצויה ו/או תואמת את הממצאים בזירה – ד.ש.

סשה: לפני שאתה עונה על השאלה הזאת תחשוב על זה שהגופה אצלנו ואנחנו יודעים בדיוק מה נעשה לה את כל… אולי להראות לך תמונות?

הנאשם מפתיע את סשה ומשיב :

רומן: תראה

סשה: הוא רוצה לראות תמונה של הגופה (סשה שמבין כי נקלע לבעיה בהצעה שהציע לנאשם חוזר למתכון הקודם)

סשה: … שנייה רגע הוא עדיין לא מבין שנייה, שנייה הוא פשוט נתן את התשובה… שיוצאת ממקום של אדם שלא הבין את השאלה

סשה – מה לא מובן בשאלה"אתה רוצה לראות תמונות"? ובתשובה: "כן"???, שהרי לא מדובר בשאלה מורכבת מפרטים ועובדות המקשות על ההבנה!!! ד.ש.

"סשה: הוא רוצה לשאול אותך, אתה טענת בחקירה הקודמת שאתה חתכת אותה ביד עכשיו אתה אומר זה לא נכון אבל אנחנו יודעים שזאת האמת

רומן: חתכתי".

הנאשם בוודאי שלא שכח את מה שנאמר לו חזור ואמור בחקירותיו הרבות וגם עתה כאשר תשובתו לא התאימה לממצאים בזירה "תחשוב על זה שהגופה אצלנו ואנחנו יודעים מה נעשה לה".

סשה לא מסתפק בתזכורת הקבועה ומיידע את הנאשם כעובדה אתה אומר עכשיו שיכול להיות ששרטת אותה ביד אנחנו יודעים מראיית הגופה שזה חתךותשובת הנאשם לא מאחרת לבוא ובהתאם חתכתי.

אחרי קבלת התשובה הרצויה באה השאלה המתבקשת.

סשה: מתי עשית את זה?

יורם:… מתי , אמת

רומן: אני לא ראיתי

יורם: לא…

סשה: (מתרגם אבל לא נכון ולא בכדי) אני לא זוכר איך זה…

רומן: (חוזר כתוכי אחרי סשה) אני לא זוכר

יורם: מתי עשית לה ביד?

סשה: … תספר איך אתה עשית את זה?

יורם: מתי?… מתי עשית?

סשה: (למען הסר ספק מכוון רמז נוסף) באיזה נסיבות? מתי שהיא כבר שכבה מתי שהיא עוד עמדה איך אתה עשית את זה?

יורם: קודם זה אח"כ זה תגיד לי תסדר לנו את הזמנים.

כב' השופטים רפ"ק אזולאי יודע בדיוק מה אמר הנאשם בהודאה ואח"כ בשחזור רפ"ק אזולאי יודע שהנאשם מסר ובצורה מפורשת לאנטולי בשחזור כי קודם פגע בגרון של המנוחה לכן הרמז לנאשם הוא ברור אם קודם פגעתי בגרון אז מן הסתם החתך הוא אחרי הפגיעה בגרון, ואכן הרמז נקלט והתשובה איננה מאחרת מלהגיע.

רומן:אני לא זוכר בדיוק נראה לי שעשיתי את זה אחרי שחתכתי לה את הגרון, היא הרימה את היד בשביל להתגונן או משהו אני לא זוכר…. ואני פגעתי לה ביד, שום מילים, איתה, אמא, אישה היא לא אמרה … זה אני המצאתי.

הנאשם לא יכול עדיין לשער בדמיונו כי המנוחה נחתכה לאחר מותה, ובאופן מכוון בידה בכלל ובפרק יד שמאל בפרט ולכן הוא קושר את החתך למה שמסר בהודאה ובשחזור כפצע הגנה שאותו הוא מיקם ואף הדגים את מיקומו על אמצע זרוע ימין של יורם.

החוקרים חייבים לתקן הן את המיקום והן את מועד החתך על מנת שיתאים לממצאים שעל גופת המנוחה והם ממשיכם לכוון ולהדריך את הנאשם.

וסשה טורח להזכיר לנאשם כי הם מצפים לשיתוף פעולה שאם לא כן המשמעות ברורה.

סשה:… אתה מבין את השאלה הזאת, אתה מבין את הסיבה שהשאלה נשאלת אנחנו או שמשתפים פעולה או שאנחנו לא משתפים פעולה אתה מבין את זה כן?

והנאשם החושש מסיווג כמניפולטור שאימץ כאמור את הדרך המותירה לו פתח מילוט כמפורט לעיל משיב:

רומן: … אני מבין… אני מבין תראה על כמה פרטים אני פשוט לא רוצה לדבר היא ניסתה… לתת לי מכה בעין… כאילו לשרוט אני שמתי את היד שלי ונתתי לה מכה ביד.

(הנאשם זוכר את אשר שמע מאנטולי בעת השחזור כשנשאל אם המנוחה דחפה אותו או שנאבק עימה).

סשה: … איך עשית את זה? באיזה יד?

סשה: ביד ימין? ביד ימין שלה? אה?

רומן: לא

סשה: ביד שמאל… ואיך זה יכול להיות? מה היא שמאלית?

הנאשם מתאר פצע הגנה כתוצאה מהניסיון של המנוחה לשרוט אותו בפניו סשה יודע שאין פצעי הגנה על זרוע יד שמאל (אלא על האצבעות) למעט החתך העמוק והמכוון שנעשה לאחר המוות ושאיננו פצע הגנה לכן הוא ממהר לרמוז לנאשם שהוא טועה כשהוא אומר שפצע ההגנה ביד שמאל וזאת משום שהמנוחה איננה שמאלית.

יורם: תסתכל עלי רומן… תסתכל עלי אני רוצה שתיזכר באיזה שלב הוא חתך אותה ביד באיזה שלב… רומן האמת, אמת בבקשה רק אמת אני מאמין לך

רומן: אמת זה להגיד את האמת?

סשה: את האמת בבקשה רק אמת אנחנו רואים מתי אתה סוטה לצדדים

יורם: מספיק רומן אמת….

רומן: אני לא זוכר, אני לא זוכר בוודאות או שזה החתך האחרון שחתכתי אותה בכוונה, בכוונה על היד ככל הנראה זה היה בכוונה בשביל כאילו לא לסבך את העקבות אלא בשביל שיראה כאילו הרביצו לה בכוונה עם הסכין … להטעות אותכם … חתכתי עם הסכין ביד.

סשה: איפה היא הייתה באותו זמן? באיזה מצב?

רומן: היא, היא נראה לי שהיא כבר הייתה בלי הכרה… יכול להיות שהיא עוד רעדה… אני לא יודע את זה אני לא יודע להגיד אם זה היה חרחורים אני לא יודע… אני חתכתי אותה בכוונה

סשה: היא כבר… היא עמדה או שהיא כבר ישבה או שכבר שכבה או מה?

רומן: כבר זהו היא כבר נפלה.. אני בכוונה חתכתי לה את היד

יורם: איזה?

סשה: יד ימין? או יד שמאל? אה?

רומן: יד ימין

סשה: ימין? יד ימין?

יורם: זוכר בטוח?

רומן: איפשהו פה

סשה: איפה שהוא פה

רומן: לא, לא פה, פה הנה, ככה כאן איפשהו".

בשלב זה נמצאנו למדים כדלקמן:

א. הנאשם מצביע על זרוע ימין (החתך העמוק היא בפרק ידהשל המנוחה ביד שמאל).

ב. הנאשם מצביע על הזרוע של יד ימין (ת/28 דיסק 1 זמן דיסק 1:23:45-1:24:00).

לא היד ולא המיקום מתאימים לממצאים שנמצאו על גופת המנוחה והחוקרים ינסו לתקן זאת מייד בהמשך.

אולם בטרם נמשיך יש ליתן את הדעת לשלושת המשפטים שאומר הנאשם:

(1) "זה החתך האחרון שחתכתי בכוונה על היד".

(2) "נראה שהיא כבר הייתה בלי הכרה".

(3) "שיראה כאילו הרביצו לה בכוונה עם הסכין להטעות אתכם".

הנאשם שלהוט להוכיח את שיתוף הפעולה שלו עם חוקריו כדי לזכות בהקלה בעונש עושה שימוש בכל חלקיקי המידע שקיבל במשים ו/או מבלי משים מחוקריו.

ראשית: הנאשם זוכר שסיפר בשחזור לאנטולי כי לראשונה פגע בגרונה של המנוחה אח"כ הוא סיפר כי הוא זוכר פגיעה נוספת בזרוע יד ימין של המנוחה כפצע הגנה ופגיעה נוספת באזור התוספתן כשהמנוחה הייתה במהלך התמוטטותה ארצה.

הנאשם זוכר היטב כי נשאל חזור ושאול מה עשה אחרי השלב שכבר הרג את המנוחה ובטרם עזב את הזירה וכי כל התשובות שמסר לא ריצו את חוקריו שחזרו ושאלו אותו שוב ושוב את אותה שאלה.

משלל האפשרויות אשר נשללו בתשובותיו הרבות והקודמות לשאלה חוזרת ונשנית זאת ובשים לב למסקנה המתחייבת מהצגת השאלה החוזרת והנשנית ולפיה הוא אמור היה לבצע פעולה כל שהיא לאחר שהמנוחה כבר שבקה חיים (שהרי לגרסתו המנוחה התמוטטה ונפלה פרקדן ארצה בעת שפגע בה כביכול באזור התוספתן).

קל מאוד להסיק (אם לא מתחייב) כי הפעולה האחרונה היא לאחר שהמנוחה כבר שכבה פרקדן ושבקה חיים וכי הפעולה האחרונה האפשרית שכביכול ביצע הוא חתך נוסף (לאור מגוון האפשרויות שהעלה ונשללו ע"י חוקריו) החתך הנוסף לא יכול להיות באזור הראש ולא באזור גפיים תחתונות (שנשללו הן בהודאתו והן בשחזור) ומבין האפשרויות המצומצמות שנותרו היד היא האפשרות הקרובה והמתקבלת יותר על ההיגיון.

ואולם וכאמור הנאשם מצביע על זרוע יד ימין מחד גיסא ומתאר חתך (בהדגמה שהראה) שאיננו מתיישב עם החתך העמוק והרחב במיוחד שהותיר הרוצח/ת במציאות בפרק יד שמאלשל המנוחה.

חוקריו של הנאשם אינם מרוצים לא מההצבעה של הנאשם על מקום החתך ולא מתיאור החתך ולא מ"המניע" שבגינו ביצע כביכול את החתך (בכוונה "לשבש את הזירה") שאינם מתיישבים עם הממצאים שנתגלו על גופת המנוחה ואינם חוסכים במאמץ לתקן ולשפץ את תשובת הנאשם.

עמ' 74 :

סשה: ימין? יד ימין?

יורם: זוכר בטוח? ………

סשה: עוד פעם שנייה, רגע הגופה אצלנו ואנחנו יודעים איפה…. אנחנו יודעים איפה זה למה אני פונה אליך אני הרי יודע מה כן ומה לא זה למה אני שואל אותך עכשיו איזה יד ובאיזה נסיבות רומן את כל האמת.

הרמז הישן והטוב אותו למד והפנים הנאשם במהלך חקירותיו רמז המבהיר לו שתשובתו איננה מרצה את חוקריו משום שאיננה תואמת את הממצאים שנתגלו.

והתשובה אכן איננה מאחרת לבוא לאחר הדגשה נוספת של הרמז.

יורם: תזכור, תזכור יד, ולמה

סשה: תזכור באיזה יד ולמה.

רומן: את יד שמאל , ביד שמאל היה טלפון….

סשה: למה דווקא יד שמאל אתה חתכת?

רומן: איפה היה לה טלפון, … שמה היה פלפון

סשה: ומה עשית עם הפלפון?

רומן: זרקתי

סשה: לאן? מה עשית עם הפלפון זרקת אותו לאן? … נו רומן

רומן: אני סיפרתי שיד שמאל

סשה: אתה מתחמק… למה?

רומן: כי אני לא רוצה לא בא לי לדבר על זה אתה מבין, לא בא לי להגיד לך את האמת לא בא לי אני סיפרתי הכל אני הודיתי ברצח …. אני לא מחפש שום דבר אני רוצה שזה יגמר לא לדבר… לא לספר.

כב' השופטים לנאשם נודע לראשונה במהלך השחזור ע"י אנטולי כי למנוחה היה מכשיר פלפון. לאחר שהבין את הרמזים וההכוונות של חוקריו כי תשובתו לפיה ביצע את החתך ביד ימין איננה נכונה הוא מבקש לרצות את חוקריו ומשנה את תשובתו שהחתך בוצע ביד שמאל של המנוחה בכוונה, ואולם כשנשאל מדוע בכוונה?

הוא עושה שימוש במידע שקיבל מאנטולי במהלך השחזור לעניין הפלפון ומדביק את המידע לסיבה מדוע ביצע בכוונה את החתך ביד ימין, שמשתנה ליד שמאל, והסיבה היא שהמנוחה אחזה בפלפון בידה ואת מכשיר הפלפון שכביכול נותר לפות בידה הוא ניסה לשחרר כדי להעלימו.

