פסק הדין במחוזי (שנת 2010)

בעניין:מדינת ישראל 
 ע"י ב"כעו"ד שילה ענבר, עו"ד מירית שטרן ועו"ד יעל שוחט – פינקהמאשימה
 נגד 
 רומן זדורוב 
 ע"י ב"כעו"ד דוד שפיגל ועו"ד גליל שפיגלהנאשם

הכרעת דין

כב' השופט יצחק כהן, אב"ד- סגן הנשיא:

א. מבוא:

ביום 6/12/06 ירדה אפלה על העיר קצרין ובצהרי יום.

תאיר ראדה, נערה בפריחתה, פרח המהווה את דרכה של האדמה לחייך (בפראפרזה על כיתוב בבית הספר בו צפינו בביקור במקום), נקטפה וחייה נגדעו בצורה אכזרית וקשה ע"י רוצח שפל.

המאשימה מייחסת את מעשה הרצח לנאשם בפנינו.

על פי המיוחס לנאשם בכתב האישום, ביצע את הרצח עת עבד בבית הספר "נופי גולן" בעיר קצרין, בו למדה תאיר ראדה ז"ל.

המנוחה, תאיר ראדה ז"ל, תלמידת כיתה ח' בבית הספר, ילידת 4/1/1993, נמנעה מלהיכנס ביום הרצח, 6/12/06 (יום רביעי בשבוע), לשיעור תיאטרון שהתקיים בשעה השביעית, ישבה בפרגולה בחצר בית הספר, בשעה 13:30 לערך נכנסה למבנה בית הספר, עלתה במדרגות המובילות מרחבת הכניסה אל הקומה השניה, שם מצויים שירותים, בשירותים אלה, שירותי הבנות, נמצאה גופתה.

הנאשם הינו יליד 1978, בעל אזרחות אוקראינית, שוהה בארץ במעמד זמני של אזרח זר, נשוי לישראלית והתגורר בקצרין.

הנאשם עבד בבית הספר "נופי גולן" במהלך נובמבר 2006 ועד ליום 6/12/06, יום הרצח.

לצורך עבודתו נדרש הנאשם לסכין חיתוך יפנית, אשר נשא בנרתיק על מותניו.

המנוחה כאמור, למדה בבית הספר, ביום הרצח, שני השיעורים האחרונים, השישי והשביעי, היו שיעורי תיאטרון, בתום השיעור השישי המסתיים בשעה 12:50, יצאה המנוחה להפסקה אשר אמורה להסתיים בשעה 13:05, אך לאחר ההפסקה, לא חזרה לכיתה לשיעור השביעי, ישבה עם חבריה בחצר בית הספר ועד שסמוך לשעה 13:30 אמרה לחברתה כי ברצונה לשתות מים, נכנסה כאמור למבנה בית הספר ועד כי נמצאה בין השעות 18:30 ל – 19:00 (ת/319, עמ' 3) בשירותי הבנות בקומה השניה.

עוד על פי המיוחס לנאשם בכתב האישום, הרי שבסמוך לכניסת המנוחה למבנה בית הספר, לקומה השניה ולשירותים שם, יצא הנאשם מהמקלט בו עבד והבחין במנוחה סמוך למדרגות העולות אל הקומה השניה, הנאשם נכנס בעקבות המנוחה לשירותים, המנוחה נכנסה אל תא השירותים השני מכיוון הכניסה (להלן: "התא"), הנאשם בא בעקבותיה כאשר בליבו גמלה החלטה להמיתה.

כאשר המנוחה עמדה ופניה לכיוון הדופן הימנית של התא וניסתה לסגור את דלת תא השירותים, כאמור השני מכיוון הכניסה, מנע זאת הנאשם, שלף את הסכין אותה החזיק לצורך עבודתו ושיסף את גרונה של המנוחה.

בהמשך לשיסוף הגרון, חתך הנאשם את המנוחה באמצעות הסכין פעם נוספת בצווארה וגרם לפצעים בחזה, בפניה ובידיה.

החתכים כתוצאה ממעשי הנאשם כמיוחס לו, גרמו לדימום מסיבי, המנוחה התמוטטה בתא השירותים כאשר היא שרועה על מושב האסלה.

הנאשם נעל את דלת התא מבפנים על מנת לעכב את גילוי הגופה, יצא מהתא בטפסו על גוף המנוחה, דורך עליה בשתי רגליו, נאחז בדפנות התא וקופץ החוצה (לענין זה ראה להלן גם בשחזור וגם בביקור במקום).

הנאשם נמלט משירותי הבנות ומהקומה השניה, נכנס לשירותי הבנים המצויים בקומה הראשונה, שוטף את הסכין, מנקה מעליו את דמה של המנוחה, חוזר למקלט, מחליף את בגדיו וממשיך בעבודתו ועד השעה 17:30.

המנוחה מדממת למוות כתוצאה מפצעי חתך בעורק התרדמה ובווריד היוגולארי (כלי דם ראשיים בצוואר, ראה להלן)

לאחר הרצח, כך כפי המאשימה, שבר הנאשם את להב הסכין היפנית עמה פגע במנוחה, החליפו ללהב חדש, העלים את הלהב בו השתמש לרצח, החליף את המכנסיים אשר שימשו אותו בעת הרצח והכל במטרה להכשיל את החקירה נגדו.

בכל אלה גרם הנאשם בכוונה תחילה למות המנוחה, תאיר ראדה ז"ל, והעלים ראיות בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי.

על אלה מייחסת המאשימה לנאשם עבירות כמפורט לקמן:

א. רצח בכוונה תחילה – עבירה בניגוד לס' 300(א) (2) לחוק העונשין, ה'תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"או "החוק").

ב. שיבוש מהלכי משפט -עבירה בניגוד לס' 244 לחוק הנ"ל.

הסניגור השיב בכתב תגובה מפורט לכתב האישום והודיע על כוונתו לטעון טענות זוטא כנגד קבילות ההודאות.

על פי התגובה, הנאשם כפר מכל וכל בכל קשר לביצוע הרצח.

רצח בכוונה תחילה:

העבירה של רצח בכוונה תחילה, בניגוד לס' 300 (א) (2) לחוק העונשין, מלמדת:

"300(א)העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו – מאסר עולם ועונש זה בלבד:

(1)…

(2) גורם בכוונה תחילה למותו של אדם".

יסודות העבירה על פי המיוחס לנאשם מצריכות –

גרימה בכוונה תחילה למותו של אדם.

מצוות המחוקק אינה מכוונת למניע.

(ראה להלן, בפרק שיוחד לשאלת המניע ככזה).

על המאשימה לשאת בנטל, כמצוות המחוקק, מעבר לכל ספק סביר להוכיח בפני בית המשפט כי הנאשם בעבירה זו גרם, וזאת בכוונה תחילה, למותו של אדם.

ההלכות המדברות בסעיף זה, מלמדות מה נדרש לנו לתיבת המילים "כוונה תחילה"(כפי שיפורט להלן, בפרק שיוחד ליסוד הנפשי).

כאן, אין חולק כי המנוחה איבדה את חייה כתוצאה מפגיעה בגרונה ע"י כלי חד, כאשר הסניגוריה כופרת כי מדובר בנאשם אשר בפנינו, לו מייחסת המאשימה את ביצוע המעשה לאמור; הנאשם כפי המאשימה הוא ולא אחר, גרם בכוונה תחילה, למותה של המנוחה.

הנאשם הודה כי עבד בבית הספר ביום הרצח, טען כי בסמוך לשעה 13:30 יצא מהמקלט, אלא שלגרסתו, יצא אל מחוץ לשטח בית הספר, שם המתין לו מעבידו אשר הביא לו דבק ולאחר שנטל ממנו את הדבק, המשיך בעבודות הריצוף במקלט.

טענות הזוטא של הנאשם נטענו בעל פה ובהמשך בכתב (במהלך עדותו של עד התביעה יורם אזולאי), הוסכם כי טענות הזוטא ידונו במקביל לניהול התיק (עמ' 62 לפרוטוקול), בתמצית אציין כי עיקר טענות הסניגור כנגד ההודאות נטענו כנגד אופי החקירה, היותה ממושכת ודורסנית בלשונו, חוקרים רבים, צעקות, השפלות, איומים, מניעת יעוץ משפטי, הטעיה, שבירת רוחו של הנאשם, אי אכילה, העדר שינה (טענות הזוטא ידונו להלן בפרק נפרד).

עוד אציין בפתח דבריי, כי הסניגור לא כפר בעובדה שלאחר הרצח, אין בנמצא להב הסכין היפנית עמה עבד הנאשם ביום הרצח ולא המכנסיים אשר לבש ביום זה, אך טען כי הדבר נעשה ע"י הנאשם לתומו ולא אחרת.

יצוין בקציר האומר, כי מטעם התביעה העידו 67 עדים ובהם עדים מומחים לא מעטים, הוגשו בהסכמה חומרים הנוגעים ל – 30 עדים נוספים, בוצעה חקירה רחבת היקף אשר השתרעה על מקומות רבים, סימנים וטענות מטענות שונות.

מטעם ההגנה העידו 50 עדים וכן הוגש חומר הנוגע לעשרות עדים נוספים.

ובנוסף, סרטים, קלטות, תמלילים, צילומים, ראיות חפציות ועוד ועוד.

ההגנה הפכה כל אבן (מבלי לייתר חובת המאשימה, כמובן, להוכיח אשם הנאשם מעבר לכל ספק סביר), כדי להראות שלא הנאשם הוא הרוצח, נטענו טענות רבות, החל מיחוס אפשרי ל"כת השטן", טרמפיסטים, עובדים וכלה באזרחים, תלמידים אחרים ועוד כהנא וכהנא כפי שיפורט להלן.

יצוין כי הטענות נבדקו, נבחנו, עדים העידו גלל הטענות ונעשתה עבודה יסודית, הן ע"י התביעה והן ע"י ההגנה גם לענין זה.

עוד יצוין כי במהלך שמיעת הראיות, ראינו לבצע ביקור במקום (ביום 20/3/08, ראה פרוטוקול, עמ' 617- 621).

בתיק זה הודה הנאשם בפני מדובב בלילה שבין ה – 18/12/06 ל – 19/12/06, אחר בפני חוקריו ביום 19/12/06, שיחזר ביום 19/12/06, וחזר והודה שוב ביום 21/12/06 בפני חוקריו אלא שכמבואר לעיל, הנאשם חזר בו והסניגורים טענו בלהט כנגד ההודאות והשיחזור וכפי שעוד ארחיב להלן.

עוד ראוי לציין הסכמה דיונית (עמ' 62-63 לפרוטוקול) בין הצדדים, לפיה עדים הנוגעים לכיווני חקירה (שהיו כאן רבים ביותר) אשר נבדקו ונשללו, לא יוזמנו להעיד מראש, זאת בהתאם לכיווני חקירה נשוא ההגנה ובמקרה הצורך, תעיד המאשימה עדים אלה כעדי הזמה, היה ותמצא לכך מקום וכך הווה.

כך גם כך אציין, כי בהכרעת הדין, החובקת דפים רבים, לא נדונו טענות שלא נגעו לקביעת עובדות הצריכות להכרעת הדין ככזו.

(כהערה כללית, מקום בו לא יאמר אחרת, ההדגשות שלי – י.כ.).

ב. עיקרי המחלוקת בין הצדדים (תמצית):

בעוד המאשימה מייחסת, כאמור, את הרצח לנאשם שבפני, הסניגוריה כופרת בכך מכל וכל, לטעמיה הנאשם אינו הרוצח ואינו קשור לרצח בדרך כלשהי.

הסניגוריה מבקשת וטוענת לזיכוי מוחלט של הנאשם בדין, כך ולא אחרת.

אין חולק, כי הנאשם עבד בבית הספר "נופי גולן" בו למדה המנוחה ושם נמצאה גופתה בשירותי הבנות בקומה השניה וכפי שיבואר להלן, למעשה, גם אין חולק היום כי נמצאה בתא מס' 2 בשירותים אלה.

הצדדים אינם חולקים על עצם העובדה, כי המנוחה מצאה את מותה כתוצאה מפגיעה ע"י כלי חד; הצדדים חלוקים באשר לאורח ביצוע החתכים.

לנטען ע"י ההגנה, לנאשם אין ידיעה כיצד יצא הרוצח מהתא, היכן זירת הרצח, במסלול הבריחה עקבות שאינן שלו, לא ידע ואינו יודע היכן נפגעה המנוחה, על גופה נמצא ד.נ.א שאינו של הנאשם.

הסניגוריה טענה טענות זוטא רבות ושונות כנגד הודאות הנאשם, הן בפני המדובב והן בפני

חוקריו, וכן לתרגילי חקירה והדרכה חריגים (ראה פרק נפרד שיוחד לטענות הזוטא), הסניגוריה חולקת על קבילות הקלטות המתעדות את החקירות, הן טכנית והן מהותית, טוענת כנגד משקלן, כנגד מהימנות ואמינות המדובב ככזה.

עוד חלוקים הצדדים באשר לשחזור אותו ביצע הנאשם, כאשר לטענות הסניגוריה הוכוון הנאשם במהלך השחזור, קיימת מחלוקת באשר ללוח הזמנים האפשרי לרצח, כאשר לטענת הסניגוריה, לוח הזמנים מוביל לכך שהנאשם אינו הרוצח, לא היה כלל בבית הספר בשעת הרצח אלא מחוצה לו.

כך גם כך, מחלוקת בין הצדדים באשר לטיב עקבות הנעליים אשר נמצאו על מכנסי המנוחה, משמעות העדר טביעות אצבעות, ממצאים ביולוגיים, ד.נ.א והשיער ככזה.

ההגנה יצאה חוצץ לאורך ולרוחב כנגד הטענה לפרטים מוכמנים וראיות חיצוניות אחרות ועוד לטעמי ההגנה, קיימים כיווני חקירה אחרים שלא לובנו כהלכה ומחדלי חקירה.

כך גם כך, עלתה השאלה האם קוימה זכות הנאשם להיוועצות עם עו"ד.

הצדדים גם חלוקים באשר לסיבה להשלכת המכנסיים בהם עבד הנאשם ביום הרצח, והכל כפי שיבואר ויורחב להלן.

עד כאן בתמצית כאמור, עיקר המחלוקת בין הצדדים.

ג. בחינת הראיות, קביעת עובדות:

חקירות הנאשם טרם הודאתו:

נציין כאן כמושכלות ראשונים, אשר כחוט השני נכונים וטובים לאורך כל הדיון בהכרעת הדין, כי חשיבות לא מעטה קיימת, כמובן, לאורח הדברים כפי שנאמרו, הקשרם, מתי נאמרו, ע"י מי והתשובות לשאלות – אמירות אלה.

1. חקירת הנאשם מיום 10.12.06 (ת/669):

זוהי חקירתו הראשונה של הנאשם טרםמעצרו.

בחקירה זו תאר הנאשם את עבודתו בביה"ס "נופי גולן", ריצוף ארבעת המקלטים, כאשר ביום הרצח עבד בין השעות 08:30-17:30, בריצוף המקלט השני.

הנאשם טען כי לא שמע כל רעש חשוד, נהג לסגור את דלת המקלט כדי לצמצם את הרעש הנגרם מעבודתו.

מציין, כי ביום הרצח עבר דרך שירותי הבנות שבקומה הראשונה. שמע כי המנוחה נרצחה בקומה השניה, אינו יודע באיזה שירותים מדובר.

לדבריו, יצא לשירותים פעמייםבאותו היום, בפעם הראשונה בסביבות השעה 10:00 ובפעם השניה בסמוך לשעה 17:00.

2. חקירת הנאשם מיום 11.12.06 (ת/159):

הנאשם זומן לתשאול ביום 11.12.06, כאן טען כי זרק את המכנסיים בהם עבד ביום הרצח.

לאור זאת, ולאור דמיון בין הנאשם לבין גנן בית הספר (ראה להלן: ת/4- תמונת הגנן; עדות אזולאי, עמ' 34 לפרוטוקול; עדות רות נשרי, מעמ' 977 לפרוטוקול ואילך), נחקר תחת אזהרה.

תיאר את לבושו ביום הרצח – מכנס עבודה כחול, חלק מחליפה אותה הביא מרוסיה (ע' 1).

תיאר את סדר יומו ביום הרצח, בערך בשעה 13:00 יצא להכין לעצמו קפה בחדר המורים, התנהג רגיל, אולי מעט "ענטז" תוך כדי האזנה לפלייר שבאוזניו (ע' 2).

תיאר כי התנהג בטבעיות ובאופן רגוע במהלך יום העבודה, לא עלה כלל לקומה השנייה.

סיים את יום עבודתו וחזר לביתו בשעה 17:45, לדבריו בשעה 21:30, נודע לו שהייתה בעיה כלשהי עם תלמידה בביה"ס, למחרת נודע לו כי היא נרצחה.

כשנשאל האם יודע היכן זירת הרצח ענה:

"מישהו אמר לי שבשירותים בקומה ב', אבל עכשיו אני יודע שזה לא בקומה העליונה, אלא בקומה א' "(עמ' 4).

עוד הוסיף כי שמע שמועות שונות בעניין הרצח- שחתכו את המנוחה בגרון ושדקרו אותה פעמיים – בבטן ובלב (ע' 4).

משטען הנאשם כי בגדי העבודה האחרים, נעלי העבודה וכלי העבודה מצויים אצל המעביד החדש, ראובן ג'נאח, נתפסו אלה וכן סכין יפנית אשר הנאשם הודה כי שימשה אותו לעבודתו ביום הרצח.

הנאשם שוחרר למעצר בית, זומן לחקירה למחרת היום, 12.12.06, וכאן נעצר לאור סתירות בדבריו בדבר שעת כניסת אנשי התחזוקה למקלט בו עבד (חקירתו מיום 10.12.06, ת/669, עמ' 1; והשווה ת/159, עמ' 2), זריקת המכנסיים, כאשר בפיו "הסבר" דחוק לאליבי וכעיקר, לשעת הרצח, הסכין היפנית אשר אפשרה ביצוע הרצח כפי שבוצע וכל זאת גם מול אוסף הסכינים בביתו.

3. חקירת הנאשם מיום 12.12.06 (תמליל- ת/164):

זוהי חקירתו הראשונה של הנאשם מעתמעצרו, נערכה בשפה הרוסיתע"י שני חוקרים – סשה ויוסי.

בחקירה זו הכחיש הנאשם מכל וכל את מעורבותו ברצח, טען מיוזמתוכי קיים אומנם מצב של רצח באי שפיות אולם לא קל להביא אותו למצב כזה (ת/164 א', בעמ' 20).

הנאשם תיאר את עבודתו בשעת הרצח, לדבריובשעה 13:30 יצא להביא דבק, המתין להבאתו כ- 40 דקות (ת/164 א', בעמ' 15) והמשיך בעבודת הריצוף במקלט ברצף, מלבד הפוגה אחת בה יצא למלא מים בשירותים (ת/164 ב', בעמ' 14). בתחילתהחקירה טען כי יצא להביא את הדבק בשעה 13:00 או 12:40 (ת/164 א', בעמ' 8).

לטענתו יצא מספר פעמים לחדר מורים, ולא נהג בעצבנות שם, ייתכן ו"ריקד" במהלך הכנת הקפה והתנהגות זו פורשה בטעות כעצבנות (ת/164 ד', בעמ' 4).

משנשאל הנאשם, האם יודע כיצד נרצחה המנוחה, טען כי שמע מאנשים ברחוב מספר גרסאות- שנדקרה שתי דקירות בלב, שחתכו לה את הבטן, שחתכו לה את הגרון ושאנסו אותה (ת/164 א', בעמ' 35-36).

הנאשם אישר כי ייתכן ודמו יימצא על כלי עבודתו, מאחר ובמהלך עבודתו הפיזית נפגע לעיתים, טען כי אין אפשרותלהימצאות דם זר על כלים אלו, ובפרט דמה של המנוחה (ת/164 ב', בעמ' 10, 12).

ציין כי כשבוע לפני הרצח, ראה סימני דם בשירותי הגברים בתא הראשון, העיר את תשומת ליבה של המנקה והיא ענתה לו שבמציאות זה שכיח (ת/164 ב', בעמ' 24).

הנאשם שללאת האפשרות כי ראה דם כלשהו ביום הרצח (ת/164 ב', בעמ' 29), לדבריו ייתכן כי דרך על דם מבלי משים ולכן ייתכן ויימצא דם על הסוליהאך לא על הנעל (ת/164 ג', בעמ' 7).

הנאשם טען כי לא לבש את מכנסיו הכחולים מיום הרצח במשך כחצי שנה, ביום הרצח גילה כי הם קטנים וקצרים עליו מאחר ושמן בתקופה זו. ביום ו'לקח מכנסיים אלו יחד עם שאר חפציו וזרק אותם למחרת(ת/164 ב', בעמ' 31-30).

לטענתו, חמותו ראתה שהם קטנים עליו וכי הם נזרקו לדלי (ת/164 א', בעמ' 4). הנאשם ביקש מחוקריו לערוך חיפוש במזבלה על מנת שימצאו את מכנסיו, הציע להצטרף לחיפוש זה וקבע בביטחון כי מכנסיו נקיים מדם (ת/164 ב', בעמ' 15).

ניסה לספק הסבר להבדלים בגרסאותיו בין חקירתו זו לבין הקודמות, בעיקר לעניין ההבדלים בשעות ביום הרצח (ת/164 ב', בעמ' 18)

ציין, כי נודע לו על שעת ומיקום הרצח מפיו של אחד החוקרים (ת/164 ב', בעמ' 26). הוסיף כי עבד תמיד עם פלייר (player) באוזניו, לא רצה להיות בקשר עם אף אחד, בפרט עם הבנות מאחר: "וכל פניה שהיא לכל אחת מהבנות האלה יכולה להסתיים בשבילי בצורה עגומה", בעבר שמע על מקרה שבו נערה סחטה אדם ואיימה עליו כי תאשים אותו באונס (ת/164 ב', בעמ' 26-27).

קודם לכן ציין, כי במהלך עבודתו ביום הרצח, הגיעו מספר תלמידות לאזור המקלט, אולם הוא נמנע מלגרשן מחשש שאח"כ תאשמנה אותו בכך שהיכה או ניסה לאנוס אותן (ת/164 א', בעמ' 28, ת/184, עמ' 31-30).

עוד הוסיף כי לעיתים תלמידים ביקשו ממנו סיגריות אך הוא סרב (ת/164 ב', בעמ' 28).

הנאשם ציין כי ביום הרצח, בשעה 21:30, שוחח עם ראובן ג'נאח, אצלו היה אמור לעבוד בתום עבודתו בבית הספר, ואז נודע לו שקיימת בעיה עם אחת התלמידות, לדבריו ראובן ביקש ממנו לקרוא לאשתו ולהסביר לה בעברית והוא אמר לו כי אשתו ישנה, למרות שבאותה השעה האכילה את בנם. הבין כי הילדה נפלה או שברה משהו וחשש מתביעות במידה ונפלה במקלט בו עבד (ת/164 ב', בעמ' 33-34). למחרת נודע לו "מאבא" שהתלמידה נרצחה (ת/164 ב', בעמ' 33).

הנאשם טוען, כי מעולם לא נכנס לשירותי הנשים (ת/164 ג', בעמ' 6), ראה את המנוחה בפעם הראשונה בטלוויזיה (ת/164 ג', בעמ' 7).

4. חקירת הנאשם מיום 13.12.06 (תמליל- ת/480):

מדובר בחקירה קצרה, שנערכה ברוסית ע"י החוקרים יוסי ואלכס, לעיתים לסירוגין.

בחקירה זו ניסה הנאשם להיזכר בסדר הזמנים בשעת הצהריים של יום הרצח. תיאר כי בשעה 12:00, 12:30 יצא להביא את הדבק מהקבלן, ישב להמתין לקבלו בנוכחות השומר לפחות עד השעה 13:00, שכן לאחר השעה 13:00 הגיע הדבק (ת/480, עמ' 1).

הנאשם הוסיף פרט נוסף – לדבריו, בעת ההמתנה לדבק, עמד בחוץ בחור צעיר אשר החליף מנורה ברכבו (ת/480, עמ' 2).

החוקרים נקטו בתרגיל חקירה ושאלו את הנאשם, כיצד הוא מסביר את העובדה כי דם המנוחה נמצא על בגדיו, הנאשם שולל אפשרות זו. החוקרים מנסים לעמעם את הנתונים, מציינים שיכול להיות שהדם עליו דיברו נמצא על כליו, הנאשם שולל גם אפשרות זו (ת/480, עמ' 4).

בהמשך מציין הנאשם כי טיפות דם יכלו להגיע לתיקו, במידה והרוצח התחבא במקלט מאחר והתיק עמד במקלט ליד המעבר או לפטישון ולדיסקשניצבו בכניסה או לחולצות הקצרות שהיו בתיקו(ת/480, עמ' 8-9), אך מתעקש כי דם המנוחה לא יכול להימצא על בגדיו (ת/480, עמ' 17).

הנאשם ציין, כי לא יצא מהמקלט מרגע חזרתו עם הדבק ועד לשעה 15:00, מלבד פעמיים בהן יצא להביא מים מהשירותים או לשתות (ת/480, עמ' 5).

כשהחוקר מציין בפני הנאשם כי יש נגדו עוד דבר, שואל הנאשם מיוזמתוהאם מדובר בטביעות אצבע (ת/480, עמ' 14).

הנאשם נזכר כי שמע שנרצחה ילדה בשירותים ושגופתה הוחבאה בארון ברזל, לא זוכר היכן שמע מידע זה, בהמשך חושב שאולי חמותו סיפרה לו זאת. עוד תיאר שמועות סביב הרצח- שהמנוחה נאנסה, נדקרה בשתי דקירות בלב, שחתכו את בטנה (ת/480, עמ' 14-15).

יצוין כי בשלב זה של החקירה נמצא בידי החוקרים כבל מאריך שנתפס בביתו של הנאשם, עליו כתם הנחזה להיות כתם דם, ואשר טרם נבחן מדעית אותה עת (ראה עדות השוטר יעקב מלכא בעמ' 679 לפרוטוקול, וכן דו"ח התפיסה- ת/433). מלכא העיד כי שוחח עם הנאשם בעניין זה אולם לא ציין בפני הנאשם כי מדובר בדם המנוחה (ת/441 ועמוד 679 לפרוטוקול).

יש לציין כי בתום חקירת הנאשם מיום 13.12.06, חוזר הנאשם לתאו ומשוחח עם המדובבים ארתור ויבגני (ג'ניה) (תמליל- ת/400, מ"ט 163/06 (1)). בשיחה זו ציין, כי מבדיקות המעבדה עולה כי דם המנוחה נמצא על הכבל שלו (שם, בעמ' 3). כן סיפר למדובבים מידע נוסף שטרם סיפר לחוקריו – לדבריו, ראה מספר טיפות דם ליד האסלה בשירותי הגבריםאולם לא ייחס לכך חשיבות (שם, בעמ' 82).

5. חקירת הנאשם מיום 14.12.06 (תמליל- 169 א'+ב', הודעה כתובה- ת/167):

חקירתו השלישית של הנאשם נערכה ע"י החוקר סשה בשפה הרוסית.

בתחילת החקירה, שואל החוקר אם יש לנאשם מידע נוסף שברצונו להוסיף, הנאשם משיב בחיוב, נזכר כי ביום הרצח, בין השעות 14:20-15:00, ראה מספר טיפות של דםבתא השירותים הראשון, על האסלה וקצת על הרצפה (ת/169 א', בעמ' 6-7).

בהמשך מוסיף כי היו: "הרבה טיפות גדולות"על האסלה ומריחת דם על רגל האסלה וכי ייתכן כי דרךעל טיפות אלה, כן נזכר כי ראה מריחת דם על הפלסטיק (ת/169 א', בעמ' 11-12).

הנאשם נשאל כיצד לאסיפר נתון זה עד כה בחקירותיו, אף שהוא יודע כי נחקר באשמת רצח וכי בגדיו נבדקים במעבדה ביולוגית, הנאשם טען כי לא ייחס לכך חשיבות, טען בעבר כי ראה טיפות דם בשירותים אולם רק עכשיו נזכר כי ראה זאת במועד הרצח (יוזכר, כי בחקירתו מיום 12.12.06 ציין כי ראה טיפות דם כשבוע לפני הרצח(ראה: ת/164 א', בעמ' 24).

הנאשם שינהאת גרסתו מחקירותיו הקודמות, בהן טען כי לא עזב את מקום עבודתו בין השעות 14:00-15:00 מלבד יציאותיו להבאת מים. לדבריו, לאחר שובו עם הדבק, יצא פעם נוספת מהמקלט, הלך למקלט השלישי, מצא כי דלתו נעולה, הלך למיכאל השרת לקחת מפתח ואף תיקן פאנלים במקלט 4 (ת/169 א', בעמ' 17-18), כלומר, הנאשם שהה והסתובב במתחם ביה"ס בשעת הרצח ולא כטענתו הראשונה, לפיה לא יצא מהמקלט בו עבד.

הנאשם מנסה לשחזר את סדר יומו בפרוטרוט, שוב טוען כי יצא להביא את הדבק לפני השעה 13:00 (ת/169 ב', בעמ' 2).

מסביר, כי ייתכן ויימצא דם על מכנסיו וסוליית נעליו, אולי השתפשף בטעות על הקיר (ת/169 ב', בעמ' 11), הנאשם מיוזמתומעלה אפשרות כי יימצא דם על הסכיןהצהובה שלו, בעקבות ביקורו בשירותים:

"כי אם אני באופן פתאומי נגעתי איפה שהוא בדם.. ואני לכלכתי את היד למשל.. יכול להיות שיש.."(ת/169 ב', בעמ' 13).

הנאשם מתפתל בתשובותיו:

"ח: הוא היה בתוך הנרתיק?

נ: בטח.

ח: אז למה שיהיה עליו דם?

נ: אבל למה על הסכין אני יכול להגיד למה, אה.. אחרי השירותים כשאני הלכתי לעשות דבק, כן? אני לקחתי את הסכין, אם אני סגרתי שם אה.. בשירותים ונכנס לי דם אה.. על הידית, למשל אם היה דם על הידית אני תפסתי את הידית כן? אני סגרתי ו.. דם נשאר על הידיים".

(שם, עמ' 14).

הסביר, כי בשעה שהוציא את הסכין לחתוך את שקית הדבק, אם היה לו דם על הידיים, ייתכן והועבר לסכין (ת/169 ב', בעמ' 14). כן הוסיף, כי דם לא יכול להימצא על הלהב מאחר והוא החליפו ביום זה במהלך עבודתו, הנאשם מתקן ונזכר כי ביום הרצח למעשה לא החליף להב, לא מצליח לזכור (שם, בעמ' 15-16).

הנאשם נשאל היפותטית, אם לא היה מחליף את הלהב ייתכן והיו עליו סימני דם, וטוען כי הדבר אפשרי(ת/169 ב', בעמ' 20). מבקש שהות להיזכר, האם החליף את הלהב או לא, לבסוף טוען כי החליף את הלהב בוודאות(ת/169 ב', בעמ' 23).

6. חקירת הנאשם מיום 15.12.06 (תמליל ת/174 א'+ב'):

הנאשם נחקר ע"י החוקרים יוסי ומלכא, מרבית החקירה התקיימה בעברית רצוצה עקב נוכחותו של החוקר מלכא, כאשר החוקר יוסי מתרגם בעת הצורך. בקטעים בהם מלכא עוזב את החדר, נערכת החקירה בשפה הרוסית ולעיתים הצטרפו לחקירה גם החוקרים סשה וגורודינסקי.

בחקירה זו שוב נשאל הנאשם אודות סדר יומו ביום הרצח, ניכר כי קצב החקירה נינוח פחות וכי החוקר מלכא מטיח בו שאלות, מוצא סתירות בדבריו (ראה למשל: ת/174 א', בעמ' 19), ומטיח שוב ושוב כי הנאשם הוא זה שרצח את המנוחה (ראה לדוגמא: ת/174 א', בעמ' 32).

הנאשם מאשר כי ביום הרצח השאיר במקלט, בגדים וכלי עבודה, מאחר ואשתו לא יכלה לאסוף אותו ברכב באותו יום (ת/174 א', בעמ' 24, 27-28).

הנאשם טוען כי זרק שניזוגות מכנסיים, זוג כחול שהיה קטן עליו וזוג אפרפר שהיו בו חורים (ת/174 א', בעמ' 22-23).

הנאשם טוען כי המנוחה לא הציקה לו, נצמד לפלייר ולא יכל לשמוע אם אמרו לו משהו (ת/174 א', בעמ' 32). הנאשם משחזר את סדר יומו בשעות אחה"צ של יום הרצח (ת/174 א', בעמ' 36-38). החוקר סשה טוען בפני הנאשם, כי בדיקות המעבדה הגיעו ומהן עולה כי הנאשם הוא הרוצח (ת/174 א', בעמ' 45).

הנאשם מציין כי הנעליים שנעל ביום הרצח ניתנו לו מאבי אשתו במצב משומש, עבד רקאיתן (ת/174 א', בעמ' 52, 71), כן שלל את האפשרות כי נצפה בקומה השנייה ביום הרצח (ת/174 א', בעמ' 55).

בהמשך, נשאל הנאשם, מדוע אם ראה מספר טיפות דם בודדות בשירותים ולא נגע בהן, הוא העלה אפשרות כי יימצא דם על הסכין שלו, לכך השיב הנאשם:

"אני לא יודע למה"(ת/174 א', בעמ' 57-58).

בשלב מסוים הנאשם מתעייף, אינו רוצה לדבר, טוען כי אם המשטרה רוצה "לתלות עליו את התיק" אז שתעשה זאת, נסער ובוכה וטוען כי יימצא בעתיד הרוצח האמיתי, הוא ממתין לתוצאות המעבדה שתגלנה כי איןסימנים של טביעות אצבעותיו בזירה (ת/174 א', בעמ' 61-62). גם בהמשך מתעקש הנאשם, כי טביעות אצבעותיו לאתימצאנה בזירה (שם, בעמ' 72).

הנאשם שלל את האפשרות שהעלה החוקר מלכא, לפיה הוא לא היה מעורב ברצח אולם ראה את הגופה וחשש להזמין משטרה בשל שהות בלתי מוסדרת בארץ (ת/174 א', בעמ' 70).

טען כי לאדיבר עם מי מהתלמידים, המנוחה לאקיללה אותו (ת/174 ב', בעמ' 7).

יובהר כי בחקירה זו, לא הועלה עניין אונס המנוחה, עם זאת בתום החקירה חוזר הנאשם לתאו ומדבר עם המדובב ארתור, כאשר בשיחה זו הוא מציין בפני המדובב כי אינו בטוח, האם המנוחה נאנסה והאם יש חשש שיואשם גם באונס (ת/401, מ.ט 165/06 (9), קובץ 2, בעמ' 21).

7. חקירת הנאשם מיום 16.12.06 (תמליל- ת/180 א'+ב'):

חקירה שנמשכה כ- 4 שעות (ראה ציון השעות בהודעתו הכתובה, ת/176). החקירה נערכה בשפה הרוסית ע"י סשה ולעיתים גם ע"י יוסי.

בתחילת החקירה מבהיר סשה, כי אינו מצפה מהנאשם לזכור את סדר יומו ושעות עבודתו במדויק, עם זאת יש "חור בזמן" שצריך לסגור (ת/180, א' בעמ' 2).

סשה מסביר לנאשם, כי למרות הלחץ שהוא מרגיש, מדובר ב"כפפות של משי" ומבהיר כי אינו מדבר על לחץ פיזי (ת/180 א', בעמ' 4).

הנאשם מספר כי לא נענה לתלמידים שביקשו ממנו סיגריות, לראשונה סיפר כי בתגובה, התלמידים היו צועקים, אולם הוא שם מוזיקה כדי לא לשמוע, לדבריו הילדים עלולים "לקלל חזק" (ת/180 א', בעמ' 13-14).

הנאשם מציין כי זכר מלכתחילה שראה טיפות דם בשירותים ביום הרצח,שיקרמאחר וחשש כי הדם אכן קשור לרצח (ת/180 א', בעמ' 14-15). בשלב זה סשה כועס, עם זאת מסביר בסבלנות לנאשם, כי לא יתכן שרק במהלך חקירתו השישית נזכר לספר מידע זה, אם לא יספר את האמת לא יוכלו למצוא את הפושע, מסביר לו כי יתאמץ ל"הציל" את הנאשם במידה ואכן לא רצח (ת/180 א', בעמ' 17-18).

הנאשם עומת עם גרסאות אחרים, אשר טענו כי ראו אותו ממתין לדבק בין השעות 11:00-12:00 ולא כטענתו, בין השעות 12:30-13:30, הנאשם לאמשנה את גרסתו (ת/180 א', בעמ' 27-28, 30).

הנאשם מעלה רעיון, לפיו יקבל "זריקה" או יעבור היפנוזה על מנת להיזכר בפרטים נוספים (ת/180 א', בעמ' 36). מתעקש כי אכן פגש במיכאל וביקש ממנו מפתחות, למרות שהאחרון אינוזוכר מאורע זה (ת/180 א', בעמ' 42-43).

סשה מעמת את הנאשם עם הטענה, כי נצפה במכנסי ג'ינס ביום הרצח ואף נשאל ע"י השומרים בשער בית הספר: "לא חבל לך לעבוד בג'ינס?"הנאשם דבק בגרסתו כי לבש מכנסיים כחולים ואינוזוכר שיחה זו (ת/180 א', בעמ' 5, 9).

בהמשך החקירה חזר לנושא זה והוסיף, כי השומרים שאלו אותו: "למה אתה עם מכנס קצר"והוא ענה: "יש לי ג'ינס, אחר כך אלבש אותו. את המכנס הזה אני אזרוק" (ת/180 א', בעמ' 47-48), שוב משנהגרסתו ונזכר כי התקיימה שיחה שכזו. לדבריו, בבוקר, בעת שהגיע לביה"ס עם בגדיו הנקיים ולא בצהריים בעת ההמתנה לדבק, נשאל ע"י מנשה, איש האחזקה "ולא חבל שאתה עם ג'ינס?"(ת/180 א', בעמ' 49).

הנאשם משנה שוב ושובאת גרסתו לעניין קיומה של השיחה עם השומרים, טוען כי אכן שוחח איתם ואמר להם כי מכנסיו קטנים, אח"כ נזכר שכלל לא דיבר עמם בנדון (ת/180 א', בעמ' 49). ניכר כי הנאשם מסתבך בשקריו – מחד, סיפר כי בשעות הבוקר בעת שהגיע לעבודה, אמר לשומרים או למנשה שמכנסיו הכחולים קצרים וקטנים עליו, מאידך ציין כי הגיע לעבודה בבוקרו של יום במכנסי הג'ינס (ת/180 א', בעמ' 50).

לאחר שהנאשם אינומצליח ליישב את הקשיים בעניין המכנסיים אותם לבש ביום הרצח, הוא מבקש לעצור את החקירה "ליום יומיים", בהם הוא ינסה להיזכר ולהמתין לבדיקות המעבדה אשר יוכיחו את חפותו (ת/ 180 ב', בעמ' 3-4).

הנאשם ממשיך למסור את הודעתו, מבקש הפסקה לצאת לשירותים, החקירה מופסקת, החוקרים והנאשם מתבדחים ביניהם (שם, בעמ' 11-12), הנאשם נשאל אם הוא עומד על בקשתו לסיום החקירה וחזרה לתאו, טוען שנרגע ורוצה להמשיך(ת/ 180 ב', בעמ' 12-13).

הנאשם נזכר בפרט נוסף, לדבריו בערב הרצח,סמוך לשעה 22:00 (ולאחר שיחתו עם ראובן ג'נאח – שיחה עם מי שאמור היה לעבוד אצלו לאחר העבודה בבית הספר, שיחה, שעוד נחזור אליה), חמו (ולדמיר גרישייב) התקשר אל אשתו או אל חמותו ואמר כי צפה בטלוויזיה ושמע על אירוע רצח בביה"ס (ת/180 ב', בעמ' 15-16).

הנאשם מתאר את שיחתו עם ראובן ג'נאח, ממנה הבין לטענתו כי קרה משהו לילדה מהאסלה, לדבריו ראובן רצה כי יבוא לעבוד אצלו למחרת אולם הנאשם שיקר לו ואמר כי עליו לעבוד מחר בביה"ס, לסיים לעשות רובה (ת/180 ב', בעמ' 21-22), לא הסביר כיצד משיחה זו עם ראובן, הסיקכי ה"אירוע", הרצח, קשורים לאסלה ולשירותים (לכך חשיבות רבה ועוד נחזור לכך בדגש).

גם בסיומה של החקירה, הנאשם מתבדח עם יורם אשר בדיוק נכנס לחדר, צוחק על העובדה כי בחדר החקירות תלויה חרב לקישוט על הקיר שהוא יכול להשתמש בה (ת/180 ב', בעמ' 26-28). ההקלטה מסתיימת כאשר הנאשם מתבקש להתפשט לבדיקה חיצונית (ת/180 ב', בעמ' 29; ובהתאמה ת/177 52:36:00).

8. חקירת הנאשם מיום 18.12.06 בבוקר (תמליל- ת/443):

מדובר בחקירה קצרה, בעיקר בעברית, נערכה ע"י החוקרים יוסי, מלכא וגורודניסקי, לעיתים יחדיו ולעיתים לסירוגין.

הנאשם נשאל לעניין שיחתו עם ראובן, כיצד הבין מדבריו כי האירוע התרחש דווקא בשירותים, הוא טען כי ראובן אמר לו שקרה משהו בשירותים וכי לפני השיחה לא ידע כלל על האירוע (ת/443, בעמ' 4-5), כן הוסיף כי חשב שמדובר בשירותים במקלטבו עבד ועל כן חשש מהסתבכות אפשרית (ת/443, בעמ' 12).

הנאשם נשאל מדוע לא נתן לראובן לשוחח עם אשתו כפי שביקש וטען כי היא ישנה, הנאשם מודה כי שיקרבעניין שנתה (ת/443, בעמ' 8). כן נחקר בעניין שיחות הטלפון שביצע ביום הרצח, אחר שפלט השיחות הומצא לחוקריו (ת/443, בעמ' 10-11, 33-35).

הנאשם מאשר כי סיפר לאשתו שיש איזו בעיה באסלה, החוקרים תמהים כיצד ניחש כי מדובר דווקא באסלה, הנאשם ענה כי בעת שראובן ציין שקרה משהו בשירותים, שאל אותו: "מה על האסלה ישבה וקיבלה מכה?"ולכן ציין בפני אשתו את עניין האסלה (ת/443, בעמ' 15,26).

הנאשם נשאל, מדוע חשש שמישהי נפגעה באסלה במקלט בו עבד, שעה שבמקלט כלל לאהיו אסלות שכן הן הוצאו לצורך עבודת הריצוף (ת/443, בעמ' 20-21).

לאמירה זו ביום הרצח, חשיבות רבה, חששו כביכול כי הסתבך מאחר והנפילה הייתה באסלה בשירותי המקלט בו עבד, מקום בו האסלות נעקרו כליל כעובדה, וכך גם תשובתו בהמשך כמצוטט לעיל.

בהמשך טען, כי "הניח"שהילדה נפגעה דווקא בשירותים משום שראה שם מספר טיפות דם, עולה כי ראובן כלל לאציין את המילים "שירותים" או "אסלה" והנאשם הוא ששאל מיוזמתו בעניין זה (ת/443, בעמ' 39, 41), כשנשאל מדוע, ענה:

"כי בשירותים בדרך כללנופלים, בדרך כלל הולכים לשירותים, בשירותים יש את כל המכות" (ת/443, בעמ' 42).

(זו תשובתו, ולמותר להכביר על כך מילים נוסף ל"הסברו" לחשש לפגיעה באסלה בשירותי המקלט, מקום בו כפי שביארנו, אלה נעקרו ולא היו כלל בנמצא).

החוקר מלכא מציין כי ניתן יהיה לעזור לנאשם היה ומדובר בהריגה ולא ברצח ועל כן שואל, אם המנוחה הקניטה או העליבה את הנאשם, הנאשם ממשיך להכחיש וטוען כי הוא ממתין לתוצאות המעבדה אשר תוכחנה את חפותו (ת/443, בעמ' 27-28).

עוד מעמתים את הנאשם עם העובדה כי נצפה עובד במכנסי ג'ינס וכי בני משפחתו אינם מכירים כלל את החליפה המורכבת מהמכנסיים הכחולים שזרק כפי שטען, וכי חולצת החליפה לא נמצאה בין בגדיו, הנאשם עומד על גרסתו כי החולצה תלויה בארון (ת/443, בעמ' 53-44).

9. בדיקת הנאשם ע"י פסיכיאטר:

לאחר חקירת הבוקר (18.12.06), חוזר הנאשם לתאו ומתאר לארתור את מצבו המשפטי העגום.

בשיחה זו הנאשם נשבר, פרץ בבכי והעלה את האפשרות כי רצח את המנוחה ואינו זוכר זאת. השיחה הובילה את המדובב לדווח על מצבו של הנאשם (ראה ת/401 א', מ.ט 165/06 (25), קובץ 2, עמ' 73-75).

בנסיבות אלה, הוצא הנאשם מתא המעצר והובהל לבדיקת פסיכיאטר בביה"ח זיו בצפת.

הנאשם נבדק ע"י הפסיכיאטר ד"ר רוזמן, בשפה הרוסית (ת/57), תיאר כיצד לפני 8 שנים הכה באכזריותאת אחיו ולא זכר סיטואציה זו, הבדיקה שללה את נטייתו לפגיעה עצמית.

בעדותו בפנינו העיד הפסיכיאטר, כי התרשם מהמצוקה בה שרוי היה הנאשם, ניכר כי מדובר במצוקה אמיתית ולא בהתחזות (ראה עדותו בע' 168 ואילך לפרוטוקול).

כאן טען הסנגור, כי נתוני בדיקת הפסיכיאטר מעידים על כך שהנאשם האמין בשלב זה כי רצח את המנוחה ואינו זוכר זאת, כאשר חיל ורעדה אחזו בו לאור ההכרה.

ואולם, לבדיקת הפסיכיאטר קדמה חקירת הבוקר (כפי שפורט לעיל), בחקירה זו עומת הנאשם עם הממצאים הבאים – האחד, רעייתו מסרה בהודעתה, כי לאחר שיחתו עם ראובן ציין בפניה הנאשם כי ילדה נפגעה "בשירותים באסלה", הנאשם לא הצליח להסביר מניין שאב מידע זה. השני – הנאשם עומתעם הטענה כי נצפה במכנסי ג'ינס ביום הרצח, כאשר בני משפחתו אינם מכירים מכנסי עבודה כחולים כטענתו.

הנאשם, אשר הבין ככל הנראה כבר בשלב זה כי הסתבך בשקריו ואינו יכול להתיר את הסבך, הסתבכות אשר השפיעה על מצבו, ניסה כפי שנרחיב להלן, ליצור תסריט לפיו האמין כי רצח ואינו זוכר זאת.

(חיזוק לדברים ניתן ללמוד מדברי הנאשם למדובב ארתור לאחר חקירת הערב כפי שתפורט להלן).

בשיחה זו תיאר, כיצד סיפר לסשה על בדיקת הפסיכיאטר והוסיף: "חוקר לא טיפש הוא אומר תראה, אתה מחפש כל מיני דרכים ויציאות…הוא מבין היטב, אני לא ראשון, היו תחמנים יותר טובים ממני" (!)
(נ/72, ע' 2).

10. חקירת הנאשם מיום 18.12.06 בערב (תמליל- ת/184):

חקירה זו נערכה ע"י החוקר סשה בשפה הרוסית, הנאשם מציין כי עצביו התמוטטו והודה כי לאסיפר הכל בחקירותיו הקודמות (ת/184, בעמ' 1).

הנאשם מספר כי בהיותו ברוסיה, השתגע והתפרץ באלימות כנגד אחיו, הוא אינו זוכר את המקרה והוא חושב שאולי הרג את המנוחה וגם כאן, סובל משכחה.

עוד הוסיף כי בישראל יש לו "הרבה צרות", תיאר את תלאותיו עם משרד הפנים, ניסה לא להשתגע ולהתעצבן אולם ילדי בית הספר אינם מחונכים, נהגו לנתק לו את כבל החשמל במהלך עבודתו, צעקו וקיללו אותו והוא חושש כי התנהגות זוהביאה אותו לידי שיגעון ורצח הילדה (ת/184, בעמ' 2-3, 7-8)

הנאשם ביקש עזרה באמצעות היפנוזה על מנת להיזכר (ת/184, בעמ' 3, 8), סשה מבהיר כי עליו למסור גרסה ולא השערות (שם, בעמ' 13).

הנאשם מספר על אירוע אלימות נוסף בו היה מעורב ברוסיה, עבד בחברת שמירה והכה כמה שיכורים שהשתוללו במועדון, לדבריו: "לא הרגתי אף אחד, עשיתי נכה כן"(ת/184, בעמ' 14-15).

בחקירה ניכרת הקירבה בין הנאשם לבין סשה, הנאשם מציין במפורש כי אם היה נחקר ע"י יוסי או מלכא לא היה משתף פעולה (ת/184, בעמ' 20), הנאשם מציין כי המציאות מציקה לו, הוא סובל מנדודי שינה, מעשן בלילות, לא אוכל, מודע לעובדה כי הוא יכול להשתגע (ת/184, בעמ' 21).

בהמשך, מאשר הנאשם כי בעת שהתלמידים ניתקו לו את הכבל, היה מוכן להרוגאת כולם אבל "בלם" את עצמו, מציין כי התלמידים היו מקללים אותו ויכול להיותכי גם המנוחה אמרה משהו (ת/184, בעמ' 21).

סשה מציין כי שיתוף הפעולה של הנאשם עשוי להקל על משך ותנאי מאסרו, הנאשם מבקש זמן "עד מחר" לחשוב (ת/184, בעמ' 25).

הנאשם מוסיף כי ביום הרצח, לפני השעה 13:00, שתי ילדות הגיעו לאזור המקלט השני וישבו בצד המזגן כאשר הנאשם גירש אותן (ת/184, בעמ' 30-31), כאשר קודם לכן כעולה מ – ת/164 א', עמ' 28, ציין חשש כי יטענו שהיכה אותן או ניסה לאונסן.

בסיום החקירה, מבצע הנאשם תפנית, מציין בפני סשה כי הוא יודע שלא הרג את המנוחה, גרסתו הקודמת נאמרה על מנת שהחוקר ירשום את הדברים ושביהמ"ש ידע שהוא מסוגללבצע את המעשה (ת/184, בעמ' 32-33).

כשנשאל כיצדידע לספר לרעייתו כי האירוע התרחש בשירותים, שעה שלגרסת ראובן כלל לאידע נתון זה, ציין הנאשם כי יתכןונתון זה היה בתת המודעשלו ועל כן הוא מבקש עזרה בשחזור הזיכרון (ת/184, בעמ' 40), מבקש לשאת בעונש אם אכן ביצע את הרצח (ת/184, בעמ' 44-45).

כבר מחקירות אלה של הנאשם, עולים שקרים וסתירות, שינויי גרסה לרבות באשר לשעות השהייה בבית הספר, סדר יומו ביום הרצח, מועד קבלת הדבק מהמעביד, יציאותיו מהמקלט, הדם בשירותי הבנים, יחסו המסוים למין ול"אונס", יחסו לתלמידים בבית הספר והתנהגותם ובאשר לבנות בפרט, עולה הכחשת מיכאל השרת כי ביקש ממנו מפתחות, לבושו לענין הג'ינס הנטען.

בדגש, גם עולה השיחה עם ראובן ג'נאח בעקבותיה ציין בפני רעייתו שילדה נפלה באסלה, כאשר נושא זה טרם נודע כלל וכאשר תירוצו, חשש שהילדה נפגעה מאסלה במקלט בו עבד, כאשר במקלט לא היו אסלות כלל, שעה שאלה נעקרו לצורך העבודה שם ותשובתו כמצוטט כאשר עומת עם כך.

עולה תמונת האלימות של הנאשם כלפי אחיו ואחרים.

לאמור לעיל, משנה חשיבות כפי שנראה להלן, לאחר שהנאשם חוזר בו מהודאתו.

ד. הודאות הנאשם:

 

הנאשם הודה ברצח במספר הזדמנויות.

1. ההודאה בפני המדובב:

(ת/787 ההקלטה, ת/401 א', מ.ט 165/06 (26)- תמלול ההקלטה)

בתום חקירת הנאשם מיום 18.12.06, מוחזר הנאשם לתאו ומגולל בפני שותפו לתא – המדובב המכונה "ארתור", את פרשת הרצח.

קודם לכן, תיאר הנאשם לארתור את פרטי חקירתו וציין כי הודה באפשרות כי התעצבן, רצח ואינו זוכר זאת. ארתור, מצדו, מכנה את הנאשם "דפוק" ו"טיפש" וטוען כי דברים אלו עלולים "להפיל" את הנאשם (ת/401 א', מ.ט 165/06 (26), בעמ' 6-9).

בהמשך, מסכים הנאשם כי יש דברים עליהם אסור לדבר, וארתור מביע את מורת רוחו מהעובדה כי הנאשם לא רוחש לו אמון, הנאשם מציע לכבות את האור, ארתור מתנגד, הנאשם בפועל מכבה את האור, ארתור מדליק אותו (ת/401 א', מ.ט. 165/06 (26), בעמ' 17).

מפאת תוכנה הברורשל ההודאה, פרטיה הרבים ואופן התנהלות הנאשם במהלכה, תובא הודאתו להלן ובהרחבה.

לשם הבנת הדברים ולאחר צפייה בהסרטה, יובהר כי הנאשם במהלך הודאתו, יושב על המיטה לצדו של ארתור, לוחש בקול נמוך כאשר הוא מסביר כי הוא חושש מהאזנות(ראה ת/401 א', מ.ט 165/06 (26), בעמ' 18), לעיתים, מגביר הנאשם את קולו בקטעים בהם הוא טוען לחפותו, משל מכוון דבריו לאותה האזנה.

הנאשם לוחש:

"ר.ז (-הנאשם) (בשקט): אני עשיתי טעות. לאהיו עדים. בזה אני בטוח. אני עשיתי טעות שלא ניקיתי דם בשירותי בנים. טיפות דם לא ניקיתי וזאת הטעות שלי. מה יהיה הלאה אני לא יודע.

מ (-ארתור): איפה זה היה? למעלה?

ר.ז: לא, למטה

מ: אולי ראה אותך איזה מורה? אולי מישהו אחר?

ר.ז: לא חושב. אני חושב בגלל הדם בכל זאת. זה טפטף מהידיים שלי

מ: מה, היית ללא כפפות? תראה. מתי שעבדת? מתי שעבדת?

ר.ז: הם היו נקיות, הידיים.

מ: ומה עם הסכין?

ר.ז: אני חושב שטפטף מהלהב

מ: איך אתה יודע שאין דם ומעבדה לא עלתה על זה?

ר.ז:זה להב. לא להב הזה. ניתן להחליף אותם. את הלהב שטפתי וזרקתי.

מ: ופלסטיק?

ר.ז דם היה רקעל הלהב. אני הוצאתי

מ: וזרקתי

ר.ז: וזרקתי

מ: ופלסטיק

ר.ז: לא היה

מ.א: הוצאת רק טפט?

ר.ז: ולא היה עליו כלום אלא רק על הלהב

מ: ואתה? (מסמן שיסוף גרון על עצמו)

ר.ז: כן

מ: זאת אומרת, הייתי צודק? בתאוריה שלי?

ר.ז: רגע

מ: אתה זוכר? אני הראתי לך כאן (לוקח קנקן ומראה שיסוף על קנקן)

ר.ז: אני יודע. יש כאן וריד(מצביע על החלק הימנישל צווארו).כאן מספיק. דם פה נכנס ויוצא (מצביע על צווארהמדובב).

מ: אם אתה נוגע כאן ולא כאן, אז הייתה גמורה? (מצביע על עצמו על הגרון. על חלק שמאל כשאומר שזה לא כאן ועל חלק ימיןכשאומר שזה כאן).

ר.ז: דם יוצא ושתיים, שלוש דקות והיא גמורה".

כאן הנאשם מצביע על צווארו ומסבירלמדובב על העורקים המצויים בצוואר והעורק המוביל ללב:

"מ: חכה, ולא פחדת שתפגוש מישהו?

ר.ז פחדתי

מ: אתה עבדת? נכון?

ר.ז: נו.. מהכל נמאס לי, נזכרתיבהכל..

מ: איך יצא שדווקא הלכת אחריה. לפני זה היא גם הציקה לך?

ר.ז: לא.. היא עברה סתם(עושה תנועה על עצמו של שיסוף גרון).

מ: זאת אומרת היא עלתה למעלה? הסתובבה והלכה למעלה?

ר.ז: הסתובבה והתחילה רוסי, לך תזדיין, משהו כזה. וזה עיצבן אותי. אני התעצבנתי, שמתי אוזניות(מצביע על עצמו מתחת לחולצה)שלא יהיה כלום עליהן עליתי למעלה. היא נכנסה לשירותים, אני נכנסתי לשירותים, שני צעדים..

מ: לא הבנתי? חכה. נכנסת לשירותים? היא ראתה אותך? היא ראתה אותך?

ר.ז: אני לא נכנסתי לשירותים. היא בדיוק התקרבה לשירותים.

מ: יש שם תאים?

ר.ז: אני עשיתי שני צעדים אחריה

מ: היא לא קלטה אותך?

ר.ז: והיא רק עשתה (מדגיםעל עצמו את סיבוב ראש ימינה). אחרי זה שטפתי את הלהב, ניגבתי..

מ: איפה? באותו מקום? בשירותי בנות?

ר.ז: לא. ירדתי ולכן טיפות דם טפטפו שם מהסכין.

מ: גם שם נפלו? בשירותי נשים?

ר.ז: גברים או

מ: גברים

ר.ז: שירותי נשים, לא יודע. אני ברחתי

מ: א.. אתה אחרי זה ירדת מהר למטה?

ר.ז: כן. לא ראו אותי.

מ: ועל המכנס?

ר.ז: אוליכמה טיפות. אני לא ידעתי. אני אמרתי שזרקתי. למה לקחת סיכון. חולצה נקייה ומכנס.. לכן אני רוצה עד הסוף או ככה.. או ככה.

..

מ: תראה. הכול יהיה בסדר. כמו שאתה שומר על הקו שלך הכול יהיה בסדר. תגיד לי. היא קיללה אותך, הסתכלה לכיוון שלך וקיללה?

ר.ז: רוסים מכוערים

מ: בעברית?

ר.ז: כן, כל האימהות רוסיות זונות

מ: אבל למה היא פתאום התחילה לקלל אותך ללא סיבה?

ר.ז: הם כולם מקללים. אם לא תיתן להם סיגריה אתה יכול לשמוע הרבה דברים על עצמך.

מ: מה היא ביקשה ממך סיגריה?

ר.ז: אני עישנתי

מ: נו?

ר.ז: אני עובד ומעשן. היא אומרת. תן סיגריה. אני לא רציתי לתת. לא בגלל שהיא קטנה דווקא, אלא לא רציתי לתת. אני עובד קשה, עשר שלוש עשרה שעות ביום כדי להרוויח כסף. בבית ספר הזה אני עבדתי משעה שמונה עד שעה שש. בשעה חמש, חמש וחצי הייתי מסיים. אני עובד כה קשה, תן סיגריה. אין לי סיגריה. אני אומר לא אתן לך. והיא, לך, לך, לך. אני השגתי (מדגיםעל עצמו שיסוף גרון).

מ: תראה

ר.ז: לאחרשעשיתי את זה, התחלתי להבין, התחלתי להביןמה שעשיתי

מ: אבל באותו רגע היית מבין שאתה עושה נכון? (לוחש)

ר.ז: וברחתי

מ: ברחת מיד?

ר.ז: כמעט

מ: ברחת מייד איך שזה קרה?

ר.ז: אני מסתכל, היא (מדגים על עצמו את התנועה של הראש ימינה).זהו, גמורה

מ: אתה עבדת עד הסוף?

ר.ז: אני עבדתי עד הסוף. אני סיימתיאת העבודה עד הסוף

מ: אז אתה טוען כי הכל עשית נקי. תראה, אם ימצאו מכנסיים ראיות כלשהן אז אתה גמור

ר.ז: אני יודע, אני יודע. זה שבשירותים דרכתיעל הדם. כנראה אני דרכתי על הדם בשירותים

..

ר.ז: אתה יודע. כשמקללים כל הזמן את אחותך, את אמא, את האשה, אני לא יכולתי. האם היית מחזיק מעמד?

מ: מה? את האשה ואת אמא? קיללה את כולם?

ר.ז: כן, כולן זונות. נו ואצלי(מדגים על עצמו אצבע ליד רקה).לאהחזקתי מעמד. לא החזקתי מעמד. אני נשבע שיותר לא אלך לעבוד לא לבית הספר ולא לגני ילדים. אני לא רוצה. הילדים האלה לא מחונכים.

מ: תגיד לי. את הטיפשונת הזאת. את הטיפשונת הזאת כשרצחת אותה, שלוש דקות היה מספיק שהיא תמות?

ר.ז: פחות. תבין. בן אדם בנוי בצורה שיש כאן וריד (ארטריה)(מדגיםעל צד שמאל בצווארו)וכאן וריד (אאורטה) (מדגיםעל צד ימין בצווארו).

מ: איך, איך?

ר.ז: ארטריה ואארוטה. לכאן דם מגיע (מדגיםומצביע על החלק הימני בצווארו)למוח. אחרי זה דם מהמוח יוצא ומגיע למטה ומתפזר על גוף כולו וחוזר ללב. הדרך הקצרה ביותר להרוג זה כאן (מצביע על חלק ימני בצווארו).לב עוד יותר מהר ודםבורח ובן אדם גוסס ומת מהר.

מ: היא מתה תוך שלוש דקות? אני הבנתי שלא אנסת אותה?

ר.ז: הייתי צריך לברוח מהר ולאלאנוס (לוחש למדובב באוזן).מהר שלאיראו אותי ולהמשיך לעבוד.

מ: אתה ראית אותה גוססת ומפרפרת

(הנאשם מסמןכן עם הראש).

..

ר.ז: אני רק עשיתי טעות אחת, שלא ניגבתי טיפות דם בשירותי בנים, טעותשלי (לוחש לאוזנו).

מ: שם, כן?

ר.ז: אם הם יקחו..

מ: אצלך היה דם כאן (מצביע על כפות ידיים של עצמו), אמרת על אצבעות

ר.ז: מספר טיפות קטנות

מ: באותו מקום? או שירדת?

הנאשם מצביע עם אצבע למטה

מ: ירדת ישר עם הדם ועם סכין? וישר שטפת?

ר.ז: והטיפה הזאת נפלה מהסכין על הרצפה

מ: טפטפה, בשירותי בנים?

ר.ז: זה ראיתי אחר כך. אחר כך הבחנתי בדם

מ: הבחנת בדם? הדם הזה היה בשירותי בנים? הרבה דם?

ר.ז: רק שלוש, ארבע טיפות סך הכל

מ: טיפש, טיפש גמור

ר.ז: אחרי זה שהבחנתי

מ: אתה מפגר

ר.ז: אני מפחד בגלל זה

מ: תתפלל לאלוהים שלא ימצאו מכנסיים, תתפלל לאלוהים

ר.ז: (לוחשבשקט- לא ברור)הם לא ימצאו כלום

מ: אתה חמור שזרקת לפח זבל

ר.ז: מכנס. לאימצאו אותו, מפני שזרקתי לשקית ואחר כך שוב לשקית

מ: תראה, תחזיק מעמד. מה אגיד לך

ר.ז: (בקול רם)אני יודע שאני לא אשם ואנסה להוכיח את זה

מ: לא סיפרת על זה לאף אחד? לא לאשתך ולא לאף אחד?

הנאשם מסמןעם אצבעו סימן לשתוק

..

מ. איפה אתה למדת להרוג ככה?

ר.ז. אני באינטרנטקראתי ספר. מבוא ללחימה עם סכיןבק.ג.ב. הם עשו ככה (מדגיםאת שיסוף הגרון על עצמו)

מ. ק.ג.ב?

ר.ז. ק.ג.ב

מ. ככה עשו? (מדגיםעל עצמו שיסוף גרון)אם אני הולך לשירותים

ר.ז. (מדגיםעל עצמו שיסוף גרון),בוא, אני אראה לך".

כאן המדובב והנאשם ניגשים לתא השירותים, הנאשם מדגים על המדובב את שיסוףהגרון, מציב את ארתורכשפניו אל הקיר הימנישל השירותים, מדגים חיתוךעל צווארו בשתי (!) הנפות סכין העוברות מצידו הימני של הצוואר לצידו השמאלי.

..

"ר.ז. (לוחש בשקט לאוזן) הייתי בטוח שלאימצאו אותה באותו יום במאה אחוז. אני חשבתי שלא ימצאו אותה כל כך מהר. חשבתי שימצאו אותה רק למחרת. האמת, אם הייתי יודע מי היא, אז לא הייתי עושה את זה(לוחש באוזן).היא בת של חבר של בחור אצלו אני עושה עבודות שיפוץ, ראובן.

מ. ראובן?

ר.ז. זאת בת של חבר שלו

מ. לא ידעת? ואתה הסתכלת בת של מי זאת תהיה!

ר.ז. לא. אני בכלל לאהסתכלתי (מדגים על עצמו תנועת שיסוף גרון)

מ. אז אתה לא ראית מי היא?

ר.ז. (לוחש באוזן)לכן, זה ששיחקתי אותה לא שפוי, הם לא יקנו את זה.

מ. מה?

ר.ז. זה ששיחקתי אותה לא שפוי, הם לא יקנו את זה. אני שם, את כל הראיות ניקיתי(בלחש)

ר.ז. להוכיח. אי אפשרלהוכיח כלום, אני מנסה.

(בקול רם) – אני מקווה שבית משפט יקבע את חפותי ושימצאו את הרוצח האמיתי! "

(תמליל ת/401 א', מ.ט 165/06 (26) , בעמ' 21-28) .

2. ההודאה הראשונה בפני החוקרים מיום 19.12.06:

(מ"ט 172/06, ת/777, תמליל- ת/22, נ/9, ת/45, נ/55, נ/56)

ביום 19.12.06, לאחרהודאת הנאשם בפני המדובב, בה תיאר כיצד רצח באכזריות את המנוחה ואישר כי טענתו בעניין אובדן הזיכרון – שקרית, נחקר הנאשם ע"י החוקר סשה בשפה הרוסית. בשלב מסוים גם יורם אזולאי מצטרף לחקירה, בתחילה מכחיש הנאשם מכל וכל כי ביצע את הרצח ואינומעלה את טענת הבלק אאוט (ת/22, קלטת 1, בעמ' 14,7,5).

הנאשם מתחיל לתאר את הרצח, מציין שדקר את המנוחה בגרונה ומיד מכחיש וטוען שלא עשה זאת (ת/22, קלטת 1, בעמ' 8-7). גם בהמשך, מתאר הנאשם כי ראה את המנוחה בשירותים, היא "התעצבנה עליו" ולכן הוא חתך לה את הגרון ושטף את להב הסכין, כשנשאל באיזה צד בגרונה פגע, נסוג בו ומציין כי לא רצח את המנוחה (ת/22, קלטת 1, בעמ' 28-27).

בשלב מסוים יורם מצטרף לחקירה, החוקרים מנסים לדרבן הנאשם לאמץ את זכרונו, יורם מביע אמפטיה, מציע לנאשם לנסות ולהיזכר במתרחש ביום הרצח, טרםהשלב בו הנאשם "איבד זכרונו", מזכיר את עניין תקיפת האח וטוען כי כמו שזוכר כיצד הרגיזו האח קודם שאיבד זכרונו, הוא יכול לזכור את מפגשו עם המנוחה טרם איבוד הזיכרון. יורם מציע כי חוקר בשם "בוריס", המתמחה במצבי אובדן זיכרון, יסייע לנאשם (ת/22, קלטת 1, בעמ' 45-44).

הנאשם מתאר את יחסהתלמידים אליו, העובדה כי ביקשו ממנו שוב ושוב סיגריות, משסרב, הגיבו בקללות (ת/22, בעמ' 86-84).

הנאשם מתאר כי עצר עצמו שלא להתפרץ (שם, בעמ' 88) וטוען: "והילדה הזאת אמרה לי משהו, קיללהאותי והתפרצתי, זה יכול להיות" (שם, עמוד 89), בשלב זה טוען כי הוא לא זוכר איך רצח את המנוחה.

הנאשם מוסר מספר פרטיםלעניין לבוש המנוחה, מציין כי לבשה ג'ינס בצבע כחול כהה (ת/22, קלטת 1, בעמ' 100), כן מציין כי לדעתו נעלה נעלי ספורט בצבע לבן ואפור (שם, בעמ' 101-102). גם בהמשך החקירה נשאל שוב לעניין נעליה וציין כי הם היו בצבע "לבן שחור או אפור שחור"(ת/22, קלטת 2, בעמ' 52).

הנאשם מתאר כי המנוחה עמדה בסמוך לתא הראשון והשני (ת/22, קלטת 1, בעמ' 105), הבחינה כי נכנס אחריה, אמרה לו משהו(ת/22, קלטת 1, בעמ' 106), הנאשם ציין כי קודם לכן, בכניסה למדרגות, המנוחה קיללהאותו "בן זונה", אח"כ עלתה במעלה המדרגות כשהנאשם אחריה (ת/22, קלטת 1, בעמ' 107).

הנאשם מתאר כי המנוחה עמדה כשצידה כלפיו, אינו זוכר אם צידה הימני או השמאלי, הדגיםאת אופן עמידתה (ת/22, קלטת 1 בעמ' 111 -109; ת/21, דיסק 1, 1:24:20).

לדבריו, שיסף את גרונה "לא עד הסוף, כאילו חצי",מציין כי זוכר זאת (ת/22, קלטת 1, בעמ' 112), פגע במנוחה עם הסכין פעמיים, בגרון ומעט נמוך יותר, חתךולא דקר (ת/22, קלטת 2, בעמ' 7), מציין כי רצה לדקור אבל "אי אפשר" עם הסכין (לנאשם, נזכיר, סכין יפנית), רצה לדקור באזור עצם הבריח, אולי באזור הלב, כשנשאל מדוע דווקא באזור הזה, ענה: "נו, קשה מצב של הגב לאיזור אחר"(ת/22, קלטת 2, בעמ' 8-9).

מציין כי חש שנאהכלפי המנוחה, רצה שתחוש כאב(ת/22, קלטת 2, בעמ' 35).

לדבריו, ירד אח"כ לשירותים למטה, ניקהאת הסכין במים וניגב את הלהב הרטוב במכנסיו(ת/22, קלטת 1, בעמ' 114-113), מתאר כי מעט דם ניתז לו על היד, שטףגם אותה וחזרלעבודתו (ת/22, קלטת 1, בעמ' 116).

הנאשם מוסיף ומספר כי את מכנסיו זרקביום שישי, היות וביום חמישי המשטרה נכחה במקום (ת/22, קלטת 1, בעמ' 117), המשיך לעבוד עם אותו הלהב, שבר את חציו, זרקוהמשיך לעבוד עם החצי הנותר (ת/22, קלטת 1, בעמ' 119), כך המשיך לעבוד, כל פעם שהלהב נשחק הוא שבר את קצהו, זרק לפח והמשיך בעבודתו, כאשר באותו היום סיים להב וחצי (ת/22, קלטת 3, צד א' בעמ' 14).

נשאל שוב, היכן עמדה המנוחה וענה: "לדעתי ליד השני"(ת/22, קלטת 1, בעמ' 120).

בהמשך מתאר כי המנוחה הניפה ידיים, נפלה לצד ימין "שקעה כך נפגעה מהאסלה" (ת/22, קלטת 2, בעמ' 3-2), בתחילה טען שנפלה בצד ימין של האסלה, אח"כ תיקןומסר כי נפלה לצד שמאל ואף צייראת מקום נפילתה (נ/55, עמ' 110-109, השרטוט- ת/188).

מתאר כי דם השפריץ על דלת תא מספר שתיים ועל הרצפה(ת/22, קלטת 2, בעמ' 4). לגבי מכסה האסלה, בתחילה מציין כי לדעתו המכסה היה פתוח, בשלב זה מבקש ממנו סשה להשתדל להיזכר ואז הנאשם מחליף גרסתו ומתקןכי לדעתו המכסה היה סגור, ייתכן כי הוא עצמוסגר את המכסה, מציין כי לא יכול לומר במדויק כי לא הסתכל (שם, בעמ' 5).

גם בהמשך תיאר כי המכסה היה פתוח וציין כי לא זוכרבדיוק, שינהגרסתו וציין כי המנוחה נפלה לצד שמאל מהאסלה, תוך שהיא נשענת עם צד ימין על הקיר(ת/22, קלטת 3, צד א' בעמ' 4-3).

לעניין דלת התא מתאר כי לדעתו סגר אותה, בדלת היה מנעול ובו חריץ, בסכין שלו היה חלק מתכתי, הכניס לחריץ וסובב על מנת שיחשבו שהתא תפוס(ת/22, קלטת 2, בעמ' 18-19). ראה דבריו כי חשב, היה בטוח שלא ימצאו אותה באותו יום (ראה: ת/401א', מ"ט 165/06 (26), כאשר לחש על אוזנו של המדובב, ראה שם עמ' 28).

גם בהמשך מציין כי נעלאת התא, נעל את המנעול לצד ימין, בעזרת החלק המתכתי "כובעי" שבסכין (ת/22, קלטת 3, בעמ' 2-1).

סשה ציין בפניו כי סגר את הדלת מבחוץ(ת/22, קלטת 3, צד א' בעמ' 6).

את דלת השירותים החיצונית דחף במרפקו, יצא והיא נסגרה מעצמה (ת/22, קלטת 2, בעמ' 20).

לדבריו, מסר למשטרה את החולצה שלבש ביום הרצח אולם היא כובסהקודם לכן על אף שלא היו עליה כתמי דם, גם על המכנסיים לאראה כתמי דם אבל ייתכן שהיו עליהם סימנים למרות שניגב את הסכין עליהם אחר ששטףאותה במים (ת/22, קלטת 2, בעמ' 21-20).

הבין מה עשה לפני שלושה ימים, בעת שנזכר כי ראובן התקשר אליו והוא שאל לגבי השירותים, שעה שראובן כלל לא ידעשהאירוע התרחש בשירותים (ת/22, קלטת 2, בעמ' 24-23).

בהמשך נשאל הנאשם האם פצע את המנוחה במקומות נוספים, בתחילה אומר שלדעתו "יותר בשום מקום לא", החוקר מבקש ממנו להיזכר, מציין כי הם ראו את הגופה, הנאשם עונה: "לדעתי פה אפשהו.. מתחת למותןאני עוד תקפתי אותה, לדעתי לא תקפתי, אלא (לא ברור), קצת יותר מתחת למותן"(בצילום החקירה ניתן לראות את הנאשם מצביע על מותנו הימנית – ת/21, דיסק 1, 02:00:30).

יורם מדגים על גופו "ראש, רגליים, בטן, חזה, גב, ידיים, צוואר, אוזניים" מבקש ממנו להיזכר, אז מוסיף הנאשם: "נדמה לי שללא כוונה חתכתי אותה ביד, היא, כשהיא הרימה את היד"(מדגים התגוננותעם הידיים באזור פניו- ת/21, דיסק 1, 02.03:52, ואז מדגים על יורם כשעומד מאחריו, חיתוך ידו הימנית בצידה החיצוני (ת/22, קלטת 2, בעמ' 43-39), מציין כי כשתפס אותה בגרון, היא הרימה את היד ואז פגע בה. כשנשאל ע"י סשה: "זה כאילו התגוננה נגדך", ענה: "כן. אפשר".

מיד לאחר שמסר תגובה זו, ביקש הנאשם באדישות, לשתות קפה, תוך שהוא מדייק:

"אבל יש קפה בלי .. הל?" (שם בעמ' 45).

ממשיך ומציין כי פגע גם בחזה(ת/22, קלטת 2, בעמ' 45-44). בהמשך ציין כי כשהיא הרימה את היד, היא תפסה את הסכין, תקף אותה שוב פעם ועוד פעם: "היא נפלה.., קצת לכיוון האסלה.. אמרה: 'אמא', 'איטה', משהו כזה" (ת/22, קלטת 2, בעמ' 54-53), תיארכי היו למנוחה התכווצויות לפני המוות(ת/22, קלטת 2, בעמ' 57).

הנאשם ציין כי המנוחה נותרה בעיניים פתוחות, הוא נתקף בהלה וקפץמתוך התא (ת/22, קלטת 3, צד א' בעמ' 5).

לעניין שעת הרצח טוען כי זה היה בשעה 13:00, בשיעור האחרון, כשנשאל האם בסוף השיעור האחרון, ענה שדווקא בתחילתו, 13:20-13:30, לדבריו:

"קרוב לוודאי הייתה הפסקה, כי שם ילד שתה מים, שם ישבו בנות, לא היה הרבה אנשים, היה קצת, אני סחבתי דבק, הוא(אלי דעי – י.כ.)הביא לי אותי באחת ומשהו, זה היה אחת ועשרה, אחת וחמישה"(ת/22, קלטת 2, בעמ' 49-48).

הנאשם ממשיך ומתאר כי שם הדבק במקלט, השיעור התחיל, הוא הלך להכין קפהבחדר מורים ובדרכו לשם פגש את המנוחה, מציין כי הכין את הקפה קרוב לוודאי לאחרהרצח (ת/22, קלטת 2 בעמ' 51-50). בהמשך ציין, כי לאחר ביצוע הרצח נכנס לשירותי הגברים, הקיא, רעד ופנה להכין לעצמו קפהבחדר המורים (ת/22, קלטת 3, צד א' בעמ' 7), ציין כי בחדר המורים פגש שלוש מורות, אח"כ חזר למקלט, עישן מספר סיגריות בו זמנית, סבל מכאב ראש, הלם, המשיך לעבוד ולרצף(שם, בעמ' 10).

לסיום טוען:

"לא יכול להיזכר במלואהכל מה עשיתי, זה מצב כזה מסוכן, כשאתה לא שולט בעצמך, לא רק לא שולט בעצמך, אתה לא יודע מה עושה, כן אני נזכר בקטעים מסויימים מה שעשיתי, אני יודע שזה אני עשיתי, לא יכול להיזכר הכל, איך לומר, יש תמונה אבל חסר בה משהו" (ת/22, קלטת 3, חלק ב' בעמ' 7).

יובהר, כי החקירה התנהלה באווירה רגועהוניכרת הבנה למצבו של הנאשם, בייחוד ע"י החוקר יורם. הנאשם אף התרגש ובכה במהלך ההודאה, משל אבן נגולה מעל לבו.

ה. שחזור הרצח ביום 19.12.06:

(ת/26- צילום השחזור, ת/27, ת/360- תמלילים)

שעות ספורות לאחר הודאת הנאשם בפני השוטרים (19.12.06, בשעה 19:18), מובל הנאשם לביה"ס "נופי גולן" לביצוע השחזור.

השחזור נוהל ע"י החוקר אנטולי שקלאר, קצין חקירות דובר רוסית מתחנת חדרה, אשר לאנטל כל חלק בתהליך החקירה ופענוח הרצח, ולאקיבל מידע לעניין החקירה וזירת הרצח (ראה עדותו, עמוד 423 לפרוטוקול; וכן עדות אבי שי, עמ' 422 לפרוטוקול).

טרם היציאה לשחזור, מבקש הנאשם להודיע לעורך דינו, כי הוא מוסר הודאה "מלב נקי"(ת/27, בעמ' 1).

בביה"ס עצמו תיאר הנאשם כיצד סבל מהצקות התלמידים, הלך לחדר המורים להכין לעצמו קפה, שעה שעלה במדרגות פגש את המנוחה בתחילת גרם המדרגות המוביל לקומה הבאה, המנוחה קיללה אותו, המשיכה לעלות לכיוון השירותים כשהנאשם מאחוריה (ת/27, בעמ' 4-2).

הנאשם הוביל למקלט בו עבד, מקלט מס' 2 (ת/26, 06:40-8:30), הציג כיצד יצא מהמקלט ופנה לעבר חדר המורים, הדגים כיצד פגש את המנוחה במפלס חדר המורים בתחילת גרם המדרגות המוביל אל זירת הרצח (ת/26, 8:30-9:23).

בהגיעו לסוף גרם המדרגות, מבקש הנאשם מהשוטרת, המדמה את המנוחה, לפנות לכיוון ימין, מהססואז שוב מצביע על זירת הרצח (ת/26, 10:05-10:54).

כאשר הנאשם והחוקרים, ביניהם השוטרת, עומדים בפתח חדר השירותים, מבקש הנאשם מיוזמתו כי השוטרת תיגש לתא מס' 2(ת/26, 19:35:46), מתארכי המנוחה הייתה בגובה 1.50-1.60 מ', חטובה, לבושה בג'ינס כחול כהה ונעלה נעלי ספורט (ת/27, בעמ' 4-5), אמרה לו להסתלק, הנאשם מיקםאת השוטרת כשפניה לעבר התא הראשון (כיוון הכניסה לשירותים) (ת/26, 19:40:38), פגעבגרונה, המשיך, הדגים ותיארכיצד המנוחה הרימה ידה בתנועת התגוננות, אז פגע גם בידה.

תיאר כיצד סגר את הדלת, בתחילה אמר "שאולי מבחוץ",אז תיקן: "לא אני כנראה מבפנים סגרתי את הדלת" (ראה לענין זה, "אני עשיתי, לא יכול להיזכר הכל", ת/22, קלטת 3, חלק ב', עמ' 7), תיאר כי ראש המנוחה היה מוטל בין האסלה לקיר (ת/27, בעמ' 6), כי פגע בטעותבידואחרי זה באזור החזה(ת/,27 בעמ' 7). מדייק כי דקר "חצי גרון או שרק קצת מהגרון, אני לא יודע" (ת/27, בעמ' 8), מדגיםאיך המנוחה התכופפה לאחר הדקירה ואז פגע "באזור הזה", כשהוא מצביעעל מותן השוטרת (ת/26, 19:46:05).

הנאשם נשאל כיצד יצא מהתא, האם קפץ מעל קירותהתא (לצדדים), הנאשם ענה בשלילה ותאר כיצד קפץ מעברלדלתהתא, כאשר הוא מנקהעם חולצתו את חלקה העליון של הדלת בה נגע (ת/26, 19:48:20).

הנאשם ציין, כי המנוחה אמרה "איתה" או "אמא" וטען: "אני לא יכול להסביר את המצב שהייתי בו כי ראיתי בפנים של הילדה את הבן שלי"(ת/27, בעמ' 9).

מתאר כיצד הלך לשירותי הגברים, שטף את ידיו ואת הלהבופנה לחדר המורים להכין לעצמו קפה, לאחר ששתה את הקפה, חזר לשירותי הגברים שם וראה מספר טיפות דם על הרצפה ליד האסלה (ת/27, בעמ' 11-12).

מציין שוב, כיצד לא יכול היה לאסוף את בגדיו ביום חמישי בשל נוכחות השוטרים, לקח את בגדיו ביום שישי וזרקלפח את מכנסיו, לעניין להב הסכין ציין כי המשיך לעבוד עמה בניקוי הדבק בין הקרמיקות, בכל פעם שהלהב נשחקה שבר בה שלב, זרקאת השברים לפח (ת/27, בעמ' 13).

בסיום השחזור מתבקש הנאשם לחזור לתא השירותים ולהדגים, כיצד ביצע את הקפיצה מעבר לדלת התא, כיוון שבתחילה, בשל היותו אזוק ברגליו, תיאר אותה ולא ביצע כמותה בפועל. הנאשם משוחרר מאזיקיו, עולה ברגליו על מכסה האסלה, אוחז בקורות התא מימין ומשמאל, מניף בקלילות את רגליו באוויר, מתיישב על שפת הדלת ומנתר ארצה (ת/26, 43:32-44:25), הנאשם מציין כי "זה לא מדויק".

בסיום השחזור, נשאל הנאשם מספר שאלות נוספות בחדר החקירות, הנאשם שוב לא זכר אם נעל את הדלת מבפנים או מבחוץ, מציין כי תקף את המנוחה שלוש פעמים בוודאות, אולי גם ארבע, כשהחוקר מציין בפניו כי בזירה נמצאו שערות המנוחה, אומר שהוא לא חושב כי תפס בשערה, החוקר מבקש ממנו להיזכר ואז הנאשם מציין כי נדמה לו כי כן תפס, הייתה לה צמה מגולגלת "לא צמה פשוטה, מגלגלים וזורקים מאחורה", בהמשך הדגיםעל החוקר כי משך למנוחה בשיער מצד שמאל, היא סובבה את ראשה כאשר משך בו ואזתקף אותה בסכין (ת/27, בעמ' 16-15).

הנאשם צייןשוב מה לבשה המנוחה, צייןכי לא ענדה עגילים או פירסינג והוא אינו יודע אם נשאה פלאפון (ת/27, בעמ' 16).

משקל השחזור:

יובהר, השחזור ע"י הנאשם תאם במובנים רבים את ממצאי זירת הרצח, לכך יש להוסיף את התנהלות הנאשם בשעת השחזור, התנהלות המעידה על אותנטיות כדי הענקת משקל ראוי.

דיון ממצה בפרטים המוכמנים שמסר הנאשם וגרסתו לגבי מקור ידיעת פרטים אלו ייעשה בנפרד, כאן יוזכרו בתמצית הפרטים המעידים על אמינות השחזור והעובדה כי פרטיו מצביעים בבירור על הנאשם ככזה שביצע את הרצח.

הנאשם כיוון את השוטרת שדימתה את המנוחה לעבר תא מספר 2, בו בוצע הרצח (ת/26, 19:35:46 וכן ת/27 בעמוד 4).

הנאשם מיקם את השוטרת המדמה את המנוחה, כאשר פניה מופנים לעבר תא מס' 1, כאשר השוטרת שואלת "ככה" ונעמדת לכיוון האסלה, הנאשם מדייק, מתקן ומעמידאותה כשפניה מול הקיר(ת/26, 15:00-16:10), כפי שהמנוחה אכן עמדה בעת ביצוע הרצח.

הנאשם מתאר, איך ניסה לפגוע במנוחה כאשר בטעות פגע בידה עת ניסתה להתגונן (ת/27, בעמ' 7).

הנאשם מתבקש להדגים כיצד יצא מהתא, משיקולי אבטחה מחליט עורך השחזור כי בכל אחד מהתאים יעמוד שוטר, הנאשם מציין כי הימצאות שוטר בתא תפריע לתנופת יציאתו מהתא, משמע מכיר הכיר את התא ואופן הקפיצה (ת/360, ע' 2). בפועל, הנאשם נכנס לתא, נועל אותו מבפנים, עולה על האסלה, אוחז בידיובקורות התא מימין ומשמאל, מניף רגליו באוויר, מתיישב על שפת הדלת ומנתר ארצה (ת/26, 43:32-44:25).

כאן יודגש, כי מממצאי הזירה עולה, שקורות התא מימין ומשמאל היו מוכתמות בכתמי דם, במיקום בו אחז הנאשם (ראה ת/1, תצלומים 51, 54, 55).

בנוסף, הנאשם הדגים דריכה על מושב האסלה, כאשר על מכנסי המנוחה שהייתה מוטלת על האסלה, סימני נעליים.

על פי עדות ירון שור, המומחה מטעם המאשימה, ראש תחום נעליים צמיגים במעבדת סימנים וחומרים, אותה ראיתי להעדיף ולקבל כפי שיפורט בהמשך, העקבות הן של נעלי הנאשם אותן נעל ביום הרצח (וראה בהרחבה: חוות הדעת ת/362, ופרק "עקבות הנעליים על מכנסי המנוחה" כמורחב להלן).

הנאשם אף שחזר כיצד פנה לשירותי הבנים, שטף ידיו ואת להב הסכין (ת/27, בעמ' 11 -10), עובדה המתיישבת עם טיפות הדם שנמצאו במקום.

הפרטים אותם הדגים הנאשם בשחזור הינם בעלי משקל, מתיישבים עם הראיות בזירה ומשמשים חיזוק להודאתו.

(וראה ניתוח השחזור בהרחבה בפרק שיוחד לכך, נשוא הפרטים המוכמנים).

ו. ההודאה השניה בפני החוקרים מיום 21.12.06:

(מ"ט 120/06, ת/28- צילום החקירה, ת/29- תמליל)

בתאריך 21.12.06, הובא הנאשם לחקירה נוספת בה נחקר שוב ע"י סשה ויורם, החקירה התנהלה בעברית וברוסית לסירוגין, כאשר סשה מתרגם בעת הצורך, נמשכה כשש שעות (ראה ת/194, ת/434).

הנאשם בחקירה ארוכה זו מתעתע בחוקריו, משנה גרסתו ללא הרף כאשר הוא מודה, מוסיף פרטים, חוזר בו מהודאתו וחוזר חלילה.

בתחילת ההודעה עומד הנאשם על גרסתו לפיה לא ביצע את הרצח, טען כי בשעת השחזור דמייןכיצד היה מבצע את הרצח לו היה בנעלי הרוצח (ת/29, קלטת מס' 1, בעמ' 2). בהמשך ציין, כי עורך הדין אמר לו לא לדבר (ת/29,קלטת 1, בעמ' 19).

(יאמר ובהדגשה, לא היה ואין מקום להערות החוקר יורם אזולאי באשר לסניגור ותפקידו עת חקר את הנאשם, דברי החוקר בהקשר זה (נ/69, עמ' 47-46, ו – נ/70, בעמ' 115, 137) חורגים מהראוי).

החוקרים ניסו לעמת את הכחשת הנאשם עם פרטים שמסר, מהם עולה כי ביצע את הרצח, כשנשאל איך אמר לאשתו לאחר השיחה עם ראובן כי ילדה מתה בשירותים, בעוד שראובן לאמסר לו מידע זה, ענה: "רק הנחתי"(ת/29, קלטת 1, בעמ' 21), הנאשם מביע את אהבתו לאשתו וחששוכי היא תדע, מבקש שוב ושוב לפגוש אותה ואת בנו (ת/29, קלטת 1, בעמ' 26,24,19), מבקש כי משפטו ייערך בדלתיים סגורות וללא תקשורת ומציין כי אםינוהל משפט בדלתיים סגורות, הוא יודה ויביע חרטה (ת/29, קלטת 1, בעמ' 38-37; וכן קלטת מס' 4 בעמ' 4).

הנאשם מנסה לברר האם המנוחה נאנסה, מתעקש כי לא אנס אותה, מוכן לתת זרע לבדיקה, החוקר מודיע לו כי המנוחה לא נאנסה (ת/29, קלטת מס' 1, בעמ' 38-39). מיד לאחר מכן מצהיר הנאשם, כי הוא לאפדופיל וכי גם לא התכוון לאנוס אותה אלא רקהרג אותה (ת/29, קלטת 1, בעמ' 40), הנאשם מייחס חשיבות רבהלכך שלא ייחסו לו עבירות מין (על תודעת הנאשם באשר למין ומיניות ראה עוד להלן). מתארכי פגע בגרונה, המנוחה הרימה יד על מנת להתגונן והוא פגע בידה, אז ציין כי המציא שהמנוחה אמרה "אמא" או "איטה" טרם מותה, מציין כי המנוחה ניסתה לשרוט אותו ואזפגע בידה, אינוזוכר במדויק (ת/29, קלטת 1, בעמ' 43).

עם זאת, הנאשם מסר כאן פרט חקירה מוכמן (אחד מני רבים, ראה להלן) – ציין כי חתךאת המנוחה בפרק ידה השמאלית לאחרשאיבדה את הכרתה ופרפרה, לדבריו ביצע חתך זה על מנת לטשטש את עקבותיו. הנאשם הדגיםאת מיקום החתך ביד המנוחה (ת/28, קלטת 1, 1:24-1:21; וכן ת/29, קלטת 1 בעמ' 45-43).

בהמשך חוזר בו, טען כי חתך דווקא את ידה הימנית של המנוחה ואף הוסיף פרטים חדשים – המנוחה אחזה פלאפון ביד שמאל (ת/29, קלטת 1, בעמ' 46), לא מוכן לספר מה עשה עם הפלאפון (ת/29, קלטת 1, בעמ' 47). נשאל אם היה משהו בסגנון טקסי בנוגע לחתך עם היד, מציין כי"זה משהו בסגנון כת" (ת/29, קלטת 1, בעמ' 48-47), רצה להרוג ולשים סימן ולראות אם ימצאו אותו (ת/29, קלטת 1, בעמ' 49), הנאשם שובמשנה את גרסתו, טועןכי כעת הוכיח כי לא ביצע את הרצח משום שאינו יודע איזה סימן ישנו על ידה של המנוחה (ת/29, קלטת 1, בעמ' 51).

לקראת סיום החקירה הודה, כי טענותיו לעניין הכתות "זה הכל שטויות"(ת/29, קלטת 4 בעמ' 18).

הנאשם מסר כי השחיז באבן את להב הסכין עמה רצח, את אותה האבן וחלקי הלהב השליךבדרכו הביתה, הנאשם סרבלהצביע על המיקום בו השליך הנ"ל (ת/29, קלטת 1, בעמ' 37-30).

ממשיך ומוסר את תשובותיו כשהוא טוען כי מוסרן על דרך הלוגיקה, כך למשל טען כי ביצע את החיתוך קודם בגרון ואח"כ ביד, שכן אם היה חותך קודם את היד היו נשמעות זעקות המנוחה (ת/29, קלטת 2, בעמ' 2), מנסה להוציא מידע מהחוקרים לגבי מצב החקירה וממצאיה (ת/29, קלטת 2 בעמ' 2 ו-4).

הנאשם ממשיךלשנות גרסאות, טוען כי לא יכול היה לנעול את הדלת מבחוץ, קפץ מהתא לא כפי שהדגים בשחזור, מעל הדלת, אלא קפץ לתא הצמוד, חושב כי מדובר על התא הראשון (ת/29, קלטת 2 בעמ' 7), שטף את ידיו באסלהבתא הראשון, לא ניגב ידיו על הקירות, לא ידע כי ניתן לנעול את הדלת מבחוץ, מציין כי בתא השירותים "למטה" ידע כי ניתן לנעול מבחוץ, היה נועל את הדלתות על מנת שהתלמידים לא "יעשו תרגילים"(ת/29, קלטת 2 בעמ' 8-10).

הנאשם טוען שוב כי לא ביצע את הרצח, מבקש מהחוקר סשה לנדב לו פרטים כדי שיוכל "לקחת על עצמו"את הרצח (ת/29, קלטת 2 בעמ' 13), ממשיך בקו המחשבה לפיו יודה ברצח שלא ביצע על מנת שיקלו בעונשו בהליך המשפטי, אולם אינו יכול לספר את כל פרטי הרצח כיוון שלאביצע אותו (ת/29, קלטת 2 בעמ' 16-15).

יורם אזולאי מדבר אל ליבו של הנאשם, מתאר את "רומן הטוב" ו"רומן הרע" שמתעמתים זה עם זה, מציין את הסליחה שחייב הנאשם לאם המנוחה, מדגיש כי אינו עוסק ב"ביזנס" של הפחתת עונש תמורת הודאה, בשלב זה הנאשם שוב מציין : "בסדר, אני עשיתי את הרצח, אני מוכן לחתום אבל אני לא רוצה לשבת 30 שנה"(ת/29, קלטת 2 בעמ' 20).

הנאשם מתאר כי לא היה הרבה דם על נעליו, ניקה אותן בסמרטוט, כשנשאל לגבי מנח הגופה, קופץ לנושא אחר ואומר כי אינו יודע כיצד טיפות דם הגיעו לשירותי הגברים (ת/29, קלטת 2, בעמ' 22).

הנאשם המשיך לטעון כי שם עצמו בנעלי הרוצח וכך ביצע את השחזור (ת/29, קלטת 2, בעמ' 31), שוב הקפיד לציין כי לאאנס את המנוחה (ת/29, קלטת מס' 2, בעמ' 37), הנאשם ממשיך לתעתע בחוקרים:

"ר (-רומן): ברוך השם שהילדה לא נענסה

י (-יורם): מה?

ס(-סשה): תודה להל שהילדה לא נענסה ואתה יודע את זה טוב בעצמך.

ר: מי יודע סאשה

ס: תפסיק לסחק איתנו, תפסיק לשחק איתנו

ר: נו ענסתי "

(טעויות במקור –י.כ).

מדברי הנאשם למדים, כי הוא חשש שמא לאחר ביצוע הרצח, אדם אחר אנס את המנוחה, מציין כי הבין שהמנוחה נאנסה ולדבריו:

"פשות (כך במקור – י.כ.), אני מדבר על רצח זה דבר קשה, קשה מאוד אבל אונס זה יותר קשה ובמיוחד ילדה קטנה"(ת/29, קלטת 2, בעמ' 44-42).

וכן:

"י (-יורם): עכשיו הבנתי למה עשית מניפולציה כי פחדת מבן אדם, אתה הרגת אותה וחשבת שאחרי שהרגת אותה ומשהו בה נכנס בגלל זה עשית מניפולציה.

ס (-סשה): זאת אומרת שאתה חשבת שאחרי שהרגת אותה ומישהו נכנס והוסיף משהוא מיני

ר(-רומן): כן".

(ת/29, קלטת 2 בעמ' 45).

הנאשם מבקש מספר דקות על מנת לחשוב, אז מבקש לטלפן לאשתו:

"אני רוצה לשאול האם היא תחכה לי ללא קשר ל (לא ברור)

אני פשוט לשאול את האישה אם היא תחכה ליאו לא, בשבילי זה חשוב"(ת/29, קלטת 3, בעמ' 7).

הנאשם מתוודה כי השקר לוחץ עליו, מציין כי הוא חייב לשקר, 20% מהאמת הוא לא רוצה לספר (ת/29, קלטת 3, בעמ' 8-7), טוען כי החלק שאינו מספר, קשור לפחדים שלו ולבושה שלו מילדותו (ת/29, קלטת 3, בעמ' 12), חושש שאם יספר חלק זה, אשתו תעזובאותו (ת/29, קלטת 3, בעמ' 14).

מוסר, כי טבעת הנישואים שענד התלכלכה בדם ולכן ניקהאותה בביתו באמצעות מברשת שיניים (ת/29, קלטת 3, בעמ' 18).

מציין, כי המנוחה העליבהאותו אך לאביקשה ממנו סיגריה, בשחזור שאלו אותו מה ביקשה ממנו ולכן אמר סיגריה (ת/29, קלטת 3, בעמ' 18-17).

הנאשם מציין, כי זרק את מכנסיו וגם את נעליולפח, לדבריו נעל נעל "כמו ספורט", בצבע חום (ת/29, קלטת 3 בעמ' 24-23), לא קנה אותן אלא מצא אותן ליד פח הזבל (שם, בעמ' 36).

טוען, כי לבש חולצה אחרתמזו שנתפסה ע"י המשטרה וזרק חולצה זו (ת/29, קלטת 3, בעמ' 27).

בהודאה זו מעלה הנאשם מניע אפשרי לרצח – מתאר כי בהיותו בן שמונה לערך, מספר ילדות הפשיטו אותו והכו אותו באבריו המוצנעים, כאשר אחת מהן הייתה דומהלמנוחה, לטענתו כשבוע לפני הרצח פגש במנוחה ונזכר בבחורה אשר השתתפה באירוע המשפיל (ת/29, קלטת 4, עמודים 9-6).

בשלב זה הוסיף הנאשם כי תכנןאת הרצח על אף שפגש את המנוחה בעליה למדרגות במקרה, תכנן להרביץלמנוחה עד שיהיו לה סימנים כחולים, לדבריו:

"להגיד שכאן הייתי לא שפוי, כן קצת אבל לא היתה לי תמונה שחורה אין איזה תמונה שחורה, מצב אי שפיות, זה שאתה עושה ואחרי זה, אחרי כמה זמן אתה נזכר הכל בבירור וחושב איך עשית את זה"(ת/29, קלטת 4, עמ' 10, 15).

תיאר כי רצהלפגוע במנוחה באופן שפגעו בו, לאנוסאותה, נכנס לתא השירותים בו שהתה כאשר הדלת לא הייתה נעולה, שמע סגירה אך לא נעילה של הדלת, המנוחה עמדה עם הגב אליו כשמכנסיה מופשלים, ביקש ממנה להסתובב והיא הסתובבה, לדבריו הבין כי המנוחה ראתה אותו ולכן אינו יכול להתחרט (ת/29, קלטת 4, עמ' 17-16 ו- 19).

בהמשך שינהגרסתו וטען כי בעת שנכנס לתא, המנוחה התיישבהעל האסלה, הנאשם תפס אותה וסובבה, הצמיד לה סכין, המנוחה צעקה (ת/29, קלטת 4 עמ' 20-19).

הנאשם הביע שוב ושוב את חששו, כי אשתותתוודע לסיפור ההתעללות שעבר בילדותו, תוך חשש כי מידע זה יגרום לה לעזבו, לפיכך טען:

"הבנתי שאין דרך חזרהאבל אני לא רוצה שאשתי תדע על זה, אני לא רוצה. בגלל שאם היא תדע היא תעזוב אותי ואני לא רוצה לאבד את אשתי והבן ואני אשאיר הכל כמו שיש, אני אטען עד הסוף שאני לא אשם.."(ת/29, קלטת 4, עמ' 18).

וכן:

"בגלל זה בית משפט אני אגיד לא הרגתי. אני יודע שיתנו לי מאסר עולם, אני אהיה אדם מניפולטיבי".

מציין, כי אם יודה, ייאלץ לספר בפני ביהמ"ש את שרוצה להסתיר ולכן יכחיש כי ביצע את הרצח, אף שייראה מניפולטור, מעדיף"לשבת" שנים רבות בכלא ולהשתחרר אל אשתו ובנו מאשר לקצר את עונשו במציאות בה אשתו אינה ניצבת לצידו (ת/29, קלטת 4, עמ' 28-27).

עוד הוסיף:

"רציתי איך אצל בנות, מה שם, נו איך, מה, לא היה לי זמן להסתכל אצל אישתי ולהיות סוטה" (ת/29, קלטת 4, עמ' 29).

לקראת סיום ממשיך הנאשם לפזר ערפל סביב הודאתו ולהוסיף מוטיבי חקירה נוספים. טוען כי"בעסק הזה" שלושה אנשים: הנאשם, עורך דינו ואדם נוסף שאינו אשתו, לדבריו עם הזמן "הכל יעלה" והחוקרים יקבלו תשובות לכל שאלותיהם (ת/29, קלטת 4, עמ' 32-31).

אציין, בהפסקה בין קטעי חקירה זו, נכנס לתא החקירה השוטר ציון ארביב אשר הפציר בנאשם לאכול וניהל עמו שיחה ספונטאנית. מצפייה בקטע זה, ניכרת הקירבהבין השניים והנאשם מתאר לשוטר את המשא הרובץ על כתפיו:

"אנשים, מתי הוא משהוא עשה, הוא עשה לא בסדר. זה באמת זה לא בסדר, קשה, קשה מה אני עשה אבל זה אני עשה, אני, זה בפנים שלי"

(ת/29, קלטת 2, עמ' 49; וכן ת/28 (דיסק 2), 0:00-06:08).

אם כן, למרות התנהלותו המניפולטיבית של הנאשם במהלך חקירה זו (מניפולציה שהוא עצמו מודה בה), במהלך שיחה עם שוטר שאינו נמנה על צוות החקירה ובספונטאניות- הנאשם מכיר בעובדה כי ביצע את הרצח, "עשה", מאשר זאת ומביע סלידה ממעשיו שלו [וראה בשחזור ת/27, זמן 01:50, בלשון: "כי אני עשיתי דבר שאף פעם לא רציתי לעשות"].

ז. התבטאויות מפלילות של הנאשם בפני המדובב:

פרט להודאותיו הארוכות והמפורטות של הנאשם, בפני החוקרים והמדובב, ניתן למצוא בחומר החקירה והראיות דוגמאות למכביר, בבחינת התבטאויות מפלילות של הנאשם.

1. הנאשם, בשיחתו עם המדובב, אינו שולל כי הרג את המנוחה ואף מעלה אפשרות לפיה יימצא דם על המכנסיים:

"ח (-ארתור): יכול להיות שאתה הרגת אבל אתה לא זוכר

נ (-נאשם) : אני לא זוכר. יכול להיות, אבל.. כוס אמך, אני זוכר אחר כך את איך שאני עבדתי, אני הרי סיימתי לעבוד כמו שצריך. המכנסיים שלי היו בסדר, אבל (לא נשמע) את המכנסיים הקצרים אני זרקתי. יכול להיות שהם היו מוכתמים בדם ואני זרקתי אותם, אבל אני לא עשיתי את זה במודע.."

(ת/401 א' מ.ט. 165/06 (25), קובץ 2, עמ' 53).

ובמקום אחר:

"אם אני עשיתי משהו.. (לא נשמע) יכול להיות שאני הרגתי את הילדה הזאת באמת. רק שאני לא זוכר את זה" (ת/401 א', מ.ט. 165/06 (25), קובץ 2, עמ' 68).

2. באחת השיחות מעלה המדובב את האפשרות כי אחת מהבחורות שהציקו לנאשם והעירו לו בעניין הרעש בעת עבודתו היא המנוחה, בהקשר זה נשאל:

"ח: אבל זאת אותה הבחורה שניגשה אליך, כן?

נ:כן, היא ניגשה אלי כמה פעמים, הבחורה היתה אותה אחת.

ח:נו, אז יכול להיות שזה שיגע אותך עד כדי כך. ואתה לא זוכר (לא נשמע)

נ: אני פשוט מפחד שאני הייתי יכול.. שהיה יכול להגניב אותי כל כך..

ח: ואז אתה לא זוכר

נ: ואני לא זוכר מה אני עשיתי. לקחתי והרגתי. יכול להיות שזה קרה ויכול להיות שהילדה הזאת נכנסה לזה באותו הרגע. זה יכול להיות, כל זה היה יכול לקרות. אבל אני לא זוכר שאני הרגתי. אני לא זוכר שאני.. פתאום התעוררתי או אני הייתי על הדשא, אני לא זוכר את זה.

ח: תראה, תראה.. תראה עכשיו מה אני רוצה להגיד לך? רומה, יש לך בעיה (לא נשמע). אתה אמרת לי רק לפני שניה, זה קורה לך שיש לך את הבעיה הזאת שלפעמים באמת, יש לך (לא נשמע) מה משאתה אמרת לי, שטות שחורה. שהדם עולה לך הראש, נכנס לך לעיניים ואתה באמת, אם עכשיו אני..

נ: אם אני נגנבתי, אני הייתי יכול לעשות הרבה שטויות"(ת/401 א', מ.ט. 165/06 (25), קובץ 2, עמ' 56).

ובהמשך:

"ח (-ארתור): .. אתה תגיד לי, בזמן הזה שאתה עבדת בבית הספר.. שגעו אותך ממש חזק? את האמת, רק ביננו.

נ (-נאשם): ברמה

ח: שיגעו אותך נכון? זה היה יכול לקרות שיום אחד פתאום קרתה קטסטרופה?

נ: בטח.זה היה יכול לקרות.

..

אבל אני מרגיש את זה, אני מרגיש את זה. אבל אני מרגיש את זה כשאה.. מישהו מלחשש עלי מאחורי הגב שלי. ו.. חס וחלילה, חס ולחילה (כך במקור) זה קרה ואני פשוט איבדתי את השליטה. כי אני.. לא זוכר את זה. אני לא זוכר את זה. יכול להיות שזה קרה ככה באמת, יכול להיות שאני באמת הרגתי אותה, אבל אני לא זוכר את זה..

(ת/401 א', מ.ט. 165/06 (25), קובץ 2, עמ' 62-63).

3. הנאשם מספר למדובב כי נלקחה ממנו דגימה מהציפורניים, הביע חשש מתוצאות בדיקהזו ומהאפשרות כי חומר מפליל יימצא בציפורניו. הנאשם נותר ללא תשובה כאשר נשאל ע"י המדובב, מדוע הוא חושש אם לטענתו לא ביצע את הרצח:

"קול ד (-מדובב): בסדר. אם באמת היה משהו, אני אומר בכלל, זה כבר שטויות, הם לא היו יכולים להוציא מצפרניים שום דבר

קול ב (-הנאשם): יכול להיות, אני לא יודע.

קול ד: מה קרה לך? אם עוברים שלושה, ארבעה ימים אתה רוצה להגיד אפשר למצוא משהו מתחת לצפרניים? אם באמת..

קול ב: יכול להיות, אני הרי לא מתרחץ כל הזמן, כל יום.

קול ד: אה?

קול ב: אני הרי לא מתרחץ כל יום. אני התרחצתי רק פעם אחת.

קול ד: זה מספיק, מה קרה לך? זה מספיק. אם בן אדם שעשה את זה מה הוא התרחץ בדם? הוא רוחץ ידיים מספיק טוב, (קללה), הוא חופף ראש עם ידיים, עם ציפורניים. מה אתה חושב? מספיק לשטוף טוב את הידיים, לנקות מציפורניים וזהו. לא נכון?

קול ב: נכון, אבל בשביל זה צריך שיהיה לפחות משהו, איזה ספוג רחצה או משהו כזה.

קול ד: כן, בטח. זה אם מישהו עשה את זה, אני אומר.

קול ב: אבל אצלי לא היה כלום, לא ספוג רחצה ולא כלום.

קול ד: אבל אתה אומר שלא עשית. בשביל מה אז אתה צריך את ספוג הרחצה הזה, נכון?

קול ב: אז אני אומר שלא היה לי שום ספוג רחצה. אילו הייתי עושה את זה אז לא היה לי אפילו זמן לנקות את כל זה"

(ת/401 א', מ.ט. 165/06 (15), עמ' 75).