נקל לשער את מורת רוחם של חוקריו למשמע תשובתו זאת של הנאשם.

הנאשם מבין מתגובת חוקריו כי תשובתו איננה תואמת את המציאות בזירה והוא חושש שיסווג שוב כמניפולטור על כל המשתמע מכך עבורו לעניין ההקלה בעונש, והוא נכנס לפתח המילוט שיצר.

"רומן: אני לא רוצה להגיד… לא בא לי להגיד לך את האמת… אני סיפרתי הכל הודיתי ברצח… אני רוצה שלפחות משהו יישאר לי להשאיר לפחות משהו שאני לא סיפרתי לכם… פשוט אני לא רוצה לדבר על היד… אני רוצה להשאיר את זה לעצמי…. בכל מקרה אני אזכור שאני הרגתי את הילדה אני אבין את כל זה טוב מאד אבל זה מה שאני לא אספר אני אדע שאני לא סיפרתי את הכל אבל אתם גיליתם בלי המילים שלי אתם גיליתם את זה".

אלא שחוקריו לא מניחים לנאשם להתחפר בפתח המילוט ומהמרים על רמז נוסף בעל משמעות רבה יותר הגורר את הנאשם עפ"י הבנתו לכדי תיאוריות מרחיקות לכת אותם הוא שואב מסרטים הוליוודיים שצפה.

וכפי הנאמר הרקיחה והלישה מעשה ידי החוקרים והתוצר המוגמר = עיסת פיגולים.

וכך נשמעים הדברים בנ/69 עמ' 77 :

"סשה: אני אגיד לך ככה שיהיה לך ברור מה אני יודע, אני יודע באיזה רגע בדיוק זה נעשה עכשיו הבנת מה אני יודע על זה?

(סשה מכוון לדוח הנתיחה ולמסקנות בת/11 – ד.ש.)

רומן: (נאנח) סשה אני לא הבנתי

סשה: אני יודע באיזה רגע של המקרה הזה זה נעשה, בהתחלה באמצעאו בסוף את זה אני יודע עכשיו הבנת מה אני יודע?

תסביר לי תסביר לי למה זה קשור זה לא יהיה טוב לך אם אתה לא תספר את זה תבין אותי.

רומן: אני לא יודע למה זה קשור זה כמו כת

סשה: איזה כת?

רומן:מאיפה אני יודע זה כמו כת זאת הכת שלי כאילו אני היחיד

סשה:רומן תעזוב את זה תעזוב… תוציא את כל זה מעצמך אתה לא חבר בכת באמת איזה חבר כת אתה רומן? נו באמת תגיד לי באמת נו בכנות כן אני מקשיב.

רומן:אני חשבתי שלא תמצאו אותי… אני אסביר לך למה אבל אני לא אחתום על זה… אני לא רוצה לחתום על זה אני בכוונה לא רוצה לחתום על זה אני אסביר… השאירו כאילו סימנים שלו… היה אחד שהורג אנשים ועל המצח שלהם חרט מספרים… אני חשבתי אם אני אוכל להרוג ולשים סימן אם יוכלו למצוא אותי או לא… ואני רציתי לדעת אם יוכלו למצוא אותי או לא… פשוט היה לי מעניין אתה מבין אני ראיתי הרבה סרטים כל מיני סרטים פעולה כל זה אני מכיר את כל הנושאים אני ראיתי את הסרט "מקום טיהור"… סרט מלחמה בצ'צ'ניה אני ראיתי איך חתכו את הגרון ואנשים מתו תוך רגע".

השיחה בין הנאשם לסשה על הסרטים שראו שניהם ממשיכה וקולחת לנ/71 כשלפתע התוצאות של הרקיחה מתנפצת אל פניהם של החוקרים.

עמ' 81 נ/71 :

"סשה: אבל השאלה היא כזאת איך היית יכול לחשוב שזה יכול להשפיע איכשהו על העובדה שמצאנו אותך שאתה חותך לה את היד? אני פשוט רוצה להבין את ההיגיון.

רומן: מה זאת אומרת?

סשה: נו נגיד שאתה סימנת את הגופה איכשהו אוקיי זה קורה פעם ראשונה בחיים שלך?

רומן: כן

סשה:אוקיי איך אתה יכול לחשוב שבפעם הראשונה אפשר לקשר את זה דווקא אליך? זאת הפעם הראשונה. לא היו גופות עם חתך כזה בשום מקום איך אנחנו יכולים לדעת על זה שאתה דווקא אתה עשית את הסימן הזה מתי שקודם לא נתקלנו בזה.

רומן: עכשיו אתה מבין? … אתה מבין מי יושב מולך? … אני מאוד התרשמתי, אני מאוד התרשמתי ועוד יותר אני התרשמתי שהכת הזאת… הכל מצביע עלי, הכל אבל אני לא הייתי אף פעם בשום כת ולא היה לי מושג על הסימן הזה אתה מבין… אבל אם יש שם איזה סימן לא היה לי מושג מזה אתה מבין זה חדשות בשבילי… אתה מבין".

הנאשם הבין בטעות כי סשה מדבר על סימן מסוים שהותיר החתך סימן שמן הסתם נועד להנציח טכסי פולחן או סימן היכר של כת מסתורית, מידע שערער את האמון שלו כי הוא רוצחה של המנוחה.

אולם סשה מעמידו על טעותו באינטרפטציה ומחזירו לתלם האמונה בעצמו כי הוא רוצחה של המנוחה.

עמ' 83 :

רומן: … זה מוכיח את זה שאני לא רצחתי כי אני לא ידעתי איפה הסימן הזה נמצא ומה ראיתם שם על היד, החתך כן אבל אם יש שם איזה סימן אין לי מושג מזה … אם אני יודע ואני הולך לשתף פעולה אני כאילו זהו… ואני לא יודע שיש שם איזה סימן.

סשה:אני אמרתי לך שיש שם איזה סימן?

רומן:חתך

סשה:אני סיפרתי לך על איזה סימן? זה אתה שמדבר על איזה סמל… אני אומר לך על החתך… זה אתה שאמרת על הכת…

רומן: אם אני אומר כן חתכתי עם הסכין אני לא מתכוון שאני חתכתי באיזשהו אופן…. פשוט חתך?

סשה: יש חתך אחר? ….

רומן: החתך הוא בשביל לבלבל את החוקרים. אני רוצה לדעת באיזה שלב נגרם החתך

סשה:דבר ראשון קודם אתה תגיד את זה ואח"כ אני אגיד לך האם זה מתאים נעשה הסכם ג'נטלמנים, אתה תגיד מתי אתה עשית את זה ואני אגיד לך אם זה כך או לא, מתאים?….

רומן: אתה לא תאמין.

הנאשם מחליט להעמיד את סשה למבחן ולהגיד לו שמדובר בחתך הראשון דווקא על מנת לבדוק אם סשה יאמין לו למרות שהוא מאמין עפ"י הבנתו שהחתך הזה לא יכול להיות החתך הראשון.

משום:

רומן:כי מתי שחותכים לבן אדם את היד הוא בד"כ מתחיל לצעוק נכון? זאת אומרת היה אמור להיות שם רעש מאד חזק ובגלל מעט מאוד אנשים שמעו את הרעש זאת אומרת קודם כל לפי ההיגיון כמו שאומרים יוצא שאני דבר ראשון חתכתי לה את הגרון….

סשה: אוקיי זאת האמת או שאתה מנסה אותי?

רומן: זאת האמת (האמת הפנימית שהנאשם מאמין בה לאור "שלל הראיות" הישירות והנסיבתיות שקיימות נגדו אליבא דחוקריו "שלל ראיות" שהנאשם מאמין כי אכן נמצאו כנגדו).

בהמשך בעמ' 93 מסכם סשה את הדיאלוג שביניהם בנושא החתך.

"סשה: אוקיי עד עכשיו לא קיבלתי תשובה לגבי איך ומתי זה נעשה.……

יורם: אנחנו נגיע אח"כ לסיפור של החתך

ואכן חוקריו חזרו בהמשך לנושא החתך, אולם מעבר למה שכבר נמסר ותואר לא התחדש מאום.

דוגמא נוספת לרקיחה וללישה של חוקרי הנאשם ולעיסת הפיגולים המתקבלת מלישתם מומחשת בנ/70 עמ' 94 בסוגית נעילת הדלת של התא בו נמצאה המנוחה ומסלול היציאה של הנאשם, וכך נשמעים הדברים:

יורם: … לי אמרת בחקירה רומן שאתה נעלת בהתחלה אמרת לנו נעלת דלת מבחוץ אח"כ אמרת בשחזור מבפנים מה אמת? מה אמת? איפה נעלת?…

רומן: לא יכולתי לנעול מבחוץ

(כאמור וכמפורט בפרק השחזור דאגו חוקריו שהנאשם יבחין בעובדה שהדלת לא ניתנת לנעילה מבחוץ).

יורם: ואת מה שעשית כאילו שם שיצאת דרך הדלת זאת האמת?

סשה: אתה יצאת ככה כמו שהראית?

רומן: כן

סשה: או שבערך ככה?

רומן: ככה יכול להיות אני אז לא תפסתי את הדלת אז אני כמעט נפלתי

…..יורם: אבל מה שהוא עשה שם מה שעשית שם זו האמת? ככה יצאת?

רומן: אני קפצתי

סשה: מעל הדלת

רומן: כן

את חוקרי הנאשם מטרידה העובדה כי בזירת הרצח נמצאו עקבות נעל טבולות בדם במסלול הימלטות לתא מס' 3 (מזרחית לתא מס' 2) והם מנסים לדלות מהנאשם הודאה כי קפץ לתא מס' 3 בדרך מנוסתו.

סשה: או שאתה קפצת לתוך התא?… תגיד מה היה?

הנאשם הלהוט לשתף פעולה ולרצות את חוקריו מבין מסשה כי התיאור וההדגמה שלפיה קפץ מעבר לדלת אל חדר השירותים כנראה איננו נכון והוא מייד משנה את תשובתו.

רומן: לתוך התא

סשה: איזה?

רומן: אני קפצתי לתוך התא השכן נדמה לי שזה היה התא הראשון… משמאל, משמאל….

סשה: נו ומה עשית שם?

רומן: יצאתי

סשה: דרך הדלת?

רומן: כן… שטפתי את הידיים ויצאתי

סשה: איפה במה שטפת אותם?

רומן: בניאגרה… הורדתי את המים הלכתי זה… לחצתי עם המרפק על הניאגרה, יד במים בשביל שלא יהיה סימני ידיים… שטפתי את הידיים מתחת למים

יורם: איך הוא אומר שהוא עבר לתא הסמוך….

רומן: אני למעשה הולך הופ אני קיבלתי כמעט מכה מהאסלה אבל… נשרטתי קצת מהקרמיקה

יורם: כן אבל תסתכל ככה אני רוצה שתסתכל ככה זאת הכניסה דלת משמאל? זאת דלת מימין זה לא דלת משמאל

רומן: דלת ראשונה

יורם מנסה בכל זאת להניע את הנאשם לומר שקפץ דווקא לתא מס' 3 ואומר, שואל :

יורם: לא, משמאל כשהוא עם הגב לניאגרה

רומן: אצלי שמאל… עם ניאגרה… אני נפלתי פה לפני האסלה וכמעט קיבלתי מכה בראש… על האסלה… אבל מעבר לקיר, סליחה על הקיר אני לא ניגבתי ידיים בשום מקום…. שטפתי בלחץ של המים את הידיים הסתכלתי שלא יהיה עליהם דם… ניגשתי לדלת של התא דחפתי עם הרגל היא נפתחה ואני הלכתי…

סשה: אתה ידעת שאפשר לסגור את הדלת

רומן: לא… מבחוץ אפשר סגרתי דלתות אבל רק בשירותים למטה…..

יורם: ושם אי אפשר ושם יש בשירותים פה אפשר מבחוץ?

רומן: אי אפשר ….."

משנוכחים יורם וסשה לראות את תוצאת לישתם בהכוונת הנאשם לומר כי קפץ לתא הסמוך, תא מס' 3, נשמע יורם אומר בעמ' 100 :

"יורם: רומן בא נחזור רגע לסיפור החתך…."

שלב ה' – הולדתו של מניע חדש:

הדעת אינה נותנת ביצוע רצח כה אכזרי ועקוב מדם של ילדה בת 13 בין כותלי ביה"ס בו למדה ללא מניע.

המניע "שנבחר" עבור הנאשם הוא "התקף זעם" הנובע לכאורה מלחץ והצקות מתמשכות ובלתי פוסקות מצד תלמידי ביה"ס שבו עבד הנאשם.

על "מניע" זה הוא נחקר החל מהשלב הראשון של מעצרו ובמהלך חקירותיו בהמשך.