4. הנאשם אינו שולל את העובדה, שהמנוחה נרצחה באמצעות סכינו:

"דובר ג' (-נאשם): איך רצחו את הילדה, אין לי מושג. יש.. יש אפשרות כזאת שאני התחלתי לעבוד וזרקתי את הסכין, הרגו אותה עם הסכין שליאבל.. לפי מה שאני זוכר הוא תמיד היה אצלי בגרב".

(ת/401, מ.ט. 165/06 (9), קובץ 1, עמ' 24).

5. הנאשם משקר וטוען כי מעולם לא נכח בשירותי הנשים:

"אני יודע בדיוק שבשירותי נשים אני לא הייתי אף פעםקל וחומר בקומה שניה. אין שם אצבעות שלי"(ת/400, מ.ט. 163/06 (1), עמ' 80).

(וראה הניקוי באמצעות החולצה ע"י הנאשם כפי דבריו בשחזור, ת/26, זמן 20:08:48, ראה גם ת/174 א', עמ' 62-61, 72; וראה ת/401 א', מ.ט. 165/06 (26), עמ' 28"את כל הראיות ניקיתי").

אולם, במקום אחר טען:

"נ (-נאשם): אני נכנס, סוגר את הדלת של השירותים, אני יוצא מהשירותים, אני בכל מקרה תופס את הידית, יכול להיות שהידית היתה מלוכלכת בדם ואני.. נגעתי והעברתי את טיפת הדם על (לא נשמע) שלי.

ח2 (-ארתור): באיזה שירותים אתה היית, בשירותי נשים?

נ: בשירותי נשים"(ת/401, מ.ט. 165/06 (5), עמ' 160).

6. הנאשם, בשיחתו עם המדובב ארתור, אינו שולל את האפשרות כי ימצאו כתמי דם על המכנסיים שזרק:

"הכי חשוב לי שהם ימצאו את המכנסיים שאין עליהם דם. זאת אומרת, אין עליהם הרבה דם. יכול להיות שיש שם איפה שהוא טיפה, שם ושם, שם. כן, זה עוד יכול להיות" (ת/401, מ.ט. 165/06 (5), עמ' 126).

7. הנאשם, בשיחתו עם המדובב, מניח כי החוקרים ימצאו דם על סוליית נעליו:

"קול ב (-נאשם):על הסוליה אני בטוח שיש, כי אני הסתובבתי שם, איפה שהדם הזה.

קול ד (-ארתור): מה, מה?

קול ב: אני הסתובבתי שם, איפה שהדם. נכנסתי לשירותים היה שם דם

קול ד: אה, היה דם?

קול ב: בטח

קול ד: אז יש על סוליה?

קול ב: על שוליה(-כך במקור, י.כ.) יש". (ת/401 א', מ.ט. 165/06 (15), עמ' 78-80).

כמבואר, הנאשם חזר בו מהודאתו והסניגור טען טענות זוטא כנגד קבילות ההודאות.

כמורחב בפרק שיוחד לטענות הזוטא, נדחו טענות אלה אחת לאחת.

עדין יש כמובן לבחון הן במישור הטכני והן במישור המהותי, קבילות הקלטות ככאלה, המשקל, דיון בטענות הסניגוריה לפגמים והכל, כפי שהרחבתי בפרק שיוחד לכך.

ח. חקירות הנאשם לאחר הודאתו:

1. חקירת הנאשם מיום 22.12.06 (תמליל- ת/199):

מדובר בחקירה קצרה שנערכה ע"י סשה.

(נזכיר כאן, כי לתמונה נכנס עו"ד אחר וכן כי כעולה מ – ת/96, ביום 21/12/06, בעת דיון בבית משפט השלום בעכו בענין מעצרו של הנאשם, כעולה מעמ' 2 לפרוטוקול שם, נחשף דבר קיומו של המדובב על כל המשתמע מכך).

בפתח החקירה מודיע הנאשם חגיגית: "אני לא אדבר", מציע לספר בדיחות לסשה ומבקש לחזור לתאו (ת/199, בעמ' 2), הנאשם נחוש בדעתו שלא להשיב לשאלות.

כשנשאל מדוע לא מספר את שסיפר אמש, ענה כי בכך הוא יחזק את הראיות כנגדו. עוד הוסיף, כי הודאתו אמש אולי תקל בעונשו אולם:

"בין עונש קל ולאבד את אשתי אני בוחר להשאיר את אשתי ולחזק את העונש" (ת/199, בעמ' 2).

הנאשם סבור כי אשתו לא תאמין שביצע את הרצח ומסייג:

"אם יהיו אצלך ראיות חותכות כמו חולצה.."(ת/199, בעמ' 3).

כשהחוקר מטיח בנאשם, כי הוא שרצח את המנוחה, ממשיך הנאשם להזכיר את מצבו הראייתי:

"עוד פעם אנחנו חוזרים לאותו מעגל, אם יהיה לך לפחות ראיה ישירה אחת.. אין לכם חולצה, מכנסיים אין לכם.."(ת/199, בעמ' 4).

הנאשם טוען, כי יודע על אלו שאלות לא ענה אתמול – סיבת החתך ביד המנוחה והתנוחה בה הותיר אותה, אך מסרב לענות (ת/199, בעמ' 4-3).

נציין, הנאשם נראה זחוח במהלך חקירה זו ואף שר לעצמו במהלך הפסקה בחקירה (ת/199, בעמ' 5-4; וכן ת/198, 14:45-15:30).

2. השיחה בין הנאשם לבין יורם אזולאי (תמליל- ת/32):

מיד לאחר חקירת הנאשם מיום 22.12.06, מוכנס הנאשם לחדר עיכוב, שם מתנהלת שיחה בינו לבין יורם אזולאי.

השיחה מתנהלת בעברית, יורם מבקש את אישור הנאשם לכך כי במהלך החקירה "התנהגנו אליך יפה", הנאשם מאשר ואף מציין כי יורם מדבר אליו יפה, מציע שתייה, אוכל וכיוצ"ב (ת/32, בעמ' 1).

יורם מנסה לדרבן את הנאשם לשוב ולספר את האמת, לחדול מהתנהגותו המניפולטיבית, הנאשם נשאר עיקש בגרסתו (ת/32, בעמ' 5-4).

במהלך השיחה, מביע הנאשם את מורת רוחו מהפרסומים בתקשורת, לפיהם המנוחה ביקשה ממנו סיגריה, הנאשם מציע להודיע לתקשורת ואף לאם המנוחה, כי פרט זה שגוי (ת/32, בעמ' 16,9).

לקראת סיומה של השיחה, מתפרץ יורם על הנאשם, מטיח בו כי הוא פסיכופט, פדופיל, מניפולטור שצריך לשבת בכלא, הנאשם שומר על קור רוח (ת/32, בעמ' 12-11).

3. חקירת הנאשם מיום 26.12.06 (תמליל- ת/202, ת/205):

מדובר בחקירה ארוכה שנערכה ע"י סשה, אליו הצטרף לעיתים ראש הימ"ר- צחי בוקר.

במהלך החקירה, ניסו החוקרים לעבור על המידע שמסר הנאשם בחקירותיו הקודמות, לבדוק כיצד מידע זה מתיישב עם טענתו כי לא נטל חלק ברצח. יצוין כי במהלך החקירה, הוצעו לנאשם אוכל, שתייה ויציאה להפסקה (ת/205 ב', בעמ' 20, 31).

הנאשם מציין, כי ידע על הרצח בבוקר של יום חמישי- 07.12.06, אחרי שחמותו טלפנה לאשתו ואמרה לה כי היה רצח (ת/202 א', בעמ' 3). הוא מכחיש, כי ביום הרצח בשעות הערב אמר לאשתו שהילדה נפטרה כיוון שקרה משהו בשירותים (ת/202 א', בעמ' 5-4).

הנאשם נשאל, כיצד קישר את השירותיםלעובדה שקרה משהו לילדה בביה"ס, משיב כי שיער(ת/202 א', בעמ' 8-6).

הנאשם מאשר, כי בחקירה קודמת אמר לסשה, שלא רצח את הילדה אולם ראה את גופתה, מכחיש שאמר כי ניגב את הדם (ת/202 א', בעמ' 10-8), לדבריו שיקר כשמסר גרסה זו מאחר ו: "כולכם נמאסתם עלי".

הנאשם מציין, כי שמע בחדשות על נהג שהסיע שלושה אנשים, שאחד מהם אמר "מה עשיתי", שואל מדוע המשטרה לא מחפשת אדם זה (ת/202 א', בעמ' 10).

לדבריו, המנוחה מעולם לא קיללה אותו ולא ביקשה ממנו סיגריות, גרסתו הקודמת בעניין הינה שקרית(ת/202 א', בעמ' 13).

טוען, כי הודה משום שנשבר נפשית לאחר שהחוקרים הטיחו בו כי הוא הרוצח, הנאשם מתפרץ ובוכה (ת/202 א', בעמ' 15-14).

הנאשם טוען, כי מעולם לא היה בשירותי הנשים,ניחש שמדובר בתא השני כיוון שבד"כילדים נכנסים לתא השני והשלישי, ואף אחד לא נכנס לתא הרביעי והראשון (ת/202 א', בעמ' 33,15).

כשנשאל מדוע אם כן בחר בתא השני ולא בשלישי, ענה כי כשענה שמדובר בתא השני, החוקר הגיב בעיניו(ת/202 א', בעמ' 35).

החוקר ממשיך ושואל, כיצד ידעהנאשם למסור שלא ניתן לנעול את דלת תא השירותים מבחוץ בשל המנעול השבור, הנאשם טען כי ראהזאת במהלך השחזור עצמו, טען כי אם יש דלת אחת כזו, אזי כולן כאלה (ת/202 א', בעמ' 18). החוקר מקשה מאחר ובמהלך השחזור המצולם, הנאשם כלל לאבחן את הדלת מבחוץ, הנאשם משנהאת תשובתו וטוען כי ראה את הדלת בחלקה החיצוני בראי, מתייחס לדלת התא השלישי, משנה תשובתו ומתייחס לדלת התא השני,מוסיף כי את דלת התאהראשוןראה בעיניו, ואת דלת התא השניבהשתקפות בראי (ת/202 א', בעמ' 22,19-17).

לטענתו, ראה דרך הראי, חור בפלסטיק הלבן של מנעול הדלת (ת/202 א', בעמ' 30,27).

כשנשאל מדוע אמר שדלת התא הושארה במצב נעול לאחר הרצח, ענה כי חשב כךכי תמיד נועלים, ראה כך בסרטים (ת/202 א', בעמ' 32; וכן ת/202 ב', בעמ' 10).

הנאשם מציין, כי תאר את לבוש המנוחה (ג'ינס ונעלי ספורט בצבע לבן שחור), כי התלמידים לבשו ג'ינס וצבע הנעליים הוא קלאסי (ת/202 א', בעמ' 34),ניחשנתון זה (ת/205 א', בעמ' 19).

לגבי חולצת המנוחה, מאחר ושיערכי לבשה ג'ינס כחול, הניחכי התאימה את הצבעים ולכן לבשה חולצה בגוון כחול (ת/205 א' ,בעמ' 29).

טוען, כי ידע שלמנוחה יש פלאפון כיוון שבשחזור, החוקר אנטולי שאל, היכן היה הפלאפון של המנוחה (ת/202 א', בעמ' 37-36).

כשנשאל כיצד ידע למקם את השוטרת במהלך השחזור, ענה בתחילה: "לוגיקה",אח"כ הוסיף:

"כשאתה עומד, אה, סוגר עם יד ימין – אתה לא יכול יותר אה.. אתה לא יכול לעמוד עם הגב, אה.. אל זה. אני לא יודע איך להסביר את זה" (ת/202 א', בעמ' 39-38).

הסיקכי גרונה של המנוחה נחתך היות ולא שמע צרחות (ת/202 א', בעמ' 40). על דרך הלוגיקההגיע למסקנה, כי המנוחה הרימה את ידה כשהתגוננה (ת/202 ב', בעמ' 3).

לטענתו, מאחר וסשה שאל אותו באיזה שלב בוצע החתך ביד המנוחה, הביןכי לא מדובר בחתך מקרי אלא כזה שנעשה בכוונה (ת/202 ב', בעמ' 7-6).

הנאשם מכחיש, כי אמר שביצע שני חתכים בגרון המנוחה(ת/202 ב', בעמ' 15-14).

הנאשםמשער,כי הרוצח ניסה לאנוס את המנוחה, אך נבהל אחרי שהנערה זיהתה את פניו, על כן נאלץ לרצוח אותה (ת/202 ב', בעמ' 23,21).

טוען, כי למד אנטומיה בביה"ס ומשם שאב את המידע אודות עורקי הצוואר, מצפייה בסרטים למד כי כשמשספים גרון, עושים זאת משמאל לימין (ת/205 א', בעמ' 5-3).

הנאשם נשאל, מדוע אמר שלצורך סיבוך החקירה מסר שביצע בכוונה את החתך ביד המנוחה, בתחילה הנאשם מכחיש שאמר משפט זה, בהמשך טוען כי סשה אמר לו שלא מדובר בחתך "מקרי", אח"כ מוסיף כי זה "הדבר הראשון שבא לי לראש", החוקר ממשיך להקשות ואז הנאשם טוען כי שיערמידע זה, כיוון והמנוחה החזיקה פלאפון, יכול להיות והיא אחזה אותו בידה כאשר הרוצח רצה לקחת אותו ממנה (ת/205 א', בעמ' 8-6).

הנאשם ממשיך, מספר כי לאחותו יש פלאפון עם מצלמה, יכול להיות שכשהרוצח עשה משהו לילדה אז היא צילמה אותו, לכן הניח כי אחזה פלאפון. כשבן אדם מת הוא מתחיל לרעוד ויש לו אחיזה חזקה ולכן שהרוצח חתך את יד המנוחה, הוא חתך לא רק את הוורידים אלא גם את שרירי היד (שם, בעמ' 10-9).

לגבי מילותיה האחרונות של המנוחה, העמיד עצמו במקומה ולכן העריךכי אמרה "אמא" (ת/205 ב', בעמ' 4).

הנאשם נשאל כיצד אדם כה לוגי הודה ברצח שלא ביצע, ענה כי נשבר פסיכולוגית, לא הבין את השלכות הודאתו וידע כי בדיקות המעבדה תוכחנה את חפותו. עם זאת הודה, כי החוקרים התייחסו אליו כיאות – הציעו אוכל ושתייה, איפשרו לו לישון. הנאשם מציין כי לא אכל וישן במהלך הימים האחרונים בשל דאגותיו וחוסר תאבון (ת/205 ב', בעמ' 27-25, 34-33).

4. חקירת הנאשם מיום 01.01.07 (תמליל- ת/20):

חקירה זו נערכה ע"י סשה ויורם, התמקדה בעיקר בעניין הודאת הנאשם בפני המדובב ארתור.

בתחילה, מכחיש הנאשם מכל וכל את טענת המדובב, כי הודה בפניו ברצח ואף תיאר לו את ביצועו (ת/20, בעמ' 4-2).

(במועד זה הנאשם כבר יודע כי ארתור מדובב אך עדין אינו יודע כי הוסרט והוקלט, לרבות הודאתו בפני המדובב).

בהמשך הוסיף, כי הנהן בראשו לארתור לאחר שהציק לו בשאלה האם רצח, שכן המדובב לא אפשר לו לישון (ת/20, בעמ' 5).

הנאשם עומד על גרסתו, כי תיאור המדובב לפיו התוודה בפניו בלחש – הינו שקרי (ת/20, בעמ' 7,5).

בהמשך הודה, כי הדגים בפני המדובב כיצד ביצע את הרצח, עם זאת ציין כי לא אמר לארתור שרצח את המנוחה, מציין כי ארתור הוא זה שקם מהמיטה ראשון לביצוע ההדגמה (ת/20, בעמ' 17-15).

הנאשם ממשיך לפתח את גרסתו, טוען כי עדות ארתור היא "חצי אמת", מודה כי הדגים בפניו כיצד ביצע את הרצח, מציין כי הודהבפני ארתור כי ביצע את הרצח, עם זאת טוען כי שיקר לארתור ומציין כי לא מסר מידע זה מלכתחילה מאחר ולא נשאל לגביו (ת/20, בעמ' 20-18; ת/19(א), 38:20-37:30).

בשלב מסוים, יורם מטיח בנאשם כי הוא שקרן ורוצח מלידה, שואל אותו מדוע בן אדם שלא רצח משקר שוב ושוב לחוקריו, הנאשם עונה:

"אני לא יודע" (ת/20, בעמ' 24).

גם לאחר התפרצות זו, מקפיד יורם לוודא כי אין לנאשם טענות בדבר התנהלות החוקרים כלפיו, שואל האם מישהו הרביץ לו, הנאשם מאשר כי היחס שקיבל נאותאולם חושש כי החוקרים רוצים לסגור את התיק (ת/20, בעמ' 28).

מציין, כי שיקר לארתור והודה כיוון שחשב שהודאתו תפחית את משך המאסר מ-30 ל-15 שנה, החוקרים מטיחים בו כי גם 15 שנה הן עונש כבד עבור אדם חף מפשע.

יורם שואל את הנאשם, אם אכן הודה על מנת לקבל משך מאסר קצר יותר ורצה שהודאה זו תגיע לאוזני החוקרים, מדוע התוודה באוזני המדובב בלחש וזעק בקול לחפותו, הנאשם ענה:

"אני לא יודע איך להסביר את זה" (ת/20, בעמ' 33-32).

הנאשם מודה, כי הוריד מהאינטרנט חומר בנושאי סכינאותוהגנה עצמית בנשק קר(ת/20, בעמ' 35-34), אישר כי החזיק מספר סרטי פורנו אולם אינו פדופיל או נקרופיל (ת/20, בעמ' 41).

הנאשם לא שלל את האפשרות כי מספר תמונות פדופיליות נמצאו במחשבו, לדבריו בעת שהוריד סרטים נפתחו לו אתרים ("סייטים") שונים, כאן סותר הנאשם עצמו וטוען:

"אבל מה יש יש שם בסייט הזה אני לא יודע"

עם זאת מאשר:

"להכנס, אני נכנסתי לסייטים, יש שם"

מוסיף, כי ראה תמונה פדופילית "אחת או שתיים", מתוך תמונות אלה יכול היה להיכנס לסייט כולו אך לא עשה זאת (ת/20, בעמ' 45-44).

5. חקירת הנאשם מיום 09.01.07 (תמליל- ת/35):

עם קבלת הממצאים בדבר הימצאות אפשרית של טביעת נעלו של הנאשם על גופת המנוחה, נחקר הנאשם ומסר גרסתו בענין.

(ראה דברי הנאשם עצמו למדובב בדבר האפשרות כי סוליית נעליו טבועה בדָם – ת/401 א', מ"ט 165/06 (15), עמ' 78-80 "…אני הסתובבתי שם, איפה שהדם הזה…").

בחקירה זו שנערכה ע"י סשה ויורם, הוצגו לנאשם פרטי לבוש שונים (דיסק התצלומים ת/37), הנאשם מסרב תחילה להתבונן בתמונות, מבקש לחזור לתאו, בהמשך הוא מתרצה, מביט בתמונות ומאשר כי מדובר בפרטי לבוש השייכים לו.

הנאשם אישר, כי נעל ביום הרצח נעל מסוג "סלמנדר", אך שללבנחרצות את האפשרות כי טביעת נעלו נמצאה על גופת המנוחה (ת/35, בעמ' 11).

כאשר סשה שואל את הנאשם, מה תגובתו לכך שעקבות נעליו נמצאו בקומה השנייה של בית הספר, משיב הנאשם כי ביום הרצח לא היהבקומה השנייה, אך היה בה בנעלי העבודה כשבוע לפניהרצח (שם, בעמ' 10).

6. חקירת הנאשם מיום 11.01.07 (תמליל- ת/40):

גם חקירה זו נערכה ע"י סשה ויורם והתמקדה בממצא החדש שנמצא במקלט בו עבד הנאשם – הקיסם שנמצא במנעול המקלט.

הנאשם מציין כי סגר את דלת המקלט, אינו זוכר אם נעל אותה, מציין כי אין ברשותו מפתח למנעול (ת/40, בעמ' 1, 5).

הנאשם מאשר, כי ביקש מאיש התחזוקה מיכאל, מפתח למקלט, מציין כי רצה לנעול את מקלט מס' 4 בו הרכיב פאנלים, לא יודע אם מפתח זה מתאים לכל המקלטים (שם, בעמ' 6).

מכחיש כי הכניס גפרור או קיסם לפתח המנעול (ת/40, בעמ' 10).

כמבואר, טען הסניגור טענות זוטא כנגד ההודאות, בכוונת מכוון תידונה טענות אלה לאחר הדיון בטענות כנגד קבילות הקלטות, משקלן של ההודאות בפני המדובב ועדות הנאשם בבית המשפט כאשר בדיון בפרטים הללו, יש רלוונטיות גם לטענות הזוטא ככאלה.

ט. קבילות קלטות החקירה:

מאחר וחקירות הנאשם בהן הודה, לרבות שהותו בתא עם המדובב, הוקלטו באודיו ובוידיאו ותמליליהן הוגשו ולאור העובדה כי ההגנה העלתה טענות כנגד אמינותן (זאת למרות שכעולה מ -ס' 1 התקבלו הללו ללא הסתייגות הסניגוריה באשר לקבילותן הטכנית), הרי שיש לייחד דיון לבחינת קבילותן של הקלטות אשר במחלוקת; ושעה שדיני נפשות בפנינו.

חוות דעת מומחה ההגנה (נ/291):

1. המומחה:דורון בלדינגר, מהנדס אלקטרוניקה בהתמחות תקשורת (להלן: "בלדינגר").

2. ממצאי הבדיקה:המומחה בדק את קלטת הוידיאו המקורית מ"ט 172/06(3) (ת/777) וכן את העתקי קלטות מ"ט 120/06, 119/06, 167/06, 166/06, 160/06.

· לגבי קלטת מ"ט 172/06 (3) –

בלדינגר קבע כי נמצאו שלוש הפסקות ברורות בסאונד, האחת למשך 52 שניות, השנייה למשך 34 שניות והשלישית למשך 6 שניות, בהתחשב באורך ההקלטה הרי מדובר בקטיעת 24.2% מזמן ההקלטה.

עוד קבע כי הוידיאו הוקלט על קלטת אנלוגית שכן ניתן לזהות בבירור את פס הנתונים בתחתית התמונה.

בתחילתה ובסופה של ההקלטה, המעבר ממסך "התמונה" למסך "שחור" הוא בחיתוך נקי (בדיוק של פריים בודד (- קצב עדכון המסך המורכב מ-25 תמונות בשנייה- י.כ.)), דבר האופייני להקלטה דיגיטאלית.

בנוסף, הסאונד לא התחיל יחד עם התמונה, הרחש מופיע טרם הופעת התמונה, דבר המעורר תהייה האם הסאונד והתמונה הוקלטו יחדיו (נ/291, עמוד 7).

ממצא זה מעורר את החשש, לטענתו, שהקלטת עברה שעתוק וחיתוכים ע"י עריכה דיגיטאלית.

עוד קבע בלדינגר, כי בסוף ההקלטה נצפה מצב של PAUSEלמשך 4 שניות, עניין המחדד את המסקנה כי הקלטת אינה קלטת המקור.

לבסוף קבע כי קיים ספק אם קלטת מ"ט 172/06 (3) הינה רצף של קלטת מס' 2, שכן מפרוטוקול הדיון מיום 29.06.08 (עד תביעה 46- אבי אלוש ) עולה כי ההקלטה הסתיימה בשעה 18:22, כאשר בחינת השעון התלוי על הקיר, מעלה כי השעון עובד אך מחוגיו מצביעים על שעה מאוחרת יותר, לאחר השעה 19:00.

המומחה השווה נתונים אלו (קלטת המקור שאותה העתיק במשרדי הימ"ר, לקלטת מ"ט 172/06 (3) שהוגשה מלכתחילה להגנה) ומצא הבדל משמעותי- בדיסק שנמסר להגנה, הן בתחילתו והן בסופו, ניתן לצפות במסך "שלג", עניין המאפיין הקלטה אנלוגית, להבדיל מדיסק המקור.

כן מצא הבדלים נוספים- מצב ה – PAUSEלא נמצא בדיסק שנמסר להגנה.

לסיכום קבע:

"שההקלטה שהוגשה הינה שיעתוק של המקור או של העתק אחר שלו, שעבר בישול באודיו" (נ/291, עמ' 14).

ועוד:

"ברור שקלטת מ"ט 172/06/3 עברה עדכון גרסה ועריכה מאז ההעתק שנמסר להגנה ועד המקור לכאורה, שהוצג בפני ביום 03.08.09.."

בלדינגר התייחס בחוות דעתו להתנהלות אנשי הצוות הטכני, כפי שהוצגה בעדותם-

ציין את דברי העד אבי אלוש, כי המערכת מקליטה וידיאו ואודיו בנפרד או ביחד כאשר "נעשית התאמה בין השמע לאודיו". לטענת המומחה בלדינגר, משמעות הדבר היא עריכת הקלטת, מאחר והקלטת מכילה וידיאו ואודיו גם יחד, הרי אין מדובר בקלטת מקור.

המומחה הביע תמיהה על שיטות ההקלטה, אין כל בעיה טכנית לביצוע הקלטת וידיאו ואודיו בו זמנית, כן טוען כי מאחר ופני המדובב טושטשו, הדבר מעלה אפשרות כי גם השעון התלוי על הקיר טושטש.

קבל על הליקויים באיכות התמונה, אופן הרישום במ"ט (ת/333), שימוש במדיות שונות, התנהלות פסולה ו"שיטתית" כהגדרתו (ראה בנוסף עמוד 34, נ/291).

· לגבי קלטת מ"ט 166/06-

ההקלטה מתחילה עם פריים חלקי של תמונה, דבר האופייני להקלטה אנלוגית. ההקלטה איננה עומדת במבחן האותנטיות, בהקלטה הפסקות סאונד וחיתוכים רבים, חלקם בין החקירות חלקם במהלכן. לדבריו: "ניתן לקבוע בסבירות גבוהה ביותר, כי קלטת זו עברה עריכה אנלוגיתואף 'חובבנית' ביותר ביחס לקלטת 172/06 (3)".

· לגבי קלטת מ"ט 160/06-

מדובר בהקלטה דיגיטאלית בקלטתminiDV , רצף ההקלטה אינו אחיד במקור ובסבירות גבוהה בנוי מארבעה קטעי הקלטה שונים לפחות, אשר חוברו יחדיו ככל הנראה, בעריכה ממוחשבת.

לא ברור מדוע לא הוגשו ארבעה דיסקים בנפרד, כפי שהוגשו בחקירות האחרות.

עפ"י השעון התלוי בחדר החקירה, החקירה התנהלה במשך 3 שעות ו- 31 דקות, לעומת זאת הדיסק קצר יותר, משמע חסר מידע שאינו מתועד באורך של כ- 11-12 דק'.

· לגבי קלטת מ"ט 119/06-

מדובר בהקלטה אנלוגית, המומחה מעלה שאלה לפיה השעון המצוין על גבי ההקלטה אינו מכוון שכן התאריך בהקלטה הינו 02.11.06, בעוד שבמוצג ת/333 נרשם כי הקלטת הוקלטה ביום 13.12.06.

בהקלטה הפסקה באודיו למשך 17 שניות.

· לגבי קלטת מ"ט 120/06 (חלק ב')-

מדובר בהקלטה אנלוגית, קיימת הפסקת אודיו למשך 4 שניות, גם כאן התאריך 02.11.06 לא תואם לתאריך האמיתי 21.12.09 כפי רישומי המ"ט.

המומחה עומד על בעיה נוספת, גם אם התאריך ושעון ההקלטה לא כוילו כיאות, עדיין, קלטות 119/06-120/06 הוקלטו ברצף, כאשר קלטת 119/06 מסתיימת בשעה 04:39:26 וקלטת 120/06 מתחילה בשעה 05:09:11, משמע חסרות כ- 30 דקות (ראה עמ' 30, לנ/291).

· לגבי מ"ט 167/06-

מדובר בהקלטה אנלוגית, קיימת הפרעה בהרצת התמונה (הילוך מהיר שנצפה), וקיים חיתוך בתחילת ההקלטה, לפיכך קובע המומחה בלדינגר כי קיימת סבירות גבוהה שקלטת זו איננה קלטת המקור אלא שעתוק.

לסיום, צרף בלדינגר לחוות דעתו את מוצג נ/9, תמליל אשר הגישה ההגנה באשר לקלטת מ"ט 172/06 (3), ממנו עולה כי תמלול התביעה חסר או אינו מדויק.

כן צורף מסמך "תוספת לחוות הדעת לגבי דיסק תמונות מזירת הרצח" הקובע בתמצית, כי המוצג ת/375- תצלומי זירת הרצח, עובָד ואינו כולל את כל התמונות שצולמו, לדידו 23 תמונות מרצף של 237 תמונות נמחקו, לא עברו מלכתחילה למחשב במעמד העברת הנתונים, דבר שניתן לעשות במודע.

חוות דעת מומחה התביעה (ת/795):

3. המומחה:פקד אלן צ'ייקובסקי, המחלקה לזיהוי פלילי, ירושלים, ראש תחום צילום דיגיטאלי, מומחה לראיה דיגיטאלית ("להלן: צייקובסקי").

4. ממצאי הבדיקה:

· לגבי קלטת VHSמ"ט 172/06 (3) והשוואתה להעתק אחר שהועבר למחשב–

לא נמצאו סימני עריכה בקלטת או סימנים מחשידים כגון הבדלי בהירות, סימני פוטומונטז', סימני מחיקה או הלבשת פרטים ומדובר בקלטת מקורית, כל החומר המצוי בקלטת VHS(וידיאו ואודיו)- הינו חומר אותנטי.

זמן משך ההקלטה- 6 דקות ו- 15 שניות, כאשר לא ניתן להגיע לדיוק של פריימים כיוון שלא הופעל שעון שקובע תחילת הקלטה. מדובר בקלטת אנלוגית- כל העתקת קלטת כזו תביא לתוצאה שונה במקצת, בגלל העברת החומר דרך כבלים (אנלוגי/ דיגיטאלי) ותזמון הלחיצה על כפתור ה Record.

בתחילת ההקלטה קיים קטע קצר "ללא הקלטה", לכן הזמן הכולל בקלטת VHSארוך יותר. בסוף ההקלטה, יש קטע של סיום ההקלטה שמתבטא במספר פריימים ללא אות וידיאו/ אודיו. המסכים בתחילת ההקלטה ובסופה (שחורים, שלג וכיוצ"ב), מקורם בשיטתהשידור וההעתקה.

בזמן ריצת הקלטת ניתן להבחין במספר הפסקות בפס הקול. בהנחה שהמערכת כללה אפשרות להקלטה נפרדת של וידיאו וקול, הרי שהמיקרופון לא הקליט בזמנים המסומנים. בסה"כ המיקרופון לא הקליט בשלושה קטעים- הראשון – 52 שניות, השני – 34 שניות, השלישי – 2 שניות, מדובר בדיוק של דקות ושניות בלבד ולא ניתן להגיע לדיוק של פריים בודד וביחס לזמן שמוקלט על גבי הקלטת שכן לא הוקלט TIMECODE.

המומחה לא מתייחס לנהלים ביחס לפתיחת המיקרופון או סגירתו, אך לעניין המקוריות והאותנטיות קובע כי קלטת VHSהיא מקוריתוהוקלטה עם פס קול חלקי/ לא רציף.

בתחילת הקלטת ובסופה יש מספר פריימים בהם התמונה לאשלמה, פריימים אלה נוצרים כתוצאה מזמן שדרוש לסינכרוןראש הוידיאו בעת לחיצה על הכפתורים Play, Record, בהמשך התמונה מתייצבת.

בתמונה מסוימת, לא רואים פס מידע / פס סנכרון כיוון שראש הוידיאו עדיין לא מסונכרן, לא מדובר בעריכהאלא בתחילת ההקלטה.

בדיסק ההעתק קיים משולש לבן (כסימון Play), אשר אינו מופיע בקלטת המקורית ונובע מפעולת ההעתקה.

הקלטת הוידיאו רציפהלאורך כל הקלטת, לא נמצאו חיתוכים לרבות "קפיצות", הפסקות הקלטה, חיבור בין קטעים, מעברים ועוד. ניתן להבחין במספר פריימים שכללו הפרעות כתוצאה מלכלוך בסרט או בראש הוידיאו.

לאורך כל הקלטת ניתן להבחין בחוסר חדות בחלק העליון של הפריים, המומחה תולה זאת בתזוזה קלה של המצלמה, התקנה לא מדויקת או עצם שנכנס לשדה הראיה והביא לפגיעה בחדות.

לעניין כיול שעון הוידיאו, לדעת המומחה צ'ייקובסקי, במציאות בה מכשיר הוידיאו מנותק מהחשמל למשך תקופה (או הסוללה הפנימית התרוקנה), השעון הפנימי לא ימשיך לתפקד ולהתקדם.

עוד מוסיף, כי קלטת אודיו מאפשרת הקלטה של למעלה מ-45 דקות.

5. הכרעה בעניין קבילות הקלטות:

5.1 התנאי הנדרש לקבלת טענת קבילות:

בפסק הדין המנחה בעניין קבילות קלטות (ע"פ 869/81שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169 (1984), להלן: "פס"ד שניר") נקבע הכלל כי הקלטה תהיה קבילה, אם עמדה במספר תנאים טכניים ומהותיים, כאשר בענייננו, יש לבחון האם נעשו בקלטות שינויים בצורת השמטות או הוספות אשר לא היו בהן מעיקרן.

בפסק דין שניר הנ"ל, ניתח כב' הנשיא שמגר את כללי הקבילות וקבע לאמור, שינויים או השמטות ככאלה, אין בהם להביא לפסלות.

פסלות תהא מקום בו נעשו שינויים בזדון או נגרם עיוות המלמד כתוצאה כי הקלטת אינה משקפת נאמנה את ההתרחשות.

המבחן הינו שיקוף הקלטת את ההתרחשות.

מקום בו בסרט שינויים, הוספות או השמטות אשר לא נעשו במכוון או בזדון או גם דרך משל, הפסקה ברצף ההקלטה או אם חסרה תחילתה או סופה אך למרות האמור, הקלטת משקפת נאמנה את ההתרחשות, הרי אין בכך להביא לידי פסלות.

הודגש, כי עיקר הדיון ייסוב סביב הנאמנותשל המוקלט מבחינת ההצגה של מה שהמכשיר קלט כהווייתו, באופן שהפלט זהה לקלט המקורי. קיומם של אירועים ושיחות נוספותמעבר למה שהוקלט, אינו יכול לגרוע מקבילותם של דברים המושמעים כהווייתם והתואמים למלל שנקלט.

לפיכך נקבע, כי כל עוד אין ראיה בדבר טיפול זדוניבהקלטה כדי לשנותה בדרך זו או אחרת, אין בעובדה, שקטעים ממנה לא ניתנים לפענוח או להבנה או שקטעים ממנה לא הוקלטו או נמחקו בטעות, כדי לפסול כראיה קטעים הניתנים לשמיעה ולהבנה.

מובן, כי לנתון זה רלוונטיות לשאלת משקל הראיה אך לא לקבילותה.

לעניין זה ראה דברי כב' הנשיא שמגר:

"לעניין הקבילות, שוקל בית המשפט את המהימנות של דרך עריכתו של מה שמובא לפניו ולא את השאלה, אם ניתן היה להוסיף ולהביא הקלטות נוספות של שיחות או אירועים או קטעים. אולם מכאן גם נובע, כי אם הוקלטו רק חלקים של הדברים, יש להציגם בתור שכאלה ולהבהיר לבית המשפט באופן יזום, מהי הזיקה בין משך השיחה לבין משך ההקלטה. בכך תתבטא האמינות, השוללת שינוי יזום. בית המשפט יוכל לקבל גם קטעים, שנקטעו בשל החלטה להקליט רק חלק או בשל תקלה, ובלבד שיידע, כי כך הדבר, שהרי אחרת הוא עלול להיות מוטעה ולייחס משקל מעוות להקלטה, אותה ראה כקבילה. ההצגה הכנה והאמינה של שיטת ההקלטה מונעת הכשלתו של בית המשפט בהערכת הדברים שהוקלטו" (פס"ד שניר, בע' 196).

כך למשל נקבע, כי שיחה שהוקלטה רק עד לשלב מסוים מאחר שהסוללות אזלו, קבילה (ראה ע"פ 814/78מוסק ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 337, בעמ' 346(1980)). גם הקלטה אשר במהלכה אירעו הפסקות, חלקן בשל הצורך בהחלפת קלטות וחלקן בשל כך שהשוטר המקליט שהאזין לשיחה, הפסיק את ההקלטה מתוך סברה שנושא השיחה אינו רלוונטי, נתקבלה בבית המשפט כראיה קבילה (וראה עוד ע"פ 639/79אפללו ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 561, 570 (1980) אליו הפנתה ב"כ המאשימה בסיכומיה).

לפיכך יש לדון בסוגיות הבאות: האם התקלות אשר נמצאו בקלטות נעשו בכוונת מכוון ובזדון; היה והתשובה לשאלה זו שלילית, עדיין נותר לבחון, אם התקלות הביאו לעיוות האירועים אשר אירעו והוקלטו, כך שההקלטה אינה משקפת נאמנה את ההתרחשות.

5.2 שיטת ההקלטה בחדר החקירות:

איש המ"ט, אבי אלוש, אשר עדותו בפנינו לא נסתרה, תיאר בעדות ההזמה את שיטת ההקלטה הנהוגה בחדר החקירות.

לדבריו, בחדר החקירה יש מצלמה ומיקרופון נפרדיםשמועברים לחדר הבקרה, השמע נכנס הן לטייפ לצורך הפקת קלטת עבור המתמלל והן לתוך הוידיאו מהטייפ, הדבר מתבצע ללא כל עריכה, בזמן אמת ובאופן אוטומטיולחוקר איןכל שליטה על המערכת המצויה בחדר נעול.

לדבריו, השמע עובר מהטייפ לוידיאו, על כן, אם עבודת הטייפ תופסק, תתקבל קלטת וידיאו ללא שמע. מאחר ואורך קלטות השמע הינו בטווח של 45-50 דקות לכל צד בעוד שאורך קלטת הוידיאו כ- 3 שעות, הרי שכאשר מסתיימת קלטת השמע או הסתיים צד, מתקבלת הפסקת אודיו (ראה עדותו בעמ' 1820-1819 לפרוטוקול).

כן העיד כי הקלטת המקורית (ת/777) נשמרה בארון נעול והוצאה רק לצורך העתקה לצדדים, ובהמשך לצורך העתקת המומחה בלדינגר (ע' 790, 1820-1821 לפרוטוקול).

5.3 מ"ט 172/06 (3) (ת/777):

פרק הזמן שלא הוקלט:

מדובר בהקלטה מיום 19/12/06 בה הודה הנאשם לראשונה בפני חוקריו. בפועל, החקירה הוקלטה ברצף ובמלואה, לרבות שלב רישום הודאתו של הנאשם (קלטות מ"ט 172/06 (1) + 172/06 (2)). קלטת מס' 2 מסתיימת עת הנאשם בחדר החקירות ממתין ליציאה לשחזור, כאשר אבי שי נכנס לחדר ומציין כי השעה 18:22 והחקירה הסתיימה (ראה ת/21, דיסק 2, 02:12).

אורך קלטת מספר 3 הינו 6:15 דקות, לא ברור מהי השעה המדויקת בה הופעלה ההקלטה, מעדויות השוטרים עולה כי במהלך ההמתנה לשחזור, ההקלטה חודשה מאחר והנאשם קרא לסשה לחדר החקירות, ביקש לחזור בו מהודאתו וציין כי לא רצח את המנוחה אלא רק ראה את גופתה וניגב את הדם עם נייר טואלט (ראה המזכר ת/192, וכן עמ' 288 לפרוטוקול). סשה דיווח ליורם על שיחה זו ובהוראתו חודשה ההקלטה (ראה עמ' 76 לפרוטוקול).

במוסגר נציין כי אף הנאשם עצמו לא הכחיש התרחשות זו.

(עוד אציין, כי גם בהקשר זה, הסניגור בסיכומיו במקום להצביע על ראיות, עובדות, "מפרש" כטוב עטו לא פעם חזור ושנה ללא קשר לראיות עצמן).

בחקירתו מיום 26.12.06 (לאחר שחזר בו מהודאתו), אישר הנאשם בפני סשה כי אמר לו שלא רצח את המנוחה אולם ראה את גופתה (ת/205 ב' בעמ' 36).

קלטת 3 מסתיימת בעת היציאה לשחזור (בשעה 19:18), אורכה כאמור 06:15 דקות, אם כן, כעובדה, פרק הזמן שבין 18:22 לתחילת קלטת 3 (19:11 לערך) אינו מוקלט.

כאן נזכיר את ההלכה לפיה העובדה שרצף ההקלטה שנקטע אינה מעידה על פגם בנאמנות של מה שהוקלט מבחינת הצגת הדברים כהווייתם.

ההפסקה בהקלטה הגיונית, שכן בשלב זה המתין הנאשם ליציאה לשחזור, "החזרה" שביצע הנאשם מעמדתו עת קרא לסשה לחדר החקירות, הייתה אקט בלתי צפוי.

עוד יש להזכיר את עדות השוטר ציון ארביב, אשר ציין כי התבקש להפעיל את עמדת המ"ט עקב שיחתו של סשה עם הנאשם, גילה כי קלטת אודיו חסרה בעמדה, על כן הפעיל את הוידיאו תחילה ורק אח"כאת האודיו. עוד העיד כי ראה את יורם יוצא מחדר החקירות, סבר לתומו כי החקירה הסתיימה ועל כן הפסיק את פעולת הטייפ, כשהבין את טעותו, חידש את ההקלטה וזוהי ההפסקה השנייה (ראה עדותו בעמוד 795 לפרוטוקול, וכן הזכ"ד ת/557).

גם איש המ"ט, אלוש, אישר בעדותו גרסה זו, לדבריו הוא הפסיק את ההקלטה והוציא את הקלטת מהמכשיר כשנמסר לו כי יוצאים לשחזור, ועל כן נדרש ארביב להכנסת הקלטת החדשה (ראה עמוד 791 לפרוטוקול).

אין לקבל את הטענה כי פרק הזמן שלא הוקלט בעת ההמתנה ליציאה לשחזור, פגם בנאמנות תיעוד יתר ההתרחשויות, הפסקה זו נעשתה באופן תמים וללא כל כוונה להעלים מעיננו התרחשויות או דברים שעלולים היו להשפיע על קבילות או משקל ההודיה.

יתרה מזאת, הדעת נותנת כי אם כוונת המשטרה הייתה להשמיט קטעים או "לבשל" וכו', ראש וראשון, הרי היו משמיטים את דברי הנאשם בהם ביקש לחזור בו מהודאתו הלא כן?? וכך הרי לא נעשה.

יתרה מזאת, אם היה נעשה דבר בכוונת מכוון, הרי לא מי כנאשם שבפנינו היה שוכח זאת, אירועים אלה בוודאי היו נחרטים בראשו של הנאשם (ודוק, חקירתו הראשונה של הנאשם בה פירט את הודאתו לרבות רישומה מתועדים בשלמות ואין להגנה כל טענה בנדון זה, טענותיה נוגעות לפרק ההמתנה שבין רישום ההודאה ליציאה לשחזור).

ההגנה התמקדה בתוצאה הטכנית ולא בסיבתה.

מה טעם בהשמטת קטעי חקירה, אם לאהתרחש בהם דבר אשר השפיע על ההודיה או על תוכנה?

אם לא די בכך, הרי שיש להניח כי אם המשטרה הייתה רוצה להעלים או לקטוע התרחשות מסוימת, אזי לאהייתה טורחת לתעד במזכרים התרחשות זו. העובדה כי החוקרים הורו להפעיל את קלטת 3 לתיעוד דקות קצרות ואף מזכריהם של יורם אזולאי ושל סשה (ת/192, ת/25) המתעדים את "נסיגת" הנאשם מהודאתו, מעידים על מגמה של שקיפות ותיעוד מלא ולא על מגמת הסתרה.

סיכומו של עניין, יש לדחות בשתי ידיים את הטענה הקונספירטיבית לפיה משך הזמן שלא הוקלט בין קלטת מס' 2 לקלטת מס' 3, הושמט בכוונה תחילה ע"י אנשי המשטרה, הטענה חסרת אחיזה במציאות הן מההיבט ההגיוני הפשוט והן מזה העובדתי – טכני; והסבר מהימן לה.

הפסקות בסאונד:

צפייה בקלטת קצרה זו מציגה את כניסתו של יורם אזולאי לחדר החקירות, שיחתו הקצרה עם הנאשם והיציאה לשחזור. שיחתו של יורם עם הנאשם נשמעת כולה, קטיעות ברצף האודיו מצויות בשיחותיו של הנאשם עם יתר הבלשים (אלדד חדד וראובן אזולאי).

הצדדים הגישו תמלילים סותרים לקלטת זו (ראה ת/22(5) – תמליל משטרה, נ/9- תמליל ההגנה, ת/45 – תמליל תביעה מתוקן), כאשר אני סומך ידיי על התמליל המתוקן אשר משקף נאמנה את הדברים שנאמרו בחדר ביחס לתמליל המשטרתי הראשוני שאכן אינו מדויק דיו.

בקלטת זו נראה הנאשם כשהוא מהסס באם לבצע את השחזור, טוען שאיננו זוכר, יורם מעודד אותו ומציין כי השחזור ינקה את ליבו, יגרום לו להרגיש טוב יותר, מציין כי אם יחזור בו שוב הוא "יאכל אותה".

כאשר הסאונד "נעלם" למשך 36 שניות, נראים הנאשם והחוקרים משוחחים, הנאשם מניע ידיו בהתרגשות, הסאונד חוזר עם כניסתו של יורם לחדר.

כאן יש להדגיש, המומחה בלדינגר טען כי הקלטת איננה אותנטית מאחר והפסקות הסאונד הינן כרבע ממשך זמן ההקלטה, טענותיו הן למעשה טענות בעניין קבילות טכנית,ההגנה לא טענה טענות מהותיותלעניין הפסקות הסאונד – מה מטרת הפסקות אלו, מה התרחש במהלך ההפסקות בחדר החקירות שהמשטרה מצאה לנכון להשמיט והאם הלכה למעשה הפסקות הסאונד פגמו בתוכן ההקלטה.

לגופן של טענות, לקביעתי, הפסקות הסאונד, שהינן הפסקות קצרות לשניות בלבד, לא נעשו בזדון וביד מכוונת ומתיישבות עם המסקנה כי המיקרופון לא הקליט בקטעים אלה.

גם כאן, מההיבט המהותי – לא ברור מדוע המשטרה תטרח להפסיק את סאונד ההקלטה למשך רגעים קצרים, האם במהלך 52 השניות בהן אין סאונד (משך הזמן הארוך ביותר) נאמרו דברים אותם רצתה המשטרה להעלים? מדוע הנאשם לא טען והזכיר דיבורים אלו ככל שהיו? (מדוע לא קטע גם את הצילום אם כן?) צפייהבוידיאו ברגעים אלו, אינה מלמדת על התרחשות חריגה או תגובות שונות של הנאשם, הן בהבעות פניו הן בשפת גופו.

מההיבט הטכני – בלדינגר אישרכי אפשרי שהסאונד לא נמחק לאחר ההקלטה, אלא לא הוקלט בזמן אמת (ראה עדותו בעמוד 1716 לפרוטוקול), לאור העובדה כי מערכת ההקלטה מצויה בחדר נפרד, לחוקרים אין כל שליטהעליה ותיתכנה הפסקות טכניות בסאונד שאינן קשורות לרצף ההסרטה, הרי שמצאתי לסמוך על מסקנת המומחה צ'ייקובסקי, לפיה קלטת הוידיאו רציפה לרבות פס הקול, והפסקות הסאונד נובעות מכך שהמיקרופון לא הקליט בקטעים אלה.

בנוסף ובדגש, לא מצאתי כי הפסקות סאונד אלה פגמו באמיתות השמע שכן נקלט.

ממצאים דיגיטאליים בהקלטה אנלוגית וסימני העריכה:

המומחה בלדינגר טען, כי מצא בקלטת שהעתיק סימנים לחיתוכים דיגיטאליים (מעבר ממסך "התמונה" למסך "שחור" בחיתוך נקי), בעוד שהקלטת היא קלטת אנלוגית.

מסקנתו מכך היא כי הקלטת נערכה.

עוד קבע, כי בסוף ההקלטה נצפה מצב של PAUSEלמשך 4 שניות, עניין המחדד את המסקנה כי הקלטת אינה קלטת המקור.

יתרה מזאת, לדבריו, ממצאים אלו אינם קיימים בקלטת שהוכנה עבור ההגנה (ת/21), משמע המשטרה ערכה פעמיים את הקלטת, פעם לפני הגשתה להגנה ופעם לפני שהגיע להעתיקה.

יש לדחות מכל וכל מסקנה זו.

צ'ייקובסקי שולל את טענת בלדינגר לעניין עליית התמונה באופן חד בראשית ההקלטה.

צ'ייקובסקי מציין כי בעת "כניסת" התמונה, ניתן לצפותבהפרעות ובכניסה איטית של התמונה מלמטה כלפי מעלה (עמוד 1808 לפרוטוקול), ממצא זה הוצגבתמונות בחוות דעתו (ת/795, בעמ' 6), ואף צפייהבת/777 מובילה למסקנה כי אכן ניתן לצפות בהפרעות עם כניסת התמונה ולאכדעתו של בלדינגר.

עוד הודגםבפנינו כי צפייה בקלטת המקורית עצמה (ת/777) מגלה כי היאזההלקלטת שנמסרה מלכתחילה להגנה (ת/21), ורק בקלטת שהעתיק בלדינגר קיים הממצא של החיתוכים הדיגיטאלים כביכול.

כך לא נמצא קטע המעיד על מצב PAUSE.

כאשר המומחה בלדינגר, עומת עם נתון זה, בחקירתו הנגדית וצפה בקלטת המקור ת/777, לא נסוג מעמדתו ואף המשיך להפליג למחוזות נוספים. לדבריו, בעת שצפה בעדותו בקלטת ת/777, זיהה "רעש" נוסף שאינו מוכר לו מההעתק שהכין, עובדה המוכיחה כי הקלטת נערכה בשלישית, לפני הגשתה!

אין כל טעם בעריכת קלטת שלוש פעמים, כאשר עריכה זו מתמקדת בשוליים. מה טעם בשינוי ועריכת השניות הראשונות בהן מופיעה התמונה, כאשר מבחינת התוכןאין כל הבדל בין שלוש הקלטות, תיעוד החקירה והנאשם זהים.

מאידך, המומחה צ'ייקובסקי הניח מספר אפשרויות טכניות המיישבות את הקשיים.

לדבריו, השינויים בקלטת שהעתיק בלדינגר נובעים מהכ‏בלים אשר סייעו לו לביצוע התהליך:

"יש לנו שבריר שניה שהוא בעצם אי הקלטה וכשאני מעביר את זה בשיטות שונות דרך כבלים או מכשירים שונים, אי ההקלטה יכולה להתפרש פעם אחת כשלג ופעם אחרת כמסך שחור.. זה תלוי במכשיר ובכבל"(ראה עמוד 1807 לפרוטוקול, שורות 17-20).

משמע, המומחה בלדינגר ביסס את מסקנתו על קטע לא מוקלט בקלטת אנלוגית, קטע אשר אינו רלוונטי לבחינת אותנטיות הקלטת.

בלדינגר שלל את האפשרות כי לחץ PAUSEבמהלך תהליך ההעתקה (ראה עדותו בעמ' 1715-1713 לפרוטוקול) אולם עדיין כעובדה,בדיסק המקור אשר הוגש (וכאמור, זההבתוכנו ליתר ההעתקים), לאקיים ממצא זה.

לערעור מסקנתו של בלדינגר יש להוסיף את טענתו ההגיונית של המומחה צ'ייקובסקי, כי עריכת קלטת מביאה בהכרח לפגיעה באיכות הקלטת, כלומר אילו המשטרה היתה מעתיקה ועורכת את הקלטת מספר פעמים, הרי שהעותק שנוצר היה באיכות ירודה ואילו העותק שבפנינו באיכות סבירה ויותר.

עוד יש להוסיף את הסברו כי ה"רעש" הנוסף ש"גילה" בלדינגר בקלטת המקור ת/777, "רעש" אשר הובילו למסקנה כי הקלטת נערכה בשלישית, מקורו בהפרעות אשר נגרמו לסרט כתוצאה מהקרנות רבות. לדבריו, צפיות מרובות בקלטת וידיאו יכולות ליצור פגמים חדשים כתוצאה משחיקת הסרט, כן העיד כי לצורך בדיקת הקלטת והכנת חוות הדעת הרי שהיא הוקרנה והורצה עשרותפעמים (עמ' 1810-1809 לפרוטוקול).

סיכומו של עניין, ממצאיו של בלדינגר הינם, ככל הנראה, תוצאה של פגמים אשר התרחשו בעותק שהכין ולא בקלטת המקור, אין זה רלוונטי ואף לא מוטלת על כתפנו מלאכת הנחת הסברים לעובדת קיומם של הבדלים בעותק שהכין. במציאות בה קלטת המקור נעדרתהפגמים עליהם הצביע בלדינגר, הרי שמתייתר הדיון במהותם של פגמים אלה.

משלא נמצאו סימני עריכה מכוונת בקלטת, הרי שהונח היסוד לקבילותה ואף קטיעות הסאונד המצויות בה לא פגמו בקליטת יתר ההתרחשות כמורחב לעיל.

5.4 מ"ט 119/06:

מדובר על תיעוד חקירת הנאשם מיום 13.12.06 ע"י החוקרים יוסי וגורודינסקי (ת/331).

עפ"י ממצאי בלדינגר, נמצאה הפסקת סאונד לאחר 47:38 דקות מתחילת הוידיאו (עמוד 27, ל – נ/291), למשך 17 שניות.

בלדינגר עומת עם הטענה, כי הפסקת הסאונד מקורה בסיום צד בקלטת והצורך בהחלפת הקלטת שנסתיימה, לכך השיב:

"קלטת לא יכולה להקליט 47 דקות"(עמ' 1725 לפרוטוקול, שורה 5).

לעומתו ציין צ'ייקובסקי, כי :

"45 דקות בצד זה המינימום, התוספת תלויה ביצרן"(עמ' 1815 לפרוטוקול, שורה 23).

כן ציין העד אלוש בעדותו, כי במהלך 7 שנות עבודתו, שמע אלפי קלטות, הן מעולםלא הסתיימו לאחר 45 דקות אלא לאחר דקות נוספות (עמ' 1823 לפרוטוקול, שורה 23).

בלדינגר לאציין כי בדק את קלטות האודיו טרם מסקנתו, כאשר בדיקה כזו יכלה למנוע ממנו מלהיחפז ולקבוע קביעה עובדתית שגויה. בפועל, האזנה לקלטת האודיו המקורית (ת/799) מלמדת על משך הקלטה של 47 דקות, כאשר מיקום הפסקות הסאונד בוידיאו (ת/799) תואםלמיקום סיום הקלטת והחלפת צד.

גם עובדה זו מעיבה על מומחיותו של בלדינגר.

בהקשר זה, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי במקרים נוספים הגיע בלדינגר "למסקנות" כביכול, ועוד נחרצות, בנושאים אשר אינם מצויים בתחום מומחיותו, מסקנות המטילות ספק ביכולתו לאמוד סוגיות מקצועיות באופן אובייקטיבי.

גם כאשר נתגלעו סדקים במסקנותיו, בלדינגר התבצר בעמדתו (ונזכיר, מדובר במומחה הבא בשערי בית המשפט, על חובותיו ועל המשתמע מכך). כך למשל, קבע בחוות דעתו כי בדיסק שסומן ת/375 והכיל תמונות מזירת הרצח, חסרות 23 תמונות אשר נמחקו בטרם עת מכרטיס הזיכרון של המצלמה (ראה התוספת לחוות הדעת נ/291, בעמוד 3). בחקירתו טען כי התמונות נעלמו בזדון(ראה עמוד 1702 לפרוטוקול).

למרות מסקנתו הנחרצת, אישרבחקירתו הנגדית כי קיימת אפשרות עקרונית שהתמונות הועברו בתחילה למחשב אחר ולא ישירות מהמצלמה לדיסק ואכן, התברר כי הדיסק אותו בחן המומחה אינוהדיסק המקורי שנמסר בין היתר להגנה, כאשר בדיסק המקורי (ת/375) נמצאו גם נמצאו התמונות "החסרות"!!

דוגמא נוספת לכך ניתן למצוא במסקנתו, כי קלטת ת/777 נערכה בשלישית כפי המפורט בדיון בעניין קלטת מ.ט. 172/06 (3) לעיל.

יש לדחות מכל וכל את הטענה, כי הפסקות הסאונד מקורן בעריכת הקלטת, שעה שהוכח כי הפסקות אלה נובעות מהחלפות צד באודיו.

5.5 מ"ט 120/06 (חלק ב'):

מדובר על תיעוד חקירת הנאשם מיום 21.12.06, בה הודה בשנית בפני החוקרים סשה ויורם (ת/28 (1)(2)).

יובהר, דיסק 1 כלל את קלטות האודיו (1) (2), ודיסק 2 את קלטות האודיו (3)(4).

גם כאן, מצא בלדינגר חיתוך בסאונד (כלשונו, ראה עמוד 28, נ/291) כ- 04:54 דקות לאחר תחילת ההקלטה.

לאור ההסבר המפורט לעיל בעניין הצורך בהחלפת צד כל 47 דקות, הרי שגם כאן הוכח כי לאמדובר בעריכה אלא בהפסקת סאונד עקב החלפת צד בקלטת (מדובר על 04:54 דקות מתחילת קלטת אודיו מס' 3, קרי לאחר סיום קלטות (1) ו- (2) שכל אחת מהן מורכבת משני צדדים בני 47 דקות כל אחד, בחישוב מדויק נראה כי הפסקת הסאונד לאחר 04:54 דקות, הינה בדיוקלאחר סיומן של הקלטות הקודמות בנות 190 הדקות- [47 דקות במכפלת 4 צדדים] בתוספת 04:54 דקות).

בלדינגר העלה כאן סוגיה נוספת.

לשיטתו, אף שרישומי מ"ט מעידים על כך שקלטת מ"ט 119/06 הוקלטה ביום 13.12.06 וקלטת מ"ט 120/06 הוקלטה ביום 21.12.06, הרי שהתאריך והשעון המוטבעים בחלקו העליון של מסך התמונה מעידים על כך שחלפו 30 דקות בין שתיההקלטותולא מספר ימים (השעון המוטבע מעיד על התאריך 06.11.02 בשתי הקלטות, כאשר שעת הסיום בקלטת 119/06 הינה 04:39:26, ושעת ההתחלה בקלטת 120/06 הינם 05:09:11).

בלדינגר הביע תהיה לגבי 30 הדקות שלכאורה חסרות (עמ' 30 נ/291) וקבע כי:

"אני מתעקש שהקלטות 119 ו- 120 הוקלטו באותו היום"(עמוד 1696 לפרוטוקול, שורה 13).

והוסיף:

"אם השעון עבד היה צריך להתקדם בשבוע.

..

לי ברור ש- 119 ו-120 הוקלטו באותו היום, יש עיכוב של חצי שעה וחוץ מזה רואים גם בדו"ח מ"ט ש- 119, 120, 121 יש סדר רץ, זה ברור שהן אחת אחרי השנייה ואני טוען שזה באותו יום ויהיה קשה לשכנע אותי אחרת" (עמ' 1696 -1697 לפרוטוקול).

אין ספק, כי השעון הפנימי אינו מכוייל שכן הוא מורה על התאריך 06.11.02 (או כפי פרשנות בלדינגר ואף ההגנה בסיכומיה, הקריאה במהופך- 02.11.06), בעוד שהרצח אירע בדצמבר בשנת 2006.

לעניין התקדמות השעון הפנימי קבע צ'ייקובסקי (עמ' 11, ת/795), כי היה ושעון הוידיאו נותק מהחשמל והסוללה הפנימית התרוקנה, השעון הפנימי לא ימשיך לספור ועל כן בעת הפעלתו יורה על תאריך ושעה לא מעודכנים. לדבריו, ברוב מכשירי הוידיאו נטולי הסוללה הפנימית, ניתוקם מהחשמל יביא לאיפוס התאריך, אולם אם קיים מכשיר, אותו הגדיר "מכשיר ייעודי", הרי שבמקרה של ניתוק החשמל יווצר גיבוי על גבי הזכרון שיכלול תאריך של אותו היום או סמוך לו (ראה עמ' 1811 לפרוטוקול).

את ההתרחשות בפועל תיאר העד אלוש, לדבריו:

"השעון בוידיאו עמד, את זה אני יודע כי הקלטות שבאו לאחר מכן התקשרו אלי והודיעו לי שהתאריך לא נכון ואני באתי וכיוונתיאת מכשיר הכתוביות, תיקנתי את זה, כך שלפני כן הוא עמד וחדר הבקרה של התשאול, הוא חדר עם מפסקים שברגע שיוצאים מהחדר ומנתקים את החשמל במפסקים, הוא מנתק את כל מערכת החשמל באותו חדר.. כך שבפועל בין חקירה לחקירה חלפו מספר ימים שבין קלטת לקלטת מופיע הפרש של חצי שעה"(עמ' 1824 לפרוטוקול, שורות 16-10).

עוד העיד אודות דו"ח מ"ט 118/06 עליו חתום (ת/803- חקירת החשוד רפאל כהן). מדו"ח זה נראה כי חקירתו של כהן התקיימה ביום 09.12.06, כאשר השעון המוטבע על המסך מורה על תאריך 01.11.06 בשעה 22:11, קרי, כשעות ספורות לפני חקירת הנאשם במ"ט 119/06 (חקירה שכאמור התרחשה ארבעהימיםלאחר חקירת החשוד כהן) והאמור, מדבר בעד עצמו.

בנוסף, נראה כי קלטות מ"ט 119 ו- 120 אלה הינן בסדר עוקבמאחר ושתיהן אכן התרחשו האחת לאחר השניהבמשרדי תשאול גליל, שכן שאר החקירות שהתקיימו בין מועדים אלו, התרחשו בתחנת גולןומוספרו בסדר שונה (ראה עמ' 1844 לפרוטוקול, שורה 19).

אף מתוכן דברי הנאשם בחקירותיו ברור כשמש, כי אין סמיכות בין החקירות. במסגרת מ"ט 119/06 הנאשם הכחיש מעורבותו ברצח וציין כי נחקר בפוליגרף "אתמול" (ראה: ת/334, עמ' 2, כאשר בדיקת הפוליגרף התרחשה ביום 12.12.06), בעוד שבחקירתו במ"ט 120/06 מתייחס הנאשם להודאתו הראשונה ולשחזור שכבר ביצע (ת/29, קלטת 1, בעמ' 2).

אם לא די בכך, מסקנתו של בלדינגר תמוהה לאור העובדה כי הנאשם לבש בגדים שוניםבכל אחת מהחקירות. האם ב-30 דקות שבין חקירה לחקירה כשיטתו, החליף הנאשם את בגדיו?

כן יש לתמוה על מסקנה זו, שעה שהנאשם עצמו מעולם לא טען כי חקירות אלה התקיימו ברצף.

אם כן, מסקנת בלדינגר לעניין ההפרש בין מועדי ההקלטות שגויה, מופרכת ונטולת כל אחיזה במציאות.

5.6 מ"ט 167/06:

גם בקלטת זו מצא בלדינגר הפסקת סאונד למשך 8 שניות, כ- 52 דקות מתחילת הדיסק (עמ' 31, נ/291).

כאשר עומת עם הטענה כי גם כאן, הפסקת הסאונד מקורה בהחלפת צד (אחר ואורך צד בקלטת זו הוא 50 דקות), טען כי מימיו לא נתקל בקלטת באורך 100 דקות (ראה עדותו בעמ' 1726 לפרוטוקול).

בדיקת קלטת האודיו הרלוונטית (ת/805) מגלה כי אכן, אורך צד Aהוא 52 דקות (ככל הנראה, גם כאן, אורך הקלטת שמציין היצרן הוא אורך מינימום ועליו נוספות דקות אחדות).

העובדה כי מהנדס, מומחה בניתוח וידיאו וסאונד שולל את קיומה של קלטת אודיו בת 100 דקות (בהמשך לטענתו, לפיה לא תיתכן הקלטה בת 47 דקות, כמבואר לעיל) אומרת דרשני, בלשון המעטה.

עוד ציין בלדינגר, כי לאחר 4 שניות מתחילת הדיסק קיים חיתוך אנלוגי, ממצב בו מצולם חדר ריק התמונה מציגה כעת את הנאשם ישוב בכסאו.

אין כל הגיון בכך שהמשטרה תבצע בזדון "חיתוך אנלוגי" למשך שניות ספורות, בקטע בו הנאשם נכנס לחדר ומתיישב על כסאו בטרם חקירתו. נסיבות אלה ותוואי הפסיקה כפי שהורחב לעיל, מובילים למסקנה הברורה כי "החיתוך" בלשון בלדינגר, כנטען, לא עיוות את התרחשות הדברים כהווייתם, לא פוגם בקבילות הקלטת ומתיישב עם הסברו של העד אלוש כי "קפיצה" זו בתחילת הקלטת הינה תוצאה של בדיקת תקינות שנערכה ע"י מפעיל המערכת (ראה עמ' 1825 לפרוטוקול).

לסיום העלה בלדינגר את הטענה כי לאחר 28 דקות מתחילת הדיסק, נמצאו עקבות של הילוך מהיר, משמע מדובר בשעתוק ולא בקלטת המקור.

(במוסגר, בממצא זה אין חידוש שכן אין מחלוקת כי אכן נעשו העתקים לקלטת המקור ובלדינגר עצמו בחן העתקים אלה, על אף שלא חלק על יתרונה של בדיקת קלטות המקור- ראה עדותו בעמ' 1707 לפרוטוקול. הסנגור בסיכומיו טען כי המשטרה סרבה ליתן לו את קלטות המקור מחשש שתינזק, לפיכך אפשרה לו להכין עותקים נאמנים למקור, טענה זו לא נטענה ע"י בלדינגר עצמו).

כאשר נשאל ע"י ב"כ המאשימה, האם ייתכן כי עקבות ההילוך מהיר אינן הילוך מהיר אלא העברה בעת הצילום מ"סלואו פליי" ל"לונג פליי", ענה:

"זה לא הגיוני, שהתחלנו הקלטה ב"אס פי" הוידיאו לא נותן להעביר מ"אס פי" ל"אל פי" אלא אם כן יש מפסק אנלוגי"(עמ' 1726 לפרוטוקול, שורה 7).

ב"כ המאשימה הקרינה את קלטת המקור ואכן, בקטעים הרלוונטיים ניתן היה לצפות (!) בכיתוב LPו- SP, משמע במהלך הצילום מאן דהו שינה את מצב ההקלטה ל"לונג פליי", מסיבה זו או אחרת.

לאחר ההקרנה, בלדינגר עצמו לאשלל תרחיש זה למרות קביעתו הנחרצת רגעים ספורים קודם לכן, לחלופין טען כי אינו יכול לשלול כי הכיתוביות LP SPהוספו בהמשך (ראה עדותו בעמ' 1726 לפרוטוקול).

נראה, כי בלדינגר התעקש שוב ושוב לבחור באפשרות הקלושה והמופרכת על פני זו הפשוטה וההגיונית, הכל כך שתותאם למסקנותיו הראשוניות.

כאן, לא למותר לצטט את פסיקתו של כבוד השופט זילברג בע"פ 112/69 חליחל נ' מדינת ישראל, פ"ד כג(1) 733 בעמ' 741 (1969):

"אל לו לבית המשפט לחוש לאירוע רחוק ויוצא דופן העולה, אם אמנם התרחש, עם חפותו של הנאשם, בעוד שחומר הראיות שהוא בפניו והעדויות שהושמעו במשפט מוליכים למסקנה סבירה הרבה יותר והיא שהנאשם אינו חף".

יש לדחות בשתי ידיים האופציה הקונספירטיבית המוצעת על ידי בלדינגר, בפרט שעה שאין כל נפקות "להילוך המהיר" אותו איבחן. גם צפיה במצב הסרט במצב ה – LPמראה בבירור את תוכןההקלטה, איןהשמטה או תוספתועל כן התעקשותו על מסקנתו הראשונה חסרת נפקות, בכל מקרה.

5.7 מ"ט 160/06:

מדובר בתיעוד חקירת הנאשם מיום 12.12.06 (ת/163) עפ"י חישובו של בלדינגר, החקירה החלה בשעה 18:47 והסתיימה בשעה 22:17, כלומר מדובר בחקירה שנמשכה 3 שעות ו-31 דקות, כאשר אורך הדיסק הוא 3:19:22, כלומר 11-12 דקות חקירה לא תועדו.

כן לשיטתו, נמצאו 4 קטעי הקלטה שונים אשר חוברו לרצף אחד (שלושה חיתוכים) בחיבור דיגיטאלי.

עוד קבל על כך שההקלטה הוגשה על דיסק אחד ולא על ארבעה נפרדים (עמ' 22 -26, נ/291).

יש לדחות את טענות בלדינגר גם בנדון זה.

לעניין שלושת החיתוכים הדיגיטאליים, נמצא כי בלדינגר לא נתן דעתו למרווחים הזהים כמעט שבין מקטע למקטע, הפרשים של שעה ושתי דקות לערך (01:02:38 – 02:05:16 – 03:08:11).

אבי אלוש העיד, כי קלטות החקירה הסתיימו והוחלפו מידי שעה,דבר שהביא להפסקת ההקלטה והחלפת הקלטת. פעולות טכניות אלו לא נעשו בזדון, והגיוני כי 11-12 הדקות הכוללות אשר לא מתועדות, מקורן בצורך בהחלפת הקלטות ודי אם החוקר השתהה מספר דקות עד ששם לב לכך כי פעולת הקלטת הקודמת אכן הסתיימה כדי הפער עליו הצביע בלדינגר, אך שלא כנטען על ידו (עמ' 1822-1823 לפרוטוקול).

(במוסגר יצוין, כי מדובר בצילום באמצעות מצלמת וידיאו ניידת שהועמדה בחדר והופעלה ע"י החוקר, שלא כבחקירות אחרות שם בוצעו ההקלטות מחדר נפרד וללא גישה לחוקרים, כדוגמת מ"ט 172/06 (3))

אפשרות נוספת לשלילת מסקנתו של בלדינגר מצויה בעובדה, כי חישב את זמן החקירה בין היתר בהסתמך על השעון שצולם תלוי על הקיר ע"י חישוב המרווח שבין זמן הדיסק לבין מחוגי השעון, מרגע שהמצלמה הוסטה וקלטה את השעון שעל הקיר. מאחר ומדובר בשעון אנלוגי (הצפייה במחוגיו איננה מדייקת ואין כל וודאות כי שעון זה דייק בפועל), ייתכן וחישובו של בלדינגר מלכתחילה אינו מדויק.

משאין נפקות לקטיעות טכניותאלה, יש לבחון האם יש נפקות מהותיתלקטיעה, וגם כאן יש להשיב בשלילה.

יודגש, כי הקטיעות נמשכו רגעים ספורים (בין 6 שניות לדקה ושתי שניות) כאשר ניתן לצפות ברצף החקירה, הקטיעות כלל לאפגעו בקליטת ההתרחשות כפי שארעה בפועל.

וכי בשניות אלה אירע אירוע אשר השפיע על חקירת הנאשם? (ויוזכר כי מדובר בחקירה מיום 12.12.06, ימים רבים טרם הודאתו).

אף לעניין הגשת החומר בקלטת אחת ולא בארבע אין משמעות, שכן העובדה כי מדובר ב-4 קלטות צוינהעל גבי דו"ח המ"ט וברשימת הקלטות (ת/165, ת/333).

5.8 מ"ט 166/06:

מדובר בהקלטת חקירת הנאשם מיום 16.12.06 (ת/177), בעניינה קבע בלדינגר:

"ברור שההקלטה אינה עומדת במבחן האותנטיות. בהקלטה זו הפסקות סאונד וחיתוכים רבים, חלקם בין החקירות וחלקם בתוך כדי התנהלות החקירה. ניתן לקבוע בסבירות גבוהה ביותר, כי קלטת זו עברה עריכה אנלוגיתואף 'חובבנית' ביותר, ביחס לזו שבוצעה בקלטת 172/06 (3)".(עמ' 21, נ/291).

ואכן, צפייה בקלטת מגלה מספר "קפיצות" והפסקות סאונד רבות.

יובהר, כי עובדה זו אכן רלוונטית לשאלת משקל הראיה, עם זאת אין לפסול את קבילותה שכן יסודות הפסיקה המנחה בעניין, הונחו.

כאמור, נקבע כי:

"בית המשפט יוכל לקבל גם קטעים, שנקטעו בשל החלטה להקליט רק חלק, או בשל תקלה ובלבד שידע כי כך הדבר"(פס"ד שניר, בעמ' 196).

כן רלוונטית קביעת כב' השופט מלץ בע"פ 331/88 חלובה נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 146 (1989):

"כל עוד איןראיה בדבר טיפול זדוני בהקלטה כדי לשנותה בדרך זו או אחרת, אין בעובדה, שקטעים ממנה לא ניתנים לפיענוח או להבנה או שקטעים ממנה לא הוקלטואו נמחקו בטעות, כדי לפסול כראיה את שניתן לשמיעה ולהבנה. זיקתו של הניתן לשמיעה ליתר החלקים עניינה משקלה של הראיה ולא בקבילותה"

בענייננו, ב"כ המאשימה הצהירה לפרוטוקול כי התיעוד החזותישל החקירה אכן חסר, שכן הוידיאו הופעל רק בחלקה האחרון של החקירה. עובדה זו צוינה גם בדו"ח המ"ט עצמו(ראה עמ' 272 לפרוטוקול, וכן דו"ח המ"ט- ת/181).

אין מקום לחשש בדבר אמינות הסרט הקיים ויש לדחות טענת "בישול" אפשרית, בפרט שעה שניצבת מולנו חקירתו השלמה של הנאשם כשהיא מוקלטת באודיו(ת/178, ת/179) ומתומללת (ת/180).

הוסבר, כי התקלה בהסרטה נבעה מטעות אנוש של מפעיל ההקלטה, ראובן אזולאי, אשר לא הכיר את המערכת ולא ידעכי הוידיאו אינו מופעל (ראה עדותו של אלוש בעמ' 791 לפרוטוקול).

לפיכך, מבקשת המאשימה להסתמך על פרק זמן מסוים מתוך הקלטת כולה (זמן דיסק: 0:16 – 0:52:51), פרק זמן שהוסרט ברצףאף לשיטת ההגנה.

כיוון שהוצהר כי הקטע הרלוונטי אינומשקף את כל החקירה ולאור העובדה כי קטע זה רציף וללא קטיעות סאונד, הרי שאיןלפסול את מה שניתן לשמיעה ולהבנה, כאשר שאלת משקלה של הראייה תיבחן בנפרד.

אשר לקטע החקירה שלא הוסרט, ניתן להישען על קלטות האודיו בבחינת "הראיה הטובה ביותר" וללא צל ספק באשר לקבילותן ובהיותן משקפות נכונה את כלמהלך החקירה מראשיתו ועד סופו.

בסיכומו של פרק זה, לא ניתן להתעלם משיטת תיעוד החקירה כפי שננקטה במקרה זה, שיטה אשר נמצאו בה פגמים.

אכן, בסופו של יום, פגמים אלו לא ירדו לשורש הקבילות, הונחו הסברים ראויים לתקלות השונות, בפרט להפסקות הסאונד בשעת החלפות קלטות האודיו, ואין ספק כי לא יד זדונית היא שחיבלה בקלטות בקטעים אלו.

עם זאת, שעות רבות הושחתו במלאכת הנחת ובדיקת ההסברים, הן ע"י הצדדים והן ע"י ביהמ"ש עצמו, מלאכה אשר רשאים היינו להיבטל הימנה לו ננקטו נהלי עבודה יעילים יותר בצוות המעקב הטכני.

השיטה שבה השמע מגיע לוידיאו דרך טייפ האודיו, יתכן ויעילה לצורכי התימלול אולם כרוכה בהפסקות שמע רבות (כל 45 דקות בממוצע), בעוד שקלטת הוידיאו יכולה להכיל סאונד ותמונה שעות אחדות.

למניעת הישנות העלאת טענות כשל הסנגור כאן, יכול וצריך כי הגופים הרלוונטיים ייתנו דעתם לעניין.

קבילות ההודאה בפני המדובב- ארתור:

במהלך מעצרו של הנאשם הוכנסו לתאו שני מדובבים, יחדיו ולסירוגין, האחד- יבגני, מדובב משטרתי אשר ישב עם הנאשם בתאו במהלך ימי המעצר הראשונים, השני- ארתור, בפניו הודה הנאשם ואשר טענותיו מכוונות כלפי מדובב זה בלבד.

כנטען, ארתור "המדובב האקטיבי" כהגדרת הסנגור, הפעיל על הנאשם לחץ, הציג עצמו כבקיא בהליכים משפטיים ובחיים העבריינים ויעץ לו להודות מאחר ומצבו המשפטי בכי רע. כן נטען, כי המדובב יעץ לנאשם לטעון שהתלמידים הפריעו לו בעבודתו על מנת להקל בעונשו.

נוסף על כך, הובאו עדויות שונות, מהן עולה כי ארתור עצמו הודה בפני אחרים כי "הכניס מילים" לפי הנאשם וכי בתמורה להפללת הנאשם, קיבל טובות הנאה מפליגות, מעבר למובטח לו בחוזה העסקתו (ת/398).

אין חולק בדבר לגיטימיות הפעלת מדובב כשיטת חקירה, דיבוב חשוד עד כי יפתח את סגור ליבו בפניו של זה הנתון לגורל ולמציאות דומה. כורח מציאות הוא כי המשטרה תנקוט בתחבולות אלו ואחרות על מנת להגיע לחקר האמת, לעניין זה ראה ע"פ 216/74כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד כ"ט (1) 340, בעמ' 352 (1974), לאמור:

"לדעתי, עלינו להתחשב בקשיים שהמשטרה נתקלת בהם במלחמתה בפשע, ובפרט במלחמתה בפשע מאורגן, שמבצעיו הם בריונים ואנשי העולם התחתון. אין אני אומר שבמלחמה זו כל האמצעים כשרים, אך אין אני גם מוכן להיתמם ולדרוש מן החוקרים שלא ישאלו שאלות מכשילות או שלא ישתמשו במה שנקרא 'תחבולות'. חקירתו של פושע אינה משא-ומתן בין שני סוחרים שלווים והגונים המנהלים את עסקם על בסיס אמון הדדי מירבי. במשא-ומתן כזה הייתי דורש מן הסוחר שלא ישאיר את בעל שיחו בספק על כך, שלא נמצאו טביעות אצבע על השיקים או, אם נמצאו, שאינם שלו. מחוקר משטרה המשתדל לדובב חשוד (וכאן מותר לי להזכיר שעברו של החשוד ידוע לחוקר), אין אני דורש 'הגינות' כזאת. זכותו של חשוד היא לשתוק ולא ל'הישבר'; זכותו וחובתושל חוקר להשתמש באמצעים סבירים כדי להשיג מהנחקר ידיעה."

אולם, גם לשיטת הפעלת מדובב, ככל שיטת חקירה אחרת, נקבעו סייגים וגבולות למניעת פגיעה אפשרית בזכויות היסוד של החשוד. כאן נדגיש, יכול וצריך משנה זהירות בבחינת גבולות הפעלת המדובב, שעה שעסקינן במדובב הפועל ממניע כספי גרידא ולשם קבלת טובות הנאה שונות, כאשר חקר האמת אינו דווקא "עמוד האש" לפתחו.

ודוק, בחינת פגיעה אפשרית בזכויות היסוד של הנאשם ע"י המדובב בענייננו, איננה מלאכה מורכבת, שעה שאיננו צריכים להתרשם מהלך הרוח בתא המעצר שחלקו השניים מפיהם שלהם ומעדותם, שכן השיחות כולן מוקלטות ומוסרטות וניתן להתרשם מהן באופן בלתי אמצעיובפענוח חד משמעי.

לעניין זה יפים דברי השופט גולדברג בע"פ 323/84 שריקי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 505, 515 (1985), לאמור:

"דרישת האותנטיות תבוא איפוא על סיפוקה, מבחינת רכיב זה, כל אימת שדברי העד נשמרים כלשונם בלי קשר לסוג האמצעי בו הם נרשמים, יהאזה כתב, סרט הקלטה או רישום מחשב, ובלבד שאין בתהליך האחסון של הדברים כדי לעוות או לשנות כהוא זה את תוכנם, ושהתוכן יהיה ניתן, בכל עת ובדרך בטוחה ומוגדרת, לפיענוח חזותי חד-משמע".

צפייה בשיחות המוקלטות והמוסרטות ועיון בתמלילי הדברים, מובילים לכלל מסקנה כי המדובב לא חרגמגבולותיה של חקירה לגיטימית ולאנקט באמצעים הפוגמים בזכויות היסוד המוקנות לנאשם. בענייננו, בחירת הנאשם לפתוח את סגור לבו בפני המדובב, נעשתה ככל הנראה ממניע אנושי אשר גרם לנאשם הנתון במיצר לתור אחר אוזן קשבת ועצה טובה.

הסנגור תיאר ופירט בסיכומיו, כיצד המדובב נהג במניפולטיביות אשר הובילה את הנאשם לכדי הודאה. לא מדובר באמצעים פסולים, מדובר בדיבוב כהווייתו כנדרש וכצריך.

אכן, לעיתים המדובב יעץ לנאשם עצות תוך שהוא "מתחזה" לדורש טובתו, אולם עצותיו ניתנו אחרשקיבל את העובדות הרלוונטיות מפי הנאשם מבלי שהוזן באינפורמציה כוזבת. בבחינה אובייקטיבית, הניתוחים והסימולציות שערך המדובב לעניין מצבו המשפטי של הנאשם, לא נערכו בדרכי פיתוי או השאה פסולים ואינם מנותקים מהאמת.

לעניין זה יפים דברי השופט (בדימוס) קדמי בספרו:

"לענין הגינותה וסבירותה של חקירה, הדעת סובלת העמדת חשוד בפני מציאות 'מדומה'כבסיס להחלטה אם למסור הודייה אם לאו, שהרי המציאות 'האמיתית' ידועה לו ועצם הליכתו שולל מדברת לחובתו. כך הם פני הדברים:… או כאשר מצמידים לחשוד סוכן מודיע – "מדובב" -המתחזה לעבריין… בכל המקרים הללו לא פגמההתחבולה – על אף המרמה שבה, ביכולתו של הנאשם לעשות שימוש בזכות השתיקה, והדבר נותר ל'בחירתו החופשית': רוצה – ימסור הודייה, רוצה – לא ימסור"(יעקב קדמי על הראיות,חלק ראשון, ע' 75-76 (2009) (להלן: "י' קדמי, על הראיות").

כפי שנקבע זה מכבר (ראה בהרחבה: ע"פ 1301/06 עזבון המנוח יוני אלזם נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 22.06.09)), חריגה מגדר תחום פעולתו המותרת של מדובב היא כזו הפוגעת בזכויותיו הבסיסיות של הנאשם: זכות השתיקה וזכות ההיוועצות.

בענייננו, פעולת המדובב לא פגעה בזכויותיו הבסיסיות של הנאשם, לא חרגה מגדר התחבולות הלגיטימיות בחקירה ולא התדרדרה לכלל פעולה פסולה החותרות תחת זכויותיו הבסיסיות של הנאשם, הודיית הנאשם בפניו נעשתה מבחירה וללא כל אילוץ, כפי שיפורט לקמן:

א. הנאשם הוא שפנה מיוזמתו לקבלת יעוץ מהמדובב:

יודגש, במרביתהשיחות, פונה הנאשם מיוזמתולמדובב, שוטח בפניו את שעבר בחקירותיו ומבקש ממנו לחוות דעה על מצבו.

כדוגמא, במהלך שיחת חולין, קטע הנאשם את השיחה, פונה למדובבים עם רעיון נוסף הקשור לחקירתו, מבקש שיחוו דעתם, במקרה זה ארתור קטע אותו ואמר:

"עוד פעם אתה מתחיל את הדיבורים על זה, שיט.." (ת/401, מ"ט 165/06 (5), בעמ' 158).

ביממה הראשונה בה שהו ארתור והנאשם בתא, נרדם המדובב בשעה שהנאשם מדבר ומתחבט בשאלה האם ייתכן וימצאו את טביעות אצבעותיו בזירת הרצח, לא יוצא מגדרו לקבל את המידע הרלוונטי (ת/400, מ"ט 163/06 (1), בעמ' 93).

בפעמים אחרות הדגיש המדובב כי יש לו "תיק משלו" ואף מזהיר את הנאשם מלשטוח את ליבו כיוון שהוא לא מכירו מספיק (ראה: ת/400, מ"ט 163/06 (1), בעמ' 74).

דוגמא נוספת לכך כי הנאשם הואשפנה במרביתהפעמים למדובב ולא להיפך, ניתן למצוא במסגרת ת/401 א' מ.ט 165/06 (25), קובץ 2, בע' 24, שם שוטח הנאשם את ליבו ומפרט את קשייו מול החוקרים. המדובב מצדו, לא מביע התעניינות ומסיט את הנושא לחפיסות מסטיקים ושוקולד שברצונו לאכול.

גם כאשר הנאשם מבקש לדון עם המדובב במצב הראיות בתיק והמדובב נענה לו, נזהר האחרון בייעוצו:

"להכניס אותך בכוונה, להפיל עליך את התיק סתם ככה.. אני לא חושב שהם היו עושים את זה. אתה מבין? אבל מצד שני ראיות נגדך יש ממש המון..

העניין הוא בכך.. שתקופת מאסר מובטחת לך.. עם כל הראיות האלה ותקופת המאסר היא תהיה גדולה, אתה מבין? ו.. בשביל להימנע מתקופת מאסר כ"כ גדולה, עוד פעם אני אומר לך שבשביל להימנע מתקופת מאסר כ"כ גדולה, אתה צריך לחשוב. יותר אני לא אומר לך שום דבר, למה? אם אני אגיד לך איזה משהו, אתה עוד תבין אותי לא נכון.."(ת/401 א', מ.ט 165/06 (25), קובץ 2, בע' 35).

ב. המדובב לא לחץ על הנאשם להודות:

עיון בתמלילי השיחות מגלה, כי המדובב הותיר לנאשם את מרחב ההחלטה בעניין הודאה אפשרית ואף ניסה לשכנע את הנאשם באופן אקטיבי, שלא להודות ברצח שלא ביצע, כמו כן במספר הזדמנויות ביקש המדובב מהנאשם כי לא יספר לו האם רצח את המנוחה.

באחת השיחות ציין המדובב:

"וזה שאתה אומר שאתה לא הרגת..זה עוד הפעם אני אומר לך, אתה לא צריך להגיד לי את זה, זה שלך אם אתה עשית את זה או שלא עשית את זה, אתה מבין? אתה צריך לחיות עם זה , לא אני.

… תקשיב זה לא מעניין אותי..מה אתה עשית..אני פשוט איך שהוא מנסה.." (ת/401 א, מ"ט 165/06( (25), קובץ 2, בע' 4).

כאשר הנאשם מספר למדובב, כי התייאש ואמר לחוקרים שהוא מוכן לחתום "שאני הרגתי את הילדה", המדובב מנסה להניאו מכך:

"אתה אל תזיין לי את המוח. אתה ישר.. (לא ברור, מילים נבלעות) ישר כמו ילד, אל תיכנע"(ת/401, מ.ט 165/06 (9), קובץ 1, ע' 12).

המדובב הסביר לנאשם כי העובדה שהחוקרים מטיחים בו שהוא הרוצח, הינה בבחינת טקטיקת חקירה (שם, בע' 13).

יתרה מזאת, המדובב הבהיר מספר פעמים כי אל לו לנאשם לחשוש, היה ולא ביצע את הרצח:

"אם אתה לא עשית את זה לא יכניסו אותך לכלא, יחפשו אותו. אבל אם בכל זאת אתה עשית את זה הם בכל מקרה יגיעו אליך, אבל אחר כך, אחר כך יהיה לך מאוד.. מה זאת אומרת? לא תהיה לך אפשרות לקבל הריגה ללא כוונה תחילה. אתה תקבל את כל הסעיפים" (ת/401 א', מ.ט 165/06 (15), ע' 43).

כן העלה בפניו את האפשרות כי אם יודה ברצח שלא ביצע, הדבר יעורר חשד שהוא מחפה על הרוצח האמיתי (ת/401 א', מ.ט 165/06 (15), ע' 32).

המדובב הדגיש כי מדובר במדינה דמוקרטית, המשטרה לא מעוניינת רק בסגירת התיק אלא במציאת האדם שביצע את הרצח (שם, בעמ' 33-34), במדינת ישראל, הנאשם לא ייכלא על לא עוול בכפו (ת/401 א', מ.ט 165/06 (26), עמ' 4).

אף במועד בו התוודה הנאשם בפני המדובב, הרי שמספר דקות קודם לכן, התיישב המדובב ליד הנאשם ואמר:

"מ (-מדובב): אני אשב לידך ואני מה רוצה לומר לך, תראה, אם תצליח לצאת מזה מה טוב, ואם לא תצליח במשחק שלך אז..

ר.ז (-נאשם): אז מה, להודות?

מ: אני לא אמרתי לך להודות. לך עד הסוף. אני גם ככה הבנתי מזמן הכול. אני הבנתי את הכל מהתחלה"(ת/401 א', מ.ט 165/06 (26), עמ' 18).

גם כשהנאשם חוזר מחקירתו ביום 18.12.06 בתחושה כי מצבו המשפטי קשה, מקפיד המדובב להדגיש שעליו ליטול החלטה כפי נסיבותיו וללא קבלת ייעוץ:

"א (-מדובב): מה יש לך? .. תחשוב בצורה נכונה וזה הכל..

ר (-נאשם): איך?

א: איך? איך? תחשוב בעצמך. אני לא יכול לגלות לך מה. מה לעשות, אלה השנים שלך, שלך, שלך,

ר: אני מבין את זה מצויין.

א: אלה החיים שלך, החיים שלך. אני לא יכול להגיד לך לעשות משהו. אני למשל, אם איך שאתה היית עושה, אני הייתי עושה את זה. איך אתה יכול לעשות את זה, זה אתה, אתה מבין? לי אין אף אחד, אני גרוש, אין לי אף אחד, אתה מבין? ומה שאני רוצה להחליט ביני לבין עצמי, אני אחליט לעצמי, ומה שאני אעשה, זה אני, אתה זה אתה(ת/401 א, מ"ט 165/06 (25), עמ' 14).

במועד זה, מספר הנאשם למדובב כי סיפר לחוקרים שהוא מסוגל לאבד שליטה. המדובב מטיח בנאשם:

"אתה פשוט שיט. על דברים כאלה שעשית לא מדברים. טיפש, לא מדברים על כאלה דברים. אתה יכול ליפול בגלל המילים שלך. אתה יודע את זה?"(ת/401 א, מ.ט 165/06 (26), עמ' 8).

ג. המדובב הניא את הנאשם מלהודות הודיית שווא:

בעניין הודאת השווא, המדובב ניסה להסביר לנאשם כי התנהלות שכזו תמוהה:

"דובר ג (-ארתור): מה אני רוצה להגיד לך, חכה. העניין הוא, העניין הוא אתה אומר תפסיקו לזיין את המוח, אני רצחתי, אתם אומרים שאני רצחתי, בסדר, אני אחתום על זה. איזה בן אדם יקח על עצמו רצח, אם הוא לא עשה אותו, תחשוב בעצמך"(ת/401, מ.ט 165/06 (9), קובץ 1, עמ' 17).

במועד אחר, טען המדובב:

"תראה, תראה, אני אגיד לך דבר כזה, אם, אם אתה אומר ש.. בעצם אתה לא עשית כלום ואתה עומד על שלך.. בן אדם שעומד על שלו, עומד במקום שלו, אפשר לקשור לו משהו, שום דבר"(ת/401, מ.ט 165/06 (9), קובץ 2, עמ' 21).

המדובב אף טען בפני הנאשם כי גם אם יענו אותו, לא יודה ברצח שלא ביצע ואף אם יודה, הרי שאח"כ יטען כי הודאתו נבעה מעינויים. בהקשר זה שאל את הנאשם:

"אותך אף אחד לא מענה".

והנאשם ענה:

"הם לא מענים, הם כל הזמן אומרים רצחת, רצחת, תספר איך אתה רצח. כוס אמק, הם שיגעו אותי לגמר

קול א: אלה רק מילים. נכון?

קול ב': אלה רק מילים".

(ת/401, מ.ט 165/06 (10), עמ' 112).

כאשר הנאשם מודה בפני ארתור, כי הוא מוכן להודות ברצח כדי "להיפטר מזה", עונה המדובב:

"לא, לא, לא. אתה לא צריך להיפטר אם אתה לא עשית את זה. אתה מבין?(ת/401 מ.ט 165/06 (10), עמ' 118).

הנאשם הוסיף:

"יש לי אפשרות לקחת על עצמי את הרצח הזה שאני לא עשיתי ולקבל שתיים עשרה, עשרים שנה, כמה שייתנו. לעשות כאילו מצב של אי שפיות, לקבל חמש עשרה לגמור עשר".

בתגובה, המדובב טוען כי תשובה זו אינה מוצאת חן בעיניו שכן הוא יהיה מוכן "לקחת חמישה מאסרי עולם אם אני לא עשיתי אני אלך עד הסוף" (ת/401, מ.ט 165/06 (10), עמ' 120 -121).

המדובב הבהיר לנאשם שוב ושוב, כי הודיית שווא לא תועיל לו שכן המשטרה תמשיך לחפש את הרוצח האמיתי עד שיימצא, שכן מטרתה אינה רק להכניסו לכלא ולסגור את התיק (ת/401 א', מ"ט 165/06 (15), עמ' 33 – 34, 58).

ד. המדובב לא איים על הנאשם או הפחיד אותו:

צפייה בקלטות המתעדות את שהות השניים בתא, מגלה אווירה חברית ונינוחה הדוחה כל טענה, לפיה המדובב גרם לנאשם להודות בפניו, אחר שהטיל עליו חיתתו.

הנאשם והמדובב צוחקים יחד, מפצחים גרעינים ומשוחחים שיחות חולין (ת/351, מ"ט 165/06 (10), 20:26:52), השניים מספרים בדיחות (ראה כדוגמא: ת/401, מ"ט 165/06 (11), בע' 12; וכן ת/401 א', מ"ט 165/06 (20), ע' 30).

כאשר הנאשם בסערת רגשות וחושש שמא איבד שליטה והרג את המנוחה, הוא פורץ בבכי, בשלב זה המדובב מרגיעו, מפציר בו להפסיק ולבכות, מציע לו לשתות, כאשר ניכרת הקרבה ביניהם(ת/401 א', מ.ט 165/06 (25), קובץ 2, ע' 65).

אף בחקירתו הראשית, אישר הנאשם קיום קשרי ידידות עם המדובב:

"חזרתי לתא ודיברתי עם המדובב חופשי כי קיבלתי אותו כחבר, אני קיבלתי אותו כמו בן אדם שיש לו נסיון בבית סוהר והוא יודע מה לעשות.. אני האמנתי לו במאה אחוז כי הוא יודע מה לעשות. מה צריך להגיד, הוא יודע מה הוא אומר"(עמ' 1017 לפרוטוקול).

ה. הנאשם לא הודה בשל מידע מטעה שמסר לו המדובב:

במהלך השיחות הארוכות בין השניים, מסר המדובב לנאשם פרטים רבים על חיי הכלא, הליכים משפטיים, האפשרות לעריכת הסדר טיעון, אפשרות ניכוי שליש וכיוצ"ב (ראה לדוגמא: ת/401, מ.ט 165/06 (9), קובץ 2, עמ' 5 -6).

במסגרת ניסיונו והידע הנתון לו, תשובות המדובב היו רובן ככולן הגיוניות והשערותיו אינן מנותקות מהמציאות.

כן יודגש, כי תשובות המדובב ניתנו כמענה לשאלות ולמידע שמסר הנאשם. כך למשל, הנאשם הציע לטעון כי רצח מתוך עצבנות, אחר שהמנוחה קינטרה אותו, במטרה כי יקלו בעונשו, בנסיבות אלה, דן עימו המדובב בעונש האפשרי בגין רצח "שלא בכוונה תחילה", כאשר הוא אומד את הענישה ב-10-14 שנות מאסר. המדובב מדגיש כי ניתן להרשיע את הנאשם אף מבלי שיודה היה וקיימות מספיק ראיות לכך, מאידך הודאה עשויה להביא להקלה בענישה היה והמודה טוען טענות הגנה אפשריות (ת/401, מ.ט 165/06 (9), קובץ 1, עמ' 20-18).

אכן, המדובב ניתח לא אחת את מצבו העגום של הנאשם והציע לו לנתב את טענותיו לכיוון "הריגה" על פני "רצח בכוונה תחילה" לשם הקלה בעונשו, עם זאת מדובר כאמור בדברים הגיוניים מתוך הקשרם והדבקם.

כך כמשל, הציע המדובב:

"קול א (-ארתור): אבל בכל זאת עם ראיות כאלה אתה נכנס פנימה, מקבל מאסר. מצד שני אתה לא יכול לעשות כלום. אז פה עדיף כבר לעשות כך שפשוט עשית הריגה, לא כמו.. איך אומרים?

קול ב (-הנאשם): במצב אי שפיות

קול א: במצב אי שפיות וכאילו שזה לא..

קול ב: לא בכוונה

..

קול א: רצח לא בכוונה תחילה. תקבל את זה.., היית מקבל עשר ובעוד שש שנים היית הולך הביתה. אתה מבין. לעומת זה שאתה לא אומר מה ומו למה, כי אתה לא עשית ובכל זאת פה בבית משפט בישראל על סמך ראיות יכולים להרשיע אותך ולגזור עליך מאסר אפילו בלי שתודה" (ת/401, מ.ט 165/06 (10), עמ' 100).

"קול א: זהו. אז עדיף שהיית באמת עושה את זה ונכנס על רצח ללא כוונה תחילה. אתה מבין? באופן כללי עדיף לעשות ובגלל אי שפיות לקבל עשר, שתיים עשרה שנה על רצח ללא כוונה תחילה ובעוד שש, שבע שנים ללכת הביתה. אתה מבין?" (שם, בעמ' 101).

בשלב זה, הנאשם מצהיר כי אילו ידע איך התבצע הרצח הייה לוקח זאת על עצמו, המדובב קוטע אותו ואומר:

"קול א: חכה. מה זאת אומרת? תראה, מה זאת אומרת אילו אני הייתי יודע?איך אני הייתי אומר אני עשיתי? אין דבר כזה. בן אדם סתם ככה לא לוקח על עצמו, רומן.

קול ב: לכן אני לא רוצה לקחת על עצמי את הרצח הזה עם אונס

קול א: ומצד שני אתה רוצה לקחת. נו באמת רומן, אני הרי לא ילד. אתה מדבר איתי כאילו אתה מדבר עם ילד. בחייך. בחייך. אם הבן אדם לא עשה בחיים אני לא אקח על עצמי. כוס אמק שכולם ילכו קיבינימט. אבל אתה.." (ת/401, מ.ט 165/06 (10), עמ' 102).

משמע, המדובב כיוון את עצותיו לכך שהודאת שווא לשם הרשעה ב"הריגה" איננה רלוונטית היה והנאשם אכן חף מפשע.

ו. המדובב לא דחף את הנאשם לרעיון כי רצח ואינו זוכר זאת:

ראשית יודגש, כי הנאשם "הרהר" ברעיון ה"אפקט" – "מסך שחור", מיוזמתו, בפני המדובב המשטרתי יבגני, בטרם כניסת המדובב ארתור לתא:

"יש הריגה ללא כוונה תחילה נחשב כמו (.. לא ברור) הוא נתן מכה וההוא אחר כך מת, זה הריגה ללא כוונה תחילה, יש הריגה במצב אפקט, למשל בן אדם זוכר בבוקר, זוכר צהריים, אחר כך הופ והוא לא זוכר כלום, אחר כך נזכר".

המדובב יבגני הקשה:

"לא ככה לא קורה, זה בסרטים כוס אמק"

והנאשם ענה: "מצב אפקט קורה"(ת/ 400, מ.ט 161/06 (1), עמ' 21)

לפיכך, יש לדחות את הטענה כי המדובב נטע בראשו של הנאשם רעיון זה.

יתרה מכך, בדיוני השניים אודות מציאות "המסך השחור", הקפיד המדובב לברר האם תיתכן האפשרות כי הנאשם אכן ביצע את הרצח אולם אינו זוכר זאת, תוך שהוא מתרה בו שלאלהעלות טענה זו בפני החוקרים במידה והיא אינה אפשרית.

בשלב מסוים, מהרהר הנאשם במחשבה כי ביצע את הרצח ואינו זוכר זאת, ואומר למדובב כי מחר יספר זאת לשוטרים על אף כי משמעות הדבר היא "שהחיים שלי ילכו"כדבריו, אז שואל המדובב:

"ח: "רומה, רומה, רומה,חכה, חכה, חכה, תגיד לי.. תגיד לי.. רק זה.. אני מבקש ממך, תהיה ישיר. אל תהרוס בשביל עצמך, אתה פשוט תגיד לי.. יכל להיות דבר כזה שממש כאילו נפל לך מסך שחור, הכל נשבר לך, שאתה נגנבת, זה היה יכל לקרות?

נ: בטח

ח: וככה, אם זה לא היה יכול לקרות ואתה ממציא את כל זה אז שילך להזדיין

נ: זה היה יכול לקרות לי, אני מסביר לך, אני כמעט הרגתי את אח שלי.." (ת/401 א, מ.ט 165/06 (25), קובץ 2, עמ' 69 – 70).

המדובב מוודא שנית:

"ח: אז אתה רוצה להגיד שיכול להיות שכן, שזה היה יכול לקרות. אז אתה לא משקר.

נ: בטח שלא, אני לאסתם ממציא את זה ככה. אני יכול לאבד שליטה, אני יודע את זה מצויין. ואםאני מאבד שליטה, אניבכלל לא רוצה שיהיה לי משהו בדרך כי קיר שיעמוד מולי, אני אשבור אותו.."(ת/401 א', מ.ט 165/06 (25), קובץ 2, בעמ' 70).

ובשלישית, שואל את הנאשם אם יספר זאת בשביל לרצות את השוטרים ונענה:

"לא. אני פשוט מבין מצוין שאני יכול לאבד שליטה" (שם, בעמ' 70).

ושוב, הנאשם אומר למדובב:

"אני בטוח שאני הייתי יכול לאבד שליטה, אני בטוח בזה, ארתור"

והמדובב מזהיר:

"אתה אל תגיד את זה כי אתה עושה טובה למישהו" (ת/401 א, מ.ט 165/06 (25), קובץ 2, עמ' 72).

ז. המדובב לא פגע בזכות ההיוועצות של הנאשם:

למען הסר ספק, אף שהסנגור לא טען לפגיעה שכזו, יודגש כי המדובב לא פגע בזכות ההיוועצות של הנאשם (וראה בהרחבה בפרק טענות הזוטא).

המדובב טען לא אחת, כי עורכי דין פליליים מהשורה הראשונה עדיפים על פני עמיתיהם מהסנגוריה הציבורית ואף הציע לנאשם להמליץ לו על עו"ד פרטי מוכר (ת/401, מ"ט 165/06 (10), עמ' 121 – (11), עמ' 12).

הנאשם דוחה הצעה זו בטענה כי מדובר בעורכי דין יקרים.

המדובב מעולם לא הניא את הנאשם מלקבל את עצות סנגורו או מלהיפגש עימו. בנסיבות אלה, בהן המדובב מייעץ לנאשם לשכור את עורך הדין הטוב והמקצועי ביותר, הרי שמדובר בביטולה של טענה אפשרית בדבר פגיעה בזכות ההיוועצות.

ח. טענות "המדובבים הנוספים":

על מנת לקעקע את אמינות המדובב ארתור ואת המשקל שיינתן להודאת הנאשם בפניו, העידה ההגנה שורת עדים אשר ניסו להשחיר את פניו של ארתור ולאמת את הטענה כי ארתור עצמו הודה שחילץ הודאה שקרית מפי הנאשם.

שעה שלקביעתי, כפי שארחיב גם להלן, יש לדחות את טענות ההגנה לעניין התנהלותו של המדובב ארתור וכי יש לתת משקל מלא להודאת הנאשם בפניו, קביעה הנסמכת על בחינה מדוקדקת של תמלילי השיחות ביניהם וצפייה בקלטת שהותם יחד, צפייה בלתי אמצעית, הרי שבחינת העדויות השונות אינה יכולה לשנות ממסקנתי זאת.

אף אם המדובב ארתור אמר את המיוחס לו, בין ברהב, בין בכחש, בין באמונה כי אכן הוא זה שגרם לחילוץ הודאה שקרית מפי הנאשם, עדיין לא ניתן להתעלם מהתנהלות השניים, ממנה עולה הודאה מפורטת, מרצון טוב וחופשי, ובתחבולות אשר איןבהן כדי שלילת הבחירה של הנאשם.

עם זאת, למעלה מן הדרוש ולאור הישענות ההגנה על עדים אלה, הרי שלא אתעלם מטענות אלה.

עדות ד"י:

מדובר במדובב אשר חלק את תאו עם ארתור. לדבריו, בתקופת שהותם צפו יחדיו בחדשות וכאשר פרשיית רצח תאיר ראדה הוזכרה, ציין ארתור כי הוא זה שדובב את הנאשם והביאו לכדי הודאה, על אף שמדובר באדם חף מפשע (עמ' 1264 לפרוטוקול).

בעדותו מסר ד"י, כי טלפן עפ"י בקשת ארתור לראש ימ"ר גליל ולראש אמ"ן צפון, ביקש מהם טובות הנאה שונות, ולא ארתור "יפוצץ" את סיפור זדורוב. ד"י תיאר כיצד אנשי משטרה היו מוציאים את ארתור לקניות בהן רכש דיסקים, חולצות, סיגריות וכיוצ"ב (עמ' 1265-1266 לפרוטוקול).

עוד נטען, כי בעת שד.י טלפן לחי יצחק, ראש ענף מודיעין במחוז הצפוני, במטרה לעדכנו בגחמותיו של ארתור, הוזהר ש"לא יעשה טעות". חי יצחק העיד בפנינו, ציין כי לא היה בטוח מיהו הדובר מעברו השני של הקו, סיים את השיחה עניינית ובזהירות וללא כל איומים (ראה עמ' 1770 לפרוטוקול).

מאידךמצאתי, כי ד.י הינו עד מניפולטיבי אשר האמת, בלשון המעטה, אינה נר לרגליו, העדות נגועה בשקרים, סתירות, אי דיוקים ואף איננה מתיישבת עם שורת ההגיון. בנוסף, העד צבר מטען שלילי קשה כנגד מערכת הפרקליטות והמשטרה, אשר גרמו לו נזק לטענתו עת נחשפה זהותו כמדובב.

כך למשל, העיד ד"י כי חלק תא עם הנאשם כשנה וחצי, בעוד שבפועל חלקו תא כשלושה חודשים (עמ' 1268 לפרוטוקול). העד שיקר ביודעין בעדותו בפנינו עת טען כי פגש לראשונה את עוה"ד גליל שפיגל ימים ספורים טרם עדותו כאן ולאחר שהוגש לעד פלט ביקורים, הודה כי עוה"ד שפיגל ביקרה בכלאו ביום 29.04.08 (ראה עמ' 1280 -1281 לפרוטוקול, וכן ת/713).

כן טען כי שוחח טלפונית עם עוה"ד שפיגל "פעמיים או שלוש", כאשר שיחות אלו נערכו לאחרעדותו של ארתור בפנינו. כאשר הובהר לו, כי עוה"ד שפיגל חקרה את ארתור אודות המידע שמסר לה, אישר העד כי שיחות אלו נערכו לפני (!) עדותו של ארתור.

כן הוכח מפלט הטלפון הציבורי בכלאו של העד, כי האחרון טילפן לעוה"ד שפיגל כ- 18 פעמיםבמהלך היומיים שקדמו לביקורה בכלאו (ראה עמ' 1277 -1281 לפרוטוקול, וכן ת/714).

בעניין זה ארחיב –

העד הכחישכי נפגש עם עו"ד שפיגל טרם עדותו כאן, הודה ששיקרושעוה"ד ביקרה בכלאו ביום 29.04.08, כאשר נשאל לפשר שינוי גרסתו ענה:

"לא יודע אם אני צריך לפרט" (ע' 1281 לפרוטוקול, שורה 8).

כאשר ביהמ"ש עמד על כך שהעד ימסור תשובה, השיב:

"אין לי סיבה" (שם, בשורה 10).

מאחר והפגישה בין השניים נערכה כשלושה שבועות לאחרחקירת ארתור בפנינו, נשאל העד שוב, מה טעם בפגישה זו ואז השיב:

"ת. נזכרתי בעוד דברים שלא בטלפון סיפרתי לה

ש. כמו למשל

ת. אני לא זוכר

ש. זה היה כל כך חשוב להתקשר אליה כי נזכרת בדברים נוספים כדי שהיא תבוא אליך ואתה לא זוכר אותם עכשיו

ת. כנראה שכן

ש. אולי אתה רצית שהיא תבוא אליך כדי לקבל תשלום על העדות שלך?

ת. לא, אני לא אסיר מסכן".(ראה: עמ' 1282 לפרוטוקול, ש' 3 – 10).

לאור העובדה כי העד משקר ביודעין, "מספק" הסבר רעוע לשקריו, לא מניח הסבר הגיוני למטרת פגישתו עם עוה"ד שפיגל לאחר עדותו של ארתור וכן לעובדה כי "הציף" את משרדה ב-18 שיחות טלפון שונות, אין לנו אלא לקבוע כי מדובר בעד שערך דבריו כקליפת השום.

להתרשמותנו זו יש להוסיף מניע אפשרי אשר הביא את העד להתנהל כפי המתואר. העד הסביר כי עקב טעות פרקליטות מחוז חיפה, נחשף בטלוויזיה כמדובב בעניין תיק רצח מסוים, לפיכך הופסקה עבודתו כמדובב והוא הגיש תביעה אזרחית נגד הפרקליטות ומשטרת ישראל (עמ' 1262 לפרוטוקול).

העד ציין כי "החיים שלי גמורים", חייו בסכנה, פרנסתו הופסקה והוא נקלע להליך גירושין עקב פרשייה זו (עמ' 1270 לפרוטוקול).

הוכח כי ד"י חלק את תאו עם ארתור, בעיצומה של פרשת היחשפותו (ראה עמ' 1272 לפרוטוקול) כשהוא מביע כעס עצום על הפרקליטות, מדובר בעד אשר יש לו ענייןלפגוע במערכת אכיפת החוק.

אף מבחינת הגיוןהדברים, ד"י העיד כי ארתור התוודה בפניו על חילוץ הודאת השווא מפי הנאשם, ביום הראשוןבו הועבר לתאו (עמ' 1263 לפרוטוקול), מציאות זו בה מדובב (ארתור) מסכן את פרנסתו ומתוודה בפני מדובב זר כי דובב אדם חף מפשע להודות, ביום הראשון למפגשם, דחוקה ביותר, בלשון המעטה.

אם לא די בכך, הרי שתחושת הכעס שביטא העד כלפי ארתור בשל התנהלותו הפסולה ונימוקו כי בחר להעיד בפנינו על מנת למנוע ישיבתו בכלא של אדם חף מפשע (ראה: עמ' 1264, 1275 לפרוטוקול), איננה עולה בקנה אחד עם העובדה כי העד נענה לגחמותיו של ארתור וסייע לו "לסחוט" גורמים במשטרה על מנת לקבל טובות הנאה שונות.

כאן טוען הסנגור, כי אזרחים רבים נמנעים מלדווח על עוולות שונות, מחשש ויבולע להם, אולם כאן אין מדובר במחדל אלא במעשה אקטיבי – ד.י טלפן בפועל לגורמי משטרה בניסיון לסייע ל"סחיטות" ארתור.

לו טובת הנאשם חף הפשע הייתה לנגד עיניו, יכול היה למסור למשטרה את תוכן הודאתו של ארתור, דבר שלא עשה בפועל, עובדה המעידה על טיבו.

עדות מ.ר:

מדובר במדובב אשר ישב בתא צמוד לתאו של ארתור באגף ההפרדה הארצית. הוא אישר כי ארתור קיבל טובות הנאה שונות והיה חוזר כשבידיו שקיות המכילות סיגריות וציוד, כן ציין כי נפגש עם העיתונאי אורון מאירי ועם עוה"ד שפיגל בנוגע לארתור.

העד אישר לאקונית, כי ארתור אמר לו שהנאשם חף מפשע (עמ' 1667 לפרוטוקול), עם זאת לא ניתן להפיק מידע רב מעדותו זו, שעה שהעד נמנע מלשתף פעולה ולהשיב על שנשאל, העד הוכרז עד עוין ונחקר בחקירה נגדית ע"י ההגנה.

בחקירה זו, הכחיש כי הוא חושש להעיד לטובת הנאשם מאחר ואוים ע"י קצין משטרה, כי עדות זו תפגע באפשרותו לניכוי שליש (עמ' 1653 לפרוטוקול)

גם כאן, העד התגלה כבעל מערכת יחסים "בעייתית" עם אנשי החוק.

כך למשל, אישר את דברי התובעת, לפיהם טען כי המשטרה זרקה אותו "כמו נייר טואלט" (ראה: עמ' 1657 לפרוטוקול), אישר כי הוא כועס על המשטרה שלא מגנה עליו (עמ' 1663 לפרוטוקול), כן התברר כי העד נורה ברגליו ע"י שוטרי ימ"ר גליל, שעה שניסה לברוח.

עוד ציין העד, כי לאחר עדות המדובב ד.י, לא נחשף לתוכן עדותו (יוזכר, העד ד"י העיד ביום 22.03.09), בהמשךאישר כי קרא את כתבת העיתונאי אורון מאירי שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" ביום 16.07.09, כאשר כתבה זו עוסקת בין היתר בדברים שאמר לכאורה ארתור לד.י.

בנוסף, העד התכחש לדברים שמסר לעיתונאי אורון מאירי ושצוינו בכתבותיו (ראה: עמ' 1662 לפרוטוקול), עם זאת, באופן תמוה, גם לאחר פרסום הדברים המטעים לכאורה, המשיךהעד לעמוד בקשר עם העיתונאי ואף השתמש בשירותיו כעו"ד מייעץ (ראה: עמ' 1663 -1664 לפרוטוקול).

מכל האמור לעיל, נראה כי טענות ההגנה לעניין העד נטענו בעלמא. המזכר, בו תיעדה עוה"ד שפיגל את דברי העד, לפיהם וכנטען הוא חוזר בו מנכונותו להעיד כביכול עקב איומים, לא הוגש(והאמור לענין זה גם מדבר בעד עצמו), והעד עצמו הכחישאיומים אלו.

כאמור, בעדות מ.ר נתגלעו סתירותיו, העד נחשף לעדותו של ד.י באמצעות הכתבה בעיתון, עדותו זוהמה וכעיקר- העד התגלה כלא אמין ואין לתת משקל לעדותו.

עדות העיתונאי אורון מאירי:

העד, עיתונאי בעיתון "ידיעות אחרונות", העיד בפנינו פעמיים, לעדותו השנייה זומן אחר שמ.ר סרב להעיד על מפגשו עם העד ועם עוה"ד שפיגל, ועל תוכן מפגש זה.

העד העיד על המידע שנמסר לו לכאורה ע"י ד.י ומ.ר, לפיו הם שמעו מפיו של ארתור כי דובב אדם חף מפשע, יובהר כי עדותו ביחס לאמיתות הדברים ששמע הינה עדות מפי השמועה, הפסולהלהוכחת אמיתות תוכנה.

לגופו של עניין, עדותו שזורה בפרטים שאינם מדויקים ועדותו נגועה בהתחמקויות.

כעיקר, יש להזכיר את העובדה כי העד פרסם כתבת תחקיר בעיתונו אשר כותרתה: "פרשת המדובבים" (ראה ת/760), כתבה שפורסמה ביום 16.07.09 והכילה את פרטי גרסאותיהם של המדובבים מ.ר ו -ד.י.

כן יובהר כי במועד פרסום הכתבה, טרם העידו בפנינו מ.ר והעד עצמו. העד אישר, כי טרם פרסום התחקיר ידעשעליו להעיד במשפט זה (ע' 1565 לפרוטוקול), לדבריו היה אמור להעיד ביום 12.07.09, ימים ספורים לפני הפרסום, ובשל אי הבנה לא העיד במועד זה, לדבריו (ומדובר בעו"ד):

"התחקיר היה מוכן וערוך לפני שמסרתי את העדות, ידעתי שאני צריך להעיד לפני שמתפרסמת הכתבה, העיתון "7 ימים" של ידיעות אחרונות לא נסגר ביום חמישי, אלא ביום ראשון או שני

..

את הנעשה ניתן להשיב, ביום ראשון אחר הצהריים או ערב לא ניתן להשיב, אני עדכנתי את המערכת שלי ואמרו לי שלמרות שלא העדתי, הכתבה תתפרסם" (עמ' 1566 לפרוטוקול).

מבלי לקבוע מסמרות, הסבר זה תמוה.

אם לא די בכך, העד התעקש כי בפרסום כתבתו טרם העדת עדים רלוונטיים, אין פסול, שכן הוא אינו "מנהל את ההגנה" ולא ידע כי מ.ר. צפוי להעיד (ראה עמ' 1566 -1567 לפרוטוקול).

תשובת העד איננה סבירה – ראשית, יוזכר כי העד, הינו עו"ד בהכשרתו וסביר והכרחי כי ידע שעה שנקרא להעיד בפנינו על דברים ששמע לכאורה מפי המדובבים, הרי שאלו יוזמנו להעיד בעצמם. שנית, מחומר הראיות נראה כי תשובת העד אינהעולה בקנה אחת עם האמת. העד הגיש תצהיר (נ/294), כאשר בסעיפים 7-8 למסמך זה הצהיר העד:

"הריני להצהיר כי בסיום דבריו של מ.ר (בתצהיר עצמו נכתב השם המלא – י.כ.) שאלה אותו עו"ד שפיגל באם הוא מוכן להתייצב בפני ביהמ"ש ולהעיד על כל אשר סיפר ומ.ר השיב שהוא מוכן לעשות זאת ברצון רב.

הריני להצהיר כי עו"ד שפיגל הסבירה בשלב זה למר מ.ר כי עדותו בפני ביהמ"ש תימסר באמצעות שאלות שישאל ותשובות שלו על השאלות שישאל"

בהמשך התצהיר הוסיף העד, כי עוה"ד שפיגל מסרה למ.ר מסמך שערך את שאלותיה ותשובותיו על מנת שמ.ר יוכל להתכונןבאמצעות מסמך זה לעדותובביהמ"ש.

תצהיר זה אמנם נערך ביום 17.09.09 (לאחר עדות מ.ר בפנינו), אולם העד אישר (בניגודלאמור בתצהירו) כי פגישתו עם מ.ר ועם עוה"ד שפיגל, פגישה שעל תוכנה הצהיר, נערכה טרםפרסום הכתבה (ראה עמ' 1734 לפרוטוקול).

העד אף הודה כי הוא עצמו קראאת עדות מ.ר בפנינו טרםעדותו, כאשר הוא מנמק התנהלות זו בעובדה כי כשקרא חומר זה, לא ידעכי יוזמן להעיד פעם נוספת.

גם תשובה זו אינה הגיונית, ראשית, העד לא העיד עת הוזמן בראשונה בשל אי הבנה כהגדרתו וסביר להניח כי במצב זה יוזמן בשנית. בנוסף, העד ערך את תצהירו ביום 17.09.09 (טרםעדותו בפנינו ביום 29.10.09), כאשר לא ברור מדוע אדם, עו"ד במקצועו, עורך תצהיר מבלי שיניח כי ייחקר אודותיו בעתיד.

נראה כי העד בחר ביודעין לפרסם כתבה בה שזורות עדויות במשפט תלוי ועומד, חרף העובדה כי פרסום זה עלול "לזהם" עדויות עדים נוספים, ואף לא נמנע "מזיהום" עדותו שלואחר שקרא פרוטוקולי עדויות של עדים אחרים.

"חקר האמת", זו הנחזית להיות ככזו בעיני העד, הוצב על ידו בקדימות ללשון החוק ותוך רמיסת מהות ה"סוביודיצה" ברגל גסה.

ויוזכר, העד הודה כי לא קרא את כל תמלילי השיחות בין הנאשם למדובב, אלא לקט תמלילים שנמסרו לי ע"י "מקור עיתונאי" (ראה ע' 1564 לפרוטוקול). בהעדר בחינת התמונה בכללותה, לא הובהר מדוע העד התייחס לטענות המדובבים כאל "כזה ראה וקדש" ולא הטיל דופי באמיתות הדברים.

יתרה מכך, התנהלות העד תוך ייחוס אמינות לטענות המדובבים, תמוהה לאור העובדה כי העד ידע גם ידעעל מערכת היחסים העכורה בין מ.ר ו -ד.י לבין גורמי אכיפת החוק. העד אומנם טען כי ל -מ.ר אין "שום חשבון לסגור עם משטרת ישראל" (עמ' 1569 לפרוטוקול), אולם תשובה זו אינהעומדת בקנה אחד עם כתבת התחקיר על מ.ר שפרסם העד בשנת 2005 (ת/762), כתבה המתארת את העובדה כי מ.ר נורה ונפצע ברגלו ע"י שוטרי ימ"ר גליל, לאקיבל טיפול רפואי נאות, כן תוארה באריכותבכתבה מערכת יחסיו של מ.ר עם המשטרה, לרבות טענתו כי "השתמשו בי כמו נייר טואלט, השתמשו וזרקו".

העד אף אישרכי הוא מודע לתביעת המיליונים, אשר הגיש ד.י כנגד משטרת ישראל והפרקליטות (עמ' 1568 לפרוטוקול).

עוד יש לתמוה על העובדה, כי העד העיד לאחר שהוצא כנגדו צו הבאה, לדבריו:

"אני לא רציתי לבוא לדברים שאני לא מעורב בהם" (עמ' 1744 לפרוטוקול, שורה 21).

תשובה זו אינהמתיישבת עם רצון העד, עיתונאי במקצועו, לחשיפת האמת, כן עומדת תשובתו בסתירהלהתנהלותו ולעובדה כי דחף את מ.ר באופן אקטיבי לבוא ולהעיד.

עיון בתמליל השיחה שנערכה בין מ.ר לבין העד (ראה ת/781) מגלה כי מ.ר מביע את חשש מלבוא ולהעיד כאשר העד מציע להגן על מ.ר, להגיע לדיון בעניין ניכוי השליש, העד נימק זאת בטענה "כי אני חושב שהצדק צריך להיעשות בעניין הזה".

עוד הוסיף:

"שתבין פשוט צריך לזעזע אותם, אני, אתה כנראה רוצים להזמין אותך לעדות כמו שדיברה איתך גליל בספטמבר. אני ביקשתי לבוא לעדות יחד איתך. ביום שאתה מעיד גם אני יעיד.."

העד אף טען בעדותו, כי לא ביקש מעוה"ד שפיגל להעיד עם מ.ר וידע שלא יעיד עימו (עמ' 1744 לפרוטוקול, ש' 27), העד למעשה לא אמר אמת למ.ר בשל רצונו שמ.ר. יעיד בפנינו (עמ' 1745 לפרוטוקול, ש' 1).

לא ברור מדוע העד אשר פעל באופן אקטיבילהבאת מ.ר לעדות מאחר ו"חשוב שהצדק יראה ויעשה", מבצע תפנית ולא מוצא עניין לבוא ולהעיד על דברים "שהוא לא מעורב בהם"(ראה לעיל עמ' 1744 לפרוטוקול, ש' 21).

עוד לחובתו של העד יוזכר, כי בסעיף 11 לתצהירו (נ/294) ציין, כי מ.ר טילפן אליו ודיווח לו שאינו מתכוון להעיד "משום שהובהרלו שאם יעיד יפגעו תנאי מאסרו וכי הוא עלול להיפגע מצד הפרקליטות ואף קיים איום על ניכוי 1/3 ממאסרו".

שיחה זו הוקלטה ותמלילה הוגש (נ/295), ממנו עולה כי מ.ר הביע חשש סתמי כי עדותו תפגע בו, מ.ר לא ציין כי גורם זה או אחר "הבהיר" לו כי עליו לחשוש מכך, העד אף אישרנתון זה בעדותו (עמ' 1731 לפרוטוקול).

סיכומו של עניין, מצאתי כי אין לתת משקל לעדות זו, הן לאמיתות תוכן דברי המדובבים- דברים שנאמרו מפי השמועה והן בשל אי הדיוקים והרושם הכללי השלילי שהותיר העד בעדותו.

ועוד בעניין זה, נראה כי ההגנה רמסה ברגל גסה כללי התנהלות מקובלים לשם הוכחת טענותיה בנדון זה והגדילה לטעון כי אין כל פסול בהתנהלות זו. כך למשל עוה"ד גליל שפיגל התחזתהלכאורה, עת הציגה עצמה כשלוחת ראש הצח"מ אזולאי, בבואה לנסות ולאמת את טענות מ.ר, עם בעלי חנות כלי הכתיבה בה נטען כי נרכשו המוצרים עבור ארתור (ראה תמלול השיחה, ת/813),כך לא יעשה.

אין לקבל מציאות, בה כל האמצעים כשרים בדרך להשגת מטרה.

לא זו אף זו, מהמתואר בפנינו נראה כי אכן ארתור קיבל טובות הנאה שונות, לעניין זה רלוונטי הסברו של חי יצחק, ראש ענף המודיעין במחוז:

"אני לא יודע אם נרכשו לו פריטים כאלה ואחרים באותו מעמד, אבל אין שום פסול בכך שעל חשבון הגמולים שמגיעים לו הוא ייבקש שיקנו לו דברים. אם מדובב מבקש שירכשו לו דברים במסגרת המותר אין לי התנגדות זה יבוצע על חשבון תקציב משטרת ישראל.. זה חלק מהגמול שלו ולא מעבר למה שאושר וסוכם" (עמ' 1771 לפרוטוקול, ש' 19).

חי טען, כי אינו מכיר הסדר לפיו ארתור יצא פעם בשבוע לקניות ולאכילת שווארמה. גם העד אבינועם יעקב, מפעיל מדובבים בימ"ר גליל, הכחיש כי ארתור יצא לקניות, אישר כי במידה ויצא לפעולה חקירתית, אין כל מניעה כי יקנה מכספו מוצרים אלו או אחרים (עמ' 1780 לפרוטוקול).

אם כן, לא הוכח כי המדובב ארתור קיבל ממפעיליו יחס חריג ובניגוד לנהלים, גם אם רכש מוצרים מסוימים מכספו באמצעות המשטרה, או בעצמו, בעת שיצא לתפקידים מבצעיים, אין בכך פסול (עוד ראה בעניין זה עדות יורם אזולאי, בעמ' 1842 לפרוטוקול). לצד נתון זה יש לזכור, כי עדויות יתר המדובבים לוקות באי דיוקים, שקרים והטעיות, אין לשכוח כי מדובר במערכות יחסים טעונות, לעיתים על ציר קנאת "עמיתים" לתחום.

יתרה מזאת, אף אם אמת בטענות המדובבים, עדיין בפנינו ומול עינינוניצבים תמלולי והסרטת השיחות בין הנאשם למדובב, מהם ניתן ללמוד על הודאה חופשית ומרצון, כך ולא אחרת.

מן המקובץ נראה, כי ההודאה קבילה וכי ההגנה לא הצליחה להוכיח את הטענה, לפיה הודאת הנאשם חולצה מפיו באמצעים פסולים אחרי שארתור "הכניס מילים לפיו" ובליבו האמין כי הוא מדובב אדם חף מפשע.

איננו תולים יהבנו ביושרו ובמוסריותו של המדובב המכונה "ארתור", אדם אשר פעל בעיקר עבור בצע כסף, עם זאת לוּז העניין בבחינה מדוקדקת של תמלילי השיחות והסרטת שהותם של ארתור והנאשם, בחינה אשר הובילה למסקנה לעיל.

עדויות המדובבים האחרים כמפורט לעיל, לבד מהיותן משענת קנה רצוץ, אינן יכולות לשנות מסקנה זו, לאמור, טענות הסניגוריה לענין זה – נדחות.

י. משקל ההודאה בפני המדובב:

משקבענו כי הודאת הנאשם בפני המדובב קבילה, יש לבחון את משקלה ולקבוע האם לאור היקפה והתרשמותי ממנה יש ליתן לה משקל מלא.

הוכח, כי המדובב לא הפעיל לחץ פסול על הנאשם, לא הכניס "מילים לפיו" ולא פגם בשום אופן במרחב ההחלטה הנתון לנאשם להודות אם לאו.

בסופו של יום, המדובר בהודאה מפורטת ביותר שנצפתה, גם באורח בלתי אמצעי כאן, המחזיקה עשרה עמודים המתמללים את ההודאה, ההודאה עמוסה פרטים, הדגמה ותצוגה, שרבים מהם מצביעים בעליל על אותנטיות. אין המדובר בתיאור סתמי, כי אם גדוש התייחסויות ותיאורים עד לפרטנות של מיקום עורקיה של המנוחה, הסתרת האוזניות מתחת לחולצה על מנת שלא תתלכלכנה בדם, שטיפת הלהב, מספר הטיפות שנשרו על רצפת שירותי הגברים, זריקת המכנסיים, הקללות שקיללה אותו המנוחה, העובדה שהמשיך בעבודות הריצוף לאחר הרצח, חששו מהותרת טביעות אצבעות בזירה, העובדה שהמנוחה לבשה מכנסיים ולא חצאית וכיוצ"ב (ת/401 א', מ.ט 165/06 (26), בעמ' 21 -30).

ועוד, אליבא דגרסת הנאשם עצמו, לא ניתן לבסס על יסוד התנהלותו עם המדובב את הטענה שהודאת הנאשם ניתנה שלא מרצונו החופשי או לאחר שהמדובב דחק בו והעיק עליו עד שרצה לפוטרו מעליו בגרסה שהמציא.

התנהלות הנאשם מעידה בבירורכי חפץ לשפוך את ליבו בפני בן שיחו, מרצון חופשי ומיוזמתושלו. גם במועד בו פרט את הודאתו כאמור, ביקש המדובב לישון אולם הנאשם ממשיך לשוחח עימו, ניגש מיוזמתולמיטת המדובב, אשר שוכב באותה העת לקראת שינה, ולאחר שניגש למיטתו מתוודה:

"מה שאני עשיתי זה כל כך לוחץ עלי".

לאחר כמה משפטים, מבחין הנאשם כי המדובב להוט פחות להמשיך בשיחה, שואל אותו האם הוא רוצה לישון, המדובב מעריך כי השעה מאוחרת, הנאשםלא מרפה וממשיך לדון בעניין הרצח:

"אני לא רצחתי, אני לא יודע. אני לא יכול לספר להם את הגרסה שלי..".

הנאשם שואל האם לכבות את האור, המדובב עונה בחיוב, כאשר גם לאחר כיבוי האור ממשיךהנאשם לשוחח עם המדובב על עניינים שונים, מציע להכין לו לשתות, לאניכר כי המדובב יוזם את השיחות או כי שיחות אלה מכבידות על הנאשם (ראה ת/401 א', מ.ט 165/06 (26), עמ' 31).

התנהלות זו ומכלול המפורט לעיל, מובילים למסקנה ברורה ולדחיית טענות ההגנה באשר לקבילות ומשקל הודאה זו.

(וראה עוד לעיל, ת/401 א', מ"ט 165/06 (25), קובץ 2, עמ' 24).

מכאן, נפנה לעדות הנאשם בבית המשפט.

י"א.עדות הנאשם בביהמ"ש:

עדות הנאשם בביהמ"ש, כפי שיפורט בהרחבה להלן, רצופה שקרים, מניפולציות וחוסר עקביות, כך גם סתירות פנימיות וחיצוניות מהותיות ואשר יורדות לשורש העניין, הנאשם ללא היסוס שיקר בעדותו בביהמ"ש ככל שסבר שהדבר עשוי לשרת את האינטרסים שלו וגרסאותיו המתחלפות.

להלן יובאו עיקרי דברים מעדותו בביהמ"ש המלמדים על התנהלותו הפתלתלה, כאשר חלקים נוספים מעדותו, על השקרים והסתירות שבה, שזורים לאורכה של הכרעת הדין.

  • בחקירתו הראשית עת ניסה לספק סיבה להודאתו בפני המדובב, העיד לאמור:

"ת. אני חזרתי מהחקירות לתא וסיפרתי למדובב כל מה שהיה בחקירות כי המשטרה כל הזמן אמרה לי שיש עובדות נגדי ואני האמנתי לכך, כי המשטרה לא משקרת, חזרתי לתא ודיברתי עם המדובב חופשי כי קיבלתי אותו כחבר,אני קיבלתי אותו כמו בן אדם שיש לו נסיון בבית סוהר, והוא יודע מה צריך לעשות, שאלתי אותו שאלות, הוא נתן לי עצות ואני הסקתי מסקנות מהעצות האלה,אני האמנתי לו במאה אחוז כי הוא ידע מה לעשות, מה צריך להגיד, הוא יודע מה הוא אומר" (ראה: ע' 1017 לפרוטוקול, ש' 24-29).

ובאותה נשימה, אף שמסר כי קיבל את המדובב כ"חבר", העיד בהמשך:

"… ובאותו רגע שהייתי צריך את התמיכה של מישהו, הוא לחץ עלי, הוא ניסה לעשות כל דבר שאני אשבר"

(ראה: ע' 1018 לפרוטוקול, ש' 5-6).

  • כך ביקש בחקירתו הראשית ליתן הסבר לכך שבעת מסירת הודאתו בפני המדובב, לחש קטעים שהפלילו אותו ודיבר בקול רם יותר כאשר טען לחפותו,כדבריו:

"ת. באותו רגע האמנתי שאני כבר ביצעתי את הרצח והתנהגתי כמו רוצח, דיברתי בקול גבוה ונמוך כי התנהגתי כמו רוצח ורציתי לקבל הקלה בעונש,אני ציפיתי שבסוף יסיקו את העובדות שאני לא רוצח אבל כל יום יותר ויותר זה נעלם ונעלם"(ראה: ע' 1020 לפרוטוקול, ש' 27-29).

  • גם בנושא הכבל שנותק ע"י התלמידים, מודה הנאשם כי שיקר למדובב בנקודה זו (ראה: ע' 1058, 1100 לפרוטוקול, ראה עוד בפרק שיוחד למניע).
  • אשר להודאתו בפני החוקרים מיום 19.12.06, העיד בחקירתו הראשית, כי הקו המנחה שלו היה:

"ת. אני הייתי צריך להשתתף בחקירה, לענות נכון לכל השאלות שלהם, לעשות הכל כדי שהחוקרים יבינו שהילדים הוציאו אותי מדעתי, הרגיזו אותי ולעזור להם ולספק את כל הדברים, כל מה שישאלו, אחרי זה אני אקבל הקלה בעונש

ש. אם אתה אומר שהקו המנחה שלך היה שיתוף פעולה עם החוקרים כדי לקבל הקלה בעונש, ספר לבית המשפט ממה חששת

ת. אני סיפרתי הכל לחוקרים, במטרה שהם יקבלו את התשובות שהם רוצים לקבל, הדבר היחידי שחששתי הוא לתת להם תשובות שלא מתאימות להם, פחדתי לתת תשובות לא נכונות לגבי ביצוע הרצח, זה הדבר היחידי שפחדתי ממנו

ש. למה

ת. כי אני לא יודע איך בוצע הרצח באמת ואם אתן להם תשובה לא נכונה הם יגידו שאני בכוונה אומר תשובות לא נכונות ואז אני לא אקבל הקלה בעונש"

(ראה: ע' 1021 לפרוטוקול, ש' 10-20).

  • בנוגע לשחזור העיד בחקירתו הראשית, כי ביקש להימנע מיציאה לשחזור:

"ת. כי לענות על שאלות זה דבר אחד, אני יכול פחות או יותר לגלות איזה תשובה הם רוצים לקבל ממני, אבל בשחזור לא ידעתי מה להראות להם וחששתי שבגלל זה שלא אראה כמו שהם רוצים אני יכול לא לקבל הקלה בעונש, בגלל זה לא רציתי ללכת לשחזור"

(ראה: ע' 1021 לפרוטוקול, ש' 23-25).

בחקירתו הנגדית, כאשר נשאל בהתאם:

"ש. פחדת שהשחזור לא טוב ולא יתנו לך הקלה בעונש"

נזהר בלשונו והשיב בתחילה:

"ת. לא בדיוק ככה,לא ידעתי פרטים של הרצח, לא ידעתי את כל הפרטים של הרצח ובגלל זה רציתי לברוח מהשחזור, אני ידעתי איזה שהוא חלק מהמידע, כמה פרטים ובערך התמונה איך ביצעו את הרצח"

(ראה: ע' 1069 לפרוטוקול, ש' 28- ע' 1070 לפרוטוקול, ש' 3).

רק משעומת הנאשם עם האמור בחקירתו הראשית, אישר והשיב:

"ת. כן, זה נכון".

(ראה: ע' 1070 לפרוטוקול, ש' 9).

הנאשם סתרעצמו בחקירתו הנגדית גם בנוגע לשחזור, כאשר שינה גרסתו שוב ושוב כשטען מחד, כי מיד לאחר שיחתו עם יורם שוכנע לצאת לשחזור ומאידך העיד, כי בין החקירה לבין השחזור חלף זמן, דיבר עמו יורם וחוקרים שונים, בהמשך חזר שוב לגרסתו הראשונית:

"ש. זה נכון, הדבר הזה שלא ידעת איך לשחזר, זה נכון עד הרגע האחרון לפני היציאה לשחזור כשהייתה לך שיחה עם יורם…

ת. זה כמעט נכון, כי בחקירה לפני השחזור אני הסברתי שאני לא יודע איך להדגים את הרצח, כי אני לא עשיתי אותו ויורם אמר לי כל מה שסיפרת לנו פה והראית לנו פה, בדיוק צריך להראות לנו את זה בשחזור

ש. ואז אמרת טוב, אני אשחזר

ת. כן, אז אני נסעתי

ש. ומאותו רגע בעצם, מיד אחרי השיחה הזו עם יורם,הוציאו אותך מהחדר, נפגשת עם אנטולי ונסעתם לבית הספר לשחזר

ת. כן

ש. … אז אני אומרת לך, פתאום אחרי שיורם אמר תראה כמו שהראית אצלנו, המשפט הזה סידר לך את כל העניינים, פתאום אתה יודע בדיוק איך היה הרצח ויודע לשחזר אותו בבית הספר

ת. זה לא כך, מהחקירה הזו עד השחזור עבר זמן, דיבר יורם, דיברו חוקרים שונים, ניסו לשכנע אותי שצריך לבצע את זה במאה אחוז ואני נסעתי,בערך אני ידעתי את התוכנית של הבית ספר עצמו, נסעתי איתם

ש. אבל אתה אישרת לי עכשיו שבין השיחה עם יורם שבה עדין לא ידעת איך לשחזר לבין השחזור, לא קרה כלום,הכוונה היא שאף אחד לא לקח אותך לבית הספר ואמר לך תשחזר כך וכך, לא לימדו אותך דברים שלא ידעת בחקירה, פשוט אמרו לך תשחזר כמו שאמרת לנו

ת. נכון, אף אחד לא לקח אותי לאחר השיחה עם יורם כמו שאת אומרת

ש. את כל הפרטים החדשים שהראית בשחזור ולא סיפרת בחקירה, זה דברים שהבנת

ת. כמה דברים סיפרו לי אחרי השחזור, בחקירות

ש. אני מדברת איתך על דברים לפני השחזור

ת. כן, זה נכון מה שאמרת בשאלה הקודמת"

(ראה: ע' 1070 לפרוטוקול, ש' 10- ע' 1071 לפרוטוקול, ש' 11).

אשר לסיבה לכך שהדגים קפיצה מעבר לדלת בשחזור, טען בחקירתו הראשית:

"ת. כי לפני השחזור אחד מהחוקרים, אני לא זוכר בדיוק מי, אמר לי, אתה עלית, אחרי זה ירדת, עלית על משהו ואני נכנסתי לשירותים וראיתי את השירותים, אני הגעתי למסקנה שהרוצח לא יעבור מלמעלה ואחרי זה יסגור את הדלת מבפנים, בגלל זה סגרתי את הדלת מבפנים וקפצתי מעל הדלת למעבר

ש.לפני שהגעת לשחזור, אמרת בחקירה שסגרת את הדלת מבחוץ, למה

ת.כי אין לי שום מושג איך סגרו את הדלת, אמרתי את הדבר הראשון שעלה לי בראש, הוא שאל אותי איך הייתה הדלת פתוחה, סגורה ואני אמרתי סגורה ואמרתי שסגרתי אותה מבחוץ"

(ראה: ע' 1023 לפרוטוקול, ש' 1-7).

בנוגע לעובדה שידע לכוון לתא מס' 2 בשחזור, העיד בחקירתו הראשית:

"ת. לפני השחזור הייתה חקירה, אמר לי יורם אזולאי, לא זוכר את שם המשפחה שלו בדיוק, יכול להיות שלא אזולאי, אמר לי איפה הייתה המנוחה ואמרתי לו שבין התא הראשון לתא השני, או אלכס או יורם שאלו אותי תגיד לנו בדיוק איפה ואני אמרתי לו שלדעתי יותר קרוב לתא השני, אחרי זה הייתה שאלה שאני לא זוכר אותה וסשה אמר לי מה קרה בתא השני, בגלל זה הוא נתן לי מידע ואני ידעתי שזה בתא השני"

(ראה: ע' 1023 לפרוטוקול, ש' 9-13 וראה תשובתו של הנאשם, מדוע ציין דווקא תא 2, מענה לשונו "לוגיקה"…, ראה להלן).

  • אשר לסיבה לכך שהודה שוב ביום 21.12.06 לאחר הארכת מעצרו, העיד הנאשם:

"ת. אני הסברתי כבר, הרגשתי את עצמי שאני אשם והתנהגתי כבן אדם שביצע פשע,כמו שאומר הסניגור שלי, שזה הודאה שניה זה לא הודאה שניה, זה המשך של הודאה ראשונה. כי כל דבר מה שקרה איתי נשאר באותו מקום, אני נשאר במעצר, נגדי יש את העובדות, כל הזמן אומרים שיש עובדות חדשות ואומרים לי שאתה רוצח. התנהגתי לפי כך, התנהגתי כרוצח וחיפשתי הקלה בעונש."

(ראה: ע' 1024 לפרוטוקול, ש' 9-13).

עוד טען לגבי החקירה מיום 21.12.06, כי החוקרים שאלו אותו שאלות רבות, אמרו לו שאם הוא רוצה לצאת מהמצב שנכנס אליו, הוא צריך לספר דבר שמעולם לא אמר, הוא בתחילה לא הבין למה הם מתכוונים "אחרי זה הבנתי שמדובר על הדברים כמו חולצה, מכנסיים, נעליים וסכין"(ראה: ע' 1025 לפרוטוקול, ש' 6-7).

לטענתו, הוא הבין שלא מאמינים לו שמסר את כל הביגוד, היו לו מכנסיים קצרים שזרק אותם, אז המציא סיפור שלא יוכלו לבדוק כי אם הוא לא יספר להם מה שהם רוצים, יחשבו שהוא עושה זאת בכוונה, לכן סיפר להם שאת הגופייה, החולצה והנעליים הוא זרק לפח זבל ואת הסכין שבר לחתיכות קטנות וזרק, כך האמינו לו, בנוסף ביקשו שימסור את הנעליים שעבד איתן, לא האמינו לו שהוא כבר מסר את הנעליים כי הן נקיות:

"אני לא הבנתי מה זה נעליים נקיות ואמרתי להם שניגבתי אותם בסמרטוט רטוב, ואת הסמרטוט הזה זרקתי לכיור בשירותי הבנים, קרוב למקום שעבדתי בו"(ראה: ע' 1025 לפרוטוקול, ש' 15-16).

בהמשך טען, כי לא רצה לצאת עם החוקרים כדי להראות להם היכן זרק את הפריטים:

"…כי זה היה שקר, זה היה סיפור שהמצאתי אותו ובגלל זה לא רציתי לנסוע איתם

אם אני הייתי נוסע לזירה איפה שאמרתי שזרקתי את הדברים והם לא היו מוצאים שום דבר ממה שאני אמרתי להם, אז הם היו אומרים לי שאני בכוונה מבלבל אותם, אני פחדתי שזה ישפיע על הקלה בעונש"

(ראה: ע' 1025 לפרוטוקול, ש' 19-24).

לטענת הנאשם:

"ת. כל הזמן אני רציתי לתת להם תשובות שהם יהיו מרוצים מזה ולהשתתף בחקירה כדי לקבל הקלה בעונש"

(ראה: ע' 1026 לפרוטוקול, ש' 8-9).

  • בחקירתו הראשית ניסה הנאשם לספק הסבר לעובדה שבחקירתו במשטרה מיום 22.12.06, סירב לשתף פעולה ולענות על שאלות החוקרים:

"ש. אני עובר ליום 22/12/06, אז סירבת לענות על שאלות, למה

ת. לא היו לי תשובות לשאלות ששמעתי אותם,שאלו אותי באיזה מצב היה הגוף של המנוחה, שאלו אותי באיזה מקום היה החתך על היד, למה היה החתך הזה, אני אשתדל להסביר לכם, ב – 21/12/06 הייתה לי חקירה, הם כל הזמן שאלו אותי אותה השאלה, באיזה מצב הייתה המנוחה, אני כבר ניסיתי, אני כבר הפכתי את כל האפשרויות מה שיכולתי לגלות פחות או יותר, אני כבר לא ידעתי מה להמציא עודכדי להבין באיזה מצב היה הגוף של המנוחה ובאותו רגע עוד לא הייתי בטוח שאונס לא קרה, ואני המצאתי אז דבר חריג ביותר, ואמרתי להם אז שסיפרתי להם שכשנכנסתי שהילדה הייתה עם המכנסיים למטה וככה עזבתי אותה כי חשבתי שאונס היה באמת, אחרי זה אמרו לי שאני שקרן, לא ידעתי מה עוד אפשר להמציא,הדגם של החקירות שהם כבר חקרו אותי לא עזר לי, כבר ניסיתי כל מיני דברים ולא ידעתי מה לעשות, לא ידעתי למה יש חתך ביד, כבר לא ידעתי את התשובות לשאלות ששאלו אותי,התחלתי לחשוב, אם כולם מדברים שאני רוצח, אני יכול להבין את זה, יש הוכחות שמצביעים על כך, יש ד.נ.א, יש הכל, אבל למה אני לא יודע איך קרה הרצח באמת, כמו שהסבירו לי "בלק אאוט", מסך שחור, הכל מתאים, הכל יכול להיות, למה אני לא זוכר את הרצח עצמו, למה אני לא יודע דברים שאומרים לי, לא יכול להיות אם בן אדם ביצע דבר כזה הוא חייב לזכור ולדעת משהו, אני נכנסתי לחשש, התחלתי לחשוש ולחשוב שיכול להיות שהמשטרה משקרת לי והתחלתי להתנהג כמו שהרגשתי מהלב, להתנתק מהמחשבה וללכת לפי מה שמצביע הלב שלי, בגלל זה הפסקתי לענות על השאלות כי התחלתי לחשוש מעבודת המשטרה"

(ראה: ע' 1026 לפרוטוקול, ש' 10-27).

אם-כן, לשיטת הנאשם, חדל לענות על שאלות החוקרים בחקירתו מיום 22.12.06 משום שלא היו לו תשובות לשאלות, לא ידע מה עוד אפשר להמציא…

  • יצוין כאן, והדבר יובא שוב בהרחבה בפרק הדן בטענות הזוטא בנוגע לזכות ההיוועצות, כי בחקירתו הנגדית נשאל הנאשם אשר לפגישתו עם עו"ד ביום 17.12.06, אז אישר בשנית כי לא הבין את עורך-דינו מלבד זה שהכל יהיה בסדר, אך כאשר עומת הנאשם עם העובדה כי בשיחתו עם המדובב באותו יום, ולאחר פגישה זו עם עוה"ד, סיפר למדובב את תוכן הפגישה באריכות והבין היטב את שנאמר לו על-ידי עוה"ד, השיב:

"ת. אני אמרתי שאני לא מדבר בעברית, אם שיקרתי באותו מקום אז שיקרתיכי כל זה כואב כשאתה יושב במעצר ואומרים שזה אתה, אתה

ש. למי שיקרת

ת. למדובב, שיקרתי למדובב

ש. אז העו"ד לא אמר לך את כל הדברים האלה

ת. לא יכולתי לדבר עם העו"ד, אפשר להזמין את העו"ד הזה לכאן לעדות

ש. אז אם אתה אומר על התקשורת וכל מה שהקראתי לך, המצאת את זה

ת. יכול להיות

ש. זה שהדם זה שקר, זה המצאה שלך ולא העו"ד אמר לך את זה, הדם על הכבל, שהחוקרים משקרים

ת. לא, הדם על הכבל קיבלתי מידע מהמשטרה

ש. זה שהדם על הכבל זה שקר, אתה אמרת למדובב שהעו"ד אומר שהדם על הכבל זה שקר, זה החוקרים המציאו

ת. כל מה שאמר העו"ד אני לא יודע

ש. אז אתה המצאת את זה

ת. יכול להיות שכן"

(ראה: ע' 1088 לפרוטוקול, ש' 3-18).

כאשר נשאל, איזו סיבה יש לו להמציא למדובב שהמצב הראייתי שלו מצוין, השיב:

"ת. פחד מפני המדובב"

(ראה: ע' 1088 לפרוטוקול, ש' 26).

זאת נזכיר, הנאשם העיד קודם לכן כי האמין במדובב וראה בו חבר.

ובהמשך, שוב נוקט בטכניקה של התעלמות מהשאלה הנשאלת בניסיונו להעביר את המסר המבוקש:

"ש. אני אומרת לך שגם אם שיקרת למדובב, עצם העובדה שאמרת לו אפשרות כזו בכלל, המשטרה משקרת זה אומר שאתה ידעת שהמשטרה יכולה לשקר

ת. העו"ד לא אמר לי על הכבל כלום

ש. אבל זו לא הייתה השאלה,אני אמרתי לך שעצם העובדה שאתה אמרת למדובב שהמשטרה משקרת, זה אומר שהאפשרות הזו עברה לך בראש שמשטרה יכולה לשקר על ראיה כזו

ת. לא, אני לא הנחתי שהמשטרה משקרת" (ראה: ע' 1089 לפרוטוקול, ש' 28- ע' 1090 לפרוטוקול, ש' 4).

התנהלות הנאשם בנדון מהווה דוגמאאחת מיני רבות למניפולטיביות הנאשם והסתבכותו בשקרים שלו, לאור שקריו הרבים, הן בחקירתו הראשית והן בחקירתו הנגדית, כבר אינו מצליח ליישב בין האמור ולספק הסבר הגיוני לפעולותיו ולדבריו, כל עת שאינו מוצא מענה לנשאל ומעומת עם הסתירה הקיימת בדבריו, אין לו כל בעיה לפנות למוצא האחרון מבחינתו ולטעון, כי שיקר, בין למדובב ובין לחוקרים כפי הצורך, כפי ששיקר פעמים רבות לאורך כל עדותו בפנינו.

  • אשר לטענה המועלית במסמך טענות הזוטא של הנאשם והמייחסת לחוקרי הנאשם הטעייתו במזיד בנוגע לממצאים הקיימים בזירה והמצביעים על אשמתו עדי כדי נטיעת האמונה כי בעת ביצוע המעשה היה נתון בהתקף "בלק אאוט" ולכן אינו זוכר את מעשיו (טענה זו תידון להלן בפרק טענות הזוטא בהרחבה), אישר הנאשם בחקירתו הנגדית, כי האמין שביצע את הרצח במצב של "בלק אאוט" ולכן אינו זוכר הרצח, משום כך הודה (ראה: ע' 1048 לפרוטוקול).

טענת הנאשם בחקירתו הנגדית, לפיה הראשון שהעלה את הרעיון לביצוע רצח במצב של אי-שפיות, בלאק אאוט, היה המדובב, נסתרהכאשר הוצג בפניו כי כבר בחקירתו מיום 12.12.06, עוד בטרםנכנס לתא עם מדובבים, העלה את רעיון אי-שפיות ואמר לחוקרים שלא כ"כ קל להביא אותו למצב כזה (ראה: ע' 1049 לפרוטוקול).

משהוטחה בפניו עובדה זו, שינה גרסתוולפתע נתלה בכך שהחוקר (ולא המדובב!) רמז לו על כך:

"ת. כן הייתה שיחה כזאת, כשהחוקר אמר לי את זה,הוא אמר לי אתה יודע ועשה הפסקה ואני אמרתי בדיוק אותו דבר שהוא רצה לשמוע ממני.קראתי בשם מה שהוא רצה לשמוע ממני.

ש. אתה נעצרת רק באותו יום, החקירה שלך התחילה 20 דקות קודם וכבר בשלב הזה אתה חיפשת למה החוקר מתכוון, למה לא לספר פשוט מה שהיה

ת. לא, זה לא היה כך, הוא שאל אותי שאלה ונתן לי מסר, עשה הפסקה ונתן לי מסר ואני אמרתי לו מה שהוא רצה לשמוע ממני

ש. מה היה המסר, איזה מסר הוא נתן לך, איך הוא נתן לך את המסר

ת. אני לא זוכר בדיוק, אבל מה שאני זוכר הוא אמר: 'אבל אתה מבין', כל בן אדם יכול להגיד שאני קודם חושב, אבל יש דברים כאלו, אתה יודע, הוא נתן לי מסר שיכול לקרות גם איתי, בן אדם בלי לחשוב יכול לבצע משהו, 'מסך שחור'

ש. בלי לחשוב זה 'מסך שחור'

ת. אני לא יודע בדיוק איך קורים הדברים האלו, פשוט אמרתי מה שהוא התכוון, במילים האלה"

(ראה: ע' 1050 לפרוטוקול, ש' 1-17).

ובהמשך חקירתו:

"ש. אתה דיברת מהיוזמה שלך, אני אומרת לך שהרעיונות של ה"אפקט" באו ממך ולא מאחרים בניגוד למה ששמענו

ת. כל זה התחיל מהחקירה שאני דיברתי עם החוקר

ש. והוא שלח לך מסר

ת. כן, הוא דיבר על הנושא הזה איתי

ש. אז לא נכון שאמרת לנו קודם שמי שהגה את הרעיון של ה"אפקט" זה המדובב

ת. זה היה בשיחות איתו, כל מה שאנו מדברים עכשיו, זה היה בשיחות, כשהיה מקרה כזה אז היה, השיחות היו עם המדובב, אני סיפרתי פשוט מקרים, אבל אחרי זה כשהתחילו החקירות כבר התחילו להכניס לי בראש"

(ראה: ע' 1052 לפרוטוקול, ש' 1-9).

לפנינו אם-כך, דוגמא נוספת למניפולטיביות הנאשם אשר מתפתל במתן תשובותיו ומשנה גרסתו מבלי משים, תחילה המדובב הוא זה שהעלה את הרעיון של אי-שפיות ומשהוצגה בפניו ראיה סותרת, לפתע החוקר הוא שכיוון אותו לכך, רמז לו והנאשם הסיק שעליו לומר את שאמר.

  • אשר לנטען לעריכת בדיקה חודרנית בנאשם, טענה שתידון גם היא בהרחבה בהמשך, רק יצוין כאן, כי כאשר נשאל הנאשם, האם סיפר לסנגורו שנעשתה לו בדיקה חודרנית, ענה:

"יכול להיות, אני לא זוכר"

(ראה: ע' 1030 לפרוטוקול, ש' 6).

הנאשם לא פסל בחקירתו הנגדית מצב בו שיקר לסנגורווהאשים חוקר משטרה בכך שעשה לו בדיקה חודרנית אף שהדבר לא קרה:

"ש. יכול להיות ששיקרת לסניגורואמרת לו דבר לא נכון, האשמת חוקר שעשה לך בדיקה חודרנית שלא הייתה, זה יכול להיות

ת. אני לא זוכר, זה היה לפני שנתיים, אני כבר לא זוכר מה אמרתי"

(ראה: ע' 1030 לפרוטוקול, ש' 7-9).

  • אשר לשיחת הטלפון עם ראובן ג'נאח (ונזכיר, ביום הרצח בשעות הערב, הנאשם לאחר שיחתו עם ראובן ג'אנח ובטרם פורסם ונודע הדבר, ידע לספר לאשתו כי קרה משהו לילדה "בשירותים, באסלה", ראה להלן בפרק שיוחד לשיחה זו) העיד הנאשם בחקירתו הראשית:

"ת. אני לא יודע בשביל מה צריך לספר את זה, ב- 20:30 בערב ראובן התקשר אלי לטלפון, אז אני ידעתי מעט מאוד מילים בעברית, הדבר היחיד שהבנתי מהשיחה שקרה משהו עם ילדה בבית הספר והילדה הזו זו הבת של החבר שלו, הוא ביקש ממני לבוא אליו לעבוד, זה כל מה שהיה בשיחה איתו"

(ראה: ע' 1028 לפרוטוקול, ש' 8-11).

הא ותו לא, ראובן ג'נאח התקשר אליו והדבר היחידי שהבין הנאשם מאותה שיחת טלפון, כפי עדותו הוא, היה כי קרה משהו לילדה בביה"ס ומדובר בבת של חבר של ראובן, כאשר ראובן מבקש מהנאשם שיבוא לעבוד אצלו.

בחקירתו הנגדית אישר הנאשם את האמור לגבי שיחתו עם ראובן ג'נאח, אך תיקן ואמר שהשעה הנכונה היא 21:30 ולא 20:30, לטענתו ראובןלאאמר לו בשיחה שהילדה נפלה או מתה בשירותים ובאסלה(ראה: ע' 1163 לפרוטוקול).

לטענת הנאשם, הוא לא אמר לאולגה, אשתו, שהילדה נפלה בשירותים באסלה, כי אם אמר לה שראובן התקשר שקרה משהו בבית הספר, אך לא הבין את הפרטים לגבי המקרה, בעקבות האמור נשאל:

"ש. אם אולגה אמרה ב – ת/684, הודעה שלה במשטרה מיום 16/12/06 שאתה אחרי השיחה עם ראובן אמרת לה ילדה נפלה מהאסלה בשירותים,אמרת לה את זה בעברית, זה טעות של אולגה

ת. כן, זה טעות של אשתי, כי האסלה אני יודע איך בעברית, והמילה ליפול אני לא יודע

ש. אבל שירותים אתה יודע בעברית

ת. שירותים אני יודע בעברית אבל לא אמרתי את המילים שירותים ואסלה כי לא ידעתי"

(ראה: ע' 1163 לפרוטוקול, ש' 15-19).

בהמשך חקירתו הנגדית עת נשאל, מדוע אם-כן לא העמיד את החוקרים על טעותם כאשר אמרו לו שהזכיר את עניין האסלה לאשתו, טען תחילה שהשוטר אמר לושהוא אמר זאת והיות והיה מבולבל מכל המידע שהציגו בפניו, כבר קיבל את דברי השוטר בעניין האסלה כאילו היו דבריו שלו, אולם משנאמר לו שהוא דיבר על השירותים והאסלה עוד לפנישהחוקרים הציגו בפניו את גרסתה של אולגה, שינה תשובתו ואישר כי אמר זאת בעצמו:

"ש. ואם אני אגיד לך שאתה דיברת במהלך החקירה על השירותים ועל האסלה, עוד הרבה לפני שהחוקרים הציגו לך את הגרסה של אולגהוגם לפני שהם חקרו את אולגה ולפני שהם חקרו את ראובן בענין הזה, מה אתה אומר

ת. גם לזה אני יכול לתת הסבר

ש. זה נכון שאמרת את זה בעצמך

ת. כן, זה נכון"

(ראה: ע' 1169 לפרוטוקול, ש' 1-6).

לטענת הנאשם, הוא חשב שראובן נתן לו פרטים אלה, אך למעשה מדובר היה בהשערות של הנאשם לגבי מה שיכול להיות בשירותים, אולם כאשר הוצג בפניו חוסר ההיגיון בכך שאף אולגה זכרה שהנאשם מסר לה את הדברים לאחר שיחתו עם ראובן, לא היה בפיו כל הסבר (ראה: ע' 1169-1171).

הנאשם הודה בחקירתו הנגדית, כי כאשר ראובן ביקש ממנו שיבוא לעבוד אצלו ביום חמישי, הוא שיקרלראובן ואמר לו שעדיין לא סיים לעבוד בביה"ס, אף שסיים עבודתו שם, זאת משום שלא רצה לעבוד ביום האחרון של השבוע (ראה: ע' 1165 לפרוטוקול), וכך בהמשך עדותו:

"ש. למה כשראובן התקשר ואמר בוא תעבוד אצלי, לא אמרת לו, ראובן אני עייף, עבדתי אצל אהוד, עבדתי בבית ספר, אני צריך לנוח, אני אתחיל ביום ראשון, למה לשקר ולהגיד שיש לך רובה בבית ספר לעשות

ת. אצל כל בן אדם יש לו מוטיבציה שלו, כשאני אמרתי לראובן שלא סיימתי לעבוד, היו לי סיבות משלי לא ללכת באותו שבוע אליו

ש. מהם

ת. אני התחלתי לעבוד מיום ראשון

ש. למה שיקרת לו

ת. אני עכשיו לא זוכר למה, אבל היו לי סיבות למה לא ללכת אליו באותו יום, אני לא זוכר עכשיו"

(ראה: ע' 1167 לפרוטוקול, ש' 7-15).

כך גם שיקר בחקירתו הנגדיתבביהמ"ש ואמר תחילה, כי אמר לראובן שאשתו ישנה משום שכך חשב עד שלבסוף הודה והעיד כי שיקר לראובןואמר לו שאשתו ישנה משום שלא רצה שראובן ידבר עם אשתו:

"ש. זה נכון שראובן ביקש ממך בשיחה לקרוא לאולגה כדי שהיא תעזור לתרגם את מה שהוא רוצה להגיד לך ואמרת לו שאולגה ישנה ולא יכולה לבוא לטלפון

ת. כן, כי ככה חשבתי

ש. חשבת או ככה אמרת לו

ת. אני אמרתי לו ככה כי חשבתי שאשתי ישנה

ש. חשבתי שהיא ישנה, אני אומרת לך שלא חשבת שהיא ישנה אלא ידעת שהיא לא ישנה והיא בחדר השני מאכילה את הילד ושיקרת לראובן בכוונה כי לא רצית שהוא ידבר עם אולגה, מה אתה אומר

ת. אני לא רציתי שהוא ידבר עם אשתי,כי אשתי יודעת טוב מאוד עברית ואז הוא היה מבקש את אשתי לשכנע אותי לחזור אליו לעבוד, אמרתי שאני לא רציתי לבוא אליו לעבודה כי היו לי סיבות משלי בגלל זה אמרתי שהיא ישנה

ש. אז כן שיקרת לראובן

ת. כן, אני לא פוסל את זה

ש. וגם שיקרת לנוכשאמרת שחשבת שהיא ישנה

ת. לא, כי אז כמה שאני זוכר, בכל מקום אמרתי שהיא ישנה"

(ראה: ע' 1167 לפרוטוקול, ש' 16- ע' 1168 לפרוטוקול, ש' 1).

  • כאשר נשאל הנאשם בחקירתו הנגדית, האם זה נכון שביום הרצח, בסביבות השעה 14:00, הוא היה בשירותי הבנים וראה שם טיפות דם, השיב:

"ת. יכול להיותשזה היה 14:00 בצהריים, יכול להיותשזה היה 14:00 ומשהו, אני לא הסתכלתי בדיוק על השעון אבל יכול להיות שזה נכון"

(ראה: ע' 1033 לפרוטוקול, ש' 4-5).

כך, בכל עת שחושש הנאשם מפני הסתבכות בתשובותיו, נמנע ממתן תשובה חד-משמעית ואומר "יכול להיות".

  • הנאשם אף עומת בחקירתו הנגדית עם העובדה שגם לאחר הודאתו וחזרתו מהודאה זו, הוא לא העלה כל טענה אשר ליחס החוקרים כלפיו, יתרה מזאת, כאשר נשאל על-כך על-ידי החוקר יורם, בחקירתו מיום 22.12.06 (ת/32, ע' 1), הביע שביעות רצונו מיחס החוקרים:

"ש. … אני מפנה אותך למקרים, אחרי שכבר הודית וחזרת בך מההודאה, אני מפנה אותך לחקירה שלך ע"י יורם מיום 22/12/06 במ"ט 122, ת/32 בעמ' 1… אומר לך יורם בעמ' 5 באותו תמליל: 'אנחנו מדברים איתך בצורה יפה….אנחנו מדברים לא יפה, מישהו דיבר איתך לא יפה' 'אתה עונה: 'לא, אתה מדבר טוב מאוד, כל המשטרה מדברת טוב מאוד' וזה נמשך, למה לא אמרת את האמת שצעקו והשפילו אותך

ת. כי זה לא היה עוזר לי" (ראה: ע' 1042 לפרוטוקול, ש' 12-21).

לאמור, אף כאשר ניתנה לנאשם הזדמנות בחקירותיו להתלונן על יחס החוקרים אליו, הביע שביעות רצון מלאה מיחס זה, וכאשר נשאל לעובדה זו בחקירתו הנגדית, נותר בלא תשובה הגיונית.

כך בהזדמנויות נוספות רבות שניתנו לנאשם על-ידי החוקרים השונים להביע את מורת רוחו מהתנהגות המשטרה כלפיו, בחר שלא להתלונן ואף כאשר נשאל ספציפית על-ידי בוקר, מדוע הודה, לא הזכיר זאת, בחקירתו הנגדית בפנינו נותר ללא הסבר להתנהגותו זו (ראה: ע' 1043 לפרוטוקול).

כך סתר עצמו הנאשם ואמר מחד, כי ניסה לשכנע את החוקרים, סיפר להם הכל אך לא האמינו לו, ומאידך כאשר עומת עם העובדה שלא סיפר הכל (בהתאם לטענתו, לפיה לא התלונן על החוקרים כי זה לא היה עוזר לו), השיב שוב "כי לא הייתה לזה שום תוצאה" (ראה: ע' 1042 לפרוטוקול, ש' 26).

בחקירת הנאשם בביהמ"ש עולה בבירור נטייתו שלא להשיב לשאלות הנשאלות ולנסות להתחמק מהן כל אימת שמתקשה לספק הסבר הגיוני לפעולותיו:

"ש. ארבעה ימים לאחר מכן, ב – 26/12/06, במ"ט 125/06, ת/205 ב', חקר אותך ראש הימ"ר, בוקר, והוא ביקש ממך הסברים לכל מיני דברים, למה הודית, איך ידעת לספר כל מיני פרטים ואתה ענית לו וסיפרת לו, נכון

ת. כן, אני נתתי הסבר

ש. הסברים אמיתיים אני מבינה

ת. הסברים לוגיים, אני ידעתי הרבה מידע, לא ידעתי ממי ואני נתתי הסבר

ש. אתה לא שיקרת לבוקר

ת. זה היה פעם ראשונה, אני הסברתי לו בצורה לוגית אבל אני שיקרתי עליו כי אני לא עשיתי את הרצח הזה

ש. אבל אתה לא הודית בפניו, אתה הסברת לו למה הודית ברצח שלא עשית

ת. כן, הסברתי"

(ראה: ע' 1042 לפרוטוקול, ש' 27- ע' 1043 לפרוטוקול, ש' 8).

בכל עת שנשאל הנאשם בחקירתו הנגדית, מה גרם לו להודות, ניסה לספק סיבה שונה, ומשזו נפלה כשהתגלו שקריו, נמנע מלהצביע נקודתית על סיבה מסוימת ואמר שהיו דברים רבים שגרמו לו להודות:

"ש. שאל אותך אם השוטרים לא דיברו יפה ואתה אומר לבוקר שלא אמרת את זה, שאצל השוטרים אין בעיות שהם נותנים אוכל ושתיה אבל כל הזמן הם אומרים לך 'אתה רוצח, אתה רוצח' ואני שואלת אותך האם זה מה שגרם לך להודות במשהו שלא עשית, הדברים האלה שהם אמרו לך

ת. כן, אני כבר אמרתי שלא רק את זה, הרבה דברים היו שגרמו לי להודות

ש. איזה דברים, צעקות כבר הבנו שלא הפחידו אותך כל כך הרבה ולא סיפרת לאף אחד, עברית כבר ראינו שאתה מבין טוב, איזה דברים, שלא אכלת ולא ישנת, בגלל זה הודית

ת. הרבה סיבות היו, ניסו לשכנע אותי, כל הזמן אמרו שיש ראיות נגדי, הרבה דברים, אני לא יכול להגיד הכל, אני לא יכול לזכור הכל, ראיתי את הדיסקים"

(ראה: ע' 1043 לפרוטוקול, ש' 23- ע' 1044 לפרוטוקול, ש' 2).

הנאשם אף אישר בחקירתו הנגדית, כי לא הפחד מפני "בוריס מהקג"ב" הוא שגרם לו להודות:

"ש. האם הודית בחקירה הזו מרוב פחד כדי שלא יביאו לך את בוריס מהקג"ב, זו הסיבה שהודית

ת. לא"

(ראה: ע' 1054 לפרוטוקול, ש' 7-8).

  • לטענת הנאשם, הוא שיקר בחקירותיו כאשר מסר פרטים לגבי הרצח:

"ש. זאת אומרת כשאתה מסרת בהודיה שלך כל מיני פרטים איך היה הרצח ואמרת שאתה נזכר בהם, זה היה שקר, אתה לא נזכרת

ת. כן, אני שיקרתי ועשיתי כל מיני תוצאות מזה, מסקנות" (ראה: ע' 1054 לפרוטוקול, ש' 18-20).

עוד בחקירתו הנגדית, מסר:

"ש. אם אתה באמת לא זכרת אף פעם את הרצח, כמו שאמרת לנו שאף פעם לא זכרת את הרצח, זאת אומרת שהטענה שלך בחקירה שרצחת במצב של אי שפיות, הייתה טענה מבחינתך אמיתית, אתה האמנת שהיא נכונה

ת. כן

ש. והאמנת שבאמת מגיעה לך הקלה בעונש, זה לא היה איזה תרגיל שעשית, זה אמיתי

ת. כן, מדויק"

(ראה: ע' 1059 לפרוטוקול, ש' 23-28).

בניגוד לטענת הנאשם בחקירתו כאמור, כאילו האמין באמת ובתמים שרצח במצב של אי-שפיות ואין מדובר ב"תרגיל" שעשה לחוקרים, הרי ששיחותיו עם המדובב מעידות על ההיפך הגמורועל כך כי הנאשם העלה את טענת אי-השפיות בידיעה כי מדובר בשקר גמור, וכפי שמעידה חקירתו הנגדית בעניין זה בפנינו:

"ש. … ואז אומר לך המדובב בשקט: 'אני יודע, מה שאמרת לי שהיית במצב לא שפוי, אני יודע שזה ח'רטה' ואתה עונה לו: 'נכון' ואומר המדובב: 'מה שאמרת לי עכשיו זה שטויות, אני ידעתי את זה מזמן'. בהמשך בעמ' 28 אתה שוב אומר למדובב: 'זה ששיחקתי אותה לא שפוי הם לא יקנו את זה, אני שם את כל הראיות ניקיתי' איך הדברים האלה שאתה אומר למדובב שכל הטענת אי שפיות זה שטויות, זה שקר, עבדת על החוקרים, נתת להם לבלוע את זה, איך זה מסתדר עם מה שאתה טוען היום שאתה באמת האמנת גם עם המדובב וגם אח"כ בחקירות שהיה לך 'בלק אאוט' ושביצעת את הרצח במצב אי שפיות

ת. אני לא יכול בדיוק להגיד איזו שיחה הייתה בינינו כי בדיסק שאני קיבלתי, שם נשמע מאוד חלש הקול, יכול להיות שרציתי להראות למדובב שאני בדיוק כמוהו, שלא יחשוב שאני סתם סמרטוט, בשביל לדעת בדיוק את כל השיחה"

(ראה: ע' 1060 לפרוטוקול, ש' 13-23).

כאשר האמור מוטח בפניו, נותר הנאשם ללא תשובה לעניין בפיו וללא כל הסבר לסתירות הקיימות בין אופן התנהגותו לבין טענותיו בחקירות ובביהמ"ש.

(ובנוסף, שום מילה על כך ש"ניקה" את כל הראיות, שום השגה, הכחשה, סייג, תירוץ).

כך נוקט הנאשם שוב ושוב בעדותו בטכניקה של התעלמות מהשאלה הנשאלת כל אימתי שנותר ללא מענה:

"ש. אני אגיד לך מה היה בשיחה, אתה חזרת מהפסיכיאטר אחרי שבכית אצל המדובב שיש לך 'בלק אאוט' ואתה לא זוכר, בכית אצל הפסיכיאטר שיש לך 'בלק אאוט' ואתה לא זוכר, בכית אצל סשה שיש לך 'בלק אאוט' ואתה לא זוכר ואז אתה חוזר למדובב וצוחקואומר אני צחקתי, סידרתי, עבדתי על החוקרים כשאמרתי להם, את האמת, אני רצחתי את הילדה, אתה מספר לו איךרצחת את הילדה, זה לא בבלק אאוט, אתה מספר איך רצחת, את זה אתה אומר בקול חלש, ובקול רם אתה אומר שלא רצחת ואתה מקווה שיגלו את חפותך, את זה אתה זוכר

ת.כשחזרתי אחרי סשה, לפי המילים של סשה אני הבנתי ש'אפקט' בלבד זה לא מספיק, אני צריך לתת לו גרסה של הרצח, לא שמעתי בדיסק שאני צעקתי, השיחה בינינו נשמעת מאוד מעט ואחרי זה נורמלי"

(ראה: ע' 1060 לפרוטוקול, ש' 24- ע' 1061 לפרוטוקול, ש' 3).

זו תשובתו להטחה האמורה לעיל.

וכך מודה לבסוף שאכן אמר למדובב שטענת ה"בלק אאוט" היא שקרית:

"ש. אתה כל הזמן אומר לנו מה שמעת בדיסק, אני לא שואלת אותך על מה ששמעת בדיסק, אתה היית שם ודיברת עם המדובב, זה נכון שאתה סיפרת למדובב שה'בלק אאוט' זה שקר ושאתה עשית את הרצח וזוכר את הרצח

ת. אמרתי לו משהו כזה, אבל אני לא זוכר בדיוק מה, לא אמרתי שאני לא אמרתי בכלל"

(ראה: ע' 1061 לפרוטוקול, ש' 4-7).

בחקירתו הנגדית עומת עם הטענה שהעלה בחקירתו הראשית, לפיה דיבר עם המדובב בלחש ובקול רם לסירוגין משום שהתנהג כמו רוצח:

"ש. אז אני רוצה להבין, אתה אמרת בישיבה הקודמת בחקירה, שדיברת עם המדובב חלק בלחש וחלק בקול רם וזה כי אתה התנהגת כמו רוצח, האמנת שרצחת והתנהגת כמו רוצח, איך זה קשור שהתנהגת כמו רוצח לזה שלחשת שאתה עשית את הרצח ואמרת בקול רם שלא עשית את הרצח, למה התנהגת ככה

ת. אני אנסה להסביר, אני לא רצחתי, לא יודע, אם בן אדם רצח ובאיזה שהן מילים הוא נותן להבין שהוא עשה את זה, הוא ידבר בשקט, ובקול רם הוא ידבר שהוא לא עשה את המעשה, כך אני מביןשבן אדם אשם מתנהג בצורה כזו

ש. וזה בגלל שפחדת שאולי המשטרה מאזינה לתא נכון

ת. לא ידעתי על זה

ש. אבל חשבת שאולי, בגלל זה דיברת בשקט

ת. את זה אמר לי המדובב, שיכול להיות הכל

ש. כשלחשת התכוונת שהמשטרה לא תשמע, לא המדובב

ת. נכון"

(ראה: ע' 1061 לפרוטוקול, ש' 8-20).

מכאן, מאשר הנאשם כי בעת שיחתו עם המדובב, לחש על-מנת שהמשטרה לא תשמע את אשר מספר למדובב משום שהאחרון אמר לו שיתכן ויש האזנה.

כאשר נשאל, כיצד הדבר מתיישב עם טענתו, לפיה קיבל את עצת המדובב לספר שביצע את הרצח במצב של אי-שפיות ולקבל הקלה בעונש, שהרי לשם כך המשטרה צריכה לשמוע אותו אומר שביצע את הרצח (ואין כל היגיון בכך שילחש את הדברים למדובב על-מנת שהמשטרה לא תשמע אותו), נותר שוב ללא הסבר הגיוני:

"ש. המדובב נתן לך עצה ללכת למשטרה ולספר להם שעשית את הרצח במצב של אי שפיות כדי לקבל הקלה בעונש, ואתה קיבלת את העיצה שלו, רצית ללכת למשטרה ולעשות את זה, אז למה שהמשטרה לא תשמע כשאתה אומר שעשית את הרצח, אם אתה מספר שעשית את הרצח זה טוב, אתה תקבל הקלה בעונש, למה להגיד בשקט

ת. זה מה שאני אומר, שלא ידעתי בדיוק איך בוצע הרצח, אני לא יודע את כל הפרטים, וסשה אמר לי ש'אפקט' לא מספיק, אני צריך לשחזר הכל

ש. בחקירה אתה צריך לשחזר הכל, לא אצל המדובב

ת. כן

ש. אתה לא ידעת שזה מדובב, חשבת שזה חבר לתא ונתת בו אמון

ת. כן" (ראה: ע' 1061 לפרוטוקול, ש' 21- ע' 1062 לפרוטוקול, ש' 1).

ובהמשך:

"ש. אז בשביל מה לספר לחבר לתא למדובב שעשית רצח ושאתה זוכר את הרצח אם זה לא נכון

ת. יש לו נסיון רב בדברים כאלו, הוא יכול להציע לי מה לעשות, ממנו גיליתי הרבה דברים

ש. ולכן סיפרת לו את כל האמת

ת. איזה אמת?

ש. שרצחת את המנוחה ושאתה זוכר את זה טוב מאוד, זו האמת

ת. לא רצחתי את הילדה ולא יודע איך לעשות את זה

ש. אז למה סיפרת למדובב שכן רצחת ושאתה כן יודע וגם הראית לו

ת. כדי להראות לו שאני לא בן אדם פשוט, שאני לא סמרטוט(זו תשובתו, לא פחות (!) , מדוע סיפר למדובב בו האמין וראה בו חבר – כי רצח, רק כדי שלא יראה "סמרטוט" ?!) ובהמשך:

ש. אבל למדובב יש נסיון רב והוא יכול לתת עצות טובות, אז כדאי להגיד לו את האמתכדי שהוא יעזור לך לצאת מהתיק, אם תגיד לו שקר שאתה יודע איך רצחת, הוא לא יתן לך עיצה טובה

ת. אם הייתי יודע איך רצחו את הילדה, אני מזמן הייתי מספר את זה

ש. מה זה קשור לשאלה ששאלתי

ת. אני מבקש עוד פעם את השאלה

ש. אני חוזרת על השאלה

ת. אם אני לא יודע את האמת, מה אני אספר לו?"

(ראה: ע' 1062 לפרוטוקול, ש' 12-26).

הנאשם מתחמק ממתן תשובה לשאלה שנשאל כאשר אינו יודע איזו תשובה תשרת את האינטרסים שלו באופן הטוב ביותר ולבסוף כאשר משיב, עושה זאת ללא כל קשר לשאלה הנשאלת.

חקירת הנאשם שזורת מניפולציות הן בפני חוקריו והן בביהמ"ש.

בהמשך חקירתו הנגדית עומת הנאשם עם העובדה שלא רק בפני המדובב, אלא גם בפני החוקרים, ציין שמסך שחור זה שטויות ומשכך הדבר אינו מתיישב עם טענתו, לפיה טען למסך שחור על-מנת לקבל הקלה בעונש:

"ש. אבל אתה הודית כדי לקבל הקלה בעונש, הקלה בעונש מקבלים עם 'מסך שחור', אז מה ההגיון להגיד רצחתי אבל לא היה 'מסך שחור', אז גם מודים, גם אין 'מסך שחור' ואין הקלה בעונש, מה ההגיון בזה

ת. אני כל כך הרבה שעות הייתי בחקירות, בראש שלי היו דברים, היה בלבול שלא ידעתי איפה לחפש את ההגיון" (ראה: ע' 1063 לפרוטוקול, ש' 7-11).

ודוק, אם הבין מהמדובב כפי טענתו כי כדי לקבל הקלה כלשונו, לפיה מעשיו אינם רצח, צריך "מניע", "מסך שחור", "בלק אאוט", מדוע זה הודה ברצח?!

בחקירתו הנגדית אף הודה כי שיקר לחוקריםבאשר לעובדת הודאתו בפני המדובב:

"ש. כשחקרו אותך השוטרים ב – 1/1/07, במ"ט 1/07 ואומרים לך שהמדובב מספר שאתה הודית בפניו, אתה אמרת לחוקרים בהתחלה לא נכון, המדובב משקר, אני לא הודיתי לו, אני סתם עשיתי לו תנועה עם הראש כדי שיתן לי לישון, שהוא ילך, אני לא הודתי, אח"כ אמרת לחוקרים שאתה כן הודית למדובב ואתה שיקרת למדובב, למה שיקרת לחוקרים בחקירה הזו

ת. כי אני כבר לא רציתי לענות לשום שאלה בחקירות, אני שיקרתי להם, אני אמרתי זו תגובה נורמלית, אחרי זה אמרתי כן, אני אמרתי דברים כאלו, אמרתי דברים כאלו

ש. זה תגובה נורמלית לבן אדם שעשה רצח

ת. אני חושב הפוך"

(ראה: ע' 1063 לפרוטוקול, ש' 12-19).

  • בנוסף למתן תשובות אשר אינן עונות כלל וכלל לשאלות הנשאלות, נקט הנאשם בטקטיקה נוספת, אשר עוברת גם היא כחוט השני לאורך כל חקירתו בפנינו והמתבטאת בהזכרת המדובב פעמים רבות, גם כשלא נשאל לגביו, והטלת המניע לפעולותיו ב"תכנית" שתכנן עם המדובב:

"ש. ולכן חשבת שכדאי לך להודות ולטעון טענת אי שפיות כי אז תקבל פחות מהעונש על רצח, עונש יותר קל

ת. אני האמנתי שאני ביצעתי את הרצח ועשיתי את כל הדברים שבניתי ותכננתי עם המדובב ביחד

לשאלת בית המשפט.כולל הטענה של אי שפיות כדי לקבל הקלה

ת. לא, לא כולל

ש. אני שואלת שאלה אחרת, אם היית חושב שאתה בטוח תצא מהתיק, אפילו שאתה מאמין שרצחת, אתה לא היית מודה בחקירה במשטרה, נכון

ת. לא, זה לא נכון

ש. היית מודה בכל מקרה, בלי קשר לראיות

ת. אני רוצה להשלים את השאלה הקודמת,זה לא נכון כי לחצו עלי במשטרה, אני האמנתי ברצח שביצעתי וההסבר היחידי לזה שלא זכרתי זה הפרטים של הרצח ולכן זה אי שפיות

ש. אני אומרת לך שלא משנה מה שואלים אותך, אתה עונה אותה תשובה

ת. לא נכון

ש. אתה אמרת בישיבה הקודמת שבגלל שהאמנת שרצחת, התנהגת כמו רוצח

ת. נכון, אמרתי ככה

ש. בתור רוצח חשבת איך תקבל את העונש הכי קל

ת. כן, ככה מתנהגים רוצח, זה לוגיקה של רוצחים

ש. וזה הלוגיקה שאתה הפעלת באותו זמן

ת. אני כך חשבתי

ש. וזה ההגיון, זו הלוגיקה שאתה הפעלת כשהחלטת ללכת להודות בחקירה

ת. לא הכל היה ככה, שם בנינו תוכנית עם המדובב,אני האמנתי בזה שאני רצחתי

ש. אני שאלתי אותך אם ההגיון שלך אמר לך שאם אתה לא תודה ברצח שחשבת שעשית, אז החוקרים ירשיעו אותך לפי הראיות שאמרו לך שיש בתיק

ת. כן, ככה אמר לי המדובב"

(ראה: ע' 1067 לפרוטוקול, ש' 1-24).

  • כך הנאשם לאורך חקירתו הנגדית, ניסה להעביר את המסר שגמר בלבו להעביר בכל מחיר וללא קשר לשאלות הנשאלות, לפיו השיב תשובות לוגיות בחקירותיו במשטרה, ובהתאם כאשר נשאל על-ידי ב"כ המאשימה, האם הדברים שמסר לחוקר סשה בחקירתו אשר לסיבות שהניעו אותו להודות, הינם נכונים, השיב, ללא כל קשר לנשאל, כי:

"ת. באותה חקירה אני נתתי תשובות לוגיות מהירות, הוא לא תמיד היה אמת כי ידעתי הרבה מידע ולא זכרתי בדיוק, ממי קיבלתי את המידע הזה וממי שמעתי אותו

ש. אתה חוזר עוד פעם על הנאום שהכנת,אני מבקשת שתענה על השאלות, אנחנו כבר שמענו ממך שאתה האמנת שרצחת וגם שמענו ממך שקיבלת מידע מהחוקרים ושמסרת פרטים בחקירה שלא ידעת אותם, הבנו את זה ולא צריך להגיד את זה עוד 20 פעם, עכשיו תענה לשאלה, האם ההסבר שנתת לסשה לשאלה למה הודית, זה הסבר נכון

ת. אני לא יכול להגיד בדיוק אבל יותר כן"

(ראה: ע' 1068 לפרוטוקול, ש' 14-20).

  • בדומה, במסגרת ניסיונו להלך בין הטיפות ומתוך חשש להיכשל בלשונו, נמנע הנאשם ממתן תשובות חד-משמעיות והותיר לעצמו פתח לקראת השאלות העתידות לבוא:

"ש. זה נכון שאתה ידעת שבסוף יגיעו בדיקות מעבדה שיוכיחו שאתה חף מפשע

ת. לא במאה אחוז

ש. אבל חשבת שיכול להיות שזה יקרה, האמנת שזה יכול לקרות

ת. כן

ש. לאורך כל הדרך

ת. לא בכל הדרך

ש. כשאתה הודית, בשלב שבו הודית, אתה חשבת שבסוף יבואו בדיקות מעבדה ואתה תשתחרר בכל זאת למרות שהודית, או לא

ת. אני לא יכול לזכור, היה כל כך הרבה מידע שהכל התבלבל לי בראש"

(ראה: ע' 1068 לפרוטוקול, ש' 21-29).

  • בניגוד לטענת הנאשם בחקירתו במשטרה מיום 26.12.06, כאילו הודה בעקבות עייפות וקושי, הרי שהעיד בחקירתו הנגדית כי הודה משום שהאמין שהוא רצח בעקבות ריבוי הראיות ורצה לקבל הקלה בעונש:

"ש. יש שתי אפשרויות שלא יכולות ללכת ביחד, או אחד – אתה חושב אני רצחתי,יש הרבה ראיות, אם אני לא אודה, אני אלך למאסר עולם ואז אני מחליט להודות כדי לקבל הקלה בעונש,זה אחד. השני – אני יודע שלא רצחתי, אני עייף מהחקירה, החקירה קשה,כל הזמן אומרים אתה רוצח, אני לא ישן, לא אוכל ואני חושב בסוף ימצאו את הרוצח האמיתי, יבוא ד.נ.א, בינתיים אני אודה, יתנו לי לנוח ובסוף אני אשתחרר, מה נכון, אחד או שניים, זה לא יכול ללכת ביחד

ת. לא היו לי שום אפשרויות, שכנעו אותי שאני הרוצח ואני הלכתי לפי האפשרות הראשונה

ש. אז האפשרות השניה היא לא נכונה

ת. נכון, לא נכונה(ודוק, האפשרות הראשונה דווקא, והשנייה, לא נכונה! – י.כ).

ש. אז למה כשסשה שאל אותך למה הודית, לא אמרת לו את האמת כמו שאתה אומר עכשיו, שהאמנת שאתה הרוצח אלא אמרת את האפשרות השניה שהיא לא נכונה

ת. אני כל הזמן אמרתי למשטרה, אבל אף אחד לא האמין לי, לכל האמת שלי אמרו לי שאני שקרן, שאני מחפש כל מיני דרכים כדי לברוח מהעונש

ש. ואז החלטת להמציא הסבר שקרי למה הודית

ת. אמרתי כבר לפני כן, שלא לכל השאלות אמרתי את התשובות האמיתיות

ש. אז גם התשובה הזו הייתה שקר

ת. כן"

(ראה: ע' 1069 לפרוטוקול, ש' 10-25).

משנכשל הנאשם בלשונו וניצב בפני שוקת שבורה, מודה לבסוף כי שיקר לחוקרים, שוב.

  • דוגמא נוספת לסתירות הרבות העולות מעדות הנאשם בפנינו, ניתן למצוא בטענתו לפיה אמרו לו שהמנוחה נאנסה:

"ש. אתה התייחסת בחקירה הראשית לעוד דבר, את זה שהבנת מהחקירה שהילדה נאנסה

ת. כן, אמרו לי

ש. זה גם משהו שגרם לך להודות בתיק, האמירה הזו

ת. לא, כי לא ידעתי, היה בדיוק אונס או לא, אף חוקר לא אמר לי שהיה אונס ואף אחד לא אמר לי שלא היה, לא פסל"

(ראה: ע' 1073 לפרוטוקול, ש' 13-17).

  • כך שקרי הנאשם בעדותו באים לידי ביטוי גם כאשר העיד בתחילה, כי לא ראה את הדיסק של החקירה בה נמסר לו לגבי תוצאות בדיקת הפוליגרף, ובהמשך שינה תשובתו:

"ש. …אני אומרת לך שכאן, החוקרים הסבירו לך בדיוק במה יצאת דובר שקר ושזה לא בשאלה האם רצחת אלא בשאלה השניה, האם אתה מעורב ברצח, מה אתה אומר

ת. כן, מה שקראו לי אני שמעתי את זה, לא זוכר את החקירה הזו במלואה, לא ראיתי את הדיסק הזה,לא זוכר בדיוק מה היה בחקירה

ש. אם לא ראית את הדיסק הזה, איך זכרת לענותלעו"ד שפיגל שהחוקרים אמרו לך שהפוליגרף אומר שאתה רוצח, שהאמירה הזו היא בדיוק באותו דיסק אבל בהתחלה

ת. אני אמרתי שאני ראיתי את ההקלטה בדיסק,אבל אמרתי שאני לא זוכר את השיחה הזו בדיסק"

(ראה: ע' 1081 לפרוטוקול, ש' 5-13).

  • הנאשם עומת בעדותו עם העובדה, כי בניגוד לטענתו, שהיה בטוח שיורשע ברצח על סמך הראיות ולכן נשבר, הרי שביום 15.12.06, עובר להודאתו בפני המדובב ביום 18.12.06, סיפק למדובב הסברים לגבי כל הראיות ומשכך לא הייתה לו סיבה להישבר. הנאשם נותר ללא מענה לשאלה זו:

"ש. …זאת אומרת, אתה בעצם אומר כאן שלכל הראיות שהציגו לך ושדיברנו עליהם, יש הסברים שיכולים לשכנע את החוקרים וזה לאמפליל אותך ולכן אני אומרת לך שלאהייתה לך סיבה על סמך הראיות האלה להישבר ולהיות בטוח שתורשע ברצח

ת. כן, זה הפליל אותי, כי אחרי שסיפרתי להם על משהו, הסברתי להם למה, למה זה או זה, הם היו מסיקים דברים חדשים ושואלים אותי למה"

(ראה: ע' 1085 לפרוטוקול, ש' 23-28).

כך גם הוטחה בפניו שיחתו עם המדובב מיום 16.12.06 בלילה, ממנה עולה כי הנאשם מעודד לגבי הסיכויים שלו בתיק, עובדה שאינהמתיישבת עם טענתו, לפיה שברו את רוחו וגרמו לו להאמין כי כל הראיות מובילות להרשעתו ורק משום כך הודה.

לכך השיב הנאשם:

"ת. לא בדיוק הייתי אופטימי, התקווה לא עזבה אותי,אחרי שסיפרתי להם הכל גם המשטרה וגם המדובב השפיעו עלי שבנושא זה לשבור אותי" (ראה: ע' 1086 לפרוטוקול, ש' 24-25).

תשובת הנאשם בוודאי אינה מספקת כל הסבר לכך שבשיחתו עם המדובב כאמור, יומיים עובר להודאתו, הביע אופטימיות בפני המדובב אשר לסיכויי הצלחתו בתיק, ובייחוד בהתחשב בכך, וכפי שהנאשם אישר בעדותו, בזמן שחלף בין שיחתו זו עם המדובב לבין השלב בו הודה ביום 18.12.06, עבר חקירה קצרה בלבד ביום 17.12.06, דבר שבוודאי לא השפיע על תחושתו לגבי התיק (ראה: ע' 1086 לפרוטוקול).

  • עוד נשאל בחקירתו הנגדית באשר לסיבה לכך שהחליט לחזור בו מהודאתו בחקירתו מיום 22.12.06:

"ש. …אנו אומרת לך שפה אתה בעצם מודה שהסיבה שאתה החלטת לחזור בך ולנהל את התיק היא לא שאתה הבנת שלא רצחת אלא שאתה החלטת שיותר חשוב לך לשמור על אשתךשהיא תמשיך להאמין לך מאשר לקבל עונש קל. מה אתה אומר?

ת. השאלה מאוד ארוכה. לא מבין על מה לענות.

ש. נכון שחזרת בך מההודייה כדי שאשתך לא תעזוב אותך?

ת. לא רק זה. גם את זה אבל לא רק את זה."

(ראה: ע' 1093 לפרוטוקול, ש' 18-24).

הנאשם מודה כאן, אם-כן, כי חזרתו מההודאה נבעה, בין היתר, מרצונו לשמור על אמונה של אשתו בו.

  • כאשר נשאל הנאשם לגבי החולצה אותה מזכיר בחקירתו מיום 22.12.06, מתחמק ללא לאות ממתן תשובה כלשהי לשאלה זו:

"ש. אתה אומר לסשה בתשובה הזו שאם יהיו אצלו ראיות חותכות כמו החולצה אשתך תאמין שרצחת. איזה חולצה?

ת. אני לא יודע.

ש. אתה לא יודע איזה חולצה?

ת. לא.

ש. אתה לא זרקת את החולצה?

ת. החולצה שעבדתי בה?

ש. איזשהי חולצה.

ת. לא זרקתי אף חולצה.

ש. אני אומרת לך שבפתח החקירה הזאת אתה שולח את סאשה לחפש את החולצה. איזה חולצה צריך לחפש?

ת. לא יודע."

(ראה: ע' 1093 לפרוטוקול, ש' 28- ע' 1094 לפרוטוקול, ש' 10).

  • כך ללא היסוס, חוזר וטוען הנאשם כי שיקר, הפעם גם לחוקרים, ומבקש להישען פעם נוספת על ה"תכנית" שתכנן עם המדובב:

"ש. אז בוא תראה מה אתה אומר לסשה ת/184, עמ' 21 ב – 18/12/06 בערב, מ"ט 171/06, בדיוק על הסיטואציה הזו: 'זה היה שהם ניתקו לי את הכבל, הם באים, אני אומר אני עובד, אני לא יכול לעשות כלום זה העבודה שלי, אני צריך לחתוך, אני לא סתם בא לכאן, 'אל תחתוך, לך מפה', הייתי מוכן להרוג את כולם אבל אני בלמתי את עצמי' – זה נכון, אמרת את זה לסשה

ת. אני אמרתי את זה לסשה אבל זה לא אמת

ש. למה אמרת לסשה שהיית יכול להרוגאת כולם אבל בלמת את עצמך, מה ההגיון בזה, מה יצא לך מזה

ת. כשחזרתי מבית החולים, אני כבר התחלתי לפעול לפי התוכנית של המדובב, אני הייתי צריך לספר לסשה בנושא של הסיבות שהכניסו אותי למצב עצבני ול'אפקט', בגלל זה השיחה הזו קרתה עם סשה כי פעלתי לפי התוכנית שבנינו עם המדובב"

(ראה: ע' 1102 לפרוטוקול, ש' 25- ע' 1103 לפרוטוקול, ש' 11).

ובדומה טוען, כי שיקר לסשה כאשר אמר לו שהוא אדם עצבני, שוב כדי שהדבר יתיישב עם התכנית שבנה עם המדובב (ראה: ע' 1103 לפרוטוקול).

"ש. זאת אומרת שבעצם שיקרת גם למדובב וגם לחוקרים

ת. אני לא שיקרתי הכל,היו דברים שאני באמת האמנתי בהם שהם האמת" (ראה: ע' 1104 לפרוטוקול, ש' 5-6).

גם בנוגע לפרטים שמסר בשחזור, היו לנאשם הסתייגויות, ותלה את שקריו ב"תכנית" שתכנן עם המדובב:

"ש. וכשאמרת בשחזור ב – ת/27, בעמ' 3: 'קבוע שמעתי קללות לכיוון הבית שלי' – זה שקר או שעכשיו אתה משקר

ת. אני לא שיקרתי, כאן עכשיו אני מדבר אמת, אז שהיה בשחזור שקיללו אותי, זה היה סיבה – מטרה, זו הייתה הסיבה לתוכנית שבנינו עם המדובב,הילדים ביקשו סיגריות, אני התעצבנתי, יצאתי מדעתי והייתי במצב אי שפיות 'מסך שחור'

ש. וכל זה זה שקר, אלה דברים שאינם נכונים

ת. כן, עכשיו אני מבין שזה שקר, אז האמנתי בזה"

(ראה: ע' 1107 לפרוטוקול, ש' 10-16).

  • בשיחות הנאשם עם המדובב ניכרת גזענות כלפי עדות ומוצאים שונים, בעדותו בפנינו עומת עם הדברים שאמר למדובב בעניין זה:

"ש. אני אראה לך שזה ועוד איך שייך לילדים בבית הספר, ת/401, מ"ט 165/06, מ – 15/12/06, הרבה לפני שאתה והמדובב 'תכננתם' את התוכנית, אתה אומר למדובבבדיסק 9 ותגיד לי אם גם זה לא נכון, גם זה הוא אמר לך להגיד: 'אני לא אוהב מרוקאים, יש להם פה מלוכלך, הם מתחילים לצעוק אתה בן זונה, אני מחזיק את עצמי, אבל הם מסתכלים עלי, הם מפחדים להגיד לי את זה כי איך שאני אלך מכות, הם מתארים את זה לעצמם, מהמבטים עליך אתה יודע, המכוערים שנולדו פה, רואים רוסים והם מסתכלים עליך ועוד אתה צריך לעזור למרוקאים האלה, אני לא יודע עברית אבל אני יכול להרביץ לו ככה שכל עמוד שדרה יתפרק לו לתוך התחתונים אבל אני ניסיתי בבית הספר הזה לא לגעת באף אחד' –מה זה, למי רצית לפרק את עמוד השדרה לתחתונים, אני לא מבינה, מה זה הדימוי הזה בכלל, מאיפה זה בא לך

ת. אם נסתכל על המילים האלה, לפני כן המדובב בדיוק סיפר לי איזה מרוקאים רעים ואיך מקללים את כולם ואחרי זה אני לקחתי בדיוק את מה שהוא אמר לי והמשכתי את השיחה, זה צריך לקחת בחשבון את כל השיחה במלואה

ש. וגם אם הדברים שלך נכונים והוא התחיל לדבר, זה דברים שאתה אמרת לו

ת. כן, אני פשוט המשכתי איתו את השיחה"

(ראה: ע' 1107 לפרוטוקול, ש' 23- ע' 1108 לפרוטוקול, ש' 7).

ובהמשך כאשר נשאל לגבי הדברים שאמר על המנוחה ומוצאה, נותר ללא תשובה, וכהרגלו ניסה להתחמק ממתן תשובה רלבנטית:

"ש. ולכן כאשר דיברת על המנוחה אמרת שאתה חושב שהיא מרוקאית, מרוקאים בארץ מתחילים לצעוק על כל דבר, אני אוהב לריב עם מרוקאים הם סתומים,מה יש לך משהו או שזה סתם במסגרת השיחה עם המדובב

ת. אני אמרתי שאני לא יכול לריב עם אף אחד, אפילו עם יהודי רגיל, אני לא יודע את השפה העברית ואני דיברתי עם המדובב ברוסית

ש. אתה רוצה לענות לשאלה

ת. אני עניתי, אני לא יודע עברית, איך אני יכול לריב"

(ראה: ע' 1108 לפרוטוקול, ש' 17-23).

בדומה, עומת גם עם הדברים שאמר על בני העדה האתיופית ונותר ללא מענה (ראה: ע' 1109 לפרוטוקול).

  • בחקירתו בביהמ"ש טען הנאשם, כי גמר אומר בלבו שלא לעבוד יותר בבתי-ספר או בגני ילדים, משום שעבודה זו הביאה אותו לבית הסוהר, אולם משעומת עם הנימוק שמסר למדובב, לפיו אינו רוצה לעבוד יותר במקומות אלה משום חששו לעשות צרות, שוב הסתבך בשקריו:

"ש. אתה אומר למדובב דבר שונה ממה שאתה אומר כאן, ת/401 א', מ"ט 165/06, דיסק 20, עמ' 24: 'בעזרת השם הכל יסתדר, אני אשתחרר, אני בחיים לא אקח לא בית ספר ולא גן ילדים, שום דבר כזה, אני לא צריך, הספיק בית ספר אחד, כל הזמן צריך לשים פלייר כדי לא לשמוע איך הם מקללים אחד את השני, כדי לא לראות, כדי לא לדבר עם אף אחד' – שואל אותך המדובב: 'אתה מפחד שאם יקללו אותך לא תוכל להתאפק?' ואתה אומר: 'אם אני לא אחזיק מעמד, אני יכול לעשות צרות, אני מפחד מזה' – אז מה נכון, מה שאמרת למדובב או מה שאתה אומר בבית המשפט, למה אתה לא רוצה לעבוד יותר בבית ספר, בגלל מה שאמרת למדובב או בגלל מה שאמרת פה בבית המשפט

ת. אני הסברתי שאני לא מתכוון לחזור לעבוד בבית הספר בגלל מה שסיפרתי כאן, השיחה הזו הייתה בדיוק יום לפני מה ששאלת אותי קודם ומה שדיברנו שם גם אני לא יכול לזכור, צריך לראות את כל הדיסקים, בכל התשובות שלי עם המדובב היה אמת והיו דברים שלא אמת"

(ראה: ע' 1109 לפרוטוקול, ש' 25- ע' 1110 לפרוטוקול, ש' 6).

  • הנאשם נשאל בחקירתו הנגדית לגבי שתי הילדות שנכנסו למקלט ביום הרצח (ת/184 עמ' 30-31), הוא אישר כי אכן נכנסו שתי ילדות למקלט ביום הרצח, אבל אף אחד לא הרגיז אותו שם, הוא ירד וביקש שתצאנה החוצה ואינו זוכר מה הן ענו לו, לטענתו הוא לא התרגז מהילדים, הוא אינו מתרגז מהילדים, כאשר עומת הנאשם עם עדותו של קובי סמברנו בעניין זה ואף דבריו לחוקר סשה בנדון, השיב:

"ת. לא, זה לא הוציא אותי מדעתי, אני לא השתגעתי. אני כבר הסברתי איך אני יכול להשתגע אם אני לא מדבר עברית. את הסיפור הזה בכוונה סיפרתי מהסיבה ההיא, לתוכנית שלנו.

ש. זאת אומרת שאתה ניפחת את הסיפור הזה שהיה לגמרי תמים בשביל 'התוכנית'.

ת. לא ככה. הסיפור הזה סיפרתי , הוא היה כמו תוספת ל'תוכנית'. אמרו שהיו ילדות אבל אתה לא יודע עברית. זה היה פשוט תוספת ל'תוכנית'. מה שהיה ביני לבין המדובב."

(ראה: ע' 1111 לפרוטוקול, ש' 11-15).

"התכנית" עם המדובב מוזכרת, כמפורט, בכל עת שהנאשם נתקל בקשיים להסביר את הסתירות בגרסאותיו השונות.

  • הנאשם הכחיש את העובדה שביום הרצח התרגז מכך שהיה צריך לחכות לקבלן אלי דעי שיביא לו את החומרים (דבק) וקילל את הקבלן, זאת עד שהופנה לאמור בחקירתו במשטרה ואז עדכן גרסתו בהתאם ואמר:

"ת. אולי לא הבנתי נכון, כי לקלל זה משהו אחר ולקלל בצורה גסה ביותר זה משהו אחר"

(ראה: ע' 1122 לפרוטוקול, ש' 6).

  • דוגמא נוספת לטכניקת הנאשם להפנות ל"תכנית" שתכנן עם המדובב בכל עת שנקלע לקושי בתשובותיו, ניתן למצוא גם כאשר נשאל, מדוע אמר לחוקרים שכאשר המנוחה עברה לידו, היא קיללה אותו, ולכך השיב:

"ת. כן בטח, כמובן, קודם כל אני כבר האמנתי שאני ביצעתי את הרצח, ואני הייתי צריך לתת הסבר למשטרה הסיבה, המניע, הייתי צריך לתת מניע, והמניע הזה המצאתי ביחד עם המדובב לפי התוכנית שבנינו" (ראה: ע' 1122 לפרוטוקול, ש' 25-27).

  • בעקבות טענת הנאשם, לפיה ביקש להודות על-מנת לקבל הקלה בעונש ורצה שהודאתו תישמע אמינה ככל הניתן, נשאל בחקירתו הנגדית, מדוע אם-כן לא כלל בהודאתו את כל הפרטים אשר שמע, לטענתו, על הרצח:

"ש. אני רוצה לשאול אותך, אם אתה שמעת על שתי דקירות בבטן, שתי דקירות בלב, על זה שהכניסו את הילדה לתוך ארון ברזל ושאנסו אותה, למה לא סיפרת את זה בחקירה שלך, את כל הדברים האלה, כשהודית ורצית שהחוקרים יאמינו לך, למה לא סיפרת את כל זה(ונזכיר, אלה דברי הנאשם, רצהכי חוקריו יאמינו לו- י.כ.).

ת.אני סיפרתי למישהו מהחוקרים על שמועות ששמעתילגבי פרטי הרצח

ש. אני שואלת שוב, אתה מספר לנו פה על שמועות ששמעת על הרצח, אתה רצית שההודאה שלך תהיה אותנטית ואני שואלת אותך מדוע בחרת להתעלם מהשמועות האלה ששמעת,למה לא אמרת שכשרצחת אותה, דקרת אותה פעמיים בבטן ודקרת אותה פעמיים בלב ושמת אותה בארון ברזל ואנסת אותה, למה לא סיפרת את זה

ת. אני סיפרתי כל מיני דברים לחוקרים וזה אפשר לראות בשחזור,הרבה דברים הם לא שאלו אותי, מה אני יודע ומה אני שמעתי, אונס אני בחיים לא אקח על עצמי

ש. אבל רצח כן

ת. עדיף לקחת 10 מקרי רצח מאשר אונס אחד

ש. תענה לי על השאלה, אני שואלת אותך למה בזמן השחזור, אתה לא לקחת את כל השמועות האלה ששמעת והלבשת אותן על עצמך

ת. לאותו רגע כבר היה כל כך הרבה מידע בראש שלי, אני כבר לא חשבתי על כלום, אני האמנתי שאני ביצעתי את הרצח ופעלתי לפי הדברים שאמרה לי המשטרה"

(ראה: ע' 1124 לפרוטוקול, ש' 11- ע' 1125 לפרוטוקול, ש' 5).

שאלה זו נותרה גם היא, למעשה, ללא מענה.

  • אשר לשחזור טען הנאשם בחקירתו הנגדית, כי ידע להוביל לקומה בה בוצע הרצח משום שכאשר עלה במדרגות במהלך השחזור, קפץ עליו החוקר והוריד ממנו את האזיקים, ובמהלך אותו הזמן סובב הנאשם את ראשו וראה את הדלת המלוכלכת בצבע שחור, כך הבין שזהו מקום הרצח, לטענתו לפני השחזור סבר כי הרצח בוצע בקומה השנייה משום שהשוטרים אמרו לו כך כל העת (ראה: ע' 1125 לפרוטוקול).

כאשר נשאל הנאשם, האם רצו החוקרים להטעות אותו ולכן נתנו לו פרט לא נכון לגבי הקומה בה בוצע הרצח, השיב:

"ת. אני לא יודע בדיוק מה הם רצו"

(ראה: ע' 1126 לפרוטוקול, ש' 13).

למותר לפרט מופרכות טענה זו של הנאשם, שהרי לא ניתן לטעון מחד כי גילו לו החוקרים פרטים שונים לגבי הרצח על-מנת שיודה, ומאידך לטעון כי החוקרים ניסו להטעותו ומסרו לו פרטים שגויים. לנאשם – הפתרונים.

  • כאשר נשאל הנאשם, כיצד ידע שהרצח בוצע בתוך תא השירותים דווקא ולא במקום אחר בקומפלקס השירותים, לכך שוב נותר ללא כל תשובה בפיו:

"ת. עכשיו אני אמרתי כאן שאני לא זוכר, אני חושב שאמרתי לדעתי, אני לא אמרתי שזה כאן, אני כבר הסברתי שאני התנהגתי כי רציתי לעזור למשטרה, כי האמנתי למשטרה שאני אשם"

(ראה: ע' 1129 לפרוטוקול, ש' 16-17).

אשר לידיעתו, כי הרצח בוצע בתא מס' 2 דווקא, טען שיורם וסשה רמזולו וכי שמע מהמדובב שהרצח בוצע בתוך התא, רק לאחר שעומת עם האמור בחקירותיו, שינה גרסתו ואמר שניחששמדובר בתא מס' 2 (ראה: ע' 1129-1131 לפרוטוקול).

(זאת, בנוסף לתשובתו שזו "לוגיקה" שיכנסו לתא 2 דווקא…).

כך גם משנשאל, כיצד ידע להעמיד את המנוחה דווקא עם הצד אליו בשחזור ולא באופן אחר, השיב תחילה כי יורם הראה לו, וכשהוטח בפניו כי הדגים בצורה זו כבר למדובבעוד לפני שדיבר עם יורם, השיב:

"ת. אני לא זוכר את זה, אבל אני זוכר שהמדובביםהראו לי איך הרגו את הילדה, איך רצחו אותה"

(ראה: ע' 1131 לפרוטוקול, ש' 26).

הנאשם משנה שוב גרסתו כל עת שמסתבך בתשובותיו, תחילה יורםהראה לו, ומשזה לא מתיישב עם הראיות המוצגות בפניו, אזי המדובבהראה לו.

בהמשך, כאשר שינה שוב גרסתו וטען שהסיק בעזרת הלוגיקהכיצד עמדה המנוחה, נשאל:

"ש. אז אתה אמרת שהיא עמדה על הצד, בגלל המדובבים, בגלל סשה, בגלל יורם, האם אמרת שהיא עמדה על הצד בגלל לוגיקה או בגלל שזה מה שהחוקרים אמרו לך

ת. הכל ביחד" (ראה: ע' 1132 לפרוטוקול, ש' 9-11).

בעקבות כך, נשאל ונותר ללא מענה:

"ש. ואתה שאתה נמצא במצב שבור לגמרי מהחקירה ולא אוכל, ולא ישן, יש לך את הכוחות לשקלל את כל הפרטים האלה שאתה קולט מכל הכיוונים ולתת גרסה שאני אומרת לך שהיא מתאימה למציאות

ת. אני לא יודע איך קרה הרצח, אבל באותו רגע האמנתי שאני אשם, אני ניסיתי לרצות את המשטרה כדי לקבל הקלה בעונש"

(ראה: ע' 1132 לפרוטוקול, ש' 12-16).

כאשר נתבקש הנאשם להסביר את הלוגיקה בעזרתה הסיק, כיצד עמדה המנוחה, מסר הסבר נעדר היגיון לחלוטין:

"ת. אני אנסה להסביר, כשנכנסים לתא השירותים, יש דלת, אני חושב נפתחת ימינה, אם בן אדם נכנס לתא הוא צריך לסגור אותה מבפנים, הפנים כלפי חוץ, הגב מסתכל לקיר שמפריד בין תא 2 ל – תא 3"

(ראה: ע' 1133 לפרוטוקול, ש' 5-7).

עוד נשאל הנאשם, כיצד ידע על מיקום ומספרהפגיעות בגוף המנוחה, לכך השיב תחילה שהחוקרים רמזו לו:

"ת. אני לא ידעתי, לכל שאלה שנתתי תשובות, אפשר לראות בדיסקים שיורם עומד ואומר, תסתכל זה הגוף לאן עוד עשית, ואני הבנתי שאני צריך להראות עוד מקומות שעשיתי"

(ראה: ע' 1134 לפרוטוקול, ש' 18-19).

ומשנשאל, מדוע הצביע דווקא על שני חתכים בצוואר מכל האפשרויות הקיימות, פנה שוב ללוגיקה:

"ת. אני לא זוכר בדיוק, אבל כמה שזכור לי דיברתי על חתך אחד בגרון, נדמה לי שאחרי זה אמרו לי שהיו שני חתכים בגרון ואני הסכמתי לזה, ואחרי זה אני הפעלתי את המחשבה הלוגית" (ראה: ע' 1134 לפרוטוקול, ש' 26-27).

כשנשאל הנאשם, כיצד ידע כי למנוחה היו דווקא שני חתכים בגרוןולא מספר אחר, ניסה להתחכם ללא הצלחה והראה פעם נוספת כי השקר נר לרגליו:

"ת. אני מדבר על זה שפה אנחנו שומעים שהוא שואל אותי כמה היו חתכים, זה כבר אומר שזה לא אחד

ש. אז למה זה לא 8

ת. לא יודע, אני אמרתי שניים

ש. ובמקרה הלוגיקה שלך עבדה גם פה

ת. אפשר לראות בדיסק איך החוקר מוביל אותי, דרך השאלות שלי אני מסיקאת התשובות הנכונות

ש. איך ידעת להגיד שהפגיעה בגרון לא הייתה על הגרון אלא רק חצי, גם זה לוגי

ת. אני בכלל לא יודעאיך היה החתך

ש. אז למה אמרת

ת. לא ראיתי

ש. אז מה ניחשת

ת. אבל הדגמתי,כשבן אדם עומד עם הגב, אפשר לחתוך את כל הגרון ועם הצד יוצא שרק חצי"

(ראה: ע' 1135 לפרוטוקול, ש' 5-17).

  • בחקירתו הנגדית נשאל הנאשם, מדוע הכחיש ביצועו של אונס אף, שכפי טענתו, חשב שהיא נאנסה והרי ביקש שהודאתו תשמע אותנטית ככל הניתן, במקרה זה שוב מסתבך הנאשם בלשונו ומתקשה להסביר את ההיגיון שבמעשיו:

"ת. לא, זה לא ככה. אונס זה בכלל טאבו לגברים. אני אמרתי שאני יכול להבין הרבה דברים אבל לא את זה. בגלל זה באף מקום, איפה שלא הייתי, לא יכולתי לחשוב על זה.

ת. באותו רגע לא חשבתי על האונס, אם שברתי את השחזור אז שברתי.

ש. אז אונס זה טאבו.

ת. אני לא הרגתי, לא רצחתי.

ש. וגם לא אנסת?

ת. חס וחלילה.

ש. ולכן גם לא הודת באונס. כי ידעת שלא היה שם אונס, זאת האמת.

ת. אני האמנתי שאונס כן קרה, אבל בן אדם כזה שהנושא הזה טאבו בשבילי. אני יותר מהר אהרוג את עצמי לפני שאאנוס מישהי"

(ראה: ע' 1136 לפרוטוקול, ש' 9-23).

לטענת הנאשם, הוא המציא את סיפור ההתעללות בו על-ידי מספר בנות כשהיה ילד, זאת בעקבות שאלות מובילות של החוקר סשה (ראה: ע' 1137 לפרוטוקול).

כך גם המציא את הסיפור שרצה לאנוס, זאת בעקבות שאלה מובילה שנשאל:

"ת. שאלו אותי שאלה מובילה אם רציתי לאנוס או לא, ואז אני עניתי קודם רציתי ואחרי זה לא."

(ראה: ע' 1138 לפרוטוקול, ש' 11).

  • פרט מוכמן נוסף עליו ידע הנאשם היה עובדת היות הדלת של התא, בו נמצאה המנוחה, נעולה, כאשר נשאל הנאשם, כיצד ידע על כך, השיב:

"ת. בחקירה לפני השחזור סשה שאל אותי באיזה מצבנשארה הדלת, אפשר להגיד מזה שהיא נשארה פתוחה או סגורה, אז דלת הייתה סגורה.

ש. לא הבנתי, הוא שאל אותך באיזה מצב נשארה הדלת ומזה אתה מיד הבנת שהדלת הייתה נעולה? זה היה הרמז?

ת. כן, בדיוק ככה."

(ראה: ע' 1138 לפרוטוקול, ש' 24-28).

אם-כן, זוהי ההדרכה עליה מדבר הנאשם, די בכך שהחוקר ישאל אותו, באיזה מצב נשארה הדלת, הא ותו לא, על-מנת שהוא יסיק מכך מיד, כי הדלת נותרה נעולה, כפי שאכן קרה בפועל.

בחקירתו הנגדית נשאל הנאשם, מדוע שינה גרסתו לגבי אופן היציאה מהתא, כאשר בתחילה טען שנעל את דלת התא מבחוץ ובשחזור אמר שנעל את הדלת מבפנים.

לאחר שניסה הנאשם להתחמק ללא הצלחה ממתן תשובה לשאלה בנדון, השיב לבסוף כי הדבר היחידי שגרם לו לשנות את גרסתו היה השאלות שנשאל, הוא לא ראה בשחזור דרך המראה שמנעול הדלת שבור (ראה: ע' 1139-1140 לפרוטוקול).

משנשאל, כיצד ידע לומר שמנעול הדלת של תא מספר 2 שבור, השיב:

"ת. אני לא יודע אם היה שבור או לא שבור.

ש. אני אומרת לך שהיה שבור. איך ידעת?

ת. אני הסברתי שאני לא יודע.

ש. ניחשת?

ת. אולי המשטרה שברה אותו."

(ראה: ע' 1141 לפרוטוקול, ש' 1-5).

וכך שוב ושוב, בכל עת שנשאל על פרטים שמסר לחוקרים, כגון מצב עיניה של המנוחה ומילותיה האחרונות ("אמא"), טוען שהדבר נבע משאלות מובילות, לדוגמא:

"ת. זו הייתה שאלה מובילה מהחוקר. הם שאלו אותי באיזה מצב היו העיניים שלך (צ.ל. שלה- י.כ.),פתוחות או סגורות."