זה "מניע" שאימץ הנאשם בהאמינו כי הוא רוצחה של המנוחה, מניע אותו מסר בהודאתו ובשחזור לפיו נתקף בזעם על רקע הקללות וההצקות המתמשכות, שבשיאן דרשה ממנו המנוחה סיגריה, ומשסירב לדרישתה החלה לחרפו ולגדפו עד כי איבד את עשתונותיו דלק בעקבותיה ורצחה בתא השירותים שם נמצאה.

אלא שבדיעבד, ובתום ברור, התברר לחוקריו כי המניע שנבחר עבור הנאשם הוא מקח טעותשכן מייד עם פרסום הידיעה בכלי התקשורת כי המניע לרצח המנוחה הוא דרישתה לסיגריה וקללות וגידופים שהשמיעה כנגד הנאשם קמה זעקה גדולה בקרב הציבור שנחשף לעובדה שהמנוחה מעולם לא עישנה ולא נהגה לנבל פיה בגידופים.

הזעקה הגדולה והלחץ הציבורי על המשטרה שסיפקה מניע הזוי על פניו לרצח המחריד הוליד את הצורך למצוא כמה שיותר מהר מניע חדש אלא שלשם כך נחוץ תחילה לאיידאת הסיגריה שדרשה המנוחה כמניע לרצח.

ואכן יומיים לאחר ההודאה והשחזור ומסיבת העיתונאים הראוותנית שיזמה המשטרה בה הודיעה לכל בית ישראל כי הרצח פוענח ורוצחה של המנוחה נתון במשמורתה.

מובא הנאשם לחקירה בפני יורם וסשה בתאריך 21/12/06, וכך נשמעים הדברים ב-נ/71 עמ' 31 :

"יורם: רומן בעיתון היה כתוב שבהתחלה דיברנו על סיגריה

רומן: בעיתון אומרים שאני מעשן?

סשה: בעיתון היה כתוב שהיא ביקשה ממך סיגריה

יורם: הילדה הקטנה

רומן: לא

סשה: מה?

רומן: לא זה לא יכול להיות אני לא אמרתי לעיתון בכלל לא דיברתי עם העיתון….

יורם: מישהו אמר לעיתונאים ביקשה ממך סיגריה הילדה

רומן: ילדה אצלי כלום מדבר…. היא להעליב, להעליב העליבו אותי, עוד משהו כן היה אבל הילדה לא ביקשה ממני סיגריות…

אני מתי שהתחיל השחזור הזה אני… שאלו אותי מה היא אמרה לך אני אומר או שהיא ביקשה ממני סיגריה או שהיא …. אני אחרי זה אמרתי שהיא קיללה אותי… זה שכל זה הטריף אותי אני…."

המניע של הסיגריה שנדרשה ע"י המנוחה אוייד בזה הרגע.

עתה חייבים החוקרים למצוא מניע ראוי כתחליף "שנמצא" "כבר", ובהמשך כביכול של אותה חקירה מיום 21/12/06.

"המניע" אותו מספר הנאשם נובע מסיפור שהתרחש בהיותו ילד בן 8 באוקראינה חווה התעללות מינית ע"י קבוצת ילדות סוטות מין בנות גילובביה"ס בו למד כשנותר לבדו בין בנות הכיתה, הבנות הפשיטוהו והחדירו מקל מטאטא (או מקל של המורה) לישבנו, בגין אירוע טראומטי זה הוא נפלט מביה"ס ונזקק לטיפול בקשיי דיבור מהם סבל.

הנאשם מספר לחוקריו כי מספר ימים לפני הרצח כשישב ועישן סיגריה בחצר ביה"ס ראה קבוצת בנות שאחת מהן הזכירה לו את הילדה שהחדירה מקל לישבנו, זה הרגע שהוא החליט לרוצחה נפש, ותכנן להוציא את זממו ביום חמישי 7/12/06, אולם פגש במנוחה (שחורת השיער וקהת העור שהזכירה לו את הילדה בת ה-8 האוקראינית בהירת העור וזהובת השער) באקראי ביום רביעי 6/12/06 והחליט להוציא לפועל את זממו כבר ביום רביעי.

מן המיותר להתעכב ולהכביר מילים על "מניע" הזוי זה שמן הסתם לא נמצא לו אישוש ו/או תימוכין בעדויות ו/או בראיות ישירות ו/או עקיפות, מניע הזוי של מסע נקמה בדמות ערטילאית של ילדה סוטה בת 8 בת כיתתו שהתעללה בו מינית בהיותו בן 8.

מניע מטורף וחסר היגיון לא פחות מהקודם.

והשאלה המתבקשת כיצד הגיע הנאשם וחוקריו למניע הזוי מטורף וחסר היגיון זה.

לאור העובדה שהנאשם האמין כי רצח את המנוחה והיה להוט לשתף פעולה עם חוקריו כדי לזכות בהקלה בעונש בתמורה וכמובטח לו, יתכן שהנאשם שוכנע ע"י חוקריו כי יזכה בהקלה בעונש במידה ויעגן את מסע הנקמה בהתעללות מינית בילדותו.

החשד צובר עוצמה לנוכח ההשתלשלות של החקירה כשלפתע צץ משום מקום וכאילו יש מאין הסיפור ההזוי אותו מספר הנאשם, וכך נשמעים הדברים בנ/71 עמ' 75 :

"יורם: בסדר אתה רוצה לנוח רומן?

רומן: לנוח, לישון

יורם: או שאתה רוצה שנישאר לדבר קצת?

רומן: לכו לישון

יורם: אז מה…. איפה יותר טוב פה או בראש פינה?

רומן: יותר טוב בראש פינה, שמה יש… שמה לא צריך כמו פה

יורם: רומן אני מבקש…. אני יודע, אני יודע אבל לא אני לא מבקש יש כמה דברים שאנחנו לא מגיעים אליהם אני לא מגיע איתך למה היה מה כשהיית ילד לא מדברים על זה לא

רומן: למה? מה…

יורם: אני לא מדבר על מה שהיה פעם כילד

סשה: הוא לא מדבר על מה שהיה מתישהו מתי שאתה היית ילד

יורם: זה אני משאיר בצד

רומן: אני אצטרך לספר את כל זה לבית משפט שאני… מה שעשיתי ובית המשפט יודע מאה אחוז שאני עשיתי אני אצטרך לספר לבית המשפט שהילדה… אצלי בילדות היה ככה וככה…..

……. אני מבין אותך סשה אני צריך כאילו לבוא לבית המשפט ולהגיד הנה היו לי בעיות בילדות הפשיטו אותי שם פעם אחת לפני בנות….

כב' השופטים מוזר ותמוה ובלשון המעטה.

הנאשם מעולם לא דיבר על תקופת ילדותו ולא נשאל על תקופת ילדותו לפחות ולכאורה מתמלילי החקירות שהוגשו להגנה ולכב' ביהמ"ש.

מוזר ותמוה שהנאשם כלל לא נשאל פה שאלה כלשהיא הקשורה לילדותו אלא אומרים לו וכעובדהשידוע להם על סיפור מתישהו בילדותו.

חוקר: הוא לא מדבר על מה שהיה מתישהו מתי שאתה היית ילד" , "זה אני משאיר בצד".

והשאלה המתחייבת מכך היא מתי ואיפה סיפר הנאשם לחוקריו סיפור כלשהו הקשור לילדותו???

זאת ועוד – מוזרה ותמוהה אף יותר תשובת הנאשם ממנה משתמע שהנושא הזה נדון כבר בינו לבין חוקריו, מתי? וממי? קיבל הנאשם את הייעוץ וההדרכה שסיפור ספציפי זה ראוי שישמיע בפני כב' ביהמ"ש??? ומן המותר להדגיש כי גם בשיחותיו עם המדובב אין זכר ושמץ לסיפור כזה ו/או דומה ו/או לסיפורי ילדות כל שהם.

זאת ועוד – מוזר ותמוה כי משאלה על תנאי מעצר בתחנת ראש פינה במעבר חד הוא ואמר לנאשם כי איננו רוצה לדבר על מה שאירע וכעובדה ידועה בילדותו של הנאשם, והנאשם מייד משמיע סיפור הזוי ומטורף על התעללות מינית של ילדות סוטות בנות 8.

הסיפור ההזוי הזה שחווה כביכול הנאשם בילדותו נברא ככל הנראה בדמיונם של חוקריו שהעבירוהו לנאשם בהבטחה שמניע כגון דא יזכהו בהקלה בעונש.

החשד הולך ומתעצם לנוכח הדברים שמשמיע הנאשם בעמ' 98 לנ/70 ומהם עולה שהנאשם שוחח על נושא ההתעללות המינית עם חוקר שאותו הוא מכנה בשמו הפרטי אלכס ומבלי שיהיה על כך שום תיעוד.

וכך נשמעים הדברים:

יורם: כשאתה אומר את האמת בבקשה אמת… אני שואל אותך דברים טכניים תשמע טכניים רגע רומן שנייה טכניים

רומן: אני עכשיו אומר אתה מבין הכל של אלכס של אלכס אני אמרתי למה מה זה מספיק, מה אני רוצה לעשות ולא עשית מה אני רוצה אבל לא רצית, מה אני אומר לו מה היה אצלי זה אני יודעת רק הוא.

יורם: מה כאילו רצית לשכב איתה? רצית סקס איתה?

רומן: לא, לא סקס אלכס יודע ……

יורם: זה בסדר רומן

רומן: תשמע אני רוצה… עד הסוף ואני אומרת של אלכס מה צריך על המשפט הכל זה מדבר…..

ובעמ' 99 :

רומן:אתה אצלי אלכס רוצה שים זה בחוץ…. אני רוצה לעשות זה אני רוצה לעשות זה בדיוק ילדה היה כמו… לפני הרבה הרבה זמן, לפני הרבה זמן אני אומר של אלכס, אלכס סליחה, סליחה אלכס אני יודע אבל אני לא רוצה מדבר רוסית הוא רוצה על המשפט אני מפחד אני לא מבין כלום אני לא אומר…..

עמ' 100 – אני אומר של אלכס מה… איך אומרים את זה? אני אמרתי שאני לא מתכוון לכתוב שם שום דבר….

ולמרות שהנאשם משוחח עם חוקריו על "המניע" החדש עדיין הוא לא מסוגל לספק את אותם פרטים מוכמנים הדרושים לחוקריו, ולמרות כל ניסיונותיו של הנאשם לספק ולרצות את חוקריו על אף ולמרות כל ההכוונות הרמזים וההדרכות הנאשם לא מצליח לומר ולדייק היכן הייתה המנוחה מונחת כפי שנמצאה. הנאשם לא ידע לומר דבר על החתך העמוק בפרק ידה השמאלית של המנוחה אשר נעשה לאחר שכבר איבדה את הכרתה. ויתרה מזאת סיפור "המניע" החדש יצר בעיה חדשה (הרקיחה והלישה של החוקרים כשהתוצר המוגמר הוא עיסת פיגולים) שכן הנאשם מספר על מכנסיים מופשלים ופעולות שעשה כביכול בהקשר זה כשמכנסים מופשלות.

כאמור הנאשם מאמין שהוא רצח את המנוחה. מבחינתו של הנאשם נזרק לו חבל הצלה בדמות מניע פסיכולוגי שיכול אולי להסביר את המעשה שעשה ולהביא להקלה בעונשו כפי שהובטח לו ע"י חוקריו.

אולם ברגע האמת הנאשם נסוג לאחר שהגיע למסקנה ששימוש במניע זה כחבל הצלה עלול לגרום לנזק חמור למשפחתו.

וכמשתקף מת/199 עמ' 2 מיום 22/12/06 :

"רומן: מה שכתבתי אתמול זה יעשה עונש יותר קל, אבל בין עונש קל ולאבד את אשתי אני בוחר להשאיר את אשתי ולחזק את העונש".

בתום השמעת "המניע" החדש שנולד ובהמשך לחקירתו מיום 21/12/06 ניתן לראות שוב כי לנאשם אין שמץ של מושג על מה שהתרחש במציאות בזירת הרצח.

כשנשאל הנאשם על החתך ביד ותנוחת המנוחה שאמורים היו להיות בידיעתו כפועל יוצא מרציחתו לכאורה את המנוחה הוא שוב אינו יודע לומר וכדי שלא יתויג כמי שלא משתף פעולה ובשל כך לא זכאי להקלה בעונש הוא עושה שימוש במנגנון ההגנה שיצר לצורך ספציפי זה.

וכך נשמעים הדברים בנ/71 (חוברת מס' 3) עמ' 102 :

"יורם: רומן שאלה לא לפרוטוקול אמרת קודם ש… חתכת אותה ביד למה? …. למה הוא עשה את החתך הזה ביד? …

… רומן: אני לא יודע למה אני עשיתי את זה אני לא יודע למה אני עושה כאילו… אני לא יודע…

יורם: לא היד זה לא קשור למה שהוא רצה לעשות, זה משהו אחר למה הוא עשה את זה? כאילו בכל זאת למה

רומן: לא יודע

סשה: בסדר תתחיל מזה שתספר איך אתה עשית את זה

… רומן: מה זה משנה סשה?…..

יורם: דיברת הכל כבר רומן

רומן: יש לכם פרוטוקולים, יש לכם תוצאות של הנתיחה לאחר המוות, סשה בשביל מה, בשביל מה.. אני בכל מקרה לא אגיד את זה בבית המשפט

סשה: עכשיו אתה מדבר איתנו אתה מדבר איתנו עכשיו, תסביר איך עשית את זה, באיזו תנוחה היא הייתה ואם אפשר תסביר למה אתה עשית את זה אתה הרי מבין טוב מאוד שזה נחוץ לנו

רומן: למה?… אני לא אספר שום דבר… אני לא רוצה לספר שום דבר להגיד את האמת עם היד על הלב אני לא רוצה לספר… שום דבר

….יורם: תראה לי באיזה פוזיציה עזבת אותה?

רומן: אני אמרתי שאני לא רוצה לספר… אם משהוא מזה יצא החוצה כלומר לא בבית משפט אלא פשוט יצא….

…. יורם: אבל מה זה קשור? מה זה קשור? רומן מה זה קשור? אם היא ישבה או עמדה או שכבה… מה זה קשור רומן? מה זה קשור רומן? … זה לא קשור מה אתה משאיר לעצמך משהו? זה לא קשור.

רומן: אני לא זוכר איך היא נשארה…"

ואכן צודקים חוקריו שהרי על פניו אין שום קשר לסיפור המניע עם השאלה באיזה פוזיציה המנוחה נשארה ומדוע ואיך הוא ביצע את החתך בידה.

אלא שהחוקרים מסרבים להפנים את האפשרות שהנאשם באמת ובתמים לא יודע משום שלא היה בזירה, והוא מתחמק מלענות תשובות שאינן נכונות שיתייגו אותו כמי שלא משתף פעולה עם החקירה ("המילכוד"), וזאת באמצעות המנגנון שיצר אד הוך (דברים אישיים שרוצה להשאיר לעצמו, חשש ש"המניע" החדש יצא וידלוף אל מחוץ לכותלי חדר החקירות).

ואולם זרעי הכירסום באמונתו כי הוא רוצחה של המנוחה, והמהפך המתבקש מכך בחשיבתו ותפיסתו את מכלול התמונה שיגיע בהמשך מתחיל כבר לנבוט במהלך יום האתמול 20/12/06, וכפי שמשתקף לקראת סיום חקירתו בנ/71 עמ' 114 :

רומן: אתמול מתי שישבתי בתא… היה בחור איך הוא עיצבן אותי צועק רומן.. בטוח שאתה לא עשית את זה… לאסוף כסף בשביל עו"ד אני לא רציתי עו"ד בתשלום.

סשה: רוסי?

רומן: אני לא יודע…"

אם כי בשלב זה רומן עדיין מאמין כי הוא רוצחה של המנוחה ב- 99%.

ובלשונו בעמ' 116 :

רומן:…. זה שעו"ד לא יוכיח איך להגיד חוסר הקשר שלי לעניין, את חפותי בזה אני בטוח בתשעים ותשע אחוז שהוא לא יוכל לעשות את זה כי כל הראיות נגדי הראיות שיש לכם הן ראיות חזקות….

בתאריך 22/12/06 נלקח הנאשם לחקירה נוספת.

בחקירה זאת בהמשך לזעקה הציבורית שנשמעה ופורסמה בכלי התקשורת על "המניע" להירצחה של המנוחה (קללות ודרישה לסיגריות) נכנס יורם אזולאי ללא המתורגמן הקבוע סשה לתא המעצר שבו שוהה הנאשם ומשוחח איתו בעברית.

וכך נשמעים הדברים בת/32 בשיחה בעברית בין רפ"ק אזולאי לנאשם:

עמ' 3 ש' 16 : יורם: שנייה אני רוצה לשאול אותך משהו, עזוב עכשיו… אני רוצה להבין משהו פשוט בעיתון האמא של תאיר מפריע לה הקטע עם הסיגריה… היא אמרה לך אני רוצה סיגריה הילדה?

רומן: בטח לא …. אני לא יודע איך יודעת עיתון זה אבל זה לא היה … (ש' 27)

ובהמשך ש' 35 : מה היא אמרה?

רומן: כלום

יורם:לא אמרה?

רומן:כלום היא לא מדברת כלום… אני לא יודע מי אומר בעיתון.

עמ' 4 ש' 7 : "יורם: שהיא עלתה במדרגות היא קיללה אותך?

רומן: לא

יורם:לא אמרה מילה?

רומן: … עם ילדה עם תאיר אני לא מדבר כלום….

יורם:ובתוך השירותים שנכנסת אחריה היא קיללה אותך? קיללה אותך? אמרה לך בן זונה וזה?

רומן: כלום….

וכך בהמשך בעמ' 6 ש' 5 :

רומן: אבל תאיר לא אמרה לי כלום אתה מאמין?… היא לא אומר סיגריה תביא, אתה בן זונה, אישה שלך בן זונה זה לא היה… זה סיפור של משטרה…. אבל זה סיפור במשטרה איך זה יהיה סוף אני לא יודע…

יורם:מילה לא הוציאה לא אמרה לך

רומן: לא אמרה כלום ….

לכאורה נשארו החוקרים עם רצח כה אכזרי ללא מניע כשבהודאה ובשחזור הנאשם מספר שהמנוחה ביקשה ממנו סיגריה וקיללה אותו ואת אשתו, ואת הקהילה הרוסית כולה(סיפור שבא לרצות את חוקריו ולספק להם "מניע" לרצח כה אכזרי מניע שניטע בתודעתו ע"י חוקריו והמדובב).

ואילו עתה מתנפץ המניע בפני חוקריו בעקבות הזעקה הציבורית מהפרסומים בכלי התקשורת על סיפור המניע סיפור שהודלף לכלי התקשורת ע"י המשטרה וביוזמתה (שהרי חומר החקירה בשלב זה לא היה מצוי בידי ההגנה).

אלא וכאמור חוקריו כבר דאגו ומבעוד מועד "למניע חדש" מתועד ומונצח בהקלטות החקירה מיום 21/12/06 .

המשמעות הנובעת מגרסתו של הנאשם לפיה המנוחה לא קיללה לא ביקשה סיגריה ולא דיברה עימו בכלל בשום שלב שהוא, באה לידי ביטוי באחת מכמה התפרצויות הזעם הבוטות שלו כלפי הנאשם במהלך חקירת זאת.

וכך נשמע רפ"ק אזולאי בעמ' 13 ש' 5 :

יורם: אני אגיד לך מה אני חושב עליך רומן מה אני חושב עליך באמת אני אגיד לך מה אני חושב עליך באמת… אני יודע שאתה בן אדם שרוצח, וכל פעם עושה מניפולציות זה אדם שצריך להיות רק במקום אחד בבית סוהר כי אתה כמו שרצחת אותה סתם בלי סיבה היא לא קיללה אותך ולא אמרה לך תן לי סיגריה, היא לא עישנה ……. רומן אדם רע.

ובעמ' 11 ש' 33 : אתה עכשיו שקרן, אתה מניפולטור… אתה פסיכי אתה פסיכופט ואתה פדופיל,ואתה כל הדברים האלה שאנחנו חושבים עליך…..

התפרצות זעם הנובעת מתשובתו של הנאשם כי המנוחה לא קיללה, לא ביקשה סיגריה, וכלל לא דיברה עימו.

תשובה הסותמת את הגולל על "המניע" מניע אותו טיפחו ועליו עמלו כה רבות כדי ליטוע בתודעת הנאשם תשובה המותירה את מעשה הרצח האכזרי ללא מניע"רצח סתם ללא סיבה" בלשונו של רפ"ק אזולאי.

החקירה מיום 26/12/06 ת/202 :

בשלב זה הושלם המהפך באמונתו של הנאשם ובתפיסתו את מכלול התמונה בשלב זה. הנאשם כבר איננו מאמין כי הוא רוצחה של המנוחה וכך אכן הוא מכריז בפתיח של חקירתו מיום 26/12/06 עמ' 3: "אני לא רצחתי את תאיר".

בחקירה זאת כבר ברור לחוקרים כי להיטותו של הנאשם לשתף פעולה, לספקם ולרצותם עברה מן העולם, ומשכך גם שיטת החקירה משתנה בהתאם לנסיבות החדשות.

נכון לנסיבות החדשות אין באפשרותם לכוון ולהדריך את הנאשם במטרה לחלץ ממנו אמירה הקשורה לפרטים מוכמנים ו/או לתקן את תשובותיו בהתאם לממצאים ולרצוי להם בהעדר הלהיטות לשיתוף פעולה בתמורה להקלה בעונש.

שיטת החקירה העכשווית נבנית על עימות הנאשם עם המידע שמסר בשלבים בהם האמין לחוקריו כי הוא רוצחה של המנוחה, והיה להוט לרצות את חוקריו בתמורה להקלה בעונש. מידע שרובו ככולו שופץ ותוקן באמצעות רמזים, הכוונות, הדרכות ושימוש במידע קודם שנמסר לו במהלך

חקירותיו. עימות עם המידע שמסר במטרה לחזק את "היש" מחד גיסא ובמקביל לבלום את התחזקותו המנטלית והנפשית כדי להחזיר עטרה ליושנה – חומר ביד היוצר הלהוט לשתף פעולה ולרצות את חוקריו.

ולא מן המיותר יהא להדגיש כי במכלול הנסיבות הסובייקטיביות והאובייקטיביות כאחת הנובעות מכמות החקירות ופרק הזמן של החקירות בהם נחשף הנאשם לכמות רבה של מידע וחלקיקי מידע שהועבר אליו במהלך החקירות ע"י חוקריו אם במשים ואם לא במשים, ובשים לב כי זה ממש מקרוב עדיין האמין כי הוא רוצחה של המנוחה אזי באופן טבעי נבצר היה הימנו בשלב זה של החקירה לעבד באופן קר ואנליטי את כל כמויות המידע שספג וינק מחוקיו לכדי יכולת מסירה מדויקת של נסיבות; מועדים ואופן מסירתם של מידעים מסוימים שאותם ספג לעיתים ויזואלית (אם כשפת גוף ו/או סימנים ו/או מצג ויזואלי כביכול אקראי ולא מכוון).

הדוגמאות הבולטות במיוחד לסיטואציה שכזאת באה לידי ביטוי והמחשה בעמ' 8-12 לת/202 כשמתבקש הנאשם ע"י סשה להסביר כיצד מתיישבת הצהרתו כי לא רצח את המנוחה עם אמירתו כי ראה את גופת המנוחה וניקה את הדם אמירה אותה אמר לסשה בסמוך ליציאה לשחזור (ת/190) הנאשם אכן זוכר ומאשר כי אמר לסשה עובר ליציאתו לשחזור כי ראה את גופת המנוחה אולם מכחיש כי אמר ניקיתי את הדם , ולא בכדי.

הנאשם מודע לרעיון הזה שניטע בתודעתו ובמוחו (ע"י החוקר מלכא ויוסי זמואלסין בחקירתו מיום 15/12/06), אך בשלב זה ובסיטואציה בה הוא נתון איננו מסוגל לעבד את המידע הזה באופן אנליטי וקר כרעיון שניטע בתודעתו ע"י חוקריו. הוא מכחיש שאמר לסשה כי ניגב את הדם משום שהרעיון שניטע במוחו כלל מפגש אקראי עם גופת המנוחה מפגש שבגינו נותרו כתמי דם על נעליו ו/או כליו. הוא עדיין לא בשל ומסוגל להסביר כי הרעיון שרק ראה את גופת המנוחה שניטע במוחו זה מכבר כאפשרות נועד למלט עצמו מהמילכוד הגלום ביציאה לשחזור של רצח שאותו איננו זוכר.

כשנשאל הנאשם כיצד ידע וממי שמע לראשונה את סיפור הרצח, שאלה הקשורה לתוכן הדברים שהוחלף בינו לבין ראובן ובינו לבין רעייתו.

תשובתו נסמכת על מידע שגוי ומעוות שהפנים בתודעתו הוא מספר כי הוא אמר לראובן "מה הילדה נפלה בשירותים על האסלה"

עובדה שגויה ומעוותת משום שהוא לא אמר לראובן דבר על שירותים או אסלה ו/או כל דבר אחר שקשור לכך (עפ"י עדותו של ראובן) .

מדוע הוא האמין כי אמר את הדברים הללו? (נושא זה יידון בנפרד בפרק הדן בהשתלשלות הקשורה לראובן) עובדה שגויה ומעוותת המעוותת גם את ההסבר הנסמך על עוות זה.

כשנשאל הנאשם בעמ' 15 כיצד ידע שמדובר דווקא בתא מס' 2 הוא משיב כי ניחש וכי רוב הילדים נכנסים לתא מס' 2 ו-3, ושוב הוא איננו מסוגל לזכור ולעבד את המידע שהועבר אליו ע"י חוקריו שהרי היה זה סשה שמסר לו במהלך גביית ההודאה כי תא השירותים אליו נכנסה המנוחה הוא תא מס' 2 כמפורט בתמליל (ת/22 עמ' 123) ובאיזה שהוא מקום בתודעתו הוא אכן זכר שאת המידע הזה קיבל מסשה אך קשר את זה לסימנים בעזרת העיניים שעשה סשה.