(ראה: ע' 1141 לפרוטוקול, ש' 12-13).

  • אשר לבגדים שלבש ביום הרצח, מסר הנאשם בחקירתו הנגדית כי חיכה לאלי דעי, הקבלן המעביד, בחוץ ליד השער פעם אחת ביום הרצח, וזאת עם הבגדים עמם עבד, לא עבד ביום הרצח עם מכנסי ג'ינס אלא עם מכנס מיוחד לעבודה, לטענתו יתכן שהשומרים חנוך ואביחי, אשר העידו כי ראו אותו עם מכנסי ג'ינס, התבלבלו כי ראו אותו כל הזמן מגיע לעבודה במכנסי ג'ינס וחולצת ג'ינס, הוא אינו זוכר שאביחי שאל אותו, מדוע הוא עובד עם מכנסי ג'ינס, כאשר עומת עם עדותו של אלי דעי בעניין אשר העיד, כי ראה את הנאשם עובד בג'ינס ביום הרצח וגם בימים אחרים כשבא לביה"ס, השיב:

"ת. באותו בית ספר יכול להיות שעבדתי פעם במכנס ג'ינס, כשעבדתי אצל אלי דעי עבדתי תמיד בג'ינס, אבל זה לא ג'ינס בדיוק, זה מכנס עבודה מיוחד שהוא דומה למכנס ג'ינס, הם יכלו לטעות

ש. אתה מדבר על מכנס מבד דק, עם כיסים בצדדים, מבד כזה של בגדי עבודה

ת. כן

ש. זה לא דומה לג'ינס

ת. הם דומים למכנס ג'ינס בצבע"

(ראה: ע' 1151 לפרוטוקול, ש' 21-26).

כאן, בשים לב לתשובות עובדת המזנון, אותו הגיון נכון גם כאן.

הנאשם עומת עם דברי אשתו בעניין זה, אשר מסרה בהודעתה במשטרה, כי הנאשם עבד רקבמכנס צבאי ירוקעם כיסים בצדדים וג'ינס כחולבלי כיסים בצדדים (ראה: ע' 1152 לפרוטוקול), ונשאל:

"ש. זאת אומרת שמה שאולגה אמרה זה לא נכון

ת. זה לא מה שאמרתי

ש. זה כן נכון מה שהיא אמרה, שעבדת עם ג'ינס ועם ירוק בתקופה של הרצח, בבית הספר

ת. לא, זה לא נכון,אני חזרתי הביתה במכנס ג'ינס אבל לא עבדתי בהם, אני הגעתי לבית הספר במכנס ג'ינס אבל לא עבדתי בהם וחזרתי הביתה גם במכנסי הג'ינס

ש. אז אולגה התבלבלה בין המכנס הג'ינס שעבדת איתו לבין מכנס הג'ינס שהלכת איתו לעבודה

ת. אני לא יודע

ש. אני מפנה אותך בהמשך של ת/687 של אותה הודעה, בעמ' 2 משורה 25 אומרת אולגה: 'הג'ינס שלבש בדרך לעבודה וחזר בו הביתה, זה לא הג'ינס שרומן עובד בו', היא יודעת שיש שנימכנסי ג'ינס, אחד ללבוש בדרך ואחד לעבודה, זה לא אותו ג'ינס

ת. אני כבר הסברתי שבבית הספר אף פעם לא עבדתי במכנס ג'ינס, אני רק הגעתי עם מכנסי הג'ינס וחזרתי עם מכנסי הג'ינס"

(ראה: ע' 1153 לפרוטוקול, ש' 20- ע' 1154 לפרוטוקול, ש' 2).

בהתייחס לכך שמסר במשטרה, כי מכנס העבודה הכחול לו הוא טוען מהווה חלק מחליפה הכוללת גם חולצה, טען בעדותו בפנינו, כי לא אמר במשטרה שהוא הביא חליפה מאוקראינה, אלא שאמו הביאה את החליפה מאוקראינה (ראה: ע' 1154 לפרוטוקול), קיבל את החליפה הזו כחמישה חודשים לפני הרצח, מדובר בחליפה חדשה, לא עבד עם המכנסיים כשלושה חודשים לפני הרצח, ובהמשך:

"ש. אם אתה אמרת במשטרה ואני מפנה ל – ת/164, בחקירה שלך מיום 12/12/06 בדיסק 1, עמ' 3-4, אתה אומר שאתה לא ידעת שהמכנסים קטנים כי לא לבשת אותם כמעט חצי שנה, מה אתה אומר על זה, זה נכון

ת. יכול להיות שאני טעיתי"

(ראה: ע' 1155 לפרוטוקול, ש' 19-22).

כאשר עומת עם האמור בהודעתו, שם מסר כי הוא זה שהביא את המכנסיים מחו"ל, השיב:

"ת. כששאלו אותי בתחילת החקירות, הם לא ביקשו לדייק מאיפה הבאתי את המכנסיים,אני קיבלתי את החליפות האלה מאוקראינה וההורים הביאו אותם

…(ראה לעניין זה עדות ההורים ואי האמון בעדותם, שקרים גסים ובוטים – בפרק הראיות המחזקות שבהכרעת הדין – י.כ.)

ש. ביקשו ממך במשטרה לשקר, היית תחת אזהרה בחשוד ברצח ומצפים ממך לדייק, האם לא הבנת את זה, שאתה צריך להגיד את האמת ולדייק

ת. אני אפילו לא יכולתי אז להתרכז

ש. למה

ת. כי אמרו לי באופן מיידי שאתה עצור,אתה חשוד ברצח, חשוד ברצח של הילדה

ש. אני אומרת לך שבחקירה הזו של 11/12/06 לאהיית בכלל עצור, באת מהבית וחזרת הביתה

ת. אני חושב שב – 11/12/06 עצרו אותי

ש. לא, אני אומרת לך שעצרו אותך ב – 12/12/06, מה תשובתך

ת. אני עומד על אותה תשובה"

(ראה: ע' 1156 לפרוטוקול, ש' 13- ע' 1157 לפרוטוקול, ש' 3).

לטענת הנאשם, זרק את המכנסיים בתחילה לפח בבית, אינו זוכר אם הוא או חמותו הורידו את הזבל לפח בחוץ, זרק את המכנסיים ביום שישי או שבת של שבוע הרצח, לאחר יום הרצח לא לבש שוב את המכנסיים, אינו זוכר אם מישהו עמד לידו כאשר זרק את המכנסיים לפח בבית, יכול להיות שחמותו שאלה אותו למה הוא זורק אותם, לאחר שעומת עם דברי חמותו במשטרה, לפיהם ראתה מכנס ג'ינס בשקית ניילון לזבל, אמר שיכול להיות שחמותו לא ראתה אותו זורק את המכנסיים (ראה: ע' 1160-1161 לפרוטוקול).

הנאשם עומת עם האמור בתשובה לכתב האישום שהוגשה על-ידו, שם נטען כי זרק את מכנס העבודה ליד חמותו שצפתה בו, בעניין זה השיב, כי אינו זוכר מי נכח באותה העת, וכאשר נשאל, האם אמר זאת לעורך-דינו, השיב תשובה מתחמקת:

"ת. לא יכולתי לדווח על זה לעו"ד כי לא דיברתי איתו בעברית בכלל, לא ידעתי עברית בכלל

ש. וגם לא אמרת לו שזה מכנס ישן

ת. לא דיברתי עם העו"ד"

(ראה: ע' 1161 לפרוטוקול, ש' 22-24).

הנאשם נשאל שוב ושוב, האם ביום שבת שלאחר הרצח, הוא זה שכיבס את כל בגדי העבודה שלו, לרבות הבגדים שהיו בתיק שהביא מביה"ס לאחר הרצח, אף שמסר כי מי שכיבס בדרך כלל בבית היה חמו, והשיב לבסוף:

"ת. אני אמרתי שבאותה שבת אני עשיתי כביסה כי חמי נסע לנתניה

ש. וכל הבגדים שמסרת במשטרה ושהמשטרה תפסה שלבשת ביום הרצח חוץ מהמכנסים שאותם זרקת, זה בגדים שכולם עברו כביסה לפני שהם נמסרו למשטרה

ת. כן, חוץ מהמכנסיים"

(ראה: ע' 1162 לפרוטוקול, ש' 14-17).

  • בחקירתו הנגדית אישר, כי הנעליים שבהן עבד ביום הרצח הן נעלי הסלמנדר שהמשטרה תפסה בביתו של ראובן, וכי החל לעבוד איתן אצל ראובן בבית לפני שהמשטרה תפסה אותן (ראה: ע' 1162 לפרוטוקול).
  • לטענת הנאשם בחקירתו הנגדית, הוא נזכר שראה את טיפות הדם בשירותי הבנים ביום הרצח, זאת בעקבות שאלות מובילות של המשטרה (ראה: ע' 1177 לפרוטוקול) ומשהוטח בפניו כי הוא זכר את הדם אך פחד לומר כי פחד שיחשדו בו, השיב:

"ת. אני כבר אמרתי שלא שמתי לב על הדם בכלל, כל התשובות שנתתי למשטרה בחקירות, אני פשוט עניתי להם לשאלות שלהם

ש. זאת אומרת שכששאלו אותך אם יש לך הסבר לתוצאות הפוליגרף, המצאת תשובה שקרית

ת. יכול להיות"

(ראה: ע' 1178 לפרוטוקול, ש' 3-6).

  • אשר לאפשרות של הימצאות דם על כלי הנאשם:

"ש. אני אומרת לך שבהמשך שאל אותך החוקר אם יכול להיות דם על משהו מהכלים שלך ואתה ענית לו שיכול להיות דם על הסכין ואני אומרת לך שהמילה סכין באה ממך ולא מהחוקר

ת. בדיוק,אבל אני מבקש לציין שהוא אמר לי שיכול להיות דם על הסכין, על הדברים שלי, אמרתי לו אם יש דם, בטיפות כאלה מיני מיני מיקרו מיקרו, טיפות דם על הדברים שלי אין בכלל"

ש. הדבר הראשון שבא לך בראש זה סכין, מכל הכלים שיש דם זה דווקא הסכין

ת. כי הסכין הייתה כל הזמן עלי

ש. ולמה שיהיה עליו דם

ת. איפה אני נגעתי, יכול להיות שאולי נגעתי עם הסכין, בדיוק אני הסברתי אותן שאלות לסשה"

(ראה: ע' 1179 לפרוטוקול, ש' 9-26).

  • הנאשם סתר את עצמו בחקירתו הנגדית גם לגבי המועד בו חתך את שק הדבק, לפני או אחרי שהיה בשירותים, סוגיה המקבלת חשיבותרבה היות וכפי ההסבר שמסר בחקירתו במשטרה הרי שחתך את שק הדבק לאחרשהיה בשירותי הבנים ולקח מים ולכן יתכן, לטענתו, כי הסכין התלכלכה בדם שהיה לו על הידיים כשחזר משירותי הבנים, בעוד שבחקירתו הנגדית נפל בלשונו ואמר כי יכול להיות שחתך את שק הדבק לפנישעלה לשירותי הבנים למלא מים (ראה: ע' 1179-1182 לפרוטוקול)

לאמור חשיבות כאמור באשר למועד:

"ש. זאת אומרת שאת שק הדבק אתה חתכת לפני שעלית לשירותי הבנים כדי למלא מים

ת. יכול להיות

ש. אתה אמרת גם בחקירה וגם אני שאלתי אותך עכשיו לפני כמה דקות בצורה מפורשת והקראתי לך את ההסבר שנתת לסשה למה חשבת שאולי יש דם על הסכין ואתה הסברת שזה בגלל שמיד לאחר שירדת מהשירותים עם המים ואולי נגעת בדם, הוצאת את הסכין לחתוך דבק ושאלו אותך גם בחקירה כמה פעמים, מתיחתכת את השק ואתה אמרת שזה היה אחרישהיית בשירותים… אני שואלת אותך אם ככה, אם חתכת את השק לפני שהיית בשרותים, למה חשבת שיש דם על הסכין שלך

ת. אני לא אמרתי שאני בדיוק חתכתי את השקית לפני שעליתי לשירותים, אני אמרתי שיכול להיות, איפה שאני עשיתי ריצוף בשירותים, היה גבוה, בשירותים של המקלטים

לשאלת בית המשפט.איפה עשית את הערבוב של המים עם האבקה

ת. בשירותים של המקלט

ש. יכול להיות שלא חתכת את הדבק לפני שעלית לקחת מים

ת. יכול להיות, אמרתי

ש. אז אם ככה, אז אין לך שום הסבר מה אתה עשית בין 13:35 לבין 14:00 שזה בדיוק שעת הרצח, אין לך הסבר

ת. אני אמרתי מה אני עשיתי"

(ראה: ע' 1182 לפרוטוקול, ש' 1-18).

כך ממשיך הנאשם להתפתל בתשובותיו ומתקשה לספק הסבר למעשיו בין השעה 13:35 לבין השעה 14:00 ביום הרצח (ראה: ע' 1182-1183 לפרוטוקול).

"ש. אני אומרת לך שאתה בשום מקום, את הטיח המצאת הרגע, או שאתה בין 13:30 ל – 14:00 אין לך הסבר מה עשית, כי בזמן הזה היית עסוק בלעשות את הרצח או שחתכת את הדבק קודם ואז אין שום הסבר הגיוני למה חשבת שיהיה דם דווקא על הסכין שלך ולפי שתי התוצאות האלה, זה מוביל למסקנה שאתה רצחת את המנוחה

ת. אני כבר הסברתי, מה שהמשטרה לא ביצעה את העבודה שהיא הייתה צריכה לבצע, זה הבעיה שלהם, אפשר להזמין לכאן את הקבלן שלי, המעביד שהביא לי גם את הטיט והבטון, אני לא רצחתי את הילדה ולגבי הסכין אני נתתי הסבר, בדיוק אותו הסבר אני יכול לתת שהסכין הייתה על החגורה ואני יכלתי לפגוע, אני הסברתי"

(ראה: ע' 1183 לפרוטוקול, ש' 7-14).

מדובר בנאשם שלא אמר אמת בבית המשפט ושיקר במצח נחושה כמפורט לעיל.

הנאשם התגלה כמניפולטיבי, קר רוח, חד מחשבה, בעל מענה לשון, לא חשש מחוקריו ולא משום "בוריס" וק.ג.ב., לא אמר אמת, ברח ל"הגיון" ול"לוגיקות" מקום בו הסתבך, התפתל וללא היסוס, חזר ושיקר.

הנאשם מתקן, משפר, "מסביר" תוך כדי תנועה במהלך החקירה ואף מהתל בחוקריו.

המניפולציות שעשה הנאשם רבות מספור, עוד אציין ובדגש, חלקים ארוכים מעדות הנאשם נשזרו בהכרעת הדין, בפרקים שיוחדו לנושאים מסוימים, כמו הטענות להדרכה, להטמעת הידיעות, איבוד זיכרון, "מסך שחור", ידיעתו פרטים מוכמנים, הנטען באשר למדובב, השחזור, אופיו האלים, התייחסותו הגזענית ותודעתו המינית, הטענות כנגד ההודאות, שקריו, טענות "הלוגיקה", בגדיו ונעליו ביום הרצח, לוח הזמנים, הנגישות ועוד כמפורט, ולא הובאו כאן כדי לא להלאות ויש לראותם במסגרת בה שובצו.

מטבע הדברים, לטענות זוטא של סניגוריה חשיבות רבה, כוחן רב כאשר בפנינו הודאה של נאשם ולאור זאת, טענות אלה נבחנו בפרק שיוחד לכך ולאחר הדיון עד שלב זה.

י"ב. טענות זוטא:

הנאשם הודה בביצוע רצח המנוחה בהזדמנויות שונות, וכעיקר הודאתו בפני המדובב (ת/401 א', מ"ט 165/06 (26)), הודאתו הראשונה בפני החוקרים מיום 19.12.06, השחזור מיום 19.12.06 והודאתו השנייה בפני החוקרים מיום 21.12.06.

הנאשם אינו מתכחש לכך כי אכן הודה כמתועד במסגרת חקירותיו במשטרה ושיחותיו עם המדובב, אולם לטענתו כל ההודאות כולן הינן הודאות שווא שנבעו מהתנהגות החוקרים, התנהגות המדובב ונסיבות חיצוניות, כפי המפורט במסמך טענות הזוטא שהגיש ב"כ הנאשם וכפי הנטען לאורך ניהול ההליך בביהמ"ש, ובסיכומים כאן.

סעיף 12(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971, העוסק בקבילות ההודאה קובע:

הודיה

"12. (א) עדות על הודיית הנאשם כי עבר עבירה, תהא קבילה רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה היתה חפשית ומרצון."

אל מסלול זה, הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות, שענייננו בחינת היות ההודאה "חופשית ומרצון" לצורך הכרעה בשאלת קבילותה, הצטרף מסלול נוסף, פסיקתי, שמקורו בפסק הדין בעניין ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי ואח', (לא פורסם, 04.05.06) (להלן: "פרשת יששכרוב"), וכפי שהובהר הדבר בפסק-דינו של ביהמ"ש העליון שניתן לאחרונה בעניין ע"פ 9808/06 ירון סנקר נ' מדינת ישראלפסקה 11 לחוו"ד של כב' השופט לוי, (לא פורסם, 29.7.10) (להלן: "פרשת סנקר"):

"סוגיית קבילותן של הודאות נבחנת בשני מסלולים: האחד, המסלול החקיקתי הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פק' הראיות), לפיו הודאת נאשם תהא קבילה רק מקום בו בית-המשפט ראה שההודיה הייתה חופשית ומרצון.הפסיקה קבעה, כי דרישה זו מתקיימת מקום בו ההודאה נמסרה מבלי שהופעלו על הנאשם אמצעי לחץ חיצוניים, להבדיל מאמצעי לחץ פנימייםהמתעוררים בנפשו של הנחקר, שהיה בהם כדי לשלול ממנו את יכולתו לבחור בין למסור את הודאתו אם לאו… השאלה מהי פגיעה באוטונומיה של הרצון החופשי, המובילה לפסילת ההודאה על-פי סעיף 12 לפק' הראיות, היא שאלה מורכבת אשר הפסיקה התחבטה בה לא מעט במהלך השנים. עם זאת, לפני שנים אחדות שב בית-המשפט והדגיש כי לא כל פגיעה מובילה באופן מיידי לפסילת הודאה שנמסרה, אלא רק פגיעה משמעותית וחמורהשיש בכוחה לשבש את כושר הבחירה של החשוד… מסלול שני לפסלות הודאה מבוסס על הדוקטרינה הפסיקתית שהותוותה בפרשת יששכרוב,מכוחה מסור לבית-המשפט שיקול הדעת לקבוע כי ראיה היא בלתי קבילה אם מתקיימים בה שניים: האחד, כי היא הושגה שלא כדין, היינו באמצעי חקירה המנוגדים להוראת חוק, תקנה או נוהל מחייב; באמצעים בלתי הוגנים; או באמצעים הפוגעים שלא כדין בזכות יסוד מוגנת. השני, כי 'קבלת הראיה במשפט תפגע משמעותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא בהתאם לתנאי פיסקת ההגבלה' (שם, בפסקה 63). החלטה בדבר פסילתה של ראיה על-פי מתווה זה אף היא אינה אוטומטית, אלא נתונה לשיקול דעתו של בית-המשפט בכל מקרה לגופו. אמות המידה המנחות את בית-המשפט במסגרת איזון זה הן רבות ועליהן נמנות, בין היתר, מידת אי החוקיות שהייתה כרוכה בהשגת הראיה; הקשר בין אמצעי החקירה הפסול ובין הראיה שהושגה; חומרת העבירה המיוחסת לנאשם; וכן הנזק מפסילת ההודאה אל מול התועלת שבקבלתה."

אשר לרציונאל המונח בבסיס הדרישה, כי ההודאה תהא "חופשית ומרצון":

"התנאי הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות לקבילותה של הודיה – לאמור: שנעשתה 'חופשית ומרצון' – מכוון, בסופו של דבר, להבטיח, כי כל אדם, לרבות חשוד הנחקר בידי איש מרות, יוכל להינות משתי זכויות יסוד: הזכות לחסיון מפני הפללה עצמית והזכות להיוועצות בעורך דין.

'פגיעה' טבעית זו ביכולת ההנאה משתי הזכויות האמורות, אינה פוגמת בקבילותה של הודיה; וזו נפגמת, אך ורק, מקום שיכולת ההנאה משתי זכויות היסוד הנ"ל נשללת – לחלוטין או באורח משמעותי – בשל נקיטה באמצעים פסולים."

(ראה: קדמי, על הראיות,ע' 25, חלק ראשון (2009)).

בניתוח שלהלן, אתייחס ראשית לטענות ההגנה הנוגעות לקבילות ההודאות, ובהמשך אתייחס לטענות הנוגעות למשקלן של ההודאות.

קבילות ההודאות:

א. אופן חקירת הנאשם:

במסגרת מסמך טענות הזוטא שהגיש ב"כ הנאשם, נטען, כי מעת מעצרו של הנאשם, הוא נחקר על-ידי מספר רבשל חוקרים באופן רציף ובמשך שעות רבותוארוכות בדורסנות ובאופן משפיל, חקירות שנטעו בו מורא ופחד, תוך שימוש בהשפלות, החוקרים הטיחו בו שאלות בשפה העבריתשאינה נשלטת על-ידו, הביאו לשבירת רוחו ושלילת רצונו החופשי, במהלך החקירות, הוטחו לעברו נתוניםלגבי אירוע הרצח, ובנוסף הובהר לנאשם על-ידי יורם אזולאי כי אם ידבוק בהכחשתו, לא יהיה מנוס מעירובו של חוקר רוסי בשם "בוריס" מהסוג של המאפיה וה-ק.ג.ב.

1. חקירות ארוכות ומתישות:

בסיכומיהן, מפנות ב"כ המאשימה אל החקירות השונות בהן נחקר הנאשם עובר להודאתו, תוך ניתוח זמן כל אחת מהחקירות האמורות.

בחינת חקירות אלה, החל במעצרו של הנאשם ביום 12.12.06 וכלה במועד הודאתו הראשונה בפני החוקרים הוא יום 19.12.06 (שהוא הוא המועד הרלבנטי בעת בחינת טענת הסנגור, לפיה הימשכותן של החקירות היא שהביאה להודאה פסולה), מעלה כי כלל אין מדובר במקרה בו משכן של החקירות ראוי להיחשב אמצעי פסול שיש בו כדי לשלול רצונו החופשי של הנאשם, עסקינן בחקירות שמשכן בין שעה ל-4 שעות ליום, וברובן חקירות שנערכו בשעות היום, מלבד שתי חקירות שהסתיימו לא יאוחר מהשעה 22:30 בלילה, שעה סבירה בהתחשב בגילו ומצב בריאותו של הנאשם. חקירתו הארוכה ביותר של הנאשם, בטרם הודאתו, נערכה ביום 16.12.06 ונמשכה כארבע שעות (ראה: תמליל- ת/180 א'+ב').

"תיחקור ותישאול, גם כשהם מכבידים, לוחצים ומוחצים – אין הם פסולים כל עוד הם מצויים בתחום הסביר, ההגיוני והמוצדק לקיומה של חקירה עניינית.לעומת זאת, כאשר אלה חורגים מן הסביר, ההוגן והמוצדק, וטיבם עונה בהם כי לשבירת רוח ולטמטום חושיו נועדו – הרי הם פסולים."

(ראה: קדמי, על הראיות,ע' 63, חלק ראשון (2009)).

אף שבחקירתו הנגדית בפנינו בעניין זה ניסה הנאשם לטעון, כי חקירה בת 3 שעות זה הרבה וכי מדובר בלחץ נפשי מבחינתו (ראה: ע' 1037-1038 לפרוטוקול), הרי בנסיבות כאן, ובהתייחס לאופן התנהלות החקירות וההתייחסות לנאשם במהלכן, איןלומר כי מדובר בחריגה מתחום הסביר והמוצדק.

"מטבע הדברים לא ניתן לקבוע משך זמן 'פורמלי' כאמת מידה בהקשר זה. עם זאת, הפסיקה מלמדת: חמש שעות של חקירה ובשעות הלילה – נמצאה נסבלת ולא פוסלת, משנתברר כי היתה הצדקה לקיומה וכי נשמרו במסגרתה כללי ההגינות הבסיסיים;ואילו במקרה אחר, קיצוני, נמשכה החקירה 13 שעות ועל אף שניתנו הפסקות במהלכה, נמצאה פסולה של אי קיום כללי ההגינות הבסיסיים. כל מקרה נדון אפוא לגופו ועל-פי הנסיבות המיוחדות לו."

(ראה: שם, ע' 64-65).

בחינת החקירות בענייננו מצביעה על כך שמדובר בחקירות ענייניות ומוצדקות שמשכן לא היה רב ובמהלכן אף אפשרו לנאשם לעשן, לשתות קפה, לאכול ולצאת להפסקות לשירותים ככל שחפץ.

משכך, יש לדחות טענת הסנגור בכל הנוגע למשכן של החקירות.

2. מספר החוקרים:

טוען הסנגור, כי מעת מעצרו של הנאשם, הוא נחקר על-ידי מספר רבשל חוקרים וכי במספר רב של חקירות, השתתפו מספר חוקרים בצוותא, לעיתים אף שלושה חוקרים יחד,שהטיחו בו מכל עבר.

הנאשם מצדו ביקש לטעון בחקירתו הנגדית, כי שלושה חוקרים ואף שניים זה הרבה מבחינתו וכי חוקר "אחד זה בסדר",אך הוסיף וטען כי לא כל החוקרים צעקו יחד בבת אחת, אלא אחד אחרי השני:

"ת. אני גם אמרתי לפני כן, קודם דיבר אחד, אחרי זה דיבר השני ואחרי זה השלישי, הם התחלפו במעגל

ש. אני מבינה שמבחינתך אם יושבים בחדר שני חוקרים וחוקרים אותך 3 שעות, זה משהו שאתה לא יכול לעמוד בו

ת. כן, לא יכול"

(ראה: ע' 1038 לפרוטוקול, ש' 24-28).

לעניין זה משיבה ב"כ המאשימה, כי 3 חוקרים אינם מהווים מספר רב, ומשיש לקחת בחשבון קיומו של חוקר אחד לפחות שהינו דובר רוסית המשמש כמתורגמן, מרבית החקירות התנהלו על-ידי חוקר אחד או שניים, כאשר בשתי חקירות בלבד השתתפו 3 חוקרים, נטען כי בסה"כ פרק הזמן המצטבר בו נמצאים 3 חוקרים יחד בחדר עם הנאשם, הינו 18 דקות וכי באותו זמן אין סיטואציה שבה שלושת החוקרים, או אפילו שניים מהם, מדברים אל הנאשם יחד.

צפייה בקלטות החקירה, וכעיקר בקטעים בהם נכחו שלושה חוקרים בו-זמנית בחדר החקירות, מעלה כי אכן מדובר, כטענת ב"כ המאשימה, בזמן מצטבר של 18 דקות לערך במהלכן נכחו 3 חוקרים בו-זמנית, זאת למעט החקירה מיום 19.12.06, במהלכה הודה הנאשם ואשר בסופה, בטרם יציאת הנאשם לשחזור, נכחו 3 חוקרים בו-זמנית למשך זמן מצטבר של 3 דקות, מדובר אם-כן בחלק מועט מהחקירות ולסירוגין, כאשר בחינת הקטעים הרלבנטיים מעלה כי החוקרים לא הטיחו בנאשם בו-זמנית, אלא פנו אל הנאשם כל אחד בתורו, וכי נסיבות חקירת הנאשם, בהתחשב במספר החוקרים, כלל לא חרגו מגדר הסביר וההוגן.

גם בטענה זו, כפי שמלמדת בחינת העובדות כהווייתן, אין כל ממש.

3. שפת החקירה:

נטען בהקשר זה, כאמור, כי החוקרים הטיחו בנאשם מכל עבר צעקות, עובדות ושאלות בשפה העברית,שפה שאינה נשלטתעל-ידי הנאשם.

ב"כ המאשימה, בסיכומיהן לעניין זה טענו, כי ראשי הצח"מ הקפידו על קיומו של חוקר דובר רוסית בחקירות הנאשם, מרבית חקירותיו התנהלו על-ידי חוקרים דוברי רוסית, צפייה בקלטות מגלה תמונה שונה מזו המוצגת במסמך טענות הזוטא, לאורך המשפט ניכר כי שליטת הנאשם בשפה העברית טובה מכפי שהוא מנסה להציג, וחשוב מכך מבחינה מהותית, לא נפגעה חקירת הנאשם או יכולתו למסור גרסתו עקב חוסר בקיאותו בשפה, הנאשם הבין כל שאלה וענה עליה, החוקרים השתדלו לחקור את הנאשם ברוסית וכאשר נחקר בעברית, נעשה הדבר מטעמים ענייניים ותוך הקפדה על זכויותיו.

עיון בעדויות וצפייה בקלטות מלמדים כמפורט להלן:

סגן ניצב שמואל בוקר, אשר שימש כמפקד ימ"ר גליל, מסר בעדותו כי דאג שבכל חקירה יהיה לפחות חוקר דובר השפה הרוסית (ראה: ע' 921 לפרוטוקול), כך גם רפ"ק יורם אזולאי, ששימש כסגן ראש הצח"מ, מסר בעדותו כי סשה פיקד על צוות החקירה שחקר את הנאשם יחד עם מספר חוקרים דוברי השפה הרוסית, הנאשם נחקר בשפה הרוסית, למעט מקרים שבהם נכנס חוקר דובר עברית ואז נכח מתורגמן בחדר, ניתן לתקשר עם הנאשם בעברית, הנאשם תיקשר ישירות עם העד אזולאי אף שסשה היה בחדר וכאשר נתקע, היה שם סשה כדי לעזור (ראה: ע' 35 לפרוטוקול).

צפייה בקלטות החקירה מעלה, כי חקירות הנאשם נערכו ברובן על-ידי חוקר דובר רוסית או בנוכחותו של חוקר כאמור לצדו של חוקר דובר השפה העברית, זאת למעט חלקן של חקירות מסוימות, כפי שניתן לראות בחקירה מיום 15.12.06, שמשכה הכולל כ- 3 שעות, כאשר 11 דקות מתוכן נכח החוקר יעקב מלכא, שאינו דובר רוסית, לבדו עם הנאשם (ת/173, זמן 1:24-1:35); ובחקירה מיום 16.12.06, שמשכה הכולל כ- 4 שעות, מתוכן נמצא הנאשם לבדו עם בוקר, שאינו דובר רוסית, משך 4 דקות לערך (ת/177, זמן 45:30-49:34), במהלכן משוחחים השניים על נושאים זרים לחקירה; וכן בסיום חקירתו מיום 19.12.06, לאחר שהודה ובטרם יציאתו לשחזור, זאת למשך כ-6 דקות (ת/21(3), זמן 00:10-06:10); ובחקירתו מיום 21.12.06 (ת/28), במהלכה הודה בשנית, זוהי החקירה הארוכה ביותר ומשכה כשש שעות, מתוכן שהה הנאשם כ- 25 דקות בלבד עם חוקרים דוברי עברית ללא מתורגמן, בעת שהחקירה התנהלה בעברית בסיסית ביותר והנאשם הצליח לתקשר ולהעביר מסריו היטב.

כך גם עולה משיחתו של הנאשם עם החוקר יורם אזולאי בחדר העיכוב, ביום 22.12.06 (ת/31), לאחר שחזר בו הנאשם מהודאתו, שיחה שמשכה כשעה, נערכה בעברית על-ידי חוקר שאינו דובר רוסית, ובה נראה שהנאשם מתמודד היטב עם השאלות המוצגות לו, מה גם שחקירה זו נערכה, כאמור, לאחר שחזר בו הנאשם מהודאתו, והדבר לא גרם לו לחזור בו מהכחשתו, ובחקירתו מיום 26.12.06 (ת/201+ ת/204), שנערכה אף היא לאחר שחזר בו הנאשם מהודאתו, נותר הנאשם לבדו בחדר החקירות עם חוקרים דוברי עברית, זאת לסירוגין ולזמנים קצרים ביותר, במהלכם לא נחקר.

אם-כך, החקירה היחידה שהתנהלה ברובה בשפה העברית, למרות נוכחותו של חוקר דובר רוסית בחדר החקירה בחלקה הארי של החקירה כמפורט לעיל, ואשר קדמה להודאתו של הנאשם הינה חקירתו מיום 15.12.06 (ת/173), במהלכה נחקר הנאשם על-ידי החוקרים יוסי ומלכא, מרביתה קוימה בעברית רצוצה בעקבות נוכחותו של החוקר מלכא, דובר העברית, כאשר החוקר יוסי תרגם לשפה הרוסית כפי שנדרש, כאשר החוקר מלכא עזב את החדר, נערכה החקירה בשפה הרוסית ולעיתים הצטרפו לחקירה גם החוקרים סשה וגורודינסקי.

יאמר כבר כאן, ראוי היה לנהל גם חקירה זו בשפה הרוסית ולא להסתמך על מתן הסברים לנאשם בעברית בסיסית, אולם בסופו של יום, אף חקירה זו לא פגעה ביכולת הנאשם להעביר את המסר שביקש ולא פגמה בקבילות או משקל הודאותיו שהגיעו לאחריה.

אשר לחקירה זו, טען הנאשם במסגרת חקירתו הראשית:

"ת. הייתי מרגיש מאוד לא טוב, מאוד לא נוח כי זו לא שפת אם שלי, הרבה שאלות ששאלו אותי לא יכולתי להבין, גם לא יכולתי להסביר את עצמי, מה שאני התכוונתי, אני הרגשתי שאני לא הוגן, שהדברים הם כאילו לא 'בצלחת' שלי"

(ראה: ע' 1014 לפרוטוקול, ש' 16-18).

ובחקירתו הנגדית כאשר נשאל בעניין זה, מסר:

"ש. חקרו אותך בכוונה בעברית לטענתך, זה נכון שעד השלב של ההודיה, החוקרים שהיו בכל החקירות השתתפו, או יוסי, או אלכס גורודינסקי, או סשה, שהם שלושתם דוברי רוסית

ת. כן, זה נכון, חוץ מהחקירות בראש פינה ובעכו

ש. לעכו הגעת אחרי שהודית ואני אומרת לך שבכל החקירות שלך נכח לפחות חוקר אחד דובר רוסית

ת. כן

ש. אני גם אומרת לך שכאשר אתה רצית בחקירה, לא הבנת משהו ששאלו בעברית או רצית לענות ברוסית, אפשרו לך את זה בכל החקירות ולא היה מצב שלא הבנת משהו ששאלו או לא יכולת לענות

ת. לא כל הזמן הייתה אפשרות"

(ראה: ע' 1039 לפרוטוקול, ש' 6-15).

למרות ניסיונו של הנאשם למצג כמי שאינו בקיא כלל וכלל בשפה העברית, הרי שאישר בחקירתו הנגדית, כי שוחח עם מעבידיו, אלי דעי וראובן ג'נאח, בעברית, וכך גם עם השרתים בביה"ס, ואף אישר כי שימש כמתורגמןביום הרצח עבור מנקה חדש שהגיע לביה"ס (ובשאלת שכר מורכבת) (ראה: ע' 1039-1040 לפרוטוקול). כמו-כן, ניכר במהלך עדותו בביהמ"ש, כי הינו מבין את הנשאל עוד בטרם תרגום ואף השיב בעברית לעיתים (ראה לדג': ע' 1049 לפרוטוקול, ש' 16).

בסיכומו של יום, גם ללא האמור בדבר ידיעות הנאשם בשפה העברית, הרי כפי העולה מכל האמור, ניכר כי חקירת הנאשם לא נפגמה כללבשל חלקי החקירה בהם נחקר בשפה העברית וכי כאשר ביקש למסור את גרסתו, הצליח לעשות זאת, ומשכך אין לומר כי נפגמה קבילותן של הודאות הנאשם בשל הטענה לאי-ידיעת שפה.

4. אופן החקירה:

במסגרת מסמך טענות הזוטא נטען, כי הנאשם נחקר בדורסנות ובאופן משפיל, חקירות שנטעו בו מורא ופחד, בהן נעשה שימוש בצעקות והשפלות, החוקרים הטיחו בו מכל עבר צעקות, עובדות ושאלות בשפה העברית, הטילו בו מורא ופחד כך שהביאו לשבירת רוחו ושלילת רצונו החופשי.

חוקרי המשטרה שללו במסגרת עדותם בביהמ"ש את הטענות כאמור, הנצפה בקלטות החקירה תואם את עדויות החוקרים, וכפי טענות המאשימה לאשורם, לאורך כל קלטות החקירה, אין החוקרים מטיחים בנאשם השפלות מסוג כלשהו, מדי פעם מרים אחד החוקרים את קולו, הנאשם אינו נראה בשום חקירה מפוחד או מאוים, הוא משיב בעצמו בקול רם, מעבר לכך, כך נטען, הרמת קול בלהט ויכוח, מצד חוקר על נחקר, אינה מהווה אמצעי פסול, חקירת הנאשם איננה דורסנית במובן האובייקטיבי ובנוסף לא שללה את רצונו החופשי במובן הסובייקטיבי.

בעדותו בפנינו מסר העד יורם אזולאי, אשר שימש כסגן ראש הצח"מ, בעניין זה:

"… לא הייתה דורסנות ולא היה מורא, אפשר לראות את החקירות, אפשר לראות שההודאות שלו ניתנות רק כאשר אנחנו הולכים איתו בעדינות ובאמפתיה.גם בחקירות המוקדמות לא היו צעקות והשפלות, יש חקירות ענייניות"

(ראה: עמ' 88 לפרוטוקול, ש' 8-10).

וכן העד שמואל בוקר, שניהל את הצח"מ, העיד בעניין זה:

"ת. אני חושב שהחקירות היו בהגדרתי חקירות רכות, יש לנו מדיניות, הם לא היו דורסניות, אני חושב כשחוקר צועק או כועס הוא לא מקשיב ולא שם לב לפרטים חשובים שיכולים לבוא מהנחקר, בחקירות השתתפו מקסימום שלושה חוקרים, כפי שציינתי לפחות אחד מהם דובר רוסית לצורך התרגום, אין בכך פסול, בשום חקירה לא ראיתי שצועקים בו זמנית שלושה חוקרים על הנאשם, דיברו איתו אחד אחד, וגם זה כפי שציינתי לא בצורה דורסנית."

(ראה: עמ' 921 לפרוטוקול, ש' 17-21).

החוקר סשה סטריז'בסקי, אשר נטל חלק משמעותי בחקירות הנאשם, העיד גם הוא בנוגע לטענה זו:

"ת. אף אחת מהחקירות לא הייתה דורסנית ובמיוחד לא משפילה, אני מדגיש, הנאשם לא הושפל באף אחת מהחקירות שלו, החקירות התנהלו באופן אמוציונלי אך באופן ענייני,אם היו הרמות קול של החוקרים ברגע של הטחת עובדות, ברגע של עימותים כנגד השקרים שנמסרו בחקירה, ידע תמיד לענות באותו טוןלחוקרים ועמד באופן איתן על הגרסאות שלו, כך שהושפל – לא."

(ראה: עמ' 274 לפרוטוקול, ש' 17-20).

וכן בעדויותיהם של חוקרים נוספים שהיו מעורבים בחקירות הנאשם (כדוגמא: עדותו של יוסי זמואלסון, עמ' 824 לפרוטוקול).

גם בנדון כאן, צפייהבקלטות החקירה מלמדת כי אין ממש בטענות הסנגור, חקירות הנאשם לא היו דורסניות ומשפילות, כלשון הסנגור, הן אמנם מאופיינות פעמים בהרמות קול והטחות מצד החוקרים אך לא בצורה קיצונית וניכר כי הדבר לאגרם לשבירת רוחו של הנאשם, אשר השיבלחוקרים באותה מטבע ועמד על גרסתו כל עוד ביקש לעשות זאת (כאשר יש לציין ולהדגיש בהקשר זה, כי הנאשם בחר להודות בפני החוקרים דווקא בחקירתו מיום 19.12.06, חקירה שהתנהלה באווירה רגועהבמהלכה ניכרת הבנה למצב הנאשם, בייחוד על-ידי החוקר יורם, ובוודאי שאיןזו חקירה הראויה להיקרא דורסנית ומשפילה).

כפי שמציין קדמי בספרו, הרי שחקירה יעילה כרוכה מניה וביה בחדירה אל רשות הפרט, העמדתו במצבים מביכים ויצירת עוגמת נפש מתוך ההתמודדות עם חוקר המבקש לחשוף את האמת, אולם הדין מבחין היטב:

"… בין שיטת תיחקור הוגנת וסבירה המכוונת עניינית לגילוי האמת – אשר עם כל הסבל לנחקר, אין מנוס מלקיימה – לבין זו המכוונת לשבירת רוחו של הנחקר ולטמטום חושיו, במטרה ליטול ממנו את כושרו לשקול ולהשיב על-פי בחירתו."

(ראה: קדמי, על הראיות,ע' 62-63, חלק ראשון (2009)).

אשר לבחינת הטענה בדבר תחקור דורסני, נאמר כי אורח הצגת השאלות מהווה אף הוא אמת מידה להוגנות החקירה, מעת שמוצגת שאלה, יש ליתן לנחקר שהות על-מנת לחשוב ולהשיב עליה, אם ירצה בכך, אין להמטיר עליו שאלות ולדרוש מענה מיד עם הצגתן, בוודאי שאין לעשות זאת כאשר שני חוקרים או יותר מטיחים שאלות בפני הנחקר בקצב המהלך עליו אימים, כך גם אין לחזור אין ספור פעמים על אותה שאלה שעליה הנחקר כבר השיב או בחר שלא להשיב עליה (אלא בנסיבות בהן החשוד מתחיל לגלות את שביקש להכחיש וללא התמדה, לא יהיה לתשובתו המשך). הדגש הינו על אופי התחקור, והשאלה הנשאלת היא, האם התחקור הותיר לנחקר אפשרות להגיב כ"אדם", שאז מדובר בתחקור נסבל, או שמא הנחקר איבד יכולתו להשיב כ"אדם" בשל ההלם, שאז ייראה התחקור בלתי סביר וביהמ"ש יטה לפסול בשל כך הודאה הנמסרת במסגרתו (ראה: שם, ע' 66-67).

כך מצוין, כי מבחינת הגישה המסורתית, די בנקיטה באמצעי פסול כדי להביא לפסילת ההודאה, בעוד שבהתאם לגישה בפסק-דינו של ביהמ"ש העליון בעניין ע"פ 115/82 מועדי נ' מדינת ישראל,פ"ד לח(1) 197 (1984), הרי שיש להמשיך ולבחון אם בפועל, מבחינה סובייקטיבית, נשלל רצונו החופשי של הנחקר בעקבות אותו אמצעי פסול (ראה: קדמי, על הראיות,ע' 68, חלק ראשון (2009)).

בענייננו, בין אם נאמץ את הגישה המסורתית, הנוקטת במבחן אובייקטיבי בלבד, ובין אם נאמץ את הגישה, לפיה יש להתייחס גם להשפעה הסובייקטיבית על הנחקר, הרי שכאן, כעובדה, לאהיה באופן החקירה כדי לשלול רצונו החופשי של הנאשם.

הסנגור נקט לשון כללית, לפיה הנאשם נחקר בדורסנות ובאופן משפיל, מבלי להפנות לחקירות או לאמירות ספציפיות העונות על הגדרה זו.

צפייה בקלטות החקירה מלמדת, כי החקירות התנהלו ברובן באווירה נינוחה, רגועה, תוך שניתנה לנאשם הזדמנות לענות על השאלות הנשאלות, לשתות קפה, לאכול תפוחים, לעשן ולצאת לשירותים ככל שעלה על רוחו, אכן היו חקירות, כדוגמת החקירה מיום 15.12.06 (ת/173), בהן קצב החקירה היה נינוח פחות, כאשר הוטחו בפני הנאשם שאלות ונמצאו סתירות בדבריו, ובשלב מסוים הנאשם התעייף, לא רצה לדבר, היה נסער ובכה, אך המשיך לעמוד על גרסתו והכחיש מעורבותו ברצח, במסגרת חקירה זו לא הודה הנאשם במעשיו, זאת להבדיל מחקירתו ביום 19.12.06 (ת/21), במהלכה הודה הנאשם בפני החוקרים, עת דובר בחקירה שנוהלה באווירה רגועה ואמפאטית.

מבחינה אובייקטיבית, אין בהרמות הקול ובאופן הצגת השאלות לנאשם, כפי שנעשה לסירוגין בקטעי חקירה מסוימים, כדי להוות תחקור דורסני ולבטל את אפשרות הנחקר להגיב כ"אדם".

מבחינה סובייקטיבית, ניתן לראות מצפייה בקלטות, כי הנאשם השיב לשאלות הנשאלות, כל עוד רצה בכך, ולאנפגמה יכולתו של הנאשם בפנינו להשיב בשל אופן התחקור.

מעבר לכך, הרי שכאשר נשאל הנאשם ספציפית לגבי יחס החוקרים אליו וניתנה לו הזדמנות להלין על אופן התחקור אם ירצה בכך, בחר לתאר את יחס המשטרה באופן חיובי ביותר, כדוגמא בשיחתו עם יורם אזולאי בחדר העיכוב, לאחר שחזר בו מהודאתו, זאת ביום 22.12.06 (ת/32):

"יורם: אני שואל אנחנו במשטרה פה בישראל, אנחנו.., התנהגנו אליך יפה?

רומן: לא, מה פתאום, אתה באמת כול הזמן מדבר יפה, תה קפה, אוכל.."(ראה: ת/32, ע' 1).

וכן בהמשך השיחה:

"יורם… אנחנו מדברים איתך בצורה של אנשים טובים, בצורה יפה, מישהו דיבר איתך לא יפה פה? אנחנו מדברים לא יפה? לא,

רומן: לא, אתה מדבר טוב מאוד.. כול המשטרה מדבר טוב מאוד

יורם: יפה.. דואגים לך לאכול?

רומן: לא.. אני לא רוצה

יורם: אין לך טענות, אין בעיות נכון?

רומן: אין בעיות"

(ראה: ת/32, ע' 5).

בשולי הדברים אציין, כי בחקירת הנאשם מיום 26.12.06, שנערכה אף היא לאחר שחזר בו מהודאתו, טען כי שברו אותו מבחינה נפשית, כאשר אמרו לו שהוא הרוצח, אז החל להתייפח ואמר שלא ידבר יותר (ראה: ת/202 א', ע' 14-15), אולם בסופה של אותה חקירה, נשאל:

"לא אמרו, לא דיברו אתך יפה, לא נתנו לך לאכול?"

והשיב:

"לא, אני לא אמרתי זה, אני אמר ככה, אצל שוטרים או משטרה אין בעיות. אצלי שמשטרה אין בעיות.כל הזמן בבקשה אוכל, בבקשה זה, זה, זה. זה כן, זה היה, לא כמו… אבל אני מדבר מה שמה מתי אני היה, כל הזמן מדבר אתה רוצח, אתה רוצח, זה אני אומר. ומשהו יש אוכל או משהו אחר…"

(ראה: ת/205 ב', ע' 33).

כאשר נשאל הנאשם בחקירתו הנגדית, האם זה מה שגרם לו להודות במשהו שלא עשה, השיב:

"ת. כן, אני כבר אמרתי שלא רק את זה, הרבה דברים היו שגרמו לי להודות

ש. איזה דברים, צעקות כבר הבנו שלא הפחידו אותך כל כך הרבה ולא סיפרת לאף אחד, עברית כבר ראינו שאתה מבין טוב, איזה דברים, שלא אכלת ולא ישנת, בגלל זה הודית

ת. הרבה סיבות היו, ניסו לשכנע אותי, כל הזמן אמרו שיש ראיות נגדי, הרבה דברים, אני לא יכול להגיד הכל, אני לא יכול לזכור הכל, ראיתי את הדיסקים"

(ראה: עמ' 1043, ש' 27- עמ' 1044, ש' 2 לפרוטוקול).

אם-כך, אף בחקירתו הנגדית בביהמ"ש כאשר ניתנת לנאשם הזדמנות נוספת להסביר, מה גרם לו להודות במעשה שלא ביצע, כטענתו, אינו מנצל הזדמנות זו ואומר שוב בלשון כללית "הרבה דברים",כך מבלי לפרט.

נדמה שאין להכביר במילים באשר לתשובה זו של הנאשם.

יתרה מכך, כאשר נשאל הנאשם, בחקירתו הנגדית, לגבי תגובתו להרמות הקול מצד החוקרים, אישר כי השיב להם באותו הטון:

"ש. אני גם אומרת לך שבכל המקרים האלה שרואים בדיסקים שבהם חוקר מרים עליך קול, אתה עונה לו בחזרה באותו טון ולא מפחד ממנו כפי שאתה טוען

ת. כן, זה נכון"

(ראה: עמ' 1042 לפרוטוקול, ש' 4-6).

בדומה, אישר הנאשם בחקירתו הנגדית, כי לא הודה באף אחת מהחקירות שבהן נחקר על-ידי יוסי או יעקב מלכא, כאשר לטענתו אלה הם החוקרים שצעקו עליו, בעוד שבחר להודותבפני סשה ולשחזר בפני אנטולי, שני חוקרים לגביהם העיד כי לאצעקו עליו (ראה: ע' 1041-1042 לפרוטוקול).

משכך, יש לדחות אף טענה זו לגבי אופן החקירה.

5. "בוריס מה- ק.ג.ב.":

במסגרת מסמך טענות הזוטא נטען, כי הובהר לנאשם על-ידי יורם אזולאי כי אם ימשיך לדבוק בהכחשתו, לא יהיה מנוס מעירובו של חוקר רוסי בשם "בוריס", שנמצא כבר בדרך לחקירתו, חוקר מהסוג של המאפיה וה-ק.ג.ב., וזאת תוך ניסיון להסוות את האיום בדיבוב בדרכי נועם שיסייעו לרענון זכרונו של הנאשם.

בחקירתו הנגדית מסר הנאשם, כי ביקש שיעזרו לו ברענון הזיכרון אבל כל הזמן אמרו לו שלא קיבלו אישור עדיין, אלא שלטענתו אמרו לו שמדובר בעובד לשעבר של הק.ג.ב. והוא לא כל-כך שמח להיפגש עם אנשים כאלה, הוא ביקש לעשות לו זריקה מיוחדת או היפנוזה, ובהמשך:

"ש. אז לא רצית שיבוא החוקר וירענן לך את הזיכרון

ת. אני לא יכולתי לבחור, מה שנתנו לי אני הסכמתי

ש. הסכמת וחיכית ושמחת שיבוא מישהו שיוכל לעזור לך לרענן את הזיכרון כמו שביקשת כל הזמן, נכון

ת. לא בדיוק, כי כאן בארץ לא יודעים מה זה עובד קג"ב

ש. קודם כל הם לא אמרו לך שהוא עובד בקג"ב אלא אמרו לך שהוא מהרוסים החכמים כמו הקג"ב… אתה שמח לקבל את העזרה של המומחה לרענון זיכרון ורצית שהוא יגיע

ת. כן, כי לא הייתה לי אפשרות אחרת"

(ראה: ע' 1053, ש' 23- ע' 1054, ש' 6 לפרוטוקול).

וכעיקר לענייננו:

"ש. האם הודית בחקירה זו מרוב פחד כדי שלא יביאו לך את בוריס מהקג"ב, זו הסיבה שהודית

ת. לא"

(ראה: עמ' 1054 לפרוטוקול, ש' 7-8).

אם-כן, אף הנאשם מודה בעדותו כי לאהפחד מפני "בוריס מהק.ג.ב." הוא שהביאו להודות, כך גם עולה מעיון בחקירותיו השונות במשטרה.

בחקירת הנאשם מיום 18.12.06 בערב (תמליל ת/184), שנערכה עם חזרתו מבדיקה בידי פסיכיאטר, טען הנאשם בפני החוקרים כי אולי הרג את המנוחה והוא סובל משכחה, בדומה למקרה האלימות כנגד אחיו. משכך ביקשהנאשם עזרה באמצעות היפנוזה על מנת להיזכר (ת/184, עמ' 3, 8).

ואולם, כבר במסגרת הודאת הנאשם בפני המדובב בלילה שבין ה-18.12.06 ל- 19.12.06, ולאחר שפירט באוזני המדובב את אופן ביצוע הרצח ואף הדגימו בפניו, אמר:

"מ. אז אתה לא ראית מי היא?

ר.ז. (לוחש באוזן)לכן, זה ששיחקתי אותה לא שפוי, הם לא יקנו את זה.

מ. מה?

ר.ז. זה ששיחקתי אותה לא שפוי, הם לא יקנו את זה. אני שם, את כל הראיות ניקיתי (בלחש) (ראה ת/401 א' מ.ט 165/06 (26), ע' 28).

משהודה הנאשם בפני המדובב ביתר פירוט כיצד ביצע את המעשה, היה זה ברור כי טענתו לאובדן הזיכרון הינה שקרית, ובכל זאת החוקרים ניסו ליתן לו את התחושה כי מאמינים לו שאינו זוכר וכי יש בידם לעזור לו להיזכר.

כך בחקירתו מיום 19.12.06 (אותה חקירה במהלכה הודה הנאשם בביצוע המעשה בפני החוקרים), מביע החוקר יורם אמפטיה, אומר לנאשם כי הוא מאמין לו שהיה לו "בלאק אאוט", מבקש מהנאשם לנסות ולהיזכר במתרחש ביום הרצח לפני השלב בו איבד הנאשם את זכרונו, יורם מודיע לנאשם כי חוקר בכיר מאוד, דובר רוסית, מומחה לענייני רצח ובלאק אאוט יגיע באותו היום (ת/22, קלטת 1, ע' 44-45), בהמשך מודיע יורם לנאשם כי החוקר בוריס הינו בדרכו לשם וכי הוא אמר ליורם על מה לדבר עם הנאשם, אז הנאשם אומר:

"זה קשה, אני פה ואני לא יודע, למה אני פה… תעזור לי מה… זה, זה תודה רבה ומתי או מישהו תעזור לי, בבקשה, כן…"

(ראה: ת/22, קלטת 1, ע' 75).

הנאשם, כביכול, מבקש את עזרת החוקרים בניסיונו להיזכר בפרטי המעשה ומודה להם על השתדלותם לעשות כן.

כך בהמשך החקירה, מספר החוקר יורם לנאשם על אותו בוריס:

"יורם: בסדר, זה מה שבוריס אומר בגדול שיש לו תחושות, אתה תראה אותו עוד מאט (כך במקור- י.כ.)אתה תבין על מה אני מדבר. הוא יגיע איתך למצב ש'הבלאק' שלך, אתה תזכור הוא חוקר מנוסה, זה חוקר… מהסיגנון של הק.ג.ב. מהרוסים של אלה, עם שכל, אלה ששלחו לירח את החללית בנאדם עם שכל, ברמה… הוא נראה, איך נראה כמו, איזה מאפיונר רוסי, הוא נראה,תסביר לו, תסביר לו זה…

סשה: … הוא מקצועי בתחום שלו

יורם: אתה תראה אותו

סשה: כאן משתמשים בו במשטרה, הוא איש משטרה

יורם: זה חבר

סשה: משתמשים בו להקמת, זאת אומרת מה שסיפרתי לך שאנו אמורים לקבל אישור

רומן: כאילו גיפנוזה (כך במקור- י.כ.)…

סשה: לא גיפנוזה (כך במקור- י.כ.)

יורם: לא, לא, לא, שוטר, הוא שוטר, משטרה

סשה: הוא שוטר

יורם: הוא משטרה

סשה: הוא שוטר, אשר מתמחה בשיחזור זיכרון

יורם: משטרה…, הוא מומחה, בסדר אבל אתה נזכר, זה בסדר, אנחנו…"

(ראה: ת/22, קלטת 1, ע' 97-99).

אף אם בחירת המילים "חוקר מהסגנון של הק.ג.ב."ונראה "כמו איזה מאפיונר רוסי",אינה מוצלחת במיוחד, הרי שהובהר לנאשם באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי מדובר בשוטר, מומחה לשחזור זיכרון, אשר אינו עובד או משתמש בשיטות של ה-ק.ג.ב. כי אם "מהרוסים של אלה, עם שכל, אלה ששלחו לירח את החללית", דברים אלה לא נאמרו בצורה של איום, וצפייהבקטע הרלבנטי מקלטת החקירה (ת/21(1)) מעידה כי ההיפך הוא הנכון, החוקר יורם אומר זאת מתוך כוונה לגרום לנאשם להאמין, כי מבינים ללבו שאכן אינו זוכר מה קרה בעת האירוע, הנאשם, כפי הנצפהבקלטת כלל אינוחש מאוים בשל הדברים האמורים.

ראה לעניין זה גם עדותו של יורם אזולאי:

"ת. היה חוקר, שהיה אמור להגיע מבחינתנו הוא נחקר וידע שהוא הולך לרענן את זכרונו, הגישה שלי אליו היתה ברמת אמפטיות, רק ברמות האלה הנאשם הודה,לאחר מכן שהוא חוזר בו מהודאתו, היו מקרים שהתבטאתי, אני בכל אופן, איבדתי את הסובלנות כלפיו והטחתי בו את מה שאני באמת חושב עליו. שם זה לא השפיע עליו. אני לא איימתי עליו בשיטות של ק.ג.ב. ומאפייה."

(ראה: ע' 70 לפרוטוקול, ש' 7-11).

עד התביעה אבי שי, אשר שימש כקצין אגף החקירות במודיעין של המחוז הצפוני, מסר בעדותו בעניין זה, כי ביקש מצוות החקירה לשמור על רמה גבוהה מאוד של התחברות ואמפתיה כלפי הנאשם, להציג זאת כרצון לסייע, לשמור על אווירה ביתית ונינוחה ולנסות לרענן את זכרונו על-ידי תנועה מתמדת במישור הזמן (ראה: ע' 206 לפרוטוקול).

אשר לשאלה, האם הנחייתו הייתה כי מדובר באובדן זיכרון אמיתי או בהתחזות, השיב:

"ת. לאור דיווחים שקיבלתי ולא אפרט אותם, הגעתי להערכה שטיב ההתנהגות של הנאשם בחקירה, יכול להביא אותי למסקנה, אני כך חשבתי, שהאיש לפחות לגבי כל מה שקשור באובדן הזיכרון, מנסה להוליך שולל את צוות החקירהוכדי לקדם את הנושא הזה, ניתנו ההנחיות שניתנו"

(ראה: ע' 206 לפרוטוקול, ש' 13-15).

משכך, יש לדחות רכיב זה של טענות הזוטא, על כל חלקיו.

ב. זכות ההיוועצות בעורך-דין:

אפתח ואומר, כי אין חולק על זכות מהותית וחשובה זו בבחינת אבן יסוד בזכויות נאשם באשר הוא.

ראה דרך משל, אשר לחשיבותה של זכות ההיוועצות בעו"ד:

“from an early stage in Bill of Rights jurisprudence, courts have given real substance to the interpretation and application of s.23 (1) (b) .it is clear that the judiciary has concluded that the provision of legal assistance in a criminal proceeding is the most effective way in which the position of criminal suspects can meaningfully be protected. Contact with a lawyer is a practical step towards assuring recognition and implementation of a wide range of other rights granted to a person who has been arrested or charged with an offence. As put by Hardie Boys J , the right to counsel is a necessary concomitant of those other rights which maintain the freedom and dignity of the individual against the power and authority of the state.”

(Richard Mahoney ,The Right to Counsel in Paul Rishworth, Grant Huscroft, Scott Optican, Richard Mahoney, The New Zealand Bill of rights, p. 524, 525 (OXFORD University press) (2006)).

הדברים נוכחים ודוק, נוגעים לקשת רחבה נגזרת של זכויות בסיס נוספות בבחינת נחוץ וצריך כדי שמירה על זכויות הנאשם, חירותו וכבודו.

במסגרת טענות הזוטא נטען, כי אי-ידיעת השפה העברית על-ידי הנאשם וזכויות יסוד המוקנות לו לפי דין, כגון: זכות ההיוועצות עם עו"ד, יש בה לבדה כדי לפסול את הודאותיו.

במסגרת הסיכומים חזר ב"כ הנאשם וטען, כי אף לא בחקירה אחת מבין חקירות הנאשם, הודע לו על זכותו להיוועץ בעו"דוכי הפעם הראשונה בה שמע הנאשם על זכותו זו הייתה במסגרת השחזור, אז הודע לו הדבר על-ידי חוקר חיצוני שאינו מעורה בפרטי החקירות. עוד נטען, כי אף בחקירות שלאחר השחזור, לא טרחו החוקרים ליידעאת הנאשם בדבר זכות ההיוועצות.

טוענות ב"כ המאשימה בסיכומיהן, כי אין חולק בדבר חשיבותה של זכות ההיוועצות, אולם משמעות טענת ב"כ הנאשם הינה כי כל אדם שאינו בקיא בשפה העברית ולא ידע מראש לפני חקירתו על זכותו להיוועץ בעו"ד, הודאתו אינה קבילה, אף אם הודיעו לו החוקרים אודות הזכות ואף אם היה מיוצג בפועל, מסקנה שכזו אינה עולה מהלכת יששכרוב.

נטען, כי זכות הנאשם להיוועצות מומשה במלואה כפי שמלמד עיון בחומר הראיות, משהנאשם זכה בפועל לייצוג לאורך כל החקירה, אין מקום לטענת פגיעה בזכות ההיוועצות.

מעבר לכך נטען, כי עיון בשיחות הנאשם עם המדובב ועם חוקריו, מעלה כי טענת הנאשם, לפיה לא הכיר את זכויותיו, לא הצליח לתקשר עם עו"ד ולא הבין מה מתרחש בהארכות המעצר, הינה שקרית.

אכן, בעקבות פרשת יששכרוב נוסף למבחן הקבילות הקבוע בסעיף 12(א) לפקודת הראיות והבוחן את היות ההודאה "חופשית ומרצון", גם כלל פסילה פסיקתי, כפי שפורט לעיל:

"החלת כלל הפסילה הפסיקתית על קבילותה של הודיית חוץ, העניק להפרת הכללים המבטיחים את הגינות ההליך הפלילי תכלית עצמאית ונפרדת מתכלית הדרישה של 'חופשית ומרצון'. לא עוד אמינותה של ההודיה עומדת בבסיס הפסילה, אלא – עצם הפרת הזכות להליך פלילי הוגן, ללא קשר לאמינות ההודיה."

(ראה: קדמי, על הראיות, ע' 176, חלק ראשון, (2009)).

כלל פסילה זה, כפי שנוסח בפרשת יששכרוב, טומן בחובו שני תנאים מצטברים:

"בהתחשב במכלול המסקנות אליהן הגענו בדיוננו עד כה, ניתן לנסח את דוקטרינת הפסילה הפסיקתית אותה אנו מאמצים לשיטתנו באופן הבא:

הנחת המוצא בשאלת קבילותן של ראיות היא זו הנוהגת עימנו מאז ומתמיד, ולפיה ראיה שהיא רלוונטית – קבילה במשפט.עם זאת, לבית-המשפט מסור שיקול-דעת לפסול קבילותה של ראיה בפלילים, אם הוא נוכח לדעת כי הראיה הושגה שלא כדין וכי קבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך פלילי הוגן החורגת מגדריה של פיסקת ההגבלה.

הנה כי כן, בהתאם לדוקטרינה הפסיקתית, פסילת קבילותה של ראיה בפלילים בשל דרך השגתה, תלויה בהתקיימותם של שני תנאים מצטברים: האחד- כי הראיה הושגה שלא כדין; והשני- כי קבלת הראיה במשפט תפגע משמעותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא בהתאם לתנאי פיסקת ההגבלה.יודגש כי בהתאם 'למודל המניעתי' עליו עמדנו, מיועדת פסילת הראיה למנוע פגיעה שלא כדין בזכות להליך הוגן עקב קבלת הראיה במשפט – פגיעה שהיא מובחנת ונפרדת מהפגיעה הראשונית בנאשם שהושלמה בעת השגת הראיה."

(ראה: פרשת יששכרוב, פסקה 63 לחוו"ד של כב' השופטת בייניש, תוארה אז)

ובפסק-דינו של ביהמ"ש העליון בפרשת סנקר, נאמר אשר לזכות ההיוועצות:

"הזכות של עצור להיות מיוצג ולהיוועץ בעורך דין המעוגנת כיום בסעיף 34 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, הוכרה עוד בראשית פסיקתו של בית משפט זה כזכות יסוד בשיטתנו המשפטית, ובית-משפט זה שב והדגיש את מעמדה הרם (פרשת יששכרוב הנ"ל; ע"פ 1301/06 אלזם הנ"ל). הפסיקה שעסקה בכך קבעה, כי הזכות להיוועץ בעורך-דין מבטיחה, ראשית, כי העצור יהיה מודע למכלול זכויותיו בהן הזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית, וכן זכות השתיקה. שנית, עמידה על זכות ההיוועצות מבטיחה את הגינותם ותקינותם של הליכי החקירה ומונעת ניצול לרעה של פערי הכוחות המובנים בין העצור לחוקריו, עניין המסייע, בין היתר, בהבטחת אמינותן של הראיות הנאספות על-ידי הרשות החוקרת (פרשת יששכרוב הנ"ל, בפסקה 14; ע"פ 1301/06 אלזם הנ"ל, בפסקה 25)). אלא שלא ברור מה למערער ולכל אלה, שכן עיון בחומר הראיות מגלה מעל לכל ספק, כי לא רק שהוא היה מודע היטב לזכותו להיוועץ בעורכת דינו, אלא שאף עשה בפועל ובאין מפריע שימוש בזכות זו."(שם, פסקה 31 לחוו"ד של כב' השופט לוי).

מן הכלל אל הפרט.

בהקשר לטענה זו, העיד הנאשם בחקירתו הראשית, כי ביום 20.12.06, עת פגש הנאשם לראשונה את עו"ד שפיגל (שהחליף עו"ד קודם):

"ת. היה לי מאוד קשה לדבר איתו כי הוא לא ידע את השפה הרוסית,הבנתי שאין לו שום מסמכים מהתיק הזה, אני הבנתי שהוא העו"ד שלי, שלא צריך לחתום על שום דבר

ש.מה הבנת לגבי הראיות בתיק

העד משיב לשאלה בעברית תשובה ברוסית ללא המתורגמן ואין זו הפעם הראשונה

ת.אני רוצה להמשיך ולענות לשאלה הקודמת, אני הבנתי באותו רגע שכל מה שהיה בחקירות במשטרה והעובדות נגדי נשארו באותו מקום וזה אמתושהעו"ד עכשיו שייצג אותי יהיה עו"ד שפיגל

ש.למחרת בהארכת המעצר הופעתי בעכו, ב – 21/12/06, מה הבנת בדיון הזה

ת. שם לא הבנתי שום דבר, לא היה לי מתורגמן, היו הרבה אנשים, דיברו בבת אחת, האריכו לי את המעצר.

ש. לאחר הארכת המעצר אתה מובא לחקירה ואתה מודה עוד הפעם למה?

ת. אני הסברתי כבר, הרגשתי את עצמי שאני אשם והתנהגתי כבן אדם שביצע פשע, כמו שאומר הסניגור שלי, שזה הודאה שניה זה לא הודאה שניה, זה המשך של הודאה ראשונה…"

(ראה: ע' 1023, ש' 25- ע' 1024, ש' 10 לפרוטוקול).

דברים אלה של הנאשם עומדים בסתירה לאמור במזכר מיום 20.12.06 (ת/342), המתעד שיחה בין הנאשם לבין החוקר ארליכמן, שהתרחשה לאחר פגישת הנאשם עם סנגורו באותו היום, ובה אמר הנאשם לחוקר, כי החליט להכחיש משום שדיבר עם עורך-דינושאמר לו לעשות כן ובינתיים עוה"ד יבדוק את העניין (ואכן, בפתח חקירת הנאשם מיום 21.12.06, חוזר בו הנאשם מהודאתו).

עוד העיד הנאשם בחקירתו הראשית, כי היו לו בסה"כ 4 פגישות עם עורכי-דין, הפגישה הראשונה הייתה בהארכת המעצר, הפגישה השנייה ביום 17.12.06,כאשר לטענת הנאשם:

"…העו"ד הגיע אלי לתא, הוא לקח אותי ודיברנו במשך 20 דקות, הדבר היחידי שהבנתי ממנו שהכל יהיה בסדר, הוא שאל אותי מה קרה, לא יכולתי להסביר לוכי אני לא יודע את השפה העברית והוא לא יודע את השפה הרוסית, עכשיו אני פחות או יותר יכול לדבר עם העו"ד שלי כי קצת למדתי במשך הזמן, אז אני לא ידעתי את השפה, ואמרתי לו שהוא יסע לאשתי ובזה נגמרה הפגישה השניה שלנו" (ראה: ע' 1028 לפרוטוקול, ש' 16-20).

הנאשם המשיך והעיד, כי פגישתו השלישית עם עו"ד הייתה ב- 20.12.06, זאת עם עורך-דינו הנוכחי, עו"ד שפיגל, שהחל לייצגו באותה העת:

"… מה שאני ידעתי ממנו שכל מה שהיה לפניו נגדי, ככה זה נשאר, שאין לו את החומר של התיק, היה עוד משהו, אני לא זוכר בדיוק"

(ראה: ע' 1028 לפרוטוקול, ש' 21-23).

ולאחר מכן, פגישתו הרביעית עם עו"ד, הייתה לטענתו בביהמ"ש ביום שלמחרת, הוא יום 21.12.06 (כפי העולה גם מפרוטוקול הארכת המעצר מיום 21.12.06- ת/74).

כך טורח ומציין הנאשם בהמשך חקירתו הראשית ומיוזמתו:

"נזכרתי בעוד משהו מעניין בחקירה, כשעצרו אותי הציעו לי עו"דוזה היה החוקר סשה, אמרתי לו שאני צריך עו"ד והוא הבין שדובר רוסית כי בעברית אני לא שולט, הוא הבטיח לי אבל אני לא ראיתי עו"ד".

(ראה: ע' 1028, ש' 29- ע' 1029, ש' 2 לפרוטוקול).

(וכפי העולה גם ממוצג ת/702- בקשה למינוי סנגור ציבורי, מיום 12.12.06, יום מעצרו של הנאשם, בבקשה זו מצוין כי העצור הינו דובר רוסית בלבד, בעל אזרחות אוקראינית, הבקשה חתומה על-ידי הנאשם).

ודוק, אף לשיטתו של הנאשם, ובניגוד לטענת סנגורו במסגרת הסיכומים לפיה לא הודע לנאשם על זכותו להיוועץ בעו"ד באף לא אחת מחקירותיו (!) , הרי שהחוקר סשה הודיע לו על זכותולהיוועץ בעו"ד כבר כשנעצר,אלא שלטענתו, הוא לא ראה עו"ד.

אולם במסגרת חקירתו הנגדית, אישרהנאשם כי ביום 13.12.06, במסגרת הארכת המעצר, יום לאחר מעצרו, נפגשעם עו"ד הרמלין, אלא שזה לא דיבר רוסית והוא נאלץ לשוחח עמו בעברית (ראה: ע' 1047 לפרוטוקול).

(פרוטוקול הדיון בהארכת המעצר, מיום 13.12.06, מלמד אף הוא כי הנאשם היה מיוצג על-ידי עו"ד הרמלין באותה העת; כך גם עולה משיחת הנאשם עם המדובב- ראה: ת/401 א', מ"ט 165/06 (16), ע' 35-37, במהלכה מספר הנאשם כי הוא מצטער שעורך-דינו אינו דובר רוסית, אולי זה טוב, אבל הוא לא יכול להסביר לו הכלכמו לרוסי, עורך-הדין אינו טיפש, הוא סיפר לנאשם ששוחח עם אשתו והיא יודעת שאינו אשם, שוקל לשכור שירותיו של סנגור פרטי).

עוד נדגיש, כי הנאשם במו פיו באשר לסניגורו הקודם, מציין:

"…בבית משפט עו"ד כיסח אותם עם אותם הוכחות שהם אספו, הוא כיסח אותם וריסק לגמרי"(ת/400, מ.ט 163/06 (1), עמ' 4-3).

בהמשך נשאל:

"ש. אין לך טענה שלא היה לך עו"ד, היה לך עו"ד וגם ידעת על הזכות שלך לעו"ד

ת. אני לא ידעתי שיש לי עו"ד, אני פעם ראשונה נפגשתי איתו, אני ביקשתי עו"ד שדובר רוסית, כן, אמרו לי, ידעתי על הזכות שיש לי לעו"ד, אמרו לי

ש. הבעיה שלך היא שהעו"ד שקיבלת לא דובר רוסית

ת. כן, זה נכון, ביקשתי במשטרה שיתנו לי עו"ד שדובר רוסית

ש. זה נכון שהעו"ד שמייצג אותך עד היום במשפט אינו דובר רוסית

ת. כן, זה נכון"

(ראה: ע' 1047 לפרוטוקול, ש' 16-26).

לאמור, הנאשם ידע גם ידעעל זכותו להיוועץ עם עו"ד, כך גם זכה לייצוגעל-ידי עו"ד למחרת היום בו נעצר, כל טרונייתו הינה על כך שעורך הדין שייצג אותו באותו שלב לא דיבר רוסית, זאת כאשר יש להזכיר כי גם עורך הדין שמייצג את הנאשם היום, וכבר מיום 20.12.06 (שבוע לאחר מינוי עו"ד הרמלין- כאשר אין ספק כי במהלך שבוע זה לא חל כל שיפור בידיעת הנאשם את השפה העברית), כפי בחירת הנאשם, אינו דובר רוסיתוהנאשם מאשר זאת בחקירתו כאמור.

(וראה, לדוגמא, "…לשאלת ביהמ"ש: במהלך הדיונים הרבה פעמים דיברת עם עורכי הדין שלך זה נכון, באת והתלחשת עם עורכי הדין שפיגל

ת. זה אני דיברתי איתם כשרציתי לתקן משהו…"עמ' 1030 לפרוטוקול).

בהמשך חקירתו הנגדית, נשאל הנאשם שוב לגבי פגישתו עם עורך-הדין ביום 17.12.06 (יום עובר להודאתו בפני המדובב) ואישר בשנית כי לא הבין את עוה"ד מלבד זה שהכל יהיה בסדר, אולם משעומתהנאשם עם העובדה כי בשיחתו עם המדובב מאותו היום, לאחר פגישתו עם עוה"ד שטחבפני המדובב (ודוק) את כל קורות הפגישהוהבין היטב את שנאמר לו על-ידי עוה"ד (כפי העולה מ- ת/401 א', מ"ט 165/06 (19), ע' 30 ואילך) , השיב:

"ת. אני אמרתי שאני לא מדבר בעברית, אם שיקרתי באותו מקום אז שיקרתיכי כל זה כואב כשאתה יושב במעצר ואומרים שזה אתה, אתה

ש. למי שיקרת

ת. למדובב, שיקרתי למדובב

ש. אז העו"ד לא אמר לך את כל הדברים האלה

ת. לא יכולתי לדבר עם העו"ד, אפשר להזמין את העו"ד הזה לכאן לעדות

ש. אז אם אתה אומר על התקשורת וכל מה שהקראתי לך, המצאת את זה

ת. יכול להיות

ש. זה שהדם זה שקר, זה המצאה שלך ולא העו"ד אמר לך את זה, הדם על הכבל, שהחוקרים משקרים

ת. לא, הדם על הכבל קיבלתי מידע מהמשטרה

ש. זה שהדם על הכבל זה שקר, אתה אמרת למדובב שהעו"ד אומר שהדם על הכבל זה שקר, זה החוקרים המציאו

ת. כל מה שאמר העו"ד אני לא יודע

ש. אז אתה המצאת את זה

ת. יכול להיות שכן" (ראה: ע' 1088 לפרוטוקול, ש' 3-18).

כאשר נשאל, איזו סיבה יש לו להמציא למדובב שהמצב הראייתי שלו מצוין, השיב:

"ת. פחד מפני המדובב"

(ראה: ע' 1088 לפרוטוקול, ש' 26).

זאת כאשר, כזכור העיד הנאשם מוקדם יותר כי האמין במדובב וראה בו חבר.

טענה זו של הנאשם כאילו שיקר למדובב והמציא לו את כל פרטי הפגישה עם עורך-דינו רק משום שחשש ממנו, הינה חסרת היגיון ונועדה, כמו יתר שקרי הנאשם, לשרת את המטרה שראה לנגד עיניו באותו שלב של עדותו, כאן בניסיונו לטעון שלא הבין את עורך-דינו ומשכך לא זכה לייצוג הולם.

ולצורך חתימת נושא זה, אין טוב יותר מהבאת דברי הנאשם כפי שנאמרו בטרם צאתו לשחזור ביום 19.12.06, מועד בו כבר היה מיוצג, כאמור:

"אנטולי. … יש לך בודאי זכות לעורך דין ה…

רומן. יש לי עורך דין. הבקשה היחידה להודיע לו.

אנטולי. להודיע לו בקשר למה?

רומן. בקשר לכך שעשיתי הודעה מלב נקי.(הכוונה מרצונו טוב והחופשי).

אנטולי. אתה הודעתה (כך במקור- י.כ.)מלב נקי על מה?

רומן. על רצח בתאריך 6 של השנה, חודש דצמבר"

(ראה: ת/27, ע' 1).

משכך ולאור כל המפורט, יש לדחות טענת הנאשם לפגיעה בזכות ההיוועצות בעו"ד, הנאשם ידעעל זכותו להיוועץ בעו"ד כבר מעת מעצרו ביום 12.12.06, עת הוגשה בקשה למינוי סנגור ציבורי, הוא זכהלייצוג על-ידי עו"ד הרמלין מהסנגוריה הציבורית כבר החל מיום 13.12.06, בשלב הארכת מעצרו בביהמ"ש (והביןאת שנאמר לו על-ידי אותו עו"ד, כפי העולה משיחותיו עם המדובב, כמפורט), עד שהחליט לשכור שירותיו של סנגור פרטי, החל מיום 20.12.06, סנגור שאינו דובר רוסית ואשר מייצגו עד עצם היום הזה, למרות פערי השפה; הנטענים.

יתרה מכך, התנהלות הנאשם בעדותו אף בנושא זה, כמו בנושאים רבים אחרים, מלמדת על כי אינו בוחל בשימוש בשקרים רבים ככל שהדבר, כפי הנדמה לו, משרת את מטרתו.

ג. מצגי שווא, הטעיות והבטחות:

נטען, במסגרת טענות הזוטא, כי חוקרי הנאשם לא חדלו מהטעייתובמזיד תוך שהציגו בפניו נתונים שקריים,לפיהם התקבלו ממצאים ביולוגיים מהמעבדה לזיהוי פלילי, המצביעים על אשמתו, וכן כי קיימות עדויות הקושרות אותו לרצח ולכן כל הכחשה מצדו רק תחמיר את מצבו, כך נטען כי בהטעיה זו שברו את רוחו תוך שנטעו בו את האמונה כי בעת ביצוע המעשה היה נתון בהתקף Black outולכן אינו זוכר את מעשיו כאשר הממצאים הביולוגיים והעדויות מצביעים על אשמתו.

הסנגור מפנה בסיכומיו לציטוטים שונים מתמלולי החקירות והשיחות עם המדובב, מהם מבקש ללמוד, כי הטעו את הנאשם והציגו בפניו מצגי שווא בכל הנוגע לתוצאות בדיקת הפוליגרף, הימצאות דם על כליו, קיום עדויות שונות, שברו את רוחו וכן הבטיחו לו הבטחות שווא לגבי הודאתו. נטען, כי בהטעיה זו, שברו את רוחו עד כדי שלילת רצונו החופשי תוך שנטעו בו את האמונה, כי הוא רוצחה של המנוחה. הנאשם היה נתון למתקפה בלתי פוסקת הן מצד חוקריו והן מצד המדובב.

לאור כל האמור מבוקש לקבוע, כי הודאות הנאשם אינן קבילות ולחילופין להעניק להן משקל זעום.

ב"כ המאשימה מצדן טוענות, כי כל הודאות הנאשם קבילות כראיה וכי הוכח מעל לכל ספק, שלא הופעלו על הנאשם אמצעים פסולים מסוג כלשהו בחקירתו.

בסיכומיהן טוענות ב"כ המאשימה, כי מלבד חקירת הנאשם מיום 13.12.06, במהלכה נמסר לנאשם כי נמצא דם של הילדה על אי כליו או בגדיו, ותשאולו מאותו היום על-ידי החוקר מלכא, בנוגע להימצאות דם על הכבל, הרי שהחוקרים לא טענו בפני הנאשם טענות שקריות מפורשות בדבר קיום ממצאים ביולוגיים מפלילים ואף לא חזרו על ההטעיה בחקירות הבאות. נטען, כי תרגיל חקירה זה אינו מהווה תחבולה פסולה.

עוד נטען, כי החוקרים לא טענו מעולם כי בידיהם "עדויות הקושרות אותו לרצח", החוקרים לא התכוונו להטעות את הנאשם והתייחסו לעדויות של עדים אמיתיים.

אשר לממצאי הפוליגרף, כפי שנמסרו לנאשם, נטען כי משיחות הנאשם עם המדובב עולה שהנאשם הבין היטב את תוצאות הפוליגרף כהווייתן.

עוד נטען, כי החוקרים מעולם לא טענו בפני הנאשם, כי אם יודה ברצח, יקבל עונש קל, אלא הבהירו בפניו כי ביהמ"ש הוא שקובע את העונש.

1. תוצאות בדיקת הפוליגרף:

ראש וראשון יודגש, הפוליגרף ותוצאותיו אינםקבילים, וכפי שגם נקבע בהחלטת ביהמ"ש כאן מיום 11.9.08 (ראה: ע' 827 לפרוטוקול), אולם הותר להפנות לעדים הרלבנטיים שאלות בעניין זה, לאור טענת הסנגור, כי הוטחו בנאשם אמירות מוטעות במכוון.

בסיכומיו, מפנה הסנגור למספר אמירות שנאמרו לנאשם על-ידי החוקרים במהלך חקירותיו והנוגעות לתוצאות בדיקת הפוליגרף שנערכה לנאשם, מהן מבקש ללמוד כי הנאשם הוטעה וכי מדובר בתרגילי חקירה נפסדים.

עיון בחקירות הנאשם מעלה, כי אכן בחקירתו מיום 12.12.06, אמר החוקר יוסי זמואלסון לנאשם באשר לתוצאות בדיקת הפוליגרף שנערכה לאחרון, כי:

"קול א': … פוליגרף… אומר שאתה רצחת.

קול ב': … אני לא יודע מה אומר… פוליגרף… קודם כל זה ניסיון ראשון שלי עם פוליגרף.

קול א': … פוליגרף.

קול ב': … אני לא יודע אין זה עובד. אני לא רצחתי אותה.

קול א': … פוליגרף אומר כשאתה משקר הוא יודע. וכל זה יוצא. יצא שאתה משקר.

קול ב': … יוצא כך… המצב… שלי גם ככה קשה עכשיו."

(ראה: ת/164 א', ע' 3).

ובהמשך:

"קול א': … ומה שאתה אמרת בפוליגרף, התשובות שלך זה לא אמת?

קול ב': … כן, אני לא רצחתי ואין לי קשר לרצח הזה.

קול א': … אז איך יוצא שזה לא נכון?

קול ב': … אני לא יודע. אני לא יודע. אילו הייתי מבצע את הרצח או היה לי קשר כלשהו לרצח הזה לא הייתי מסכים לא לפוליגרף ולא הייתי הולך לפה בעצמי."

(ראה: ת/164 א', ע' 4-5).

וכן:

"קול א': … אז למה יוצא שאתה משקר?

קול ב': … אני לא משקר, אני אומר אמת.

קול א': … יוצא שאתה משקר. אם אתה אומר אמת אז צריך לצאת שאתה אומר אמת.

קול ב': … אני אומר אמת. אני…

קול א': … אבל עובדה שהייתה בדיקה, יצא שאתה משקר. עובדה."(ראה: ת/164 א', ע' 9).

בעדותו בפנינו מסר החוקר יוסי זמואלסון, כי אמר לנאשם שבהתאם לפוליגרף יצא שהוא רצח, במסגרת תרגיל חקירה, בעוד שלגבי שאלת מעורבותו של הנאשם ברצח, לא מדובר היה בתרגיל חקירה (ראה: ע' 828 לפרוטוקול).

חשוב לציין, כי כבר בהמשכה של אותה חקירה,מסביר החוקר לנאשם, כיצד עובדת בדיקת הפוליגרף (ראה: ת/164 א', ע' 20-21), לאחר מכן שוב נאמר לנאשם, כי הוא נכשל בבדיקה (ראה: ת/164 א', ע' 24), אך עתה מוסבר לו:

"קול א': … אז אם זה הכל למה אז יוצא שאתה זה, שכששאלו אותך אם אתה מעורב ברצח הזה אתה…, יצא שאתה משקר?

קול ב': … אני אמרתי לא.

קול א': … אתה אמרת לא ויצא שאתה משקר.

קול ב': … אבל אני לא מעורב ברצח. אני לא מעורב ברצח, אני לא רצחתי את הילדה. אני לא יכול להוכיח.

קול א': … אז איך, למה יצא שאתה משקר?

קול ב': … אני לא יודע, אני לא יודע.

קול א': … ולא רק את זה שאלו אותך, שאלו אותך גם שאלות אחרות. זה לא שיצא שאחת ככה, אחת ככה. יצא ש…

קול ב': … אני יודע. הוא שאל אותי כמות מסוימת של שאלות."

(ראה: ת/164 א', ע' 29).

לאחר מכן, בהמשך חקירתו, שוב נאמר לנאשם, כי הוא נמצא שקרן בפוליגרף, הוסבר לו, כי בהתאם לבדיקה יש לו קשר לרצח,וכי באחת התשובות שלו יצא שהוא משקר, יש לו בעיה שבבדיקת הפוליגרף הוא נמצא דובר שקר בקשר לרצח(ראה: ת/164 א', ע' 36-38).

כך גם נאמר לנאשם מפורשות:

"חוקר א': שאלה: היום נבדקת במכונת אמת ועל השאלה על השותפות שלך (ברצח) נתת תשובה שלילית, כן?

נחקר: כן.

חוקר א': תשובתך נמצאה כדברי שקר.מה יש לך לומר בעניין זה?

נחקר: … אני חש התרגשות רבה בנוגע למאורעות אלו."

(ראה: ת/164 ג', ע' 15).

לפיכך, אף שבחקירת הנאשם מיום 12.12.06, נאמר לנאשם, באופן מטעה ובמסגרת תרגיל חקירה, כי תוצאות הפוליגרף מעידות כי שיקר בתשובתו לשאלה, האם רצח, הרי שכבר בהמשכה של אותה חקירה, הוסבר לנאשם, במה דברים אמורים באופן מדויק.

עיון בשיחת הנאשם עם המדובב לאחר חקירה זו ובאותו היום, מאשר כי הנאשם הבין היטב את תוצאות בדיקת הפוליגרף לאשורן וכפי שהסביר הוא עצמו למדובב במילותיו שלו:

"נחקר: … היום נסענו לגלאי אמת, אהה, זה שלא רצחתי, כן, אני אמרתי אמת,ו… איך זה, הוא ניסח את השאלה, כאילו, עזרת ברצח, כאילו משהו כזה, זהו, והגלאי הראה שכאילו עזרתי,אני הייתי בהלם…

נחקר: …עכשיו יוצא שאני לא הרוצח, שעזרתי לרוצח,אבל אני יודע שאני בעניין הזה שקט…

(ראה: ת/400, מ"ט 161/06(1), ע' 4-6).

ובהמשך שיחתו עם המדובב:

"נחקר: …אז הדבר הכי מעניין שבשאלה הזאת, האם אתה שותף לפשע, אני אומר לא, והוא הראה, יוצא לפי הגלאי שקר, שאני שותף לפשע

…אני לא רצחתי, אבל אני כאילו עזרתי

…כן לרצוח, זאת אומרת ידעתי על הדבר הזה, אבל לאף אחד לא אמרתי שום דבר…"

(ראה: ת/400, מ"ט 161/06(1), ע' 27).

לסיכומה של נקודה זו ייאמר, כי בניגוד לטענת הסנגור, הרי שלא ניתן לדבר על הטעיית הנאשם אשר לתוצאות בדיקת הפוליגרף היות והנאשם הבין היטב תוצאותיה של בדיקה זו, כפי העולה משיחתו עם המדובב, כאמור.

יתרה מזאת, אף העובדה כי החוקר זמואלסון הציג בפני הנאשם בתחילה את תוצאות הבדיקה באופן מטעה, הרי שאין מדובר בתרגיל חקירה נפסד היות ולא פגע ביכולת הנאשם לעשות שימוש בזכות השתיקה, הנאשם לאהודה בחקירתו זו, מה גם שבהמשכה של אותה חקירה ממש, הובהרולו תוצאות הבדיקה לאשורן, כאמור, והנאשם הבינן היטב.

לאחר שעומת הנאשם בחקירתו הנגדית בביהמ"ש עם העובדה, כי סיפק בחקירותיו במשטרה הסברלתוצאות בדיקת הפוליגרף, כאילו הדבר היה קשור לכך שראה טיפות דם בשירותים, נשאל:

"ש. אז אנו רואים שהבנת בדיוק מה התוצאה של הפוליגרף וגם נתת לזה הסבר ולכן זה לא נכון שהודית בגלל שהטעו אותך על הפוליגרף

ת. להפך, זה נכון, בגלל שאת תוצאות הפוליגרף הזכירו לי כל הזמן"

(ראה: ע' 1082 לפרוטוקול, ש' 20-22).

אשר לתחבולות שונות הננקטות על-ידי חוקרי המשטרה, כבר נאמר:

"בטרם אדון באמצעי עליו מלין המערער, ראיתי לנכון להעיר כי כדי למלא את תפקידם רשאים חוקרי המשטרה, ולעיתים אף חייבים, לעשות שימוש בתחבולות.אמנם, הרצון להביא לחשיפתה של האמת ולמיצוי הדין עם מבצעי העבירות אין משמעו כי כל האמצעים כשרים, אולם אין להיתמם ולדרוש כי חוקרי המשטרה לא יעשו שימוש בתחבולות, שכן כפי שכבר נקבע בעבר 'חקירתו של פושע אינה משא ומתן בין שני סוחרים שלווים והגונים המנהלים את עסקם על בסיס אמון הדדי מרבי'(ע"פ 216/74 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 340, 352 (1975)). אשר על כן, נקבעו בפסיקה שני סייגים באשר לסבירותן של תחבולות בהן נעשה שימוש. האחד, כי אין לעשות שימוש 'בתחבולה המפרה את זכות החשוד להימנע מהפללה עצמית; והשני, שאין לנקוט אמצעי חקירה שהשימוש בהם פוגע בשורת עשיית הצדק. את גבולותיהם של סייגים אלה יש להציב תוך התחשבות בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון'(ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221, 291 (1996); ע"פ 1301/06 אלזם נ' מדינת ישראל, ([פורסם בנבו], 22.6.2009) בפסקה 26 לפסק-דיני; ע"פ 2939/09 פילצה הנ"ל, בפסקה 20)…".

(ראה: פרשת סנקר, פסקה 22 לחוו"ד של כב' השופט לוי).

כבר נקבע, כי לא כל תחבולה הננקטת יש בה כדי להוות "אמצעי פסול", ולעניין זה יש להבחין בין תחבולה "נפסדת", המהווה אמצעי פסול, לבין תחבולה "נסבלת", שאינה מהווה אמצעי פסול ומשכך ניתן לנקוט בה (ראה: קדמי, על הראיות, ע' 73, חלק ראשון, (2009)):

"המבחן שעל-פיו נקבעת פסלותה של תחבולה, נעוץ בשאלה אם היה בה כדי לשלול את 'יכולת הבחירה':מצטמצמת המרמה להצגת מציאות כוזבת בלבד, כאשר נשמרת לו לנחקר היכולת לבחור, על רקע המצג הכוזב, אם למסור הודיה אם לאו – הרי זו תחבולה 'נסבלת', שאינהפסולה ואינהפוסלת; לעומת זאת, אם השמיטה המרמה את הבסיס מתחת ליכולתו של הנחקר לעשיית השימוש בזכות השתיקה או בזכות ההיוועצות – הרי זו תחבולה 'נפסדת', העשויה להוביל לפסילת הודיה הנמסרת בעקבותיה.

עם זאת, ניתן לראות ב'כוחה המפתה' של התחבולה – שיקול לגריעה ממשקלה הראייתי של ההודיה."

(ראה: שם, ע' 74).

כך יש להבחין לעניין זה בין מצב בו מעמידים את החשוד בפני מציאות "מדומה", באשר הדברים לאשורם ידועים לו ועצם העובדה כי הולך שולל בעקבות כך, מדברת לחובתו, לבין מצב בו מייצרים החוקרים ראיות בדויות על-מנת שאלה תשמשנה אותם כתחבולה (ראה: שם, ע' 75-76).

כאן, מדובר בתרגיל חקירה המסתכם באמירה של החוקר לנאשם לגבי תוצאות הבדיקה, לא הוצג מסמך בדוי באשר לתוצאות הפוליגרף, אשר ובדגש כעובדה לאפגם תרגיל זה ביכולת הבחירה של הנאשם.

(ראה לעיל שיג ושיח הנאשם עם המדובב לאחר התרגיל הנ"ל).

כך מציין קדמי בספרו, בין כל יתר הדוגמאות, כי כאשר אומרים לחשוד, שטביעות אצבעותיו נמצאו על-גבי מסמכים שנגנבו בשוד או כאשר בוימה הודעה של שותף לעבירה או כאשר אומרים לחשוד, כי בידי החוקרים ישנה קלטת בה נשמעים המערערים מודים בביצוען של עבירות, אף שקלטת כזו אינה בנמצא, הרי שבכל המקרים הללו, מדובר בתחבולה נסבלתהיות ולא פגמה ביכולתו של הנחקר לעשות שימוש בזכות השתיקה (ראה: שם, ע' 75-76).

ניתן לומר בנקל, כי המקרה דנן, במסגרתו נאמר לנאשם כי הוא נמצא דובר שקר בבדיקת הפוליגרף, ולאחר מכן הובהרו לו הדברים כהווייתם הינו חמור הרבה פחות מן המקרים המוזכרים הנ"ל, וכדוגמא המקרה בו נאמר לחשוד כי טביעות אצבעותיו נמצאו על מסמכים גנובים, באשר כאן עוד ניתן לספק הסבר חלופי, כפי שאכן סיפק הנאשם, שכאמור הבין היטב את תוצאות הבדיקה, כפי העולה משיחתו עם המדובב בהמשכו של אותו היום, לאחר חקירתו.

משכך, תרגיל חקירה זה אינו פוגם בקבילות ההודאה ואף לא במשקלה.

(כאשר נחזור ונדגיש, לפוליגרף ככזה אין כל קבילות – נפקות, ראה לעיל ההחלטה מיום 11/9/08).

2. הימצאות כתמי דם:

במסגרת החקירות השונות, הציגו החוקרים לנאשם שאלות לגבי אפשרות הימצאות דם שלו במקומות שונים, תוך שאיפשרו לו לציין מקומות כאלה וליתן לכך הסבר (ראה כדוגמא: ת/164 א', ע' 25), בדומה נשאל, האם ייתכן שיימצא דם של המנוחה עליו (ראה: ת/164 א', ע' 26) או דם זר כלשהו על כליו (ראה: ת/164 ב', ע' 10), הצגת שאלות מעין אלה בחקירה אינן, בוודאי, בגדר תחבולה או הטעיה.

רק בחקירת הנאשם מיום 13.12.06 נאמר לו מפורשות, ובאופן מטעה, כי נמצא דם של הילדה על כליו או על בגדיו, והנאשם נתבקש להסביר זאת (ראה: ת/480, ע' 4), אולם גם אז סירבו החוקרים לומר לנאשם, היכן בדיוק נמצא הדם לכאורה, הדבר נאמר באורח כללי ובוודאי מבלי להציג בפני הנאשם אסמכתא בדויה לכך:

"חוקר: אם אני אגיד לך שאצלך בבגדים/דברים מצאו דם, איך תסביר את זה?

חשוד: אני לא יכול להסביר את זה, אני בטוח

חוקר: אני אומר לך שמצאנו. זה יכול להיות… מצאנו

חשוד: על מה מצאתם?

חוקר: אני לא אגיד לך, מצאו, על מה לא אגיד לך."

(ראה: ת/480, ע' 8).

וכך המשיכו ושאלו:

"חוקר: על הבגדים לא יכול להיות?

חוקר: על הנעליים יכול להיות?

חוקר: אם ימצא דם זה רק שם?"

(ראה: ת/480, ע' 9).

כך בתחקור הנאשם על-ידי החוקר יעקב מלכא באותו היום, 13.12.06, נאמר לנאשם כי נמצא דם על הכבל בו הוא משתמש (ראה: ת/441). בעדותו בפנינו הבהיר החוקר מלכא, כי אכן סבר שיש כתם דם על הכבל של הנאשם שנתפס ולכן שאל את הנאשם בעניין זה, אך אינו סבור כי אמר לנאשם, שמדובר בדם של המנוחה היות וטרם התקבלו תוצאות המעבדה באותה העת והיה זה שלב מוקדם מדי לכך (ראה: ע' 679 לפרוטוקול).

לפיכך, רק בחקירתו ובתחקורו של הנאשם מיום 13.12.06 נאמר לנאשם באופן מפורש, ברור ומטעה כי נמצא דם של הילדה על כליו או על בגדיו או על הכבל שלו, אך גם זאת כאמור מבלי להציג בפניו ראיה מבוימת לכך אלא אמירה כללית בעלמא, דבר שלאפגע ביכולתו לבחור בזכות השתיקה, ולראיה הנאשם בחר להמשיך ולדבוק בהכחשתו במהלך חקירה זו, משכך אין לומר כי תרגיל חקירה זה הינו בגדר תחבולה נפסדת הפוגמת בקבילות אותה חקירה.

מעבר לכך, הרי שבמותר חקירות הנאשם, כגון בחקירתו מיום 14.12.06 נשאלהנאשם, איפה הוא חושב שיכלו למצוא דם שאינו שלו על בגדיו, מבלי לציין כי אכן נמצא דם כזה והיכן הוא נמצא (ראה: ת/169 ב', ע' 9), וניתנה לו אפשרות להסביר זאת (ראה: ת/169 ב', ע' 10), ואף נאמר לו מפורשות:

"ח: אני מבין, אבל אנחנו מדברים רק על מה שיכול להיות. אני לא אומר לך מה יש לנו"

(ראה: ת/169 ב', ע' 24).

בדומה, מפנה הסנגור לחקירת הנאשם מיום 15.12.06 בה הוטח בפני הנאשם כי יודעים שהוא הרוצח בעקבות התקדמות הבדיקות, אך זאת ללא הפניה לממצא ספציפי או הצגת ראיה ממשית בפני הנאשם (ראה: ת/174 א', ע' 44-45) (כך גם בחקירתו מיום 16.12.06, בה נרמז לו כי נמצא דם, משהו קושר אליו, מבלי לציין ספציפית- ראה: ת/180 א', ע' 39).

דברים אלה הינם בגדר תרגילי חקירה לגיטימיים שנועדו לקדם את החקירה ואין לראות בהם תחבולה נפסדת (ראה לעניין זה גם עדותו של סשה סטריז'בסקי, ע' 278 לפרוטוקול).

אם-כך, במסגרת חקירותיו השונות, נשאל הנאשם, היכן יכול להימצא דם לפי דעתו, תוך שמאפשרים לו להעלות תהיות בעניין ולהסביר את ההיגיון שמאחורי זה, מבלי לציין כי אכן נמצא דם כאמור במקום ספציפי, זאת מלבד חקירתו מיום 13.12.06 כפי שהובאה לעיל שם נאמר לנאשם מפורשות ובאופן מטעה, כי נמצא דם של הילדה על כליו או על בגדיו, אך גם אז לא צוין מיקום ספציפי של הדם ובוודאי שלא הוצגה בפני הנאשם ראיה בדויה בעניין, משכך וכפי שהובהרה הסוגיה לעיל גם בעניין הפוליגרף, עדיין התאפשר לנאשם למסור את גרסתו, אם ירצה בכך, ולאנפגמה יכולתו לעשות שימוש בזכות השתיקה, באשר האמת לאשורה ידועה לו וכל עוד לא הוצגה בפניו ראיה ממשית בדויה, יכול היה לבחור את אופן פעולתו.

על-כן אין לומר, כי נפגמה קבילות ההודאות בשל תרגיל חקירה זה.

אשר למשקל ההודאות שעלול להיפגם כתוצאה מאמונתו הסובייקטיבית של הנאשם, כי הוא אכן ביצע את הרצח לאור הראיות המוצגות בפניו ומבלי שיוכל להציג הסברים חלופיים לכך, הרי שבעדותו בפנינו אישר הנאשם, כי נתן הסבר חלופי, אמיתי מבחינתו, להימצאות דם:

"ש. למשל, נתת הסבר שביום הרצח בסביבות 14:00 – 14:00 וקצת, היית בשירותי הבנים ושם ראית כמה טיפות דם ויכול להיות שאתה נגעת בדם בלי לשים לב או דרכת עליו בלי לשים לב, נכון

ת. כן, אמרתי כך

ש. וזה הסבר אמיתי מבחינתך, אתה באמת ראית דם באותו יום

ת. אני אמרתי בחקירה שאני לא זוכר בדיוק באיזה יום זה היה, אחרי זה חזרנו לאיזה שהוא יום מדויק וזה היה היום של הרצח

ש. וזו האמת, זה מה שבאמת היה

ת. כן

ש. ואתה באמת גם חשבת שיש אפשרות תיאורטית שבצורה הזו הגיעה איזו שהיא טיפת דם לדברים שלך

ת. כן"

(ראה: ע' 1076 לפרוטוקול, ש' 14-24).

לפיכך, אף בעדותו בביהמ"ש עומד הנאשם על טענתו כי ההסבר שמסר אשר להימצאותו של דם הינו הסבר אמיתי, ומשכך לא ניתן לדבר על הטעייתו בעקבות אותו תרגיל חקירה ועל פגיעה במשקלה של ההודאה בעקבות הבאת הנאשם לכדי אמונה כי ביצע את הרצח ואינו זוכר זאת.

3. קיומן של עדויות:

בחקירת הנאשם מיום 11.12.06 נאמר לו, כי יש הודעות המתארות אדם דומה לו בלבוש כמו שלו, שהתנהג בעצבנות רבה, שטף ידיו וניגב אותן על הקיר (ראה: ת/159, ע' 3), בחקירתו מיום 15.12.06 נאמר לו, כי אנשים ראו אותו בקומה השנייה (ראה: ת/174 א', ע' 18), כך גם בחקירתו מיום 18.12.06 נאמר לנאשם, כי מישהי ראתה אותו עולה לקומה השנייה (ראה: ת/443, ע' 2).

אין מדובר בעדויות הקושרותאת הנאשם לרצח, כלשון הסנגור, כי אם בעדויות העוסקות בנוכחותו בקומה השנייה בניגוד לטענתו כי לא נכח שם, ובאופן התנהגותו בהתאם לאותן הודעות (ראה לעניין זה: עדותו של יוסי זמואלסון, ע' 830 לפרוטוקול), כאשר החוקרים לא ציינו זאת בפני הנאשם כדי להטעותו כי אם בהסתמךעל הודעות שהונחו בפניהם באותה העת (ראה לעניין זה: עדותו של סשה סטריז'בסקי, ע' 600 לפרוטוקול), וכדוגמא הודעתה של הפסיכולוגית רות נשרי (ת/692- אשר באותה העת סברה שמדובר בגנן הדומה מאוד לנאשם כאן כעולה בבירור מתמונה ת/4), וכן התיאור בהודעתה של שי יפרח (ת/386).

משכך, אין לומר כי דברי החוקרים בדבר קיומן של עדויות הנוגעות לנאשם, ולא בהכרח קושרות אותו לביצוע הרצח דווקא, פגעו בקבילות הודאותיו, בייחוד משמדובר בעדויות אמיתיות ולא עסקינן אף בתרגיל חקירה.

מעבר לכך, לעניין המשקל, אין לומר כי משהוצגו בפני הנאשם עדויות אלה בחקירותיו השונות, גרם לו הדבר להאמין כי הרשעתו הינה בטוחה וכי אין כל הסבר אחר מלבד מעורבותו ברצח, וכפי שאף העיד בביהמ"ש:

"ש. אתה עובד בבית הספר, האם לפי דעתך זה שרואים אותך עולה במדרגות מקומה לקומה, לקומה השניה, זה משהו שמפליל אותך ברצח

ת. לא, זה לא מפליל אותי, אבל אני כל הזמן עניתי שלא הייתי בקומה השניה

ש. נניח שלא היית בקומה השניה, ואומרים לך, שמישהי אומרת שראתה אותך בקומה השניה ולא היית, זה קושר אותך לרצח, אתה עובד בבית הספר, אתה יכול להיות בקומה ראשונה, או שניה או שלישית, בגלל זה מודים ברצח

ת. זה לא מפליל אותי"

(ראה: ע' 1084 לפרוטוקול, ש' 1-7).

4. הבטחות שווא:

אשר לטענה להבטחות שווא שניתנו לנאשם לגבי הודאתו, הרי שפיתוי או השאה פירושם הבטחת טובת הנאה מוחשית לנחקר בתמורה לוויתור על זכותו לחיסיון מפני הפללה עצמית (ראה: קדמי, על הראיות, ע' 80, חלק ראשון, (2009)).

"הפסיקה קבעה כי הבטחה העולה כדי פיתוי המשבש את יכולת הבחירה של נחקר, צריכה להיות ממשית ומוחשית ואין די בהבטחה בעלמא כדי להביא לפסילת הראיה (ע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל, ([פורסם בנבו], 19.1.1994) בפסקה 6). בעניינו של המערער, לא מצאתי כי יש בכוחן של האמירות הכלליות אליהן כיוון משום הבטחה קונקרטית וממשית. מדובר באמירות ערטילאיות, שנמסרו למערער במהלכה של חקירה פלילית במטרה לשכנעו לפתוח את סגור ליבו, ובכך לא נפל פגם."

(ראה: פרשת סנקר, פסקה 13 לחוו"ד של כב' השופט לוי).

וכן:

"הבטחות הבאות בגדר פיתוי והשאה, כאשר המדובר באיש מרות, הינן, בדרך כלל, כאלו המתייחסות ל'שחרור בערובה' או ל'הקלה ממשית במשפט'.הבטחה לחשוד, כי אם ימסור הודיה ישוחרר בערובה, ואם לאו ייעצר עד אין סוף – מהווה פיתוי פסול ופוסל; הבטחה כי ייטיבו עמו במשפט, אם על דרך של אישום קל יותר או על דרך של בקשת עונש מקל מרחיק לכת – מהווה השאה פסולה ופוסלת."

(קדמי, על הראיות, ע' 81, חלק ראשון, (2009)).

אין בהפניות אליהן מפנה הסנגור כדי להוות פיתוי או השאה פסולים.

בענייננו, חוקרי המשטרה לא הבטיחו לנאשם תמורה של ממש עבור הודאה במעשה שלא ביצע ולא ניסו לפתותו להודות מתוך הבטחת הטבה מצדם, כך גם לא הובטח לו אישום קל יותר או עונש מקל, כל שניתן למצוא בחקירותיו השונות הינו ניסיון מצד החוקרים לשכנע את הנאשם לומר אמת וכדוגמא, תוך שימת דגש על ההבדל בין עבירת הרצח לבין עבירת ההריגה במובן של הוכחת קינטור (ראה: חקירתו מיום 18.12.06, ת/443, ע' 27), אף כשנאמר לנאשם כי כדאי לו להודות לאור תוצאות ההודאה, הודגש בפניו כי ביהמ"שהוא שיחליט האם לגזור עליו מאסר עולם, ביהמ"ש הוא "ששולח לכלא" (ראה: חקירתו מיום 19.12.06, נ/55, ע' 3-5).

"… בהיעדר הבטחה לתמורה של ממש, המשנה מהותית את מצבו של החשוד – בין שהמדובר באיש מרות העושה שימוש לרעה בסמכותו ובין שהמדובר במי שאיננו איש מרות – אין לדבר על פיתוי או השאה…"

(ראה: שם, ע' 85).

ד. בדיקה חודרנית:

במסגרת ניהול ההליך בביהמ"ש, עלתה טענה, שלא בא זכרה במקום אחר קודם לכן ואף נזנחה במסגרת סיכומי ההגנה, ולפיה בוצע בנאשם חיפוש חודרני באיבריו האינטימיים, כפי שהוטח בפני החוקר סשה סטריז'בסקי במסגרת חקירתו הנגדית על-ידי ב"כ הנאשם (ראה: ע' 443-444 לפרוטוקול).

החוקר סשה מסר בחקירתו הנגדית בעניין זה, כי הנאשם התבקש לפשוט את בגדיו, כאשר העד ופקד יחיאל נכחו בחדר, לצורך חיפוש ויזואלי חיצוני על גופו של הנאשם, לאיתור סימנים על גופו, הדבר נעשה תוך דקה-שתיים, והנאשם התלבש חזרה, העד סשה דחה את טענת הסנגור, כאילו מרח את ידיו בחומר כלשהו עובר לביצוע הבדיקה, ובהמשך:

"ש. אם אני אומר לך שאתם עשיתם מעבר לאותה בדיקה ויזואלית, חיפוש חודרני באיבריו האינטימיים של הנאשם

ת. אני לא מאמין שאתה מאמין למה שאתה אומר. זה לא היה, מה שכן היה, הנאשם התבקש להוריד את בגדיו, הוריד חולצה ומה שהיה עליו, התבקש להוריד מכנס ותחתוניו, מי שערך בדיקה הוא יחיאל אדרי, בדיקה ויזואלית בלבד."