בעמ' 14 נשמע הנאשם אומר: "רציתם גרסת רצח אז נתתי לכם גרסת רצח", ובהמשך לשאלה למה שיקרת כשמסרת בהודאתך כי נעלת את הדלת מבחוץ ואח"כ בשחזור מבפנים משיב הנאשם הכל שקר, וכשנשאל למה שיקרת הוא משיב: "כי שברתם אותי מבחינה נפשית".

ולא מן המיותר יהיה לציין כי בשני משפטים אלה גלום כל התהליך של הודאת השווא. שברתם אותי נפשית – כלומר האמנתי לכם שאני הרוצח ואם אני הרוצח ואני צריך למסור גרסת רצח כדי לזכות בהקלה בעונש מסרתי לכם גרסת רצח בהתאם לבקשתכם (שתוקנה ושופצה בהתאם להדרכות ולהכוונות של חוקריו).

ואם בנושא נעילת הדלת עסקינן כשנשאל הנאשם כיצד ידע בשחזור שלא ניתן לנעול את הדלת בשרותי נשים אם לגרסתו לא היה מעולם בשרותי הנשים, הוא משיב בעמ' 16 : "בוידאו כשהראיתי – ראיתי שלא ניתן לנעול מבחוץ בוידאו ראיתי שאי אפשר, ואילו שרותי גברים – ניתן לנעול ואפשר לקחת סכין ולנעול מבחוץ, ואילו בשרותי הנשים בוידאו ראיתי שאי אפשר לעשות זאת לא בוידאו אלא צילומי הוידאו.

הנאשם זכר שראה את הפרט הזה במהלך השחזור, רק לא היה בשל לעבד את המידע ולקשור את זה לאיך ומתי.

ואכן כמפורט וכמבואר בפרק הדן בשחזור צורפו התמונות המצביעות כיצד תידעו חוקריו את הנאשם במידע שמנעול ספציפי זה לא ניתן לנעילה מבחוץ.

בנוסף, טען הנאשם כי הסיק זאת בהסתמך על מנעול דלת תא מס' 1 אותו ראה בעיניו כי לא ניתן לנעילה מבחוץ והסיק כי כל הדלתות הינם בסטנדרט זהה, ואכן ממנעול דלת תא מס' 1 יכול היה הנאשם להתרשם די והותר זמן כשהמתין עם אנטולי ברחבת השירותים, שבסמוך לתאים עד לפתיחת האזיקים שעל ידו לצורך השחזור, וכשמן המותר לציין כי דלת תא מס' 1 הייתה סגורה באופן שצידה החיצוני לנגד עיניו של הנאשם הממתין ברחבת השירותים.

כך ובאופן דומה בעמ' 31 כשנשאל: מדוע אמרת שהדלת בה אירע הרצח הייתה סגורה? משיב הנאשם: "מה זאת אומרת, כשקרה הרצח נעלו אותה?… כי שאלו אותי באיזה מצב הייתה הדלת פשוט חשבתי על זה שהדלת תמיד נועלים ולכן כנראה היו צריכים לנעול אותה".

וכשלמעשה הנאשם יודע שאת גופת המנוחה גילו רק בשעות הערב המאוחרות. הוא גם מספר למדובב שאחרי 4 שעות גילו את גופתה מן הסתם משום שדאגו לסגור את הדלת כדי לעכב את גילוי הגופה.

הוא שוב לא מסוגל בשלב זה לעבד את הנתונים הידועים לו מידיעה אישית ו/או ממידע שנמסר לו במהלך חקירותיו לכדי התאמה מושלמת ללוח זמנים ונסיבות, ולראייה בת/202 ב' בעמ' 10 למטה אומר הנאשם: "בכוונה שם סגרו דלתות כי רוצח עשה זאת בכוונה כי אחרת המשטרה הייתה מגיעה עוד יותר מהר וכשאני הייתי בעבודה".

כשמתבקש הנאשם להסביר כיצד ידע למקם את השוטרת המגלמת את המנוחה בשחזור כפי שמיקם לא ניתן להתעלם מההיגיון הפשוט המובילו למסקנה זאת, ומן המותר לציין כי בהתייחס

לשאלה ספציפית זאת להגיונו יתרון על היגיון של כל אדם אחר שאיננו מכיר את ביה"ס ואת מבנה השירותים.

וכך משיב הנאשם בעמ' 38 :

"רומן: זה לוגיקה, זה לוגיקה אני לא שמעתי רעש בבית הספר…… מתי אני הולך לשירותים אני פתחתי דלת ככה זה אני ככה אני לא יכול משהו אחר מתי אני… שם אין הרבה מקום אתה ככה הנה…. כשאתה עומד סוגר עם יד ימין אתה לא יכול יותר אתה לא יכול לעמוד עם הגב אל זה… כשאתה סוגר עם יד ימין יוצא שאתה עומד עם הדלת…. כשאתה חותך את הגרון האדם לא יכול לצעוק… בגלל זה אני אמרתי… כדי שלא יהיו צעקות צריך דבר ראשון לחתוך את הגרון ואז אדם לא יצעק.

ובמילים אחרות לוגיקה הנסמכת על ידיעת מבנה השירותים והתא (כיוון פתיחה וסגירה של דלת התא ומימדי התא), ומהעובדה שלא נשמעו צעקות או רעש – (ולא מן המיותר לציין כי היה זה סשה עצמו שאמר לנאשם כי לא יתכן שלא ישמע רעש כל שהוא גם אם ישים אוזניות בהתייחס למרחק הקצר שבין המקום בו עבד לזירת הרצח).

ולא מן המיותר יהיה לצטט ככתב וכלשונו את התייחסותו לנושא החתך ביד.

בעמ' 6 (ת/202 ב') :

"רומן: בוידאו אני הראיתי שאני הכיתי את הילדה לפה לחזה…. ובמקרה פגעתי ביד שלה…. כי כשמתגוננים אפשר לפגע ביד אתה (מדבר אל סשה ברוסית) אמרת לי ששם לא פגיעה (שריטה) שם בכוונה עשו חתך ביד…. את זה אתה אמרת לי פה כשהיית יחד עם יורם, אתה אמרת…. ופה כשהייתי פעם אחרונה לפני יומיים, שלושה כשהייתי פעם אחרונה אתה אמרת שהחתך שם הוא נעשה בכוונה זאת אומרת זה לא החתך נעשה בכוונה…. אתה אמרת שזה באיזה תור אני לא יודע באיזה תור היה… אתה אמרת באיזה תור נגרם החתך? אני לא יודע באיזה שלב הוא נגרם אבל הבנתי שזה לא מקרי שהחתך נגרם בכוונה…..

…..עמ' 9 : אני לא יודע באיזה סדר נעשו כל החתכים אבל אני יודע שאת הגרון הוא חתך לפני הכל…. זה מפני שלא היו צעקות.

צא ולמד כי הרמזים וההכוונות כמתואר בפרק הקודם נקלטו גם נקלטו והובנו גם הובנו ע"י הנאשם.

רמזים והכוונות נוספות הובנו ע"י הנאשם אחרת ממה שהתכוונו חוקריו לרמוז לו, והוא הרכיב במוחו תמונה בהתאם להבנה מוטעית זאת, כך למשל בעמ' 21 לת/202 ב' מספר הנאשם:

"רומן: כשהייתי שם אני ראיתי את השירותים האלה אין שם הרבה מקום …. אתה אמרת לי שהילדה נשארה במצב מסוים, אני לא יודע באיזה מצב היא הייתה אני חושב, אני חושב שהוא רצה לאנוס את הילדה, הוא רצה לאנוס אותה אבל אח"כ הוא נבהל וכדי שהילדה לא תזהה אותו הוא רצח אותה… איך הוא פעל בהמשך אני יכול רק לדמיין".

בעמ' ** לת/205 ב' מתבקש הנאשם להשיב כיצד הצליח לעשות הקשרים לוגיים בנושאים כדלקמן:

) באיזה תא היה הרצח (החוקרים לא טרחו לומר לו ולא בכדי כי את הפרט הספציפי הזה מסר לו החוקר סשה כמפורט לעיל).

(ב) מיקום הילדה.

(ג) שדלת התא בו בוצע הרצח הושארה סגורה.

(ד) שהחתך על היד היה מעשה מכוון.

(ה) שידע לתאר את לבושה ונעליה של המנוחה.

(ו) סוגי המנעולים ואפשרויות הפתיחה והסגירה של הדלת.

(ז) מקום הימצאות גופת המנוחה.

כב' ביהמ"ש מוזמן לעיין בעמ' 11-20 בהם מסביר הנאשם על בסיס אילו עובדות שיער והניח הנחות מסוימות ובאיזה רמזים הסתייע להנחת הנחות אחרות, דבר דבור על אופניו והמשתלב כפסיפס בתמונה הכוללת (הנאשם מסומן כקול ב').

כב' השופטים כאמור בשלב מסוים של החקירות הנאשם האמין כי הוא רוצחה של המנוחה בהתייחס "למכלול הראיות" שחוקריו טענו כי מצאו כנגדו. גם המדובב השקיע מאמצים בלתי נלאים לחיזוק תחושת האשמה של הנאשם בפרשנותו את "הראיות החותכות" כנגד הנאשם, ובספקו "הסבר" שעובדה שהנאשם לא זוכר את פרטי ביצוע הרצח (הצקות ילדים שהוציאו אותו משווי משקלו והביאוהו למצב דומה שהיה לו עם אחיו), משהאמין הנאשם כי הוא רוצחה של המנוחה ואי ידיעתו את פרטי ביצוע הרצח נובעת מהטראומה אותה חווה עובר לרצח וביצוע הרצח עצמו כפרשנות המדובב אותה אימץ, הוא הודה ברצח.

בתאריך 1/1/07 נחקר הנאשם ובחקירתו הוא מעומת עם הודעת המדובב. בחקירה זאת נשאל הנאשם (בית היתר) איזה הגיון חבוי בהודאה של אדם ברצח שהוא לא ביצע (עמ' 26).

הנאשם בשלב מוקדם זה שלאחר חזרתו מההודאה והתגבשות המהפך בחשיבתו ובעיקר באמונתו לפיה הוא איננו רוצחה של המנוחה, מנסה להסביר לחוקריו את הדינמיקה של התהליך (עמ' 27) "אני יודע שאתם תסגרו את התיק ואני אקבל שלושים שנה ולא חשבתי מה יהיה קדימה, אני אמרתי כן אני עשיתי שאם אגיד שזה אני אז בית המשפט ייתן לי חמש עשרה שנים".

ובמילים אחרות ומבלי שהנאשם קורא לילד בשמו הוא האמין שהוא הרוצח והתיק סגור, ומה שנותר הוא לשתף פעולה על מנת לזכות בהקלה בעונש כתמורה לשיתוף הפעולה. הוא אומנם צפה את המילכוד הנובע מכך כבר בשיחתו עם המדובב ובטרם יציאתו לשחזור כשחזר ואמר שהוא לא יודע איך לשחזר וחשש כי חוקריו יבינו זאת כאי שיתוף פעולה וניסיון לתעתע בהם ולהכשיל את החקירה, ואולם לאחר שרפ"ק אזולאי הרגיע את חששותיו באומרו לו שישחזר כפי שמסר בהודאה הוא יצא לשחזור כשהוא מאמין שהוא רוצחה של המנוחה והפרטים החסרים לו מביצוע הרצח אינם בגדר מכשיל שממנו הוא צריך לחשוש, שהרי נובעים הם ממצבור נסיבות שאין לו עליהם שליטה ולכן אין בהם כשלעצמם כדי לפגוע באמונתו כי הוא רוצחה של המנוחה שכן "שרשרת הראיות" מובילות למסקנה אחת ויחידה כי הוא רוצחה של המנוחה.

ובאשר לשקרי הנאשם:

בעמ' 24 נשמע הנאשם אומר: "אז אני שקרן מילדות אז מה הלאה"?

בעמ' 26 : "זה שאני משקר אני סובל בגלל זה".

בעמ' 38 : "אני כל הזמן שקרן".

ובעמ' 47 : "אני שיקרתי, שיקרתי חזק בגלל זה אני יושב בגלל השקרים שלי אתם כולם חושבים שאני הרוצח".

ובעמ' 2 (דיסק מס' 2 ל-ת/20) :

"יורם: רומן אתה שקרן, רומן אתה שקרן

רומן: אני אבל לא רוצח".

כב' השופטים הנאשם אכן משקר את חוקריו ואף מצהיר על כך, ואולם לא מן המיותר יהא בהקשר זה לשוב לנ/70 מאתריך 21/12/06 לעמ' 128 :

"רומן: מתי שבן אדם משקר ואחרי זה הוא מבין שהוא בצרות והוא מנסה למצוא לעצמו את הדרך הוא מבין שהוא הביא את עצמו למקום שבכלל לא צריך היה להגיע כשהוא מנסה למצוא את הדרך לצאת אבל הוא לא יודע איך…. אבל הוא לא יודע את האמת".