(ראה: ע' 443, ש' 26- ע' 444, ש' 3 לפרוטוקול).

העד סשה עוד העיד, כי חיפוש זה בוצע רק באותו מועד, יום 16.12.06, ולא קודם לכן מעת מעצרו של הנאשם משום שהרעיון לא עלה קודם לכן (ראה: ע' 588 לפרוטוקול).

העד יחיאל אדרי, אשר ביצע את הבדיקה בנאשם, מסר בעדותו, כי הוא יזם בדיקה זו על-מנת לבחון קיומן של שריטות או חבלות, בשל סוג הפעילות, הייתה מערכת מסודרת של פיקוד, הוא ביקש אישור וקיבל, מדובר היה בבחינה ויזואלית של גופו העירום של הנאשם בחדר סגור, וכן:

"ת. למיטב זכרוני בסיום החקירה, ביקשתי מסשה, הודעתי לו שאני רוצה לעשות את הבדיקה הזו, הבדיקה ארכה פחות מדקה, סדר גודל הזה, ביקשתי ממנו שיתפשט, הוא התפשט בכוחות עצמו, החשוד התפשט, הסתכלתי על גופו, בחנתי, ללא שום מגע מצידי, אלא בדיבור, ביקשתי שיסתובב, בחנתי, לא ראיתי כל סימן על הגוף שלו ובזאת הבדיקה הסתיימה"

(ראה: ע' 670 לפרוטוקול, ש' 8-11).

אשר להעדר תיעוד של בדיקה זו והפסקת הצילום, העיד:

"ת. זה לא היה פעילות חקירה, אני זוכר שסשה חקר וצילם ועשה את הפעולה המתועדת, בסיום החקירה נכנסתי אני לבצע את הפעילות שלי, זו לא הייתה פעולת חקירה ולא פעולה שצריך להסריט"

(ראה: ע' 670 לפרוטוקול, ש' 14-16).

העד אדרי דחה בחקירתו הראשית מכל וכל את הטענה, לפיה בוצע חיפוש חודרני באיבריו האינטימיים של הנאשם (ראה: ע' 670 לפרוטוקול).

בחקירתו הנגדית השיב, לגבי מועד עריכת הבדיקה, כי ניתן לעשות בדיקת חיים גם כמה ימים לאחר המקרה כדי לראות את סוג הפציעה (ראה: ע' 671 לפרוטוקול).

ואשר להעדר תיעוד הבדיקה במזכר, העיד:

"ת. לא חשבתי לנכון אז לתעד את הבדיקה הזו, למען ההגינות, אני חושב היום שכן הייתי צריך לתעד את זה, אז חשבתי שלא נכון לתעד את זה והיום אני חושב שכן הייתי צריך לתעד את זה, הבדיקה הייתה בסוף ללא תוצאה"(ראה: ע' 671 לפרוטוקול, ש' 23-25).

ובהמשך מסר, כי מבחינת הנהלים והחוק, אין חובה לתעד חיפוש או סריקה על גופו של חשוד, חובה לתעד חקירה פרונטאלית של נאשם בצילום, אין צורך לצלם חיפוש על גוף, במקרה בו מאתר העד ממצא, הוא מתעד זאת גם בדו"ח וגם על-ידי צילום החשוד (ראה: ע' 672 לפרוטוקול).

גם עד זה מסר, כי לא חבש כפפות וכי לא ראה כל פעולה של חבישת כפפות מצד סשה (ראה: ע' 673 לפרוטוקול).

מפקד ימ"ר גליל, סנ"צ שמואל בוקר, מסר בעדותו, כי הבדיקה החזותית-חיצונית על גופו של הנאשם לא תועדה בצילום וידאו מטעמי צנעת הפרט, וכי אם היו מוצאים סימנים הראויים לתיעוד, היו מצלמים זאת על-ידי טכנאי זיהוי (ראה: ע' 924 לפרוטוקול), קיימת חובה חוקית לצלם רק חקירה (ראה: ע' 925 לפרוטוקול).

אשר לאופי הבדיקה, העיד כי מדובר היה בבדיקה חזותית-חיצונית בלבד, וכי לא היה צורך בבדיקה חודרנית, לא היה בה כדי לתרום לחקירה, הדבר גם מוגדר כחיפוש פנימי שאינם מוסמכים לערכו, אלא רק איש מקצוע (ראה: ע' 925 לפרוטוקול).

הנאשם מצדו העיד בחקירתו הראשית, כי יזכור בדיקה זאת למשך הרבה זמן וכי חש מושפל, אך בתיאורו את אותה הבדיקה לא הזכיר דבר וחצי דבר לגבי היות הבדיקה חודרנית (ראה: ע' 1027-1028 לפרוטוקול).

כך בחקירתו הנגדית, כאשר נשאל מפורשות לגבי אופי הבדיקה, השיב באופן שאינו משתמע לשתי פנים:

"ת. אף אחד לא עשה לי בדיקה חודרנית,עשו לי מה שהסברתי בחקירה הראשית"

(ראה: ע' 1030 לפרוטוקול, ש' 4).

כאשר נשאל הנאשם, האם סיפר לסנגורו שנעשתה לו בדיקה חודרנית, השיב:

"יכול להיות, אני לא זוכר"

(ראה: ע' 1030 לפרוטוקול, ש' 6).

הנאשם לא פסל בחקירתו הנגדית אפשרות כי שיקר לסנגורווהאשים חוקר בכך שעשה לו בדיקה חודרנית אף שהדבר לא קרה:

"ש. יכול להיות ששיקרת לסניגורואמרת לו דבר לא נכון, האשמת חוקר שעשה לך בדיקה חודרנית שלא הייתה, זה יכול להיות

ת. אני לא זוכר, זה היה לפני שנתיים, אני כבר לא זוכר מה אמרתי"

(ראה: ע' 1030 לפרוטוקול, ש' 7-9).

כך גם לא הצליח לספק הסבר לכך שבעת חקירת סשה בביהמ"ש ולמרות נוכחותו של הנאשם באולם והעובדה כי כל הדיון מתורגם לו סימולטנית, לא מצא להעמיד את עורך-דינו על טעותו ולומר לו שסשה לא עשה לו דבר, כך:

"ת. ממה שאני זוכר אני אמרתי לעו"ד שזה לא היה סשה, זה היה מישהו אחר, יכול להיות שהעו"ד לא הבין אותי, אולי אני לא הסברתי נכון

ש. מתי אמרת לו את זה

ת. אני לא זוכר

לשאלת בית המשפט. למה לא תיקנת אותו באותו רגע שהוא חקר את סשה

ת. אני לא יודע, אמרו לי תשב בשקט

לשאלת בית המשפט. מי אמר לך לשבת בשקט

ת. כל פעם שאני נכנס לאולם אמרו לי לא לדבר עם אף אחד

לשאלת בית המשפט. במהלך הדיונים הרבה פעמים דיברת עם עורכי הדין שלך זה נכון, באת והתלחשת, עם עורכי הדין שפיגל

ת. זה אני דיברתי איתם כשרציתי לתקן משהו

ש. אז אני מבינה שאת הענין הזה לא רצית לתקן

ת. לא שמתי לב, יכול להיות שפספסתי את זה

ש. אז מתי שמת לב לזה כדי להגיד לעו"ד שלך שזה לא סשה, זה חוקר אחר

ת. עכשיו אני אומר"

(ראה: ע' 1030 לפרוטוקול, ש' 14-28).

אם-כן, כפי דבריו שלו, כאשר ביקש לתקן את עורכי-דינו בעת הדיון, מצא לנכון לעשות זאת באין מפריע, אך כשמדובר בהטחת האשמה כה קשה כלפי חוקר שלא עשה דבר, וכאשר הנאשם סבור שהדבר משרת את האינטרסים שלו, עומד הנאשם מהצד ומתבונן מבלי לנקוף אצבע, אף שיודע הוא כי מדובר בשקר גמור.

עוד לגבי הבדיקה הנטענת השיב בחקירתו הנגדית כי "יכול להיות"שאותה בדיקה היוותה חלק ממה שגרם לו להודות ברצח שהוא לא ביצע, אך כאשר נשאל, האם מסר לחוקרים, ששאלו אותו על היחס אליו, לגבי אותה בדיקה (כאשר מדובר בשלב שלאחר חזרתו מההודאה), השיב, לאחר שנשאל שוב ושוב, כי לא התלונן על כך:

"ש. במהלך החקירות שלך, אחרי שאתה כבר חזרת בך מההודיה, אחרי שהודית ואחרי שחזרת ואמרת שלא עשית, שאלו אותך החוקרים כמה פעמים, איך התייחסו אליך בחקירה… אתה סיפרת להם על הבדיקה המשפילה שלא תשכח כל החיים

ת. אתם יודעים, המשטרה זה יד אחת, אם הייתי מתלונן על איזה שהוא חוקר שעשה לי משהו, אף אחד לא היה עושה לו שום דבר, בגלל זה כל הזמן אמרתי להם שאצלי הכל בסדר,תעזבו אותי ואת זה אפשר לבדוק בתיק, אני לא זוכר בדיוק איפה זה שיורם נכנס ושאל אם צעקו עלי, אם אני לא מרגיש טוב ואני אמרתי שכן צעקו עלי, אני לא זוכר בדיוק באיזה חלק מהחקירות זה נמצא, אני יכול להשיג ולהביא לכאן, גם יוסי צעק עלי כל הזמן

ש. לאחר שהשאלה נשאלת שוב –

ת. נכון הם שאלו אותי ואני לא התלוננתי

ש. לא סיפרת להם על זה

ת. לא סיפרתי כלום (התשובה ניתנה בעברית)

ש. אבל אתה אומר עכשיו שעל צעקות כן סיפרת להם

ת. כן

ש. אז אם סיפרת על צעקות, למה לא סיפרת על משהו הרבה יותר גרוע מצעקות

ת. כי זה היה בזמן החקירה, שהוא היה אומר לי משהו והייתי צריך לחשוב מה לענות, אבל הוא הכניס אותי ליתר לחץ ואני כבר עניתי על משהו אחר ולא סיפרתי לו הכל ואם אפילו הייתי אומר שמישהו צעק עלי, זה לא היה עוזר, או מישהו שעשה לי משהו"

(ראה: ע' 1031 לפרוטוקול, ש' 6-25).

כאשר נשאל הנאשם, האם סיפר למדובב על אותה בדיקה, השיב "אני חושב שכן",זאת לאחר היסוס, עוד הוסיף:

"ת. לא סיפרתי לו את כל הפרטים לגבי הבדיקה הזו כי לא היה נעים לי לספר"

(ראה: ע' 1031 לפרוטוקול, ש' 29).

ואולםעיון בתמליל השיחה שהתנהלה בין הנאשם לבין המדובב בעניין זה (ראה: ת/401א', קלטת 14, ע' 5), וכפי שהוצג לנאשם בחקירתו הנגדית (ראה: ע' 1032 לפרוטוקול), מעלה כי הנאשם לא נמנע מפירוט לפרטי פרטיםובשפה בוטה ביותר של הבדיקה שנערכה לו ואף אמר למדובב כי החוקר: "לא נגע בידיים, רק הסתכל".

ושוב, בכדי להצדיק את קו ההגנה שננקט בכל הקשור לבדיקה זו ולחקירתו של סשה בנדון, העיד:

"…בנוסף, יכול להיות, בתחילה כשהעו"ד הצטרף לתיק, יכול להיות שאמרתי לו משהו, מה שהעו"ד עשה, הוא עשה לפי המילים שלי, יכול להיות שבתחילת כל החקירה אני שיקרתי לו או משהו"

(ראה: ע' 1032 לפרוטוקול, ש' 21-23).

בחינת התבטאות הנאשם בפני המדובב לגבי אותה בדיקה שעבר, מעלה כי בדיקה זו לא השפילה אותו ומכל מקום בוודאי שלא הותירה בו זיכרון מר או גרמה לו, רחמנא ליצלן, להודות במעשה שלא ביצע.

יש להעדיף בנדון את עדויותיהם של בוקר, סשה ויחיאל אדרי, על עדותו של הנאשם אשר אינו שולל בחקירתו בביהמ"ש את האפשרות כי שיקר לסנגורו באומרו כי עבר בדיקה מעין זו, בנקטו אסטרטגיה שבה כל האמצעים כשרים להשגת המטרה.

בסיכומו של יום, יש לקבוע כי לא בוצעה כל בדיקה חודרנית בגופו של הנאשם, כפי שהוא מעיד בעצמו, כי אם חיפוש ויזואלי שנועד לבחון קיומם של סימנים על גופו של הנאשם.

אשר להעדר תיעודה של בדיקה זו יש לציין, כי מכוח סעיף 7 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), תשס"ב-2002, בצירוף התוספת לחוק, יש לתעד חקירת חשוד בתחנה בתיעוד חזותי, כאשר מדובר בעבירה כבענייננו, זאת תוך ש"חקירה" מוגדרת בסעיף 1 לחוק:

"תשאול או גביית הודעה בקשר לעבירה, בידי שוטר"

החיפוש שנערך על גוף הנאשם אינו בגדר "חקירה" ומשכך לא הייתה חובה חוקית לתעדו תיעוד חזותי, בייחוד בהתחשב ברצון להימנע ככל האפשר מפגיעה בצנעת הפרט של הנאשם, אולם ראויהיה לתעד חיפוש זה במזכר כלשהו, אף שלא נמצאו ממצאים על גוף הנאשם. למרות המחדל האמור, אין לומר כי יש בו כדי לפגוע בקבילות ההודאות.

(נזקקנו לאמור, למרות זניחת הטענה בסיכומי ההגנה, לאור שקרי הנאשם כמפורט וכמצוטט לעיל המדברים בעד עצמם).

משקל ההודאות:

משנקבע, כי הודאות הנאשם קבילות הן, יש לעבור לבחינת משקלן של הודאות אלה, מדובר בשתי שאלות נפרדות, באשר אף שנקבע כי אין בנסיבות גביית הודאות הנאשם משום יצירת חשש בדבר אמיתות תוכנן, זאת במסגרת שאלת הקבילות, הרי שעדיין נותרה בעינה השאלה, האם תוכן ההודאה אמת הוא, זאת במסגרת שאלת משקלה הראייתי של ההודאה (ראה: קדמי, על הראיות, ע' 129, חלק ראשון, (2009)).

"בשונה מבחינתה של קבילות ההודאה, הבודקת אם ההודאה הושגה כתוצאה מלחץ חיצוני שהופעל על הנחקר, בחינת משקל ההודאה תפקידה לוודא, שמא לא ניתנה זו כתוצאה מלחץ פנימי של המודה, שבגינו הודה לשווא בביצוע עבירה:

'המבחן הפנימי('משקל עצמי') בודק את ההודאה על-פי סימני האמת העולים מתוכה, כגון הגיונה או חוסר הגיונה הפנימי, סידורם או בלבולם של הפרטים הנמסרים בה וכיוצא בהם סימנים של שכל ישר המביאים אדם בר דעת להתייחס לדברי זולתו באימון. המבחן החיצוני,בודק את ההודאה על-פי סימני אמת שהם חיצוניים להודאה ואשר יש בהם, לפי מבחני השכל הישר, כדי להשליך אור על אמיתותה'. (ע"פ 715,744/78 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ג (3)228, 234, (השופט – כתארו אז – ברק) (להלן לוי)).

המבחן החיצוני לעיצומו הוא אותו 'דבר מה נוסף' הנדרש לשם הרשעה על בסיס הודאה."

(ראה: ע"פ 1094/07 דדון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 03.07.08) (להלן: "פרשת דדון"))

וכן בפרשת סנקר, פסקה 34 לחוו"ד של כב' השופט לוי:

"משקבעתי כי לא נפל פגם בקבילותן של ההודאות כל שנותר הוא לקבוע מהו המשקל שיש ליתן להן וזאת על-פי המבחנים שנקבעו בפסיקה. המבחן הראשון הוא המבחן הפנימי להודאה, על פיו מעריכים את משקלה לאור סימני האמת העולים ממנה(רע"פ 4142/04 מילשטיין הנ"ל, בפסקה 16; ע"פ 2939/09 פילצה הנ"ל, בפסקה 31; ע"פ 4053/08 פלוני נ' מדינת ישראל, ([פורסם בנבו], 8.2.2010) בפסקה 10)…

באשר למבחן החיצוני הדורש לתמוך את הודאת הנאשם בתוספת ראייתית ('דבר מה נוסף') – תכליתה של דרישה זו היא להפיג את החשש שנאשם הודה במעשים אותם לא ביצע, כאשר אין הכרח להוכיח את עצם התרחשות העבירה או לזהות את הנאשם כמבצעה, וניתן להסתפק בכל ראיה, ישירה ונסיבתית כאחת, שיש בה כדי לאשר את תוכן ההודאה…".

אם-כן, עניין לנו בשני מבחנים שמטרתם לסייע בקביעת משקלה של ההודאה, בבחינת קיומו של "לחץ פנימי" על מוסר ההודאה, מדובר במבחן הפנימי, הקרוי גם "משקל עצמי", ובמבחן החיצוני, הוא מבחן קיומו של "דבר מה נוסף".

"בחינת משקל ההודאות של המערער צריכה להיעשות בהתאם לשני מבחנים: המבחן הפנימי והמבחן החיצוני, אשר מטרתם לוודא שהמערער לא לקח על עצמו אחריות בגין מעשים שלא ביצע כתוצאה מלחץ פנימי כלשהו.המבחן הפנימיבודק את סימני האמת העולים מההודאה, ובהם הגיונה הפנימי, סדר הפרטים שניתנו וכדומה. המבחן החיצוני,הוא מבחן ה'דבר מה', בודק את ההודאה על פי סימני אמת החיצוניים לה, ואשר יש בהם כדי לחזק את אמיתותה של ההודאה…".

(ע"פ 677/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.03.07).

מהו אותו "לחץ פנימי" במקרה דנן, אשר בגינו נטען כי הודאת הנאשם אינה הודאת אמת?

טוען הסנגור בסיכומיו, כי הנאשם מיעט באכילה, ובעיקר ניזון מתפוחים ומקפה, כך גם התקשה לישון, זאת לא משום שחוקריו מנעו זאת ממנו, שאחרת מדובר היה ב"לחץ חיצוני" שראוי להידון במסגרת שאלת הקבילות, כי אם, כך נטען, משום החשש הכבד של הנאשם לאור מצבו הראייתי, דבר שפגע בתאבונו והדיר שינה מעיניו.

כך נטען, כי העדר התזונה בשילוב חוסר שעות שינה ולחצים נפשיים מצטברים עם התקדמות החקירות, פגעו בחוסנו המנטאלישל הנאשם והפכוהו לחומר בידי היוצר, מה גם שלא הובאו ראיות באשר למבנה אישיותו של הנאשם ויתכן כי הינו בעל מבנה אישיות שברירי במיוחד.

1. העדר אכילה:

בחקירתו הראשית בביהמ"ש ביקש הנאשם, ככל הנראה, למתן מעט טענתו בעניין העדר אכילה מצדו והעיד:

"ת. כשהייתי בחקירות בדיוק בהתחלה, היה לי מצב לא כל כך טוב ולא כל כך רציתי לאכול, וכמה שיותר עמוק נכנסתי לחקירות האלה, נכנסתי ללחץ יותר, ובחקירות לא אכלתי שום דבר חוץ מתפוחי עץ, אחרי זה חזרתי לתא למדובב, קיבלתי שם אוכל,אין לי טענות שלא קיבלתי אוכל, אני קיבלתי אוכל, יכול להיות שאכלתי קצת סלט, יכול להיות שאכלתי קצת שניצל, לא היה לי חשק לאכול בכלל,כל כך המחשבות אכלו אותי שמנעו ממני כל חשק לאוכל"

(ראה: ע' 1027 לפרוטוקול, ש' 1-5).

בחינת חקירות הנאשם מעלה, כי הוא אכן סירב לארוחות שהוצעו לו על-ידי החוקרים במהלך חקירותיו השונות, אף שאלה הציעו לו אוכל שוב ושוב, בעוד הנאשם הסתפק, ובדגש בחדר החקירות בלבד, בשתיית קפה או תה ואכילת תפוחי עץ, למרות התעקשות מצד החוקרים בניסיונם לגרום לו לאכול (ראה כדוגמא: חקירתו מיום 21.12.06, ת/29(2), ע' 46-50).

כך גם בחקירתו מיום 19.12.06, במהלכה הודה, טען הנאשם בפני חוקריו, כי לא אכל שלושה ימים וכי אף תפוחים אוכל בניגוד לרצונו (ראה: ת/22(1), ע' 94), משום שאין לו תאבון.

בחקירתו הנגדית, נשאל הנאשם לעניין זה:

"ש. אתה באמת ב- 3 ימים האחרונים לפני שהודית, לא אכלת כלום

ת. אני לא זוכר

ש. לא אכלת כלום או שאכלת רק תפוחים

ת. אכלתי תפוחי עץ

לשאלת בית המשפט. חוץ מתפוחי עץ, בשלושה ימים האלה אכלת עוד משהו

ת. אכלתי תפוחי עץ בשלושת הימים האלה, יכול להיות עוד משהו, אבל לא במשטרה, לא בחקירות, לא בחדר החקירות

ש. אני שואלת אותך באופן כללי, אם אכלת בשלושת הימים האלה חוץ מתפוחי עץ ולאו דווקא בחדר החקירות אלא באופן כללי, באיזה מקום שהוא

ת. כן, אבל אני לא זוכר

ש. … אתה רוצה לחזור בך מהטענה שלא אכלת, אחרי הקטעים שאני מראה לך

ת. לא, אני יכול להסביר למה, יש שלוש ארוחות, בוקר, צהריים וערב, אם אני אכלתי תוך יום תפוח עץ ובערב איזה שהוא סלט או שניצל, זה לא אומר שאני אכלתי ושבעתי, ואם טוענים שאכלתי טוב, אפשר לבדוק, הבדיקה הכי פשוטה, שעשו אותה בימים הראשונים, אני שקלתי 90 ומשהו קילו, אחרי שרשמו את כתב האישום העבירו אותי לקישון, המשקל שלי היה 75 ק"ג, מזה אפשר להבין"

(ראה: ע' 1045 לפרוטוקול, ש' 1-20).

אם-כן, הטענה במסמך הזוטא, לפיה הנאשם לא אכל דבר למעט מספר תפוחי עץ, הוגמשה מעט על-ידי הנאשם במסגרת חקירתו בביהמ"ש, משהיה כבר מודעלכך כי צולם בתאו כל העת, ולמרות האמור ניסה הנאשם להתחמק במתן תשובה לשאלה זו וטען כי אכל אך אינו זוכר וניסה להיתלות בטענה כי איבד ממשקלו.

בחינת הנעשה מחוץ לחדר החקירות, צפייה במסגרת שהות הנאשם בתאו, מגלה כי הנאשם דווקא אכל מהארוחות שהוגשו לו לתא, זאת גם בימים מידעובר להודאתו בפני המדובב ביום 18.12.06 וגם באותוהיום ממש, כפי העולה בבירור ממוצג ת/701 (דיסק שנערך על-ידי ב"כ המאשימה ואשר מרכז את הקטעים בהם נצפה הנאשם אוכל בתאו) וממוצג ת/336 (זכ"ד מיום 31.12.06, ערוך על-ידי לב ארליכמן, המפרט את זמני אכילתו ושנתו של הנאשם בתאו, לאחר בדיקת מ.ט. ועל-פי הוראת בוקר).

2. מחסור בשינה:

אשר לטענה, לפיה הנאשם "כמעט ולא עצם עין", בשל הלחץ הפנימי בו היה נתון, טען הנאשם בעדותו כי התקשה להירדם משום המחשבות שהטרידו את מנוחתו וכי "יכול להיות שלקראת הבוקר נרדמתי קצת"(ראה: ע' 1027 לפרוטוקול). תלונה זו של הנאשם על עייפות והעדר שינה עלתה מספר פעמים גם בחקירותיו במשטרה (וכדוגמא, בחקירתו מיום 26.12.06, ת/205 ב', ע' 33-34).

כפי שמציינת ב"כ המאשימה וכפי שניסה לרמוז הסנגור עת שחקר בביהמ"ש את החוקר לב ארליכמן (ראה: ע' 414-415 לפרוטוקול), הרי שבניגוד לטענה הנוגעת להעדר אכילה, אשר ניתנת לבדיקה ביתר קלות על-ידי צפייה בקטעים הרלבנטיים של שהיית הנאשם בתאו, בכל הנוגע לטענה של תשישות הנאשם בעקבות מחסור בשינה, קשה יותר לומר בוודאות, מתי ישן הנאשם ומתי רק שכב במיטתו ללא תזוזה ונח.

למרות האמור יש לציין ובאופן חד-משמעי, כי ניתנו לנאשם הזדמנויות אין ספור והתאפשר לו במשך שעות ארוכות בין החקירות ובמהלך הלילות, לנוח בתאו ולישון, הנאשם עשה שימוש בהזדמנויות אלה למנוחה, למצער, ופעמים אף לשינה בוודאות (לדג': ת/400, מ"ט 163/06(3), ע' 2, שם מצהיר הנאשם כי ישן), וביתר פירוט כפי שניתן לראות מהטבלה שנערכה על-ידי ב"כ המאשימה ואשר מרכזת את זמני מנוחת הנאשם בתא וכן מהזכ"ד של לב ארליכמן (ת/336).

כעיקר יש לציין, כי ביום 17.12.06, יום עובר להודאתו בפני המדובב, לאנחקר הנאשם ונותר בתאו כל היום, כך שיכול היה לעשות שם ככל העולה על רוחו, לנוח ולישון ככל שנפשו חפצה בכך, ואכן ניתן לראות כי ביום זה שכב הנאשם במיטתו ברצף, בין היתר, מהשעה 20:00 ועד הבוקר שלמחרת בשעה 07:47 (ראה: ת/351, מ"ט 165/06 (22)-(24)).

ביום 19.12.06, לאחרשהודה הנאשם בפני המדובב, פרש הנאשם למיטתו לישון, בעוד המדובב מצדו התקשה לישון ובחר להדליק את האור בתא משום שחשש להישאר בחברת הנאשם, לאחר התוודותו של זה האחרון בפניו (ראה: ת/351, מ"ט 165/06 (27); וכן עדותו של המדובב ארתור, ע' 636 לפרוטוקול).

אף שהנאשם התלונן בפני חוקריו על רצונו לישון, כפי שהטיח הסנגור בפני סשה בעדותו בביהמ"ש (ע' 610-612 לפרוטוקול), הרי שלא הייתה כל סיבה לאפשר לו לעשות כן ולהפסיק חקירתו בעיצומה לצורך כך (ראה לעניין זה גם עדותו של בוקר, ע' 921-922 לפרוטוקול), זאת לאור שעות החקירה ומשכן הסביר ביותר, כפי שפורט לעיל בפרק הדן בקבילות ההודאות.

בשולי הדברים יצוין, כי אף התנהגות הנאשם במהלך השחזור מיום 19.12.06 (ת/26), במהלכו דילג אל מעבר לדלת התא ביתר קלות, פעולה פיזית לא פשוטה לכל הדעות, מעידה כאלף מונים על מצבו הפיזי הטוב ועל העדר תשישות גופנית מצדו.

אך הגיוני הוא, כי אדם הנחשד בעבירת רצח, ייפגם תאבונו והדבר אף ידיר שינה מעיניו, אך כאן לא נחזית השפעה קיצונית ויוצאת דופן של העדר תזונה או שינה על הנאשם, אשר הביאה ללחץ פנימי על הנאשם ופגמה במשקל הודאותיו.

3. פגיעה בחוסנו הנפשי של הנאשם:

טענת הסנגור, לפיה נפגע חוסנו המנטאלי של הנאשם עד שהפך לחומר בידי היוצר, נדחית אף במישור הסובייקטיבי לאור בחינת התנהגות הנאשם עצמו.

אשר לעובדה, שמציין הסנגור בעצמו בסיכומיו, כי לא הובאוראיות לגבי מבנה אישיותו של הנאשם וכי יתכןשהוא בעל מבנה אישיות שברירי במיוחד, אין לסנגור להלין אלא על עצמו, מה לו לטעון טענה שאף לא ניסה להוכיחה.

מעברלאמור אציין, כי בחינת חומר הראיות ואף עדות הנאשם בפנינו אינן מלמדות על אישיות שברירית במיוחד, נהפוך הוא, וכפי העולה ביתר שאת משיחות הנאשם עם המדובב במהלכן, אף שידע רגעי שבירה מסוימים (כגון ביום 18.12.06 אחה"צ- ת/401א', 165/06(25), כאשר בעקבות כך נשלח לבדיקה פסיכיאטרית- ת/57), הרי שגילה קור רוח בתארו את אופן ביצוע הרצח לפרטי פרטים (פרטים מפלילים- בלחש, וטענתו לחפות- בקול רם יותר, כמפורט) ובדיחות הדעת בכל הנוגע לחוקרים ולניסיונו להתל בהם, כאמור, לדוגמא בכל הנוגע לטענת ה- Black *** (ראה: ת/401א', מ"ט 165/06(26)), כך גם עולה מעצם העובדה כי מעת שבחר הנאשם לחזור בו מהודאתו ולעמוד על הכחשתו, עשה זאת ללא מורא ועמד על גרסתו, כך עד עצם היום הזה ובמהלך ישיבות רבות בביהמ"ש, במהלכן נחקר ארוכות חקירה נגדית שהעמידה אותו פעמים רבות על הסתירות שבדבריו ועל חוסר ההיגיון שבטענותיו.

הנאשם התנהל במניפולטיביות, בקור רוח, תוך הפעלת שיקול דעת ובחינה מושכלת של שלבי החקירה ושאלות החוקרים, כאשר הינו עוקב בערנות ובחדות אחר מהלך החקירה, לא פעם גם היתל בחוקריו, לא חשש ולא ירא, ואף לא חשש לשקר לסנגורו וכמפורט לעיל.

בחינת התנהגות הנאשם בחקירותיו מלמדת אף היא על העדר פגיעה ברצונו החופשי ועל כי הודה רק משבחר לעשות כן, כדוגמא, ביום 19.12.06, לאחר שהודה הנאשם בפני החוקרים והמתין ליציאתו לשחזור, ביקש לשוחח עם סשה בפרטיות, משהאחרון הגיע, הודיע לו הנאשם כי הוא מפחד ממה שסיפר בחקירה וכי למעשה לא רצח את המנוחה אלא ראה את גופתה וניגב דם עם נייר טואלט, תוך שהוא רועד ובוכה. כעבור מספר דקות, כשעמד סשה במסדרון, פגש את הנאשם שבדיוק יצא מהמשרד ואמר לו: "סשה סליחה, תבין אותי- אני פשוט רוצה להציל את עורי, אני באמת רצחתי אותה",והמשיך לשחזור (ראה: ת/192).

זוהי דוגמא אחת מיני רבות לאופן התנהלותו של הנאשם, אשר הכחיש את מעשיו ועמד על גרסתו כל עוד רצה בכך וכל עוד האמין שאין בראיות הקיימות כדי להרשיעו, עד אשר, בחקירתו מיום 18.12.06, הוצגו בפניו הראיות הנוגעות לשיחתו עם ראובן ג'נאח ולמכנסיים בהם עבד, ומכאן הבין כי יקשה עליו לעמוד על הכחשתו, אך זאת לא מתוך שבירת רוחו והפיכתו ל"חומר בידי היוצר", כי אם מתוך בחירה טקטית של אופן הפעולה לאחר שקלול מצבו הראייתי האובייקטיבי.

4. הטעיות החוקרים גרמו לנאשם להאמין כי ביצע את הרצח:

מעבר לטענות המתייחסות לאכילתו ולשנתו של הנאשם בימי חקירתו, והנוגעות למשקל הודאותיו, נטען במסמך טענות הזוטא, כי הטעיות החוקרים הן ששברו את רוחו וגרמו לו להאמין כי בשעת ביצוע המעשה היה נתון בהתקף שכחה ולכן אינו זוכר את מעשיו ומשכך האמין כי הוא ביצע את הרצח.

בשיחותיו עם המדובב, כבר בימי חקירתו הראשונים, סיפר לו הנאשם, אילו ראיות הציגו בפניו החוקרים, כך ציין את עובדת זריקת המכנסיים שעבד בהם, בדיקת הפוליגרף, טיפות הדם והסכינים שנמצאו בביתו (ראה: ת/400, מ"ט 163/06 (1), ע' 43).

גם בחקירתו הראשית בפנינו חזר על האמור וטען, כי חוקרי המשטרה אמרו לו שיש נגדו מספר עובדות: זריקת המכנסיים, תוצאות בדיקת הפוליגרף, עדויות אנשים וכתמי דם (ראה: עמ' 1018 לפרוטוקול).

אשר לזריקת המכנסיים, אין חולק כי הנאשם אכן זרק את מכנסיו שלבש ביום הרצח משום שלטענתו נעשו קטנים עליו (ולא נטען כי החוקרים אמרו לו שנמצאו כתמי דם על מכנסיו, שהרי המכנסיים לא נמצאו- ראה עדות הנאשם, ע' 1084-1085 לפרוטוקול) וכך גם אוסף הסכינים שנמצא בביתו הינו בגדר עובדה ידועה.

בנוגע לטענת הנאשם, כי הודה משום שהאמין לחוקרים שאכן רצח ואינו זוכר בעקבות הטעיות בנוגע לתוצאות בדיקת הפוליגרף, עדויות אנשים וקיומם של כתמי דם, אלה נדונו ונדחו לעיל, משנקבע כי הנאשם סיפק הסברים לכל שהוצג בפניו ולא ראה בכך ראיות חותכות המפלילות אותו בהכרח.

עיון בתמלילי שיחות הנאשם עם המדובב מחזק את המסקנה, כי הנאשם לא "נשבר" כתוצאה מהראיות שהוצגו בפניו ונותרה בלבו תקווה כל העת, כי למרות אותן ראיות, תוכח "חפותו", תוך ניתוח קר ומושכל של המכלול בפניו וכדוגמא בשיחתו עם המדובב מיום 16.12.06 (יומיים עובר להודאתו בפני המדובב):

"נחקר: … אתה מבין, כשיש ראיות ישירות, יש את מי לתפוס, כשראיות נסיבתיות, כן, אם כל הראיות הנסיבתיות היו עליי, וראייה ישירה פתאום צצה, אז כן, הם בכלל לא היו מחכים לבדיקות מעבדה נוספות, בכלל כלום, ישר היו סוגרים, יש היו נותנים תקופה, ואם ראיות נסיבתיות מסתכמות עליי, וראיות ישירות, הם לא שלי, כוס אמך

נחקר: … אף סכין לא מתאימה, ד.נ.א לא מתאים, תביעות (כך במקור- י.כ.)אצבעות לא מתאימות, איך אני יכולתי להרוג? כן, ראיות נסיבתיות יש, כי עבדתי שם, זחלתי שם, וראיות ישירות אין…"

(ת/401א', מ"ט 165/06 (16), ע' 34-35)

(ונעיר, הנאשם הרי ציין "… אני שם, את כל הראיות ניקיתי (בלחש)",ת/401א', מ"ט 165/06(26), ע' 28).

ביום שלמחרת, 17.12.06, לא נחקר הנאשם ורק נפגש עם עורך-דינו, כאשר אף בשיחה שניהל הנאשם עם המדובב לאחר פגישתו עם עורך-דינו עולה נימה של אופטימיות ביחס למצבו בתיק:

"… הוא אומר, עורך דין, מה הם מצאו? אני אומר לו פוליגרף זה, זה וזה. דם על כבל, על סליל. הוא אומר שטויות, הם משקרים. אני אומר אני לא יודע… אולי… אני אומר אני לא רצחתי אותה, אני אלך עד הסוף.הוא אומר נכון, נכון. ואז לאן שהדרך תוביל שם אני אהיה. אם תוביל לבית סוהר אז אהיה בבית סוהר, אם תוביל לחופש, אז אהיה בחופש."

(ראה: ת/401א', מ"ט 165/06 (21), ע' 42).

בחקירתו הנגדית בביהמ"ש, כאשר עומת עם דברים אלה, טען כי שיקר למדובב, שהרי לטענתו לא יכול היה לתקשר עם עורך-דינו ולא הבין דבר מהשיחה ביניהם (ראה: ע' 1088 לפרוטוקול), אך כפי שפורט כבר לעיל (בנוגע לזכות ההיוועצות עם עו"ד), טענה זו כאילו שיקר הנאשם למדובב רק משום שפחד ממנו, אינה מתקבלת, שהרי במקום אחר העיד כי ראה במדובב חבר ונועץ בו (ראה: ע' 1017 לפרוטוקול).

לפיכך, בין יום 17.12.06, במהלכו נשמע הנאשם חדור תקווה מסוימת בעקבות פגישתו עם עורך-דינו, לבין יום 18.12.06, עת חזר הנאשם מחקירתו והתבטא בפני המדובב באופן פסימי ביותר, באומרו "יש להם מלא ראיות נסיבתיות, כמה שאתה רק רוצה"(ראה: ת/7, ע' 2), התרחש מאורע שהביא לשינוי זה בתחושת הנאשם, מאורע זה הינו חקירת הנאשם מיום 18.12.06, במהלכה הציגו החוקרים בפניו את הממצאיםבנוגע לשיחתו עם ראובן ג'נאח ובנוגע לזריקת מכנסיו, ממצאים עמם התקשה להתמודד (וראה לעניין זה שיחת הנאשם עם המדובב, ת/7, ע' 4-7) ואשר אין חולק כי אלה הם ממצאים עובדתייםולא בגדר תרגילי חקירה כלל.

וכך בחקירתו הנגדית בביהמ"ש:

"ש. אני אומרת לך שלפי מה שאתה בעצמך מספר למדובב, אתה ב – 17/12/06 עם כל הראיות שידעת עליהם, היית אופטימי וקיבלת החלטה שתלך בתיק עד הסוף וב – 18/12/06 חזרת מהחקירה מאוד מדוכא, אמרת למדובב שמצאו המון ראיות וכשהוא שאל אותך מה הראיות שמצאו, סיפרת לו על ראובן ועל הג'ינס, זה הדברים שסיפרת לו וגם הסברת לו שאתה מבין עכשיו שתורשע ברצח ומאמין שרצחת בגלל הדברים האלה

ת. לא נכון. אני סיפרתי לו לא על ג'ינס אלא על מכנסיים

ש. אז אם אתקן את המילה למכנסיים זה נכון

ת. כן אמרתי שזה רק מכנסיים

ש. ואני אומרת לך שבשני הנושאים האלה החוקרים לא הטעו אותך והראיות שהציגו לך בחקירה הן ראיות אמיתיות שהיו בתיק וקיימות בו עוד היום

ת. זה לא נכון. לגבי שיחה עם ראובן אני יכול להסביר" (ראה: ע' 1092 לפרוטוקול, ש' 18-28).

מכל האמור עולה, כי למרות תרגילי החקירה בהם נקטו החוקרים ואשר לגביהם נקבע כי הינם בגדר תחבולה מותרת, הרי שבסופו של יום הראיות אשר הובילו את הנאשם להודות, תחילה בפני המדובב ולאחר מכן בפני החוקרים, היו הראיות החדשותשהוצגו בפניו והנוגעות לתוכן שיחתו עם ראובן ג'נאח ולמכנסיים שלבש ביום הרצח וזרק לאחר מכן, כאשר בנוגע לנכונות ראיות אלה, אין חולק כאמור.

5. הטעיות החוקרים גרמו לנאשם להאמין כי ביצע את הרצח בהתקף Black out:

אשר לטענה המועלית במסמך טענות הזוטא, לפיה בעקבות הטעיות החוקרים, שנדונו כבר לעיל, האמין הנאשם כי ביצע את הרצח בהתקף Black out ולכן אינו זוכר את מעשיו (יש לציין, כי בחקירתו הראשית הוסיף וטען הנאשם, כי גם המדובב העלה בפניו את רעיון ה- Black out), ייאמר כבר כאן ועכשיו, דין טענה זו לדחייה.

עיון בחומר הראיות מעלה, כי הנאשם אכן ניסה להכשיר את הקרקע במהלך שיחותיו עם המדובב וחקירותיו לקראת העלאת הטענה של התקף שכחה.

(כאשר כבר ביום 12/12/06, ציין בפני חוקריו כי קיים רצח באי שפיות אולם לא קל להביאו למצב כזה, ת/164 א', עמ' 20).

כך בשיחתו עם המדובב מיום 18.12.06, בשעות אחה"צ, טוען הנאשם בפני המדובב כי יתכן שביצע את הרצח אך אינו זוכר זאת ומתחיל לבכות (ת/401 א', מ"ט 165/06 (25), קובץ 2, ע' 73-75).

בעקבות כך, מדווח המדובב על מצבו של הנאשם, והאחרון נשלח לבדיקה פסיכיאטרית, שמטרתה לבחון אם עלול לפגוע בעצמו. אף בפני הפסיכיאטר בחדר המיון מגולל הנאשם את סיפור המריבה עם אחיו, כאשר לטענתו הכה את אחיו בצורה אכזרית ואינו זוכר פרטים על האירוע (ראה: ת/57).

גם עם חזרת הנאשם מהבדיקה הפסיכיאטרית באותו הערב, 18.12.06, מבקש הנאשם מחוקריו עזרה באמצעות היפנוזה על-מנת להיזכר (ת/184, ע' 3, 8), וכך שוב בחקירתו מיום 19.12.06, במהלכה הודה לראשונה בפני החוקרים (ת/22), תוך שנזכר טיפין טיפין בכל פרטי המקרה.

למרות ניסיונותיו הנואשים של הנאשם להציג עצמו כמי שאינו זוכר את פרטי הרצח ומנסה להיזכר בהם עקב בצד אגודל בעזרת החוקרים, הרי שרמת הפירוטהגבוהה בהודאתו, הן בפני המדובב והן בפני חוקריו, וכן התבטאויות שונות מצדו לגבי אמיתות טענה זו ממש המעידות על ניסיונו להתל בחוקריו, כפי שיובאו להלן, עומדות בעוכריו ומעידות כאלף עדים כי מדובר בטענה שקרית שכל מטרתה לנסות ולהמתיק את העונש הצפוי לו.

כך בדיוק בפרק הזמן בו מציג הנאשם בפני חוקריו ובפני המדובב מצג כאילו אינו זוכר את פרטי המקרה ויתכן שביצע את הרצח אך אינו זוכר זאת, מגולל הנאשם בפני המדובב, במסגרת הודאתו בפניו מיום 18.12.06 בשעות הלילה, את מלוא הפרטים וברמת פירוט גבוהה ביותר,וכדוגמא: המפגש עם המנוחה, זירת הרצח, דריכתו על הדם בשירותים, טפטוף טיפות הדם בשירותי הבנים, שטיפת הסכין והחלפת הלהב, זריקת מכנסיו, ואף הדגמה על המדובב כיצד שיסף את גרונה של המנוחה, כל זאת תוך שלוחש פרטים מפלילים ומגביר קולו כאשר טוען לחפותו (ראה: ת/401א', מ"ט 165/06(26)).

אם לא די בכך לצורך שלילת טענת הנאשם בדבר אובדן הזיכרון הרי שדבריו למדובב בעניין טענת אי-שפיות ואובדן הזיכרון, אינם מותירים כל מקום לספק, כי הנאשם בעצמו לא האמין כי לקה בהתקף שכחה וכי אימץ אל לבו טענה זו על-מנת לזכות בהקלה בעונשו:

"מ. …אם היית הולך באותו קו, אולי הפחידו אותך כאן. אתה בטוח שאם היית הולך בכיוון פסיכיאטרי אז לא היית מפסיד?

ר.ז. זה לא בטוח. במאה אחוז. אני נתתי להם לבלוע את זה

מ. אתה תחמן! (צוחקים)

ר.ז. אני אמרתי לך זה תיק כבד מאוד

מ. בטח! רצח! מה אני אמרתי לך?

ר.ז. זה תיק כבד מאוד במידה ויצליחו להוכיח את חפותי אני אשמח מאוד. אני יודע שלא עשיתי את זה (בקול רם)

מ. אני יודע. מה שאמרת לי שהיית במצב לא שפוי, אני יודע שזה חרתה.

ר.ז. נכון.

מ. מה שאמרת לי עכשיו זה שטויות. אני ידעתי את זה מזמן"

(ראה: ת/401א', מ"ט 165/06(26), ע' 19)

וכן:

"מ. תגיד לי, תגיד לי רק בכנות. האם היית אומר לאחיך שהרגת את הילדה?

ר.ז. לא. לאף אחד.

מ. לאף אחד. נכון?

ר.ז. אני מפחד לדבר. יש מצב שהתקינו כאן האזנה. אם נהיה שם אז אתה תראה שלא הצלחתי לעבוד עליהם. אם נהיה שם, אני אגיד לך שלא הצלחתי לעבוד, לא הסתדר לי לעבוד עליהם."

(ראה: שם, ע' 20)

ושוב בהמשך שיחתו עם המדובב:

"ר.ז. (לוחש בשקט לאוזן) הייתי בטוח שלא ימצאו אותה באותו יום במאה אחוז. אני חשבתי שלא ימצאו אותה כל כך מהר. חשבתי שימצאו אותה רק למחרת. האמת, אם הייתי יודע מי היא, אז לא הייתי עושה את זה (לוחש באוזן).היא בת של חבר של בחור אצלו אני עושה עבודות שיפוץ, ראובן.

מ. ראובן?

ר.ז. זאת בת של חבר שלו.

מ. לא ידעת? ואתה הסתכלת בת של מי זאת תהיה!

ר.ז. לא. אני בכלל לא הסתכלתי (מדגים על עצמו תנועת שיסוף גרון)

מ. אז אתה לא ראית מי היא?

ר.ז. (לוחש באוזן) לכן, זה ששיחקתי אותה לא שפוי, הם לא יקנו את זה.

מ. מה?

ר.ז. זה ששיחקתי אותה לא שפוי, הם לא יקנו את זה. אני שם, את כל הראיות ניקיתי (בלחש)"

(ראה: שם, ע' 28)

בחקירתו הראשית בביהמ"ש ביקש הנאשם להסביר את פשר התנהגותו במהלך שיחתו זו עם המדובב, בה לוחש קטעים מפלילים בעוד שטוען לחפותו בקול רם:

"ת. באותו רגע האמנתי שאני כבר ביצעתי את הרצח והתנהגתי כמו רוצח, דיברתי בקול גבוה ונמוך כי התנהגתי כמו רוצח ורציתי לקבל הקלה בעונש, אני ציפיתי שבסוף יסיקו את העובדות שאני לא רוצח אבל כל יום יותר ויותר זה נעלם ונעלם" (ראה: ע' 1020 לפרוטוקול, ש' 27-29).

אין לקבל הסבר זה של הנאשם שהרי משיחתו עם המדובב, כפי שהובאה לעיל, עולה בבירור כי הנאשם ידע בכל לבו שטענת אובדן הזיכרון או אי-שפיות הינה טענה שקרית מצדו שנועדה להתל בחוקריו והוא הביע חששו בפני המדובב, כי החוקרים לא יאמצו טענה זו שאינה מתיישבת עם ניקוי הראיות בזירה.

כאשר עומת הנאשם בחקירתו הנגדית עם דברים אלה שאמר למדובב ונשאל, כיצד הם מתיישבים עם טענתו שאכן האמין כי ביצע את הרצח במצב של אי-שפיות, ניסה להתחמק ממתן תשובה רלבנטית לשאלה שנשאל, עד שלבסוף נשאל וענה:

"ש. אתה כל הזמן אומר לנו מה שמעת בדיסק, אני לא שואלת אותך על מה ששמעת בדיסק, אתה היית שם ודיברת עם המדובב, זה נכון שאתה סיפרת למדובב שה'בלק אאוט' זה שקר ושאתה עשית את הרצח וזוכר את הרצח

ת. אמרתי לו משהו כזה, אבל אני לא זוכר בדיוק מה, לא אמרתי שאני לא אמרתי בכלל"

(ראה: ע' 1061 לפרוטוקול, ש' 4-7)

יתרה מזאת, כאשר נשאל הנאשם בחקירתו הנגדית, מדוע זנח את טענת ה"מסך השחור" בחקירתו מיום 21.12.06, במהלכה הודה בפעם השנייה בפני החוקרים, נותר ללא מענה:

"ש. אבל אתה הודית כדי לקבל הקלה בעונש, הקלה בעונש מקבלים עם 'מסך שחור', אז מה ההגיון להגיד רצחתי אבל לא היה 'מסך שחור', אז גם מודים, גם אין 'מסך שחור' ואין הקלה בעונש, מה ההגיון בזה

ת. אני כל כך הרבה שעות הייתי בחקירות, בראש שלי היו דברים, היה בלבול שלא ידעתי איפה לחפש את ההגיון"

(ראה: ע' 1063 לפרוטוקול, ש' 7-11).

סיכומו של דבר, יש לדחות מכל וכל טענת הנאשם, לפיה האמין, בעת שמסר הודאתו, כי ביצע את הרצח בהתקף Black out, הנאשם מעולם לא האמין בנכונות טענה זו, הוא היה מודע כל העת לכך שמדובר בטענה שקרית ואימצה אל לבו כאשר סבר כי יש בה כדי להמתיק את עונשו, בזמן אמת בדיוק בשעה הרלבנטית הודה בפני המדובב כי אין בטענה זו כל אמת והיא נועדה לתעתע בחוקריו. משכך, אין גם כל רלבנטיות לשאלה, מי העלה לראשונה טענה זו, האם היו אלה החוקרים, המדובב או שמא הנאשם בעצמו.

טענה נוספת שהועלתה הן במסגרת מסמך טענות הזוטא והן במהלך עדות הנאשם בביהמ"ש נוגעת להזנת הנאשם בעובדות ונתונים לגבי הרצח מפי החוקרים, וכפי דבריו בחקירתו הראשית, הוא גילה הרבה אינפורמציה מהמדובבים ומהחוקרים על הרצח הזה, כאשר את רוב המידע קיבל בחקירות מהשאלות ששאלו אותו החוקרים(ראה: ע' 1017 לפרוטוקול).

לטענת הנאשם, כפי שהעיד בחקירתו הראשית, כאשר הוא נעצר, כבר ידע מספר פרטים על הרצח ולאחר שהחלו לחקור אותו במשטרה, קיבל מידע נוסף, וכעת משצפה בדיסקים של החקירות, גילה מאיפה קיבל את אותו המידע (ראה: ע' 1054 לפרוטוקול).

טענה זו להדרכה מצד החוקרים תידון בהרחבה בפרק הנוגע לפרטים המוכמנים ודי באמור שם לעניין זה.

אשר לנטען להדרכה מצד המדובבים, טענה שנטענה בעלמא על-ידי הנאשם בעדותו בפני, אין לטענה זו כל בסיס.

הנאשם טען בעדותו, כדוגמא, כי שמע מהמדובב שהרצח היה בתוך התא, אך לא סיפק כל הסבר לשאלה, כיצד המדובב ידע זאת ומדוע שיאמין לו (ראה: ע' 1129 לפרוטוקול), בייחוד בהתחשב בכך שראה במדובב ארתור כחבר, אסיר בבית סוהר, ולאחשד כי מדובר במדובב של המשטרה (ראה: ע' 1048 לפרוטוקול), מה גם שכפי עדותו של ארתור (ע' 628-629 לפרוטוקול) ועדותו של יורם (ע' 44 לפרוטוקול), הרי שארתור לא[!]קיבל כל פרט בנוגע לנסיבות ביצוע הרצח.

ועוד, הצפייה בקלטות מדברת בעד עצמה.

משהתייחסנו לכלל הטענות הנוגעות למשקל ההודאה בבחינת קיומו של "לחץ פנימי" בקרב הנאשם, יש לבחון, במסגרת המבחן הפנימי של ההודאה, את "משקלה העצמי", וכעיקר סימני האמת העולים מתוכה, וכדוגמא: פירוט הדברים, הגיונם ורציפותם, סימנים המביאים כל אדם המאזין להודאה זו לידי החלטה, אם להאמין לאמור בה ואם לאו.

משקלן העצמי של ההודאות:

אשר להודאתו הראשונה של הנאשם בפני החוקרים, זאת מיום 19.12.06, הרי שגרסת הנאשם בהודאתו זו תואמת, למעשה, את גרסת הודאתו בפני המדובב, כאשר ניתן להצביע על הבדל מרכזי בין שתי ההודאות- טענת ה- ***** out.

בהודאת הנאשם בפני המדובב הוא מודה בכך שבדה את טענת אי השפיות ומניח כי החוקרים "לא יקנו" את הטקטיקה בה נקט כיוון שניקהראיות (ראה ת/401 א', מ"ט 165/06 (26), ע' 19, 28).

לעומת זאת, במהלך הודאתו בפני החוקרים, עמד הנאשם על הטענה כי ביצע את הרצח במצב של Black out והציג מצג לפיו הוא נזכר לאיטו בפרטי הרצח.

יש ליתן להודאה זו משקל מכריע, הן בשל הפרטים הרביםשמסר בה הנאשם והן משום שאמרותיו במהלך חקירה זו רצופות סימני אמת.

כך למשל מסר הנאשם פרטים נכונים אודות לבוש המנוחה ונעליה, (ת/22, קלטת מס' 1, ע' 100-102), מציין כי הרצח בוצע תוך שיסוף גרונה ולא באמצעות דקירתה (ת/22, קלטת מס' 2, ע' 7-9).

הנאשם מתאר את ניקיונו וניקיון הסכין בשירותים למטה (ת/22, קלטת מס' 1, ע' 113-114) ואת העובדה כי דקר את המנוחה בנוסף באזור מותניה(ת/21, דיסק מס' 1, 02:00:30) ובאזור ידיה עת התגוננה (ת/21, דיסק מס' 1, 02:03:52).

האותנטיות ניכרת בהודאת הנאשם, אשר פתח לבו ומסר פרטים ברמת פירוטגבוהה ביותר, שאדם הבודה הודאה מלבו, לא יוכל למסור.

כך למשל תיאר הנאשם את מילותיה האחרונות של המנוחה (ת/22, קלטת מס' 2, ע' 53-54), תיאר את התכווצויותיה טרם מותה (ת/22, קלטת מס' 2, ע' 57). עוד ציין, כי המנוחה נותרה בעיניים פקוחות, דבר שהבהיל אותו (ת/22, קלטת מס' 3, צד א, ע' 5).

עוד הביע הנאשם את תחושותיו בשעת הרצח, תחושות המעידות אף הן על אמיתות ההודאה (למשל, העובדה כי חש שנאה כלפי המנוחה ורצה שתחוש כאב (ת/22, קלטת מס' 2, ע' 35)).

חזקה על אדם המודה שלא מרצונו החופשי, מתוך לחץ פנימי או חיצוני, בפשע שלא ביצע, כי לא יפליג בתיאורים מעין אלה, אלא ימסור הודעה עובדתית, טכנית, ללא תיאורים רגשיים ומצמררים עד כדי תיאור מילותיו האחרונות של הקורבן.

(לכך נוסיף, כי אם מדובר בפשע שלא ביצע, מדוע לא הוסיף בהודאתו, אשר לגביה טען כי אינה אמת, כי כפי ששמע, הייתה המנוחה בארון, נדקרה, נאנסה וכו', ראה: ע' 1017 לפרוטוקול).

מכל האמור לעיל, מצאתי כי יש לסמוך ידינו על הודאתו זו של הנאשם, לקבלה לצורך הרשעתו וליתן לה משקל גבוה.

אשר להודאתו השנייה של הנאשם בפני החוקרים, מיום 21.12.06, הרי שחקירה זו של הנאשם הינה, כאמור, הארוכה ביותר. הנאשם דילג שוב ושוב מהודאה, להכחשה, להודאה מחודשת ובשינוי גרסאות.

ניכר כי הנאשם הוסיף בחקירתו זו עוד ועוד פרטים, באופן בלתי אמין ולעיתים אף באופן אבסורדי.

התנהלות הנאשם בחקירה זו מובילה למסקנה כי הוא נהג באופן מניפולטיבי, המציא פרטים וגרסאות כיד הדמיון ומשכך יש ליתן להודאה זו משקל בינוני.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מהפרטים המוכמניםאותם מסר הנאשם לראשונה בחקירה זו(ראה לדוגמא ציון חתך המנוחה בפרק ידה השמאלית, זאת מעבר לפרטים מוכמנים נוספים ורבים כמפורט בהכרעת דין זו), פרטים אותם ניתן לדלות משלל הפרטים המטעים שמסר, ולהסתמך, בין היתר, עליהם לצורך הכרעה כאן.

כן יש ליתן את הדעת למספר נתונים אותם מוסר הנאשם בהודאה זו, מהם ניתן להבין מדוע בחר "לסגת" מהודאתו הראשונה ומהשחזור ומדוע נקט בטקטיקה זו.

הנאשם מוטרד מהעונש שיוטל עליו, מעריך כי מדובר ב-30 שנות מאסר ומנסה לאתר מוצא שיביא להקלה או להתחמקות מעונש (ראה למשל: ת/29, קלטת מס' 2, ע' 14, 16, 34).

הנאשם הביע חשש כי יורשע באונס ומנסה לברר שוב ושוב האם המנוחה נאנסה, ככל הנראה בשל העובדה כי ידע שהוא עצמו לא ביצע אונס כזה ובמקרה שבו יש ראיות המצביעות על כך שהמנוחה נאנסה, גרסתו לא תתיישב עם המציאות והוא עלול להיות מורשע בפשע שלא ביצע. כאשר החוקרים מבהירים לנאשם כי הוא נחקר בגין עבירת רצח בלבד, נראה כי הנאשם מתחיל לדבוק בהודאתו ולהפסיק לחזור בו ממנה (ת/29, קלטת מס' 1, ע' 45).

הנאשם בהתנהלותו מספק הסבר נוסף לשאלה מדוע תעתע בחוקרים וחזר בו מהודאתו מספר פעמים, הוא מדגיש את העובדה כי אשתו ובנו יקרים ללבו וכי הוא מעדיףשייגזר דינו למאסר עולם על פני אובדן בני משפחתו או החשש שלא יעמדו לצדו, נוכח הפשע שביצע. מסיבה זו גם חשוב לנאשם, כי המשפט יתנהל בדלתיים סגורות וללא מעורבות תקשורתית (ראה למשל: ת/29, קלטת מס' 4, ע' 4, 18, 23).

עוד יש להניח, כי הנאשם קיבל בשלב זה חיזוקים שדרבנו אותו להודות ולחזור בו מהודאתו לסירוגין, כך למשל ציין, כי עורך דינו אמר לו לא לדבר (ת/29, קלטת מס' 1, ע' 19), כן ציין כי בעת שהותו בתא המעצר, עצור אחר צעק לו שכל קצרין מאמינה בחפותו ואוספת עבורו כספים לניהול ההליך (ת/29, קלטת מס' 4, ע' 31).

בשולי הדברים יצוין, כי דווקא ניסיונו של הנאשם לחזור בו מהודאתו בחקירה זו, שהתנהלה בסה"כ יומיים לאחר הודאתו הראשונה בפני החוקרים, מעיד כי לא תשישותו הפיזית או הנפשית הובילה אותו להודאה מלכתחילה, כי אם הבנתו בדבר הראיות העומדות נגדו, שאחרת נשאלת השאלה, כיצד זה השתפר מצבו של הנאשם ומדוע חדל לחשוש ולהיות מושפע מלחץ חיצוני או פנימי, אם אכן היה כזה (ובייחוד אמורים הדברים לאור התנהלותו הזחוחה של הנאשם בחקירתו מיום 22.12.06, ת/198- דיסק, ת/199- תמליל, בתחילתה הכריז כי הוא לא ידבר).

סיכומו של עניין, יש ליתן משקל בינוני לתוכן דברי הנאשם בהודאתו השנייה, זאת גם לאור מסירת פרטים מוכמנים בהודאה זו והעובדות המתוארות לעיל המבססות עילה להתנהלותו המתעתעת של הנאשם, הודאה זו נזקפת אף היא לחובתו ואינה מעידה על הודאת שווא, כטענת ההגנה.

דבר מה נוסף:

משנבחן "משקלן העצמי" של ההודאות, במסגרת "המבחן הפנימי" ששם מבטחו בסימני האמת העולים מן ההודאות גופן, יש לפנות ל"מבחן החיצוני" השם דגש על סימני האמת המצויים מחוץ להודאה, מדובר למעשה באותו "דבר מה נוסף" הנדרש להצטרף להודאת הנאשם (ראה: פרשת דדון).

"המבחן החיצוני להודאה הינו דרישת 'דבר מה', שמשמעותה תוספת ראייתית המאמתת את דברי הנאשםבהודאותיו והיא מהווה הסממן האובייקטיבי היחיד הבוחן את הודאת הנאשם. ככלל, ככל שמשקלה הפנימי של ההודאה גבוה יותר, כך תידרש תוספת ראייתית קלת ערך."

(ראה: ע"פ 677/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.03.07).

אין צורך, אם-כך, בראיה המסבכת את הנאשם בביצוע העבירה נשוא הודאתו, כי אם בראיה מאמתת בלבד (ראה גם: קדמי, על הראיות,ע' 143, חלק ראשון (2009)).

"מטרתו של המבחן החיצוני בהידרשות להודאה היא להסיר את החשש שמא אף שהודאה נמצאה מהימנה, המודה בביצועה של עבירה נטל על עצמו אחריות למעשה שלא עשאו. המבחן החיצוני דורש קיומה של ראיה הקרויה 'דבר מה נוסף', שתכליתה להציג כי הנאשם לא בדה את הסיפור מליבו.הפסיקה קבעה כי מדובר בתוספת ראייתית מאמתת, 'שדי שתאשר במידת מה את תוכן ההודאה' (עניין סטקלר, פס' 20), ולא בתוספת מסבכתבדמותו וברמתו של סיוע. אכן, כפי שציינה השופטת ארבל בפרשת סטקלר, יש הקוראים לשנות מן ההלכה המסתפקת בתוספת ראייתית מאמתת, ומעודדים לקביעת תוספת ראייתית מסבכת… יש המציעים למצער קביעת תוספת ראייתית של סיוע ממנה יוכל בית המשפט לחרוג…

'משקלו ואופיו של 'הדבר-מה' – שהוא ה'גורם האובייקטיבי' היחיד, שעומד לרשותו של בית-המשפט לבחינת אמיתותה של ההודיה 'הסובייקטיבית' של הנאשם – משתנה בהתאם לאמינותה הבסיסית של ההודיה כשלעצמה..'… הנה כי כן, מתקיימים יחסי גומלין בין משקלה הפנימי של ההודאה לבין משקלה החיצוני: '… ככל שמשקלה העצמי של ההודאה הוא גדול יותר, כן קטן הצורך להיזקק למבחן החיצוני של ה'דבר מה'.לעומת זאת, ככל שמשקלה העצמי של ההודאה הוא קטן יותר, כן גדול הצורך להיזקק לאמת מידה חיצונית לבחינת האמת שבהודאה…'… משום כך קבעה הפסיקה כי אין הודאה אחת יכולה להוות 'דבר מה' לאימות תוכנה של רעותה, אף כאשר אחת מההודאות ניתנה לפני מאן דהוא שאינו איש מרות, כגון מדובב… מכל מקום, ככלל די בידיעת פרט מוכמן כדי להוות דבר מה נוסף ולעתים אף סיוע…"

(פרשת דדון, פסקה 13).

כך מציין קדמי בספרו, כי דרישת ה"דבר מה" מתמלאת בהבטיחה כי ההודאה היא הודאת אמת, בהתקיימם של שלושה מבחנים בסיסיים: מבחן ידיעת הפרטים- כאשר ניתן להראות כי הפרטים המפורטים בהודאה אמיתיים הם; מבחן ההזדמנות- כאשר הנאשם אכן נכח במקום ובזמן בהם התרחשה העבירה והימצאותו שם אינה שגרתית אלא מיוחדת ונעדרת הסבר; מבחן ההשתלבות במציאות- מצביע על העובדה שגרסת הנאשם בהודאתו משתלבת היטב במסכת הכללית של האירועים. אין מדובר ברשימה סגורה של מבחנים (ראה: קדמי, על הראיות,ע' 152-157, חלק ראשון (2009)).

בענייננו, כפי האמור, יש ליתן משקל עצמי גבוה להודאתו הראשונה של הנאשם בפני החוקרים (הודאתו מיום 19.12.06), לאור סימני האמת הניכרים בה והבאים לידי ביטוי בהגיונם של הדברים, רמת הפירוט וסדרם, בעוד שלהודאתו השנייה (מיום 21.12.06) יש ליתן משקל עצמי בינוני ביחס.

היות ובין משקלה העצמי של ההודאה לבין התוספת הראייתית הנדרשת, מתקיים יחס הפוך, הרי שלצורך הסתמכות על הודאתו הראשונה של הנאשם, שמשקלה העצמי גבוה, נדרש "דבר מה נוסף" בעוצמה נמוכה יחסית.

אומר כבר כאן ועכשיו, כי אל הודאות הנאשם מצטרפות ראיות למכביר שעוצמתן אף גבוהה מהנדרש בענייננו, כפי שהדבר יבוא לידי ביטוי בפרקים הנוגעים לעקבות נעלי הנאשם על מכנסי המנוחה, הפרטים המוכמנים והראיות המחזקות, כפי המפורט להלן, זאת בנוסף לשקריו של הנאשם בחקירתו בביהמ"ש כפי שבוארו לעיל.

ניתן לומר כי בפנינו אף דרגת "סיוע" מעבר ל"דבר מה" נדרש וראיות מחזקות נוספות.

י"ג. עקבות הנעליים על מכנסי המנוחה:

משהגעתי לכלל מסקנה, כי יש לדחות את טענות הזוטא של הנאשם בפני באשר להודאותיו, נבחן ראיות נוספות התומכות בהודאות ככאלה הן בפני המדובב, הן בפני חוקריו והן בשחזור ככזה.

מדובר בנדבכים נדרשים להודאה, הן "כדבר מה" צריך (ראה בנפרד לענין זה) והן כראיות מאששות, תומכות, משתלבות, תואמות ומחזקות.

לענין זה, שעה שבזירה אין בנמצא ראיות אובייקטיביות, כגון: טביעות אצבע, ממצאים ביולוגיים או אחרת, חשיבות רבה נודעת לעקבות נעליים אשר נמצאו על מכנסי המנוחה, מוטבעות בדם ולא בכדי, התייחסו הצדדים לנושא זה באריכות ובדין עשו כך.

לענין זה, עמדו בפנינו שתי חוות דעת של מומחים, מטעם המאשימה מר ירון שור, מטעם ההגנה מר קופר וכמובן חקירותיהם בבית המשפט.

א. חוות-דעת מומחה התביעה – השוואת נעלים לעקבות שנמצאו בזירה (ת/362):

(1) המומחה:ירון שור, ראש תחום השוואת קרקע, נעליים וצמיגים במעבדת סימנים וחומרים, חבר בקבוצת העבודה לבדיקת סימני כלפי ועקבות נעליים של ארגון המז"פ"ם האירופאים.

תאריך חוו"ד:21.06.07

(2) המוצגים לבדיקה: במעבדת המומחה התקבלו, בין היתר, שני מעתקי "ג'ל שחור" של עקבות נעליים שנלקחו מהזירה (סעיף 1 ברשימת המוצגים), מכנסי המנוחה (סע' 11 לרשימה), תצלומים ותקליטורים של הזירה (סע' 3, 8 ו- 14 לרשימה), מושב האסלה (סע' 5 לרשימה), מיכל הדחת המים (סע' 12 לרשימה), מתקני נייר הטואלט (סע' 16 לרשימה), מעיל שחור (סעיף 19 לרשימה) ונעליים כמפורט לקמן:

1. זוג נעליים בצבע לבן, תוצרת "ALL STAR" המיוחסות לחשוד רפאל כהן (סעיף 2 לרשימה).

2. 5 זוגות נעליים המיוחסות לחשוד ישראל נפתלי (זוג בצבע כחול מתוצרת "GIARDINI", זוג בצבע כחול עטור באפור מתוצרת "DIADORA", זוג בצבע לבן עטורות בכחול מתוצרת "GIARDINI", זוג בצבע כחול עטור באפור מתוצרת "ORBIT", וזוג בצבע חום מתוצרת "AKAD" (סעיף 4 לרשימה).

3. זוג נעליים בצבע לבן עטור בשחור מתוצרת "NIKE" המיוחסות לחשוד יוסי לוי (סעיף 4 לרשימה).

4. זוג נעליים בצבע חום עטור בכחול מתוצרת "SAUCONY" המיוחסות לחשוד בני סלע (סעיף 4 לרשימה).

5. זוג נעליים בצבע חום עטורות באדום מתוצרת "TIMBERLAND" המיוחסות לפראמדיק (סעיף 6 לרשימה).

6. נעליים בצבע חום מידה 44 המשויכות לחובש (סעיף 7 לרשימה).

7. ארבעה זוגות נעליים המשויכות לנאשם: זוג נעלים חומות מידה 42 שעל סולייתן האותיות “AMANDER” כנראה של חברת “SALAMANDER” (סעיף 9 לרשימה, להלן: "נעלי הסלמנדר"), זוג נעליים חומות מתוצרת “MATADOR” (סעיף 10 לרשימה), זוג נעליים שחורות מתוצרת “WALK” (סעיף 13 לרשימה), זוג נעליים בצבע שחור מתוצרת “HUSH PUPPIES” (סעיף 15 ג לרשימה).

8. זוג נעליים בצבע שחור מתוצרת "CLASSIC" המשויכות לעד מרדכי בן צור (סעיף 15 א לרשימה).

9. זוג נעלי ספורט בצבע שחור מתוצרת "OTTO" המשויכות לרמי דאודי (סעיף 15 ב לרשימה).

10. זוג נעלי ספורט אפורות מתוצרת "SPALDING" ממעבדת סיבים ופולימרים (סעיף 17 לרשימה).

11. זוג נעלי עבודה חומות מתוצרת "MARK" ממעבדת סיבים ופולימרים (סעיף 18 לרשימה).

(3) ממצאי הבדיקה:

1. מתחת לכיס השמאלי של מכנסי המנוחה, נמצאה עקבה חלקית של נעל שמאל (להלן: "עקבה 1") המתאימהבדגם, בגודל ובמספר פגמים המצויים בסוליה לנעל הסלמנדר המיוחסת לנאשם, "אפשרי בהחלט"שנעל הסלמנדר של הנאשם השאירה עקבה זו.

2. על הכיס השמאלי, בצמוד לעקבה 1, נמצאה עקבה נוספת (להלן: "עקבה 2"), "אפשרי בהחלט" כי נעל הסלמנדר הותירה גם עקבה זו.

3. בצד המכנס השמאלי, צמוד לתפר הצד, נמצאה עקבה חלקית, כפולה וקלושה (להלן: "עקבה 3") של נעל שמאל, המתאימה בדגם, בגודל ובקו מיתארשל קריעה ("קונטור שחיקה") לחלקים המקביליםבנעל הסלמנדר. "אפשרי בהחלט" כי נעל הסלמנדר הותירה גם עקבה זו.

4. עקבות חלקיות נוספות המתאימות בדגם ודומות בגודלבחלקים המקבילים בנעל הסלמנדר, "אפשרי"כי הנעל הותירה עקבות אלה.

5. מתחת לכיס השמאלי של המכנס, בניצב לעקבות 1 ו-2, נמצאת עקבה חלקית ביותר של נעל שמאל (להלן: "עקבה 4") המתאימה בדגם ודומה בגודל לחלקים המקבילים בנעל הסלמנדר, "אפשרי"שהנעל הותירה גם את עקבה 4.

6. ע"ג המכנסיים, באזור הכיס הימני ועליו, נמצאו מספר עקבות כפולות וקלושות של נעל ימנית (להלן: "עקבה מס' 5"), בניצב לעקבה זו נמצאה עקבה חלקית של נעל ימנית (להלן: "עקבה 6"), "אפשרי"שנעל הסלמנדר הימנית הותירה את העקבה הנ"ל.

ממשיכה חוות הדעת וקובעת:

"בהנחה שכל העקבות הנ"ל (סע' 1-א' עד 1- ז') נוצרו ע"י זוג נעליים אחד (בהתבסס על כך שכל העקבות נמצאו סמוכות זו לזו, על אותו פריט לבוש (סע' 11) הרי שלדעתי, קיימת סבירות גבוההשזוג הנעליים מסעיף 9 הותיר את כל העקבות הנ"ל.

בבדיקה באוסף דגמי הנעליים במעבדה מצאתי כי נעליים מהדגם של הנעליים מסעיף 9 הן היחידות המסוגלות(הדגשה שלי – י.כ.)להתיר עקבות כדוגמת אלו שנמצאו על המכנסיים.

ע"פ המידע שברשותינו, נעלים מתוצרת "סלמנדר" מדגם הנעליים שבסע' 9, הן נדירות מאוד בארץ.

לאור האמור לעיל, הרי שלדעתי, קיימת סבירות גבוהה מאודשזוג הנעליים מסעיף 9 הותיר את כל העקבות הנ"ל.

(הדגשות במקור- י.כ.)

באשר ליתר המוצגים –

נקבע כי בתצלומים שהוגדלו מהתקליטור ועל גבי מכסה מושב האסלה, נמצאת עקבה חלקית של נעל, מוטבעת בדם השונה מכל הנעליים שהתקבלו לבדיקה. על גבי מכסה מיכל ההדחה ועל הקיר המפריד בין שני תאי השירותים, נמצאות שתי עקבות חלקיות, כנראה מאותו הדגםשהותיר את העקבה שע"ג מכסה מושב האסלה.

מעל מכסה האסלה בצידו החיצוני, בתא השירותים הראשון, ובמעתקי הג'ל, נמצאות מספר עקבות נעליים המתאימות בדגם לנעלי העד מרדכי בן צור (סע' 15 א' לרשימה), "אפשרי" שהנעליים הנ"ל הותירו עקבה זו.

בתצלומים המסומנים "שירותי בנות, על הרצפה בשירותים", נמצאו שתי עקבות חלקיות המתאימות לחלקים המקבילים בנעל מס' 7 ברשימה, המיוחסת לחובש, "אפשרי"שכ"א מהנעליים הנ"ל הותירה עקבות אלה.

בתצלומים המסומנים "שירותי בנות, על האסלה בתא הראשון הסמוך לדלת הכניסה", נמצאה עקבה חלקית המתאימה לנעל מסע' 15 ב', המיוחסת לעד רמי דאודי,"אפשרי"שהנעל הותירה עקבה זו.

בתצלומי התקליטור נמצאו עקבות נוספות השונות בדגם מכל הנעליים שהתקבלו לבדיקה.

(4) חקירת המומחה:

במהלך חקירתו הגיש המומחה את המאמר"בניית סולם חדש לדרגת 'אפשרי' (ת/363) (פורסם ב"פלילים", כרך ג', תשנ"ג), המתאר את סולם רמות הוודאות המקובל במעבדת סימנים וחומרים, חוות הדעת נערכה לאור סולם זה.

בעדותו הראשית וכפי המאמר, הסביר המומחה כי קיימות ומקובלות במחקרים, בעניין זה, מספר דרגות של וודאות התאמה: א. "אפשרית";ב. "אפשרי בהחלט";ג. "קיימת סבירות גבוהה";ד. קיימת סבירות גבוהה מאוד"; ה. "זאת הנעל" (שהיא דרגת הוודאות המוחלטת), כאשר כל שלב מצמצם את אוכלוסיית הנעליים היכולות להותיר את העקבה הנבדקת. לדבריו, אין מדובר בסולם לינארי אלא אורדינלי, המרחק בין דרגה לדרגה אינו קבוע, קיימים גווני ביניים אותם נדרש המומחה להציג בעדותו.

המומחה, מר שור, הבהיר כי הדרגה הראשונה והבסיסית – "אפשרית" – משמעותה, התאמה מבחינת הסוג והסדרה, אך בלא שנמצאו מאפיינים ייחודיים; הדגיש כי המונח "אפשרי" הוא רחב מאוד, מקום בו המומחה מתקשה בהסברת הדקויות בתוך קביעה זו, לעיתים קיימת הבנה מוטעיתכי הקביעה "אפשרי" משמעותה כי כל נעל בגודל ובדגם כזה יכולה היתה להותיר העקבה, אף שאוכלוסיית הנעליים האפשריות מצומצמת הרבה יותר מכך.

באשר לשתי הדרגות הבאות – "אפשרי בהחלט" ו "קיימת סבירות גבוהה" – משמעותן, כי ההתאמה מתבטאת גםב"פגמים יחודיים", שנוצרו באקראי בסולית הנעל, ולא כחלק מתהליך הייצור, כאשר ההבדלים בין תחום "אפשרי בהחלט" לבין תחום "סבירות גבוהה" קשים להגדרה, הבחירה בדרגה זו או אחרת משקפת את מידת הסתייגות המומחה מטיב הנצחת העקבה בזירה או מאיכותה.

דרגת "סבירות גבוהה מאוד", משמעותה המעשית היא זיהוי כמעטודאישל הנעל החשודה בהותרת העקבה, כאשר זהירות מדעיתאשר המומחה מחוייב בה, מונעת ממנו קביעת "זאת הנעל" או כלשון המומחה בעדותו: "יש דרגה שנקראת סבירות גבוהה מאוד ומשמעה, הספק שנותר הוא תיאורטי בלבד"(עמ' 487 לפרוטוקול, ש' 27).

קובע כי בנעל הסלמנדר השמאלית, אזורים שחוקים ושריטות שנוצרו בנעל תוך כדי השימוש בה, בבחינת פגמים אקראיים המייחדיםאת הנעל הספציפית על פני נעלים אחרות הזהות לדגם ולגודל זה. מתצלום המכנס עולה התאמה- פסים דקים בנעל ופסים דקים בעקבה, החלק המשופשף בנעל מופיע גם בעקבה, במקום בו יש שריטה בנעל לא נוצרה עקבה, בשל החוסר, ניתן לראות בעקבה את השריטות והפגמים הייחודייםלנעל הסלמנדר, (עמ' 489 לפרוטוקול).

באשר לעקבה 1- מעיד כי כמות הפגמים המופיעים בעקבת הנעל והאינפורמציה הגלומה בהם מספיקהלקביעה חד משמעית כי "זאת הנעל",אולם בשל "רעשי רקע" כהגדרתו, כתמי דם והעובדה כי הפגמים לא מופיעים במלוא אורכם, נקבעה דרגת "אפשרי בהחלט".

מציין כי לאחר בדיקה מדוקדקת, התברר כי חלק גדולמהסימנים מקורם בנעלי הסלמנדר של החשוד.

באשר לעקבה 2- מתחת לעיגול הדריכה בנעל הסלמנדר מצויה שריטה גדולה, מרחבית, בצורת "בומרנג", החתך נוצר ככל הנראה כתוצאה מדריכה על חפץ חד. בעקבה 2 כתם כפול, כאשר צידו הימני של הכתם מתאים במיקומו ובגודלו לאחד האלמנטים שבנעל, בנוסף, בהגדלה ניכרת של המעתק, ניתן לראות כי סימן ה"בומרנג" נמצא בדיוקבמקום בו על המכנס יש חלל לבן, חופף במימדיו לפגם שמופיע בהטבעת הנסיון, לדבריו: "פגם כזה שמכיל כמות אינפורמציה מאוד גדולה, יכול היה לקבוע באופן חד משמעישיוכה של נעל לעקבה", מאחר והעקבה חלקית, גם כאן, בחר ליתן דרגת "אפשרי בהחלט" (ע' 493 לפרוטוקול). (השווה דברי מומחה ההגנה מר קופר לענין זה ושלילתם).

באשר לעקבה 3-מציין כי מדובר בעקבה חלקית וקלושה, עם זאת, בתפר המכנס נקלט סימן ברור של קונטור עיגול הדריכה שבנעל, כאשר צורתו הייחודית עם הצורות והזיזים, מתאימה בדיוק לצורת הקונטור שבנעל, לפיכך, למרות קלישותה של העקבה, מסקנתו היא שמדובר בדרגת "אפשרי בהחלט"(עמ' 494 לפרוטוקול).

לגבי עקבה 4 – מתאר כי מדובר בעקבה הניצבת ליתר העקבות, רואים חלק מעיגול הדריכה התחתון, בעקבה מאפיינים סוגיים כלליים של נעל מדגם זה, לפיכך בחר בדרגת "אפשרי".

ממשיך ומתאר את העקבות שנמצאו בצידו הימני של המכנס – עקבה 5,מורכבת מ-3 עקבות חלקיות של עקב נעל ימין, בכל אחת מהעקבות רואים חלק קטן של פרטי הדגם, בכל הכיס הימני לא נמצאו פגמים ייחודיים שנוצרו בנעל באקראי, לפיכך בחר בדרגת "אפשרי", כך גם לגבי עקבה 6.

לסיכום קובע:

"בהתבסס על כך שכל העקבות נמצאו סמוכות על אותו פריט לבוש, הרי שההיגיון אומר שבהינתן עקבה של נעל שמאלית ולידה עקבה של נעל ימנית ובהינתן 3 דריכות של נעל שמאלית אחת ליד השניה על אותו פריט לבוש, הרי יהיה זה הגיוני להניח שנעל אחת הותירה את כל העקבות השמאליות ונעל אחרת הותירה את כל העקבות הימניות ולא להניח שמדובר בשלושה אנשים שונים שלכולם נעל אחת שהותירה את כל העקבות הנדירות"(עמ' 496 לפרוטוקול).

ובהמשך:

"אנו ניגשים לבדיקה מתוך הנחה שכל הנעליים בעולם יכולות היו להותיר עקבות נעל ואז אנחנו מגלים דגם מסוים ומאיליו קופת האוכלוסייה ומצטמצמת רק לאותה אוכלוסיה שיש לה את הדגם, לאחר מכן המידה, הגודל, השחיקה, לאחר מכן הפגמים, אח"כ נמצא פגם קטן שיצמצם עוד בהרבה את האוכלוסייה ונמצא עוד אינפורמציה שתצמצם עוד יותר את האוכלוסייה הזו ובס' 5 אנו אומרים שעם כל פעולות הצמצום שעשינו מתבצעת לא על נעלי "נייק" שנפוצות בארץ" אלא כל מערך הצמצום הזה מופעם על נעל נדירה מלכתחילה, הסיכוי שנעל אחרת באותו דגם ובאותו גודל ובאותו הרכב פגמים תהיה נוכחת בישראל אם תהיה אחת כזו, הופכת להיות אפשרות קלושה ביותר ברמה תיאורטית.." (עמ' 498-499 לפרוטוקול, ש' 24 -29, 2-1).

עוד מוסיף ומציין המומחה שור, כי במעבדת סימנים וחומרים קיים אוסף של למעלה מ- 5,000 דגמי סוליות נעליים, כאשר לוקטו מאוסף זה כל הסוליות שיש בהן סימונים ופסים שאולי יכלו להותיר סימנים כמו נעל הסלמנדר, כאשר לאנמצא אף דגם אחד שיכול להותיר עקבות אלה.

בחקירתו הנגדית מציין המומחה שור, כי ברצפתתא השירותים לא נמצאו כל עקבות נעל, העקבות שנמצאו על שטח הרצפה נמצאו בין תאי השירותים לבין הכיור.

המומחה שור שלל את האפשרות שהציג הסניגור, לפיה הצטברות כתמי הדם והסימנים על מכנסי המנוחה נבעו מטקסטורת הבד, לדידו, הסימונים נוצרו כתוצאה ממבנה הנעלוכיוון הפסים בסוליית הנעל שונהמכיוון הפסים על מכנסי הג'ינס.

שולל את האפשרות כי העקבה הבלתי משויכת, שנמצאה על מכסה האסלה, הינה של נעל במידה קטנה מ-40 .

על המכנסיים לאנמצאו סימנים שיכולים להיות לכאורה מוטבעים על ידי אותן נעליים בלתי משויכות (עמ' 506 לפרוטוקול).

מההיבט הטכני, אין מניעה להשוות עקבה חלקיתלנעל, גודל הנעל אינו קובע אלא כמות האינפורמציה והפגמים המצויים בעקבה (עמ' 522 לפרוטוקול).

מצד ימין לאסלה נצפתה עקבה, המומחה שור שיער בחקירתו כי מדובר בנעלי המנוחה בשל מאפיינים סוגיים, אולם לא נערכה השוואה מעבדתית (עמ' 528 לפרוטוקול).

ב. חוות דעת מומחה ההגנה – השוואת נעלי הנאשם לכתמי הדם על מכנסי המנוחה (נ/ 285)

(1) המומחה:גיא קופר, ד"ר לפילוסופיה וחקר גבישים, חבר באיגוד מדע פורנזי.

תאריך חוו"ד:29.07.09

(2) המוצגים לבדיקה: המומחה קופר בחן במעבדה בירושלים שני פריטים-

1. פריט 9 (נעליו של הנאשם), מציין כי מדובר בנעליים מידה 42, חלקן העליון משופשף וצבען עור חום אדמדם, סוליות הנעליים שחוקות, בלויות ומוכתמות. הכיתוב MANDER חרוט על הסוליה הימנית, חלקה הראשון של המילה מחוק ושרוט, אף הכיתוב בנעל שמאל נמחק לחלוטין.

מתאר בקצרה את ממצאיו של המומחה שור בעניין נדירות נעל הסלמנדר בישראל, עם זאת צויין כי לא נבדקו נעליהם של התלמידים וצוות בית הספר בו נרצחה המנוחה.

2. פריט 11 (ג'ינס כחול של המנוחה)- ג'ינס מסוג LEE COOPER, מידה 24, צבע כחול. מתאר כי על המכנסיים כתמי דם, חלקו התחתון של הג'ינס נחתך, חלק מהחתיכות הומצאו למומחה. מציין, כי המומחה שור זיהה חלק מכתמי הדם בצד הקדמי של הג'ינס בחלקו העליון, כעקבות המסומנות 1-6.

מומחה ההגנה, ד"ר גיא קופר, בחוות דעתו נ/285, מציין כי על הסוליות היו פסים ועיגולים, המילה "מנדר" חרוטה על הסוליה הימנית, החלק הראשון של המילה נמחק (מר שור זיהה נעליים אלה כ"סלמנדר" – סוג הנעליים אותן נעל הנאשם ביום הרצח).

ד"ר קופר, מסכים גם תוך הישענות למעשה על ממצאי שור, כי מדובר בנעליים נדירות בישראל או בלשונו "נעליים לא פופולאריות בחברה הישראלית".

ד"ר קופר משיג על כך, כי לא נבדקו נעלי התלמידים בבית הספר בו נרצחה המנוחה.

ד"ר קופר מסכים, כי על הגי'נס אותו לבשה המנוחה, כתמי דם כבדים וכן כי דריכה על הג'ינס תגרום לתזוזה, כאשר הדורך הרוצח מטפס מעל גופה.

(3) ממצאים:

עקבה 1:

שני מאפיינים בעקבה על הג'ינס תאמומבחינת מיקומם, אך לטעמו, לא מבחינת צורה, לפגם הסוליה. נמצאו סממנים דומים נוספים בעקבה, אשר לאתאמו כלל לפגמים על הסוליה.

עיגול הדריכה לא הופיע על הג'ינס, יתכן כי זאת משום שחלק זה בסוליה היה ללא דם או מאחר והעקבה נוצרה ע"י סוליה בעלת תצורה שונה.

מוסיף, כי חלק מקווי הדריכה בעקבה על הג'ינס משתרעים גם על החלק שבו צריך להופיע עיגול הדריכה. קווי הדריכה הדקים שהופיעו על הג'ינס נמשכו לתוך אזור שבו קווי הדריכה על הסוליה היו רחבים. למרות זאת, קבע כי קיימת אפשרות כי אי ההתאמה מקורו בעקבה כפולה. לסיכום, קבע כי יש ספק באם העקבה הוטבעה ע"י נעלו השמאלית של הנאשם.

עקבה 2:

איןקורלציה בין כתמי הדם על הג'ינס לבין הדוגמה שמופיעה בחלק הזה של הסוליה. יש מס' מאפיינים דומים (של פגמים), אולם ניתן להסתמך על פגמים אלו רק אם הם תואמים את הדוגמה שעל הסוליה כולה.

עקבה 3:

נמצא קטע של כתם בצורת חצי סהר, הדומה מבחינת ההיקף לעיגול הדריכה החיצוני שעל הנעליים. עם זאת, לא ברור שכתם זה נעשה ע"י נעל ולא נמצאו סממנים אחרים התואמים לדוגמה, כפי שהצביע מר שור בחוות דעתו.

קביעתו כי התאמה אשר מציגה קטע כל כך פעוט של הנעל, כלל אינהבעלת ערך ראייתי.

עקבה 4:

ישנו סימן של כתם עגול, הדומה לחלק מעיגולי הדריכה הפנימיים בסוליה בשמאלית, מאחורי עיגול הדריכה הקדמי. יחד עם זאת, מבחינת מיקום הנעל, החלק הקדמי של הנעל לאתאם וקווי הדריכה בחלק הקדמי של הסוליה אינם מופיעים בעקבה.

עקבה 5:

נמצא סימן חלש מאוד של חלק מהאותיות N ו- D באזור העקבה בנעל ימין. אין מספיק מידע שעל בסיסו ניתן לקבוע בוודאות, אם מדובר בסימן אמיתי או במצג שווא.

עקבה 6:

לא "נקלטה" בג'ינס דוגמא ברורה, כגון: עיגולי או קווי דריכה. כלל לא ברור אם העקבה נוצרה ע"י סוליה של נעל. למר שור היו דוגמאות נוספות של נעליים עם דוגמה דומה של עיגולי וקווי דריכה במאגר שלו. אף אחת מהן לא תאמה לעקבות על הג'ינס.

(4) דיון בממצאים:

1. דם על סימני נעליים נמצא בחלקו הקדמי של ג'ינס המנוחה.

2. 6 עקבות זוהו ע"י המומחה שור במעבדתו, דווח כי הן דומות ובעלות אותו אלמנט של דוגמא המצויה על סוליית נעלי הנאשם. נמצאו פסים ועיגולי דריכה הדומים לחלק הקדמי של נעלי הנאשם, עם זאת, הראיות לגבי הכיתוב והיחס בין הפסים לעיגולים אינם ברורים.

לפיכך, קובע המומחה קופר כי אין זה וודאי כי הסימנים על הג'ינס הם כתוצאה מדריכה של נעל מסוג SALAMANDER.

3. בעקבה הברורה יותר שנמצאה על הג'ינס, חלק מהפסים והווים נמצאו באזור בו היה צריך להופיע אחד מעיגולי הדריכה שבסוליה, הנאשם לא יכול היה להטביע עקבה זו, אא"כ הסימון הינו עקבה כפולה, קרי הנעל זזה מעט ממקום למקום.

4. כפי קביעת המומחה קופר, מאחר וסימני העקבות קטועים ונמצאו על משטח מעוגל וגמיש, לא ניתן לקבוע באיזו מידת נעל מדובר.

5. נעלי הנאשם היו שחוקות ובלויות. בחלק מהאזורים בג'ינס כלל לא נמצאו סימני הנעליים, יתכן בשל העובדה כי הנעל שהותירה את העקבות התבלתה לגמרי, לפיכך נראה כי הנעל אשר הותירה את העקבות הייתה בלויה יותר מנעלי הנאשם, מאידך ייתכן שעובדה זו נובעת מתזוזות הנעל אשר מרחו את הסימנים, לפיכך אינו יכול לשלולאת האפשרות כי נעלי הנאשם גרמו לסימנים אלו.

6. בעקבה מס' 1 (שהיא העקבה הברורה ביותר על הג'ינס), נמצאו שני מאפיינים המתאימים במיקוםאך לא בצורה המדויקת, לנזק האקראי המצוי בסוליית נעלו השמאלית של הנאשם.

עם זאת, נמצאו מאפיינים נוספים אשר לאהתאימו לנזק על הנעל, אינושולל היתכנות ממצא זה כתוצאת לוואי בשל מרקם פני הג'ינס, הרטבת הנעליים בדם או עקבות כפולות.

המאפיינים אשר אינם מתאימים לנעל, לא נופלים באיכותם מהסימנים שנמצאו מתאימים, לפיכך ישנו ספק האם נעל שמאל של הנאשם יצרה את הסימן.

יתר המאפיינים על הג'ינס, אשר דווחו ע"י המומחה שור, אינם ברורים ובאיכות גבוהה.

לסיכום קובע המומחה בחוות דעתו:

9. "In my opinion, Mr Shor's conclusion that there is a very high probability that the pair of shoes **** item 9, left alii of

the aforementioned prints isincorrect. In my opinion whilst

I would entirely exclude Mr Zadarov's shoes, *** observed

Differences support the proposition that his ***** did not make the

Marks. This is because, in ** opinion, the significant differences outweigh *** evidential value the corresponding features"

(5) חקירת המומחה- חקירה ראשית:

בחקירתו הראשית מתאר המומחה קופר את עבודתו בחברת "קיט בורר ייעוץ" בתחום ראיות טביעות נעל, מציין כי לחברה מערכת בקרת איכות המחייבת בדיקת כל חוות דעת ע"י מדען נוסף מטעם החברה.

באשר לעקבה 1- לדבריו, ניתן לראות התאמה שטחיתבין הנעל לעקבה, ברמת הפרטים נמצאו הבדלים חשובים, כך למשל הקצה השמאלי בהטבעת הניסיון אינו תואם לקצה העקבה, המומחה מעלה אפשרות כי שינוי זה מקורו בגמישות הג'ינס. מציין כי בסוליית הנעל פסים דקים ועבים, כאשר בעקבה מספר פסים דקים היכן שאמורים להיות כפי תוואי הסוליה, פסים עבים. מספר מאפיינים זהים בעובי, במיקום ובזווית לפגמים בנעל הנאשם, עם זאת יש מאפיין מסויים אשר אינו זהה לשום נזק בהטבעת הניסיון, אם מאפיין לא נגרם מפגם בנעל, זהו תוצר לוואי שצריך להטיל דופי בשאלה האם זוהי העקבה שהותירה את הסימן.

מסכם המומחה קופר, ישנם מספרמאפיינים זהים אך גם מספר הבדליםמשמעותיים, לפיכך ישנו ספקלגבי התאמת הפגמים בנעל למאפייני העקבה, אם זוהי עקבה יחידה אזי היא לא נוצרה מנעל הנאשם, לדעתו נוצרה מנעל אחרת.

לדבריו, סביר יותר כי בעקבה זו, הפסים נוצרו כתוצאה מטביעה אחת ולא מעקבה כפולה, קרי הזזת הנעל ממקום למקום.

באשר לעקבה 2- מסקנת המומחה כי ניתן לראות רמיזה, אפשרות למקטע של עיקול, אולם אינורואה מאפיינים אחרים של סוליית הנעל בהטבעה.

באשר לעקבה 3- הסימן בעקבה יכול היה להיווצר ע"י משטח מעוקל בסוליית הנעל, העדר תבנית או פרטים נוספים של תבנית, מוביל אותו להציע כי הסימן בעקבה 3, לא נעשה ע"י נעל זו.

באשר לעקבה 4- קבע כי איןמספיק אלמנטים של תבנית בכתם על מנת שיגיע למסקנה שהכתם נגרם ע"י סוג נעלו של הנאשם, לדבריו, יש אפשרותכי הנעל הותירה סימן זה, אולם אין דבר בסימן בכדי להראות כי מדובר בסוג זה של נעל.

באשר לעקבה 5- קבע כי איןמספיק ראיות כדי קביעה כי סוג נעל הנאשם יצר את הטביעה.

לדבריו, זהו אזור מורכב של סימנים וכתמים, נראה שנוצרו מספר מגעים של מספר מאפיינים זהים, סימנים אלו אינם ברורים דיים על מנת להסתמך עליהם, כמו כן ישנם הבדלים- הפסים בסוליית הנעל לא מצויים בסימן, יש מרווח במקום בו שהיה מצפה לראות דם.

באשר לעקבה 6-החלק העליון בעיקול העקבה דומהלנעל הנאשם, אולםהרבה נעליים נוספות יכולות להתאים.

המומחה קופר משוכנע, כי לפחות חלק מהסימנים המצויים על מכנסי המנוחה הם סימני נעליים, כך בייחוד בנוגע לעקבה 1. לגבי עקבה 3, אינו משוכנע כי מדובר בעקבת נעל, לגבי עקבות 4 ו-6, יש בהן קצוות האופייניים לעיקול קדמת נעל, בעקבה 2 אינו רואה מאפייני נעל, בעקבה 5- ייתכן כי הסימן נוצר ע"י נעל, אינו שולל את האפשרות כי נוצר מפריט אחר.

(ראה פרוטוקול בעמ' 1606-1615).

חקירה נגדית:

בחקירתו הנגדית אישר המומחה, כי מעולם לאהעניק חוות דעת בתחום הטבעת נעל למשטרה או לתביעה. ציין, כי למד בקורס השוואות עקבות נעליים אצל המומחה ויליאם בודזיאק בארה"ב בשנת 2004, כאשר רוב משתתפי הקורס הם שוטרים.

אישר, כי הוא אינו חבראו פעיל באיגוד הפורנזי האירופאי (E.N.F.S.I), מבין עשרת המאמרים המדעיים שפרסם, אף לא מאמראחד עניינו עקבות נעליים, אלא יהלומים וקורוזיה של זכוכית. מאמרים אלו לא פורסמובכתבי עת אשר עניינם מדע פורנזי.

המומחה אישר, כי אף שציין כי הרצה בשלוש השנים האחרונות באוניברסיטת מערב סקוטלנד בנושא ראיות של סימני נעליים, הוא אינו חלק מסגל האוניברסיטה, הרצה 3 הרצאות אורח חד פעמיות בתחום. מציין כי מלבד עדותו כאן, העיד רק פעם אחתנוספת בנושא עקבות נעליים, בתיק רצח אשר ארע בברמינגהם, אינו יודע אם ביהמ"ש שם אימץ את חוות דעתו.

המומחה אישר, כי קיבל את פרוטוקול עדות המומחה שור טרם כתיבת חוות דעתו, אולם עיין בו לאחרכתיבת חוות הדעת, טרם עדותו כאן, אינו מסביר מדוע לא קרא פרוטוקול זה קודם לכן, ייתכןכי היה מוצא בדברי המומחה שור הסברים לחלק מהבעיות שאבחן (ע' 1625-1619 לפרוטוקול).

מציין כי במהלך בדיקתו, נכחו בחדר ב"כ הנאשם, מר סדובסקי ואלכס פלג, האחרונים דנו בתיק אולם הוא ניסה להתרכז בעבודתו, לדבריו נוכחים אלו שוחחו באנגליתוהביעודעתם על הראיות על מנת שיאזין לדבריהם (ע' 1622 לפרוטוקול).

מר פלג העיד בתיק זה כעד הגנה וכפי שנראה להלן, גם מר סדובסקי, אשר חזר בו לאחר חקירתו הראשית שנמחקה כאָיִן, לאור העובדה שלא חזר לדוכן העדים, ראה חקירתו הראשית מיום 26/2/09, ראה החלטתנו המפורטת שם בעמ' 1217-1216 לפרוטוקול.

המומחה קופר מאשר, כי הסתמך על החומר שהציג לו ב"כ הנאשם, לאביקש לקבל את כל התיק, לראות אם יש מידע נוסף שעליו לקבל.

כן אישר המומחה כי לחוות דעתו קדמו טיוטות נוספות, התבקש לשנות דברים מסוימים וניסוחים שונים בחוות הדעת ע"י ההגנה, הדגיש כי התבקש לערוך שינויים ותוספות לעניין העקבות על הרצפה, אחר שלא התבקש להתייחס לכך בהוראות הראשוניות, לדבריו לא התבקש לערוך שינויים בעניין הסימנים שעל מכנסי המנוחה.

מר קופר מסכים, כי נתונים שונים מפי ההגנה אשר הובאו לידיעתו, כגון הטענה לאי המצאות טביעות אצבעות בזירה, השערות שנמצאו בידי המנוחה, הטענה לאי התאמת השחזור כפי ההגנה לממצאי הזירה – וכאשר אין חולק כי לא ראה את השחזור כלל [!] – אינם רלוונטיים בכל מקרה לגיבוש מסקנתו- השוואת העקבות לנעלי הנאשם (עמודים 1624-1625 לפרוטוקול).

(6) סולם דרגות הוודאות:

לעניין סולם ודאויות המקובל במעבדת סימנים וחומרים, שעליו הסתמך המומחה שור, מציין כי סולם זה מוכר לו, שונה מהסקאלה המקובלת באנגליה, המומחה משתמש בסולם דרגות המבוסס על יחס וסבירות (ת/770), כאשר מסמך זה נערך ע"י המומחה שור כחבר בוועדה שניסתה לנסח וליצור סקאלה אחידה.

הסולם האנגלי, אליו הפנה המומחה קופר, מתאר מספר דרגות של וודאות התאמה, הנעות בסקאלה שבין זיהוי לשלילה: א. Identification; ב.Very strong support for proposition A; ג. Moderate strong support for proposition A ; ד. Inconciusive; ה. Strong support for proposition A; ו. Elimination.

לדבריו, חוות דעתו נערכה ונוסחה לאור סולם זה, אולם לשאלת ב"כ המאשימה, אישר כי בגוף חוות הדעת לאהשתמש במונחים ספציפיים מסולם הדרגות, המונחים אשר נוסחו בגוף חוות הדעת הינם לשוניים ולאמדעיים, לדבריו, ניתן להבינם כפשוטם.

המומחה בחקירתו נשאל שוב ושוב, מדוע לא השתמש בחוות דעתו בסולם הדרגות האנגלי בו משתמש בד"כ כטענתו, לגבי כל עקבה ועקבה, או לחלופין, בסולם הדרגות המקובל בישראל (האירופאי). המומחה לאענה לגופה של שאלה, העניק מספר הסברים שאינם מספקים (כך למשל טען, כי חשש כי שימוש בסולם האנגלי עלול לבלבל, על אף שהמומחה שור עצמו היה בין עורכי המסמך המשווה בין הסולם האנגלי לזה המקובל בישראל, כן טען כי לא ידע להעריך את העקבה כפי הסולם הישראלי אשר לדבריו "איכותי ולא כמותי"), לשאלת ביהמ"ש הודה בטעותו:

"הייתי צריך להשתמש בטבלה האירופאית ולא השתמשתי בה"(ע' 1629 לפרוטוקול, ש' 25).

(7) ממצאי החקירה הנגדית:

מאשר כי ייתכן ולעיתים ניסח בחוות דעתו על דרך השלילה את אותו מידעשנוסח ע"י המומחה שור על דרך החיוב, כך למשל לעניין עקבה 4, המומחה שור ציין בחוות דעתו: "זו עקבה חלקית ביותר של נעל שמאלית המתאימה בדגם ודומהבגודל בחלקים המקבילים בנעל השמאלית מס' 9, אפשרי שהנעל השמאלית הנ"ל הותירה את העקבה הנ"ל", כאשר המומחה קופר מתייחס לאותםהנתונים וקובע לעניין עקבה 4, כי אין בסימן דבר המצביע על כך שהוטבעה על ידי נעל מאותו דגם בדיוק, קרי, כאשר המומחה שור קובע כי אפשרי והעקבה הוטבעהע"י נעל הנאשם, קובע המומחה קופר כי אפשרי והעקבה לא הוטבעהע"י נעל זו.

באשר לעקבה 5, אינוחולק על קביעת המומחה שור, כי אפשרישנעל הנאשם הותירה עקבה זו, יתרה מזאת, ציין בחוות דעתו כי ייתכן והצליח לראות חלק מאותיות הלוגו של הנעל(ע' 1626-1629 לפרוטוקול).

המומחה קופר מאשר כי עקבות הנמצאות על בגדיושל אדם, בעת שהאדם לובש אותם, מתאפיינותבעיוותים, הכפלות ותזוזות, בהתייחס לנתון זה ולעובדה כי קשה לטפס על משטח הגופה שאינו יציב, ובעובדה כי מדובר במשטח גלילי – מכנסיים, המומחה מסכים כי בעת פרישת המכנסיים על שולחן, מיקום העקבה לא יהיה כמו בעת הדריכה על הגופה וקובע:

"המשמעות היא שבשל סיבה זו לאהייתי שולל את האפשרות שהנעליים של הנאשם הותירו את הטביעה" (ע' 1630 לפרוטוקול, שורה 18).

ובהמשך:

"ש. אני אומרת לך שגם אם ההבדלים שאתה מצאת, בהנחה שיש את ההבדלים האלה, אתה לא שללת את הנעליים האלה של הנאשם וגם בעדותך היום לא שללת

ת. נכון"

(ע' 1637 לפרוטוקול, ש' 22-24).

המומחה מציין, כי בהטבעת הניסיון שערך, החלק התחתון של העקבה יצא "לא ברור" בהשוואה להטבעת הניסיון שערך המומחה שור, בהטבעת האחרון ניתן לראות יותר בבירור את האותיות ** מלוגו נעל הסלמנדר, המומחה ציין כי בתיק העבודה מצא את הטבעת הניסיון של נעל שמאל שהכין שור אך לא של נעל ימין הרלוונטית, לפיכך השתמש בהטבעת הניסיון שלו. המומחה קופר לא מניח הסבר, מדוע לא הדפיס את תמונת נעל ימין מתקליטור התמונות של המומחה שור או ביקש כי ישלחו לו עותק נוסף של ההטבעה (עמ' 1631 -1632 לפרוטוקול).

ציין כי המומחה שור מצא במאגרו מספר דגמי נעליים בעלי דפוס דומה של פסים ועיגולים, אולם אף לא אחד מהם יכול להתאים לסימנים שעל מכנסי הג'ינס, אינו יודע מה גודל מאגר המומחה שור. לאור הנתונים אשר הוצגו בפניו, לפיהם במאגר המומחה שור קיימים מעל 5,000 דגמים ועוד כמה אלפי עקבות שתועדו מזירות פשע, בנוסף לעובדה כי המומחה שור פנה באינטרנט לכל המעבדות לזיהוי פלילי באיחוד האירופי וב- F.B.I ומכל החומר שלל את האפשרות כי אותם הדגמים הותירו את הסימנים שעל מכנסי הג'ינס, הכירבכך כי נתונים אלו רלוונטים לחיזוק המסקנה שנעל מסוג סלמנדר הותירה את העקבות, עם זאת ציין כי עדיין ישנם הבדליםבתבנית המטילים ספק במסקנה.

המומחה מאשר כי גם במאגר שברשותו, בו כ- 800 נעליים בקירוב, חיפש ולא מצא דגם שיכול להתאים לסימנים של המכנסיים, אולם לא מצאלנכון לציין זאת בחוות דעתו (ע' 1634-1635 לפרוטוקול).

לעניין נדירות נעל הסלמנדר, המומחה הכיר בעובדה כי ישרלוונטיות לכך שנעלי הנאשם הובאו מאוקראינה, וככל הנראה, לא ידוע על דגם מנעל זו שנמכרה בישראל.

הופנה למאמר המלומד אבט (ת/771, בעמ' 246), המתאר מקרה של נעל אשר לא זוהו בה פגמים ייחודיים, אולם בשל נדירות הנעל בניו זילנד, אובחנה בדרגת "**** strong support"שהיא כאמור, דרגת הזיהוי השנייה בוודאותה בסולם הדרגות האנגלי, המומחה קופר אינוחולק על מסקנת המלומד בנדון.

המומחה עומת עם העובדה כי בראשית חוות דעתו, באשר לעקבה 1, ציין כי "ישנו ספקאם נעלו של הנאשם יצרה את הסימן", אולם מסקנתו הסופית בחוות הדעת היא כי ההבדלים תומכיםבפרופוזיציה כי נעלי הנאשם לא יצרו את העקבה, כלומר, מסקנתו בסוף חוות הדעת גורעתממסקנתו בראשיתה, כאן מגיב המומחה:

"אני מצטער, זה לא היה ברור"

ושוב:

"אני מצטער, זו לאהיתה כוונתי"(עמ' 1639 לפרוטוקול, ש' 11, 16).

אישר, כי תצלום עקבה 6 נמסר לו כיממה טרם עדותו כאן, לפיכך מסקנתו באשר לחלק התחתון של התמונה גובשה באותו היום, על סמך תמונה זו וללאבחינתה במעבדתו.

המומחה העיד, כי מר סדובסקי ניסה לדבר עימו במהלך עבודתו אך הוא ניסה מצידו שלא לשים ליבו לכך (עמ' 1642 לפרוטוקול, שורה 17).

ג. הכרעה בין חוות דעת המומחים:

לאחר בחינת חוות הדעת השונות על מצורפיהן, קביעתי הינה כי יש לסמוך על מסקנותיו של המומחה שור, בבחינת "דחזקה אומן לא מרע אומנותיה", כפי שיבואר לקמן:

(1) רקע מקצועי ומדעי של המומחים:

ביחס לעדויות מומחים, נדרש בית המשפט לקבוע ממצאי מהימנות והסקת מסקנות, כאשר ההלכה בעניין זה ברורה:

"ככלל, עדותו של מומחה נבחנת על ידי בית המשפט בשני מישורים: מישור המהימנות האישית – במסגרתו נבחנת מהימנותו של המומחה ככל עד אחר; ומישור האמינות המקצועית – במסגרתו נבחנים רמתו המקצועית של המומחה, וטיב ואופי הבדיקה או הבירור האחר שערך ואשר מכוחם הגיע למסקנותיו. על פי שניים אלה – נקבעת בדרך כלל יכולתו של בית המשפט לאמץ את חוות דעתו ולסמוך עליה מימצאים לצרכי הכרעה בהליך המשפטי שבמסגרתו הוגשה חוות הדעת כראיה" (ע"פ 1839/92 אשקר נ' מדינת ישראל, פסקה 4 לפסה"ד (לא פורסם, 4.9.94)).