במילים אחרות: השקרים של הנאשם הינם תולדה ממצב אותו יצרו החוקרים. השקרים של הנאשם הינם פרי הביאושים שננטע טופח וגודל ע"י חוקריו "בתרגילי החקירה" בהבטחותיהם להקלה בעונש אם ישתף פעולה ויודה בהדרכות והכוונות למידעים הקשורים לפרטי ביצוע הרצח שהנאשם לא ידע כלל.

פרי ביאושים הנובע מהקונספציה השגויה בה היו שבויים חוקריו כך שהאחריות לשקרי הנאשם רובצת לפיתחם של חוקריו בלבד.

הקיסם במנעול:

בשוטטותה של המאשימה במחוזות נידחים ועלומים אחר ראיות וממצאים הקושרים את הנאשם לרצח שאותו לא ביצע, היא פוגשת בקיסם הנעוץ במנעול התלייה ששימש את מקלט מס' 2 ממצא שנתגלה בתאריך 1/1/07 במנעול התלייה של מקלט מס' 2, שנתפס מקובי סמברנו בתאריך 24/12/06.

שבויה באותה קונספציה שגויה של שלוחיה החוקרים היא מייחסת את נעיצת הקיסם לנאשם לשיטתה בסמוך לעזיבתו של הנאשם את ביה"ס ב- 17:30 הוא נעץ את הקיסם במנעול על מנת

למנוע את גילוי התיק הספוג בדמה של המנוחה פועל יוצא מהבגדים והנעליים ספוגי הדם ששימשוהו בעת רצח המנוחה והוסתרו בתיק.

מסתבר כי האובססיה והתזזית אחר איתור ממצאים הקושרים את הנאשם לרצח המנוחה מאיינים לחלוטין את כללי ההיגיון הבסיסיים האמורים להנחות את המאשימה.

יתהה השואל הסביר: אם ידו של הנאשם במעל כיצד הוא אמור להוציא את תיק הדמים מהמקלט הנעול מבלי שיזקק לפריצתו ולתשומת הלב הכרוכה בפריצת המקלט? ומדוע בכלל לנעול את המקלט אם הוא בדרכו הביתה יכול לקחת עימו את התיק המפליל על שלל הממצאים שבו מבלי שימשוך בכך תשומת לב כל שהיא (כשהשעה היא שעת חשכה וביה"ס כמעט ריק לחלוטין למעט נוכחות מועטה של מנקים בודדים), וכשהוא מבכר דווקא לבא לביה"ס יחד עם רעייתו באור יום כשביה"ס שורץ באנשי משטרה תלמידים מורים וסקרנים על מנת לקחת את התיק הספוג בדמה של המנוחה.

התזזית בהתנהלות המאשימה מכתיבה לה את הצורך בבזבוז כספי ציבור בסך עשרות אלפי שקלים המושקעים בבדיקות ד.נ.א מקיפות לקיסם שחולץ מהמנעול בדיקות מיותרות שלא העלו דבר ולא בכדי.

א.בחקירתו מיום 11/1/07 ת/40 עמ' 6 משיב הנאשם לשאלת חוקריו :

"סשה: המנעול היה סגור בפעם האחרונה? לפני שהלכת?

רומן:הוא לא היה נעול

סשה: הוא חובל

רומן: הוא לא היה נעול שהלכתי הוא לא היה נעול".

ובעמ' 2 – "סשה: בעדויות שלך במשך החקירה, בעדויות בחקירות אתה מסרת שבתאריך 6/12/06 סיימת לעבוד בסביבות 17:30?

רומן: כן.

ב.כב' השופטים מוזמנים לעיין בעדותו של המנקה ויקטור קולסניקוב בעמ' 785 ש' 7 :

"שאלה: בת/544 אמרת שבזמן שהיית לקראת סיום ניקוי שרותי בנים שמעת קולות חזקים של אנשים בתוך ביה"ס ראית את קובי השרת של ביה"ס… מפנה להודעה זוכר את זה?

תשובה: אני זוכר.

שאלה: זה היה בשעה 18:40 לערך כשהיית כבר לפני סיום העבודה סיימת לנקות שרותי בנים?

תשובה: כן בערך בשעה הזאת.

ש' 24 : "שאלה: כשהפנת את הגבר הזה שהיה עם קובי לאותו מקלט היית עדיין עם הכלים שלך של הניקיון לא הספקת להחזיר את זה לא סיימת את העבודה?

תשובה: אני חושב שכן אבל לא הפניתי אותם אני ירדתי איתם יחד אני פתחתי להם את הדלת.

שאלה: איזה דלת פתחת להם?

תשובה: את הדלת שבחדר שבו מאכסנים כלים.

שאלה: כלומר הדלת של המקלט הייתה פתוחה ב- 18:40 ?

תשובה: כן.

שאלה: למען הסר ספק אם ב- 18:40 הדלת של המקלט הייתה פתוחה ואתה ירדת איתם לשם כשהלכת אחרי זה הביתה את דלת המקלט השארת פתוחה היא הייתה פתוחה כל הזמן?

תשובה: כן זה נכון כי באזור נשארו אנשים.

ג. כב' ביהמ"ש מופנה לנ/201 הודעת יפים סטומן בעמ' 1 ש' 3 :

"באתי לעבודה בשעה 15:30 ועבדתי בערך עד 17:30.

ובהמשך עמ' 1 ש' 19 : "שאלה: האם דלת המקלט 2 הראשית הייתה נעולה כשהחזרת את הכלים למקלט באותו יום?

תשובה: דלת ראשית הייתה פתוחה אחרת לא הייתי יכול להיכנס בד"כ הדלת הראשית של המקלט הזה פתוחה או סגורה ולא נעולה….

ובעמ' 2 ש' 1 :"כשהלכתי אפילו לא נגעתי בה כמו שהייתה כך השארתי אותה דלת הייתה פתוחה ונשארה פתוחה".

ד. כב' ביהמ"ש מוזמן לעיין בהודעת אלכסנדר קספרוביץ נ/205 עמ' 11 ש' 12 : "אני חושב שדלת ראשית של המקלט לא נסגרת".

מן המקובץ עולה כי דלת המקלט מס' 2 הייתה פתוחה לאחר השעה 17:30 ולפחות עד 18:40 כאשר הנאשם עזב את ביה"ס בשעה 17:30.

זאת ועוד – דלת מקלט מס' 2 לא ננעלת ע"י מנעול (בדיוק כפי שמספר הנאשם בחקירתו).

כב' ביהמ"ש מוזמן לעיין בעדותו של מר סמברנו בחקירתו הנגדית מעמ' 751 עד עמ' 762, והממצאים המחשידים העולים מחקירתו זאת ומבלי להכביר מילים על מחדליהם ורשלנותם של צוות החקירה באשר לבדיקת המחסן ובדיקות נוספות שהתחייבו מן הנסיבות, והשאלה המתחייבת היא מדוע "פרץ" מר סמברנו את דלת המקלט כשלמעשה היא הייתה פתוחה כעולה מעדות עובדי הניקיון, מדוע רק ב- 24/12/06 "נזכר" מר סמברנו לספר על כך שלא עלה בידו לפתוח את המנעול "הנעול" כביכול בעזרת המפתח שברשותו וכאשר אמסלם שהיה עימו לא ראה כלל ניסיון כזה מצידו של מר סמברנו.

ומי יתקע כף לידנו שאת הקיסם לא נעץ מר סמברנו עצמו בפרק הזמן שבין 6/12/06 ל-24/12/06.

ומבלי להכביר מילים על "זיכרונו" שהתחדד באופן חריג במיוחד בשלב חקירתו בביהמ"ש ובשים לב למבחן ההזדמנות המתקיים לגביו ובדיוק ובזהה לעשרות התלמידים ששהו בביה"ס ו/או למדו בביה"ס בסמוך לרצח.

"הנאשם ידע למסור פרטים מוכמנים – האומנם"?

המאשימה בסיכומיה (עמ' 212-251) משקיעה מאמצים כבירים בניסיון לשכנע את כב' ביהמ"ש כי פרטי החקירה שנמסרו ע"י הנאשם במהלך הודאתו ושחזורו הינם פרטים מוכמנים שלא היו אמורים להיות בידיעתו, ומשכך הודאתו ברצח היא הודאת אמת.

כב' השופטים לא מינייה ולא מקצתייה.

א. קומפלקס השירותים

כאמור וכמפורט בהרחבה בפרק הדן בשחזור, המאשימה מפליגה למחוזות נידחים ועלומים בחיפושיה אחר פרטים מוכמנים ולא בכדי משום שהמענה "לתהייתה" מצוי בחומר בחקירה ובהיגיון הצרוף הנובע מהעובדות כמפורט בפרק השחזור.

ב. תא הרצח

כאמור וכמפורט בהרחבה בפרק הדן בשחזור, מתעלמת המאשימה מטעמים ברורים כי הידיעה לפיה המנוחה נמצאה ללא רוח חיים בתא שירותים הופצה ברבים כבר לאחר מציאת גופתה (ע"י תלמידים ותלמידות – חברים וחברות, קהל שהתאסף בזירה, מורים ומורות, וראה עדותה של שי יפרח המאשרת שידעה כבר ביום בו נמצאה המנוחה שהמנוחה נמצאה בתא מס' 2).

שנית: ידיעת הנאשם כי מדובר בתא מס' 2 מקורה בעזרתו האדיבה של החוקר סשה כמשתקף בתמליל אליו הופנה כב' ביהמ"ש.

שלישית: "שחזור" מבוים באמצעות הכוונות מאירי עיניים שניטעו בזירה עובר לשחזור (שילוט בעברית ורוסית על דלת הכניסה המוכתמת בכתמי חומר לחיפוש ט.א., דלת תא מס' 2 הפתוחה לרווחה והחושפת את פנים התא והדלת המוכתמים בחומרים לחיפוש ט.א. וגילוי עקבות) לא הותירו שום אפשרות לטעות ו/או התלבטות.

ג. כיוון ומיקום המנוחה בתא

"ידיעתו" של הנאשם כי הרצח ארע בכניסה לתא השירותים כשהמנוחה עומדת בכניסה עם פניה לכוון מזוזת הדלת היא מסקנה כמעט מתבקשת לאור העובדות שכדלקמן:

ראשית: כבר במ"ט 167/06 (2) ת/174 (ב) מיום 15/12/06 בעמ' 28 נשמע הנאשם אומר: "… אבל מצד שני אין בזה שום היגיון שאני זה… איך אומרים זה אני לא הרגתי לא במצב (לא נשמע) ולא בכוונה אני לא הרגתי אותה אני לא מכיר אותה אם אני נכנס לשרותי נשים לפי המילים שלכם להרוג ילדה והיא רואה אותי היא תעשה כאלה צעקות שאני פשוט אהיה בשוק".

חוקר 2: יכול להיות שהיא לא תספיק

רומן: היא תספיק…. הילדה ראתה אותי התחילה לעשות צעקות אף אחד לא שומע שום דבר….

ובנוסף מ"ט 166 (1) ת/180 א' מיום 16/12/06 עמ' 36 :

סשה: מה שקרה שם באותו מקום שבו היית אפילו אם היית רק בקומה הראשונה כי אם אנחנו אומרים שאתה רצחת אז אנחנו כמובן מניחים שהיית גם בקומה השנייה או קיי? אבל אפילו אם אתה אומר הייתי רק בקומה הראשונה לא יכול להיות דבר כזה שאדם הנמצא שם באותו מקום שבו היית לפי התיאור שלך לא שמע כלום, לא יכול להיות כזה דבר שום אוזניות שום דבר לא יכול היה להציל כאן קרה שם כזה דבר… שאתה לא יכול היית לא לשמוע שום דבר ….. מעל ראשך רומן מעל ראשך לא יכול להיות כזה דבר שאתה לא יודע כלום".

הנה כי כן נמצאנו למדים שבדיוק מה שחושב הנאשם חושב גם החוקר סשה וגם החוקר מלכא, וכלומר אם לא שמעתי צעקות ואף אחד לא שמע צעקות כפי שמתחייב מאירוע כזה המסקנה היא שגרונה שוסף מייד ובטרם תתחיל המנוחה לצעוק.

שנית: ובאשר למיקום – אם המסקנה המתחייבת מהעובדה שאף לא אחד שמע צעקה או רעש כמתחייב מאירוע אלים שכזה היא שגרונה שוסף כמעט מייד ובטרם יהיה סיפק בידה לצעוק. המסקנה הנוספת המתחייבת מכך שזה ארע בטרם נכנסה המנוחה לתא וממש בסמוך ובצמוד של כניסת הרוצח/ת בעקבות המנוחה.

זאת ועוד – הואיל והנאשם מכיר את מבנה השירותים בביה"ס ומתוך הנחה ששרותי הבנים (אותם הוא מכיר משימוש כמעט יומיומי במסגרת עבודתו בביה"ס) זהים במבנה לשרותי הבנות (מימדי התאים מבנה חדר השירותים וסוג הדלתות המשמשות לכניסה לתאים) האפשרות הכמעט יחידה לשיסוף צווארה מיד ובטרם תחולל מאומה זה השגתה בכניסה לתא ואם בכניסה לתא אזי האפשרות הכמעט יחידה המתבקשת (בהכירו את מבנה חדר השירותים ואת כיוון פתיחת הדלת מבפנים החוצה) היא כשהיא עומדת במיקום שתיאר בניסיון לסגור את הדלת.

ובמילים אחרות הניחוש, במכלול הנסיבות דלעיל איננו מפתיע כשלעצמו.

שלישית: ההיגיון המתחייב מעצם היכרותו של הנאשם את מימדי תאי השירותים הצרים והצפופים כי האפשרות שהרצח התבצע כביכול בתוך התא הצר והצפוף כמעט בלתי אפשרי

כשלעצמו ומקל וחומר כשלא נשמע שום רעש ו/או צעקה המחייב את ביצוע הרצח במהירות ובטרם יהיה באפשרות המנוחה להקים קול וזעקה.

רביעית: באשר לטענת הנאשם כי יורם אזולאי סייע לו בחקירה באשר למיקום המנוחה.

טענה זאת נסמכת גם נסמכת על חומר הראיות שכן די לצפות בזמן דיסק 1:22:28 – 1:24:12 (מ"ט 172/06 ת/21) כדי להיווכח שהנאשם איננו יודע באיזה כוון לבחור וזאת בהמשך למאמצי חוקריו לפרוס בפניו מספר אפשרויות כשהוא משנה את המיקום בהתאם לשאלות המופנות אליו.

זאת ועוד – די לעיין בת/22 עמ' 31, כדי להיווכח כיצד רפ"ק אזולאי מכוון את הנאשם למיקום המדויק.

"יורם: (פונה אל הנאשם שיעמוד) זה הדלת של השירותים זה הדלת בסדר (כשהוא מפנה את הנאשם לדלת חדר החקירות) היא פתוחה עכשיו, היא פתוחה עכשיו בסדר אני עומד פה אני רוצה שתעמוד פה שנייה, רגע חכה שנייה תוודא שאף אחד לא עובר רגע בא צא רגע החוצה (הנאשם עומד מחוץ לדלת חדר החקירות) אני עכשיו הילדה בסדר איפה היא עומדת, זה (לא ברור) צא רגע עוד טיפה (לא ברור) הילדה פה? איפה אני.

רומן: כן, איפה ככה……"

ד. כלי הרצח

ראשית: לא מן המיותר יהא לציין ולהדגיש את האמור בחוו"ד של ד"ר זיצב ת/11.

"פצעי חתך נגרמו באמצעות חפץ מושחז כגון להב של סכין או חפץ דומה".

ובאופן דומה בת/665 : "הנני מחווה דעתי שהלהבים של סכינים יפניים או להבים דומים יכלו לגרום לפצעי החתך בגופתה של המנוחה".

משכך מתפרצת המאשימה לדלת פתוחה באם הודאתו של הנאשם הינה הודאת שווא.

שנית:הנאשם האמין בעת מסירת הודאתו כי הוא רוצחה של המנוחה כשאמונתו זאת נסמכת על שרשרת הבדיות שבהן הולעט ע"י חוקריו ומשכך האפשרות היחידה לדידו בה ביצע לכאורה את הרצח שהאמין כי ביצע זה באמצעות הסכין היפנית הנתונה דרך קבע בחגורתו, הסכין שלגביה נשאל ותוחקר במהלך כל חקירותיו היכן הלהב שלה וכיצד יסביר הימצאות של דם על להב סכינו באיזה סכינים עבד (מ"ט 160/06 (3) ת/164 ג' עמ' 6) וניתוח מצבו ע"י המדובב בהקשר ללהבים של סכיני העבודה שלו (דיסק 25 (2) ממ"ט 165/06 עמ' 86).

שלישית: אם הנאשם מוסר את הודאתו על בסיס אמונתו כי הוא רוצחה של המנוחה ולדידו הכלי היחיד שבו ביצע לכאורה את הרצח הוא סכינו היפנית הנתונה בחגורתו דרך קבע.

אזימן הסתם הוא יודע בדיוק כמו כל אדם אחר המכיר סכין יפנית כי לא ניתן לבצע דקירות בסכין יפנית אלא רק חיתוך מן הטעם שסכין יפנית משוללת חוד ורחבה במידה זהה למן הקצה ועד לסופה.

(הנפסק בעמ' 225 סעיף 12 לסיכומים)

טענת הנאשם ולפיה עוד בטרם חקירתו הספציפית של סשה ב- 19/12/06 (מט 172/06 ת/22 עמ' 7-8 לקלטת 2) הבין הנאשם מחוקריו כי עם סכין כשלו ניתן לחתוך ולהרוג נסמכת גם נסמכת על חקירותיו שקדמו לתאריך ספציפי זה.

כך למשל ב- מ"ט 167 (2) – ת/174 עמ' 7 מיום 15/12/06 נשמעים חוקריו אומרים :

"חוקר 2: יכול להיות שהיא וחתכת וזהו ונהיה סוף הדרך…."

וכך למשל ב- מ"ט 168/06 ת/443 עמ' 3 מיום 16/12/06 :

מלכא: כלי עבודה יכול להפוך להיות כלי רצח, סכין טפטים יכולה להיות לעבודה ומחר בבוקר אפשר להרוג איתה בן אדם מבין?…."

זאת ועוד – כבר בתאריך 13/12/06 "בתרגיל החקירה" של הימצאות דם כביכול על חפציו ובגדיו שואל אותו החוקר (מ"ט 119/06 – נ/*** מיום 13/12/06 עמ' 8) איך אתה מסביר את העובדה

שמצאו את הדם של הילדה על הדברים שלך… על הדברים אני אומר זה יכול להיות או כלי עבודה או בגדים".

צא ולמד – הנאשם יודע כי הוא נחקר בחשד לרצח המנוחה (רצח שעפ"י המידע מהתקשורת ומהרחוב שוסף גרונה של המנוחה כחלק מממצאי אלימות נוספים שנמצאו על גופתה)

ומן הסתם שיסוף גרון אינו יכול להיעשות באמצעות כבל מאריך, פטישון, דבק וכיו"ב כלי עבודה שברשותו למעט סכין יפנית הנמנית על כלי עבודתו.

זאת ועוד – במ"ט 164/06 (2) ת/169(ב) מיום 14/12/06 בעמ' 13 נשמעים הדברים כדלקמן:

חוקר: נו אתה הבנת, אני שאלתי אותך שאלה איפה אתה חושב שהיה יכול להימצא דם על הדברים שלך? … אתה אמרת על המכשיר, על הכבל… על החולצה, על הנעלים, עכשיו כל אחד מהסעיפים האלה הסברת, מכשירים אני לא הבנתי.

רומן: אני חושב, אם יש עוד דם על הסכין כי כשאני הרמתי

חוקר: על איזה?

רומן: על שלי

חוקר: על הצהוב?

רומן: כן על הצהוב למה? שהחרימו לי ביחד עם החגורה….

החל משלב זה עמ' 14 ועד עמ' 17 נחקר הנאשם לגבי הסכין הצהובה והלהבים שלה שנתפסו ע"י המשטרה וכמה פעמים החליף את הלהבים של אותה סכין בתאריך 6/12/06.

ובהמשך במ"ט 167 ת/174(א) מיום 15/12/06 עמ' 57, 58, 69 : "למה אתה חושב שיכול להיות דם על הסכין שלך?"

כב' השופטים: גם רפה שכל היה יכול להבין ממכלול זה כי הרצח בוצע באמצעות סכין יפנית דווקא שהרי מן הסתם לא ניתן באמצעות שאר כלי העבודה שברשותו הכוללים כבל מאריך, גלגלת, פטישון וכיו"ב כלי עבודה לשסף גרון, מה גם שהשאלות בנושא הדם שנמצא כביכול על הכלים התרכזו בסכין היפנית הצהובה שנתפסה ע"י המשטרה.

ומה עוד שהנאשם יודע (כמו כל בית ישראל) שהמנוחה שוספה בין היתר בגרונה כאשר החשד למעשה זה מוטח כלפיו ובעודו יודע (כמו כל מי שעובד עם סכין יפנית ו/או מכיר סכין יפנית) שלאור המבנה שלה דקירה באמצעותה היא בלתי אפשרית.

ומכאן שמסקנת המאשימה לפיה: "הנאשם ללא כל הסבר סביר נקב בכלי הרצח ובאופן השימוש בו משמש חיזוק נוסף להודאתו".

הנה מסקנה ריקה הנזרקת לאוויר ונסמכת על אוויר.

ה. הפגיעות בצוואר

ידיעתו של הנאשם כי חיתוך הצוואר הוא הדרך המהירה ביותר לקטילת חיים היא נחלת הכלל (למעט אולי תינוקות של בית רבן) כולל ילדים בגילאי בית ספר יסודי ותיכון, ידע הנרכש ממידע זמין ונגיש (צפייה בסרטי פעולה, אינטרנט, ספרות, חומר לימוד במסגרת ביה"ס על גוף האדם).

ואולם דווקא העובדה שהמנוחה ילדה בת 13 נרצחה באמצעות שיסוף גרונה מעורר תהיות וסימני שאלה באשר לזהות המבצעים תהיות שמקורם בהיגיון הצרוף ובניסיון החיים.

המנוחה שהייתה ילדה קטנה במימדיה (פחות ממטר וחצי גובהה) גבר בוגר וחזק איננו זקוק לסכין ולמרחץ דמים על כל הכרוך בכך כדי לפגוע בילדה קטנת מימדים כמנוחה, גבר בוגר וחזק יכול היה בנקל ובלי מאמץ לשבור את מפרקתה ומבלי צורך לרחוץ במרחץ דמים שכזה על כל המשתמע הימנו. לסכין זקוק מי ששווה בגודלו וכוחותיו למנוחה רק ילד או ילדה זקוקים לסכין כדי לקטול את חייה של המנוחה שממדיה דומים לשלהם.

המיתוס לפיו ילדים לא מסוגלים ליטול חיים של אדם אחר ובפרט לא באכזריות כה קשה וחריגה פסה זה מכבר מן העולם (מי לא זוכר את רצח נהג המונית דרק רוט שנרצח ע"י שני נערים בני 14 סתם כך למען הריגוש, מי לא זוכר את עשרות המקרים של רצח אכזרי בין נערים על רקע ליבה של נערה או "כבוד", מי לא זוכר את רצח הנער אסף שטיירמן ע"י רועי חורב וחברותיו ליהי גלוזמן

וסיגלית חיימוביץ סתם כך לשם השגת ריגוש והפגת שעמום, ומבלי לנקוב במאות אירועים של רצח אכזרי שבוצע ע"י נערים ונערות באנגליה, בארה"ב וברחבי תבל).

המאשימה בסיכומיה (עמ' 226 פיסקה 4, 5, 7) מציינת כי הנאשם מסר שחתך את המנוחה בצווארה פעמייםכשהוא משסף את גרונה עד אמצעו וכי באחת מהנפות הסכין פגע בחזה.לשיטתה תיאור זה עולה בקנה אחד עם ממצאי חוו"ד של ד"ר זיצב, ומתיישב עם הדגמתו של הנאשם בשחזור כיצד חתך את גרונה של המנוחה.

בדפוס זהה ושיטתי מבכרת המאשימה להתעלם מעובדות וממצאים שאינם מתיישבים עם הקונספציה בה היא שבויה וכשיטה היא מבודדת "עובדות" שנתלשו ממכלול שלם והומוגני של תמונה ומדביקה את העובדות המבודדות והתלושות כתמונה העומדת בפני עצמה וכמתיישבת עם הקונספציה בה היא שבויה.

ובמה דברים אמורים:

על מנת לקבל את התמונה בכללותה מן הראוי והנחוץ לשוב אל העובדות לאשורן אשר הושמטו ונזנחו במצגה של המאשימה.

(א) ת/22 מ"ט 172/06 קלטת 1 מיום 19/12/06 עמ' 112 :

"סשה: כמה פעמים?

יורם: רומן?

רומן: אני לא זוכר".

ומן המותר להדגיש כי זוהי הפעם הראשונה שהנאשם מתבקש להתייחס לפגיעות בצוואר המנוחה.

וכשכבר בפתיח נרמז לנאשם ובאופן שאיננו משתמע לשתי פנים כי לא מדובר בפגיעה אחת ("כמה פעמים").

זאת ועוד בעמ' 111 ועובר לרמז הנ"ל נצפה רפ"ק אזולאי נעמד עם גבו אל הנאשם ומבצע תנועת שיסוף גרון מאוזן לאוזן כאשר הנאשם עומד בצדודיתו של רפ"ק אזולאי וצופה בעניין רב בהדגמה

(מ"ט 172/06 דיסק 1 זמן דיסק 1:23:44).

(ב) ת/22 קובץ שני עמ' 7 :

לאחר שהנאשם השיב כי איננו זוכר, ולאחר הרמז העבה המלווה בהדגמה כי מדובר ביותר מפגיעה אחת בגרון.