אם כן, בהימצא סתירה בין חוות דעת מומחים מטעם הצדדים, נדרש בית המשפט לקבוע על פי שיקולי מהימנות, התרשמות, רמה מקצועית, אופי הבדיקה וטיבה ושיקולים אחרים – ביניהם נטלים וחזקות – איזו מבין חוות הדעת להעדיף.

מנתוניו של המומחה שור עולה, כי עסקינן במומחה בעל שם עולמי בתחום עקבות נעליים, משרת במעבדת סימנים וחומרים למעלה מ- 20 שנה, כאשר בשנת 1991 מונה לראש תחום עקבות הנעליים במעבדה, חבר בקבוצת העבודה לבדיקת סימני כלפי ועקבות נעליים של ארגון המז"פים האירופאיים, בעל דרגת מחקר המקבילה לדרגת "פרופסור חבר", חבר בוועדה אירופאית אשר עניינה קביעת אחידות בסולם הוודאיות.

המומחה שור צירף לחוות דעתו רשימה מפרסומיו המקצועיים, הכוללת עשרות מאמרים מדעיים, העיד כי ערך מאות ואולי אלפי חוות דעת משפטיותבנושאי נעליים וצמיגים ונחקר עליהן בביהמ"ש (ראה עדותו בעמ' 469 לפרוטוקול, וכן ת/361, ת/362).

ההגנה לא חלקה על מידת ניסיונו או מומחיותו של המומחה שור, יתרה מזאת, מומחה ההגנה קופר ציין כי הוא שמע על המומחה שור במסגרת עבודתו, הסתמך על סולם הוודאיות אשר המומחה שור נמנה על עורכיו, מכיר את עבודתו בקבוצת הסימנים האירופאית, כן ציין כי הוא מודע לעובדה כי המומחה האמריקאי הנודע- בודזיאק, אצלו השתלם בקורס בנושא עקבות נעליים, הודה למומחה שור בפרק התודות בפתח ספרו (ראה עדות המומחה קופר, עמ' 1617-1616 לפרוטוקול).

מאידך, התרשמנו כי המומחה קופר הינו ביחס, מומחה מקומי, עוסק בייעוץ בחברה פרטית "קיט בורר ייעוץ" במספר נושאים, בין היתרבתחום עקבות נעליים, כאשר עיקרהתמחותו אינהבתחום השוואת עקבות (זאת ניתן ללמוד מעדותו, בה ציין כי פרסם כעשרהמאמרים מדעיים, אף לא אחד מהםבתחום עקבות הנעליים או בתחום מדע פורנזי, אלא בתחומי יהלומים וקורוזיה של זכוכית).

המומחה קופרמעולםלא העניק חוות דעת לתביעה בתחום טביעות הנעליים, אינו חבר ב- E.N.F.S.I (האיגוד הפורנזי האירופאי), מחקירתו הנגדית עלה כי חרף הצהרתו בחוות הדעת כי בשלוש השנים האחרונות הוא מרצה בתחום ראיות סימני נעליים באוניברסיטת מערב סקוטלנד, הרי שמדובר בשלוש הרצאות אורח חד פעמיות, העיד פעם אחתבלבד בבימ"ש בנושא עקבות נעליים, כאשר אינו יודע אם ביהמ"ש אימץ את חוות דעתו בנדון (ראה חוות דעתו נ/258, בעמ' 3 וכן; עמ' 1606, 1619-1615 לפרוטוקול).

עד זה, מומחה זה, העדיף במודע לראות מה שנראה לו כחצי הכוס החסרה דווקא, בהיבט לא מקצועי ומוּטֶה.

מעבר לכך, במישור המהימנות האישית – המומחה שור עשה רושם מצוין.

(2) מקצועיות חוות הדעת:

בטרם נסקור בתמצית את אורח קביעת הדרגות באשר לעקבות תוך השוואה בין המומחים, נציין כעובדה כי הסניגור לאחקר את מר שור בענין קביעותיו באשר לעקבות 6-2, אלא לענין עקבה 1 בלבד.

בחוות דעתו של המומחה שור (ת/362), מונה הוא שש עקבות שונות שנמצאו לשיטתו על מכנסי המנוחה, כאשר ביחס לכל עקבה ועקבה קובע הגדרה הלקוחה מסולם הודאיות המוכר והמקובל במז"פ להשוואת סימנים, הגדרות הנעות בסקאלה שבין "שלילי" לבין "זאת הנעל". המומחה שור הציג במהלך עדותו את מאמרו "בניית סולם חדש לדרגת אפשרי" (ת/363), הסוקר את מפתחרמות הקביעה האפשריות ביחס לכל עקבה.

לאחר שכל עקבה הוגדרה וזוהתהבסולם הוודאות המדעי המקובל, המומחה שור ערך סיכום ושקלולנתוני העקבות ונתונים נלווים עליהם נשען והגיע למסקנתו הסופית.

לחוות הדעת הוצמד תיק העבודה, הכולל מאות עמודים ועשרות מסמכים- תצלומי זירה, תצלומי נעליים, שקפים, מעתקים, דוגמאות נעליים ומסמכים נלווים לחוות הדעת. בעדותו בפנינו הציג את תמונת מכנסיה של המנוחה בגודל טבעי, עליה הציג את שש העקבות שאיבחן ע"י הצמדת שקפים ועליהם העתקים מנעלי הנאשם.

לעומתו, המומחה קופר צירף לחוות דעתו, תיק עבודה המכיל תשעהתצלומים, עליהם ביסס את חוות דעתו. בנוסף, מצאנו מספר ליקוייםבעת עריכת חוות הדעת, המעיבים על איכותה. כך למשל, ציין כי בעת עריכת חוות הדעת התייחס לחוות הדעת הנגדית של המומחה שור, אולם לא טרח לקרוא את פרוטוקול חקירתובפנינו, קרא פרוטוקול זה רק טרם עדותו כאן, על אף שהונח לפניו בשעתו. ציין כי סך כל עבודתו בתיק הסתכמה לעשרות שעות בלבד, ציין כי ביחס לעקבה 6 קיבל את תמונת העקבה במלואהכיממהטרם עדותו כאן, ביסס את מסקנתו על סמך תמונה זו,ללא ציוד מעבדהולמעשה, לאחרכתיבת חוות הדעת (ראה עמ' 1619, 1623, 1642 לפרוטוקול).

כן התברר, כי נתונים רבים שנאספו ע"י המומחה שור לעניין נדירות נעל הסלמנדר, לא היו בפני המומחה קופר בעת כתיבת חוות דעתו. בעדותו הובהר, כי לאכל המסמכים מתיק עבודתו של המומחה שור תורגמו לו, כך למשל סקר חנויות הנעליים והודעת העד שמעון הורביץ, אף שאישר כי נתונים אלו רלוונטיםלעניין צמצום האפשרות, כי אדם אחר זולת הנאשם הותיר את העקבות על מכנסי המנוחה. עוד התברר, כי המומחה קופר כלל לא ידעמאיזה חומר עשויה סוליית הנעל ומהו פרק הזמן בו סוליה כזו מתפוררת ומתבלה (ראה עמ' 1621, 1639-1637 לפרוטוקול).

נוסף על כן, טען המומחה קופר כי ניסח את חוות דעתו בהתאם לסולם הדרגות האנגלי והפנה למסמך שערך המומחה שור, אשר עניינו השוואה בין סולם הדרגות האנגלי לזה הנהוג בשיטה האירופאית ובישראל.

קשה מכך וחמור מכך, עיון בחוות הדעת ואף מדברי המומחה קופר בהמשך חקירתו הנגדית (מר קופר מודע ומוקיר את מר שור כמומחה בעל שם מחוץ לגבולות ישראל בתחום טביעות הנעליים), מלמד כי האחרון לא ניסח את ממצאיואף לא לפי הסולם האנגלי כטענתו, אלא השתמש בניסוחים המנותקיםממסמך סולם הדרגות, מונחים לאאחידים ביחס לכל עקבה ועקבה, כאשר לאניתן למעשה לדרג את העקבות, האחת בהשוואה לחברתה.

כאמור, המומחה קופר לא הניח הסבר סביר ולמצער, מדוע לא פעל כפי סולם הדרגות המקובל, ולשאלת ביהמ"ש הסכים כי היה עליו להשתמש בטבלה זו אך הוא לא נהג כן (ראה עמ' 1629-1626 לפרוטוקול).

שיטת הניסוח בה השתמש המומחה קופר הינה בבחינת פגם היורד ונדרש לשורשה של חוות הדעת. ראשית, שימוש בסולם דרגות אחיד וקבוע הינו מקובל בכל ענפי המדע הפורנזי, מדע אשר עניינו השוואתממצאים, ושעה שלעיתים קרובות המסקנות אינן בבחינת דרגות וודאות מוחלטת, הרי שמפתח קבוע להבנת חוות הדעת הינו הכרחי.

שנית, על מנת להכריע בין חוות דעת סותרות ולבחור את זו המהימנה והמקצועית ביניהן, ישנו הכרח להשוות בין מסקנת מומחה אחד למסקנת עמיתו ביחס לכל עקבה ועקבה, השוואה אשר ביהמ"ש יתקשה לערוך בהעדר סולם המונח בפניו.

הלכה למעשה, אי שימוש המומחה קופר בסולם דרגות כלשהו, מערער את יסודות חוות דעתו, כפי שנוכחנו לגלות במהלך חקירתו הנגדית. המומחה טען כי המונחים בהם השתמש אינםמדעיים וניתן להבינם מילולית כפשוטם, אולם בחקירתו הסביר מונחים מסוימים באופן שאינו מתיישב עם פשט הדברים – כך למשל, ביחס לעקבה מס' 1, קבע בחוות דעתו כי ישנו ספקאם נעלו השמאלית של הנאשם יצרה את העקבה (Cast doubt on the suggestion), אולם בחקירתו הראשית ציין ביחס לעקבה זו כי: "לדעתי זה נעשה ע"י נעל אחרת" (ראה עמ' 1627, 1609 לפרוטוקול; וכן נ/285, בעמ' 10), פרשנות מילולית של המילה "ספק" אינה עולה בקנה אחד עם הקביעה "נעשה ע"י נעל אחרת".

המומחה קופר עצמו הכיר בעובדה וזאת בלשונו, כיהתנסח לא כראויבחוות דעתו ביחס לעקבה 1 (ראה עמ' 1639 לפרוטוקול), ברי כי נסיבות אלה מפחיתות מעוצמתה, מהימנותה ומקצועיותה של חוות הדעת והאופן בו נערכה.

(וראה מר קופר, מומחה באשר לזכוכית דווקא – וכאשר עומת בין האמור ב – ת/770 נשוא טענתו והתייחסותו לסולם, תשובתו: "לא , בגוף חוות הדעת לא השתמשתי במונחים ספציפיים מסולם הדרגות",עמ' 1626 לפרוטוקול, שורה 8).

(3) השוואה בין מסקנות המומחים ביחס לכל עקבה:

גם השוואה קונקרטיתבין מסקנות המומחים ביחס לעקבות השונות, מחזקת את הקביעה בדבר העדפת חוות דעתו של המומחה שור על פני רעותה. ויודגש, מלאכתנו כאן אינה הקשה במעלה במדרג הקושי, עת נדרש ביהמ"ש בהכרעה בין חוות דעת מומחים, שכן אין עסקינן בחוות דעת מנוגדותאלא בדירוג שונהשל כל עקבה במסגרת מדרג רָמות הוודאיות.

כאמור, יש לבכר את המדרג כפי קביעת המומחה שור:

א. עקבה מס' 1:

אין חולק כי עקבה זו של חלקה השמאלי והעליון של נעל שמאל, מצויה מתחת לכיס השמאלי של מכנסי המנוחה והיא העקבה הברורה ביותר.

המומחה שור יצר הטבעת ניסיון של נעל הנאשם (מונח אשר משמעותו, איבוק סוליית הנעל באבקה ודריכה על שקף דביק), כאשר לטענתו, תוואי הטבעת הניסיון על גבי תצלום עקבה 1 מראה התאמהבקו החיצוני של היקף הנעל והתאמה של פני הסולייה – פסים דקים בקדמת הנעל וחלק מעיגול הדריכה. המומחה הכיר בעובדה, כי יש מספר הבדלים בין נעל הנאשם לבין העקבה וייחס את העובדה כי פסי הדריכה נמשכים למעשה מעט ימינה, לחלק מעקבה מס' 2, שנוצרה כתוצאהמתזוזתהנעל בעקבה 1.

המומחה שור הציג שלוש שריטותעמוקות המצויות בצידה השמאלי העליון של הנעל, כאשר בעקבה ניתן להבחין בשלושה אזוריםללא הטבעת דם, התואמים במיקום לשריטות אלו.

יובהר כי לחיזוק קביעתו הציג המומחה מצגת עם עשרות תצלומים והשוואות לגבי עקבה 1, כאשר ניתן לראות עין בעיןאת התאמת השריטות בנעל לאזורים בהם אין הטבעת דם בעקבה, קרי, העקבה לא נוצרה כיוון שבנעל יש חוסר, שריטה (ראה ת/374, קובץ המוגדר "קצוות סופי מכווץ"; ת/364, בתמונה 9; וכן עמ' 491-488 לפרוטוקול).

המומחה שור קבע, כי ההתאמה לסוליית הנעל והימצאות פגמים ייחודייםבנעל התואמים לעקבה מספיקלשם הקביעה המוחלטת כי "זאת הנעל" [!] אולם נזהר מקביעה זו בשל "רעשי רקע" כהגדרתו, הימצאות כתמים נוספים, לפיכך קבע כי העקבה מתאימה בדרגת "אפשרי בהחלט" (ראה עמ' 490 לפרוטוקול; וכן ת/362, בעמ' 4) – מותירה למעשה ספק תיאורטי בלבד.

הסנגור בסיכומיו טען כי מדובר באחיזת עיניים, לדבריו, אם נסלק את הצבע הכתום שבתמונה, ניתן בנקל להבחין כי כל דמיון בין שלושת הפגמים בנעל לבין הסימנים בכתם הדם, הינו דמיון פרוע; זאת בלשונו.

ואולם, מומחה ההגנה קופר אישר,כי קיימים בעקבה מספר פסים דקים המתאימים לדגם הנעל בחלקה הקדמי, בנוסף אישר כי שני מאפיינים(מתוך השלושה שאיבחן המומחה שור) התאימו במיקוםאך לא בצורה המדויקת לסוליית הנאשם (נ/285, עמ' 10) (במוסגר – גם שור עצמו ציין כי הפגמים לא מופיעים במלוא אורכם אלא בחלקם, ראה עדותו בעמ' 490 לפרוטוקול, ש' 3, ולמרות האמור ביסס מסקנתו).

בנסיבות בהן מומחה ההגנה עצמו התעלם מטענת הסנגור ולא נתן לה ביטוי (אלא חלק רק על מידת הדיוק שבפגם, והרי גם שור עצמו הסתייג מקביעה בה פגמי הנעל מופיעים באופן מדויק בעקבה), איני מוצא ליתן משקל לטענה אשר בחינתה נתונה בעיני איש מקצוע. במוסגר ולאחר התבוננות בתמונות 55, 56 למצגת ת/374 אליהן הפנה הסנגור, אעיר כי בעיני הדיוט ניתןלזהות את הפגמים ואין מדובר ב"דמיון פרוע", בלשון סניגור.

קופר הצביע על העובדה, כי לא אבחן את עיגול הדריכה וכן על העובדה כי פסי הדריכה נמשכים לאזור בו אמור היה להימצא עיגול הדריכה, ובחלקם דקים יותר מפסי העקבה, לאור הבדלים אלו קבע כי אין זה וודאי שהעקבה נגרמה ע"י נעלי הנאשם.

ויודגש, המומחה בחקירתו הנגדית הסכיםכי ייתכן והבדלים אלו מקורם בתזוזת הרגלעל המכנס, שהינו משטח גלילי ולא יציב, לפיכך קבע בחקירתו הנגדית, כי הוא אינו שוללכי נעלי הנאשם הותירו את הטביעה (ראה נ/285, בעמ' 10, 13; וכן עמ' 1607 -1608, 1630, 1639 – 1640 לפרוטוקול).

כאשר הקשו עמו באשר לכך שלא יכל לקרוא את הלוגו, הסכים בסופו של דבר כי האותיות הראשונות מחוקות גם על הנעל (ראה לעיל, זיהוי "mander" כאשר הלוגו הינו "salamander").

העד מסכים כי הטבעת הנסיון שערך, מלמדת על חסר בהטבעה שלו נשוא העברת המשקל על קצה העקב ולכן אצל שור רואים את האותיות ER למשל בצורה ברורה יותר, אף שהתקליטור היה מונח לפניו, אף שהניסיון שערך שור היה כמובן צריך להיות בפניו ולטענתו נשמט.

ראה תשובות המומחה בחקירתו, עמ' 1630, והשווה לעמ' 1632.

כך גם כך, מאשר כי לאראה אינדיקציות לכך שעל הג'ינס דרכו נעליים נוספות ושונות, לא זיהה סוג נעליים אחר (ראה עמ' 1632, ש' 21), מאשרכי בטביעה 5 קיים העיגול (ראה צילום 8, בעמ' 9 בתיק העבודה – ניתן לראות עיגול על עיגול, עמ' 1633 לפרוטוקול).

העד מאשר כי בהשוואה בין המאגר שעמד לרשות מר שור לבין מה שנמצא במעבדה ברשותו באנגליה, יש עדיפותלמר שור בבדיקה ובניסוי, מאשרכי צמצום האפשרויות ונדירות הנעל רלוונטי.

העד מאשר כי אף שהינו מוצא הבדלים נשוא הפסים הממשיכים מקום שהיה אמור להיות עיגול, שאינושולל כי טביעות הנעל על הג'ינס הן של הנאשם וכאשר מדובר בנעליים נדירות ביותר, יחודיות, מסכים שזה רלוונטי, עומד על דעתו כי היה מקום לבחון את נעלי התלמידים.

כאשר הקשתה ב"כ המאשימה על העד באשר לקביעותיו נשוא עקבה 1, שעה שציין שהיה הבדל ברור, שעה שהועמד על כך כי קיים פער בין מסקנתו זו למסקנתו הסופית, תשובתו:"אני מצטער, זה לא היה ברור"(עמ' 1639 לפרוטוקול), טען כי ניסח זאת לא כראוי כאשר דיבר על טביעה מס' 1, וכאשר הועמד על כך כי למעשה מדובר במגמתיות כדי להפחית את רמת הוודאות (ראה חצי הכוס הריקה), חזר והשיב: "אני מצטער, זו לא הייתה כוונתי", מסכים למעשה, כפי שצוין גם לעיל, כי תזוזה אפשרית כאשר מדובר במכנסי המנוחה עם דם עליהם דרך הרוצח, ולכן ספקותיו נשוא הקווים באים על פתרונם לאור האפשרות לתזוזה, עומד על דעתו כי לא הגיוני מאחר והתזוזה הייתה הצידה וכאשר עומת עם ספרו של בודזיאק עליו הסתמך לכך שניתן למצוא ממצא פוזיטיבי גם על סמך חלקיק עקבה (ת/772, ראה עמ' 1640 -1641 לפרוטוקול), תשובתו כי קיים הבדל חלקי, לא חד משמעי באשר לעקבה 3.

בחקירתו החוזרת חזר וציין, כי לדעתו יש הבדלים בין הנעליים לבין סימני הטביעה, חזר ואישר באשר ל – ת/772 כפי שצוין לעיל, כי די גם בחלקיק קטןכדי למצוא למעשה ממצא פוזיטיבי.

עוד אציין בהקשר זה, כי לנגד עיניי בצורה בלתי אמצעית וישירה, צילום הג'ינס ועליו ההטבעה בשקף בדם לרבות הפגמיםבנעל, כפי שהצביע עליהם המומחה שור בחוות דעתו ובעדותו, ומראה העיניים מלמד בנקודה זו בצורה חד משמעית, כי מדובר בעקבות עם הפגמים היחודייםלנעליו השחוקות של הנאשם.

סיכומו של מאזן, מחד קביעות המומחה קופר אשר שינהאת הגדרתו ביחס לעקבה מהגדרת "אין זה וודאי" להגדרה "לדעתי זה נעשה ע"י נעל אחרת", הגדרות המנותקות מסולם מדעי ברור, כן הסכמתולקביעת המומחה שור ביחס למיקום שניים מתוך שלושת סימני השריטות בנעל, סימנים בבחינת פגמים ייחודיים.

מאידך, קביעת המומחה שור אשר בזהירותו ביכר את ההגדרה המדעית "אפשרי בהחלט" על פני הגדרת "זאת הנעל", וביסס את טיעוניו לפני ולפנים באמצעות מצגתו והתצלומים בתיק עבודתו.

במאזן זה מצאתי לאמץ את חוות דעתו של המומחה שור ביחס לעקבה מס' 1 ולהעדיף את מסקנתו, כי ניתןלראות את עיגול הדריכה, שהיא למעשה המסקנה המרכזית עליה חלוקים המומחים.

עוד טוען הסנגור, כי אם מניחים את שקף הטבעת הנסיון באופן התואם לשלושת הפגמים בחלקו העליון השמאלי של הכתם, נמצא חוסר התאמה בין גבולות סוליית הנעל לגבולות הכתם בחלקו התחתון.

מדובר בטענה מקוממת אשר מועלית לראשונה בסיכומים, הסנגור לא עימת את שור עם נתון זה ואף מומחה ההגנה לא הזכיר חוסר התאמה בגבולות התחתונים כנטען.

ודוק, העקבה משקפת את החלק השמאלי הקדמיבסוליית הנעל (ת/364, עמ' 6-5). כלל לא ברור האם הכתם בחלקו התחתון הינו קו מיתאר חיצוני תחתון (כאשר במבט בעין בלתי מקצועית, נראה כי אין מדובר בקו מתאר שכן הקו הנטען נוטה פנימה כך שהנעל בחלקה המרכזי צרה כנעל אשה).

עוד יש להזכיר, אף לגרסת שור, ישנם הבדליםבין עקבה L1 לבין הנעל, ואף קופר קבע כי הבדלים אלו יכול ומקורם בתזוזת הנעל, מרקם הג'ינס וכו' (ראה נ/285, עמ' 13, ס' 4,8).

לסיום, דוחה אני את טענת הסנגור בסיכומיו, לפיה הקצה התחתון של עקבה זו, מצוי מתחתלרגל, במיקום בלתי אפשרי להצבת הנעל, לדבריו, הנעל אמורה להחליק בזווית זו. לשיטת הסנגור, עקבה כזו נמצאה, לפיכך, אף אם מדובר בעקבה שאינה שייכת לנאשם כפי סברתו, הכיצד יכול היה מאן דהו להותיר עקבה שבלתי אפשרי להותיר?

זאת ועוד, על מכנסי המנוחה נמצאו 6 עקבות, אין להוציא מכלל אפשרות כי נעלי הנאשם הביאו להזזת הגופה במעט, הן במהלך הדריכה והן באמצעות תנופת קפיצתו בעת שנמלט מהתא (ודברים אלו יפים גם לנטען ע"י הסנגור לעניין עקבה מס' 3 כמורחב להלן, ככל שירדתי לסוף דעתו).

ב. עקבה מס' 2:

לדברי המומחה שור, מדובר בעקבה חלקית, קלושה ומעוותת של נעל שמאל, המתאימהבדגם ובגודל לחלקים המקבילים בנעל הנאשם.

עוד ציין, כי ניתן להבחין בפסי הסוליה ובעיגול הדריכה. עיקר הזיהוי נובע מפגם בנעלאשר המומחה מתאר כפגם "בצורת בומרנג" – שריטה בגודל 1 ס"מ, שריטה ענקית במונחים של נעליים כהגדרתו, לטענתו, ה"בומרנג" מונח בדיוקבמקום שבו על המכנס חלל לבן בצורת בומרנג, החופף בדיוקבמימדיו לפגם המופיע בהטבעת הניסיון.

התאמה מדויקת זו נראיתעת מזיזים את הטבעת הניסיון בזוית של 15-20 מעלות הצידה, לפיכך הגדיר את העקבה כ"מעוותת". ראיה לכך כי מדובר בתזוזות העקבה ולא בחוסר התאמה, למד המומחה שור מקיומו של כתם דם כפול התואם חלקית אלמנט בנעל ונחזה מספר רב של פעמים על גבי המכנס, כתם זה נמצא באותו המיקום ביחס לעקבות 1 ו-2.

גם כאן, קבע כי פגם שכזה המכיל כמות אינפורמציה כה מפורשת מספיקלקביעה המוחלטת "זאת הנעל" [!], אולם בשל היות העקבה חלקית וקלושה, בחר למתן הגדרתו להגדרת "אפשרי בהחלט".

יצוין, כי להוכחת הדברים הציג המומחה שור מצגת וכן תצלומים של מעתקי האלג'ינייט (מונח אשר משמעותו הפרדת ו"העתקת" עקבות הדם ממכנסי הג'ינס), בהם ניתן לראותהתאמה בין כתם הבומרנג לבין החלל הריק במכנס וכן את פסי הסוליה וחלק מעיגול הדריכה (ראה ת/362, בעמ' 4, סעיף 1(ב); ת/364, תמונה מס' 10; ת/374, קובץ המכונה "2L מכווץ"; וכן עדותו בע' 477, 491-493 לפרוטוקול).

לעומתו, סבר המומחה קופר, כי איןקורלציה בין כתמי הדם באזור עקבה 2 לבין סוליית נעל הנאשם, ישנה התאמה מסוימת במאפיינים בין הפגם בסוליה לבין העקבה אולם בהעדר התאמה בין אלמנטים בדפוס הנעל לעקבה, הפגם הינו בבחינת כתם חסר משמעותעל המכנס. בחקירתו הראשית ציין, כי ניתן לראות "רמיזה, אפשרות למקטע של עיקול" אולם לא מאפיינים עיקריים אחרים של סוליית הנעל בהטבעה.

בנסיבות בהן הבחין המומחה קופר ברמיזה של עיקול אשריכול ומהווה את העיגול בנעל, קביעתו המוחלטת לפיה כתם הבומרנג אינו אלא כתם על הג'ינס, בהעדר התאמה בין אלמנטים בדפוס הנעל לעקבה, אינהיכולה לעמוד, שכן גם לשיטתו, קיימת אפשרות כי "כתם הבומרנג" הינו ביחס לעיקול העיגול בנעל הנאשם, משמע כתם שאינו מנותק מהקשרו (ראה נ/285, עמ' 10; וכן עמ' 1610-1609, 1640 – 1641 לפרוטוקול).

אם לא די בזאת, גם כאן מצאתי התפתחות בקביעות המומחה בין חקירתו הראשית לזו הנגדית. בתחילה קבע, כי הוא "אינו רואה את הפסים הדקים, שהייתי מצפה לראות באזור הקדמי של הסוליה"(עמ' 1609 לפרוטוקול, ש' 14), בהמשך קבע כי: "הפסים הדקים בטביעה ממשיכים איפה שהם לא נמצאים בהטבעת הנסיון" (עמ' 1641 לפרוטוקול, ש' 8), משמע, פסים דקים קיימיםאולם אינם תואמים במיקומם להטבעת הניסיון.

מכל האמור לעיל, מצאתי כי מסקנת המומחה שור ביחס לעקבה זו הינה מבוססת, מעוגנת בתיק עבודתו ובממצאיו והגיונית ביחס למסקנת עמיתו.

ג. עקבה מס' 3:

מדובר בעקבה חלקית ביותר, כפולה וקלושה של חלקה התחתון של נעל שמאל, אשר כפי קביעת המומחה שור, מתאימה בגודל, בדגם ובקו מתאר של קריעה ("קונטור שחיקה") לחלקים המקבילים בנעל הנאשם.

לטענת המומחה שור, בעקבה זו ניתן לראות מאפייני שחיקה ייחודיים- שריטות וחתכים התואמיםלנעלו השחוקה של הנאשם. בתמונות המצגת שהציג המומחה, ניתן להבחין בבירורבתוואי צידה הימני של נעל שמאל של הנאשם על מכנס המנוחה, הפגם בנעל הנאשם (קונטור השחיקה בצידו), נחזה אף הוא בבירור, כן ניתן לראותחלק מעיגול הדריכה התחתון.

בשל קו הקריעה הייחודי, בחר המומחה שור לתת לעקבה את הגדרת "אפשרי בהחלט"(ראה ת/362, עמ' 4, סעיף 1(ג); ת/374, קובץ המכונה "פגם יחידי מכווץ", עמ' 493 -494 לפרוטוקול).

המומחה קופר הסכים, כי בעקבה זו יש כתם הדומהבהיקפו לעיגול הדריכה (-המטרה) בנעל, אולם מאחר ולא הבחיןבאותו איזור במאפיינים נוספים התואמים לדגם הנעל, קבע כי הסימן לא נעשה ע"י נעל זו, לדידו, התאמה מחלק כה קטן מסוליית הנעל הינה חסרת משמעות ראייתית.

המומחה קופר הכיר את קביעת המומחה הנודע בודזיאק, כי אות זיהוי פוזיטיבי יכול להתקבל על סמךחלקיקמהעקבה, משכך לאהניח הסבר הגיוני לשאלה, כיצד דרה בכפיפה אחת קביעתו כי הסימן לא נעשה ע"י נעל הנאשם, עם העובדה כי הוא מוצא התאמה, ולו חלקית, בין גבולות הכתם שעל המכנס לגבולות עיגול הדריכה התחתון.

ד. עקבה מס' 4:

זוהי עקבה על המכנס השמאלי הניצבת לעקבות הקודמות, כך שפניה לכיוון דלת תא השירותים. המומחה שור הראה במצגתו, כי העקבה תואמתבהיקפה להטבעת הניסיון של נעלי הנאשם, ובחלקה התחתון ניתן לראותעיגול דריכה חלקי, הכיר בעובדה כי קיימת תזוזה של 3 מ"מ על מנת שהעקבה תתאים לעיגול, אולם לדבריו, זהו הפרש חסר משמעות בהתחשב בתנאי השטח. בהעדר סימן ייחודי, אלא רק מאפיינים סוגיים, בחר ליתן לעקבה דרגת "אפשרי" (ראה ת/362, עמ' 4, סעיף 1(ה); ת/374, קובץ המכונה "מכווץ L4"; ועדותו בע' 494 – 495 לפרוטוקול).

בחוות דעתו קבע המומחה קופר, כי קווי המתאר של העקבה דומיםלקווי המתאר של קדמת הנעל, ניתן לראות את עיגול הדריכה אך לא את הפסים, לאור האמור קבע כי איןדבר בסימן המעיד כי הוא נוצר ע"י נעל בעלת דפוס זהה לנעלי הנאשם, בהשוואה לנעל אחרת בעלת דפוס מעגלי דומה באותו המיקום, עם זאת בחקירתו הראשית ציין: "אני מאמין, ראשית שיש אפשרותשהנעל הותירה סימן זה",מכאן הלכה למעשה, אינוחולק על מסקנת המומחה שור ביחס לעקבה זו אשר קבע דרגת "אפשרי" (ראה נ/285, עמ' 11; עדותו בע' 16** – 1612 לפרוטוקול).

לחובתה של חוות דעת מר קופר יש גם לזקוף את העובדה כי המומחה, סמוך לקביעתו לפיה ייתכן והסימן נוצר ע"י נעל בעלת דפוסים דומים, לאדן כלל בשכיחותם או בקיומם של דגמי נעליים, אשר יכולים להתאים תיאורטית לדפוס דומה, לא ציין כי חיפש או מצא במאגריו נעל כלשהי בעלת דפוסים שכאלה.

ה. עקבה מס' 5:

מורכבת משלוש עקבות חלקיות, כפולות וקלושות של נעל ימין, זו על גבי זו. המומחה שור קבע כי העקבה דומה בדגם ומתאימה בגודללחלקים המקבילים בנעלו הימנית של הנאשם, אולם ללאמאפיינים ייחודיים, לפיכך בחר ליתן דרגת זיהוי "אפשרי".

המשיך וביאר כי העקבה המשולשת יכולה להיווצר בעת דריכה על משטח שאינו יציב. המומחה שור במצגתו סימן את קצה חלקן העליון של חלק מאותיות הלוגו (ANDER) על גבי העקבה, אולם נמנע מקביעה כי הוא מאבחן כיתוב זה (ראה ת/362, עמ' 4 -5 סעיף 1(ו); ת/374, קובץ המכונה "כיס ימני סופי מכווץ"; וכן עדותו בעמ' 495 – 496 לפרוטוקול).

המומחה קופר אף הרחיק לכת בקביעתו ביחס לעמיתו, כאשר קבע כי הוא אינו בטוח אךייתכן והוא רואה סימן חלש של שתי אותיות מאותיות הלוגו (N ו- R). לנתון זה יש לצרף את העובדה, כי בהטבעת הניסיון שערך ועימה השווה את הנתונים, חלק כיתוב הלוגו לא הוטבע כראוי, המומחה קופר היה מודעלנתון זה ולמרותהאמור, לאעשה דבר על מנת להשיג את הטבעת הניסיון של המומחה שור או ליצור הטבעה חדשה תקינה. לשון אחר, המומחה קופר הגיע למסקנתו בעניין היתכנות קיום אותיות הלוגו אף שהסתמך על הטבעה חסרה(ראה: נ/285, עמ' 11; נ/286, עמ' 3- תצלום הטבעת הנסיון; וכן עדותו בע' 1613 – 1612, 1628, 1631 – 1632 לפרוטוקול).

המומחה קופר, נמנע ממתן הגדרה ראייתית לעקבה זו, עם זאת כשנשאל:

"אתה לא חולק על מה שאומר ירון שור שאפשרי שהנעליים של הנאשם הותירו גם את עקבה 5, אפילו ראית חלש אותיות"

ענה:

"אני לא לגמרי בטוח אבל זה אפשרי" (עמ' 1628 לפרוטוקול, ש' 20-22).

בנסיבות אלה, קביעת המומחה קופר ביחס לעקבה 5, איננה ברמת וודאות פחותה מקביעת המומחה שור – "אפשרי", קופר הרי ציין גם זיהוי אפשרי של אותיות.

כאן המקום לדחות את טענת הסנגור בסיכומיו, לפיה: "מי יתקע כף לידנו שהקטע הקשתי והמעוגל שנמצא על כיס ימין אינו תולדה של מקש ניווט", כאשר כוונתו למקש הניווט המעוגל במכשיר הסלולארי של המנוחה, אשר נמצא בכיס זה.

הטענה נטענה לראשונה בסיכומים, הסנגורלאטרח לחקור בחקירה נגדית את המומחה שור לעניין עקבות 2-6 [!] ואף המומחה קופר לא בחן סוגיה זו. בפועל, מדובר בטענה שהגורמים המקצועיים יכלו לבחון בנקל (ניתן היה למדוד את היקף מקש הניווט, לשלול הטענה או לאמתה ע"י בדיקות נוספות), משלא עשה כן הסנגור, מדובר בטענה בעלמא, לא הונחו בפנינו התנאים לבחינתה ומדובר בהתנהלות תמוהה של ההגנה.

ו. עקבה מס' 6:

עקבה חלקית של נעל ימין, שנמצאה מתחת לכיס הימני, באזור הירך עד קרוב לברך, בניצב לעקבה מס' 5, פונה אף היא לכיוון הדלת, דומה בדגם ומתאימה בגודל לנעל הנאשם.

המומחה שור ציין, כי זוהי העקבה היחידה בה ניתן לראות הן את קדמתהנעל והן את העקב, גודל העקבה מתאיםלנעלי הנאשם אולם מאחר והעקבה קלושה ולא מציגה פרטים, העניק את דרגת ההתאמה "אפשרי" (ראה ת/362, עמ' 5, סעיף 1(ז); ת/364, עמ' 14; ופרוטוקול בעמ' 496).

כאן טוען הסנגור, כי מדובר בשגיאת המומחה הנובעת מבחינת המכנסיים כשהם מונחים על שולחן המעבדה וספק אם מדובר בטביעת נעל. לדבריו, קדמת העקבה מצויה מתחת לברכה המכופפת של המנוחה, משכך לא ניתן היה להותירה. עיון בתמונות הגופה בזירה (ת/1, תמונות 11-12), מגלה כי ברך שמאל של המנוחה מכופפת כבתנוחת ישיבה, ואולם רגל ימין, עליה הוטבעה העקבה דנן, נוטה קדימה כשהיא ישרה.

גם המומחה קופר קבע, כי קדמתהסוליה תואמת לעיקול למעלה, יש סימן של קו המתאר באזור הבוהן, אולם ללא דפוס ברור, לאניתן לקבוע כי הסימן נוצר ע"י נעל. כפי שפורט לעיל, המומחה קופר בחקירתו הצהיר כי בעת עריכת חוות הדעת, לאהיה מונח בפניו תצלום העקבה, תצלום זה עם הטבעת הניסיון (חלקו התחתון) ניתן לו כיממה לפני עדותו בפנינו (ראה נ/285, עמ' 11; פרוטוקול עדותו, בעמ' 1613 – 1614, 1641 – 1642).

בנסיבות בהן קביעת המומחה קופר נעשתה על אתר לא באורח מדעי וללא ציוד מעבדתי, אני מוצא שלא ליתן לה משקל, בפרט שעה שקביעת המומחה שור ביחס לעקבה זו, מכל מקום, אף היא אינה בעלת משקל גבוה לעניין זיהוי נעל הנאשם.

ד. סיכום ההשוואה בין המומחים:

כפי שראיתי לציין לעיל באשר לחוות דעתו של ד"ר שור ועדותו בפנינו, הרי אין ספק בעיני כי חוות דעת שור מעמיקה יותר, מסתמכת על הסולם האירופאי בדרגות איכות נדרשות בצורה מדעית, מדובר בהיבט נדרש בבדיקת נעליים מסוג הבדיקה כפי שנעשה כאן ע"י מר שור, מר שור היה זהיר הן בחוות דעתו והן בעדותו וראה לדרג את ההתאמות בנקודות השונות בין הנעליים לטביעה על הג'ינס.

לעומת זאת, מר קופר ראה, כפי שצוין, את "חצי הכוס הריקה" באופן מוטה ולא מקצועי ככל שיכול היה ואולי אף הונחה, לא הסתמך על טבלה מדעית למעשה, חקירתו הנגדית מלמדת כי גם טענתו לסולם אנגלי כביכול אין בה ממש, למעשה הינו מסכים כי אפשרי שמדובר בנעלי הנאשם עם ההבדלים שציין.

שני המומחים סמכו ידיהם על ההנחה המבוססת, לפיה כל טביעות הנעליים על גבי מכנסי המנוחה נוצרו ע"י זוג נעליים אחד – כל העקבות נמצאו בסמיכות על אותו פריט לבוש והעידו על נעל בעלת מאפיינים מסוימים, לפיכך הגיוני כי הותרו ע"י אדם אחדולא שלושה. גם המרחק והזויות בין העקבות מצביעים באופן הגיוני על טיפוס אדם בשתי רגליו על גבי הגופה, עמידה מהצד ולאחר מכן פניה לעבר הדלת (כיוון הקפיצה – יציאה מהתא).

מאחר ובכל עקבה נמצאו פרטים ואינפורמציות חלקיות, הבהיר המומחה שור כי לאור ההנחה כי מדובר בזוג נעליים אחד, הרי שניתן לצרףאת הנתונים כולם לכדי עקבה אחת, צירוף נתונים זה צמצם את אוכלוסיית הנעליים היכולה להותיר את העקבות באופן דרמטי, כאשר נמצא כי זוג נעליי הנאשם נמנה עם אוכלוסייה מזערית זו.

מאידך, המומחה קופר התעלםלמעשה ממכלול הנתונים, ניתח את מסקנתו ביחס לכל עקבה ועקבה, תוך התעלמות מהמכלול וכאמור, תוך מספר כשלים מקצועיים ולוגיים.

קופר "תמך בהצעה" כי לא נעלי הנאשם הן אלה שיצרו את העקבות, עם זאת הכירבעובדה כי הפגמים בהתאמהאשר הובילו אותו למסקנתו זו, יכלו להיגרם כתוצאה מתזוזת הנעל, מרקם הג'ינס וכו', משמע לא שללאת ההנחה כי העקבות נוצרו ע"י נעלי הנאשם.

נציין, כי העקבה על הג'ינס של המנוחה לאתאמה לאף אחד מזוגות נעלי החשודים והמחלצים (ראה ת/364, מסמך 77), ראה ההשוואה הראשונית באמצעות הטבעת נסיון אשר מצאה התאמה בין נעלי הסלמנדר לבין העקבות על מכנס המנוחה (ת/364, מסמך 76, מסמך 78; עדות שור, עמ' 473 לפרוטוקול).

ראה לענין זה השחזור, אליו לאהתייחס מר קופר, בו מדגיםהנאשם דריכה על המנוחה אשר לבשה את מכנסי הג'ינס.

קופר טען כי לא נמצאו באותה העקבה פסים ועיגולים יחדיו, עובדה שאינה נכונה, כפי שניתן לראות במצגת בעניין עקבות 2 ו-5.

עוד קבע כי "אין וודאות" כי מדובר בנעלי הנאשם, בין היתר בשל העובדה כי לא הצליח לראות היטב את הלוגו, על אף שכאמור השתמש בהטבעת נסיון שאינה תקינה ולמרות העובדה כי נעלי הנאשם היו בלויות ושחוקות (כיתוב הלוגו בנעל שמאל שחוק לגמרי, ובנעל ימין- באופן חלקי- ניתן לראות רק את אותיות MANDER).

זיהה בעקבה אחת את מרבית הפגמיםשזיהה המומחה שור, אך לא העניק לכך משקל במסקנתו הסופית. בנוסף נקט בגישה לא אחידה ועקבית ביחס למסקנותיו- בתחילה קבע (לעניין עקבה 1), כי "יש לו ספק" אם הנעל הותירה את העקבה, בהמשך- "סביר יותר שהם לא הותירו את העקבה", לא ברור מדוע מסקנת המומחה קופר, באשר לרמת הוודאות, נחלשת.

לגופו של עניין, ככל שנמצא פער בין הערכות המומחים, נמצא כי מסקנת המומחה שור הינה מעוגנת ומוצגת בתמונות בהן חזינו בדבריו עין בעין, מסקנותיו לא נסתרו (בהקשר זה יוזכר שוב, כי המומחה שור לאנחקר חקירה נגדית כלל בעניין עקבות 2-6), המומחה קופר מעולם לא שללאת העובדה (הן בחוות דעתו והן בעדותו), כי נעלי הנאשם הן שהותירו את העקבות (ראה, שם ע' 1630 לפרוטוקול, ש' 18, ראה לעיל), לא הצביע על סוג נעליים אחר היכול להותיר את הסימנים ומבחינה מעשית, לא הצליח לערער ולו במעט את יסודותיה האיתנים של חוות דעת מטעם המאשימה.

ובאשר לסולם הרי שנינו לעיל, וראה: "הייתי צריך להשתמש בטבלה האירופאית ולא השתמשתי בה"(עמ' 1629 לפרוטוקול, ש' 26).

מר שור עמד על הפגמים וההתאמות.

בעקבות 1-3 התאמה סוגית ופגמים יחודיים, תוך קביעה כי אפשרי בהחלט שהן נוצרו ע"י נעל שמאל של הנאשם, לגבי שלוש העקבות האחרות, התאמה בדגם ובגודל (התאמה סוגית), לחלקים מקבילים בנעלי הנאשם והקביעה כי אפשרי שהן נוצרו ע"י נעליו של הנאשם.

בסופו של יום (ת/362, ס' 2; עדותו בעמ' 496 – 497 לפרוטוקול), מסקנתו, כי מדובר בסבירות גבוהה מאודכי נעלי הנאשם הותירו את העקבות על הג'ינס, כשמסקנתו זו לסבירות גבוהה מאוד עלתה דרגהעקב נדירות הנעל לפי ממצאי פעולות המחקר והחיפוש.

אין חולק על מקצועיותו ונסיונו של מר שור, כפי שמצאו ביטויים הן בחוות הדעת ת/362, הן בעדות מר קופר עצמו, הן מתוך ת/765, ספרו של בודזיאק והן העובדה שהיה בצוות קביעת סולם הנתונים, ואף במאמרו של מר שור אשר מר קופר טרח אף להביאו לבית המשפט (ת/770).

מר שור הינו מומחה בעל שם בינלאומי למעשה לטביעות נעל, פרסם מאמרים רבים, לרשותו מעבדה השוואתית רחבה ביותר, פעל בחוות דעתו בזהירות יתרהעל פי הסולם האירופאי אותו ציינו לעיל, בחן את 6 העקבות אותן בודד אחת לאחת תוך ציון מפורט של דרגה, איכות והתאמה ועד למסקנתו הסופית כפי שצוינה לעיל.

מעבר לכך, עשה מר שור בעת מתן עדותו, רושם מצוין ומהימן, ניכר בו כי האמת נר לרגליו, מקום בו לא ראה התאמה או התאמה חלקית, טרח לציין זאת, הן בחוות דעתו והן בעדותו, ראה להבהיר בצורה מדעית את הדרגות אשר קבע ועד למסקנתו הסופית.

כאן המקום לדחות את השתלחות ב"כ ההגנה בסיכומיו במומחה שור, וקביעתו כי מסקנות שור בבחינת "דמיון פרוע ואחיזת עיניים", הטענה לפיה על כתפי שור הונחה משימה "לאומית" לספק קרש הצלה לשמה וגאוותה של המשטרה, מקוממת ובפרט נוכח עבודתו האמינה והמורכבת כמפורט לעיל.

(הסנגור נקט לא פעם בסיכומיו, לשון שאיננה יאה, בלשון המעטה, כמי שבא בשערי ביהמ"ש. זכותו ואף חובתו של הסנגור לעשות הכל למען מרשו, אולם עדיין, מרחק רב בין חובתו זו לבין הלשון בה נקט לא אחת בסיכומיו).

לעומת שור, מר קופר לא השתמש למעשה בסולם מדעי ראוי ובסופו של יום, לא שלל את האפשרות כי נעלי הנאשם הן אשר הותירו את העקבות.

לטעמו, דווקא משקל ההבדלים גובר על משקל ההתאמה (ראה חוות דעתו, נ/285, עמ' 14).

אין ספק, כי מומחיותו של מר קופר בתחום הנעליים נופלת משמעותיתמזו של מר שור, המומחה קופר עוסק בזכוכית וסימני כלים, פרסומיו אינם בתחום הנעליים, גם ההרצאות אשר אליהן מכוונת חוות דעתו בהיבט כישוריו, מלמדת על 3 הרצאות אורח ותו לא.

מעבר לעובדה שאין ספק כי מומחיותו של מר שור רבה יותר, הרי תשובותיו של מר קופר בחקירתו הנגדית וכפי שעמדתי עליהן לעיל, מדברות בעד עצמן כאשר לכך נוסיף את העדרמפתח מדעי ממשי למעשה לקביעותיו, בעודמר שור נותן לכל עקבה ועקבה דרגת ודאות בהתאם לסולם ובהמשך אף משקלל, קובע מדרג ורמה, הרי בחוות דעת מר קופר לאמצאתי מפתח כלשהו וחקירתו הנגדית מאששת זאת.

טענתו כביכול ל"סולם אנגלי" נשללה אף היא ולמעשה מדברת בהפניה שערך דווקא המומחה שור במסגרת הוועדה האירופאית ולא אחרת (ראה ת/770, עמ' 256 – 257).

אין בפנינו ביאור כלשהו לסולם האנגלי כביכול ויתרה מכך, בחוות דעתו ובתשובותיו של מר קופר למדתי כי הן לאנבנו, נוסחו ודורגו אף לא לפי הסולם האנגלי, מדובר בקביעות לא מדעיות רובן ככולן, בלשון המעטה אומר כי חוות דעתו לא פעם מדברת בלשון שאינה יאה למומחה (ראה למשל: נ/285, עמ' ** באשר לעקבה 1, ראה בהמשך נ/285 באשר לעקבה 2, ראה דבריו באשר לפגם לו טען בעקבה 3, נ/285, עמ' 11, ראה הדגמים בעקבה 1 תוך ציון המיקום אך לא דיוק בגודל, נ/285, עמ' 13).

ראוי לציין כי המומחה, מר קופר, נשאל שוב ושוב באשר לאי השימוש למעשה בסולם מדעי כהלכתו וסופו של דבר, הסכים כי היה עליו להשתמש בטבלה האירופאית והביע צער.

בצדק מציינות ב"כ המאשימה את העובדה, כי לשונו בחוות הדעת אינה תואמת את תשובותיו בחקירה, כדוגמא חשובה באשר לעקבה 1, לה חשיבות יתרה כפי שראינו באיכותה ובהתאמתה, קבע כי ההבדלים אותם מצא, מעוררים ספק כי נוצרו ע"י נעל שמאל של הנאשם, בעוד שבחקירתו הראשית ע"י הסניגור, טען כי נעשתה ע"י נעל אחרת (השווה עדותו, עמ' 1609 לפרוטוקול; וחוות דעתו, נ/285, עמ' 10 ו – 13).

כאשר נשאל על כך טען, כי מדובר בניסוח לא ראוי.

בל נשכח, עסקינן במומחה.

סולם הדרגות בר חשיבות רבה ומצא לו עיגון בפסיקת בתי המשפט, סולם זה כאשר מדובר בראיה פורנזית חשוב ביותר, מדובר בבחינה מדעית לרבות בקביעת האיכות, הדרגה, ההתאמה ועד לקביעה במדרג כזה או אחר וכפי שעשה בזהירות רבה המומחה שור.

מר קופר לא השתמש בסולם ודאויות בחוות דעתו כפי הצריך, אין כמובן מניעה להשתמש בסולם האנגלי, כפי שניסה לטעון שעשה, אך למעשה לא השתמש בסולם כלשהו, עבודתו מערבת מושגים, לשון לא מקצועית במושגים מקצועיים, אי התייחסות לפרמטרים חשובים הן בצילומים, הן בזירה, הן למשל השחזור.

בסופו של יום, השוואה מדוקדקת בין חוות הדעת מלמדת, כי אין הבדל מהותי בין ממצאי מר שור כממצאים אובייקטיבים לבין ממצאי מר קופר.

זאת מעבר לעובדההחשובה בדבר הרמה הגבוהה של ההתאמה בפגמים היחודייםבנעל דווקא וההתאמה בעקבה 1, כדי כמעט ודאות למעטספק "תיאורטי".

ה. נדירות נעל הסלמנדר:

יאמר כבר עתה, אימוץ מסקנת המומחה שור, לפיה "קיימת סבירות גבוהה" שזוג נעלי הנאשם הותיר את כל העקבות (דרגה שכאמור, מצביעה על רמת זיהוי כמעט וודאית) מצמצמת הצורך בדיון כאן. במידה ונמצאה התאמה בין עקבה מסוימת למכנסי המנוחה, עקבה שאיננה בעלת מאפיינים סוגייםאלא בעלת מאפייניפגמיםייחודיים וספציפייםלנעל הנאשם, אזי ניתן לאמת את הקביעה כי הנאשם דרך על המנוחה. עם זאת, יכול למעלה מן הדרוש, אדון בנתוני שכיחות הנעליים מסוג זה, לחיזוק הקביעה כי הנאשם אכן הותיר את העקבות.

1. התאמת העקבות לדגם נעלי הנאשם ללא מציאת דגמים אופציונאליים נוספים:

בחוות דעתו של המומחה שור נקבע כי נעליים מדגם נעלי הנאשם, הן היחידותהמסוגלות להותיר עקבות כדוגמת אלו שנמצאו על מכנס המנוחה ויודגש, המומחה שור הגיע למסקנתו אחר שחיפש וסרק סוליות בעלות מאפיינים דומים ממאגר הכולל כ- 5,000 דגמי נעליים, בנוסף לכמה אלפים נוספים של דוגמאות אשר תועדו מזירות עבירה שונות ולאחר פנייה לעמיתים בחו"ל בחיפוש סוליות בעלות מאפיינים דומים, לרבות כל המזפי"ם המנויים באתר מומחי הנעליים של האיחוד האירופי וה- F.B.I בארה"ב (ת/362 ע' 5 סעיף 3, ע' 522,479, 497-498 לפרוטוקול, בנוסף לשאלון שהפנה ראה להלן).

המומחה קופר קבע אף הוא כי אף אחדמהדגמים אשר נצברו במאגר המומחה שור לא יכל להותיר את העקבות על מכנסי המנוחה, לא הצביע על דגם אחר (ממאגר החברה בה עובד או מכל מאגר אחר) היכול להתאים לסימנים על המכנס, הכיר בעובדה כי שאלת קיומו של דגם נוסף המתאים בדפוס לנעל הנאשם הינה שאלה רלוונטית כן ציין כי אכן ביצע חיפוש במאגר הכולל כ- 8** נעליים ולא מצא דגם דומה, אולם משום מה לא ציין זאת בחוות דעתו (נ/285 ע' 13 סעיף 5, ע' 1634-1636 לפרוטוקול).

2. נדירות נעל הסלמנדר בישראל:

אין חולק על העובדה כי נעלי הנאשם נרכשו באוקראינה ולא בישראל ונמסרו לנאשם (במצב משומש) ע"י חמו. בנוסף, הנאשם לא חולקעל העובדה כי נעל נעליים אלו ביום הרצח (ראה הודעת חמו של הנאשם ולדמיר גרשייב ת/697, עדות הנאשם- ע' 1162 לפרוטוקול).

כאן יש להזכיר בנוסף את הסקר שערך המומחה שור בקרב כ- 58 חנויות נעליים באזור הצפון, ממנו עולה כי מרבית המוכרים לא הכירו את סוג הנעליים. אף לא אחתמאותן החנויות מכרה נעליים מחברה זו בעת עריכת הסקר, בעלי חנויות מרשת "גלי" מסרו כי בעבר מכרו נעלי סלמנדר לנשים (ראה ת/364- מוצג 51 לתיק העבודה, ת/271, ת/272, ראה הסקר ת/372), כאשר חנות "גלי" אחת, ציינה כי מכרה נעליים תוצרת "סלמנדר" בעבר (ראה בנוסף ת/274 מזכר רס"מ אסרף מרדכי מיום 14.01.07).

מר שמעון הורביץ, מנהל חברת "נעלי בריל" (חברת האם של רשת "גלי") האחראית לייבוא כ- 15% משוק הנעליים בישראל ושיווק כ- 8% משוק זה, אישר כי נעשה משלוח אחדלארץ אשר כלל נעלי סלמנדר. המשלוח הכיל כ- 926 זוגות נעליים במידות 41-43 (הרלוונטיות לעקבה על מכנסי המנוחה), בעדותו בפנינו פרט כי משלוח זה כלל עשרות בודדות של נעלי סלמנדר לגברים, כאשר כלל לא ברור כמה זוגות נעליים אם בכלל, היו בעלות סוליה דומה לנעלי הסלמנדר אותם נעל הנאשם.

צוין כנתון כי שוק הנעליים הישראלי (לא רק זה הנמכר) מוערך בכ- 50 מליון זוגות נעליים.

עוד ציין כי ככל הנראה השם "סלמנדרה" הוא שיבוש של חברת "סלמנדר", כן, העריך כי נעליים כנעלי הנאשם, לא נמצאים יותר על מדפי חנויות שכן סולייתם עשויה פולימרים אשר מתפוררים עת שהות על מדף. מאחר וסוליה זו יוצרה עד שנת 2001, הרי שהסבירות כי ניתן לרכוש נעליים תקינות כאלה נמוכה (ראה ת/364- מוצג 52, ע' 884-890 לפרוטוקול).

המומחה שור פנה למז"פ הגרמני אשר קישר אותו לאדם בשם סיברט- מנהל בחברת סלמנדר, לדבריו, ייצור הדגם של הסוליה הופסק בין השנים 2000-2001, כאשר בשנת 2004 החברה הפסיקה את ייצור הנעליים כליל (תרגום המסמך- ת/ 275). ממידע שאסף המומחה שור מיבואני ויצרני נעליים עולה כי אורך חיי סוליה שלא ננעלה ומצויה על המדף- כשנתיים, לפיכך מסקנתו היא כי בשנת 2003 או 2004 לכל המאוחר,איןלצפות כי חנות תחזיק ברשותה את דגם הסוליה הזה.

מאחר וברישומי חברת "סלמנדר" הופיע שם של לקוח ישראלי בשם "נעלי בלמונדו", ניסה שור לברר נתונים אודותיה מהם עלה כי במשרדי מע"מ ומס הכנסה, לא נרשמו תנועות עסקיות בחשבונה של החברה, מר הורביץ מעולם לא שמע על חברה זו, אף ציין כי במסגרת קשריו עם חברת סלמנדר קיבל בלעדיות על ייבוא המותג ועל כן לא סביר כי חברה זו שיווקה סטוקים של נעליים בארץ באמצעות חברה אחרת (מוצג 49 לתיק העבודה- ת/364 וכן ע' 887 – 886 לפרוטוקול).

עוד הפיץ המומחה שור שאלון בקרב תיבות דואר אלקטרוני של כ- 10,000 שוטרים (ת/ 372). בסקר נשאלו על נעליים מתוצרת חברת "סלמנדר" המצויות ברשותם, או אם הם מכירים אנשים אחרים שברשותם נעל כזו. לסקר ענו 882 שוטרים, מתוכם 68 יוצאי מזרח אירופה, מכלל העונים לשבעה היו נעליים מתוצרת חברת סלמנדר, תשעה, הכירו אנשים שברשותם נעליים כאלה.

עוד עולה כי כל הנעליים נרכשו באירופה, מלבד זוג אחד של נעלי כפכפי נשים שנרכשו בחנות של "גלי" בשנת 2005. מתוך כל השישה עשר, רקארבעהעדיין מחזיקים בנעל זו ורק אחד מחזיק נעל הזהה בדגם לנעל הנאשם, לדבריו, נעל זו קיבל במתנה ממכר שקנה לו אותן ברוסיה והיא אינה בשימוש מאחר ואינה אופנתית.

הנעל שאותרה בסקר צולמה (תמונה 1 ת/ 372) ועליה הכיתוב "SALMANDER" כאשר בהטבעת הניסיון נראה כי על נעלו של הנאשם רואים בבירור את הכיתוב "MANDER" ולפניהם מה שנחזה להיות האות A, כפי המומחה שור הכיתוב שחוק אולם על פניו האות A אינה מצויה לפני האותיות MA בנעל הסלמנדר שנמצאה בסקר (עמוד 524 לפרוטוקול).

בכל התכתובות והמסמכים השונים, לרבות מסמכי חברת "סלמנדר" אויית השם עם האות A לאחר האות L מלבד בנעל שאותרה בסקר.

הסקר חיזק את מסקנת המומחה שור כי אכן, מדובר בנעל נדירה אשר ככל הנראה מעולם לא נמכרה בישראל, הנעל יוצרה רק בשלוש מדינות- אוקראינה, ברזיל ומדינה אירופאית נוספת.

סיכומו של עניין, גם אם לא ניתן לשלול הימצאות נעל מדגם נעל הנאשם בישראל, הרי שהסבירות לכך נמוכה עד אפסית.ככל הנראה נעלי הנאשם כלל לא נמכרו בישראל, במידה וקיימות בארץ הרי שהובאו באופן אישי מאחת ממדינות אירופה וממדינה ממדינות חבר העמים, בפרט.

המידע שהובא לעיל הינו בעל השפעה רלבנטית משמעותית בעניין אימוץ חוות דעתו של המומחה שור שכן מצאנו להכריע כי נעליים ממותג "סלמנדר" ומדגם אותו נעל הנאשם, הותירו את העקבות על מכנסי המנוחה. לאור האמור, האפשרות כי במועד הרצח, נעל אדם נוסף נעל מסוג זה בדיוק (נעל שכאמור נדירה מאוד בישראל) ונמצא אף הוא בבית הספר בו ארע הרצח, הינה אפשרות קלושה עד אפסית.

להבנת ההסתברות האפסית לעובדה כי לא נעלי הנאשם הם אלה שהותירו את העקבות, יפים הסבריו של המומחה שור בעדותו בפנינו:

"אפשר לתת דוגמא לבעיית צמצום האוכלוסיה, זו דוגמא שלא שייכת לנעליים, אם אני נכנס לחדר ומגלה על המחשב שלי את האות "א" ואומרים לי שתינוק עבר במסדרון והקליד אות אחת על המסך ויצא "א" זה אפשרי, אם אגלה על המקלדת את האותיות "אבא" ויגידו לי שהוא עמד והקליד 3 אותיות ויצא אבא, עדין זה אפשרי אבל בסבירות יותר נמוכה, אבל אם אכנס לחדר ואגלה שכתוב "יצאתי להפסקת צהריים, אחזור בעוד שעה" ויגידו לי שתינוק ישב והקליד לתומו את האותיות למרות שניתן לחשב באופן מתימטי מה ההסתברות להקליד כל כך הרבה פעמים את האותיות הנכונות, ברור לדעתי שהמסקנה הסבירה תהיה כי מישהו הקליד את האותיות ולא נוצרו באקראי, דבר דומה הוא בצמצום אוכלוסיית הנעליים שיכולה הייתה להותיר את העקבות".

(עמ' 499 -498 לפרוטוקול).

3. אפשרות עריכת סקר נעליים בקרב תלמידי בית הספר:

ניסיון ההגנה אינו עומד בנסיבות כאן לבסס את האפשרות כי העקבות נותרו ע"י אחד מתלמידי בית הספר. משקבענו כי הנעל שהותירה את העקבות הינה במידה 41-43 (מידת נעל שלרוב ננעלת ע"י אדם מבוגר) והינה מסוג אשר לא קיים כמעט בארץ, נעל בלתי אופנתית בעליל, בעלת סגנון מזרח אירופאי, הרי שהסיכוי כי תלמיד מתלמידי בית הספר נעל אותה הינו בעל סבירות נמוכה.

חרף האמור והמפורט בהרחבה, ולמרות העובדה כי המומחה קופר הודה למעשה כי לא כל החומר בעניין נדירות הנעליים הונח בפניו, המשיך האחרון לדבוק בטענה כי ראוי היה לבצע סקר בין נעלי תלמידי בית הספר.

מבחינה טכנית המידע שיכול היה להניב סקר שכזה מוטל בספק, ניתן להניח שככל שתלמיד נטל חלק ברצח, הרי שלא ימסור את נעליו כסיוע לעריכת הסקר, ויודגש, נעלי הנאשם לא הובאו מיוזמתו לחוקרי המשטרה אלא נתפסו בביתו של ראובן ג'נאח, זאת אף בטרםהתברר כי נותרו עקבות כלשהן על מכנסי המנוחה.

סוף דבר, העובדה כי מדובר בנעל חריגה ונדירה לא נסתרה בפנינו, עובדה המחזקת, את מסקנת המומחה שור כי במכלול הנתונים, "קיימת סבירות גבוהה" כי נעלי הנאשם הותירו את העקבות, או כלשונו: "הספק שנותר הוא תיאורטי בלבד"(עמ' 487 לפרוטוקול, ש' 27).

ולכך נוסיף כסוף פסוק לענין זה, את מאמרו של אבט (ת/771) בדבר נעל אשר לא זוהו בה פגמים יחודיים אלו בשל נדירותה אובחנה כ – “very strong support” הרי, קל וחומר ובדגש, במקרה שלנו !!

ו. ערכה של הראיה:

עוד מקדמא דנא סברו בתי המשפט, כי עקבות נעליים ובהן סימן או פגם מיוחד, הינן אמצעי זיהוי עליו ניתן להישען לצרכי הרשעה (ראה למשל ע"פ 179/62 צוקרמן נ' היועץ המשפטי לממשלה,פד"י ט"ז 2537, בעמ' 2538 (1962); ע"פ 251/63 אבו-ניל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י י"ח(1) 253, בעמ' 268 (1964)).

עם התפתחותן של בדיקות הזיהוי, אמינותן והציוד המעבדתי המשמש להן, בדיקות אשר יכולות להעיד באופן מדויק יותר על סימנים אופייניים או ייחודיים שונים בנעל, יפה שימוש זה שבעתיים. כעת, מצויים אנו בפני מציאות משפטית בה ניתן לבסס את הרשעת הנאשם על סמך קביעה מדעית של התאמה ברמה גבוהה של וודאות, אף כראיה יחידה.

כך למשל בת"פ (ב"ש) 8274/03 מדינת ישראל נ' ביטון(לא פורסם, 01.09.05), נסמך ביהמ"ש על חוות דעתו של המומחה שור, אשר קבע כי "קיימת סבירות גבוהה" באשר להתאמת עקבה יחידה חלקית וקלושהשנמצאה בזירה, לנעליו של הנאשם. נקבע כי דרגת התאמה שכזו הינה, למעשה, ברמת וודאות שמעבר לספק סביר כך שדי בה להרשעת הנאשם.

ויוזכר, בהשוואה, קביעת המומחה שור בענייננו הינה ברמת זיהוי גבוהה יותר ("קיימת סבירות גבוהה מאוד").

בע"פ 3341/93 מרדכי אשכנזי נ' מדינת ישראל, תק-על 94(1) 522 (1994) קבע בית המשפט העליון,

כי דרגת הוודאות "אפשרי":

"הינה "רמת הכניסה" בלבד לתחום ה"זהות" הפוזיטיבית וקיימות שלוש רמות וודאות גבוהות היימנה. עם זאת – המדובר בקיומה של זהות "פוזיטיבית", המבטאת זהות מוחלטת של הסוג, המידה והיצרן של הנעל; ובקיומו של סימן "מייחד"… רמת הזהות של "אפשרי" אינה נוטלת מן הטביעה את כוחה הראייתי אלא אך מפחיתה ממשקלה; ובהתחשב במשמעותו של "אפשרי"… נותר ל"זהות" שנקבעה משקל ראייתי נכבד, אשר די ב"חיזוקו" בראייה נוספת כדי לבסס עליו את קיומו של הקשר…" (יובהר, כי מאז מתן פסה"ד, נקבעה דרגת זיהוי נוספת – "זאת הנעל").

במקרה דנן, בו דרגת הוודאות גבוהה בשלושדרגות מדרגת הזיהוי "אפשרי", בהתחשב במשמעות דרגת הוודאות, ובשים לב לעדותו המהימנה והמקצועית של המומחה שור כי הספק להימצאות נעל אחרת שהותירה את הסימנים הינו ספק תיאורטי בלבד(ובשים לב לנדירות הנעל), הרי שבפנינו ראיה של ממש במכלול המוביל להרשעת הנאשם, תוקף "לחיזוקים", "דבר מה", ופרטים מוכמנים להודאותיו ככאלה.

לעקבות הנעליים ככאלה משמעות ראייתית כ"דבר מה" להודאת הנאשם, לאמור בדרגה גבוהה מהנדרש, זאת אף מעבר לראיות האחרות והפרטים המוכמנים שכן מדובר, למעשה, בראיה פורנזית, עצמאית בזירה המצביעה על הנאשם.

מדובר בעקבות נעליים של הנאשם בסבירות גבוהה מאוד, מוטבעות בדם על הג'ינס של המנוחה.

אין חולק, כמבואר לעיל, כי הנאשם נעל את הנעליים ביום הרצח.

על כל אלה אוסיף ואציין כמבואר לעיל, העד שור עשה רושם מצוין בעדותו בפנינו, מעבר לחוות דעתו ותשובותיו בחקירותיו בבחינת דבר דבר אפון על מקומו ובצורה מדוייקת, מדעית, זהירה והגונה כמפורט לעיל, עשה כאמור רושם מהימן ביותר. לעומתו, העד קופר העיד כמי שקפאו שד, לא דייק, לא בדק כהלכה ובאורח שאינו יאה למומחה, חזר בו ו"התקדם" באורח עדותו עם שאלות ב"כ המאשימה (והרי במומחה עסקינן) ועשה רושם מהוסס ורע כמומחה.

סיכומו של דבר, אני רואה לקבל את חוות דעתו של מר שור וגם את עדותו בפנינו בבית המשפט על פני חוות דעתו ועדותו של מר קופר וכמבואר לעיל.

י"ד. ראיות פורנזיות נוספות בזירה:

לבד מטביעות נעליו של הנאשם, כפי שהורחב בפרק עקבות הנעליים על מכנסי המנוחה, לא נמצאו ראיות פורנזיות נוספות הקושרות את הנאשםפוזיטיביתלזירה.

כאן יש לזכור – העדרם של ממצאים פיזיים, אינו בהכרח ראיה לכך שהנאשם לא פגע במנוחה, שהרי "העדרם של ממצאי מעבדה אינו מהווה ראיה משכנעת להבדיל מהימצאותם של ממצאים שכאלה"(ע"פ 6371/05 וגנר נ' מ"י(לא פורסם), 9/7/06 (להלן: "ענין וגנר").

בניגוד לטענת הסנגור, הפוטנציאל הראייתי שגלום היה בבדיקות נוספותאשר היו קושרות את הנאשם ישירות לרצח יכול היה לסייע לתביעה אולם לא לפטור את הנאשם.

אכן, ניתן להעלות תרחישים נוספים להימצאות ממצאים פורנזיים נוספים בזירה, אולם כלל נקוט בידנו כי:

"אין בהעלאת השערות היפותטיות, אשר אינן מבוססות בחומר הראיות, כדי לעורר ספק סביר בדבר אשמתו של נאשם"(ראה למשל: ע"פ 5793/02 דוד נ' מדינת ישראל(לא פורסם, 27.10.2003).

צודק הסניגור בטענותיו, כי בזירה לא נמצאו ממצאים אחרים כדי ראיה פיזית – אובייקטיבית הקושרת את הנאשם דווקא לרצח המנוחה.

אין בנמצא ממצאי ד.נ.א, אין ממצאים ביולוגיים, אין טביעות אצבע, ולבד מעקבות הנעליים כפי שהורחב בפרק שייוחד לכך לעיל, הרי שלעניין ממצאים בזירה כזירה, הצדק עם הסנגור.

עם זאת בנסיבות כאן, הממצאים שנמצאו, ככל שקושרים אנשים אחרים לנוכחות בזירה, אינםראיות בעלות פוטנציאל של זיכוי ואינןיכולים לעמוד ולקיים ספק כלשהו באשמת הנאשם, נוכח מכלול ראיות התביעה במכלול תיק זה.

(1) השערות שנמצאו בזירה:

בזירה נמצאו עשרות שערות כאשר כאן יש לחלק את הדיון לשני חלקים: השערות שנמצאו בכף ידה של המנוחה, קירות ודלת התא מבפנים, לעומת עשרות השערות האחרות אשר נמצאו בזירה ובעיקר על בגדי המנוחה, שערות אלה נתפסו באמצעות מחברות לדגימת סיבים (להלן: "מדסי"ם").

לעניין השערות שעל המדס"ים יובהר, כי מדובר בכמות גדולה של שערות (חלקן שערות גוף), שנמצאו על בגדי המנוחה.

המומחית חניתה גרנט (להלן: "גרנט") החלה בהליך הבדיקה, מרבית השערות לא הכילו שורש המאפשר בדיקת ד.נ.א גרעיני, שערה אחת החילה חומר גרעיני ונמצאה תואמת לד.נ.א המנוחה (ראה חוות דעתה של מיה פרוינד, ת/400), שערות אחרות הושוו ע"י גרנט בבדיקה חזותית במיקרוסקופ ונמצאו לא מתאימות לשיער הנאשם, מספר שערות נוספות אשר נתפסו באמצעות המדסי"ם נשלחו לבדיקת ד.נ.א מיטוכונדריאלי בארה"ב, נמצא כי שתיים מהן תואמות לד.נ.א המנוחה ואחת לא מתאימה לד.נ.א המנוחה או הנאשם.

יובהר, כי בדיקות אלו הופסקו בהוראת גרנט, אחר שהתברר לה כי הנאשם, שהוא החשוד היחידי, עבד למעשה בביה"ס ומשכך אף אם תימצאנה שערותיו בזירה, אין לכך חשיבות ולא ניתן לקשור את הנאשם לרצח (ראה עדות גרנט בעמ' 1536 לפרוטוקול; וכן נ/250, עמ' 9, סעיף 19).

באופן טבעי, תימצאנה על בגדי אנשים שערות רבות המועברות אליהם במגע ישיר או עקיף (ראה עדות גרנט בעמוד 1535 לפרוטוקול), כך למשל, נמצאו גם שערות בעלי חיים בתא הרצח (ראה טבלת סיכום בדיקת שערות המצורפת לת/677).

לאור עובדה זו ומשלא ניתן לקשר קיומן או העדרן של שערות אלה לעובדת נטילת חלק ברצח, הרי שאין נפקות לממצאים הנוגעים לשערות שנתפסו על המדסי"ם.

לעניין השערות הכהות הארוכות שנמצאו על ידי המנוחה ובתא:

א. השערות שנמצאו:

נלקטו 21 שערות כהות וארוכות: 15 בכף ידה השמאלית של המנוחה ( סימון גרנט- B2 1-15), 1 בכף ידה הימנית (A2), 4 על דלת התא בצידה הפנימי (A1 2-5) ואחת על קיר התא מצידו המזרחי (B1) (ראה נ/250, עמ' 1-2; וכן טבלת סיכום בדיקת שערות המצורפת לת/677).

ב. ממצאי בדיקת ה.ד.נ.א:

מתוך 21 השערות, ב- 13 שערות נמצא שורש המתאים לעריכת בדיקת ד.נ.א גרעיני. הבדיקה נערכה ע"י ד"ר מיה פרוינד וממנה עולה כיכלאותן שערות מהן הופק פרופיל ד.נ.א, תאמו לפרופיל המנוחה (ת/695, עמ' 23).

ג. ממצאי בדיקת גרנט:

כל השערות נבדקו ע"י גרנט בבדיקה מורפולוגית- חזותית, בה נבחנו במיקרוסקופ השערות למול שערות ביקורת שנלקחו מהמנוחה.

לגבי 4 שערות (A1-5, B1, A2, B2-12) נמצאו מאפיינים דומים לשיער המנוחה.

לגבי שערה B2-11, לא נקבע ממצא חד משמעי, נמצאה התאמה חלקית.

לגבי 3 שערות (B2-12, B2-13, B2-14) קבעה גרנט כי אינןמתאימות לשיער המנוחה (עמוד 1542 לפרוטוקול; וכן עמ' 9-6 לנ/250).

ד. ממצאי הבדיקה המיטוכונדריאלית (ת/676):

כל השערות מהן לא ניתן היה להפיק פרופיל ד.נ.א (8 במספר), נשלחו לאחר בדיקת גרנט לבדיקת ד.נ.א מיטוכונדריאלי בארה"ב (סימון השערות- A1-5, B1, A2, B2-11, B2-12, B2-13, B2-14 , B2-15 – ראה עמ' 9, סעיף 20, לת/250).

חוות הדעת נערכה ע"י המומחית טרי מלטון ביום 25.02.08, אשר קבעה לגבי כלהשערות כי אין לשלול את המנוחה כתורמת (או מי מבני משפחתה מצד האם).

משמע, אותן שלוש השערות לגביהן קבעה גרנט, כי אינןמתאימות לשיער המנוחה (B2-12, B2-13, B2-14), נמצאו כאלה שלא ניתן לשלול את היותן של המנוחה, כפי הבדיקה המיטוכונדריאלית.

ה. אימוץ ממצאי הבדיקה המיטוכונדריאלית:

קביעתי היא, כי הן מהבחינה האובייקטיבית והן מהבחינה הסובייקטיבית, יש ליתן עדיפות לבדיקה המיטוכונדריאלית על פני בדיקתה של גרנט.

אובייקטיבית – נראה כי במדרג האמינות של בדיקות השוואת שערות, הבדיקה המיטוכונדריאלית ממוקמת לאחר בדיקת ד.נ.א גרעיני, אולם קודמתלבדיקה המורפולוגית.

בבדיקה מורפולוגית, בוחן הבודק במיקרוסקופ את השערות העומדות לבחינה ומשווה שערות אלו למספר שערות ביקורת אשר נלקחו מהתורם. מדובר בבחינה בעין אשר נעשית ע"י המומחה עצמו.

לעומת זאת בדיקה מיטוכונדריאלית הינה בדיקה מדעית – בעוד שד.נ.א גרעיני מורכב משני הורים, הד.נ.א המיטוכונדריאלי נמצא ביחידות שמחוץ לגרעין ומועבר מהאם לכל ילדיה, לפיכך בדיקה זו אינה מבחינה בין קרובי משפחה מאותה שושלת מצד האם אולם יחד עם חיסרון זה מדובר בבדיקה מדעית ומדוייקת.

כשנשאלה המומחית גרנט אודות מדרג זה, הזכירה את נחיתות הבדיקה המיטוכונדריאלית שעה שנבדקים שני ילדים מאותה משפחה, עם זאת הודתה כי גם במגבלה זו, הבדיקה המיטוכונדריאלית אובייקטיבית ומדעית יותר(ראה עדותה בעמ' 1532 לפרוטוקול).

גרנט עצמה העידה, כי בבדיקתה תיתכנה טעויות לעומת בדיקת ד.נ.א מדעית וכי בדיקה מורפולוגית לעולם לא נותנת זיהוי וודאי. כן הזכירה מחקר שנערך ע"י ה- F.B.I אשר מצא בבדיקת ד.נ.א 9 טעויות מתוך 80 מקרים בהם נערכה בדיקה מורפולוגית (ראה עמוד 1528 לפרוטוקול).

המאשימה אף הגישה את חוות דעתה המקצועית של גרנט מתיק פ"ח 9002/08 מחוזי י-ם (ת/751). בחוות דעת זו לאמצאה גרנט התאמה בין שערה שנמצאה על גופת המנוחה לבין שערת הביקורת של הנאשם, עם זאת גרנט אישרה בעדותה כי הבדיקה המיטוכונדריאלית מצאה התאמהלנאשם וגם זרעו נמצא בגופת המנוחה (ע' 1533 לפרוטוקול).

גרנט הרחיבה אודות מאפייני בדיקתה, ציינה כי גם אם תמצא דמיון בין השערה הנבדקת לבין שערת הביקורת עדיין איננה יכולה לשלולכי מדובר בשערות של אנשים שונים בעלי מאפיינים דומים (לא לחינם, בדיקה מורפולוגית איננה יכולה להערך בשיערות שיבה), כן הכירה בעובדה כי במקרה והשערה הנבדקת שונה משערות הביקורת, אין לשלולכי השערה תתאים לשערת ביקורת אחרת מאותו הראש.

לסיכום נשאלה:

"למעשה תוצאתך, היא לא חד משמעית, לא לחיוב ולא לשלילה כמעט לעולם"

והשיבה:

"נכון"

(עמ' 1529-1530 לפרוטוקול).

לאור חולשתה של הבדיקה, מורכבותה ומשקלה הנמוך, הלכה למעשה, ונוכח התפתחות בדיקות הד.נ.א המדעיות, הוחלט במז"פ להפסיק ולערוך בדיקות מורפולוגיות, ומעבדת הסיבים בה עבדה גרנט נסגרה.

גרנט העידה כי בישראל, כמו במעבדות נוספות בעולם, הוחלט לוותר על הבדיקה המורפולוגית ולבצע בדיקות ד.נ.א גרעיני או המיטוכונדריאלי כפי הניתן (עמ' 1531, 1524 – 1525 לפרוטוקול).

אף סובייקטיבית – בחוות הדעת שהונחה בפנינו מספר כשלים:

גרנט אישרה, כי בניגודלנהלי המז"פ לפיהם בדיקות השוואתיות תיעשנה ע"י שנימומחים, במקרה זה עבדה לבדה. עוד עולה, כי חוות דעתה לאקיבלה אישור מראש המעבדה המכהן כנדרש (עמוד 1531 לפרוטוקול).

עוד אישרה כי בחוות דעתה נעדרתיאור השערות נשוא הבדיקה ושערות הביקורת. מעיון בחוות הדעת לא ניתן ללמוד על הדמיון בין שיער המנוחה לבין השיער שנמצא בידה.

גרנט אישרה, כי השערות שנמצאו ביד המנוחה ואף שערות הביקורת הינן ארוכות, בצבע חום כהה. בעניין זה הוסיפה:

"את צודקת, זה נכון. אנחנו לא היינו רגילים לרשום בפרטי פרטים בחוות הדעת אלא רק לרשום את התוצאה הסופית. זה חומר למחשבה"(עמ' 1542 לפרוטוקול, ש' 16).

גרנט הסכימה עם ב"כ המאשימה, כי בודק מקצועי צריך לקחת בחשבון מסקנתו את נתוני המקרה והזירה, עם זאת כשנשאלה האם ביקשה לקבל את תמונות השערות שנמצאו בתא, לראות היכן נמצאו, באיזו סמיכות וריכוז, ענתה:

"לא, לא היה צורך"(עמ' 1544 לפרוטוקול, ש' 5).

הוסיפה, כי "זה לא רלוונטי" לראות האם השערות שבדקה נמצאו כחלק מקצוות שיער שנתלשה יחד או פזורות במרחק מטרים האחת מרעותה (שם, ש' 11).

לסיכום נשאלה:

"ש: כל השערות שאת בדקת, כולל אלה שחשבת שלא מתאימות, הד.נ.א המיטוכנדריאלי שבדקת תואם את של המנוחה. האם צירוף כל הנתונים מוביל למסקנה שאולי טעית? אולי אי ההתאמה שמצאת לא שוללת שמדובר בשערות המנוחה?

ת:.. ברגע שאני רואה הבדל בין שערה מהזירה לשערה של הקורבן אני לא יכולה להגיד שיש מאפיינים דומים. אבל הפרשנות של זה יכולה להיות שבמדגם שאני לקחתי לא מצאתי התאמה אבל יכול להיות שערות שלה שכן יתאימו.

..

יש מספר שערות שונות לאותו אדם, לא כל השערות זהות ואני במדגם שלילא מצאתי את זה" (ע' 1545-1546 לפרוטוקול).

גם לשיטתה של גרנט, קביעתה כי שלוש השערות אינן מתאימות למנוחה, פירושה כי אינן מתאימות למדגםהשערות שברשותה, אולם אין לשלול כי אכן הן שייכות למנוחה וכי קביעתה הייתה שונה לו היתה מקבלת מדגם אחר משערות המנוחה.

עוד עולה, כי גרנט הפסיקה את בדיקת השערות ברגע בו מצאה מאפיין מסוים שאינו תואם לשערות הביקורת, בכך חרגהמההנחיה לפיה קיימת חובה לבחון את כל המאפיינים של השערה ולקחתם בחשבון טרם קביעת התאמה שלילית. כן חרגה מההנחיה, לפיה יש לרשום את רשימת תכונות כל שערה ושערה בנפרד (ראה עמ' 1547, 1579 שורות 6-5; וכן ת/753 – מאמר המלומד גאודט בעמ' 1007).

אין מנוס מהמסקנה כי בחוות הדעת נפלו מספר טעויות.

כך למשל קבעה גרנט, כי שערה A1-5 מתאימה לשערות הביקורת A3, B3,J3. בד בבד קבעה כי שערה ** מתאימה לשערת הביקורת B3 אך לא מתאימה לשערת הביקורת A3, מהבחינה הלוגית, קביעה שכזו איננה יכולה לעמוד.

בנדון זה הודתה:

"נכון. זה לא הגיוני, יכול להיות שנפלה כאן טעות של A3" (ע' 1549 לפרוטוקול, ש' 1).

נראה כי קיימת סתירה נוספת בקביעותיה של גרנט –

לגבי שערהB2-14 קבעה, כי איןהתאמה למדגם שערות המנוחה, מאידך במסמך אחר בתיק העבודה (ת/757) קבעה כי השערה B2-15 מתאימהלשיער המנוחה וכי ייתכן ומדובר בחלק שנשבר מהשערה B2-14.הכיצד ניתן לקבוע, כי יש התאמה לשיער המנוחה ובד בבד לקבוע כי מדובר בשערה קטועה משיערה אשר איננה מתאימה לשיער המנוחה?

בעניין זה ענתה:

"ת: כנראהשהם לא אותה שערה. כשאני ראיתי אותן ביחד, אני זוכרת אותן, חשבתי שאולי הן יכולות להיות. אחר כך כשבדקתי וראיתי שאחד מתאים והשני לא.

ש: במה הוא לא מתאים? ..

ת: אני לא יודעת" (עמ' 1552 לפרוטוקול, ש' 15).

כלומר, המומחית לאתיעדה כנדרש את מאפייני השערות, לפיכך נאלצה להסתמך על זכרונה בעניין מראה השערות, כאן אזכיר כי עדותה בפנינו, כשנתייםלאחר כתיבת חוות דעתה.

נראה כי לא בכדי הוחלט במז"פ להפסיק ולערוך בדיקות מורפולוגיות מעין זו. מדובר בבדיקה אשר יכולתה ליתן ממצאים מדעיים, עליהם ניתן להישען בבטחה, נמוכה.

ממצאי חוות דעתה של גרנט, לעניין שלוש השערות אשר נמצאו ביד המנוחה ואינן תואמות לשערה, אינם יכולים לטעת ספק.

גם אם נצא מתוך נקודת הנחה כי שלוש השערות אינן שייכות למנוחה, איןבכך עדיין כדי להוות ממצא ראייתי שיש בו משום תרומה לכאן או לכאן.

אין בכך להעיד כי הרצח בוצע ע"י פלוני, אלמוני או הנאשם.

כפי שהוסבר ואין חולק, האפשרות כי שערות אנשים אחרים שאינם מעורבים תימצאנה על הגופה או במקומות שונים בזירה, הגיונית ושכיחה.

אין בכך כדי תרומה ראייתית גם לנאשם עצמו.

אם לא די בכך הרי שהמסקנה, כי שלוש שערות אלה מקורן בשיער המנוחה, הגיונית ממסקנתה של גרנט.

שלוש שערות אלו נמצאו בכף ידה של המנוחה במצורף ל- 12 שערות נוספות הדומות חזותית זו לזו. מבין 12 שערות אלו, 10 נמצאו כמתאימות לבדיקת ד.נ.א גרעיני, ממנה עולה כי מדובר בשיער המנוחה (בשכיחות של אחד ליותר ממיליארד).

יתר השערות נשלחו לבדיקת ד.נ.א מיטוכונדריאלי בארה"ב, תוצאות הבדיקה כי לא ניתן לשלולשהמנוחה (או מי מבני משפחתה מצד האם) היא תורמת השערות (ודוק, מדובר בבדיקה אשר מטבעה יכולה לשלול ממצאים אולם לאליתן קביעה פוזיטיבית).

ממכלול האמור ומקביעות שאר הבדיקות (לרבות בדיקת גרנט) לעניין יתר השערות הכהות והארוכות אשר נמצאו בתא, שערות אשר תאמו לשיער המנוחה, נראה כי המסקנה ההגיונית היא כי גם שלוש שערות אלה אכן שייכות למנוחה.

לסיכום העניין אציין, כי הסנגור הסתמך על פרוטוקול ועדת חוקה (נ/253), לביסוס הטענה כי הבדיקה המיטוכונדריאלית לוקה בחסר. יצויין, כי מסמך זה אינו קביל להוכחת אמיתות התוכן כפי שקבענו מפורשות (ראה ע' 1523 לפרוטוקול). זאת ועוד, לא ברורה מומחיותם של הדוברים בוועדה זו והשלכת מסקנותיהם על המקרה שבפנינו, כאמור מהבחינה הסובייקטיבית, במקרה דנן, בבדיקת גרנט, נפלו פגמים המחזקים את עוצמת הבדיקה המיטוכונדריאלית.

(2) העדר טביעות אצבעותיו של הנאשם בזירה:

כפי עדותו של יורם אזולאי, אחר שהזירה כולה לרבות שירותי הבנים נסרקה, הוטבעו מאותאנשים בטביעת אצבע, ביניהם כל הנחקרים בתיק, חשודים, תלמידים ועובדי בית ספר בעלי נגישות לזירה (ראה נ/94; וכן עמ' 160, 797 לפרוטוקול).

בפועל, חלק מהדגימות נמצאו כבלתי ניתנות להשוואה, ומאלו המתאימות לעריכת השוואה, לאנמצאה אף לא טביעת אצבע אחת הזהה לזו של הנאשם (נ/326).

יצוין כי גם בשירותי הבנים, אשר אין חולק כי הנאשם ביקר בהם ביום הרצח, לא נמצאה טביעת אצבע הזהה לזו של הנאשם ואין בכך כל תימה, טביעות אצבעות אינן מוטבעות בהכרח.

כפי שנקבע לא אחת, כוחה של ראייה פורנזית הוא בהימצאה ולא בהעדרה. גם לעניין משקלן הראייתי של טביעות אצבע נקבע:

"אין בהעדרן של טביעות אצבעות הניתנות לזיהוי כדי להוכיח, שהחשוד לא שהה במקום שבו לא נתגלו טביעות אצבעותיו; והכלל הוא, שכוחן הראייתי של טביעות האצבעות נעוץ בהימצאותן ולא בהעדרן" (ע"פ 5724/95 אבו-דחל נ' מדינת ישראל, תק-על 96(2) 567 , 571 (1996)).

בשונה מהימצאותן של טביעות אצבעו של הנאשם, טביעות המעידות על הימצאותו בזירת הרצח חרף גרסתו, אי הימצאותן של טביעות אצבע כאמור, יכול לנבוע ממספר רב של סיבות: החל מלבישת כסות על ידיו, כלה בתנאי הסביבה, מצבו הבריאותי ותנאים פיזיולוגים שונים (ראה הסבר ראש השלוחה הצפונית במעבדה הניידת- רפ"ק ינאי עוזיאל, ע' 359 לפרוטוקול).

בעניין זה אזכיר, כי הנאשם במהלך שיחת חולין עם המדובב ציין, כי אינו נוהג לעבוד עם כפפות אולם מחזיק כמה בארגז כליו (ת/401, מ.ט 165/06 (5), עמ' 163, 164).

כן אין להוציא מכלל אפשרות כי הנאשם דאג למחיקת טביעות האצבעות, עובדה המתחזקת נוכח צפייה בשחזור, עת הנאשם אשר קופץ מעבר לדלת התא, מנקה עם חולצתואת חלקה העליון של הדלת בה נגע (ראה ת/26, 19:48:20).

וכן דבריו למדובב "…את כל הראיות ניקיתי"(ת/401 א', מ.ט. 165/06 (26), עמ' 28).

כאן נטען, כי ניקוי הדלת אינו מעיד על אותנטיות אלא על רצון לריצוי החוקרים, שכן כפי הדגמת הנאשם בשחזור (בעת הקפיצה מהתא), הנאשם כלל לא נוגע בסף הדלת, אם כן מה מצא לנקות סף זה.

ואולם כשמדגים הנאשם את יציאתו מהתא, הוא מציין מפורשות "זה לא מדוייק" (ת/26, 43:32-44:25), אם לא די בכך הרי שבעת ההדגמה נוגע הנאשם קלות בשפת הדלת.

ייתכן כי לא לחינם, קבע הנאשם מספר פעמים בביטחון, כי טביעות אצבעותיו לא תימצאנה בזירה (ראה למשל: ת/400, מ.ט 163/06 (1), עמ' 82, שם אומר הנאשם למדובב: "אבל אני בטוח שבשירותי נשים אין טביעות אצבעות שלי"; כן ראה ת/401, מ.ט 165/06 (9), קובץ 1, עמ' 24; עם זאת בחקירתו מיום 13.12.06, כשהחוקר מציין בפני הנאשם כי יש נגדו עוד דבר, שואל הנאשם מיוזמתוהאם מדובר בטביעות אצבע (ת/480, עמ' 14).

אמירות אלה של הנאשם יכולות להתיישב עם מציאות, שבה הוא דאג לטשטוש טביעות אצבעותיו אולם לא היה בטוח כי "עבודתו" הושלמה כהלכה.

אכן, איני יכול לקבוע מסמרות בנדון אולם כאמור, אין בממצאי טביעות האצבע הרבות שנמצאו בתא, כאשר אף לא אחת מהן שייכת לנאשם, כדי לסייע בהוכחת אשמתו או חפותו של הנאשם. ממצאים אלה מהווים ראיה ניטרלית, שאין בה כדי לכרסם ביתר הראיות.

העובדה, כי טביעות אצבעותיו של הנאשם לא נמצאו בזירה, אין בה בכדי לגרוע מהממצאים האחרים.

(3) טביעות אצבע בדם שאינן של הנאשם:

ההגנה טענה כי בזירה נמצאו טביעות אצבע בדם, טביעות הניתנות להשוואה ואינן של הנאשם, כאשר טביעת אצבע בדם איננה יכולה להיעשות לפני הרצח או שעות לאחריו, משמע קיימת ט.א בדם הקושרת אדם שאיננו הנאשם למעורבות ברצח.

בדו"ח העברת מעתקי ט.א (נ/327) תוארו המוצגים הבאים: "שני מתקני תליה מפלסטיק עליהם חומר חשוד כדם"וכן: "מושב אסלה בצבע לבן עליו חומר חשוד כדם". ודוק, מדובר בתיאור המוצגשנאסף (האסלה ומתקני הנייר טואלט), ולא בתיאור המעתקעצמו.

שעה שלא צוין בפירוש כי מעתקיט.א הם בדם, עלי לדחות את הטענה כי מכלל לאו נשמע הן! וודאי כי לו היו נמצאים ממצאי ט.א בדם, ממצא בעל חשיבות פורנזית ברורה, הרי שממצא זה היה מוצג במפורש בכתובים. בנוסף, יש לתמוה על העובדה כי הסנגור לא חקר את הגורמים המקצועיים אודות אותן טביעות אצבע בדם שלא נבדקו, כטענתו.

משכך, עלי לדחות את הטענה הבלתי מבוססת, לפיה נמצאו ט.א בדם בזירה.

(4) עקבות הנעליים הנוספות שנמצאו בזירה:

בתא השירותים נשוא הרצח, נמצאו עקבות נעליים רבות, הן בתא עצמו והן על רצפת מתחם השירותים (ראה תמונות 9, 11-13, 40,41,55,57,68, לת/1).

בפועל, הזירה "זוהמה" כבר בשלב הראשון, שכן עד לסגירת המתחם כראוי, נכחו בתא המחפשים שגילו את הגופה, אזרחים שונים, צוותי מד"א והשוטרים הראשונים שהגיעו למקום (ראה רשימת הנוכחים בזירה, ת/95).

לאור האמור, הניחו החוקרים כי מקצת העקבות המצויות במתחם, שייכות בחלקן למי מהגורמים אשר שהו בתא ויכול כי דרכו על הדם ויצרו עקבות נוספות.

לשם איתור מטביעי העקבות, נשלחו למעבדת סימנים זוגות נעליים רבים.

בין הנעליים שבחן המומחה שור, ניתן למנות את נעלי החשוד רפאל כהן, חמישה זוגות נעליים המיוחסות לחשוד ישראל נפתלי, זוג נעלי החשוד יוסי לוי, זוג נעלי החשוד בני סלע, זוג נעליים המיוחסות לפראמדיק, זוג נעליים המשויכות לחובש, ארבעה זוגות נעליים המשויכות לנאשם, זוג נעליים המשויכות לעד מרדכי בן צור וזוג נעלי ספורט המשויכות לרמי דאודי (ראה חוות דעת שור ת/362, עמודים 1-3).

בבדיקתו של ירון שור, נמצאה התאמה בין נעלי המחלצים לבין חלק מהעקבות בזירה. מעל מכסה האסלה בצידו החיצוני, בתא השירותים הראשון ובמעתקי הג'ל, נמצאות מספר עקבות נעליים המתאימות בדגם לנעלי העד מרדכי בן צור, בתצלומים המסומנים "שירותי בנות, על הרצפה בשירותים", נמצאו שתי עקבות חלקיות המתאימות לחלקים המקבילים בנעל המיוחסת לחובש, בתצלומים המסומנים "שירותי בנות, על האסלה בתא הראשון הסמוך לדלת הכניסה" נמצאה עקבה חלקית המתאימה לנעל המיוחסת לעד רמי דאודי (ראה ת/362, סעיפים 8-10).

כן נקבע כי על גבי מכסה מושב האסלה,נמצאת עקבה חלקית של נעל, מוטבעת בדם השונה מכל הנעליים שהתקבלו לבדיקה. על גבי מכסה מיכל ההדחהועל הקיר המפרידבין התא השני לשלישי, נמצאות שתי עקבות חלקיות, כנראה מאותו הדגם שהותיר את העקבה שע"ג מכסה מושב האסלה (שם, בעמ' 5).

ההגנה ניסתה להיתלות באילן קיומן של שלוש העקבות הללו ולטעון כי עקבות אלו שייכות לרוצח האמיתי. נטען, כי לא ייתכן ועקבות אלה הוטבעו ע"י מי מצוות החילוץ או המחפשים, שכן גופת המנוחה נמצאה שעות ארוכות לאחר הרצח, פרק זמן בו נקרש הדם, לפיכך כיצד נוספו לקדמת התא טביעות נעליים טבולות בדם שנקרש זה מכבר?

עלי לדחות את הטענה, לבד מהעובדה כי עניין קרישת הדם הינו סברה מדעית אשר לא הוכחה בחוות דעת מתאימה, הרי בפנינו כעובדה ממצאי חוות דעתו של שור (ת/362), לפיה נמצאו מספר עקבות כתואמות לנעלי העד מרדכי בן צור, החובש ורמי דאודי, אשר נכחו בזירה שעות ארוכות לאחר הרצח.

לעניין עקבות אלה העיד שור :

"ברור שלתוך תא השירותים נכנסו אנשים רבים, חלקם אנחנו יודעים, החובש, בן צור, כל מיני אנשים שאת נעליהם קיבלנו לבדיקה וחלק מהעקבות בדם לא מצאנו על ידי מי הוטבעו, אין לי ספק שחלק מאותם אנשים היה בתוך תא השירותים ורגליו, נעליו טבלו בדם שהיה על הרצפה. בכל זאת מצאנו עקבות חלקיות ביותר מחוץ לתא השירותים, עקבות חלקיות ביותר על הקורה, עקבות חלקיות נוספות שברור שמעידות על כך כי אלו שדרכו בתוך המקומות האלה לא נתפסו על ידנו או נעליהם"(עמוד 505 לפרוטוקול).

אף ששור תיאר את התרחיש ההגיוני ביותר, ואין להוציא מכלל אפשרות כי אחד מהנוכחים הרבים בזירה הוא זה שהותיר את העקבות, כאשר בלהט האירועים לא זכר לשחזר כיאות את התנהלותו בתא, עדיין לא עלה בידי המאשימה ליתן מענה חד משמעי לקיומן של העקבות, יכול ועקבות אלה נותרו כתוצאה מתרחיש אחר אשר אין מתפקידנו לנחש.

במלאכת הכרעת הדין הניצבת לפתחו של ביהמ"ש, אין הוא יכול להשיב לעיתים על כל שאלה העולה, אם מצד הסניגוריה ואם מצד המאשימה.

יכול ויהיו שאלות אשר לעולם תישארנה ללא מענה.

על המאשימה מוטל הנטל להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ולענין זה כבר שנינו כי אין מדובר בוודאות של 100%, ראה כב' השופט חשין בע"פ 6251/94 סימון בן ארי נ' מדינת ישראלפ"ד מט(3) 45 ,עמ' 69-70 (1995) (להלן: פס"ד בן ארי"): "כאן המקום לציין כי לשם הוכחת אשמתו של נאשם מעבר לספק סביר, לא נדרש כי מידת ההוכחה תגיע 'עד כדי הוכחה מלאה ובטוחה במאת האחוזים – אם דבר כזה בכלל אפשרי. על התובע לשכנע מעבר לכל ספק סביר אכן לא מעבר לכל ספק שהוא, אף אם רחוק הוא ביותר ובלתי מתקבל על הדעת' [(פרופ' א' הרנון, דיני ראיות (הדפוס האקדמי, כרך א, תש"ל) 213-214)]."

הסנגוריה מצידה ובדין, תנסה לקעקע, למצוא פרצות ובקיעים בראיות המובאות ע"י המאשימה ולהציג כנגדן גם ראיות מטעמה שיהיה בהן לסתור, להפריך או להצביע על ספק.

השאלה הינה גם שאלה של מידה, אך בית המשפט אינו מצווה לעסוק ביצירת נתיבים ספקולטיביים או בדרך של ניחוש או בלשונו של בית המשפט העליון: "…בדרך מלאכותית", ראה דברי ביהמ"ש בע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי, פ"ד ו 514, 520 (1952) (להלן: "פסד יעקובוביץ"):

"במשפט רצח, בו העדים שנוכחו בשעת מעשה, הם, לעתים, במספר מועט או אינם בנמצא כלל, עלול חומר ההוכחה מטעם הקטיגוריה להכיל, לפעמים, חלל ריק ופרשיות סתומות. ברור כי במצב דברים כזה אין מתפקידו של בית-המשפט למלא את החלל או לפרש את הסתום ובודאי שחלילה לו לעשות כן בדרך מלאכותית. עליו, על בית-המשפט, להביא בחשבון כי בחומר העדות שהציגה הקטיגוריה ישנם דברים אחדים אשר אמנם לא בא עליהם פתרון משביע רצון ולשקול אם, אף-על-פי-כן, קיימת הוכחה מספקת המקשרת את הנאשם אל מעשה הרצח בו הואשם. במלים אחרות, תפקידו של בית-המשפט הוא לדון בהאשמה, המתבררת לפניו, על סמך החומר שהוצג במשפט, ולאו דווקא לצייר תמונה המגלה את פרטי המקרה בשלמותם".

עוד אומר לטעמי, כי יכול ויהיו מקרים שבהם החללים החסרים יהיו משמעותיים כדי כרסום בחומר שהוצג ככזה, אך עדין הכרעת בית המשפט הינה על סמך החומר שהוצג, לא אחרת, אין בית המשפט יוצר מלא מחסר; והשאלה הינה, האם בחומר בפניו השכילה המאשימה להוכיח אשמת נאשם מעבר לכל ספק סביר ולא אחרת.

(ראה עוד להלן, בפרק הדן בהיבט המשפטי).

מן הכלל אל הפרט:

על מכנסי המנוחה נמצאו שש עקבות (ברמות זיהוי שונות) המצביעות, כי הנאשם נחלץ מן התא אחר שדרך על גופת המנוחה, הנאשם שיחזר זאת כאשר השחזור תואם לזירה.

הנאשם דרך על מושב האסלה כאשר גופת המנוחה הייתה שרועה שם, דרך על מכנסיה והותיר שם מספר עקבות, נתמך בידיו בקירות התא בחלקם העליון, בדיוק במיקום בו נמצאו כתמי דם ואין בהימצאות עקבות נוספות בכדי להחליש עובדות אלה.

(ראה הפרק שיוחד לנעליים בהרחבה).

כאן אתייחס גם לטענת ההגנה, לפיה העדר עקבות נעלי הסלמנדר על רצפת התא או בקומפלקס השירותים, מלמד כי לא ייתכן שדרך על גופת המנוחה כפי השיחזור.

טענה זו יש לדחות.

בפועל, מעט העקבות שנמצאו מחוץ לתא השירותים, לא תאמו אף אחתמכל זוגות הנעליים שנמסרו לבדיקתו של שור (ראה ת/362, ס' 11, בעמ' 5).

נוכח עובדה זו וההנחה כי הרוצח היה חייב לדרוך על רצפת הקומפלקס בצאתו מן המקום, הרי שטענת הסניגור נשמעת הגיונית ובדין, שעה שלא נמצאו עקבות נעלי הנאשם על הרצפה ובכיוון ההמלטות, אלא שלכך ניתנה תשובה בעדות העד שור לאמור:

"כאשר אדם דורך על כתם דם.. כאשר הדם הוא קרוש, יתכן והנעל תסיר חלק מהדם ובמקום תישאר עקבה שלילית, כלומר חוסר דם במקום בו דרכה הנעל. אם הדם עדיין ברמת צמיגות נוזלית כזו שכאשר ארים את הנעל הדם ישוב ויכסה את הכתמים הריקים, הרי שתכף לאחר הרמת הנעל, הדם יחזור למקומו, אולם הנעל תהיה מוכתמת בדם ובעקבות הבאות שהיא תדרוך על משטח נקי, הוא תותיר עקבה חיובית" (עמ' 527 לפרוטוקול, ש' 1-6).

לפיכך, יתכן מצב בו עקבות הנאשם לא נמצאו בתוך התא, כיוון שהתא היה מלא בשלוליות דם טרי וכאמור, דריכה בשלולית שכזו לא תותיר בהכרח עקבה. כן ייתכן כי עקבתו ככל שהושארה, נמחקה לאחר שדם המנוחה המשיך לזרום מגופה.

כן ייתכן, כי את העקבות הבאות שהיו אמורות להיווצר על המשטח הנקי, דאג הנאשם לנקות.

האמור מתיישב גם עם הודעת המנקה ויקטור קולסניקוב (ת/543, ת/544), לפיה ראה ביום הרצח בשירותי הבנים כתמי דם על חתיכות נייר טואלט, כן העיד כי הוא עצמו ראה כתמי דם וניקה את קומפלקס השירותים, בין השעות 17:00-18:45, קרי לאחרהרצח וטרם מציאת הגופה וייתכן כי עקבות אלה נוקו.

(5). אי הימצאות סימני דם על נעלי הנאשם:

כעובדה, לא נמצאו סימני דם או עקבותיו על נעליו של הנאשם. עד ההגנה אלכס פלג טען בחקירתו, כי בהתחשב במרחץ הדמים בתא השירותים, לא ייתכן כי לא נמצאו שרידי דם על נעלי הנאשם, בנוסף נטען כי לא נראו על נעלי הנאשם סימני ניקיון (ראה עדותו בע' 1381 לפרוטוקול).

(ראה להלן, הפרק שיוחד לעד פלג).

במסגרת עדות ההזמה תיאר המומחה שור, ניסוי מדעי שנערך ע"י החטיבה לזיהוי פלילי (דו"ח הניסוי- ת/794), הניסוי נועד לבחון האם העובדה שלא נמצאו סימני דם על נעלי החשוד, משמעותה שלילת נוכחותו של החשוד בזירה או שמא ניקוי פשוט של הנעליים יכול לגרום לתוצאה שלילית בבדיקות המיועדות לאיתור דם.

בניסוי נעשה שימוש בשישה זוגות נעליים משומשות, מסוגים ומחומרים שונים, הנעליים נטבלו בדם אדם ולאחר ייבוש הדם, נוקו בשיטות ניקוי שונות (שטיפה בזרם מים איתן, קרצוף באמצעות ספוגית עם סבון כלים, קרצוף באמצעות מברשת ארוכת סיבים עם סבון כלים ומים וקרצוף באמצעות מברשת ארוכת סיבים עם אקונומיקה ביתית), לאחר מכן צוות הניסוי ניסה לאתר שרידי דם באמצעות הערכות המצויות בשימוש המז"פ כיום, במקרה בו דם אותר, הצוות ניסה להפיק ממנו דגימת דנ"א.

מתוצאות הניסוי עולה, כי הסרת הדם מסוליות הנעליים עד כדי חוסר יכולת להבחין בו בעין בלתי מזוינת, מספיקה על מנת שלאניתן יהיה לקבוע בוודאות, עפ"י שיטות העבודה המקובלות כיום במז"פ, כי הנעל הייתה מוכתמת בדם בכל שיטות הניקוי שנערכו (לרבות שיטת הבלו סטאר).

אין חשיבות לסוג הסוליה או לשיטת הסרת הדם המיושמת עליה, לאחר שטיפה לא ניתן היה להבחין בדם בעין בלתי מזוינת, מלבד נעל הספורט אשר סולייתה הייתה בלויה וחשפה חומר ספוגי אשר ספג את הדם.

בתום פעולת הניקוי, לא ניתן היה להבחין בשאריות דם בעין בלתי מזוינת, הבדיקות הכימיות השונות היוו אינדיקציה לאיתור הדם, אולם לאניתן היה להפיק פרופיל ד.נ.א (במקרים בהם נצפו עקבות דם בעין, לא נערך ניסיון להפקת ד.נ.א).

מסקנת הניסוי- בשיטות המשמשות כיום במז"פ, לא ניתן יהיה להפיק פרופיל ד.נ.א על מנת לוודא האם בדיקות השדה הגיבו לשרידי החומר החשוד כדם אדם או שמא מדובר בתוצאה חיובית שווא ואף לא ניתן יהיה לקבוע בוודאות שהחומר החשוד כדם הינו אכן דם אדם, לפיכך, המומחה לא יוכל להתייחס לנתון זה בחוות דעתו.

ייתכן מצב בו הנעל עודנה מזוהמת בדם, אולם שיטות הבדיקה המקובלות אינן מגלות זאת (עמ' 1802 לפרוטוקול, ש' 8).

לדברי המומחה שור:

"אני לא יודע מה גודל המדגם בניסוי שערך מר פלג, אם בכלל, ואמירות כמו לא יעלה על הדעת או סיכוי אפסי, אנחנו לא מקבלים מסקנות בלי שיש ניסוי שצמוד אליהן"

ובהמשך:

"אני שוטף הרבה נעליים במסגרת תפקידי, אני לא מכיר צורה שנעל שטופה נראית אחרת מאשר נעל שאיננה שטופה, כלומר נעל יכולה להישטף, אני לא יודע אם הנעל עברה שטיפה או לא לאחר שהנעל התייבשה, על נעליים לא רואים סימני נקיון" (עמ' 1798 לפרוטוקול, ש' 22-24).

המומחה שור אשר תיאר בניסוי אופציה של שטיפת הסוליות בלבד, נשאל לגבי שטיפת כל הנעל, כולל הגפה. כפי הסניגור, אדם סביר שרוצה לנקות את נעליו אחר שהתלכלכו בזירת רצח, לא ישטוף את הסוליה לבדה. המומחה ציין, כי הניסוי נערך על הסוליה לבדה.

בהמשך נשאל ע"י הסנגור:

"בוודאי תסכים איתי שלרצפה בזירת הרצח היתה אמורה לעבור בעקבותו אותו מגע של הנעל עם הרצפה חומרים ושאריות או גרגירים מהמקום הנאשם עבד שם, קרמיקה, חיתוך, גרגירי קרמיקה דבק, חומרים שעבד איתם, ואני רוצה לשאול אותך- אתה בוודאי לא יודע למה פעולה פשוטה כמו שאיבת וליקוט החומר לא נעשו? למה?(ע' 1799 לפרוטוקול, ש' 14-18).

וענה בקשר לנעלי הנאשם:

"הימצאותם של חומרים או העדרותם לא היתה פותרת את המקרה אבל אני מסכים שאם היו בודקים את הנעליים והימצאותם של חומרים כאלה ולא נמצאו דרך אגב חומרים כאלה וזה גם מעלה שאלה.. כי לא נמצאו" (שם, ש' 19-21).

כלומר למרות טענת פלג, כי לא נמצאו סימני נקיון על הנעליים, הרי כעובדה, בסוליה לאנמצאו גם למצער סימני קרמיקה או חומרי עבודה אחרים נשוא עבודת הנאשם במקלט, התבוננות בתצלום הסוליה מגלה כי היא נקייהמסימני וכתמי צבע וחומרים אחרים, בעוד שהנעל עצמה מוכתמת קשותבכתמי צבע ולכלוך!

וישאל השואל, כיצד זה נעלי עבודה, כאשר אין חולק כי הנאשם עבד במקלט בריצוף קרמיקה, חיתוך קרמיקה וכו', נעדרות סימנים אלה?!

(ראה דברי הנאשם בדבר ניקוי טבעת הנישואין שלו, ת/29, קלטת 3, עמ' 18; דבריו למדובב לפיהם ניקה את כל הראיות, ת/401 א', מ.ט. 165/06 (26), מעבר לניקוי בתנועת יד בעת השחזור ודוק, לכאן, דבריו כי ניקה את הנעליים בסמרטוט רטוב, שם, בחקירתו מיום 21/12/06, ת/29, קלטת 2, עמ' 22-!).

לכך יש להוסיף את חוות דעתה הביולוגית של ד"ר מאיה פרוינד (להלן: "פרוינד"), ד"ר לאימונולוגיה ומנהלת המעבדה לביולוגיה משפטית, ההבהרה לחוות הדעת תואמת לממצאי שור בניסוי שערך.

כפי חוות הדעת, על נעלי הנאשם נערכה בדיקה ביוכימית לנוכחות חומר חשוד כדם (בדיקת פנול פתלאין), בדיקה שממצאיה שלילייםבאשר לנאשם (ראה עמ' 16 לת/695).

פרוינד הסבירה כי מאחר והועלתה סברה כי נעלי החשוד נשטפו, נערכה בדיקה נוספת, בדיקת "בלו סטאר" שמטרתה גילוי דםסמוי(ע' 989 לפרוטוקול). בדיקה זו הגיבה בחיובבשישה אזורים שונים, אזורים אלה נשלחו לבדיקת ד.נ.א, שתי דגימות הניבו פרופיל גנטי התואם לזה של הנאשם, ארבע הדגימות האחרות לאהניבו פרופיל גנטי (ראה הבהרת המומחית, ת/696).

הוסבר, כי חומר ה"בלו סטאר" מגיב לחומרים נוספים זולת דם, כדוגמת אקונומיקה וברזל, כן הובהר כי ניתן לסלק כליל שרידי חומר ביולוגי ע"י אקונומיקה (ראה עמ' 994, 989, 990 לפרוטוקול).

פרוינד קבעה במסמך ההבהרה לחוות הדעת (ת/696), כי אכן קיימת אפשרותכי על סוליית הנעליים היה כתם דם אשר נוקה וכי תגובתו החיובית של בלו סטאר יכלה לנבוע משני מצבים:

א. כמות הדם לאחר הניקוי הספיקה לתגובה חיובית בבלו סטאר, אך הייתה מתחת לסף הרגישות המאפשר הפקת פרופיל גנטי.

ב. התגובה החיובית לבלו סטאר הייתה בלתי ספציפית, היינו, בעקבות הניקוי לא נותרו שרידי דם והחומר הגיב לחומר הניקוי (או שמדובר בחומר ניקוי שהיה על הנעליים מלכתחילה ולא כתוצאה מניקוי מכוון).

סיכומו של עניין, לאור ניסוי שור, ממצאיה והסבריה של פרוינד והעובדה כי בסוליית נעלי הנאשם לא נמצאכל ממצא הקושר אותו לחומרי עבודת הריצוף אותה ביצע משך תקופה ארוכה (יוזכר, כי הנאשם העיד כי עבד רק עם נעלי הסלמנדר (ראה למשל ת/174 א', בעמ' 52, 71)), הרי שעובדת אי הימצאות דם המנוחה על נעלי הנאשם נטולת משמעות פורנזית חיובית.

העדר כתמי הדם אינו מצביע על העובדה, כי כתמי דם כאלו לא היו מעולם על הנעל.

יש לדחות את מסקנת פלג, לפיה לא נראו סימני נקיון על הנעל. כפי שהבהיר שור, לאחר ייבוש הנעל, לא ניתן לדעת כי היא נשטפה (עמ' 1798 לפרוטוקול).

(וכפי שצוין לעיל, הנאשם בחקירתו מיום 21.12.06, אמר שניקה את נעליו בסמרטוט רטוב(ת/29, קלטת 2, בעמ' 22)).

אכן, מעיון בתמונת הנעל (ראה למשל, תצלום 15 מתיק העבודה של שור, ת/364) נראה כי הנעל מהוהה ומוכתמת במספר כתמים, עם זאת ככל שהנאשם שטף נעליו, לא ניתן לשלול את העובדה כי חומרים מסוימים (כדוגמת רובה, צבע וכו') אינם מוסרים באמצעות שטיפה, כן יש לזכור כי הנאשם עבד בנעליים אלו אצל ראובן ג'נאח (אצלו הן נתפסו), לאחרהרצח וטרם מעצרו (ע' 302 לפרוטוקול).

לסיכום, גם כאן נזכיר כי כוחה של ראייה פורנזית הוא בהימצאה ולא בהעדרה.

(6) החומר שנמצא בסוליית נעל ימין:

בתוך חור בקוטר 1 מ"מ בסוליית נעל ימין של הנאשם, נמצא חומר בכמות מזערית החשוד כדם (ראה נ/321). הדגימה הועברה למעבדת ד"ר פרוינד, אשר קבעה בחוות דעתה, כי נמצא ד.נ.א הומני בכמות שאיננה מספיקה לקביעת פרופיל גנטי בשיטה המקובלת במעבדה (נ/124).

לאור האמור, הדגימה נשלחה למעבדה באנגליה ונבחנה ע"י המומחה ד"ר ג'ונתן ויטקר (להלן: "ויטקר"). ויטקר הפיק מהדגימה תערובת ד.נ.א אשר מקורה בשני תורמים, לפחות אחד מהם זכר. המומחה קבע כי הנאשם או המנוחה אינםהתורמים לתערובת (נ/320).

כעובדה, לא נמצאה תערובת ד.נ.א אותה ניתן היה להפיק מנעל הנאשם. גם כאן יאמר, מדובר בהעדר ממצא חיובי אשר יכול היה לתמוך בראיות התביעה, אך כאן נוסיף את השאלה ששאלנו קודם, כיצד זה כעובדה, לאנמצאו בסוליות הנעל חומרים כלשהםנשוא עבודתו [!] כאשר השטיפה הינה אפשרות, כפי שמצביעים עליה הן המומחה שור והן ד"ר פרוינד, והעדר ממצא כנ"ל בנסיבות אלה מוביל אותנו לדיון לעיל ולמצוטט מפס"ד יעקובוביץ הנ"ל.

יודגש, כי לאנקבע כי החומר ההומאני שנמצא הוא דם, אין להוציא מכלל אפשרות כי מדובר בחומר גוף אחר (לרבות הפרשות), אין משמעות לקיומו של ממצא כזה בנעלי הנאשם, כך לא ברור מתי דבק ממצא זה לנעל, יכול וחודשים טרם הרצח ויכול אף בימים שאחריו.

(עוד נחזור ונזכיר כי גם לאחר הרצח עבד הנאשם בנעליים אלה ובעבודה מסוג זהה אצל ראובן ג'נאח, ראה עדותו בעמ' 302 לפרוטוקול).

(7) בדיקת החתך בחולצת המנוחה:

לסיכום פרק זה נציין את הד.נ.א שנמצא בחתך בחולצת המנוחה.באזור החתך בחולצה, מצאה ד"ר פרוינד, ד.נ.א ממקור זכרי ברמה גבולית (ת/695, עמ' 19-20). לאור העובדה, כי המעבדה לא הצליחה להפיק פרופיל גנטי, הדגימה נשלחה למעבדה בארה"ב.

המעבדה בארה"ב הגישה חוות דעת (נ/325), אשר נערכה ביום 06.03.07. כפי חוות הדעת, המוצג הכיל תערובת ד.נ.א, חלקו ברמה גבוהה וחלקו ברמה נמוכה. לעניין הד.נ.א ברמה הגבוההנקבע, כי הוא מכיל תערובת גנטית של 3 זכרים לפחות כאשר הנאשם אינו נמנה על שלושה אלה. לגבי ד.נ.א ברמה נמוכה, לא נקבע ממצא חיובי כלשהו – לא ניתן לדעת האם הנאשם נוטל חלק בתערובת זו.

כאמור, לאור ממצאי הבדיקה אשר לא קבעה ממצא חיובי באשר לנאשם, הרי שאין בה נפקות. כזכור, כוחה של ראיה הוא בהימצאה ולא בהעדרה, לא ניתן לדעת האם שלושת הזכרים המרכיבים את תערובת הד.נ.א קשורים באופן כלשהו לרצח (ודי אם נזכיר את ישיבת המנוחה עם חבריה בפרגולה ובוודאי בכיתתה וכו'), ייתכן כי תערובת גנטית זו היתה מצויה בחולצת המנוחה לפני הרצח אחרת, וללא כל קשר אליו.

ט"ו.חוות דעתו של אלכס פלג:

חוות הדעת המרכזית עליה נסמכה ההגנה להוכחת הטענה כי הנאשם איננו מעורב במיוחס לו, היא חוות דעתו של אלכס פלג (להלן: "פלג") (נ/185). העד כיהן בעברו כראש המעבדה הניידת לזיהוי פלילי בתל אביב (לפני כ – 20 שנה).

(1) ממצאי חוות הדעת:

לעניין השחזור (ראה עמ' 8-4 לנ/185) –

לדעתו, סרט השחזור ממחיש כי חלקיו עומדים בסתירה לכלל נסיבות הרצח. החתך בפרק ידה השמאלית של המנוחה, אינו מוזכר במהלך השחזור וייתכן כי הנאשם לא ידע על קיומו.

האופן בו מדגים הנאשם את הדקירות בשעת הרצח, אינו תואם לתיאור הפתולוגי, שני החתכים החופפים אשר נמצאו בצווארה אינם ניתנים לביצוע בזווית ובאופן ביצוע הדקירה.

הנאשם בשחזור לא הוסיף כל פיסת מידע אשר לא היתה ידועה לחוקרים. ייתכן והנאשם שיחזר רצח אשר נסיבותיו ידועות לו מתוך ששת ימי החקירה שקדמו לו.

אופן יציאת הנאשם מן התא עומד בניגוד לממצאי הזירה. הרוצח חמק מן התא כשהוא משאיר עקבותיו על האסלה, מכסה הניאגרה והקיר המפריד, עקבות אלה אינן של הנאשם.

השחזור לא מעניק הסבר לכתמי המריחות על קירות השירותים.

בתחתית מושב האסלה לא נמצאו כתמי דם, דבר המעיד על כך שהיה מורד, הדבר עומד בניגוד לקביעת רפ"ק ינאי עוזיאל לפיה מושב האסלה היה מורם.

השחזור לא נתן הסבר לעובדת הימצאות נייר טואלט בקרקעית האסלה ועל הרצפה מימין.

על נעל המנוחה ניתן להבחין במריחת דם שנוצרה כאשר רגלה חפפה לרצפה המוכתמת בדם, ממצא זה של חפיפה לא קיבל ביטוי בשחזור.

לעניין עקבות הנעליים (ראה עמ' 10-9 לנ/185):

חוות הדעת קובעת כי:

"אימות הכתמים השונים שבין חזית המכנס ונעלי הנאשם מצליחים להגיע לרמת התאמה יותר בדמיונו (המשלים) של המביט- מאשר במציאות המשוחזרת המונחת מולו".

נקבע, כי בהתאם למרחץ הדמים שהתרחש בתא, הסבירות כי לא יימצא כתם דם על מכנס המנוחה שואפת לאפס.

בנוסף, בהתחשב בשלולית הדם שנמצאה על הרצפה, קשה להבין את ההטבעה החלשה של העקבות על מכנסי המנוחה. כמו כן, לא נמצאו עקבות מחוץ לתא, המעידות על קפיצת הנאשם מחוץ לתא או בתא עצמו.

לעניין הבדיקות המדעיות (ראה עמ' 11, לנ/185):

חוות הדעת תמהה על כך, כי טביעת אצבעו של הנאשם וכן דגימת ד.נ.א שלו לא נמצאו בזירה.

לעניין סוג כלי הרצח (עמ' 12-11, לנ/185):

בפצע החתך מתחת לשפתיה של המנוחה ניתן להבחין בסימנים לפיהם להב הסכין משונן ולא חד.

בסיום חוות הדעת מזכיר פלג את ממצאי הנתיחה ולפיהם כיס השתן ריק, פלג מביע תמיהה אודות סיבת הליכת המנוחה לשירותים.

(2) מקצועיות חוות הדעת – פלג:

ככלל, עדות מומחה יכולה להיות בשאלה שבמדע, שבמחקר, שבאומנות או שבידיעה מקצועית (ראה סעיף 20 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971; תקנה 129 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984).

התחומים, אפוא, נרחבים ואולי אף ללא מגבלה לבד מהכלל הבסיסי: הנושא עליו מעיד המומחה צריך להיות כזה, שהכשירות לחוות עליו את דעת המומחה נרכשה בהתמחות מיוחדת, בלימודים או בניסיון מעשי (ראה א' הרנון, דיני ראיות,המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם הרי סאקר, כרך ב, 294-295, תשל"ז).

ההנחה היא, כי שמיעת עדות כזו מפי מומחה, עשויה לסייע ולעזור לביהמ"ש לגבש מסקנתו, אין טעם לשמוע את העדות אם בחוות הדעת אין כדי לעזור לביהמ"ש, ועדות כזו לא תורשה (ראה ע"פ 495/69 דן עומר נ' מדינת ישראל פ"ד כד(1) 408 ,עמ' 413-412 (1970)):

בענייננו, כשירותו של פלג למתן חוות דעת מעין אלו אינה נובעת מהשכלה אקדמאית (תאריו האקדמאיים הינם במדעי החברה ובמחשבת ישראל), מידע אשר פלג נמנעמלציין בפרטי השכלתו (ראה נ/185, בעמ' 1 ; ועדותו בעמ' 1382 לפרוטוקול).

פלג סיים את עבודתו במז"פ בשנת 1999, כאשר את תפקידו כראש המעבדה הניידת סיים בשנת 1983ואת תפקידו כחוקר במפלג חקירות פנים סיים בשנת 1987. פלג אישר כי לאחר שנת 1986 לאנכח כלל בזירות רצח במסגרת עבודתו, נכח במספר זירות בודדות מתוך יוזמה אישית אך לא בתפקיד מקצועי (עמ' 1382 לפרוטוקול).

פלג לא עוסק בתחום ניתוח זירות עבירה, למעלה משני עשורים.

ברי, תחום המדע הפורנזי הינו תחום דינאמי ומתפתח (כך למשל, בדיקות ד.נ.א לא היו קיימות אותה עת), היותו של פלג מחוץ למעגל המקצועי תקופה כה ממושכת, פוגמת עקרונית במומחיותו. אף אם נחשף העד להתפתחויות בתחום כטענתו, מדובר על חשיפה וולונטרית ואכן בפרטי השכלתו לא נראה כי השתלם מקצועיתבתחומי זירות עבירה או נושאים פורנזיים אחרים (ראה עמ' 1383 לפרוטוקול; וכן עמ' 1 לנ/185).

יכול ולא הייתי נזקק לכך אלמלא, הלכה למעשה, נפקות האמור לעיל ניכרת בחוות דעתו, העד לוקה הן מבחינה מקצועית והן במישור אמינותו כמומחה –

ראשית, נראה כי פלג הסיג את גבולו של ביהמ"ש וברגל גסה. כך למשל, הגדיר במוכתר "חוות דעתו" את בדיקתו הנדרשת באופן הבא:

"האם השחזור המוסרט בו השתתף הנאשם מצליח להוכיח ללא ספק את מעורבות הנאשם בביצוע המיוחס לו?" (סעיף 3.2, לנ/185).

מומחה הניגש לכתיבת חוות דעת בהנחה, כי עליו לחרוץ קביעתו בנדון זה, לוקה בהבנת הצורך אשר לשמו נשכרו שירותיו המקצועיים ומסיג את גבול הערכאה השיפוטית.

פלג העיד כי ייתכן והסעיף לא נוסח כראוי (עמ' 1384 לפרוטוקול), אולם אין מדובר בשאלה סמנטית.

על מומחה לקבוע מדעית קביעות מקצועיות ולא אחרת; ואחר, לחוות דעתו ולהסיק מסקנות על סמך הקביעות הללו.

פלג לא היסס להודות, כי טרם[!] ניגש למלאכת כתיבת חוות דעתו, השורה התחתונה הייתה ידועה לו (ראה עמ' 1384 לפרוטוקול, ש' 23) (לא פחות!), עובדה המעיבה קשות על אמינות חוות הדעת.

כן נחשפה העובדה, כי גיבש את מסקנותיו טרםעיון בחומר הראיות!

פלג העיד כי קיבל את חומר החקירה מידי ההגנה באמצע שנת 2007 (ראה ע' 1393 לפרוטוקול, ש' 23-28). עם זאת, כבר ביום 25.12.06, התראיין לכלי התקשורת בנדון, הביע תרעומת על עבודת המשטרה וקבע:

"לא נשמע לי סביר שאדם שיחזר את המעשה, אבל לא הצליח להוביל את החוקרים לכלי שבו הוא השתמש כדי לרצוח" (ת/ 734, ראיון אשר התפרסם באתר "וואלה" ביום 25.12.06).

פלג בעדותו בפנינו אישר:

"היו פרסומים שנחשפתי אליהם, נחשפתי לפרסומים בעיתונות ובטלויזיה" (עמ' 1395 לפרוטוקול, ש' 6).

והוסיף:

"ת: המשטרה פרסמה כל מיני ממצאים, אני לא ראיתי שום ראיה שקושרת אותו

ש: זה נראה לך רציני? אתה איש משטרה לשעבר, על סמך תקשורת אתה קובע עמדה

ת: לא קבעתי עמדה

ש: ופנית גם למשפחת המנוחה ואמרת להם מה דעתך עוד לפני שראית את הראיות

ת: נכון, על סמך מה שפורסם" (ראה עמ' 1396, ש' 29 ועד עמ' 1396, ש' 4).

אמירות אלה עומדות לעד לרועץ.

לא יעלה על הדעת, כי מומחה מקצועי יגיע למסקנה כי המשטרה טעתה בזיהוי מבצע רצח, שעה שכלל אינומכיר את חומר הראיות (ופלג העיד מפורשות, כי לא נחשף כלללחומר מחקירות הנאשם, ראה עמ' 1407 לפרוטוקול), את החומר מההגנה קיבל רק באמצע 2007 (ע' 1393 לפרוטוקול).

(במוסגר, ייתכן כי אם היה נחשף העד לחקירותיו של הנאשם במשטרה, לא היה תמה על העובדה כי הנאשם לא הוביל לכלי הרצח שכן דאג להשמידו, כפי דבריו ב – ת/27, בעמ' 13).

ניכר כי מדובר בעד מגמתי, מוטה, אשר סימן את המטרה ולאחריה ירה את החץ.

אם לא די בזאת, כמנהג, העד נוהג לחוות דעתו על עניינים שאינםבתחום מומחיותו.

בעדותו, העד נשאר אדיש שעה שעומת עם פסקי דין המותחים עליו ועל חוות דעתו ביקורת בוטה. כך למשל, הוזכרה ביקורת השופטים בתפ"ח (ת"א) 1203/01 מדינת ישראל נ' זכריה עמרם,(לא פורסם, 16.01.03) שם נקבע כי העד פלג, העניק חוות דעת בנושא מקצועי שאינו במומחיותו. בפסה"ד נמתחה ביקורת על אי בחינתכל החומר הרלוונטי ע"י פלג, בלבולבין עובדות למסקנות, חוסר מהימנותבעדותו ומגמתיותבקביעותיו (ראה פסקאות 35,82, 22-23 לפסה"ד).

כן הוזכרו פסקי דין רביםהמותחים ביקורת על העובדה, כי נתן חוות דעת בנושאים מקצועיים שאינםבתחום הבנתו, כגון תחום הרפואה המשפטית (ת"פ (ת"א) 1002/01 מדינת ישראל נ' אואניניו שלמה, ת/730), תחום השוואת צמיגים (ת"פ (ת"א) 3465/02 מדינת ישראל נ' אלפיה שלמה, ת/731).

ב"כ המאשימה הציגה שורה ארוכה של פסקי דין המבקרים את התנהלות פלג, כך למשל בת.ד (פ"ת) 2273/05 מדינת ישראל נ' עמר(לא פורסם, 29.01.07), קבע ביהמ"ש כי פלג קבע קביעות נחרצות וגורפות מבלי שעשה ניסיון לבחון את מכלול חומר החקירה.

התנהלות העד שיטתית ושטחית, גם בפנינו.

בעדותו בפנינו טען פלג, כי הביקורת המקצועית עליו החלה לאחר שעזב את עבודתו במשטרה והוא "מתחיל להתרגל אליה" (ע' 1387, 1396 לפרוטוקול). בנדון זה אעיר, כי מוטב כי העד ייטול קורה מבין עיניו, יבחן את הסיבה שבעטייה הוטחה בו הביקורת השיפוטית, תחת הטלת דופי בשופטים הרבים המבקרים את עבודתו.

מה לקביעות בביהמ"שפעם אחר פעם בדבר רדידות עבודתו ולעזיבתו את עבודתו במשטרה?

פלג אף אינו נמנע מעריכת ניסויים מופרכים לשם אימות מסקנותיו, כך למשל בת"פ (נצ) 1014/02 מדינת ישראל נ' מזראיב מונדר(ת/732), תיאר ביהמ"ש ניסוי מפוקפק שערך פלג לשם חיזוק הטענה כי אשה אשר הושלכה מהחלון במהלך עימות עם בעלה, קפצה מרצונה. פלג השליך מהחלון בובה במשקל 12 ק"ג [!] על מנת להוכיח כי במקרה כזה תיפגע בראשה ולא ברגליה. פלג ניסה לטעון, כי לשאלת משקל העצם הנופל אין השפעה על תוצאת הנפילה והפציעה.

גם בעניינו, פלג לא טמן ידו בצלחת;

כך למשל, היה שותף לניסוי שערך מר סדובסקי בנוכחות ב"כ הנאשם. בניסוי זה ביקש סדובסקי לחזק את טענתו, כי המנוחה לא נרצחה בתא השירותים אלא מחוצה לו, באמצעות שפיכת שלושה ליטרים של מיץ אדום ממותק האמור לדמות דם אדם [!] ובחינת זרימת הנוזל.

העד אישר כי גם לשיטתו, המנוחה נרצחה דווקא בתא בושיחזר הנאשם את הרצח ולא מחוצה לו (ע' 1412 לפרוטוקול), ניסה לטשטש חלקו בניסוי המביך, אולם במהלך חקירתו הוקרנה הקלטת המתעדת את הניסוי ומציגה את פלג גורף במגב את "הדם" המדומה.

נוכחותו של פלג, סגן ניצב בדימוס, ראש מעבדה ניידת לזיהוי פלילי בעברו, בניסוי מעין זה אומרת דרשני. אף אם העד לא הסכים לממצאי "הניסוי", אין לקבל את העובדה כי נכח בו מבלי שטרח להעיר את תשומת לב העוסקים במלאכה למופרכות ההשוואה בין נוזל, מיץ ממותק, לבין סמיכות דם אדם.

די במתואר לעיל לחיזוק החשש, כי מדובר ב"שכיר חרב", אשר קבע בטרםראה ראיה ובדל ראיה עמדה חד משמעית, נוהג בחוסר אובייקטיביות ובמופגן חותר למסקנת ההגנה מבלי לבצע מלאכתו כראוי. מרבית מסקנות חוות הדעת הן מסקנות הנוגעות לנושאי מומחיות גרידא, מומחיות שאיננהמנת חלקו, מסקנות נחפזות, נחרצות, ללא הכרת החומר הרלוונטי כולו, לפיכך מחריג פלג עצמו מגדר האובייקטיביות הנדרש.

על אף האמור, בשל הנפח המרכזי שהעניקה ההגנה לחוות הדעת בסיכומיה, לא אייתר דיון מקוצר בטענות פלג לגופן;

(3) הכרעה במסקנות חוות הדעת:

א. השחזור:

ראשית, אציין כי מסקנותיו של פלג לעניין השחזור, גובשו באופן לקוי.

כך למשל העיד, כי ראה את תמליל השחזור במשרדי ב"כ הנאשם, ראה את סצנת השחזור בליווי כתוביות אשר הכין מר חיים סדובסקי והסתמךעל כתוביות אלה. כאשר נשאל, כיצד ידע אם התמליל תואם לכתוביות סדובסקי ענה:

"ת: לא יודע, אני מניח

ש: על סמך מה אתה מניח

ת: כשאני צופה בשחזור, יש הגיוןרב מה שאני רואה לבין מה שנאמר, כמו שאני רואה סרט" (עמ' 1407 לפרוטוקול, ש' 9 ואילך).

אין להכביר מילים.

העד אינו דובר רוסית ומחליט על סמך "הגיון", כי כתוביות סדובסקי תואמותלתמליל אותו ראה במשרדי ההגנה, תמליל אשר לאהיה מונח בפניו.

פלג אשר קבע בחוות דעתו, כי ייתכן והנאשם שיחזר רצח מאחר ונסיבות הרצח ידועות לו מתוך ששת ימי החקירה שקדמו לשחזור, הודה כי כלל לא נחשףלחקירות הנאשם (ראה ע' 1407 לפרוטוקול).

בחקירתו הראשית פקפק פלג בנכונות השחזור, כיוון ש – 5-10 דקות לפני היציאה לשחזור, החוקר הצביע לנאשם עם סכין על גרונו (ראה ע' 1377 לפרוטוקול). העד אישר כי ראה תמונה זו "ממקבץ" תמונות שהכיןסדובסקי. התמונה הוגשה (ת/742), דא עקא, בתמונה נראה יורם אזולאי כשהוא מצביע על צווארו, אזולאי לא החזיק סכין ואף התברר, כי תמונה זו צולמה כ- 5 שעות לפני היציאה לשחזור (ראה עמ' 1408 לפרוטוקול).

פלג מאשר, כי ייתכן והתמונה צולמה כ-5 שעות לפני השחזור ולא דקות מעטות לפניו וכי ייתכן וטעה (עמוד 1408 שורה 19 לפרוטוקול).

אין לקבל מציאות בה מומחה לא דק פורתא, בלשון המעטה, בזמנים, תוך ביסוס מסקנתו על תמונה אשר בצורה פשוטה ניתן לראות כי איננהמשקפת את קביעתו (יודגש, אזולאי לאאוחז סכין בתמונה הרלוונטית).

הנאשם חוזר בו מהאמירה כי לא נחשף כלל לחקירות הנאשם, במהלך החקירה הנגדית "נזכר"לפתע כי צפה במקצת קטעי החקירה בהם הנאשם משחזר את הרצח, לדבריו סדובסקי הראהלו "לקט"של החלקים הרלוונטיים מבחינתו (ע' 1409 לפרוטקול). העד ממשיך ומציין כי לא טרח – נחשף לעדות עורך השחזור שקלאר או לעדות הפתולוג ד"ר זייצב (ע' 1410-1411 לפרוטוקול), אולם לא נמנע מקביעה כי השחזור דומה "לביום" וכי ממצאי הנתיחה אינם מתיישבים עם מסקנתו (כך, קביעה של מי שבוודאי אינו מומחה מול קביעת ד"ר זייצב ומומחיותו).

בחוות דעתו קובע פלג, כי החתך בשורש כף ידה של המנוחה נגרם ככל הנראה לאחר מותה ואינו מוזכר במהלך השחזור. פלג הודה, כי לא קראאת פרוטוקול עדות הפתולוג זייצב, אשר העיד כי אין לשלול, כי חתך זה הינו פצע הגנהשנעשה לאחר הפציעה שהביאה למותה, לטענתו:

"החתך הזה על היד לא נראה ליכפצע הגנה"(עמוד 1414 לפרוטוקול, שורה 21).

(לא נראה לי? מומחה?!)

אין ליתן עדיפות למסקנת פלג.

לעד איןכל נסיון או הסמכה מתחום הרפואה המשפטית. אם לא די בזאת, גם אם מדובר בחתך אשר נעשה לאחר מות המנוחה (כאמור, אפשרות אשר לא ניתן לשלול), הרי שהעדר אזכור החתך בשחזור, אינו מעיד דווקא על העובדה כי הנאשם לא היה מודע לפרט זה.

ספק רב אם שיחזור כלשהו יכיל את כל פרטי הפשע ובמדויק. אין מדובר בשחזור בו פרטים שנמסרואינם תואמים לזירה, עסקינן בטענות לפיהן בשחזור חסרים נושאים אשר לא נמסרוונגרעו ממנו.

כך למשל, טוען הסנגור כי השחזור אינו נותן ביטוי לפגיעות בראש המנוחה – שבעה מוקדי דימום בקודקודה (ראה סעיף 8 לחוות דעת זייצב, ת/11), אולם בכך אין ממש. ראשית, הסנגור לא טרח לחקור את הפתולוג בעניין זה, כלל לא הובהר מקור מוקדי דימום אלו, מתי והיכן נגרמו (ראה למשל, דברי הנאשם כי המנוחה נפלה לצד "…שקעה כך נפגעה מהאסלה"(ת/22, קלטת 2, עמ' 3-2)). לזאת אוסיף את האמור – אי שחזור בו אין דיוק באשר לכל פרט ורגע מהליך הרצח, הינו אנושי והגיוני.

ייתכן כי פגיעות אלו נגרמו במהלך המאבק, במהלך נפילה של המנוחה או בכל דרך אחרת, משאין מדובר בממצא יוצא דופן ובהעדרחקירת הפתולוג בעניין, נחה דעתי בעניין זה.

מסת פרטי השחזור (וראה באריכות בדיון בפרק השחזור בהכרעת הדין), איננה עולה בקנה אחד עם חשש פלג, כי שיחזור הנאשם אינו תואם לנסיבות הרצח.

לעניין זה יפה מסקנת ביהמ"ש בע"פ 408/79 אבו עמרה נ' מ"י, פ"ד לד(2) 272, 279 (1980) (להלן: "פס"ד אבו עמרה"):

"כאשר השותפות לרצח עולה, למשל, לא רק מן ההודאה אלא גם מןהשחזור, ממנו נובע כי הנאשם היה מסוגל להביא את אנשי המשטרה למקום ביצוע הרצח … רשאי בית-המשפט להסתמך על ההודאה בדבר שותפות לרצח העולה ממנה, גם אם מסתבר כי פרט זה או אחר בדבר צורת הביצועאו ההתנהגות לפני או אחרי המעשה, איננו בגדר הנושאים אשר בהם ניתן לקבוע ממצא שהוא נעלה מכל ספק".

אפנה ליתר טענות העד הנוגעות לשחזור –

בסעיף 4.5 לנ/185, מציין פלג, כי בשחזור חסר ההסבר לסיבת היווצרותם של כל כתמי המריחות על קירות השירותים, לביסוס מסקנתו צרף את התמונה 49 לת/1, בה נראה קיר התא הגובל בתא השירותים הראשון (הקיר המערבי).

ואכן, העד עוזיאל מציין בעדותו:

"ש.מסקנת חוות הדעת שלך היא הסקה על פי ממצאי הזירה שעל פי התזות הדם על הקיר המערבי הסמוך למזוזת דלת הכניסה בתא מס' 2 בסבירות גבוהה מאוד שהמנוחה נחתכה בהיותה בעמידה סמוך לקיר, איך הגעת לממצא הזה

ת.הגעתי לממצא הזה על סמך תצלומים מ – 49 – 53, כאשר תצלום 52 הוא התצלום שמכוון אותנו ומראה לנו את התזות הדם הסמוכות למזוזה המערבית, על פי התצורה של התזות הדם הללו, אנו מסיקים שהמנוחה עמדה כאשר בעצם פניה מול ההתזות הללו וזו התנוחה שלה והיא צריכה לעמוד די קרוב לאותו מישור של מזוזת הדלת, פחות או יותר, צריך לזכור, כאשר אנו אומרים עמידה, כל המצב שם זה מצב של תנועה, יכולה להיות עמידה במנח מסויים לאחור, זו אינה עמידה יציבה, יש שם תנועה" (עמ' 354 לפרוטוקול, ש' 21 –עמ' 355, ש' 2).

בהמשך הסביר:

"ש.תסביר לנו מה ההבדל בין סוגי הכתמים השונים ,איך זה נגרם, התזה, מריחה ונזילה

ת.כפי שאמרתי, צריך להבין, כתמי הדם , צורת כתמי הדם נחלקות לשתיקבוצות עיקריות, ההתזות והקבוצה שאינה התזות, בתצלום שרואים בצילום 52, הוא תצלום שמבטא התזות כאשר נוצר דפוס כזה הוא דפוס שמצריך אנרגיהעל מנת שיווצר, בעצם הנפה של כלי, בעצם חתך מסוים יוצר אנרגיה שהוא זה שגורם להתזות שאותם אנו רואים

לפעמים דימום עורקי שנחתך נראה פולסים ובקבוצה השניה זה בעצם כתמי דם שנוצרים שהם פסיביים, למשל האדם כבר מוכתם בדם, אז הוא מעביר את הדם שיש על כף היד, הבגד, הוא מעביר ומורח אותו על הקירות, צריך מגע…" (עמ' 355 לפרוטוקול, ש' 27- עמ' 356, ש' 6).

ועוד:

"יש כאן תמונה מאוד ברורה, יש תמונה של מריחה ולאחר מכן יש התזות על המריחה ולאחר מכן ההתזות האלה נמרחות גם, ויש תנועה דינמית בתא"(עמ' 373 לפרוטוקול ש 1-2).

משמע, ההתזות על הקיר נובעות מעמידת המנוחה בסמוך לקיר זה. מאחר ואיןמדובר בעמידה סטטית ובמהלך האקט האלים המנוחה התנגדה(כפי שמלמדים גם פצעי ההגנה), ולאור הסבר עוזיאל כי מריחות נוצרות ממגע, הרי שתצורת הדם על הקיר המערבי מוסברת.

מסקנת הסנגור בסיכומיו, לפיה ההתזות והמריחות מלמדות כי הרוצח שהה זמן ניכר בתא, שגויה ובלתי מבוססת. אין מדובר במריחות שמקורן בתזוזת הרוצח אלא מריחות שנגרמו מהתנועתיות שבתא – המאבק בין השניים (ומדובר בתא צר מידות).

יוזכר, כי בשחזור הנאשם ממקם את השוטרת המדמה את המנוחה כאשר פניה לקיר, אל תא מס' 1 (המערבי), מקפידעל העמדה נכונה ואף מתקןאת עמידתה (ראה ת/26, זמן 15:00-16:10).

בנסיבות אלה, תמיהת פלג אין בה ממש.

בסעיף 4.9 לנ/185, מציין פלג כי בקצה הבולט של נעל שמאל וכן במרבית השטח הגלוי של השרוך, ניתן להבחין בכתם דם שנוצר כאשר נעל המנוחה חפפה לרצפה המוכתמת. לדידו, ממצא זה של כריעה לא קיבל ביטוי במהלך השחזור.

איני מוצא ממש בטענת העד, שעה ואין ספק כי המנוחה הוזזה ממקומה.

גם כאן, ראה עדות עוזיאל לפיו:

"ת.אני לא יכול להגיד את התנוחה, אני יכול להגיד שהשלולית בצידה השמאלי של האסלה, כאשר מתסכלים מכיוון דלת הכניסה לאסלה, יכולה להתאים למנח הגופה כפי שאנו ראינו, לעומת זה השלולית שנמצאת מצידה הימני של האסלה, מעוררת עבורינו איזה שהיא תמיהה, זה לאמסתדר כל כך, אלא אם היה שם זווית נאמר הרצפה לא הייתה מפולסת בצורה כזו, שהדם זרם לכיוון הזה, שוב פעם, אם ממשיכים בניתוח התצלום, תנוחת הגופה גם איננה מתאימה למריחותשאנו רואים בבסיס האסלה עד לשפת האסלה כי אנו רואים את זה בתצלום 11, 12, רואים את המנוחה כיצד היא יושבת, רגליה פשוטות קדימה וזה לא יכול היה להיגרם בתנוחה הזו

ש.היא הגיעה לתנוחה הזו אחרי האקט האלים

ת.כן, כפי שרואים בתמונות 11, 12, לאחרהאקט האלים"(עמ' 356 לפרוטוקול, ש' 28 – עמ' 357, ש' 7).

משמע, הגופה הונחה על מכסה האסלה לאחר הרצח. ייתכן כי בעת גרירת הגופה והנחתה, קצות נעליה באו במגע עם שלוליות הדם שבזירה.

במהלך השחזור, שוטרת צעירה דימתה את המנוחה. בשחזור ככלל ובפרט בענייננו, המדמֶה את הקורבן אינו נוטל חלק אקטיבי בשחזור. אין לצפות כי השוטרת תדמה מאבק, תנועה והתמוטטות ואח"כ יניח הנאשם את השוטרת המדגימה בתנוחה המתאימה כפי ביצועו בעת הרצח.

מסקנות פלג הנובעות מאי שיחזור ברזולוציה מושלמת ומקסימאלית, אין בהן ממש.

בכך יש אף מענה לקביעת פלג בס' 4.7 לחוות דעתו, לפיו השחזור חסר הסבר להימצאותם של כתמי הדם על עמוד האסלה. כאמור וכמפורט בהסבר עוזיאל, דווקא ממריחות אלה למדים כי הגופה הוזזה ממקומה, ככל הנראה המנוחה הונחה בתחילה כשהיא נוגעת ברגל האסלה והוזזה ממקומה לאחר מכן (ע' 357 לפרוטוקול, ש' 14 והסברו הקודם לכך).

אף קביעתו, כי נייר הטואלט שנמצא בקרקעית האסלה לא הוזכר בשחזור ועל כן פוגם באמינותו, שגויה. לא ניתן לשלול את האפשרות, כי ניירות אלו שהו בקרקעית האסלה טרם הרצח והוכתמו במהלכו ויאמר בשנית, אין לשלול כי הנאשם אכן השתמש בנייר לניקוי הזירה, ידיו, נעליו או כל אפשרות אחרת ובחר לא לציין פרט זה בשחזור.

מכאן ועד לקביעת פלג – הדרך ארוכה ביותר.

בסעיף 4.6 לנ/185, טוען פלג כי בזמן הרצח, מושב האסלה היה מורד, לטענתו: "מוזר מדוע אין תמונה אחת בודדת המנציחה מצב זה". הטענה בלתי מובנת, גופת המנוחה נמצאה והונצחה כשהיא שרועה על מכסה האסלה המורד (ראה תמונות ** – 12 לת/1).

לגופם של דברים, פלג מסיק כי מושב האסלה היה מורד כיוון שעל תחתיתו אין כתמי דם, לעומתו מציין איש המעבדה הניידת עוזיאל, כי בשל ההתזות שרואים על המושב עצמו, הרי שבשעת ביצוע הרצח היה המושב מורם (עדותו בעמ' 357 לפרוטוקול).

אכן, מעיון בתמונות הרלוונטיות (61-63, לת/1) נראה כי קיימות התזות בחלקו הפנימי של מכסההאסלה ולא בחלקו הפנימי של המושב, משמע אכן היה מורד, מבלי להכריע בין הגרסאות הסותרות, הרי שאין משמעות לממצא זה שעה שאין חולק כי מכסה האסלה (ואולי אף המושב) הורד לאחר הרצח ועליו הונחה גופת המנוחה.

לסיום עניין השחזור אוסיף, קביעת פלג בסעיף 4.4 לת/185, לפיה "במהלך השחזור לא נוספה שום פיסת מידע שלא הייתה ידועה לחוקרים", שגויה אף היא.

הנאשם הדגים טיפוס על מכסה האסלה, שעה שטרםנודע לחוקרים על קיום עקבת נעליו (כקביעת שור, ראה שם בהרחבה) על מכנסי המנוחה. בפועל, המנוחה נמצאה על האסלה, כאשר רגליה בתנוחה התואמת[!] את מיקום העקבה על מכנסיה בהשוואה לדריכת הנאשם ביציאתו מהתא.

(4) עקבות נעלי הנאשם:

עניין התאמת נעלי הנאשם לעקבות אשר הוטבעו על גבי מכנס המנוחה הינו עניין מקצועי גרידא. בין תחום השוואת עקבות לבין פלג אין דבר וחצי דבר ואף העד עצמו אינו מתיימר לטעון כן.

לא ברור מאין שואב פלג את היהירות לקבוע, כי ההתאמה שקבע שור לעניין טביעת נעלו של הנאשם על מכנסי המנוחה נמצאת:

"בדמיונו (המשלים) של המביט מאשר במציאות המשוחזרת המונחת מולו.. ניתן להניח שללא "הנעלים" שהוגדרו כנעליו של רומן זדורוב, לא ניתן היה להגיע להתאמה זו, אפילו לא בפאן הסוגי" (ראה קביעתו בע' 9, לנ/185).

פלג אשר מעולם לא עסק, ולו במעט, בתחום השוואת עקבות נעליים, מרשה לעצמו להטיל דופי במסקנות הנובעות ממאות שעות עבודה מקצועית אשר השקיע מומחה בעל שם עולמי, מומחה אשר ערך מאות ואולי אלפי חוות דעת משפטיות בנושאי עקבות נעליים (ראה עדות שור, בע' 469 לפרוטוקול).

קביעת פלג, כי ההתאמה שנמצאה בין העקבה לבין נעל הנאשם, מקורה בדמיון המביט וכי קביעה זו נעשתה במכוון לאור העובדה כי מדובר בנעלי הנאשם, אין מקומה בחוות דעת אשר עניינה תחומים שבמומחיות.

(מעבר לעובדה, שהמומחה קופר דווקא מסכים כי אין מדובר בקביעה מופרכת).

פלג בעדותו לא שלל את העובדה, כי לא נמצאו עקבות נחיתתו של הנאשם לאחר שקפץ מתא השירותים, מאחר והרצפה נוקתה(ע' 1422 לפרוטוקול).

כן יש לדחות את הטענה, כי אופן יציאת הנאשם מתא השירותים עומד בניגוד גמור לממצאי הזירה המעידים על רישום עקבות נעלי הרוצח על האסלה, הניאגרה והקיר המפריד. כמורחב וכמבואר ונוכח טביעת הנעל שנמצאה על גופת המנוחה, לא ברור מדוע משייך פלג עקבות אלה לעקבות הרוצח דווקא. כזכור, לא ניתן לשלול כי מדובר בעקבות אשר הוטבעו לאחר הרצח וְנֹוכָח האנשים הרבים שנכחו בזירה.

פלג עצמו לא שלל אפשרות זו:

"ש: הגענו למסקנה שאתה לא יכול לשלול שאדם אחר נכנס אחרי חמש או עשר דקות

ת: זאת אפשרות. הדם זב על העקבה

ש: אתה יודע כמה זמן הדם המשיך לזוב?

ת: לא, אני לא יודע" (עמ' 1418, ש' 29 עד 1419, ש' 3).

(5) הבדיקות המדעיות:

נראה כי דיון בעניין סעיף 4.15 לחוות הדעת (נ/185), התייתר. פלג תמה על העובדה, כי השערות שנמצאו ביד המנוחה לא תאמו לשיער הנאשם, בחקירתו הנגדית הודה כי לא ידעכי שערות אלה נמצאו תואמות לשיער המנוחה (ראה עדות פלג בע' 1423 לפרוטוקול; וראה בהרחבה ממצאי הבדיקה בפרק הראיות הפורנזיותלהכרעת הדין).

גם לעניין אי מציאת טביעות אצבעות של הנאשם בזירה, ראה בהרחבה בפרק האמור.

בנדון זה אזכיר את שקבעתי בפרק זה, גם אם נותרו מעט שאלות מסוימות ללא פתרון, הנה אף באלה, בכור הנסיון המדעי ובמגבלותיו, אין כדי לקבוע "ממצאים" כמר פלג, שעה שפלג עצמו הכיר בעובדה הפשוטה כי אי מציאת ממצאים מדעיים אין פירושו העדרם (עמ' 1425 לפרוטוקול).

(6) סוג כלי הרצח:

פלג קבע, כי בחתך מתחת לשפתיה של המנוחה ניתן להבחין בסימנים לפיהם להב הסכין משונן ולא חד. אין להרבות בסתירת טענתו, לעד אין כל ידעברפואה משפטית, לפיכך הוא נעדר יכולת לקבוע קביעה מעין זו.

(ראה מול זאת, ד"ר זייצב, ת/11 וחוות הדעת המשלימה, ת/665).

סיכומו של פרק זה, הסקת מסקנות המומחה לעולם אינה באה במקום מסקנותיו של ביהמ"ש. מלאכת הסקת המסקנות החורצת את דין השאלות אשר במחלוקת מופקדת בידי ביהמ"ש אשר ייעזר ויכריע גם בחוות דעת מומחים (י' קדמי, על הראיות,חלק שני, עמ' 755 (2009).

אם על בסיס עובדות הזירה והחקירה, יכול ביהמ"ש להסיק מסקנתו ללא עזרה, חוות דעתו של המומחה איננה נחוצה ואף מקשה על מלאכתו.

מומחה נועד לשמש ידו הארוכה של בית המשפט, חוות דעת מומחה הינה כלי עזר האמור להיות מדעי – אובייקטיבי ולא אחרת.

בסופו של יום, ההכרעה מונחת בכל מקרה לפתחו של בית המשפט.

כאן, המוכתר ע"י מר פלג כ"חוות דעת" הינו למרבה הצער, התיימרות חסרת בסיס.

בענייננו, חוות דעתו של פלג הינה מגמתית, מוטה, רדודה, יהירה, רצופת מסקנות שאינן בתחום מומחיותו, גולשת ומכריעה את הדין ומהווה ניסיון לדחוק את רגלי בית המשפט.

להתנהלות זו יש להוסיף את הליקויים הבסיסיים הטמונים בעדות העד: אי הכרת כל חומר הראיות הרלוונטי, חריצת דין טרם בחינת החומר, השתתפות בניסויים מופרכים, ערבוב בין עובדות ומסקנות ודחיית טענותיו לגופן, בכדי הנחת חוות דעתו בקרן זווית מבלי ליתן לה משקל.

ט"ז. ידיעת פרטים מוכמנים:

הלכה היא, כי להודאות נאשם ניצבת דרישה "לדבר מה" כחיזוק להודאתו וכתנאי הכרחי להרשעה.

לשם הדגשת חשיבותו של פרק זה, אזכיר את עמדת התלמודים הניצבת מקדמא דנא לפיה: "אין אדם משים עצמו רשע" (סנהדרין, ט, ע"ב). הנורמה המשפטית העברית גורסת, כי אין להכריע דינו של אדם בפלילים על סמך הודאתו.

אציין, עמדת המשפט העברי בנדון זה יוצאת דופן וחריגה בהשוואה לנוף המשפטי הרואה בהודאה את "מלכת הראיות". אכן, קיימת גישה מתפתחת לפיה הודאת חוץ של נאשם אינה עוד "מלכת הראיות", אלא ראיה ככל הראיות ואף ראוי שנקודת המוצא לבחינתה תהא חשדנית. גישה אשר קנתה לה שביתה לאחרונה גם בקרב מלומדים ואנשי משפט (ראו לדוגמה גישת השופטת (בדימוס) דליה דורנר, במאמרה "מלכת הראיות נגד טארק נוג'ידאת",הסניגור95, 5 (2005)), אולם עדיין, המשפט העברי סובר כי הודאת נאשם כלל לא ראיה.

הרמב"ם ניסה להתחקות אחר הנימוק ביסוד כלל זה וקבע:

"אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג וכללו של דבר גזירת מלך היא" (רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק י"ח).

לאמור, נאשם המודה בחטאו, חשוד כי הודה ממניע זָר הלוחץ עליו.

על בסיס הנמקת הרמב"ם (אמנם, בניגוד לפרשנים אחרים), ניתן לקבוע כי במקרה בו יש ראיות מסייעות משכנעותלהודאת הנאשם, יש לכאורה מקום לקבלה (ראה בהרחבה א' קירשנבאום, "אין אדם משים עצמו רשע": הלכה פרדוקסלית במשפט הפלילי העברי, פלילים ז', עמ' 222- 197 (תשנ"ט).

גם הריב"ש – רבי יצחק בר ששת, אשר חי במאה ה – 12, סייג את עקרון "אין אדם משים עצמו רשע" וקבע:

"גם כי עתה בזמנינו זה, מה שדנין בדיני נפשות הוא לפי צורך השעה; שהרי בטלו דיני נפשות, אלא שב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין לפי צורך השעה, ואף שלא בעדות גמורה, כל שידעו באמתלאות ברורות שעבר העבירה. לזה נהגו לקבל הודאת פי העובר אף בדיני נפשות, למען יתברר הדבר גם מתוך דבריו, עם קצת אמתלאות,אם אין עדות ברורה" (שו"ת הריב"ש, סימן רלד).

כלומר, המנהג הוא לקבל הודאת בעל דין גם בדיני נפשות "עם קצת אמתלאות".

בענייננו, לאותן "אמתלאות" משקל ראייתי מוגבר ככל שהפרטים רבים יותר וככל שהינם "מסבכים"יותר – ראה י' קדמי, על הראיות,חלק ראשון, עמ' 315 (2009).

אם יורשה לי, מסכים אני כי יש להסיר ההודאה מכיסאה כ"מלכה" אלא אם כן, הכסא כוֹנָן כהלכה ביסודות מרשיעים נוספים.

במקרה דנן, למרות הודאות הנאשם כפי שהורחב לעיל, הן בפני המדובב והן בפני חוקריו (לרבות ההדגמות), הרי שניתן לשים את הדגש על הראיות המסיעות המשכנעות, בזכותן ניתן להישען בבטחה על הודאות אלו, ולאור פרטים נסתרים רבים וחלקם מיוחדים.

כפי שיורחב, הנאשם מסר שורה ארוכה של פרטי מידע מוכמנים הנוגעים לזירת הרצח ולהתרחשותו, פרטים מהם ניתן לקבוע כי הנאשם ביצע את המיוחס לו.

(בנוסף כמובן, לעקבות הנעל, בבחינת "דבר מה" מובהק, השחזור, שקריו בביהמ"ש ועוד ועוד כמפורט).

כעיקר, נימק הנאשם את ידיעותיו הרבות בנדון הרצח בשלושה נימוקים עיקריים, האחד- הפרטים נמסרו לו ע"י החוקרים; השני- הסקת הפרטים בדרך הניחושים והלוגיקה, השלישי- פרטים שהגיעו לידיעתו טרם מעצרו, משמועות, מכרים או כלי התקשורת (ראה עמ' 1054, 1011, 1017 לפרוטוקול).

לעיתים, שינה הנאשם את גרסאותיו לעניין מקור ידיעת הפרטים המוכמנים. נמצא כי במקרים מסוימים, כשעומת הנאשם עם הפרט המוכמן שמסר, מסר אינסטינקטיבית גרסה מסוימת (טענת הלוגיקה כמשל), אולם בחקירתו בפנינו "פיתח" את תשובתו והרבה להאשים את חוקריו כי רמזו לו את דבר הפרטים המוכמנים.

תנודתיות תשובות העד בנדון פרק זה, מעידה על שקריו (ראה ניתוח עדותו בביהמ"ש), ניכר כי לאחר צפייה בחקירותיו, מצא הנאשם "רטרואקטיבית" תשובות אשר סייעו לגרסתו אך לא כך.

להלן אדון בכל אחת מאפשרויות אלה:

(1) הנאשם שאב את המידע מחוקריו:

כאשר מדובר בפרטים מוכמנים, יש חשיבות גם למספרם והדעת נותנת כי ככל שמספרם רב יותר, כך פוחת החשש שמא מדובר "בהשתלה" של החוקרים, ביודעין או שלא ביודעין.

בע"פ 4769/92 האני ניג'ם נ' מדינת ישראל(טרם פורסם, 04.09.94), נקבע לעניין זה:

"בקיאותו של המתוודה בפרטים מוכמנים כאלה, הינה בעלת משמעות רבהבבדיקת אמיתותהשל ההודייה, ויש שהיא שקולה במהותה לראייה מסייעת. שכן יש בה לרוב כדי להצביע על הקשר בין הנאשם לעבירה, ולהפיגאת החשש שההודייה היא הודיית שוא. וככל שגדלמספר הפרטים המוכמנים שהנאשם שזר בהודייתו, כך גם קטן החששכי ידיעתו עליהם לא נובעת מביצוע העבירה, אלא מרמזים שנרמזו שלא במשים על ידי חוקריו בעת שנחקר ונקלטו על ידו"

באשר לעובדה שמדובר בפרטים שהיו ידועים לחוקרים, כבר נקבע בדנ"פ 4342/97, 4530 מ"י נ' אל עביד; אל עביד נ' מ"יפ"ד נא(1) 736, 833 (1998):

"כבר בפרשת דנ"פ 3391/95, הבעתי הסתייגות מן הגישה שלפיה אין לייחס משקל לפרטים מוכמנים המצויים בידיעת המשטרה. עמדה זו מחמירה, לדעתי, מעבר לנדרש עם רשויות החקירה. אינני סבור כי יש יסוד לחזקה, שלפיה פרט מוכמן שהיה בידיעת המשטרה הועבר לנחקר על-ידי החוקרים.

כפי שציינתי באותה פרשה:

'אני מתקשה לקבל את ההנחה שפרטים הידועים לחוקרי המשטרה, ובכלל זה פרטים אשר אי גילויים חשוב למהלכה התקין של החקירה, מגיעים במקרים רבים לכלי התקשורת. כן מתקשה אני לקבוע כלל – אשר כוחו עמו, כמובן, גם למקרים אחרים – שידיעת נחקר על פרטים מוכמנים תאבד, ככלל, ממשקלה הראייתי אם הפרטים ידועים לחוקרים. יתכנו, כמובן, מקרים בהם ניתן יהיה ליחס לחוקרים שהם אלה אשר גילו לנחקר את הפרטים. במקרה כזה ידיעת הפרטים לא יהיה בה, כמובן, ראיה נגד הנחקר.

אך לאקיים חשד מתמיד, ובודאי לאהנחה, שחוקרים מגלים לנחקריהם פרטים מוכמנים, אך כדי אחר כך להסתמך על ידיעת הנחקר אותם כראיה נגדו'" (עמ' 827-826).

אין להרבות ולהוסיף בעניין זה.

הנאשם בהודאותיו מסר מסה אדירה של מידע, עד כי אין הדעת סובלת "שתילת" פרטים כה רבים, בפרט ובדגש נוכח הסבריו המגומגמים והמופרכים:

א.מיקום זירת ההתרחשות:

כעולה מטענות הסנגוריה, יש מקום וצורך לדון כמובן במיקום זירת ההתרחשות כדי הבהרות וקביעת עובדות הנחוצות להכרעת הדין כאן.

הרצח בוצע בבית הספר "נופי גולן" בקצרין, כפי הביקור במקום וכפי השחזור, המנוחה עזבה את חבריה בפרגולה המצויה למעשה בחצר בית הספר, נראתה הולכת לכיוון בית הספר ונמצאה בשירותים, שירותי הבנות, בקומה השניה של בית הספר.

הרצח בוצע בשירותים אלה (ראה התמונות ב – ת/1), ראה תוכנית בית הספר כפי שהוגשה (ת/222).

בדרך לקומה השנייה בה נמצאה המנוחה, מצויה קומת כניסה, שהינה למעשה קומה ראשונה, ומעליה, הקומה בה בוצע הרצח, כקומה שנייה.

כמבואר בעדות העד סמברנו, בבית הספר שני אגפים, באחד כיתות ט' – י' ובאחר כיתות י"א – י"ב, בכל אחד מהאגפים 4 חדרי שירותים, בכל חדר שירותים כזה 4 תאים, בכל קומה ובכל אגף חדרי שירותים של בנים ובנות וכן שירותי מורים (ראה פרוטוקול הביקור במקום, עמ' 621, והצילומים מביקור זה), בקומה השנייה בה בוצע הרצח, שירותי בנות (זירת הרצח), מולם שירותי בנות נוספים ובהם רק שני תאים, חצי קומה מתחתם שירותי מורות וחצי קומה מעל, שירותי הבנים.

(ראה עדות העד סמברנו מע' 740 לפרוטוקול ואילך).

הנאשם (כפי העולה מ – ת/22, מ"ט 172/06, דיסק 1, בעמ' 77-76) בעת חקירתו ובטרם השחזור(ולכך חשיבות לא מעטהכפי שיובהר להלן), מסר לחוקריו כי הרצח בוצע בשירותי הבנות, בקומה השנייה.

אם כן, מיקום הרצח נמסר ע"י הנאשם וכפי טענת המאשימה, לא היה אמור להיות בידיעת הנאשם בבית ספר בו תאי שירותים כה רביםושעה שמדובר באגף שלמנוחה ברגיל לאהיה קשר[!].

הנאשם גם לא טען, כי בחקירותיו הושם בפיו באיזה שירותים בדיוק מדובר, אך כאמור בחקירתו ידע להצביע עליהם וגם בשחזור השנוי במחלוקת, אשר לטענת הסניגור הוכוון בו הנאשם – ועוד נחזור לכך – הנאשם מוביל לקומה השניה ובה שירותי הרצח.

יש לדחות את טענת הסנגור בסיכומיו, לפיה הנאשם ידע על מיקום זירת ההתרחשות מאחר והגיע ביום ו' לקחת את תיקו מהמקלט ואז ראה את האגף הרלוונטי סגור. בפועל, הנאשם בחקירותיו לא טרח להעלות גרסה זו ולא בכדי. כך גם אוסיף, כי כל האגף השמאלישל ביה"ס נסגר עד ליום א', וכי הנאשם לאיכל לראות מהיהקומה הרלוונטית בתוך אגף זה (ראה עמ' 13 לפרוטוקול).

עוד נטען, כי הנאשם התייחס אל הקומה הראשונה כאל קומת כניסה, אל קומת הרצח כאל קומה ראשונה, על כן בהודאתו ציין כי לאחר שהמנוחה עלתה במדרגות, היא פנתה ימינה (לכיוון הקומה השנייה, ראה נ/55, בעמ' 49). כן ניסה בתחילת השחזור להוביל לקומה השנייה כשיטתו – כחצי קומה מעל לזירת הרצח. לטענת הנאשם, בה מחזיק גם הסנגור בשתי ידיים,נרמזלו במהלך השחזור והנחו אותו להבין היכן זירת הרצח האמיתית.

הנאשםלאטעה לחשוב, כי קומת הכניסה היא למעשה הקומה הראשונה, שכן ציין בחקירתו וטרםהשחזור כי הרצח בוצע בשירותי הבנות, בקומה השניה(ת/22, מ"ט 172/06, דיסק 1, בעמ' 77-76).

אם סבר כי הרצח בוצע בקומה השנייה (כחצי קומה מעל הזירה, כשיטתו), הרי ששם שירותי בנים(ראה עדות סמברנו, עמ' 470 לפרוטוקול) והלא ציין שירותי בנות!

זאת ועוד, הנאשם בחקירתו מיום 11.12.06 (ימים רבים טרם ההודאה והשחזור), נשאל האם יודע היכן ארע הרצח וענה:

"מישהו אמר לי שבשירותים בקומה ב', אבל עכשיו אני יודע שזה לא בקומה העליונה, אלא בקומה א'"(ת/159, עמ' 4) – אם כן, הנאשם יודע שהרצח לא ארע בקומה העליונה, העובדה כי בתחילה הוביל בשחזור לעבר הקומה העליונה, אינה מתיישבת עם משפט זה ומובילה למסקנה ההגיונית, במכלול המונח כאן בפני, כי מדובר בבלבול תמים.

אף טענתו לעניין הדרכה בשחזור, דינה לדחייה.

חזרתי וצפיתי בשחזור נשוא הנטען באשר להנחיית הנאשם במכוון, ולא מצאתי ממש בטענות הסנגוריה לעניין זה.

לטענת הסנגור, תכנן הנאשם להוביל את השחזור לחדר השירותים בקומה העליונה, ברגע זה, הבלש אלדד חדד אשר נוכח בטעותו, טופח על גבו של ראובן אזולאי (אליו הנאשם אזוק), עוצר את השחזור, מתעסק באזיקי הנאשם שניות ארוכות, בשלב זה מבחין הנאשם בדלת השירותים המוכתמת בחומר לגילוי טביעות אצבע ועליה השילוט "השירותים לא בשימוש", אומר: "אני לא מביןאולי היא לכאן"ומוביל את השחזור לעבר זירת הרצח.

כפי הסנגור, הנאשם "הופתע" לגלות, כי זירת הרצח איננה בקומה העליונה כפי שהבין וידע מחקירותיו ומכאן אמירתו "אני לא מבין".

יאמר, בתמליל נכתב: "אני לא זוכר"(ת/27, עמ' 4, שורה 16), כאשר גם מתורגמן ביהמ"ש אישר כי מדובר בתרגום נכון (ראה ע' 1129 לפרוטוקול).

ואכן, נראה כי הנאשם מתכוון תחילה לעלות לעבר הקומה העליונה, מציין כי אינו זוכרואז מתקן.

כך גם כך לענין זה לטענת הסנגור, אשר נתן ביאור משלו לנסיון פתיחת האזיקים, יש ליתן משקל נמוך. העד אלדד חדד העיד, כי הוא עצמו לאהכיר את הזירה ולא ידעהיכן התבצע הרצח, סימן לראובן אזולאי על גבו מאחר ורצה לפתוח את אזיקי הנאשם בהוראת אחד הקצינים שזהותו אינה זכורה לו (ע' 1591 לפרוטוקול).

העד חדד מאשר כי הקצין אשר ביקש ממנו לשחרר את הנאשם מאזיקי הידיים, ביקש זאת ממנו בעודם למטה (וכאשר הנאשם ושקלאר בסוף גרם המדרגות). משמע, הקצינים הרלוונטיים שלחו את העד חדד לפתיחת האזיקים, טרם התלבטות הנאשםבסוף גרם המדרגות ולאיכלו לכוון או לרמוז כנטען.

כך גם כך, אין בסיס לנטען לטפיחה על הגב כדי הכוונה ורמז. בנושא זה, אין למי מהצדדים יתרון על בית המשפט ומראה העיניים מדבר בעד עצמו.

הסנגוריה טרחה לבצע בצילום כאן, פריסה של הצילום כדי תמונות בדידות להראות את מגע היד הנטען, אך לא היא.

נראה כי מדובר בהתרחשות אותנטית, ההליך נמשך שניות בודדות, במהלכן לא ניתן היה לבצע את הנטען ע"י הסנגוריה על ידי מי מהשוטרים המצויים למטה.

יש לראות את השחזור כפי שאירע בפועל.

אכן, בדיעבד, בהשתהות זו בה פתחו את אזיקי הנאשם, הוא הביט לעבר הזירה ומתקן פנייתו לעברה, אף שאין מדובר במעשה מכוון, בדיעבד, השתהות זו נעשתה בעיתוי בעייתי המחליש מעוצמת הפרט המוכמן (בנדון זה אוסיף, העדר ניסיון להסתרת השילוט על דלת השירותים בזירת הרצח בשעת השחזור, בבחינת טעם קשה לפגם).

מאידך, יש להוסיף נדבך המלמד אף הוא, כי טענות הנאשם בפנינו לעניין זה אינן נכונות.

הנאשם טען בנוסף, כי הדלת המובילה לזירה הייתה פתוחה חלקית, ראה את רצפת השירותים שחורה כולה ומכאן, הסיק את מקום הרצח (ראה בע' 1022,1126 לפרוטוקול).

צפייה בקלטת השחזור (ת/26, זמן 10:47) מגלה, כי בניגודלטענת הנאשם, הדלת כמעט סגורה לחלוטין ולאניתן לראות את רצפת הקומפלקס.

הנאשם כשל הן בנטען לגבי סימנים בהם אין לטעות על הדלת כביכול והן לגבי הצצה לרצפה מוכתמת בשחור מהם הסיק כי מדובר בזירת הרצח, גם נסיון זה להצביע על הכוונה, דינו לכישלון.

קטע זה הוקרן בפני הנאשם בחקירתו הנגדית, והנאשם כשלבהסבר לענין זה:

"ש: והכתמים האלה גרמו לך להבין ששם היה הרצח, ואולי חיפשו שם טביעות אצבעות והרצח היה כמו שאמרו לך קומה למעלה, מה ניחשת, זה היה ניחוש מוצלח, זה מה שאתה רוצה שנחשוב.

ת: השוטרים אמרו לי שהרצח בוצע בשירותי בנות, בנוסף לזה כל הדלתות היו נקיות חוץ מהדלת הזו

ש: עוד לאהיית למעלה, איך אתה יודע

ת: כי אני ניסיתי לרצות את המשטרה, בגלל זה אמרתי ככה".

(ראה ע' 1128-1129 לפרוטוקול).

עוד יאמר, ההיגיון מחייב כי היה והנאשם הוכוון, היה מעלה זאת באחת מחקירותיו, דבר שלא עלה באף אחת מהן.

נאשם ברצח הטוען שהכווינו אותו לזירה ושלא הכיר אותה כלל ולטענתו הגיע למקום כתוצאה מהכוונה, הצבעה, רמז, הצצה לרצפה שחורה וכו', סביר להניח שהיה מעלה זאת בחקירותיו והרי אין לנו ענין בנאשם כבד פה וכבד לשון.

מכאן צא ואמור, שעה שמיקום הקומפלקס לאנאמר לנאשם ע"י מי מחוקריו, ואני דוחה את הטענה כאילו נרמז במכוון לנאשם ע"י פתיחת האזיקים בעת השחזור או ע"י סימון וכן כי ראה את הדלת או הרצפה בחדר השירותים (להבדיל מהתא, ראה להלן) ובכך נרמז לו המיקום, שעה שהנאשם לא טרח לציין זאת בעת חקירותיו ומעל כל אלה, שעה שצפייה בקלטתהשחזור מדברת בעד עצמה – ניכר כי הנאשם מתבלבל ומתקן, הנאשם לא אמר אמת, ניסה להרחיק את עצמו (גם עדות פלג אין בה דבר לענין זה, מדובר בהשערות בעלמא), כך גם נסיון חיתוך הצילום לבדידים, האמור מוביל למסקנה כי הנאשם ידע היכן ממוקם הקומפלקס בו בוצע הרצח, בחקירתו הנגדית כפי שפירטתי לעיל, לא נתן הסבר של ממש, לא טען כי בשלב פתיחת האזיקים גילה מיקום הזירה והדברים מהווים נדבך בעובדות הפרטים המוכמנים, אם כי בדרגה בינונית – נמוכה.

ב.תא השירותים:

כאמור, בשירותי הבנות היו 4 תאים, גופת המנוחה נמצאה בתא מס' 2, כיוון הכניסה (ראה תצלומים 9, 10, ב – ת/1).

כל התאים האחרים היו נקיים (ראה בעיקר תצלומים 9, 10, 66, לת/1; וכן עדות המנקה, נ/162; עדות העד עוזיאל מהמעבדה הניידת, בע' 352 לפרוטוקול; והודעת מאיה בן זקן, תלמידה אשר שהתה בזירה לאחר הרצח, נ/213).

המאשימה מבקשת ללמוד מכך, בניגוד לסנגוריה, כי הרצח בוצע בתוך תא השירותים ולא מחוצה לו.

הסנגוריה העלתה טענה הפוכה, לפיה המנוחה נרצחה מחוץ לתא ובסתירהלעדות עד ההגנה פלג (ראה עמ' 1411 לפרוטוקול), לפיו הרצח בוצע בתוך תא השירותים, לא לחינם טענה זו נזנחהבסיכומים.

בהקשר זה אציין כי הניסיון אשר ערכה ההגנה, הבא ללמד כי הרצח בוצע במקום אחר והגופה הועברה אח"כ לתא מס' 2, נוכח כמות הדם המעטה שנמצאה בזירה, חסר בסיס כלשהוא (בקציר האומר אציין, כי ההגנה העריכה כי בגוף נערה בגילה של המנוחה קיימים בין ארבעה לשישה ליטרים של דם, כאשר בזירת הרצח לא נמצאה כמות שכזו).

למותר להכביר מילים על שפיכת מיץ פטל כדי להוכיח את הנטען באשר לכמות הדם (וראה בהרחבה בפרק הדן בעדות העד אלכס פלג), כאשר לכך יש להוסיף את עדותו של ד"ר זייצב, עדות חסרת פניות, חד משמעית וברורה, השוללתתזה זו מכל וכל וקובעת:

"תמיד נשאר דם בגוף של הבן אדם, לא חייב לצאת כל הדם, אפילו אם יש קטיעה חבלתית של גוף לשני חלקים, עדיין מוצאים דם"(ראה עמ' 901 לפרוטוקול, ש' 1).

שעה שטענה זו של הסנגוריה נדחתה, צא ואמור, הרצח בוצע במקום בו נמצאה המנוחה – תא מס' 2 של קומפלקס שירותי הבנות, המצויים בקומה השנייה של בית הספר.

הנאשם בחקירותיו כפי שציינתי קודם, עת הודה בביצוע הרצח, הצביע על הקומפלקס במדויקואף ציין כי טרםהרצח עמדה המנוחה ליד התא השני(ת/22, קלטת מס' 1, בע' 120 וכן בע' 105)

(כאן אדחה את טענת הסנגור, לפיה תיאר הנאשם את זירת ההתרחשות ביןהתא הראשון לשני, כאשר בהכוונת החוקרים תיקן לתוךהתא השני. תיאור "לדעתי ליד השני" מכוון לרגעים טרם הרצח – פניית המנוחה לעבר הזירה).

עוד ציין, כי המנוחה נפלה לצד ימין "שקעה כך נפגעה מהאסלה" (ת/22, קלטת מס' 2, בע' 2-3) קרי, הרצח התרחש בתוךהתא.

מי אשר לא ביצע את הרצח, לא אמור היה לדעת כי הרצח בוצע בשירותי הבנות, בקומה השנייה ובתוך תא מס' 2.

לכך נוסיף כי קלטת השחזור מלמדת, שעה שבוצעה הדמיה עם שוטרת, כי הנאשם מבקש מהשוטרת לגשת לתא מס' 2 ואז הדגיםאת רצח המנוחה (ראה תמליל השחזור, ת/27, ע' 4; וכן ת/26, 19:35:46).

בסיכומיו טען ב"כ הנאשם, כי עובדת מציאת גופת המנוחה דווקא בתא 2 הייתה ידועה ברבים, ואולם הנאשם מעולם לאטען כי מקור ידיעתו אודות תא מס' 2 הינו שמועות.

עוד טוען הסנגור, כי בחקירת הנאשם מיום 19.12.06, סשה חשף בפניו מידע זה, באומרו: "בשני בזה בתא השנימה שאתה מספר אחרי שאתה, אחרי מה שקרה" (ת/22, בע' 123).

יש לראות בטענת הסנגור והאסמכתא עליה נשען, משום נסיון לכאורה להטעיית ביהמ"ש שכן, בפועל, מספר משפטים טרם אמרה זו, נשאל הנאשם, היכן בשירותים עמדה המנוחה ועונה: "לדעתי ליד השני" (ת/22, קלטת 1, בע' 120),לאחרשמסר גרסה זו ומפיו, שאל סשה את ששאל.

הנאשם אשר כמבואר חזר בו מהודאתו, נשאל בחקירתו ביום 26/12/06, מדוע כיוון דווקא לתא מס' 2 ותשובתו ניתנה בשני ראשים, האחד, כך מלמד הגיונם של דברים "לוגי"בלשונו, שכן:

"אף אחד לא נכנס לעשות את צרכיו בתא הראשון או הרביעי" (ראה ת/202 א-ג, בע' 33)

(מדוע? מה "לוגי" כאן?)

מדובר בטענה מופרכת, אין כל "לוגיקה" בהנחה לפיה אנשים לא נכנסים לתא הראשון והרביעי, בנוסף, אף לשיטת הנאשם, מדוע לא "ניחש" כי הרצח התרחש בתא השלישיאשר כפי הגיונו נוהגים להיכנס גם אליו לשם עשיית צרכים?

בראש השני טען הנאשם, כי כאשר דיבר על התא השני, ראה את עיניו של החוקר סשה ומהן הבין כי ניחש נכונה (ראה ת/202, מע' 34).

דא עקא, חקירתו של הנאשם מלמדת, כי השיב לכך בצורה חד משמעית, ללא היסוס וכלל לאנראה כי הוא מחפש את "אישור" עיני סשה (ראה ת/21, 1:19:55 ובהמשך 1:28:42). הטענה מופרכת לחלוטין ולא בכדי בחרה ההגנה שלא לחקור את סשה אודותיה.

הסניגור טען בפני עורך השחזור, העד אנטולי, כי הוא זה שלמעשה כיוון את הנאשם לתא מס' 2, שעה שלפני שהנאשם ביקש מהשוטרת המדגימה להתקרב לתא מס' 2, הוא עצמו נכנס לתא זה וחזר לאחור (עמ' 433 לפרוטוקול) ואף אמר לנאשם להיכנס, צפייה בקלטת (ת/26, זמן 19:35:20 – 19:35:50) מראה את הנאשםאומר לשוטרת להיכנס לתא השני ושלא כנטען.

כעולה מחקירתו מיום 19/12/06 (עמ' 104 ואילך, ת/22, מ"ט 172/06 (דיסק 1)), הנאשם מסר כי עובר לרצח, המנוחה עמדה בין התא הראשון לשני (וכיצד התא הראשון, אשר כפי הגיונו לא בשימוש תלמידים, השתלב בתשובתו?). בהמשך אמר, כי המנוחה נפלה בתא השני – אלה דברי הנאשם.

בחקירתו הראשית ניסה לטעון כי הודרך ע"י החוקר אזולאי, אך אלה כאמור דבריו כאשר בחקירתו הנגדית שינהמטעמיו וטען כי ידע את מספר התא מדברי סשה.

לטענתו, גם סשה וגם אזולאי רמזו לו את מספר התא, והמדובב הוא שאמר לו שהרצח בוצע בתוך התא.

הנאשם לא נתן הסבר לסתירה בדבריו בחקירה הראשית מול חקירתו הנגדית, ומכאן לעניין זה המסקנה הינה כי הנאשם ידוע ידע שהרצח בוצע בתא מס' 2, בתוך התא ואני דוחה את הטענה כי האמור בא מפי החוקרים או מפי המדובב, דברי הנאשם בחקירתו כפי שציינתי לעיל ומחקירתו הנגדית וטעמיו המשתנים לעניין זה, מדברים בעד עצמם.

ג.הדם בשירותי הבנים:

העד קולסניקוב, אשר עבד כמנקה בביה"ס, מציין כי ביום הרצח נמצאו כתמי דם ברצפת התא השני בשירותי הבנים, המצויים מתחת לקומת השירותים בה נמצאה המנוחה, וחצי קומה מעל המקלט בו עבד הנאשם.

בעדותו (ע' 781 לפרוטוקול) מציין, כי הבחין בכתמים וניקה אותם במסגרת עבודתו. לעניין זה נזכיר את דברי הנאשם בפני המדובב כי הוא זוכר בוודאות, לא אחרת, כתמי דם בשירותי הבנים (נשוב ונפנה ל ת/401א', מ.ט 165/06 (25), ע' 81-82).

הנאשם ציין בפני המדובב, כפי שעמדנו על כך קודם, כי עשה טעות, כך בלשונו, דם טפטף מלהב הסכין או מידיו וזאת, בשירותי הבנים (ת/401א', מ.ט 165/06 (26), ע' 21).

במהלך השחזור, הוביל הנאשם לשירותי הבנים, סיפר איך הבחין בדם על הסכין בידו והראה כיצד שטף את ידיו ואת להב הסכין (ת/26, זמן 27:50 ואילך) (הסנגור תמה כיצד לא נקרש הדם על הסכין אלא טפטף ממנו, ראשית, מדובר בפרק זמן קצר שאינו מספיק בהכרח לקרישת הדם – לא הובאה כל ראיה מדעית בנדון – זאת ועוד, גם אם נקרש הדם, ייתכן ושטיפת הסכין מוססה את שנקרש).

לאחר מכן ציין שהלך להכין קפה, חזר לשירותי הבנים, ראה טיפות דם על רצפת השירותים, חזר למקלט 2 בו עבד והמשיך בעבודתו.

בחקירותיו הראשונות שלל הנאשם כי ראה דבר חריג בשירותים, מדובר בשלב בו נחקר כעדולא כחשוד. בחקירתו מיום 14.12.06 נזכר כי ביום הרצח, בין השעות 14:20-15:00, ראה מספר טיפות של דםבתא השירותים הראשון, על האסלה וקצת על הרצפה (ת/169 א', בע' 6-7).

נשאלת כמובן השאלה, מדוע אדם חף מפשע אשר נחקר כעד,ירחיק עצמו מכתמי הדם אותם ראה בשירותי הבנים. דברי השקר של הנאשם בעניין זה בחקירתו הראשונית עדיין כעד, אומרים דרשני.

הנאשם נשאל על כך והשיב, כי לא ראה בכך חשיבות (ת/169 (קלטת 1) בע' 6-15) וכן הסביר זאת בפחדו מאחר ואין לו תעודת זהות.

הדברים אינם תואמים את שורת ההיגיון כאשר מדברים אנו באדם חף מפשע (גם כאן, טענות הנאשם כי הוכוון או הודרך ע"י חוקריו אינן עולות בקנה אחד עם הצפייה בקלטת, ת/168).

הסנגור בסיכומיו טען, כי לא ייתכן שרוצח הנס לשירותים לשטיפת סימני הדם, יבחין במעט טיפות דם ולא ידאג לנקותן. סבורני, כי בנתון זה אין מאומה, בלהט האירועים ייתכן כי הנאשם חשש להיתפס בעודו מנקה את הרצפה, כאמור, הנאשם ציין בפני המדובב כי "טעה" בכך שלא ניקה את טיפות הדם (לעניין ניקוי ראיות וניגוב, ראה ת/26, זמן 19:48:20).

הגיון בדיעבד, בניתוח קר רוח, אינו תואם בהכרח להלך נפש של מי שזה עתה ביצע רצח.

(2) הסקת הפרטים בדרך הניחושים והלוגיקה:

תנוחת המנוחה בתא:

ביום 18/12/06, מתוודה הנאשם בפני המדובב "ארתור" כי ביצע את הרצח. הנאשם הדגים בצורה ברורה בפני המדובב איך רצח את המנוחה, מעמיד את המדובב כאשר פניו אל הקיר ומתקן את העמדתו (ראה ת/8, מ"ט 165/06 (26), זמן 00:01:45 ואילך).

כך גם בעת השחזור עם השוטרת, ממקם הנאשם את השוטרת המדמה את המנוחה כאשר פניה לקיר, אל תא מס' 1, מקפיד על העמדה נכונה ואף מתקן את עמידתה (ראה ת/26, זמן 15:00-16:10).

המומחה, איש המעבדה הניידת, ינאי עוזיאל, קובע כי צווארה של המנוחה שוסף כאשר עמדה בסמוך לקיר בתוך תא מס' 2, כאשר פניה אל הקיר המפריד בין תא מס' 1 לתא מס' 2 (ראה הפרוטוקול, ע' 354 – 355).

בחקירתו הנגדית, מחזק העד עוזיאל את קביעותיו ומציין, כי פניה של המנוחה מול הקיר המערבי, בדיוק בסף הדלת (עד ההגנה פלג מסכים, למעשה, כי הרצח בוצע בתוך התא מול הקיר המערבי המפריד עם תא מס' 1, ראה ע' 1411 לפרוטוקול, ראה עוד ע' 1418 לפרוטוקול).

עדות העד עוזיאל לעיל, תואמת להעמדת המדובב ולהדגמה על השוטרת באשר לאורח ביצוע שיסוף הגרון של המנוחה.

עוד נמצאה התאמה לגרסת הנאשם בחקירתו:

"סשה: היא עמדה אליך עם גבה או איך?

רומן: עם הצד"(ת/22 (קובץ 2) בע' 109).

מדובר בפרט מוכמן קלאסי, רק מי אשר ביצע את הרצח יכול היה לדעתו ולא אחרת.

שעה שהנאשם חזר בו מהודאתו, עומתעם פרט מוכמן זה, כאן שוב חזר וציין כי מדובר בלוגיקהבלשונו, מאחר ומדובר בתא קטן וכפי כיוון פתיחת הדלת (ת/202, קלטת 1, ע' 38-39).

הסנגור בסיכומיו טען, כי לאור העובדה שהנאשם לא שמע את זעקות המנוחה ונוכח מימדיו הצפופים של התא, ניחושו של הנאשם איננו מפתיע (כך דבריו).

מזל, ניחוש, סברה, טענה זו של הסנגור מול העובדות כפי העד עוזיאל וההדגמה ע"י הנאשם, לרבות תיקון תנוחת עמידת השוטרת.

כמו כן, עוד בטרםהשחזור, ציין הנאשם כי המנוחה עמדה כשצידה מופנה אליו, כאשר לפי טענתו, רק בשחזור ראה את הזירה והבין כי המנוחה נרצחה בתוך תא, ולא למשל במסדרון, אם כן, נימוק צפיפות התא שקרי ומופרך.

בחקירתו הנגדית, שינההנאשם גרסתו, סָר מטענת הלוגיקה וטען כי יורם אזולאי הראה לו את המצב בו הייתה המנוחה (ראה ע' 1131 לפרוטוקול).

טענה זו חסרת בסיס ואין בחומר הראיות עדות לכך כי אזולאי הדריך את הנאשם בעניין (ושוב, לא לחינם ההגנה לא הפנתה לקטע כלשהו בחקירה, המעיד על הדרכת הנאשם ע"י אזולאי כנטען).

בפועל, לאחרשהנאשם הדגים את תנוחת עמידת המנוחה, יורם שאל לעניין אפשרויות העמדה נוספות (ראה ת/21, זמן 1:22-1:24).

(לכך נוסיף ונאמר, על פי סדר הזמנים, כי הנאשם הדגים על המדובב עוד בטרםנחקר ע"י יורם אזולאי וכאן, כאשר נחקר על כך, פרח הדבר מזכרונו, ראה פרוטוקול ע' 1131).

גם הניסיון לטעון כי המקור הינו במדובבים עצמם (יבגני וארתור), חסר כל בסיס. הנאשם ציין כי המדובבים הדגימו לו, כיצד נחתכה הילדה מאחורנית (ראה ע' 1132 לפרוטוקול), אלא שהוא עצמותיאר את החיתוך בעודו עומד לצדהקורבן ולא מאחוריו (ראה למשל ת/8, זמן 00:01:45).

עוד נציין כי כפי העולה מהפרוטוקול, הנאשם אשר הוטח בו האמור באשר לידיעות המוכמנות וההדגמה, חזר למפלט הלוגיקה וממנו להעדר זיכרון וחוזר חלילה (ראה ע' 1132 לפרוטוקול).

נסכם פרק זה ונציין, טענות ההגנה באשר להדרכה נשוא תנוחת המנוחה עת שוסף גרונה, אינן נכונות. אין דבר וחצי דבר בין לוגיקה לבין העובדהכי המנוחה עמדה כשפניה דווקא לעבר התא הימני.

אכן, הנאשם לא נתן בשחזור ביטוי לעובדת הנחת המנוחה על האסלה, אך יוזכר כי שחזור ככלל אינו מכיל את כל פרטיהפשע ובמדויק (וראה בהרחבה, פרק הראיות הפורנזיות, בעניין חוות דעתו של אלכס פלג, ופס"ד אבו עמרההנ"ל).

טענות המאשימה לעניין זה מעוגנות כדבעי, בעוד טענות הנאשם, אשר לא אמר אמת גם כאן, חסרות כל בסיס ראייתי.

עוד לעניין תנוחת המנוחה, הסנגור בסיכומיו הפנה לנ/69 בע' 9, כאשר יורם שואל את הנאשם: "אתה אמרת לי.. כשראית אותה אחרי שהיא נפלה ככה על האסלה, על מי חשבת"?לטענתו, בעת אמירת הדברים התרומם אזולאי מכיסאו והתיישב כאשר רגליו פרוסות קדימה וגבו לאחור (ראה ת/28, זמן 05:22:04).

אכן, אזולאי נראה מדגים את תנוחת המנוחה כפי שנמצאה (אם כי לא במדויק), כאשר הנאשם מעולם לא תיאר פרט זה במלואו, כל שציין קודם להדגמה זו היה כי המנוחה "שקעה כך נפגעה מהאסלה" (ת/22, קלטת מס' 2, בע' 2-3).

אין לדעת, אם ההדגמה בוצעה בזדון או בהיסח דעת, כך או כך, בהתרחשות זו טעם לפגם הפוגם במשקל.

בנסיבות אלה, היה והנאשם היה מתאר את תנוחת המנוחה כשהיא שרועה כפי שנמצאה, לא היה מקום ליתן כל משקל לפרט מוכמן שכזה, אולם כאמור לעיל, הנאשם לאציין פרט זה.

במוסגר, אדחה את טענת הסנגור, לפיה אזולאי ניסה לרמוז לנאשם פעם נוספת לעניין תנוחת המנוחה, כנטען, הנאשם הדגים שכיבה על הרצפה לצד כסא המדמה את האסלה, כאשר אזולאי תפס ידו וניסה למנוע ממנו לשכב ארצה. צפייה בהפניה מלמדת אחרת – הנאשם הושיט ידו לידו של אזולאי על מנת להיתמך בו בעודו עובר ממצב עמידה לתנוחת השכיבה (ראה ת/28, זמן: 07:09:10).

ב. דלת תא 2:

אין חולק, כי דלת תא 2 נמצאה נעולה ונפרצה ע"י המחלצים.

לא ניתן היה לפתוח את הדלת אלא ע"י פריצת המנעול כאשר הסתבר שחלק מלשונית המנעול היה שחוק ולא ניתן לנעול או לפתוח את דלת תא 2 מבחוץ (ראה: ת/317- הודעת צבי חוטר מיום 6/12/06; עדות העד סמברנו בע' 746 לפרוטוקול).

הנאשם, בחקירתו הראשונה בעניין זה (ראה: ת/22, מ"ט 172/06, קלטת 2, בע' 17-19; ושם, קלטת 3, בע' 1-2) ידע לצייןכי השאיר את דלת התא כשהיא נעולה,מדובר בעובדה רבת חשיבות אשר כשלעצמה אף היא פרט מוכמן. עם זאת, טען כי יצא מהתא ואז נעל את הדלת מבחוץ בעזרת הצד ההפוך של הסכין.

כאן טוען הסנגור לשיטת חקירה הנסמכת על "רמאות צרופה" כלשונו (לא פחות!), לדבריו, בעת שהנאשם נשאל לגבי הדלת, ענה כי אולי סגר אותה קצת, במסווה של תרגום השאלה לחוקר אזולאי מרוסית לעברית, מציין סשה: "הוא נזכר עכשיו יכול להיות שסגר" ואף מציין כי מדובר בדלת התא ולא בדלת הכניסה לשירותי הבנות, לטענת הסנגור, בשלב זה "מבין" הנאשם את הרמז ומספר כי נעל את דלת התא.

ללמדך, מדוע יש לדחות הטענה, יובא להלן התמליל אליו הפנה הסנגור (נ/55, בע' 87-88):

"חוקר א: תגיד, כשעשית את כל זה והילדה כבר נפלה, כשיצאת משירותי נשים והלכת לשירותי גברים, מה עשית עם הדלת?

רומן: שום דבר, נראה לי שלא עשיתי כלום. יכולתי רק לסגור אותה קצת (רוסית)

החוקר (יורם אזולאי- י.כ.): מה אתה אומר לו?

חוקר א': אמרתי לו אחרי שהלכת, אחרי מה שקרה עם הילדה, ועזבת את שירותי בנות לשירותי בנים, מה עשית עם הדלת? אז הוא נסגר עכשיו יכול להיות שסגר.

רומן: איזו דלת דלת כניסה לשירותים? (רוסית)

חוקר א': לא, דלת לתא השירותים

רומן: סגרתי אותה

חוקר א: כיצד?

רומן: עם הסכין.."

כלומר, בתחילה שאל סשה שאלה פתוחה- "מה עשית עם הדלת", הנאשם ענה כי אולי סגר אותה קצת, כאשר מחילופי הדברים ניכר כי הנאשם טועה לחשוב, כי נשאל לעניין דלת הכניסה ולא דלת התא.

יש לדחות בשתי ידיים את הטענה, כי הדברים תורגמו לאזולאי לעברית על מנת "לשתול" באוזני הנאשם את התשובה הנכונה. לאורך כל החקירה ובאופן אותנטי, סשה תרגם לאזולאי את אמרות הנאשם והרי תרגם את שאמר הנאשם ולא יסף.

כאשר נשאל בחקירתו כיצד ידע כי הדלת נעולה, ציין כי הוא העריךזאת משום שכך רואים בסרטים (ת/202, מ"ט 123/06 (קלטת 1) ע' 32).

בחקירתו הנגדית טען הנאשם, כי החוקר סשה רמז לו על נעילת הדלת, שעה ששאל אותו באיזה מצב נשארה הדלת. שאלה בדבר מצב הדלת, עדיין אין בה רמז או הכוונה כי הדלת הייתה נעולה דווקא (ראה מע' 1138 לפרוטוקול).

הנאשם אף בניסיונותיו להסביר, ציין: "…אם הדלת הייתה פתוחה, היו מוצאים את הילדה הרבה לפני…",כך בלשונו (עמ' 1139 לפרוטוקול).

בעת השחזור ציין הנאשם גרסא אחרת, לפיה נעל את תא השירותים מבפנים ויצא מהתא באמצעות קפיצה מהאסלה או מעל הדלת (ת/27, בע' 6, 14).

כשעומת הנאשם עם גרסתו בשחזור לעומת גרסתו הראשונה, לדבריו נזכר כאשר היה במקום כי סגר את הדלת מבפנים ויצא מהתא, לאחר שנעל אותה מבפנים.

בחקירתו מיום 21/12/06 נשאל הנאשם שוב באשר לנעילת התא ומציין, כי הוא לא יכול היה לסגור את הדלת מבחוץוהוסיף שמבחוץ אפשר רק בשירותים למטה(ת/29, קלטת 2 בע' 7, 9).

כאמור לעיל, כעולה מעדות העד סמברנו, לאניתן לנעול את תא מס' 2 מבחוץ, הנאשם ידעכי לא ניתן לנעול את הדלת מבחוץ, ידיעה זו הינה פרט מוכמן, מובהק וחשוב אשר לא אמור היה להיות בידיעת הנאשם.

יאמר, הנאשם לא יוכל לטעון להדרכה ע"י חוקריו, שכן פרט זה של המנעול הפגום, נודע לחוקרים רקביום 24.12.06 (ראה דו"ח תפיסת הדלתות, ת/237), בעוד הוא מצדו מסר את המידע האמור כברביום 21.12.06.

הנאשם אשר עומת עם פרט מוכמן זה, טען כי כך זה "הסטנדרט" (לוגיקה, סרטים ועתה, סטנדרט) ובהמשך, ראה להלן נחזור למחשבה לוגית, טען כי בעת השחזור התבונן במראהוכך ראה שלא ניתן לנעול מבחוץ, דא עקא, צפייה בקלטתהשחזור מלמדת כי דלת תא מס' 2 פתוחה עד לשלב בו נכנס הנאשם לשחזר את הרצח ולא יכול היה לראות את צידה החיצוני(ראה השחזור, ת/26, 11:05).

חזרתי ועיינתי בקטע זה בשחזור לאור דבריו הנחרצים של הנאשם לעניין זה, ולאראיתי את הנאשם מביט לעבר המנעול אומנסה לראות השתקפות במראות (ראה גם עדות שקלאר, עורך השחזור, ע' 426 לפרוטוקול).

הסניגוריה טענה להדרכה וכי שקלאר אמר לנאשם כי נעל את הדלת, אלא שצפייה כאמור שוללתטענה זו (ת/26, זמן 19:42, 19:43; ראה כאמור גם עדות אנטולי, ע' 426 לפרוטוקול ואילך).

ההגנה המשיכה להתפתל בטיעוניה, הוסיפה כי מהילוך איטי ניתן לראות שדלת תא 2 נסגרה על מנת שהנאשם יוכל לחזות במצב המנעול. גם טענה זו יש לשלול, בקטע המדובר ניתן לראות כי הדלת מתחילה להסגר ושקלאר, בטבעיות, הודף אותה בחזרה, כאשר כל אותה העת מתנהלת שיחה בין השניים ומבטו של הנאשם מופנה לפניו של שקלאר(ת/26, 19:42:34-19:42:43).

הטענה תמוהה, גם כשלעצמה, האם החוקרים יכולים לנחש כי במידה ויסיטו את הדלת לשניות ספורות, דווקא באותם רגעים יפנה הנאשם מבטו ספציפית למנעול הדלת ובחלקיק השנייה יראה את מצבו ויסיק כי הוא לא ניתן לנעילה מבחוץ?

הנאשם הוסיף גרסה נוספת, כאשר נשאל בחקירתו הנגדית, כיצד ידע לציין כי לא ניתן היה לנעול את דלת התא מבחוץ, ענה מתוך מחשבה לוגיתוגם מתוך כך שהחוקר יורם שאל אותו.

לאור הגרסאות הסותרות, נאלץ לבסוף הנאשם להודות כי שיקר ולאראה את המנעול השבור בהשתקפות במראה:

"ש… למה אתה שינית את גרסתך, אתה סיפרת לו סיפור שלם שראית את המנעול במראה ומשם למדת שהדלת הזאת שבורה ואי אפשר לנעול אותה מבחוץ.

ת.אני כבר אמרתי שב 26 לחודש דצמבר שבו שאלו אותי שאלות אני עדיין לא ידעתי מאיפה קיבלתי את כל המידע, ממי קיבלתי אותו, מה אני יודע, באותו רגע כל שאלה ששאלו אותי אני עניתי תשובות מהירות לוגיות. הן לא תמיד היו אמיתיות .

ש.מה זה הם לא תמיד? הרי בעקבות התשובה שלך יורם נחקר ועשו פעולות חקירה זה היה שקר שראית דרך המראה את המנעול? מה היה יותר פשוט מלהגיד לבוקר שיורם רמז לך, כמו שאמרת פה?

ת.מה שאמרתי לגבי יורם זה הנכון, זאת האמת. כל השאלות ששאלו אותי לפני 26.12, נתתי תשובות מהירות ולוגיות.

ש.המראה שקר?

ת.כן.

ש.לסיכום הנושא, אתה לא ראית בשחזור גם שהמנעול של הדלת שבור לא במראה ולא בשום דרך אחרת?

ת.לא ראיתי"

(ע' 1140 לפרוטוקול, ש' 11-25).

על כך אעיר ובמחילה גם אם בצורה סרקסטית מעט, כי כבר נאמר:

"העובדה שהאיש הבורח מן האמת המציא את המראה, היא אחת מפלאי ההיסטוריה הגדולים ביותר"(פרידריך האבל).

למרות הודאת הנאשם שלעיל, המשיך הסנגור בסיכומיו לדבוק בטענה, כי הנאשם ראה את המנעול השבור בעיניו – בעת השחזור, כאשר לא לראשונה אנו עדים לטענות ותיאוריות שמציג הסנגור בבחינת סתירה לדברי מרשו.

הנאשם אם כך, יודע שמנעול הדלת שבור, מדובר בפרט ברזולוציה פרטנית ביותר, פרט שלאהיה ידוע לחוקרים, טענות הסנגוריה להדרכה חסרות בסיס, מפי הנאשם שמענו גרסאות שונות אך ללא כל הסבר של ממש המתקבל על הדעת ומכאן, נותרנו עם העובדהשהנאשם ידע מבלי שהודרך או הוכוון או אחרת, כי מנעול הדלת היה שבור וכמובן כיצד ידע אם לא היה שם.

ג.יציאת הנאשם מהתא:

הנאשם התבקש להדגים את יציאתו מתוך התא, לאחר שציין כי נזכר שנעל את דלת תא מס' 2 מבפנים ויצא, הנאשם מדגים קפיצה מעברלדלתהתא, כאשר הוא מנקה עם חולצתו את חלקה העליון של הדלת בה נגע (ת/26, 19:48:20).

כך גם הודגמה הקפיצה מעבר לדלת בפנינו, בעת הביקור במקום ולבקשתנו.

הנאשם מדגים את יציאתו מהתא, תוך דריכהעל האסלה,ונזכיר ונציין, על מכנסי המנוחה אשר נמצאה ישובה על האסלה, נותרו טביעות נעליו של הנאשם, כאשר הם מופנים כלפי הדלת, כיוון יציאתו – קפיצתו מהתא, כפי המפורט בפרק שדן בכך לעיל, מדובר בפרט מוכמן אשר באותה השעה אף החוקרים טרםידעו עליו.

הדגמה זו של הנאשם עולה בקנה אחדעם טביעות הנעליים, הנאשם אכן ציין כי דרך על האסלה ולא דיבר על הגופה, אך צילומי המנוחה בתוך התא לענין זה מדברים בעד עצמם (ראה ת/1, תמונות 11-12). נוסיף לכך את דברי הנאשם לאשתו, לאחר השיחה עם המעביד ראובן ג'נאח, לפיה אמר:"ילדה נפלה בשירותים באסלה".

ראה גם דברי הנאשם (ת/205, מ"ט 125/06, ע' 18): "…היא הייתה צריכה ליפול על האסלה".

ד. מראה החיצוני של המנוחה:

עוד נשאל, אם הנאשם לא היה במקום, כיצד ידע מה מראה לה למנוחה?

דבריי מכוונים לכך שבחקירתו ביום 19/12/06, הנאשם מתאר את המנוחה כלא גבוהה, שערה בצורת צמה מגולגלת ללא גומי, לבשה ג'ינס כחול, נעלי ספורט בצבע לבן, שחור או אפור, חולצה שאינו זוכר את צבעה (ת/22, קלטת 1 ע' 100-104, קלטת 2, ע' 52-53).

כך גם בשחזור, התיאור מפי הנאשם (ת/27, ע' 5) כאשר נשאל ע"י אנטולי בסיום השחזור, חזר ותיאר את המנוחה ולבושה.

התיאור על-ידי הנאשם תואם את מראה המנוחה, גובהה, שערה, הג'ינס שלבשה, נעלי הספורט והעדר העגילים או פירסינג.

אכן, הנאשם נחשף לתמונות המנוחה בתקשורת (ראה למשל, שיחתו עם המדובב, ת/4** א', מ.ט 165/06 (25), קובץ 2, ע' 56) ועל כן אין להעניק משקל גבוה למידע בנדון גובהה ושיערה.

אולם, אין לבטל מידע זה כליל, מאחר והנאשם מסר כי בשעת הרצח שערה היה מגולגל לאחור (כאשר גומיית המנוחה נמצאה ענודה על פרק ידה, ראה דו"ח הפתולוג, ת/11, סעיף 1 ט'), כן אין להוציא מכלל אפשרות כי במהלך המאבק, שערה שהיה אסוף ללאגומייה, התפזר ומכאן שהנאשם יכול היה להתרשם ממראה שערה (במוסגר ובנדון שיער המנוחה, עלי לדחות את הנטען בסיכומי הסנגור, לפיו הנאשם לא יכול היה לתפוס את שער המנוחה האסוף לאחור מאחר וניסתה לסגור את הדלת בפניו כשפניה מופנות לעברו. לא ברור מנין מסקנתו כי פני המנוחה הופנו לנאשם ולא גבה).

כך גם נכונה טענת הסנגור, לפיה הנאשם לא ציין כי המנוחה לבשה מעיל שחור ואולם, הנאשם ביאר כי התמקד בחלק התחתון בגוף המנוחה (ראה ת/22 (קלטת 1) בע' 100-104). עוד ציין שוב ושוב, כי הוא אינו זוכר פרט זה (ראה עוד ת/22 (קלטת 2) בע' 53-52), במקום אחר ציין "ירוק יותר, בהיר, אני לא יודע בדיוק"(שם (קלטת 1) בע' 103), בניגוד לפרטי לבוש אחרים, ניכר כי הנאשם אינו זוכר פרט זה.

אציין, לו רצה הנאשם לפטור את חוקריו ולספק רצונם כטענתו, יכול היה לנחש את לבושה בחלקו העליון (באסטרטגיית הלוגיקה כמנהגו), משלא עשה כן ובעודו מציין כי זכרונו לקוי לעניין זה, ככל הנראה אכן לא זכר פרט זה (ודוק, הנאשם לא מסר מידע שאיננו נכון אלא לא מסר מידע לנדון זה), מכל מקום, יש בכך כרסום האמור וכפי הסניגור דווקא.

כשנשאל הנאשם ע"י החוקר אזולאי, כיצד ידע פרטים כה מדויקים באשר לנעליים וצבען, השיב כי ניחשאחר ומדובר בצבע קלאסי, תשובה התואמת לנוסח תשובותיו בענין הלוגיקה, הנאשם אכן חוזר ומציין כי הדבר לוגי, אפור זה לוגי ומדובר גם באסוציאציה מאחר ופעם היו לו נעלי ספורט אפורות, לכן חשב על צבע זה (ת/205, מ"ט 125/06 (1) בע' 29 ועד מ"ט 125/06(2) ע' 3).

כאן טוען הסנגור, כי אין מדובר בפרטים מוכמנים שהרי מכנסי ג'ינס הם פריט לבוש שאיננו ייחודי בנוף ביה"ס, כך גם נעלי ספורט (לכך כמובן לא הציג ראיה כלשהיא), לעניין צבע הנעליים נטען כי הצבע הדומיננטי בנעלי המנוחה הוא הצבע האדום.

יש לדחות את הטענה כפי שנטענה.

לשיטת הסנגור, פריט לבוש שאיננו דרמטי אינו יכול להיות פרט מוכמן, ולא כך. אכן, מכנסי ג'ינס אינם פריט לבוש חריג, אולם המנוחה יכלה ללבוש באותה המידה מכנס אחר או ג'ינס בצבע אחר, לכך יש לצרף את שאר פרטי הלבוש שנמסרו המתארים את מראה המנוחה כהווייתו.

לעניין נעלי המנוחה, אציין כי הצבעים אשר ציין הנאשם אינם דווקא נפוצים לנערה (לבן, אפור ושחור). לא נכונה הטענה ההחלטית, כי הצבע הדומיננטי בנעליים הוא הצבע האדום, שעה שהסנגור צרף להוכחת טענתו את תמונת נעלי המנוחה, כפי שצולמו על שולחן הפתולוג עליו שרועה המנוחה, כאשר הצילום מלמד על צידה הפנימישל הנעל.

הצבע האדום מצוי כעיטור בצידי הנעל, כאשר הצבע הדומיננטי הוא אפור (ראה תמונה 38, לת/1). מתמונות המנוחה בזירה כשהיא ישובה על מכסה האסלה (ראה למשל, תצלומים 11-12, לת/1), נראה הצבע האפור כצבע הבולט כאשר הצבע האדום שולי ודי נסתר.

העובדה, כי הנאשם לא ציין את הצבע האדום בתיאור הנעל, אכן מפחיתהמעוצמת הפרט המוכמן, אולם לוז העניין בתיאור מפורט של גובה, שיער, העדר פירסינג או עגילים, מכנסיים, נעל ספורט וצבעה המרכזי.

אין בפנינו ראיה עובדתיתלנוהג הלבוש כטענת הסניגור וכגרסתו, הרי אפשר לטעון באותה מידה כי נערה צעירה, תלמידת בי"ס, איננה מתלבשת בצבעים "קלאסיים" –שחור ולבן, דווקא לעיתים באופן צבעוני. אף נעל אפורה איננה "קלאסית" ונפוצה לנערה צעירה.

עוד נציין, כי בשחזור אמר הנאשם כי נעליה היו אפור ושחור, לטענתו הודרך ע"י קולו של החוקר ולכן ציין אפור, האמור בלשון המעטה, סותראת העולה מהחקירה הראשונה, לא ראיתישום הכוונה בקול כנטען.

מכל מקום, פרט מוכמן זה, לאור המעיל השחור שלא הוזכר והצבע האדום בנעל, דרגתו נמוכה.

משקל ההודאות:

משנקבע, כי הודאות הנאשם קבילות הן, יש לעבור לבחינת משקלן של הודאות אלה, מדובר בשתי שאלות נפרדות, באשר אף שנקבע כי אין בנסיבות גביית הודאות הנאשם משום יצירת חשש בדבר אמיתות תוכנן, זאת במסגרת שאלת הקבילות, הרי שעדיין נותרה בעינה השאלה, האם תוכן ההודאה אמת הוא, זאת במסגרת שאלת משקלה הראייתי של ההודאה (ראה: קדמי, על הראיות, ע' 129, חלק ראשון, (2009)).

"בשונה מבחינתה של קבילות ההודאה, הבודקת אם ההודאה הושגה כתוצאה מלחץ חיצוני שהופעל על הנחקר, בחינת משקל ההודאה תפקידה לוודא, שמא לא ניתנה זו כתוצאה מלחץ פנימי של המודה, שבגינו הודה לשווא בביצוע עבירה:

'המבחן הפנימי('משקל עצמי') בודק את ההודאה על-פי סימני האמת העולים מתוכה, כגון הגיונה או חוסר הגיונה הפנימי, סידורם או בלבולם של הפרטים הנמסרים בה וכיוצא בהם סימנים של שכל ישר המביאים אדם בר דעת להתייחס לדברי זולתו באימון. המבחן החיצוני,בודק את ההודאה על-פי סימני אמת שהם חיצוניים להודאה ואשר יש בהם, לפי מבחני השכל הישר, כדי להשליך אור על אמיתותה'. (ע"פ 715,744/78 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ג (3)228, 234, (השופט – כתארו אז – ברק) (להלן לוי)).

המבחן החיצוני לעיצומו הוא אותו 'דבר מה נוסף' הנדרש לשם הרשעה על בסיס הודאה."

(ראה: ע"פ 1094/07 דדון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 03.07.08) (להלן: "פרשת דדון"))

וכן בפרשת סנקר, פסקה 34 לחוו"ד של כב' השופט לוי:

"משקבעתי כי לא נפל פגם בקבילותן של ההודאות כל שנותר הוא לקבוע מהו המשקל שיש ליתן להן וזאת על-פי המבחנים שנקבעו בפסיקה. המבחן הראשון הוא המבחן הפנימי להודאה, על פיו מעריכים את משקלה לאור סימני האמת העולים ממנה(רע"פ 4142/04 מילשטיין הנ"ל, בפסקה 16; ע"פ 2939/09 פילצה הנ"ל, בפסקה 31; ע"פ 4053/08 פלוני נ' מדינת ישראל, ([פורסם בנבו], 8.2.2010) בפסקה 10)…

באשר למבחן החיצוני הדורש לתמוך את הודאת הנאשם בתוספת ראייתית ('דבר מה נוסף') – תכליתה של דרישה זו היא להפיג את החשש שנאשם הודה במעשים אותם לא ביצע, כאשר אין הכרח להוכיח את עצם התרחשות העבירה או לזהות את הנאשם כמבצעה, וניתן להסתפק בכל ראיה, ישירה ונסיבתית כאחת, שיש בה כדי לאשר את תוכן ההודאה…".

אם-כן, עניין לנו בשני מבחנים שמטרתם לסייע בקביעת משקלה של ההודאה, בבחינת קיומו של "לחץ פנימי" על מוסר ההודאה, מדובר במבחן הפנימי, הקרוי גם "משקל עצמי", ובמבחן החיצוני, הוא מבחן קיומו של "דבר מה נוסף".

"בחינת משקל ההודאות של המערער צריכה להיעשות בהתאם לשני מבחנים: המבחן הפנימי והמבחן החיצוני, אשר מטרתם לוודא שהמערער לא לקח על עצמו אחריות בגין מעשים שלא ביצע כתוצאה מלחץ פנימי כלשהו.המבחן הפנימיבודק את סימני האמת העולים מההודאה, ובהם הגיונה הפנימי, סדר הפרטים שניתנו וכדומה. המבחן החיצוני,הוא מבחן ה'דבר מה', בודק את ההודאה על פי סימני אמת החיצוניים לה, ואשר יש בהם כדי לחזק את אמיתותה של ההודאה…".

(ע"פ 677/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.03.07).

מהו אותו "לחץ פנימי" במקרה דנן, אשר בגינו נטען כי הודאת הנאשם אינה הודאת אמת?