סשה: תגיד לי רומן כמה דקירות עם סכין ביצעת נו תשתדל להיזכר?

רומן: אחת או שתיים

סשה: כמה פעמיםפגעת בה עם סכין אחת או שתיים?

רומן: פעמיים…. יכול להיות פעמיים".

סשה רומז לנאשם באופן שאיננו משתמע לשתי פנים "כמה דקירות" בלשון רבים כי המדובר יותר "מדקירה" אחת.

הנאשם הלהוט לשתף פעולה עם חוקריו בהאמינו כי הוא רוצחה של המנוחה איננו בטוח עדיין באשר למשמעות הרמז ומשיב "אחת או שתיים".

סשה על מנת להסיר כל ספק למה הוא התכוון חוזר ושואל כמה פעמים אחת או שתיים? ובאופן שגם רפה שכל יבין כי "פעמים" לא יכול להתיישב עם "אחת".

והנאשם שאיננו רפה שכל אכן הבין את הרמז של סשה ומשיב פעמיים.

וכפי שכבר הוסבר ופורט בהרחבה בפרק הדן בהודאה (מ"ט 172/06) .

לאחר שהנאשם נצפה מתלבט אם עמד מצד ימין או מצד שמאל נצפה רפ"ק אזולאי אומר ומדגים כאחת "יכול להיות… רגע אוקיי תיזכר "עכשיו", כשהוא נעמד שוב עם גבו אל הנאשם ואומר "היא עומדת ככה ומרים תוך כדי כך את ידו אל צווארו ומבצע תנועת שיסוף רחבה מאוזן לאוזן כשהוא מוסיף ואומר "יכול להיות היא עומדת ככה ואתה עושה ככה מאחורה?

ומייד בתום ההדגמה נשמע רפ"ק אזולאי אומר: "תסתכל תעמוד אחורה איך? ככה דוקר לה בחזה מה אתה עושה?"

הנאשם משיב: "לא אצל סכין אתה לא יכול ככה לעשות (כשהוא נצפה עושה תנועת דקירה) "ככה" אומר הנאשם ומדגים תנועת שיסוף של הצוואר מאוזן לאוזן בחיקוי זהה להדגמה של רפ"ק אזולאי ומדגים מאחור על יורם את שיסוף הצוואר כשהוא אומר בעברית עילגת "איפה ככה אני לא יודע איפה ככה", ואולם וכפי שנצפה הואיל ובעמידה מאחורי גבו של יורם אזולאי עם האזיקים לידיו הנאשם מתקשה להדגים שיסוף צוואר מאוזן לאוזן הוא מדגים חצי צוואר בלבד.

"ככה עשית"? שואל רפ"ק אזולאי.

רומן:"כן כמעט עד הסוף" ונצפה מתיישב על הכיסא

סשה: כמעט עד הסוף?

רומן: כמעט עד הסוף

סשה: כמעט עד הסוף? מה הכוונה?

והנאשם לנוכח העובדה שלא הצליח מאחור לבצע תנועת שיסוף מלאה עקב האזיקים שעל ידיו משיב.

רומן: לא עד הסוף חצי".

ואילו סשה היודע כי המנוחה נחתכה פעמיים בצווארה בנוסף לעוד מספר חתכים בגופה וחייב להוביל את הנאשם למספר החתכים המדויק בצווארה של המנוחה שואל את הנאשם "כמה פעמים"?

זאת ועוד – בסיכומיה לעניין זה מפנה המאשימה לת/22 (קובץ 2) עמ' 33-35. מעיון באמור בעמ' 33-35 נמצאנו למדים כי הנאשם מספר לחוקריו על פגיעה אחת בגרון ואילו הפגיעה השנייה אותה כביכול כיוון לחזה לא צלחה.

כך שאליבא דגרסתו של הנאשם המדובר בפגיעה אחת בגרון ותו לא.כיצד אם כן מתיישב תיאור זה של הנאשם עם האמור והמפורט בחוו"ד של ד"ר זיצב???

בהמשך בעמ' 227 (פיסקה 7) לסיכומיה מגדילה המאשימה עשות בציינה כי בשחזור "בכל הפעמים מדגים הנאשם כי חתך את גרונה של המנוחה וכי היא הרימה את ידה הימנית והסכין פגע בידה הימנית ובחזה".

למקרא האמור מתקבל הרושם שהדגמה זאת משקפת הלכה למעשה את הממצאים שנתגלו על גופת המנוחה ולא היא, נהפוך הוא.

הנאשם נצפה בשחזור מדגים שליחת יד לעבר גרונה של השוטרת המגלמת את המנוחה פעם אחת בלבד (ולהבדיל מאיבחת הנפה לעבר גרונה) הנאשם בדיוקכפי שהצביע בהודאתו על זרועו של רפק

אזולאי מצביע על מרכז הזרוע של השוטרת המגלמת את המנוחה שם פגע הסכין עת הרימה את ידה הימנית כמתגוננת.

ולמעשה השחזור הוא תרתייה וסתרייה לממצאים שנתגלו על גופת המנוחה לא במספר הפגיעותלא במיקום הפגיעות ולא עם צורת הפגיעות.

ושוב לא למיותר יהא להדגיש כי בשלב זה הנאשם מאמין כי הוא רוצחה של המנוחה ולהוט לשתף פעולה ולרצות את חוקריו על מנת לקבל את התמורה המובטחת לו, קרי – הקלה בעונש.

בהמשך עמ' 227 (פיסקה 8) לסיכומיה תוהה המאשימה כיצד ידע הנאשם לומר כי גרונה של המנוחה שוסף.

ראשית: וכאמור המדובר בעובדה שהייתה ידועה לכל בית ישראל.

שנית:ושוב וכדפוס שיטתי של התעלמות מעובדות שאינן נוחות לקונספציה של המאשימה מבכרת המאשימה להתעלם דווקא מהלוגיקה הפשוטה שמתאר הנאשם, לוגיקה אליה הובל בסיועם האדיב של חוקריו. הנאשם מסביר כי העובדה שלא נשמע רעש או צעקות שאליבא דגרסת חוקרו סשה חייב היה הנאשם לשמוע במקום בו עבד גם אם היה מצויד באוזניות הובילה אותו למסקנה כי גרונה נחתך, שאם לא תאמר כן מן הסתם היו אנשים בסביבה והוא במשמע אמורים לשמע צעקות. הנאשם למעשה מספק הסבר לוגי לעובדה שהייתה כבר מן הסתם בידיעתו בדוה למרבית הציבור ששמע על כך מכלי התקשורת.

בעמ' 226 (פיסקה 5) לסיכומיה מטעה המאשימה את כב' ביהמ"ש בציינה כי הנאשם תיאר בפני המדובב וחוקריו את הפגיעה בשני צידיו של הצוואר.

מצפייה בקלטת ההודאה שבפני המדובב ת/8 (ת/787 דיסק ללא טישטוש) נצפה הנאשם מדגים פגיעה עם גב ידו הימנית בצד ימין של צוואר המדובב פגיעה אחת בלבד כשהחזרת היד בתנועת "ההשלמה" הוא מדגים פגיעה בפלג גוף תחתון.

גם בפני חוקריו לא הדגים הנאשם 2 פגיעות בצוואר ולא תיאר 2 פגיעות משני צידי הצוואר, רק לאחר הכוונה הדרכה ורמזים של חוקריו תיקן את אמירתו מפגיעה אחת לשתי פגיעות אולם לא הראה ולא הדגים שתי פגיעות משני צידי הצוואר כאמור בסיכומיה של המאשימה.

ולא למיותר יהיה לומר כי רק בהסתמך על האמור לעיל מתבקשת המסקנה כי לנאשם אין שמץ מושג מאשר התרחש במציאות בזירת הרצח.

בהמשך בעמ' 228 (פיסקה 13) לסיכומיה לועגת המאשימה לטענת הנאשם לפיה כאשר אמר שהיה חתך אחד בגרון נאמר לו ע"י חוקריו כי היו שניים והוא אישר זאת וכתימוכין ללעגה מצטטת המאשימה את השאלה שנשאל הנאשם (ממ"ט 172/06 ת/22 עמ' 7 לקלטת 2) ואשר הובאה כלשונה בסיכומי ההגנה (במענה לפיסקה 4, 5, 7 לעמ' 226 לסיכומי המאשימה).

"שאלה פתוחה המאפשרת מגוון רחב של אפשרויות" אליבא דניסוח המאשימה כשבפועל מדובר בשאלה פתוחה המאפשרת תשובה אחת בלבד, שכן איזה עוד אפשרות קיימת בשאלה כמה פעמים פגעת פעם אחת או שתיים.

גם אפשרות של יותר מפעמיים נשללת בניסוח השאלה. כפי שנוסחה ניסוח שנברר ונבחר בקפדנות ובזדון על מנת להוביל את הנאשם לתשובה הרצויה לחוקרים.

בפיסקה 15 עמ' 228 לסיכומיה כותבת המאשימה שהנאשם לא רק שנקב במספר החתכים בצוואר המנוחה אלא גם ידע לומר כי שני החתכים מקבילים.

אודה ולא אבוש כי אין לי שמץ של מושג מאין שואבת המאשימה את התיאור של חתכים מקבילים בחקירת הנאשם.

נהפוך הוא צפייה בת/21 דיסק 1 זמן דיסק 1:37:30 – 1:37:35 מלמדת כי הנאשם מצביע על חיבור החזה עם הצוואר.

צא ולמד כי לא רק שלא יכולה להיות איזשהיא הקבלה לחתך בצוואר במיקום זה אלא שבמציאות לא נמצאה שום פגיעה על גופת המנוחה במקום זה.

טענת המאשימה בהקשר זה לפיה נושא החתכים (שאותם הדגים הנאשם בשחזור) איננו בתחום מומחיותו של אלכס פלג עד ההגנה מן הטעם שהוא איננו רופא משפטי.

טענה זאת ראויה להידחות על הסף בהסתמך על טענת המאשימה עצמה ולפיה מה שניתן לראות בעין לא מצריך מומחיות. החתכים בצוואר המנוחה הנראים בעין בת/1 אינם מצריכים מומחיות של רופא משפטי כדי ללמדנו שמדובר בשני חתכים בצוואר.

זאת ועוד – טענת המאשימה לפיה בחר אלכס פלג מטעמיו להתעלם מכל גרסאות הנאשם ולהתייחס אליהן במגמתיות רק לאלה המתיישבות עם טענותיו.

על כך נאמר – הפוסל במומו פוסל זוהי בדיוק הדרך והשיטה שבה נוקטת המאשימה כדפוס שיטתי בסיכומיה.

ו. החתך בחזה

המאשימה חוזרת שוב לדפוס השיטתי של טיעוניה כשהיא סומכת יתדותיה על הפניות מאוחרות ומתעלמת מההכוונות וההדרכות של חוקריו שקדמו לאמירות המאוחרות של הנאשם המצביעים על אי ידיעה של הפרטים לאשורם.

(א) על החזה ופגיעה בחזה מדבר לראשונה רפ"ק יורם אזולאי בת/22 קלטת מס' 1 עמ' *** ומאחר ואיננו יכול לומר לנאשם פרטים מוכמנים בצורה ישירה הדרכתו נעשית באמצעות רמזים תוך ניצול להיטותו של הנאשם לרצות את חוקריו .

יורם: אוקיי תיזכר עכשיו, אתה עומד ככה יכול להיות היא עומדת ככה ואתה עושה ככה מאחורה (נצפה מבצע תנועת שיסוף בגרון) תסתכל תעמוד אחורה איך ככה דוקר לה בחזה מה אתה עושה".

רומן:לא אצל סכין אתה לא יכול לעשות ככה".

הנאשם למד לראשונה כאן מרפק אזולאי כי קיימת פגיעה בחזה של המנוחה, והואיל ועם סכין יפנית לא ניתן לבצע דקירה כפי שמראה לו רפ"ק אזולאי ("אצל סכין אתה לא יכול לעשות ככה") המסקנה היא כי הפגיעה בחזה יכולה להיות חתך בלבד.

צא ולמדמדוע הנאשם למרות שאימץ ואישר את הדרכתו והכוונתו של רפ"ק אזולאי לפיה עמד כביכול מאחורי המנוחה בעת ששיסף את גרונה זנח בשחזור את אשר אישר ואימץ בהודאה, וזאת מאחר שהבין מרפ"ק אזולאי כי קיימת פגיעה על חזה המנוחה שאיננה יכולה להיות דקירה (כי עם סכין יפנית לא ניתן לדקור) ופגיעה של חתך בחזה מתיישבת יותר עם עמידה מלפנים ולא מאחור.

(ב) בת/22 קלטת מס' 2 עמ' 34 נשמעים הדברים כדלקמן:

"רומן: … אני כביכול בגרון פגעתי לה ואח"כ רציתי לתקוע להב אבל זה לא….

סשה:(מתרגם) אחד הגיע צוואר והשני הוא רצה להכניס לחזה אבל לא הצליח