טוען הסנגור בסיכומיו, כי הנאשם מיעט באכילה, ובעיקר ניזון מתפוחים ומקפה, כך גם התקשה לישון, זאת לא משום שחוקריו מנעו זאת ממנו, שאחרת מדובר היה ב"לחץ חיצוני" שראוי להידון במסגרת שאלת הקבילות, כי אם, כך נטען, משום החשש הכבד של הנאשם לאור מצבו הראייתי, דבר שפגע בתאבונו והדיר שינה מעיניו.

כך נטען, כי העדר התזונה בשילוב חוסר שעות שינה ולחצים נפשיים מצטברים עם התקדמות החקירות, פגעו בחוסנו המנטאלישל הנאשם והפכוהו לחומר בידי היוצר, מה גם שלא הובאו ראיות באשר למבנה אישיותו של הנאשם ויתכן כי הינו בעל מבנה אישיות שברירי במיוחד.

1. העדר אכילה:

בחקירתו הראשית בביהמ"ש ביקש הנאשם, ככל הנראה, למתן מעט טענתו בעניין העדר אכילה מצדו והעיד:

"ת. כשהייתי בחקירות בדיוק בהתחלה, היה לי מצב לא כל כך טוב ולא כל כך רציתי לאכול, וכמה שיותר עמוק נכנסתי לחקירות האלה, נכנסתי ללחץ יותר, ובחקירות לא אכלתי שום דבר חוץ מתפוחי עץ, אחרי זה חזרתי לתא למדובב, קיבלתי שם אוכל,אין לי טענות שלא קיבלתי אוכל, אני קיבלתי אוכל, יכול להיות שאכלתי קצת סלט, יכול להיות שאכלתי קצת שניצל, לא היה לי חשק לאכול בכלל,כל כך המחשבות אכלו אותי שמנעו ממני כל חשק לאוכל"

(ראה: ע' 1027 לפרוטוקול, ש' 1-5).

בחינת חקירות הנאשם מעלה, כי הוא אכן סירב לארוחות שהוצעו לו על-ידי החוקרים במהלך חקירותיו השונות, אף שאלה הציעו לו אוכל שוב ושוב, בעוד הנאשם הסתפק, ובדגש בחדר החקירות בלבד, בשתיית קפה או תה ואכילת תפוחי עץ, למרות התעקשות מצד החוקרים בניסיונם לגרום לו לאכול (ראה כדוגמא: חקירתו מיום 21.12.06, ת/29(2), ע' 46-50).

כך גם בחקירתו מיום 19.12.06, במהלכה הודה, טען הנאשם בפני חוקריו, כי לא אכל שלושה ימים וכי אף תפוחים אוכל בניגוד לרצונו (ראה: ת/22(1), ע' 94), משום שאין לו תאבון.

בחקירתו הנגדית, נשאל הנאשם לעניין זה:

"ש. אתה באמת ב- 3 ימים האחרונים לפני שהודית, לא אכלת כלום

ת. אני לא זוכר

ש. לא אכלת כלום או שאכלת רק תפוחים

ת. אכלתי תפוחי עץ

לשאלת בית המשפט. חוץ מתפוחי עץ, בשלושה ימים האלה אכלת עוד משהו

ת. אכלתי תפוחי עץ בשלושת הימים האלה, יכול להיות עוד משהו, אבל לא במשטרה, לא בחקירות, לא בחדר החקירות

ש. אני שואלת אותך באופן כללי, אם אכלת בשלושת הימים האלה חוץ מתפוחי עץ ולאו דווקא בחדר החקירות אלא באופן כללי, באיזה מקום שהוא

ת. כן, אבל אני לא זוכר

ש. … אתה רוצה לחזור בך מהטענה שלא אכלת, אחרי הקטעים שאני מראה לך

ת. לא, אני יכול להסביר למה, יש שלוש ארוחות, בוקר, צהריים וערב, אם אני אכלתי תוך יום תפוח עץ ובערב איזה שהוא סלט או שניצל, זה לא אומר שאני אכלתי ושבעתי, ואם טוענים שאכלתי טוב, אפשר לבדוק, הבדיקה הכי פשוטה, שעשו אותה בימים הראשונים, אני שקלתי 90 ומשהו קילו, אחרי שרשמו את כתב האישום העבירו אותי לקישון, המשקל שלי היה 75 ק"ג, מזה אפשר להבין"

(ראה: ע' 1045 לפרוטוקול, ש' 1-20).

אם-כן, הטענה במסמך הזוטא, לפיה הנאשם לא אכל דבר למעט מספר תפוחי עץ, הוגמשה מעט על-ידי הנאשם במסגרת חקירתו בביהמ"ש, משהיה כבר מודעלכך כי צולם בתאו כל העת, ולמרות האמור ניסה הנאשם להתחמק במתן תשובה לשאלה זו וטען כי אכל אך אינו זוכר וניסה להיתלות בטענה כי איבד ממשקלו.

בחינת הנעשה מחוץ לחדר החקירות, צפייה במסגרת שהות הנאשם בתאו, מגלה כי הנאשם דווקא אכל מהארוחות שהוגשו לו לתא, זאת גם בימים מידעובר להודאתו בפני המדובב ביום 18.12.06 וגם באותוהיום ממש, כפי העולה בבירור ממוצג ת/7** (דיסק שנערך על-ידי ב"כ המאשימה ואשר מרכז את הקטעים בהם נצפה הנאשם אוכל בתאו) וממוצג ת/336 (זכ"ד מיום 31.12.06, ערוך על-ידי לב ארליכמן, המפרט את זמני אכילתו ושנתו של הנאשם בתאו, לאחר בדיקת מ.ט. ועל-פי הוראת בוקר).

2. מחסור בשינה:

אשר לטענה, לפיה הנאשם "כמעט ולא עצם עין", בשל הלחץ הפנימי בו היה נתון, טען הנאשם בעדותו כי התקשה להירדם משום המחשבות שהטרידו את מנוחתו וכי "יכול להיות שלקראת הבוקר נרדמתי קצת"(ראה: ע' 1027 לפרוטוקול). תלונה זו של הנאשם על עייפות והעדר שינה עלתה מספר פעמים גם בחקירותיו במשטרה (וכדוגמא, בחקירתו מיום 26.12.06, ת/205 ב', ע' 33-34).

כפי שמציינת ב"כ המאשימה וכפי שניסה לרמוז הסנגור עת שחקר בביהמ"ש את החוקר לב ארליכמן (ראה: ע' 414-415 לפרוטוקול), הרי שבניגוד לטענה הנוגעת להעדר אכילה, אשר ניתנת לבדיקה ביתר קלות על-ידי צפייה בקטעים הרלבנטיים של שהיית הנאשם בתאו, בכל הנוגע לטענה של תשישות הנאשם בעקבות מחסור בשינה, קשה יותר לומר בוודאות, מתי ישן הנאשם ומתי רק שכב במיטתו ללא תזוזה ונח.

למרות האמור יש לציין ובאופן חד-משמעי, כי ניתנו לנאשם הזדמנויות אין ספור והתאפשר לו במשך שעות ארוכות בין החקירות ובמהלך הלילות, לנוח בתאו ולישון, הנאשם עשה שימוש בהזדמנויות אלה למנוחה, למצער, ופעמים אף לשינה בוודאות (לדג': ת/400, מ"ט 163/06(3), ע' 2, שם מצהיר הנאשם כי ישן), וביתר פירוט כפי שניתן לראות מהטבלה שנערכה על-ידי ב"כ המאשימה ואשר מרכזת את זמני מנוחת הנאשם בתא וכן מהזכ"ד של לב ארליכמן (ת/336).

כעיקר יש לציין, כי ביום 17.12.06, יום עובר להודאתו בפני המדובב, לאנחקר הנאשם ונותר בתאו כל היום, כך שיכול היה לעשות שם ככל העולה על רוחו, לנוח ולישון ככל שנפשו חפצה בכך, ואכן ניתן לראות כי ביום זה שכב הנאשם במיטתו ברצף, בין היתר, מהשעה 20:00 ועד הבוקר שלמחרת בשעה 07:47 (ראה: ת/351, מ"ט 165/06 (22)-(24)).

ביום 19.12.06, לאחרשהודה הנאשם בפני המדובב, פרש הנאשם למיטתו לישון, בעוד המדובב מצדו התקשה לישון ובחר להדליק את האור בתא משום שחשש להישאר בחברת הנאשם, לאחר התוודותו של זה האחרון בפניו (ראה: ת/351, מ"ט 165/06 (27); וכן עדותו של המדובב ארתור, ע' 636 לפרוטוקול).

אף שהנאשם התלונן בפני חוקריו על רצונו לישון, כפי שהטיח הסנגור בפני סשה בעדותו בביהמ"ש (ע' 610-612 לפרוטוקול), הרי שלא הייתה כל סיבה לאפשר לו לעשות כן ולהפסיק חקירתו בעיצומה לצורך כך (ראה לעניין זה גם עדותו של בוקר, ע' 921-922 לפרוטוקול), זאת לאור שעות החקירה ומשכן הסביר ביותר, כפי שפורט לעיל בפרק הדן בקבילות ההודאות.

בשולי הדברים יצוין, כי אף התנהגות הנאשם במהלך השחזור מיום 19.12.06 (ת/26), במהלכו דילג אל מעבר לדלת התא ביתר קלות, פעולה פיזית לא פשוטה לכל הדעות, מעידה כאלף מונים על מצבו הפיזי הטוב ועל העדר תשישות גופנית מצדו.

אך הגיוני הוא, כי אדם הנחשד בעבירת רצח, ייפגם תאבונו והדבר אף ידיר שינה מעיניו, אך כאן לא נחזית השפעה קיצונית ויוצאת דופן של העדר תזונה או שינה על הנאשם, אשר הביאה ללחץ פנימי על הנאשם ופגמה במשקל הודאותיו.

3. פגיעה בחוסנו הנפשי של הנאשם:

טענת הסנגור, לפיה נפגע חוסנו המנטאלי של הנאשם עד שהפך לחומר בידי היוצר, נדחית אף במישור הסובייקטיבי לאור בחינת התנהגות הנאשם עצמו.

אשר לעובדה, שמציין הסנגור בעצמו בסיכומיו, כי לא הובאוראיות לגבי מבנה אישיותו של הנאשם וכי יתכןשהוא בעל מבנה אישיות שברירי במיוחד, אין לסנגור להלין אלא על עצמו, מה לו לטעון טענה שאף לא ניסה להוכיחה.

מעברלאמור אציין, כי בחינת חומר הראיות ואף עדות הנאשם בפנינו אינן מלמדות על אישיות שברירית במיוחד, נהפוך הוא, וכפי העולה ביתר שאת משיחות הנאשם עם המדובב במהלכן, אף שידע רגעי שבירה מסוימים (כגון ביום 18.12.06 אחה"צ- ת/401א', 165/06(25), כאשר בעקבות כך נשלח לבדיקה פסיכיאטרית- ת/57), הרי שגילה קור רוח בתארו את אופן ביצוע הרצח לפרטי פרטים (פרטים מפלילים- בלחש, וטענתו לחפות- בקול רם יותר, כמפורט) ובדיחות הדעת בכל הנוגע לחוקרים ולניסיונו להתל בהם, כאמור, לדוגמא בכל הנוגע לטענת ה- Black out(ראה: ת/401א', מ"ט 165/06(26)), כך גם עולה מעצם העובדה כי מעת שבחר הנאשם לחזור בו מהודאתו ולעמוד על הכחשתו, עשה זאת ללא מורא ועמד על גרסתו, כך עד עצם היום הזה ובמהלך ישיבות רבות בביהמ"ש, במהלכן נחקר ארוכות חקירה נגדית שהעמידה אותו פעמים רבות על הסתירות שבדבריו ועל חוסר ההיגיון שבטענותיו.

הנאשם התנהל במניפולטיביות, בקור רוח, תוך הפעלת שיקול דעת ובחינה מושכלת של שלבי החקירה ושאלות החוקרים, כאשר הינו עוקב בערנות ובחדות אחר מהלך החקירה, לא פעם גם היתל בחוקריו, לא חשש ולא ירא, ואף לא חשש לשקר לסנגורו וכמפורט לעיל.

בחינת התנהגות הנאשם בחקירותיו מלמדת אף היא על העדר פגיעה ברצונו החופשי ועל כי הודה רק משבחר לעשות כן, כדוגמא, ביום 19.12.06, לאחר שהודה הנאשם בפני החוקרים והמתין ליציאתו לשחזור, ביקש לשוחח עם סשה בפרטיות, משהאחרון הגיע, הודיע לו הנאשם כי הוא מפחד ממה שסיפר בחקירה וכי למעשה לא רצח את המנוחה אלא ראה את גופתה וניגב דם עם נייר טואלט, תוך שהוא רועד ובוכה. כעבור מספר דקות, כשעמד סשה במסדרון, פגש את הנאשם שבדיוק יצא מהמשרד ואמר לו: "סשה סליחה, תבין אותי- אני פשוט רוצה להציל את עורי, אני באמת רצחתי אותה",והמשיך לשחזור (ראה: ת/192).

זוהי דוגמא אחת מיני רבות לאופן התנהלותו של הנאשם, אשר הכחיש את מעשיו ועמד על גרסתו כל עוד רצה בכך וכל עוד האמין שאין בראיות הקיימות כדי להרשיעו, עד אשר, בחקירתו מיום 18.12.06, הוצגו בפניו הראיות הנוגעות לשיחתו עם ראובן ג'נאח ולמכנסיים בהם עבד, ומכאן הבין כי יקשה עליו לעמוד על הכחשתו, אך זאת לא מתוך שבירת רוחו והפיכתו ל"חומר בידי היוצר", כי אם מתוך בחירה טקטית של אופן הפעולה לאחר שקלול מצבו הראייתי האובייקטיבי.

4. הטעיות החוקרים גרמו לנאשם להאמין כי ביצע את הרצח:

מעבר לטענות המתייחסות לאכילתו ולשנתו של הנאשם בימי חקירתו, והנוגעות למשקל הודאותיו, נטען במסמך טענות הזוטא, כי הטעיות החוקרים הן ששברו את רוחו וגרמו לו להאמין כי בשעת ביצוע המעשה היה נתון בהתקף שכחה ולכן אינו זוכר את מעשיו ומשכך האמין כי הוא ביצע את הרצח.

בשיחותיו עם המדובב, כבר בימי חקירתו הראשונים, סיפר לו הנאשם, אילו ראיות הציגו בפניו החוקרים, כך ציין את עובדת זריקת המכנסיים שעבד בהם, בדיקת הפוליגרף, טיפות הדם והסכינים שנמצאו בביתו (ראה: ת/400, מ"ט 163/06 (1), ע' 43).

גם בחקירתו הראשית בפנינו חזר על האמור וטען, כי חוקרי המשטרה אמרו לו שיש נגדו מספר עובדות: זריקת המכנסיים, תוצאות בדיקת הפוליגרף, עדויות אנשים וכתמי דם (ראה: עמ' 1018 לפרוטוקול).

אשר לזריקת המכנסיים, אין חולק כי הנאשם אכן זרק את מכנסיו שלבש ביום הרצח משום שלטענתו נעשו קטנים עליו (ולא נטען כי החוקרים אמרו לו שנמצאו כתמי דם על מכנסיו, שהרי המכנסיים לא נמצאו- ראה עדות הנאשם, ע' 1084-1085 לפרוטוקול) וכך גם אוסף הסכינים שנמצא בביתו הינו בגדר עובדה ידועה.

בנוגע לטענת הנאשם, כי הודה משום שהאמין לחוקרים שאכן רצח ואינו זוכר בעקבות הטעיות בנוגע לתוצאות בדיקת הפוליגרף, עדויות אנשים וקיומם של כתמי דם, אלה נדונו ונדחו לעיל, משנקבע כי הנאשם סיפק הסברים לכל שהוצג בפניו ולא ראה בכך ראיות חותכות המפלילות אותו בהכרח.

עיון בתמלילי שיחות הנאשם עם המדובב מחזק את המסקנה, כי הנאשם לא "נשבר" כתוצאה מהראיות שהוצגו בפניו ונותרה בלבו תקווה כל העת, כי למרות אותן ראיות, תוכח "חפותו", תוך ניתוח קר ומושכל של המכלול בפניו וכדוגמא בשיחתו עם המדובב מיום 16.12.06 (יומיים עובר להודאתו בפני המדובב):

"נחקר: … אתה מבין, כשיש ראיות ישירות, יש את מי לתפוס, כשראיות נסיבתיות, כן, אם כל הראיות הנסיבתיות היו עליי, וראייה ישירה פתאום צצה, אז כן, הם בכלל לא היו מחכים לבדיקות מעבדה נוספות, בכלל כלום, ישר היו סוגרים, יש היו נותנים תקופה, ואם ראיות נסיבתיות מסתכמות עליי, וראיות ישירות, הם לא שלי, כוס אמך

נחקר: … אף סכין לא מתאימה, ד.נ.א לא מתאים, תביעות (כך במקור- י.כ.)אצבעות לא מתאימות, איך אני יכולתי להרוג? כן, ראיות נסיבתיות יש, כי עבדתי שם, זחלתי שם, וראיות ישירות אין…"

(ת/401א', מ"ט 165/06 (16), ע' 34-35)

(ונעיר, הנאשם הרי ציין "… אני שם, את כל הראיות ניקיתי (בלחש)",ת/401א', מ"ט 165/06(26), ע' 28).

ביום שלמחרת, 17.12.06, לא נחקר הנאשם ורק נפגש עם עורך-דינו, כאשר אף בשיחה שניהל הנאשם עם המדובב לאחר פגישתו עם עורך-דינו עולה נימה של אופטימיות ביחס למצבו בתיק:

"… הוא אומר, עורך דין, מה הם מצאו? אני אומר לו פוליגרף זה, זה וזה. דם על כבל, על סליל. הוא אומר שטויות, הם משקרים. אני אומר אני לא יודע… אולי… אני אומר אני לא רצחתי אותה, אני אלך עד הסוף.הוא אומר נכון, נכון. ואז לאן שהדרך תוביל שם אני אהיה. אם תוביל לבית סוהר אז אהיה בבית סוהר, אם תוביל לחופש, אז אהיה בחופש."

(ראה: ת/401א', מ"ט 165/06 (21), ע' 42).

בחקירתו הנגדית בביהמ"ש, כאשר עומת עם דברים אלה, טען כי שיקר למדובב, שהרי לטענתו לא יכול היה לתקשר עם עורך-דינו ולא הבין דבר מהשיחה ביניהם (ראה: ע' 1088 לפרוטוקול), אך כפי שפורט כבר לעיל (בנוגע לזכות ההיוועצות עם עו"ד), טענה זו כאילו שיקר הנאשם למדובב רק משום שפחד ממנו, אינה מתקבלת, שהרי במקום אחר העיד כי ראה במדובב חבר ונועץ בו (ראה: ע' 1017 לפרוטוקול).

לפיכך, בין יום 17.12.06, במהלכו נשמע הנאשם חדור תקווה מסוימת בעקבות פגישתו עם עורך-דינו, לבין יום 18.12.06, עת חזר הנאשם מחקירתו והתבטא בפני המדובב באופן פסימי ביותר, באומרו "יש להם מלא ראיות נסיבתיות, כמה שאתה רק רוצה"(ראה: ת/7, ע' 2), התרחש מאורע שהביא לשינוי זה בתחושת הנאשם, מאורע זה הינו חקירת הנאשם מיום 18.12.06, במהלכה הציגו החוקרים בפניו את הממצאיםבנוגע לשיחתו עם ראובן ג'נאח ובנוגע לזריקת מכנסיו, ממצאים עמם התקשה להתמודד (וראה לעניין זה שיחת הנאשם עם המדובב, ת/7, ע' 4-7) ואשר אין חולק כי אלה הם ממצאים עובדתייםולא בגדר תרגילי חקירה כלל.

וכך בחקירתו הנגדית בביהמ"ש:

"ש. אני אומרת לך שלפי מה שאתה בעצמך מספר למדובב, אתה ב – 17/12/06 עם כל הראיות שידעת עליהם, היית אופטימי וקיבלת החלטה שתלך בתיק עד הסוף וב – 18/12/06 חזרת מהחקירה מאוד מדוכא, אמרת למדובב שמצאו המון ראיות וכשהוא שאל אותך מה הראיות שמצאו, סיפרת לו על ראובן ועל הג'ינס, זה הדברים שסיפרת לו וגם הסברת לו שאתה מבין עכשיו שתורשע ברצח ומאמין שרצחת בגלל הדברים האלה

ת. לא נכון. אני סיפרתי לו לא על ג'ינס אלא על מכנסיים

ש. אז אם אתקן את המילה למכנסיים זה נכון

ת. כן אמרתי שזה רק מכנסיים

ש. ואני אומרת לך שבשני הנושאים האלה החוקרים לא הטעו אותך והראיות שהציגו לך בחקירה הן ראיות אמיתיות שהיו בתיק וקיימות בו עוד היום

ת. זה לא נכון. לגבי שיחה עם ראובן אני יכול להסביר" (ראה: ע' 1092 לפרוטוקול, ש' 18-28).

מכל האמור עולה, כי למרות תרגילי החקירה בהם נקטו החוקרים ואשר לגביהם נקבע כי הינם בגדר תחבולה מותרת, הרי שבסופו של יום הראיות אשר הובילו את הנאשם להודות, תחילה בפני המדובב ולאחר מכן בפני החוקרים, היו הראיות החדשותשהוצגו בפניו והנוגעות לתוכן שיחתו עם ראובן ג'נאח ולמכנסיים שלבש ביום הרצח וזרק לאחר מכן, כאשר בנוגע לנכונות ראיות אלה, אין חולק כאמור.

5. הטעיות החוקרים גרמו לנאשם להאמין כי ביצע את הרצח בהתקף Black out:

אשר לטענה המועלית במסמך טענות הזוטא, לפיה בעקבות הטעיות החוקרים, שנדונו כבר לעיל, האמין הנאשם כי ביצע את הרצח בהתקף ***** outולכן אינו זוכר את מעשיו (יש לציין, כי בחקירתו הראשית הוסיף וטען הנאשם, כי גם המדובב העלה בפניו את רעיון ה- Black out), ייאמר כבר כאן ועכשיו, דין טענה זו לדחייה.

עיון בחומר הראיות מעלה, כי הנאשם אכן ניסה להכשיר את הקרקע במהלך שיחותיו עם המדובב וחקירותיו לקראת העלאת הטענה של התקף שכחה.

(כאשר כבר ביום 12/12/06, ציין בפני חוקריו כי קיים רצח באי שפיות אולם לא קל להביאו למצב כזה, ת/164 א', עמ' 20).

כך בשיחתו עם המדובב מיום 18.12.06, בשעות אחה"צ, טוען הנאשם בפני המדובב כי יתכן שביצע את הרצח אך אינו זוכר זאת ומתחיל לבכות (ת/401 א', מ"ט 165/06 (25), קובץ 2, ע' 73-75).

בעקבות כך, מדווח המדובב על מצבו של הנאשם, והאחרון נשלח לבדיקה פסיכיאטרית, שמטרתה לבחון אם עלול לפגוע בעצמו. אף בפני הפסיכיאטר בחדר המיון מגולל הנאשם את סיפור המריבה עם אחיו, כאשר לטענתו הכה את אחיו בצורה אכזרית ואינו זוכר פרטים על האירוע (ראה: ת/57).

גם עם חזרת הנאשם מהבדיקה הפסיכיאטרית באותו הערב, 18.12.06, מבקש הנאשם מחוקריו עזרה באמצעות היפנוזה על-מנת להיזכר (ת/184, ע' 3, 8), וכך שוב בחקירתו מיום 19.12.06, במהלכה הודה לראשונה בפני החוקרים (ת/22), תוך שנזכר טיפין טיפין בכל פרטי המקרה.

למרות ניסיונותיו הנואשים של הנאשם להציג עצמו כמי שאינו זוכר את פרטי הרצח ומנסה להיזכר בהם עקב בצד אגודל בעזרת החוקרים, הרי שרמת הפירוטהגבוהה בהודאתו, הן בפני המדובב והן בפני חוקריו, וכן התבטאויות שונות מצדו לגבי אמיתות טענה זו ממש המעידות על ניסיונו להתל בחוקריו, כפי שיובאו להלן, עומדות בעוכריו ומעידות כאלף עדים כי מדובר בטענה שקרית שכל מטרתה לנסות ולהמתיק את העונש הצפוי לו.

כך בדיוק בפרק הזמן בו מציג הנאשם בפני חוקריו ובפני המדובב מצג כאילו אינו זוכר את פרטי המקרה ויתכן שביצע את הרצח אך אינו זוכר זאת, מגולל הנאשם בפני המדובב, במסגרת הודאתו בפניו מיום 18.12.06 בשעות הלילה, את מלוא הפרטים וברמת פירוט גבוהה ביותר,וכדוגמא: המפגש עם המנוחה, זירת הרצח, דריכתו על הדם בשירותים, טפטוף טיפות הדם בשירותי הבנים, שטיפת הסכין והחלפת הלהב, זריקת מכנסיו, ואף הדגמה על המדובב כיצד שיסף את גרונה של המנוחה, כל זאת תוך שלוחש פרטים מפלילים ומגביר קולו כאשר טוען לחפותו (ראה: ת/401א', מ"ט 165/06(26)).

אם לא די בכך לצורך שלילת טענת הנאשם בדבר אובדן הזיכרון הרי שדבריו למדובב בעניין טענת אי-שפיות ואובדן הזיכרון, אינם מותירים כל מקום לספק, כי הנאשם בעצמו לא האמין כי לקה בהתקף שכחה וכי אימץ אל לבו טענה זו על-מנת לזכות בהקלה בעונשו:

"מ. …אם היית הולך באותו קו, אולי הפחידו אותך כאן. אתה בטוח שאם היית הולך בכיוון פסיכיאטרי אז לא היית מפסיד?

ר.ז. זה לא בטוח. במאה אחוז. אני נתתי להם לבלוע את זה

מ. אתה תחמן! (צוחקים)

ר.ז. אני אמרתי לך זה תיק כבד מאוד

מ. בטח! רצח! מה אני אמרתי לך?

ר.ז. זה תיק כבד מאוד במידה ויצליחו להוכיח את חפותי אני אשמח מאוד. אני יודע שלא עשיתי את זה (בקול רם)

מ. אני יודע. מה שאמרת לי שהיית במצב לא שפוי, אני יודע שזה חרתה.

ר.ז. נכון.

מ. מה שאמרת לי עכשיו זה שטויות. אני ידעתי את זה מזמן"

(ראה: ת/401א', מ"ט 165/06(26), ע' 19)

וכן:

"מ. תגיד לי, תגיד לי רק בכנות. האם היית אומר לאחיך שהרגת את הילדה?

ר.ז. לא. לאף אחד.

מ. לאף אחד. נכון?

ר.ז. אני מפחד לדבר. יש מצב שהתקינו כאן האזנה. אם נהיה שם אז אתה תראה שלא הצלחתי לעבוד עליהם. אם נהיה שם, אני אגיד לך שלא הצלחתי לעבוד, לא הסתדר לי לעבוד עליהם."

(ראה: שם, ע' 20)

ושוב בהמשך שיחתו עם המדובב:

"ר.ז. (לוחש בשקט לאוזן) הייתי בטוח שלא ימצאו אותה באותו יום במאה אחוז. אני חשבתי שלא ימצאו אותה כל כך מהר. חשבתי שימצאו אותה רק למחרת. האמת, אם הייתי יודע מי היא, אז לא הייתי עושה את זה (לוחש באוזן).היא בת של חבר של בחור אצלו אני עושה עבודות שיפוץ, ראובן.

מ. ראובן?

ר.ז. זאת בת של חבר שלו.

מ. לא ידעת? ואתה הסתכלת בת של מי זאת תהיה!

ר.ז. לא. אני בכלל לא הסתכלתי (מדגים על עצמו תנועת שיסוף גרון)

מ. אז אתה לא ראית מי היא?

ר.ז. (לוחש באוזן) לכן, זה ששיחקתי אותה לא שפוי, הם לא יקנו את זה.

מ. מה?

ר.ז. זה ששיחקתי אותה לא שפוי, הם לא יקנו את זה. אני שם, את כל הראיות ניקיתי (בלחש)"

(ראה: שם, ע' 28)

בחקירתו הראשית בביהמ"ש ביקש הנאשם להסביר את פשר התנהגותו במהלך שיחתו זו עם המדובב, בה לוחש קטעים מפלילים בעוד שטוען לחפותו בקול רם:

"ת. באותו רגע האמנתי שאני כבר ביצעתי את הרצח והתנהגתי כמו רוצח, דיברתי בקול גבוה ונמוך כי התנהגתי כמו רוצח ורציתי לקבל הקלה בעונש, אני ציפיתי שבסוף יסיקו את העובדות שאני לא רוצח אבל כל יום יותר ויותר זה נעלם ונעלם" (ראה: ע' 1020 לפרוטוקול, ש' 27-29).

אין לקבל הסבר זה של הנאשם שהרי משיחתו עם המדובב, כפי שהובאה לעיל, עולה בבירור כי הנאשם ידע בכל לבו שטענת אובדן הזיכרון או אי-שפיות הינה טענה שקרית מצדו שנועדה להתל בחוקריו והוא הביע חששו בפני המדובב, כי החוקרים לא יאמצו טענה זו שאינה מתיישבת עם ניקוי הראיות בזירה.

כאשר עומת הנאשם בחקירתו הנגדית עם דברים אלה שאמר למדובב ונשאל, כיצד הם מתיישבים עם טענתו שאכן האמין כי ביצע את הרצח במצב של אי-שפיות, ניסה להתחמק ממתן תשובה רלבנטית לשאלה שנשאל, עד שלבסוף נשאל וענה:

"ש. אתה כל הזמן אומר לנו מה שמעת בדיסק, אני לא שואלת אותך על מה ששמעת בדיסק, אתה היית שם ודיברת עם המדובב, זה נכון שאתה סיפרת למדובב שה'בלק אאוט' זה שקר ושאתה עשית את הרצח וזוכר את הרצח

ת. אמרתי לו משהו כזה, אבל אני לא זוכר בדיוק מה, לא אמרתי שאני לא אמרתי בכלל"

(ראה: ע' 1061 לפרוטוקול, ש' 4-7)

יתרה מזאת, כאשר נשאל הנאשם בחקירתו הנגדית, מדוע זנח את טענת ה"מסך השחור" בחקירתו מיום 21.12.06, במהלכה הודה בפעם השנייה בפני החוקרים, נותר ללא מענה:

"ש. אבל אתה הודית כדי לקבל הקלה בעונש, הקלה בעונש מקבלים עם 'מסך שחור', אז מה ההגיון להגיד רצחתי אבל לא היה 'מסך שחור', אז גם מודים, גם אין 'מסך שחור' ואין הקלה בעונש, מה ההגיון בזה

ת. אני כל כך הרבה שעות הייתי בחקירות, בראש שלי היו דברים, היה בלבול שלא ידעתי איפה לחפש את ההגיון"

(ראה: ע' 1063 לפרוטוקול, ש' 7-11).

סיכומו של דבר, יש לדחות מכל וכל טענת הנאשם, לפיה האמין, בעת שמסר הודאתו, כי ביצע את הרצח בהתקף Black out, הנאשם מעולם לא האמין בנכונות טענה זו, הוא היה מודע כל העת לכך שמדובר בטענה שקרית ואימצה אל לבו כאשר סבר כי יש בה כדי להמתיק את עונשו, בזמן אמת בדיוק בשעה הרלבנטית הודה בפני המדובב כי אין בטענה זו כל אמת והיא נועדה לתעתע בחוקריו. משכך, אין גם כל רלבנטיות לשאלה, מי העלה לראשונה טענה זו, האם היו אלה החוקרים, המדובב או שמא הנאשם בעצמו.

טענה נוספת שהועלתה הן במסגרת מסמך טענות הזוטא והן במהלך עדות הנאשם בביהמ"ש נוגעת להזנת הנאשם בעובדות ונתונים לגבי הרצח מפי החוקרים, וכפי דבריו בחקירתו הראשית, הוא גילה הרבה אינפורמציה מהמדובבים ומהחוקרים על הרצח הזה, כאשר את רוב המידע קיבל בחקירות מהשאלות ששאלו אותו החוקרים(ראה: ע' 1017 לפרוטוקול).

לטענת הנאשם, כפי שהעיד בחקירתו הראשית, כאשר הוא נעצר, כבר ידע מספר פרטים על הרצח ולאחר שהחלו לחקור אותו במשטרה, קיבל מידע נוסף, וכעת משצפה בדיסקים של החקירות, גילה מאיפה קיבל את אותו המידע (ראה: ע' 1054 לפרוטוקול).

טענה זו להדרכה מצד החוקרים תידון בהרחבה בפרק הנוגע לפרטים המוכמנים ודי באמור שם לעניין זה.

אשר לנטען להדרכה מצד המדובבים, טענה שנטענה בעלמא על-ידי הנאשם בעדותו בפני, אין לטענה זו כל בסיס.

הנאשם טען בעדותו, כדוגמא, כי שמע מהמדובב שהרצח היה בתוך התא, אך לא סיפק כל הסבר לשאלה, כיצד המדובב ידע זאת ומדוע שיאמין לו (ראה: ע' 1129 לפרוטוקול), בייחוד בהתחשב בכך שראה במדובב ארתור כחבר, אסיר בבית סוהר, ולאחשד כי מדובר במדובב של המשטרה (ראה: ע' 1048 לפרוטוקול), מה גם שכפי עדותו של ארתור (ע' 628-629 לפרוטוקול) ועדותו של יורם111הרי שארתור לא [!] קיבל כל פרט בנוגע לנסיבות ביצוע הרצח.

ועוד, הצפייה בקלטות מדברת בעד עצמה.

משהתייחסנו לכלל הטענות הנוגעות למשקל ההודאה בבחינת קיומו של "לחץ פנימי" בקרב הנאשם, יש לבחון, במסגרת המבחן הפנימי של ההודאה, את "משקלה העצמי", וכעיקר סימני האמת העולים מתוכה, וכדוגמא: פירוט הדברים, הגיונם ורציפותם, סימנים המביאים כל אדם המאזין להודאה זו לידי החלטה, אם להאמין לאמור בה ואם לאו.

משקלן העצמי של ההודאות:

אשר להודאתו הראשונה של הנאשם בפני החוקרים, זאת מיום 19.12.06, הרי שגרסת הנאשם בהודאתו זו תואמת, למעשה, את גרסת הודאתו בפני המדובב, כאשר ניתן להצביע על הבדל מרכזי בין שתי ההודאות- טענת ה- ***** out.

בהודאת הנאשם בפני המדובב הוא מודה בכך שבדה את טענת אי השפיות ומניח כי החוקרים "לא יקנו" את הטקטיקה בה נקט כיוון שניקהראיות (ראה ת/401 א', מ"ט 165/06 (26), ע' 19, 28).

לעומת זאת, במהלך הודאתו בפני החוקרים, עמד הנאשם על הטענה כי ביצע את הרצח במצב של Black outוהציג מצג לפיו הוא נזכר לאיטו בפרטי הרצח.

יש ליתן להודאה זו משקל מכריע, הן בשל הפרטים הרביםשמסר בה הנאשם והן משום שאמרותיו במהלך חקירה זו רצופות סימני אמת.

כך למשל מסר הנאשם פרטים נכונים אודות לבוש המנוחה ונעליה, (ת/22, קלטת מס' 1, ע' 100-102), מציין כי הרצח בוצע תוך שיסוף גרונה ולא באמצעות דקירתה (ת/22, קלטת מס' 2, ע' 7-9).

הנאשם מתאר את ניקיונו וניקיון הסכין בשירותים למטה (ת/22, קלטת מס' 1, ע' 113-114) ואת העובדה כי דקר את המנוחה בנוסף באזור מותניה(ת/21, דיסק מס' 1, 02:00:30) ובאזור ידיה עת התגוננה (ת/21, דיסק מס' 1, 02:03:52).

האותנטיות ניכרת בהודאת הנאשם, אשר פתח לבו ומסר פרטים ברמת פירוטגבוהה ביותר, שאדם הבודה הודאה מלבו, לא יוכל למסור.

כך למשל תיאר הנאשם את מילותיה האחרונות של המנוחה (ת/22, קלטת מס' 2, ע' 53-54), תיאר את התכווצויותיה טרם מותה (ת/22, קלטת מס' 2, ע' 57). עוד ציין, כי המנוחה נותרה בעיניים פקוחות, דבר שהבהיל אותו (ת/22, קלטת מס' 3, צד א, ע' 5).

עוד הביע הנאשם את תחושותיו בשעת הרצח, תחושות המעידות אף הן על אמיתות ההודאה (למשל, העובדה כי חש שנאה כלפי המנוחה ורצה שתחוש כאב (ת/22, קלטת מס' 2, ע' 35)).

חזקה על אדם המודה שלא מרצונו החופשי, מתוך לחץ פנימי או חיצוני, בפשע שלא ביצע, כי לא יפליג בתיאורים מעין אלה, אלא ימסור הודעה עובדתית, טכנית, ללא תיאורים רגשיים ומצמררים עד כדי תיאור מילותיו האחרונות של הקורבן.

(לכך נוסיף, כי אם מדובר בפשע שלא ביצע, מדוע לא הוסיף בהודאתו, אשר לגביה טען כי אינה אמת, כי כפי ששמע, הייתה המנוחה בארון, נדקרה, נאנסה וכו', ראה: ע' 1017 לפרוטוקול).

מכל האמור לעיל, מצאתי כי יש לסמוך ידינו על הודאתו זו של הנאשם, לקבלה לצורך הרשעתו וליתן לה משקל גבוה.

אשר להודאתו השנייה של הנאשם בפני החוקרים, מיום 21.12.06, הרי שחקירה זו של הנאשם הינה, כאמור, הארוכה ביותר. הנאשם דילג שוב ושוב מהודאה, להכחשה, להודאה מחודשת ובשינוי גרסאות.

ניכר כי הנאשם הוסיף בחקירתו זו עוד ועוד פרטים, באופן בלתי אמין ולעיתים אף באופן אבסורדי.

התנהלות הנאשם בחקירה זו מובילה למסקנה כי הוא נהג באופן מניפולטיבי, המציא פרטים וגרסאות כיד הדמיון ומשכך יש ליתן להודאה זו משקל בינוני.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מהפרטים המוכמניםאותם מסר הנאשם לראשונה בחקירה זו(ראה לדוגמא ציון חתך המנוחה בפרק ידה השמאלית, זאת מעבר לפרטים מוכמנים נוספים ורבים כמפורט בהכרעת דין זו), פרטים אותם ניתן לדלות משלל הפרטים המטעים שמסר, ולהסתמך, בין היתר, עליהם לצורך הכרעה כאן.

כן יש ליתן את הדעת למספר נתונים אותם מוסר הנאשם בהודאה זו, מהם ניתן להבין מדוע בחר "לסגת" מהודאתו הראשונה ומהשחזור ומדוע נקט בטקטיקה זו.

הנאשם מוטרד מהעונש שיוטל עליו, מעריך כי מדובר ב-30 שנות מאסר ומנסה לאתר מוצא שיביא להקלה או להתחמקות מעונש (ראה למשל: ת/29, קלטת מס' 2, ע' 14, 16, 34).

הנאשם הביע חשש כי יורשע באונס ומנסה לברר שוב ושוב האם המנוחה נאנסה, ככל הנראה בשל העובדה כי ידע שהוא עצמו לא ביצע אונס כזה ובמקרה שבו יש ראיות המצביעות על כך שהמנוחה נאנסה, גרסתו לא תתיישב עם המציאות והוא עלול להיות מורשע בפשע שלא ביצע. כאשר החוקרים מבהירים לנאשם כי הוא נחקר בגין עבירת רצח בלבד, נראה כי הנאשם מתחיל לדבוק בהודאתו ולהפסיק לחזור בו ממנה (ת/29, קלטת מס' 1, ע' 45).

הנאשם בהתנהלותו מספק הסבר נוסף לשאלה מדוע תעתע בחוקרים וחזר בו מהודאתו מספר פעמים, הוא מדגיש את העובדה כי אשתו ובנו יקרים ללבו וכי הוא מעדיףשייגזר דינו למאסר עולם על פני אובדן בני משפחתו או החשש שלא יעמדו לצדו, נוכח הפשע שביצע. מסיבה זו גם חשוב לנאשם, כי המשפט יתנהל בדלתיים סגורות וללא מעורבות תקשורתית (ראה למשל: ת/29, קלטת מס' 4, ע' 4, 18, 23).

עוד יש להניח, כי הנאשם קיבל בשלב זה חיזוקים שדרבנו אותו להודות ולחזור בו מהודאתו לסירוגין, כך למשל ציין, כי עורך דינו אמר לו לא לדבר (ת/29, קלטת מס' 1, ע' 19), כן ציין כי בעת שהותו בתא המעצר, עצור אחר צעק לו שכל קצרין מאמינה בחפותו ואוספת עבורו כספים לניהול ההליך (ת/29, קלטת מס' 4, ע' 31).

בשולי הדברים יצוין, כי דווקא ניסיונו של הנאשם לחזור בו מהודאתו בחקירה זו, שהתנהלה בסה"כ יומיים לאחר הודאתו הראשונה בפני החוקרים, מעיד כי לא תשישותו הפיזית או הנפשית הובילה אותו להודאה מלכתחילה, כי אם הבנתו בדבר הראיות העומדות נגדו, שאחרת נשאלת השאלה, כיצד זה השתפר מצבו של הנאשם ומדוע חדל לחשוש ולהיות מושפע מלחץ חיצוני או פנימי, אם אכן היה כזה (ובייחוד אמורים הדברים לאור התנהלותו הזחוחה של הנאשם בחקירתו מיום 22.12.06, ת/198- דיסק, ת/199- תמליל, בתחילתה הכריז כי הוא לא ידבר).

סיכומו של עניין, יש ליתן משקל בינוני לתוכן דברי הנאשם בהודאתו השנייה, זאת גם לאור מסירת פרטים מוכמנים בהודאה זו והעובדות המתוארות לעיל המבססות עילה להתנהלותו המתעתעת של הנאשם, הודאה זו נזקפת אף היא לחובתו ואינה מעידה על הודאת שווא, כטענת ההגנה.

דבר מה נוסף:

משנבחן "משקלן העצמי" של ההודאות, במסגרת "המבחן הפנימי" ששם מבטחו בסימני האמת העולים מן ההודאות גופן, יש לפנות ל"מבחן החיצוני" השם דגש על סימני האמת המצויים מחוץ להודאה, מדובר למעשה באותו "דבר מה נוסף" הנדרש להצטרף להודאת הנאשם (ראה: פרשת דדון).

"המבחן החיצוני להודאה הינו דרישת 'דבר מה', שמשמעותה תוספת ראייתית המאמתת את דברי הנאשםבהודאותיו והיא מהווה הסממן האובייקטיבי היחיד הבוחן את הודאת הנאשם. ככלל, ככל שמשקלה הפנימי של ההודאה גבוה יותר, כך תידרש תוספת ראייתית קלת ערך."

(ראה: ע"פ 677/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.03.07).

אין צורך, אם-כך, בראיה המסבכת את הנאשם בביצוע העבירה נשוא הודאתו, כי אם בראיה מאמתת בלבד (ראה גם: קדמי, על הראיות,ע' 143, חלק ראשון (2009)).

"מטרתו של המבחן החיצוני בהידרשות להודאה היא להסיר את החשש שמא אף שהודאה נמצאה מהימנה, המודה בביצועה של עבירה נטל על עצמו אחריות למעשה שלא עשאו. המבחן החיצוני דורש קיומה של ראיה הקרויה 'דבר מה נוסף', שתכליתה להציג כי הנאשם לא בדה את הסיפור מליבו.הפסיקה קבעה כי מדובר בתוספת ראייתית מאמתת, 'שדי שתאשר במידת מה את תוכן ההודאה' (עניין סטקלר, פס' 20), ולא בתוספת מסבכתבדמותו וברמתו של סיוע. אכן, כפי שציינה השופטת ארבל בפרשת סטקלר, יש הקוראים לשנות מן ההלכה המסתפקת בתוספת ראייתית מאמתת, ומעודדים לקביעת תוספת ראייתית מסבכת… יש המציעים למצער קביעת תוספת ראייתית של סיוע ממנה יוכל בית המשפט לחרוג…

'משקלו ואופיו של 'הדבר-מה' – שהוא ה'גורם האובייקטיבי' היחיד, שעומד לרשותו של בית-המשפט לבחינת אמיתותה של ההודיה 'הסובייקטיבית' של הנאשם – משתנה בהתאם לאמינותה הבסיסית של ההודיה כשלעצמה..'… הנה כי כן, מתקיימים יחסי גומלין בין משקלה הפנימי של ההודאה לבין משקלה החיצוני: '… ככל שמשקלה העצמי של ההודאה הוא גדול יותר, כן קטן הצורך להיזקק למבחן החיצוני של ה'דבר מה'.לעומת זאת, ככל שמשקלה העצמי של ההודאה הוא קטן יותר, כן גדול הצורך להיזקק לאמת מידה חיצונית לבחינת האמת שבהודאה…'… משום כך קבעה הפסיקה כי אין הודאה אחת יכולה להוות 'דבר מה' לאימות תוכנה של רעותה, אף כאשר אחת מההודאות ניתנה לפני מאן דהוא שאינו איש מרות, כגון מדובב… מכל מקום, ככלל די בידיעת פרט מוכמן כדי להוות דבר מה נוסף ולעתים אף סיוע…"

(פרשת דדון, פסקה 13).

כך מציין קדמי בספרו, כי דרישת ה"דבר מה" מתמלאת בהבטיחה כי ההודאה היא הודאת אמת, בהתקיימם של שלושה מבחנים בסיסיים: מבחן ידיעת הפרטים- כאשר ניתן להראות כי הפרטים המפורטים בהודאה אמיתיים הם; מבחן ההזדמנות- כאשר הנאשם אכן נכח במקום ובזמן בהם התרחשה העבירה והימצאותו שם אינה שגרתית אלא מיוחדת ונעדרת הסבר; מבחן ההשתלבות במציאות- מצביע על העובדה שגרסת הנאשם בהודאתו משתלבת היטב במסכת הכללית של האירועים. אין מדובר ברשימה סגורה של מבחנים (ראה: קדמי, על הראיות,ע' 152-157, חלק ראשון (2009)).

בענייננו, כפי האמור, יש ליתן משקל עצמי גבוה להודאתו הראשונה של הנאשם בפני החוקרים (הודאתו מיום 19.12.06), לאור סימני האמת הניכרים בה והבאים לידי ביטוי בהגיונם של הדברים, רמת הפירוט וסדרם, בעוד שלהודאתו השנייה (מיום 21.12.06) יש ליתן משקל עצמי בינוני ביחס.

היות ובין משקלה העצמי של ההודאה לבין התוספת הראייתית הנדרשת, מתקיים יחס הפוך, הרי שלצורך הסתמכות על הודאתו הראשונה של הנאשם, שמשקלה העצמי גבוה, נדרש "דבר מה נוסף" בעוצמה נמוכה יחסית.

אומר כבר כאן ועכשיו, כי אל הודאות הנאשם מצטרפות ראיות למכביר שעוצמתן אף גבוהה מהנדרש בענייננו, כפי שהדבר יבוא לידי ביטוי בפרקים הנוגעים לעקבות נעלי הנאשם על מכנסי המנוחה, הפרטים המוכמנים והראיות המחזקות, כפי המפורט להלן, זאת בנוסף לשקריו של הנאשם בחקירתו בביהמ"ש כפי שבוארו לעיל.

ניתן לומר כי בפנינו אף דרגת "סיוע" מעבר ל"דבר מה" נדרש וראיות מחזקות נוספות.

י"ג. עקבות הנעליים על מכנסי המנוחה:

משהגעתי לכלל מסקנה, כי יש לדחות את טענות הזוטא של הנאשם בפני באשר להודאותיו, נבחן ראיות נוספות התומכות בהודאות ככאלה הן בפני המדובב, הן בפני חוקריו והן בשחזור ככזה.

מדובר בנדבכים נדרשים להודאה, הן "כדבר מה" צריך (ראה בנפרד לענין זה) והן כראיות מאששות, תומכות, משתלבות, תואמות ומחזקות.

לענין זה, שעה שבזירה אין בנמצא ראיות אובייקטיביות, כגון: טביעות אצבע, ממצאים ביולוגיים או אחרת, חשיבות רבה נודעת לעקבות נעליים אשר נמצאו על מכנסי המנוחה, מוטבעות בדם ולא בכדי, התייחסו הצדדים לנושא זה באריכות ובדין עשו כך.

לענין זה, עמדו בפנינו שתי חוות דעת של מומחים, מטעם המאשימה מר ירון שור, מטעם ההגנה מר קופר וכמובן חקירותיהם בבית המשפט.

א. חוות-דעת מומחה התביעה – השוואת נעלים לעקבות שנמצאו בזירה (ת/362):

(1) המומחה:ירון שור, ראש תחום השוואת קרקע, נעליים וצמיגים במעבדת סימנים וחומרים, חבר בקבוצת העבודה לבדיקת סימני כלפי ועקבות נעליים של ארגון המז"פ"ם האירופאים.

תאריך חוו"ד:21.06.07

(2) המוצגים לבדיקה: במעבדת המומחה התקבלו, בין היתר, שני מעתקי "ג'ל שחור" של עקבות נעליים שנלקחו מהזירה (סעיף 1 ברשימת המוצגים), מכנסי המנוחה (סע' ** לרשימה), תצלומים ותקליטורים של הזירה (סע' 3, 8 ו- 14 לרשימה), מושב האסלה (סע' 5 לרשימה), מיכל הדחת המים (סע' 12 לרשימה), מתקני נייר הטואלט (סע' 16 לרשימה), מעיל שחור (סעיף 19 לרשימה) ונעליים כמפורט לקמן:

1. זוג נעליים בצבע לבן, תוצרת "ALL STAR" המיוחסות לחשוד רפאל כהן (סעיף 2 לרשימה).

2. 5 זוגות נעליים המיוחסות לחשוד ישראל נפתלי (זוג בצבע כחול מתוצרת "GIARDINI", זוג בצבע כחול עטור באפור מתוצרת "DIADORA", זוג בצבע לבן עטורות בכחול מתוצרת "GIARDINI",זוג בצבע כחול עטור באפור מתוצרת "ORBIT", וזוג בצבע חום מתוצרת "AKAD" (סעיף 4 לרשימה).

3. זוג נעליים בצבע לבן עטור בשחור מתוצרת "NIKE"המיוחסות לחשוד יוסי לוי (סעיף 4 לרשימה).

4. זוג נעליים בצבע חום עטור בכחול מתוצרת "SAUCONY" המיוחסות לחשוד בני סלע (סעיף 4 לרשימה).

5. זוג נעליים בצבע חום עטורות באדום מתוצרת "TIMBERLAND" המיוחסות לפראמדיק (סעיף 6 לרשימה).

6. נעליים בצבע חום מידה 44 המשויכות לחובש (סעיף 7 לרשימה).

7. ארבעה זוגות נעליים המשויכות לנאשם: זוג נעלים חומות מידה 42 שעל סולייתן האותיות “AMANDER”כנראה של חברת “SALAMANDER” (סעיף 9 לרשימה, להלן: "נעלי הסלמנדר"), זוג נעליים חומות מתוצרת “MATADOR” (סעיף 10 לרשימה), זוג נעליים שחורות מתוצרת “WALK” (סעיף 13 לרשימה), זוג נעליים בצבע שחור מתוצרת “HUSH PUPPIES” (סעיף 15 ג לרשימה).

8. זוג נעליים בצבע שחור מתוצרת "CLASSIC"המשויכות לעד מרדכי בן צור (סעיף 15 א לרשימה).

9. זוג נעלי ספורט בצבע שחור מתוצרת "OTTO" המשויכות לרמי דאודי (סעיף 15 ב לרשימה).

10. זוג נעלי ספורט אפורות מתוצרת "SPALDING"ממעבדת סיבים ופולימרים(סעיף 17 לרשימה).

11. זוג נעלי עבודה חומות מתוצרת "MARK" ממעבדת סיבים ופולימרים(סעיף 18לרשימה).

(3) ממצאי הבדיקה:

1. מתחת לכיס השמאלי של מכנסי המנוחה, נמצאה עקבה חלקית של נעל שמאל (להלן: "עקבה 1") המתאימהבדגם, בגודל ובמספר פגמים המצויים בסוליה לנעל הסלמנדר המיוחסת לנאשם, "אפשרי בהחלט"שנעל הסלמנדר של הנאשם השאירה עקבה זו.

2. על הכיס השמאלי, בצמוד לעקבה 1, נמצאה עקבה נוספת (להלן: "עקבה 2"), "אפשרי בהחלט" כי נעל הסלמנדר הותירה גם עקבה זו.

3. בצד המכנס השמאלי, צמוד לתפר הצד, נמצאה עקבה חלקית, כפולה וקלושה (להלן: "עקבה 3") של נעל שמאל, המתאימה בדגם, בגודל ובקו מיתארשל קריעה ("קונטור שחיקה") לחלקים המקביליםבנעל הסלמנדר. "אפשרי בהחלט" כי נעל הסלמנדר הותירה גם עקבה זו.

4. עקבות חלקיות נוספות המתאימות בדגם ודומות בגודלבחלקים המקבילים בנעל הסלמנדר, "אפשרי"כי הנעל הותירה עקבות אלה.

5. מתחת לכיס השמאלי של המכנס, בניצב לעקבות 1 ו-2, נמצאת עקבה חלקית ביותר של נעל שמאל (להלן: "עקבה 4") המתאימה בדגם ודומה בגודל לחלקים המקבילים בנעל הסלמנדר, "אפשרי"שהנעל הותירה גם את עקבה 4.

6. ע"ג המכנסיים, באזור הכיס הימני ועליו, נמצאו מספר עקבות כפולות וקלושות של נעל ימנית (להלן: "עקבה מס' 5"), בניצב לעקבה זו נמצאה עקבה חלקית של נעל ימנית (להלן: "עקבה 6"), "אפשרי"שנעל הסלמנדר הימנית הותירה את העקבה הנ"ל.

ממשיכה חוות הדעת וקובעת:

"בהנחה שכל העקבות הנ"ל (סע' 1-א' עד 1- ז') נוצרו ע"י זוג נעליים אחד (בהתבסס על כך שכל העקבות נמצאו סמוכות זו לזו, על אותו פריט לבוש (סע' 11) הרי שלדעתי, קיימת סבירות גבוההשזוג הנעליים מסעיף 9 הותיר את כל העקבות הנ"ל.

בבדיקה באוסף דגמי הנעליים במעבדה מצאתי כי נעליים מהדגם של הנעליים מסעיף 9 הן היחידות המסוגלות(הדגשה שלי – י.כ.)להתיר עקבות כדוגמת אלו שנמצאו על המכנסיים.

ע"פ המידע שברשותינו, נעלים מתוצרת "סלמנדר" מדגם הנעליים שבסע' 9, הן נדירות מאוד בארץ.

לאור האמור לעיל, הרי שלדעתי, קיימת סבירות גבוהה מאודשזוג הנעליים מסעיף 9 הותיר את כל העקבות הנ"ל.

(הדגשות במקור- י.כ.)

באשר ליתר המוצגים –

נקבע כי בתצלומים שהוגדלו מהתקליטור ועל גבי מכסה מושב האסלה, נמצאת עקבה חלקית של נעל, מוטבעת בדם השונה מכל הנעליים שהתקבלו לבדיקה. על גבי מכסה מיכל ההדחה ועל הקיר המפריד בין שני תאי השירותים, נמצאות שתי עקבות חלקיות, כנראה מאותו הדגםשהותיר את העקבה שע"ג מכסה מושב האסלה.

מעל מכסה האסלה בצידו החיצוני, בתא השירותים הראשון, ובמעתקי הג'ל, נמצאות מספר עקבות נעליים המתאימות בדגם לנעלי העד מרדכי בן צור (סע' 15 א' לרשימה), "אפשרי" שהנעליים הנ"ל הותירו עקבה זו.

בתצלומים המסומנים "שירותי בנות, על הרצפה בשירותים", נמצאו שתי עקבות חלקיות המתאימות לחלקים המקבילים בנעל מס' 7 ברשימה, המיוחסת לחובש, "אפשרי"שכ"א מהנעליים הנ"ל הותירה עקבות אלה.

בתצלומים המסומנים "שירותי בנות, על האסלה בתא הראשון הסמוך לדלת הכניסה", נמצאה עקבה חלקית המתאימה לנעל מסע' 15 ב', המיוחסת לעד רמי דאודי,"אפשרי"שהנעל הותירה עקבה זו.

בתצלומי התקליטור נמצאו עקבות נוספות השונות בדגם מכל הנעליים שהתקבלו לבדיקה.

(4) חקירת המומחה:

במהלך חקירתו הגיש המומחה את המאמר"בניית סולם חדש לדרגת 'אפשרי' (ת/363) (פורסם ב"פלילים", כרך ג', תשנ"ג), המתאר את סולם רמות הוודאות המקובל במעבדת סימנים וחומרים, חוות הדעת נערכה לאור סולם זה.

בעדותו הראשית וכפי המאמר, הסביר המומחה כי קיימות ומקובלות במחקרים, בעניין זה, מספר דרגות של וודאות התאמה: א. "אפשרית";ב. "אפשרי בהחלט";ג. "קיימת סבירות גבוהה";ד. קיימת סבירות גבוהה מאוד"; ה. "זאת הנעל" (שהיא דרגת הוודאות המוחלטת), כאשר כל שלב מצמצם את אוכלוסיית הנעליים היכולות להותיר את העקבה הנבדקת. לדבריו, אין מדובר בסולם לינארי אלא אורדינלי, המרחק בין דרגה לדרגה אינו קבוע, קיימים גווני ביניים אותם נדרש המומחה להציג בעדותו.

המומחה, מר שור, הבהיר כי הדרגה הראשונה והבסיסית – "אפשרית" – משמעותה, התאמה מבחינת הסוג והסדרה, אך בלא שנמצאו מאפיינים ייחודיים; הדגיש כי המונח "אפשרי" הוא רחב מאוד, מקום בו המומחה מתקשה בהסברת הדקויות בתוך קביעה זו, לעיתים קיימת הבנה מוטעיתכי הקביעה "אפשרי" משמעותה כי כל נעל בגודל ובדגם כזה יכולה היתה להותיר העקבה, אף שאוכלוסיית הנעליים האפשריות מצומצמת הרבה יותר מכך.

באשר לשתי הדרגות הבאות – "אפשרי בהחלט" ו "קיימת סבירות גבוהה" – משמעותן, כי ההתאמה מתבטאת גםב"פגמים יחודיים", שנוצרו באקראי בסולית הנעל, ולא כחלק מתהליך הייצור, כאשר ההבדלים בין תחום "אפשרי בהחלט" לבין תחום "סבירות גבוהה" קשים להגדרה, הבחירה בדרגה זו או אחרת משקפת את מידת הסתייגות המומחה מטיב הנצחת העקבה בזירה או מאיכותה.

דרגת "סבירות גבוהה מאוד", משמעותה המעשית היא זיהוי כמעטודאישל הנעל החשודה בהותרת העקבה, כאשר זהירות מדעיתאשר המומחה מחוייב בה, מונעת ממנו קביעת "זאת הנעל" או כלשון המומחה בעדותו: "יש דרגה שנקראת סבירות גבוהה מאוד ומשמעה, הספק שנותר הוא תיאורטי בלבד"(עמ' 487 לפרוטוקול, ש' 27).

קובע כי בנעל הסלמנדר השמאלית, אזורים שחוקים ושריטות שנוצרו בנעל תוך כדי השימוש בה, בבחינת פגמים אקראיים המייחדיםאת הנעל הספציפית על פני נעלים אחרות הזהות לדגם ולגודל זה. מתצלום המכנס עולה התאמה- פסים דקים בנעל ופסים דקים בעקבה, החלק המשופשף בנעל מופיע גם בעקבה, במקום בו יש שריטה בנעל לא נוצרה עקבה, בשל החוסר, ניתן לראות בעקבה את השריטות והפגמים הייחודייםלנעל הסלמנדר, (עמ' 489 לפרוטוקול).

באשר לעקבה 1- מעיד כי כמות הפגמים המופיעים בעקבת הנעל והאינפורמציה הגלומה בהם מספיקהלקביעה חד משמעית כי "זאת הנעל",אולם בשל "רעשי רקע" כהגדרתו, כתמי דם והעובדה כי הפגמים לא מופיעים במלוא אורכם, נקבעה דרגת "אפשרי בהחלט".

מציין כי לאחר בדיקה מדוקדקת, התברר כי חלק גדולמהסימנים מקורם בנעלי הסלמנדר של החשוד.

באשר לעקבה 2- מתחת לעיגול הדריכה בנעל הסלמנדר מצויה שריטה גדולה, מרחבית, בצורת "בומרנג", החתך נוצר ככל הנראה כתוצאה מדריכה על חפץ חד. בעקבה 2 כתם כפול, כאשר צידו הימני של הכתם מתאים במיקומו ובגודלו לאחד האלמנטים שבנעל, בנוסף, בהגדלה ניכרת של המעתק, ניתן לראות כי סימן ה"בומרנג" נמצא בדיוקבמקום בו על המכנס יש חלל לבן, חופף במימדיו לפגם שמופיע בהטבעת הנסיון, לדבריו: "פגם כזה שמכיל כמות אינפורמציה מאוד גדולה, יכול היה לקבוע באופן חד משמעישיוכה של נעל לעקבה", מאחר והעקבה חלקית, גם כאן, בחר ליתן דרגת "אפשרי בהחלט" (ע' 493 לפרוטוקול). (השווה דברי מומחה ההגנה מר קופר לענין זה ושלילתם).

באשר לעקבה 3-מציין כי מדובר בעקבה חלקית וקלושה, עם זאת, בתפר המכנס נקלט סימן ברור של קונטור עיגול הדריכה שבנעל, כאשר צורתו הייחודית עם הצורות והזיזים, מתאימה בדיוק לצורת הקונטור שבנעל, לפיכך, למרות קלישותה של העקבה, מסקנתו היא שמדובר בדרגת "אפשרי בהחלט"(עמ' 494 לפרוטוקול).

לגבי עקבה 4 – מתאר כי מדובר בעקבה הניצבת ליתר העקבות, רואים חלק מעיגול הדריכה התחתון, בעקבה מאפיינים סוגיים כלליים של נעל מדגם זה, לפיכך בחר בדרגת "אפשרי".

ממשיך ומתאר את העקבות שנמצאו בצידו הימני של המכנס – עקבה 5,מורכבת מ-3 עקבות חלקיות של עקב נעל ימין, בכל אחת מהעקבות רואים חלק קטן של פרטי הדגם, בכל הכיס הימני לא נמצאו פגמים ייחודיים שנוצרו בנעל באקראי, לפיכך בחר בדרגת "אפשרי", כך גם לגבי עקבה 6.

לסיכום קובע:

"בהתבסס על כך שכל העקבות נמצאו סמוכות על אותו פריט לבוש, הרי שההיגיון אומר שבהינתן עקבה של נעל שמאלית ולידה עקבה של נעל ימנית ובהינתן 3 דריכות של נעל שמאלית אחת ליד השניה על אותו פריט לבוש, הרי יהיה זה הגיוני להניח שנעל אחת הותירה את כל העקבות השמאליות ונעל אחרת הותירה את כל העקבות הימניות ולא להניח שמדובר בשלושה אנשים שונים שלכולם נעל אחת שהותירה את כל העקבות הנדירות"(עמ' 496 לפרוטוקול).

ובהמשך:

"אנו ניגשים לבדיקה מתוך הנחה שכל הנעליים בעולם יכולות היו להותיר עקבות נעל ואז אנחנו מגלים דגם מסוים ומאיליו קופת האוכלוסייה ומצטמצמת רק לאותה אוכלוסיה שיש לה את הדגם, לאחר מכן המידה, הגודל, השחיקה, לאחר מכן הפגמים, אח"כ נמצא פגם קטן שיצמצם עוד בהרבה את האוכלוסייה ונמצא עוד אינפורמציה שתצמצם עוד יותר את האוכלוסייה הזו ובס' 5 אנו אומרים שעם כל פעולות הצמצום שעשינו מתבצעת לא על נעלי "נייק" שנפוצות בארץ" אלא כל מערך הצמצום הזה מופעם על נעל נדירה מלכתחילה, הסיכוי שנעל אחרת באותו דגם ובאותו גודל ובאותו הרכב פגמים תהיה נוכחת בישראל אם תהיה אחת כזו, הופכת להיות אפשרות קלושה ביותר ברמה תיאורטית.." (עמ' 498-499 לפרוטוקול, ש' 24 -29, 2-1).

עוד מוסיף ומציין המומחה שור, כי במעבדת סימנים וחומרים קיים אוסף של למעלה מ- 5,000 דגמי סוליות נעליים, כאשר לוקטו מאוסף זה כל הסוליות שיש בהן סימונים ופסים שאולי יכלו להותיר סימנים כמו נעל הסלמנדר, כאשר לאנמצא אף דגם אחד שיכול להותיר עקבות אלה.

בחקירתו הנגדית מציין המומחה שור, כי ברצפתתא השירותים לא נמצאו כל עקבות נעל, העקבות שנמצאו על שטח הרצפה נמצאו בין תאי השירותים לבין הכיור.

המומחה שור שלל את האפשרות שהציג הסניגור, לפיה הצטברות כתמי הדם והסימנים על מכנסי המנוחה נבעו מטקסטורת הבד, לדידו, הסימונים נוצרו כתוצאה ממבנה הנעלוכיוון הפסים בסוליית הנעל שונהמכיוון הפסים על מכנסי הג'ינס.

שולל את האפשרות כי העקבה הבלתי משויכת, שנמצאה על מכסה האסלה, הינה של נעל במידה קטנה מ-40 .

על המכנסיים לאנמצאו סימנים שיכולים להיות לכאורה מוטבעים על ידי אותן נעליים בלתי משויכות (עמ' 506 לפרוטוקול).

מההיבט הטכני, אין מניעה להשוות עקבה חלקיתלנעל, גודל הנעל אינו קובע אלא כמות האינפורמציה והפגמים המצויים בעקבה (עמ' 522 לפרוטוקול).

מצד ימין לאסלה נצפתה עקבה, המומחה שור שיער בחקירתו כי מדובר בנעלי המנוחה בשל מאפיינים סוגיים, אולם לא נערכה השוואה מעבדתית (עמ' 528 לפרוטוקול).

ב. חוות דעת מומחה ההגנה – השוואת נעלי הנאשם לכתמי הדם על מכנסי המנוחה (נ/ 285)

(1) המומחה:גיא קופר, ד"ר לפילוסופיה וחקר גבישים, חבר באיגוד מדע פורנזי.

תאריך חוו"ד:29.07.09

(2) המוצגים לבדיקה: המומחה קופר בחן במעבדה בירושלים שני פריטים-

1. פריט 9 (נעליו של הנאשם), מציין כי מדובר בנעליים מידה 42, חלקן העליון משופשף וצבען עור חום אדמדם, סוליות הנעליים שחוקות, בלויות ומוכתמות. הכיתוב MANDERחרוט על הסוליה הימנית, חלקה הראשון של המילה מחוק ושרוט, אף הכיתוב בנעל שמאל נמחק לחלוטין.

מתאר בקצרה את ממצאיו של המומחה שור בעניין נדירות נעל הסלמנדר בישראל, עם זאת צויין כי לא נבדקו נעליהם של התלמידים וצוות בית הספר בו נרצחה המנוחה.

2. פריט 11 (ג'ינס כחול של המנוחה)- ג'ינס מסוג LEE COOPER, מידה 24, צבע כחול. מתאר כי על המכנסיים כתמי דם, חלקו התחתון של הג'ינס נחתך, חלק מהחתיכות הומצאו למומחה. מציין, כי המומחה שור זיהה חלק מכתמי הדם בצד הקדמי של הג'ינס בחלקו העליון, כעקבות המסומנות 1-6.

מומחה ההגנה, ד"ר גיא קופר, בחוות דעתו נ/285, מציין כי על הסוליות היו פסים ועיגולים, המילה "מנדר" חרוטה על הסוליה הימנית, החלק הראשון של המילה נמחק (מר שור זיהה נעליים אלה כ"סלמנדר" – סוג הנעליים אותן נעל הנאשם ביום הרצח).

ד"ר קופר, מסכים גם תוך הישענות למעשה על ממצאי שור, כי מדובר בנעליים נדירות בישראל או בלשונו "נעליים לא פופולאריות בחברה הישראלית".

ד"ר קופר משיג על כך, כי לא נבדקו נעלי התלמידים בבית הספר בו נרצחה המנוחה.

ד"ר קופר מסכים, כי על הגי'נס אותו לבשה המנוחה, כתמי דם כבדים וכן כי דריכה על הג'ינס תגרום לתזוזה, כאשר הדורך הרוצח מטפס מעל גופה.

(3) ממצאים:

עקבה 1:

שני מאפיינים בעקבה על הג'ינס תאמומבחינת מיקומם, אך לטעמו, לא מבחינת צורה, לפגם הסוליה. נמצאו סממנים דומים נוספים בעקבה, אשר לאתאמו כלל לפגמים על הסוליה.

עיגול הדריכה לא הופיע על הג'ינס, יתכן כי זאת משום שחלק זה בסוליה היה ללא דם או מאחר והעקבה נוצרה ע"י סוליה בעלת תצורה שונה.

מוסיף, כי חלק מקווי הדריכה בעקבה על הג'ינס משתרעים גם על החלק שבו צריך להופיע עיגול הדריכה. קווי הדריכה הדקים שהופיעו על הג'ינס נמשכו לתוך אזור שבו קווי הדריכה על הסוליה היו רחבים. למרות זאת, קבע כי קיימת אפשרות כי אי ההתאמה מקורו בעקבה כפולה. לסיכום, קבע כי יש ספק באם העקבה הוטבעה ע"י נעלו השמאלית של הנאשם.

עקבה 2:

איןקורלציה בין כתמי הדם על הג'ינס לבין הדוגמה שמופיעה בחלק הזה של הסוליה. יש מס' מאפיינים דומים (של פגמים), אולם ניתן להסתמך על פגמים אלו רק אם הם תואמים את הדוגמה שעל הסוליה כולה.

עקבה 3:

נמצא קטע של כתם בצורת חצי סהר, הדומה מבחינת ההיקף לעיגול הדריכה החיצוני שעל הנעליים. עם זאת, לא ברור שכתם זה נעשה ע"י נעל ולא נמצאו סממנים אחרים התואמים לדוגמה, כפי שהצביע מר שור בחוות דעתו.

קביעתו כי התאמה אשר מציגה קטע כל כך פעוט של הנעל, כלל אינהבעלת ערך ראייתי.

עקבה 4:

ישנו סימן של כתם עגול, הדומה לחלק מעיגולי הדריכה הפנימיים בסוליה בשמאלית, מאחורי עיגול הדריכה הקדמי. יחד עם זאת, מבחינת מיקום הנעל, החלק הקדמי של הנעל לאתאם וקווי הדריכה בחלק הקדמי של הסוליה אינם מופיעים בעקבה.

עקבה 5:

נמצא סימן חלש מאוד של חלק מהאותיות Nו- Dבאזור העקבה בנעל ימין. אין מספיק מידע שעל בסיסו ניתן לקבוע בוודאות, אם מדובר בסימן אמיתי או במצג שווא.

עקבה 6:

לא "נקלטה" בג'ינס דוגמא ברורה, כגון: עיגולי או קווי דריכה. כלל לא ברור אם העקבה נוצרה ע"י סוליה של נעל. למר שור היו דוגמאות נוספות של נעליים עם דוגמה דומה של עיגולי וקווי דריכה במאגר שלו. אף אחת מהן לא תאמה לעקבות על הג'ינס.

(4) דיון בממצאים:

1. דם על סימני נעליים נמצא בחלקו הקדמי של ג'ינס המנוחה.

2. 6 עקבות זוהו ע"י המומחה שור במעבדתו, דווח כי הן דומות ובעלות אותו אלמנט של דוגמא המצויה על סוליית נעלי הנאשם. נמצאו פסים ועיגולי דריכה הדומים לחלק הקדמי של נעלי הנאשם, עם זאת, הראיות לגבי הכיתוב והיחס בין הפסים לעיגולים אינם ברורים.

לפיכך, קובע המומחה קופר כי אין זה וודאי כי הסימנים על הג'ינס הם כתוצאה מדריכה של נעל מסוג SALAMANDER.

3. בעקבה הברורה יותר שנמצאה על הג'ינס, חלק מהפסים והווים נמצאו באזור בו היה צריך להופיע אחד מעיגולי הדריכה שבסוליה, הנאשם לא יכול היה להטביע עקבה זו, אא"כ הסימון הינו עקבה כפולה, קרי הנעל זזה מעט ממקום למקום.

4. כפי קביעת המומחה קופר, מאחר וסימני העקבות קטועים ונמצאו על משטח מעוגל וגמיש, לא ניתן לקבוע באיזו מידת נעל מדובר.

5. נעלי הנאשם היו שחוקות ובלויות. בחלק מהאזורים בג'ינס כלל לא נמצאו סימני הנעליים, יתכן בשל העובדה כי הנעל שהותירה את העקבות התבלתה לגמרי, לפיכך נראה כי הנעל אשר הותירה את העקבות הייתה בלויה יותר מנעלי הנאשם, מאידך ייתכן שעובדה זו נובעת מתזוזות הנעל אשר מרחו את הסימנים, לפיכך אינו יכול לשלולאת האפשרות כי נעלי הנאשם גרמו לסימנים אלו.

6. בעקבה מס' 1 (שהיא העקבה הברורה ביותר על הג'ינס), נמצאו שני מאפיינים המתאימים במיקוםאך לא בצורה המדויקת, לנזק האקראי המצוי בסוליית נעלו השמאלית של הנאשם.

עם זאת, נמצאו מאפיינים נוספים אשר לאהתאימו לנזק על הנעל, אינושולל היתכנות ממצא זה כתוצאת לוואי בשל מרקם פני הג'ינס, הרטבת הנעליים בדם או עקבות כפולות.

המאפיינים אשר אינם מתאימים לנעל, לא נופלים באיכותם מהסימנים שנמצאו מתאימים, לפיכך ישנו ספק האם נעל שמאל של הנאשם יצרה את הסימן.

יתר המאפיינים על הג'ינס, אשר דווחו ע"י המומחה שור, אינם ברורים ובאיכות גבוהה.

לסיכום קובע המומחה בחוות דעתו:

9. "In my opinion, Mr Shor's conclusion that there ** a very high probability that the **** ** shoes from item 9, left alii of

the aforementioned prints isincorrect. In ** opinion whilst

I would entirely exclude Mr Zadarov's shoes, the observed

Differences support the proposition that his ***** did not **** the

Marks. This is because, ** my opinion, the significant differences outweigh the evidential value the corresponding features"

(5) חקירת המומחה- חקירה ראשית:

בחקירתו הראשית מתאר המומחה קופר את עבודתו בחברת "קיט בורר ייעוץ" בתחום ראיות טביעות נעל, מציין כי לחברה מערכת בקרת איכות המחייבת בדיקת כל חוות דעת ע"י מדען נוסף מטעם החברה.

באשר לעקבה 1- לדבריו, ניתן לראות התאמה שטחיתבין הנעל לעקבה, ברמת הפרטים נמצאו הבדלים חשובים, כך למשל הקצה השמאלי בהטבעת הניסיון אינו תואם לקצה העקבה, המומחה מעלה אפשרות כי שינוי זה מקורו בגמישות הג'ינס. מציין כי בסוליית הנעל פסים דקים ועבים, כאשר בעקבה מספר פסים דקים היכן שאמורים להיות כפי תוואי הסוליה, פסים עבים. מספר מאפיינים זהים בעובי, במיקום ובזווית לפגמים בנעל הנאשם, עם זאת ישמאפיין מסויים אשר אינו זהה לשום נזק בהטבעת הניסיון, אם מאפיין לא נגרם מפגם בנעל, זהו תוצר לוואי שצריך להטיל דופי בשאלה האם זוהי העקבה שהותירה את הסימן.

מסכם המומחה קופר, ישנם מספרמאפיינים זהים אך גם מספר הבדליםמשמעותיים, לפיכך ישנו ספקלגבי התאמת הפגמים בנעל למאפייני העקבה, אם זוהי עקבה יחידה אזי היא לא נוצרה מנעל הנאשם, לדעתו נוצרה מנעל אחרת.

לדבריו, סביר יותר כי בעקבה זו, הפסים נוצרו כתוצאה מטביעה אחת ולא מעקבה כפולה, קרי הזזת הנעל ממקום למקום.

באשר לעקבה 2- מסקנת המומחה כי ניתן לראות רמיזה, אפשרות למקטע של עיקול, אולם אינורואה מאפיינים אחרים של סוליית הנעל בהטבעה.

באשר לעקבה 3- הסימן בעקבה יכול היה להיווצר ע"י משטח מעוקל בסוליית הנעל, העדר תבנית או פרטים נוספים של תבנית, מוביל אותו להציע כי הסימן בעקבה 3, לא נעשה ע"י נעל זו.

באשר לעקבה 4- קבע כי איןמספיק אלמנטים של תבנית בכתם על מנת שיגיע למסקנה שהכתם נגרם ע"י סוג נעלו של הנאשם, לדבריו, יש אפשרותכי הנעל הותירה סימן זה, אולם אין דבר בסימן בכדי להראות כי מדובר בסוג זה של נעל.

באשר לעקבה 5- קבע כי איןמספיק ראיות כדי קביעה כי סוג נעל הנאשם יצר את הטביעה.

לדבריו, זהו אזור מורכב של סימנים וכתמים, נראה שנוצרו מספר מגעים של מספר מאפיינים זהים, סימנים אלו אינם ברורים דיים על מנת להסתמך עליהם, כמו כן ישנם הבדלים- הפסים בסוליית הנעל לא מצויים בסימן, יש מרווח במקום בו שהיה מצפה לראות דם.

באשר לעקבה 6-החלק העליון בעיקול העקבה דומהלנעל הנאשם, אולםהרבה נעליים נוספות יכולות להתאים.

המומחה קופר משוכנע, כי לפחות חלק מהסימנים המצויים על מכנסי המנוחה הם סימני נעליים, כך בייחוד בנוגע לעקבה 1. לגבי עקבה 3, אינו משוכנע כי מדובר בעקבת נעל, לגבי עקבות 4 ו-6, יש בהן קצוות האופייניים לעיקול קדמת נעל, בעקבה 2 אינו רואה מאפייני נעל, בעקבה 5- ייתכן כי הסימן נוצר ע"י נעל, אינו שולל את האפשרות כי נוצר מפריט אחר.

(ראה פרוטוקול בעמ' 1606-1615).

חקירה נגדית:

בחקירתו הנגדית אישר המומחה, כי מעולם לאהעניק חוות דעת בתחום הטבעת נעל למשטרה או לתביעה. ציין, כי למד בקורס השוואות עקבות נעליים אצל המומחה ויליאם בודזיאק בארה"ב בשנת 2004, כאשר רוב משתתפי הקורס הם שוטרים.

אישר, כי הוא אינו חבראו פעיל באיגוד הפורנזי האירופאי (E.N.F.S.I), מבין עשרת המאמרים המדעיים שפרסם, אף לא מאמראחד עניינו עקבות נעליים, אלא יהלומים וקורוזיה של זכוכית. מאמרים אלו לא פורסמובכתבי עת אשר עניינם מדע פורנזי.

המומחה אישר, כי אף שציין כי הרצה בשלוש השנים האחרונות באוניברסיטת מערב סקוטלנד בנושא ראיות של סימני נעליים, הוא אינו חלק מסגל האוניברסיטה, הרצה 3 הרצאות אורח חד פעמיות בתחום. מציין כי מלבד עדותו כאן, העיד רק פעם אחתנוספת בנושא עקבות נעליים, בתיק רצח אשר ארע בברמינגהם, אינו יודע אם ביהמ"ש שם אימץ את חוות דעתו.

המומחה אישר, כי קיבל את פרוטוקול עדות המומחה שור טרם כתיבת חוות דעתו, אולם עיין בו לאחרכתיבת חוות הדעת, טרם עדותו כאן, אינו מסביר מדוע לא קרא פרוטוקול זה קודם לכן, ייתכןכי היה מוצא בדברי המומחה שור הסברים לחלק מהבעיות שאבחן (ע' 1625-1619 לפרוטוקול).

מציין כי במהלך בדיקתו, נכחו בחדר ב"כ הנאשם, מר סדובסקי ואלכס פלג, האחרונים דנו בתיק אולם הוא ניסה להתרכז בעבודתו, לדבריו נוכחים אלו שוחחו באנגליתוהביעודעתם על הראיות על מנת שיאזין לדבריהם (ע' 1622 לפרוטוקול).

מר פלג העיד בתיק זה כעד הגנה וכפי שנראה להלן, גם מר סדובסקי, אשר חזר בו לאחר חקירתו הראשית שנמחקה כאָיִן, לאור העובדה שלא חזר לדוכן העדים, ראה חקירתו הראשית מיום 26/2/09, ראה החלטתנו המפורטת שם בעמ' 1217-1216 לפרוטוקול.

המומחה קופר מאשר, כי הסתמך על החומר שהציג לו ב"כ הנאשם, לאביקש לקבל את כל התיק, לראות אם יש מידע נוסף שעליו לקבל.

כן אישר המומחה כי לחוות דעתו קדמו טיוטות נוספות, התבקש לשנות דברים מסוימים וניסוחים שונים בחוות הדעת ע"י ההגנה, הדגיש כי התבקש לערוך שינויים ותוספות לעניין העקבות על הרצפה, אחר שלא התבקש להתייחס לכך בהוראות הראשוניות, לדבריו לא התבקש לערוך שינויים בעניין הסימנים שעל מכנסי המנוחה.

מר קופר מסכים, כי נתונים שונים מפי ההגנה אשר הובאו לידיעתו, כגון הטענה לאי המצאות טביעות אצבעות בזירה, השערות שנמצאו בידי המנוחה, הטענה לאי התאמת השחזור כפי ההגנה לממצאי הזירה – וכאשר אין חולק כי לא ראה את השחזור כלל [!] – אינם רלוונטיים בכל מקרה לגיבוש מסקנתו- השוואת העקבות לנעלי הנאשם (עמודים 1624-1625 לפרוטוקול).

(6) סולם דרגות הוודאות:

לעניין סולם ודאויות המקובל במעבדת סימנים וחומרים, שעליו הסתמך המומחה שור, מציין כי סולם זה מוכר לו, שונה מהסקאלה המקובלת באנגליה, המומחה משתמש בסולם דרגות המבוסס על יחס וסבירות (ת/770), כאשר מסמך זה נערך ע"י המומחה שור כחבר בוועדה שניסתה לנסח וליצור סקאלה אחידה.

הסולם האנגלי, אליו הפנה המומחה קופר, מתאר מספר דרגות של וודאות התאמה, הנעות בסקאלה שבין זיהוי לשלילה: א. Identification; ב.Very strong support for proposition A; ג. ******** strong ******* *** proposition A ; ד. Inconciusive; ה. Strong ******* *** proposition A; ו. Elimination.

לדבריו, חוות דעתו נערכה ונוסחה לאור סולם זה, אולם לשאלת ב"כ המאשימה, אישר כי בגוף חוות הדעת לאהשתמש במונחים ספציפיים מסולם הדרגות, המונחים אשר נוסחו בגוף חוות הדעת הינם לשוניים ולאמדעיים, לדבריו, ניתן להבינם כפשוטם.

המומחה בחקירתו נשאל שוב ושוב, מדוע לא השתמש בחוות דעתו בסולם הדרגות האנגלי בו משתמש בד"כ כטענתו, לגבי כל עקבה ועקבה, או לחלופין, בסולם הדרגות המקובל בישראל (האירופאי). המומחה לאענה לגופה של שאלה, העניק מספר הסברים שאינם מספקים (כך למשל טען, כי חשש כי שימוש בסולם האנגלי עלול לבלבל, על אף שהמומחה שור עצמו היה בין עורכי המסמך המשווה בין הסולם האנגלי לזה המקובל בישראל, כן טען כי לא ידע להעריך את העקבה כפי הסולם הישראלי אשר לדבריו "איכותי ולא כמותי"), לשאלת ביהמ"ש הודה בטעותו:

"הייתי צריך להשתמש בטבלה האירופאית ולא השתמשתי בה"(ע' 1629 לפרוטוקול, ש' 25).

(7) ממצאי החקירה הנגדית:

מאשר כי ייתכן ולעיתים ניסח בחוות דעתו על דרך השלילה את אותו מידעשנוסח ע"י המומחה שור על דרך החיוב, כך למשל לעניין עקבה 4, המומחה שור ציין בחוות דעתו: "זו עקבה חלקית ביותר של נעל שמאלית המתאימה בדגם ודומהבגודל בחלקים המקבילים בנעל השמאלית מס' 9, אפשרי שהנעל השמאלית הנ"ל הותירה את העקבה הנ"ל", כאשר המומחה קופר מתייחס לאותםהנתונים וקובע לעניין עקבה 4, כי אין בסימן דבר המצביע על כך שהוטבעה על ידי נעל מאותו דגם בדיוק, קרי, כאשר המומחה שור קובע כי אפשרי והעקבה הוטבעהע"י נעל הנאשם, קובע המומחה קופר כי אפשרי והעקבה לא הוטבעהע"י נעל זו.

באשר לעקבה 5, אינוחולק על קביעת המומחה שור, כי אפשרישנעל הנאשם הותירה עקבה זו, יתרה מזאת, ציין בחוות דעתו כי ייתכן והצליח לראות חלק מאותיות הלוגו של הנעל(ע' 1626-1629 לפרוטוקול).

המומחה קופר מאשר כי עקבות הנמצאות על בגדיושל אדם, בעת שהאדם לובש אותם, מתאפיינותבעיוותים, הכפלות ותזוזות, בהתייחס לנתון זה ולעובדה כי קשה לטפס על משטח הגופה שאינו יציב, ובעובדה כי מדובר במשטח גלילי – מכנסיים, המומחה מסכים כי בעת פרישת המכנסיים על שולחן, מיקום העקבה לא יהיה כמו בעת הדריכה על הגופה וקובע:

"המשמעות היא שבשל סיבה זו לאהייתי שולל את האפשרות שהנעליים של הנאשם הותירו את הטביעה" (ע' 1630 לפרוטוקול, שורה 18).

ובהמשך:

"ש. אני אומרת לך שגם אם ההבדלים שאתה מצאת, בהנחה שיש את ההבדלים האלה, אתה לא שללת את הנעליים האלה של הנאשם וגם בעדותך היום לא שללת

ת. נכון"

(ע' 1637 לפרוטוקול, ש' 22-24).

המומחה מציין, כי בהטבעת הניסיון שערך, החלק התחתון של העקבה יצא "לא ברור" בהשוואה להטבעת הניסיון שערך המומחה שור, בהטבעת האחרון ניתן לראות יותר בבירור את האותיות ERמלוגו נעל הסלמנדר, המומחה ציין כי בתיק העבודה מצא את הטבעת הניסיון של נעל שמאל שהכין שור אך לא של נעל ימין הרלוונטית, לפיכך השתמש בהטבעת הניסיון שלו. המומחה קופר לא מניח הסבר, מדוע לא הדפיס את תמונת נעל ימין מתקליטור התמונות של המומחה שור או ביקש כי ישלחו לו עותק נוסף של ההטבעה (עמ' 1631 -1632 לפרוטוקול).

ציין כי המומחה שור מצא במאגרו מספר דגמי נעליים בעלי דפוס דומה של פסים ועיגולים, אולם אף לא אחד מהם יכול להתאים לסימנים שעל מכנסי הג'ינס, אינו יודע מה גודל מאגר המומחה שור. לאור הנתונים אשר הוצגו בפניו, לפיהם במאגר המומחה שור קיימים מעל 5,000 דגמים ועוד כמה אלפי עקבות שתועדו מזירות פשע, בנוסף לעובדה כי המומחה שור פנה באינטרנט לכל המעבדות לזיהוי פלילי באיחוד האירופי וב- F.B.Iומכל החומר שלל את האפשרות כי אותם הדגמים הותירו את הסימנים שעל מכנסי הג'ינס, הכירבכך כי נתונים אלו רלוונטים לחיזוק המסקנה שנעל מסוג סלמנדר הותירה את העקבות, עם זאת ציין כי עדיין ישנם הבדליםבתבנית המטילים ספק במסקנה.

המומחה מאשר כי גם במאגר שברשותו, בו כ- 800 נעליים בקירוב, חיפש ולא מצא דגם שיכול להתאים לסימנים של המכנסיים, אולם לא מצאלנכון לציין זאת בחוות דעתו (ע' 1634-1635 לפרוטוקול).

לעניין נדירות נעל הסלמנדר, המומחה הכיר בעובדה כי ישרלוונטיות לכך שנעלי הנאשם הובאו מאוקראינה, וככל הנראה, לא ידוע על דגם מנעל זו שנמכרה בישראל.

הופנה למאמר המלומד אבט (ת/771, בעמ' 246), המתאר מקרה של נעל אשר לא זוהו בה פגמים ייחודיים, אולם בשל נדירות הנעל בניו זילנד, אובחנה בדרגת "Very strong support"שהיא כאמור, דרגת הזיהוי השנייה בוודאותה בסולם הדרגות האנגלי, המומחה קופר אינוחולק על מסקנת המלומד בנדון.

המומחה עומת עם העובדה כי בראשית חוות דעתו, באשר לעקבה 1, ציין כי "ישנו ספקאם נעלו של הנאשם יצרה את הסימן", אולם מסקנתו הסופית בחוות הדעת היא כי ההבדלים תומכיםבפרופוזיציה כי נעלי הנאשם לא יצרו את העקבה, כלומר, מסקנתו בסוף חוות הדעת גורעתממסקנתו בראשיתה, כאן מגיב המומחה:

"אני מצטער, זה לא היה ברור"

ושוב:

"אני מצטער, זו לאהיתה כוונתי"(עמ' 1639 לפרוטוקול, ש' 11, 16).

אישר, כי תצלום עקבה 6 נמסר לו כיממה טרם עדותו כאן, לפיכך מסקנתו באשר לחלק התחתון של התמונה גובשה באותו היום, על סמך תמונה זו וללאבחינתה במעבדתו.

המומחה העיד, כי מר סדובסקי ניסה לדבר עימו במהלך עבודתו אך הוא ניסה מצידו שלא לשים ליבו לכך (עמ' 1642 לפרוטוקול, שורה 17).

ג. הכרעה בין חוות דעת המומחים:

לאחר בחינת חוות הדעת השונות על מצורפיהן, קביעתי הינה כי יש לסמוך על מסקנותיו של המומחה שור, בבחינת "דחזקה אומן לא מרע אומנותיה", כפי שיבואר לקמן:

(1) רקע מקצועי ומדעי של המומחים:

ביחס לעדויות מומחים, נדרש בית המשפט לקבוע ממצאי מהימנות והסקת מסקנות, כאשר ההלכה בעניין זה ברורה:

"ככלל, עדותו של מומחה נבחנת על ידי בית המשפט בשני מישורים: מישור המהימנות האישית – במסגרתו נבחנת מהימנותו של המומחה ככל עד אחר; ומישור האמינות המקצועית – במסגרתו נבחנים רמתו המקצועית של המומחה, וטיב ואופי הבדיקה או הבירור האחר שערך ואשר מכוחם הגיע למסקנותיו. על פי שניים אלה – נקבעת בדרך כלל יכולתו של בית המשפט לאמץ את חוות דעתו ולסמוך עליה מימצאים לצרכי הכרעה בהליך המשפטי שבמסגרתו הוגשה חוות הדעת כראיה" (ע"פ 1839/92 אשקר נ' מדינת ישראל, פסקה 4 לפסה"ד (לא פורסם, 4.9.94)).

אם כן, בהימצא סתירה בין חוות דעת מומחים מטעם הצדדים, נדרש בית המשפט לקבוע על פי שיקולי מהימנות, התרשמות, רמה מקצועית, אופי הבדיקה וטיבה ושיקולים אחרים – ביניהם נטלים וחזקות – איזו מבין חוות הדעת להעדיף.

מנתוניו של המומחה שור עולה, כי עסקינן במומחה בעל שם עולמי בתחום עקבות נעליים, משרת במעבדת סימנים וחומרים למעלה מ- 20 שנה, כאשר בשנת 1991 מונה לראש תחום עקבות הנעליים במעבדה, חבר בקבוצת העבודה לבדיקת סימני כלפי ועקבות נעליים של ארגון המז"פים האירופאיים, בעל דרגת מחקר המקבילה לדרגת "פרופסור חבר", חבר בוועדה אירופאית אשר עניינה קביעת אחידות בסולם הוודאיות.

המומחה שור צירף לחוות דעתו רשימה מפרסומיו המקצועיים, הכוללת עשרות מאמרים מדעיים, העיד כי ערך מאות ואולי אלפי חוות דעת משפטיותבנושאי נעליים וצמיגים ונחקר עליהן בביהמ"ש (ראה עדותו בעמ' 469 לפרוטוקול, וכן ת/361, ת/362).

ההגנה לא חלקה על מידת ניסיונו או מומחיותו של המומחה שור, יתרה מזאת, מומחה ההגנה קופר ציין כי הוא שמע על המומחה שור במסגרת עבודתו, הסתמך על סולם הוודאיות אשר המומחה שור נמנה על עורכיו, מכיר את עבודתו בקבוצת הסימנים האירופאית, כן ציין כי הוא מודע לעובדה כי המומחה האמריקאי הנודע- בודזיאק, אצלו השתלם בקורס בנושא עקבות נעליים, הודה למומחה שור בפרק התודות בפתח ספרו (ראה עדות המומחה קופר, עמ' 1617-1616 לפרוטוקול).

מאידך, התרשמנו כי המומחה קופר הינו ביחס, מומחה מקומי, עוסק בייעוץ בחברה פרטית "קיט בורר ייעוץ" במספר נושאים, בין היתרבתחום עקבות נעליים, כאשר עיקרהתמחותו אינהבתחום השוואת עקבות (זאת ניתן ללמוד מעדותו, בה ציין כי פרסם כעשרהמאמרים מדעיים, אף לא אחד מהםבתחום עקבות הנעליים או בתחום מדע פורנזי, אלא בתחומי יהלומים וקורוזיה של זכוכית).

המומחה קופרמעולםלא העניק חוות דעת לתביעה בתחום טביעות הנעליים, אינו חבר ב- E.N.F.S.I(האיגוד הפורנזי האירופאי), מחקירתו הנגדית עלה כי חרף הצהרתו בחוות הדעת כי בשלוש השנים האחרונות הוא מרצה בתחום ראיות סימני נעליים באוניברסיטת מערב סקוטלנד, הרי שמדובר בשלוש הרצאות אורח חד פעמיות, העיד פעם אחתבלבד בבימ"ש בנושא עקבות נעליים, כאשר אינו יודע אם ביהמ"ש אימץ את חוות דעתו בנדון (ראה חוות דעתו נ/258, בעמ' 3 וכן; עמ' 1606, 1619-1615 לפרוטוקול).

עד זה, מומחה זה, העדיף במודע לראות מה שנראה לו כחצי הכוס החסרה דווקא, בהיבט לא מקצועי ומוּטֶה.

מעבר לכך, במישור המהימנות האישית – המומחה שור עשה רושם מצוין.

(2) מקצועיות חוות הדעת:

בטרם נסקור בתמצית את אורח קביעת הדרגות באשר לעקבות תוך השוואה בין המומחים, נציין כעובדה כי הסניגור לאחקר את מר שור בענין קביעותיו באשר לעקבות 6-2, אלא לענין עקבה 1 בלבד.

בחוות דעתו של המומחה שור (ת/362), מונה הוא שש עקבות שונות שנמצאו לשיטתו על מכנסי המנוחה, כאשר ביחס לכל עקבה ועקבה קובע הגדרה הלקוחה מסולם הודאיות המוכר והמקובל במז"פ להשוואת סימנים, הגדרות הנעות בסקאלה שבין "שלילי" לבין "זאת הנעל". המומחה שור הציג במהלך עדותו את מאמרו "בניית סולם חדש לדרגתאפשרי" (ת/363), הסוקר את מפתחרמות הקביעה האפשריות ביחס לכל עקבה.

לאחר שכל עקבה הוגדרה וזוהתהבסולם הוודאות המדעי המקובל, המומחה שור ערך סיכום ושקלולנתוני העקבות ונתונים נלווים עליהם נשען והגיע למסקנתו הסופית.

לחוות הדעת הוצמד תיק העבודה, הכולל מאות עמודים ועשרות מסמכים- תצלומי זירה, תצלומי נעליים, שקפים, מעתקים, דוגמאות נעליים ומסמכים נלווים לחוות הדעת. בעדותו בפנינו הציג את תמונת מכנסיה של המנוחה בגודל טבעי, עליה הציג את שש העקבות שאיבחן ע"י הצמדת שקפים ועליהם העתקים מנעלי הנאשם.

לעומתו, המומחה קופר צירף לחוות דעתו, תיק עבודה המכיל תשעהתצלומים, עליהם ביסס את חוות דעתו. בנוסף, מצאנו מספר ליקוייםבעת עריכת חוות הדעת, המעיבים על איכותה. כך למשל, ציין כי בעת עריכת חוות הדעת התייחס לחוות הדעת הנגדית של המומחה שור, אולם לא טרח לקרוא את פרוטוקול חקירתובפנינו, קרא פרוטוקול זה רק טרם עדותו כאן, על אף שהונח לפניו בשעתו. ציין כי סך כל עבודתו בתיק הסתכמה לעשרות שעות בלבד, ציין כי ביחס לעקבה 6 קיבל את תמונת העקבה במלואהכיממהטרם עדותו כאן, ביסס את מסקנתו על סמך תמונה זו,ללא ציוד מעבדהולמעשה, לאחרכתיבת חוות הדעת (ראה עמ' 1619, 1623, 1642 לפרוטוקול).

כן התברר, כי נתונים רבים שנאספו ע"י המומחה שור לעניין נדירות נעל הסלמנדר, לא היו בפני המומחה קופר בעת כתיבת חוות דעתו. בעדותו הובהר, כי לאכל המסמכים מתיק עבודתו של המומחה שור תורגמו לו, כך למשל סקר חנויות הנעליים והודעת העד שמעון הורביץ, אף שאישר כי נתונים אלו רלוונטיםלעניין צמצום האפשרות, כי אדם אחר זולת הנאשם הותיר את העקבות על מכנסי המנוחה. עוד התברר, כי המומחה קופר כלל לא ידעמאיזה חומר עשויה סוליית הנעל ומהו פרק הזמן בו סוליה כזו מתפוררת ומתבלה (ראה עמ' 1621, 1639-1637 לפרוטוקול).

נוסף על כן, טען המומחה קופר כי ניסח את חוות דעתו בהתאם לסולם הדרגות האנגלי והפנה למסמך שערך המומחה שור, אשר עניינו השוואה בין סולם הדרגות האנגלי לזה הנהוג בשיטה האירופאית ובישראל.

קשה מכך וחמור מכך, עיון בחוות הדעת ואף מדברי המומחה קופר בהמשך חקירתו הנגדית (מר קופר מודע ומוקיר את מר שור כמומחה בעל שם מחוץ לגבולות ישראל בתחום טביעות הנעליים), מלמד כי האחרון לא ניסח את ממצאיואף לא לפי הסולם האנגלי כטענתו, אלא השתמש בניסוחים המנותקיםממסמך סולם הדרגות, מונחים לאאחידים ביחס לכל עקבה ועקבה, כאשר לאניתן למעשה לדרג את העקבות, האחת בהשוואה לחברתה.

כאמור, המומחה קופר לא הניח הסבר סביר ולמצער, מדוע לא פעל כפי סולם הדרגות המקובל, ולשאלת ביהמ"ש הסכים כי היה עליו להשתמש בטבלה זו אך הוא לא נהג כן (ראה עמ' 1629-1626 לפרוטוקול).

שיטת הניסוח בה השתמש המומחה קופר הינה בבחינת פגם היורד ונדרש לשורשה של חוות הדעת. ראשית, שימוש בסולם דרגות אחיד וקבוע הינו מקובל בכל ענפי המדע הפורנזי, מדע אשר עניינו השוואתממצאים, ושעה שלעיתים קרובות המסקנות אינן בבחינת דרגות וודאות מוחלטת, הרי שמפתח קבוע להבנת חוות הדעת הינו הכרחי.

שנית, על מנת להכריע בין חוות דעת סותרות ולבחור את זו המהימנה והמקצועית ביניהן, ישנו הכרח להשוות בין מסקנת מומחה אחד למסקנת עמיתו ביחס לכל עקבה ועקבה, השוואה אשר ביהמ"ש יתקשה לערוך בהעדר סולם המונח בפניו.

הלכה למעשה, אי שימוש המומחה קופר בסולם דרגות כלשהו, מערער את יסודות חוות דעתו, כפי שנוכחנו לגלות במהלך חקירתו הנגדית. המומחה טען כי המונחים בהם השתמש אינםמדעיים וניתן להבינם מילולית כפשוטם, אולם בחקירתו הסביר מונחים מסוימים באופן שאינו מתיישב עם פשט הדברים – כך למשל, ביחס לעקבה מס' 1, קבע בחוות דעתו כי ישנו ספקאם נעלו השמאלית של הנאשם יצרה את העקבה (Cast doubt on the suggestion), אולם בחקירתו הראשית ציין ביחס לעקבה זו כי: "לדעתי זה נעשה ע"י נעל אחרת" (ראה עמ' 1627, 1609 לפרוטוקול; וכן נ/285, בעמ' 10), פרשנות מילולית של המילה "ספק" אינה עולה בקנה אחד עם הקביעה "נעשה ע"י נעל אחרת".

המומחה קופר עצמו הכיר בעובדה וזאת בלשונו, כיהתנסח לא כראויבחוות דעתו ביחס לעקבה 1 (ראה עמ' 1639 לפרוטוקול), ברי כי נסיבות אלה מפחיתות מעוצמתה, מהימנותה ומקצועיותה של חוות הדעת והאופן בו נערכה.

(וראה מר קופר, מומחה באשר לזכוכית דווקא – וכאשר עומת בין האמור ב – ת/770 נשוא טענתו והתייחסותו לסולם, תשובתו: "לא , בגוף חוות הדעת לא השתמשתי במונחים ספציפיים מסולם הדרגות",עמ' 1626 לפרוטוקול, שורה 8).

(3) השוואה בין מסקנות המומחים ביחס לכל עקבה:

גם השוואה קונקרטיתבין מסקנות המומחים ביחס לעקבות השונות, מחזקת את הקביעה בדבר העדפת חוות דעתו של המומחה שור על פני רעותה. ויודגש, מלאכתנו כאן אינה הקשה במעלה במדרג הקושי, עת נדרש ביהמ"ש בהכרעה בין חוות דעת מומחים, שכן אין עסקינן בחוות דעת מנוגדותאלא בדירוג שונהשל כל עקבה במסגרת מדרג רָמות הוודאיות.

כאמור, יש לבכר את המדרג כפי קביעת המומחה שור:

א. עקבה מס' 1:

אין חולק כי עקבה זו של חלקה השמאלי והעליון של נעל שמאל, מצויה מתחת לכיס השמאלי של מכנסי המנוחה והיא העקבה הברורה ביותר.

המומחה שור יצר הטבעת ניסיון של נעל הנאשם (מונח אשר משמעותו, איבוק סוליית הנעל באבקה ודריכה על שקף דביק), כאשר לטענתו, תוואי הטבעת הניסיון על גבי תצלום עקבה 1 מראה התאמהבקו החיצוני של היקף הנעל והתאמה של פני הסולייה – פסים דקים בקדמת הנעל וחלק מעיגול הדריכה. המומחה הכיר בעובדה, כי יש מספר הבדלים בין נעל הנאשם לבין העקבה וייחס את העובדה כי פסי הדריכה נמשכים למעשה מעט ימינה, לחלק מעקבה מס' 2, שנוצרה כתוצאהמתזוזתהנעל בעקבה 1.

המומחה שור הציג שלוש שריטותעמוקות המצויות בצידה השמאלי העליון של הנעל, כאשר בעקבה ניתן להבחין בשלושה אזוריםללא הטבעת דם, התואמים במיקום לשריטות אלו.

יובהר כי לחיזוק קביעתו הציג המומחה מצגת עם עשרות תצלומים והשוואות לגבי עקבה 1, כאשר ניתן לראות עין בעיןאת התאמת השריטות בנעל לאזורים בהם אין הטבעת דם בעקבה, קרי, העקבה לא נוצרה כיוון שבנעל יש חוסר, שריטה (ראה ת/374, קובץ המוגדר "קצוות סופי מכווץ"; ת/364, בתמונה 9; וכן עמ' 491-488 לפרוטוקול).

המומחה שור קבע, כי ההתאמה לסוליית הנעל והימצאות פגמים ייחודייםבנעל התואמים לעקבה מספיקלשם הקביעה המוחלטת כי "זאת הנעל" [!] אולם נזהר מקביעה זו בשל "רעשי רקע" כהגדרתו, הימצאות כתמים נוספים, לפיכך קבע כי העקבה מתאימה בדרגת "אפשרי בהחלט" (ראה עמ' 490 לפרוטוקול; וכן ת/362, בעמ' 4) – מותירה למעשה ספק תיאורטי בלבד.

הסנגור בסיכומיו טען כי מדובר באחיזת עיניים, לדבריו, אם נסלק את הצבע הכתום שבתמונה, ניתן בנקל להבחין כי כל דמיון בין שלושת הפגמים בנעל לבין הסימנים בכתם הדם, הינו דמיון פרוע; זאת בלשונו.

ואולם, מומחה ההגנה קופר אישר,כי קיימים בעקבה מספר פסים דקים המתאימים לדגם הנעל בחלקה הקדמי, בנוסף אישר כי שני מאפיינים(מתוך השלושה שאיבחן המומחה שור) התאימו במיקוםאך לא בצורה המדויקת לסוליית הנאשם (נ/285, עמ' 10) (במוסגר – גם שור עצמו ציין כי הפגמים לא מופיעים במלוא אורכם אלא בחלקם, ראה עדותו בעמ' 490 לפרוטוקול, ש' 3, ולמרות האמור ביסס מסקנתו).

בנסיבות בהן מומחה ההגנה עצמו התעלם מטענת הסנגור ולא נתן לה ביטוי (אלא חלק רק על מידת הדיוק שבפגם, והרי גם שור עצמו הסתייג מקביעה בה פגמי הנעל מופיעים באופן מדויק בעקבה), איני מוצא ליתן משקל לטענה אשר בחינתה נתונה בעיני איש מקצוע. במוסגר ולאחר התבוננות בתמונות 55, 56 למצגת ת/374 אליהן הפנה הסנגור, אעיר כי בעיני הדיוט ניתןלזהות את הפגמים ואין מדובר ב"דמיון פרוע", בלשון סניגור.

קופר הצביע על העובדה, כי לא אבחן את עיגול הדריכה וכן על העובדה כי פסי הדריכה נמשכים לאזור בו אמור היה להימצא עיגול הדריכה, ובחלקם דקים יותר מפסי העקבה, לאור הבדלים אלו קבע כי אין זה וודאי שהעקבה נגרמה ע"י נעלי הנאשם.

ויודגש, המומחה בחקירתו הנגדית הסכיםכי ייתכן והבדלים אלו מקורם בתזוזת הרגלעל המכנס, שהינו משטח גלילי ולא יציב, לפיכך קבע בחקירתו הנגדית, כי הוא אינו שוללכי נעלי הנאשם הותירו את הטביעה (ראה נ/285, בעמ' 10, 13; וכן עמ' 1607 -1608, 1630, 1639 – 1640 לפרוטוקול).

כאשר הקשו עמו באשר לכך שלא יכל לקרוא את הלוגו, הסכים בסופו של דבר כי האותיות הראשונות מחוקות גם על הנעל (ראה לעיל, זיהוי "mander" כאשר הלוגו הינו "salamander").

העד מסכים כי הטבעת הנסיון שערך, מלמדת על חסר בהטבעה שלו נשוא העברת המשקל על קצה העקב ולכן אצל שור רואים את האותיות ERלמשל בצורה ברורה יותר, אף שהתקליטור היה מונח לפניו, אף שהניסיון שערך שור היה כמובן צריך להיות בפניו ולטענתו נשמט.

ראה תשובות המומחה בחקירתו, עמ' 1630, והשווה לעמ' 1632.

כך גם כך, מאשר כי לאראה אינדיקציות לכך שעל הג'ינס דרכו נעליים נוספות ושונות, לא זיהה סוג נעליים אחר (ראה עמ' 1632, ש' 21), מאשרכי בטביעה 5 קיים העיגול (ראה צילום 8, בעמ' 9 בתיק העבודה – ניתן לראות עיגול על עיגול, עמ' 1633 לפרוטוקול).

העד מאשר כי בהשוואה בין המאגר שעמד לרשות מר שור לבין מה שנמצא במעבדה ברשותו באנגליה, יש עדיפותלמר שור בבדיקה ובניסוי, מאשרכי צמצום האפשרויות ונדירות הנעל רלוונטי.

העד מאשר כי אף שהינו מוצא הבדלים נשוא הפסים הממשיכים מקום שהיה אמור להיות עיגול, שאינושולל כי טביעות הנעל על הג'ינס הן של הנאשם וכאשר מדובר בנעליים נדירות ביותר, יחודיות, מסכים שזה רלוונטי, עומד על דעתו כי היה מקום לבחון את נעלי התלמידים.

כאשר הקשתה ב"כ המאשימה על העד באשר לקביעותיו נשוא עקבה 1, שעה שציין שהיה הבדל ברור, שעה שהועמד על כך כי קיים פער בין מסקנתו זו למסקנתו הסופית, תשובתו:"אני מצטער, זה לא היה ברור"(עמ' 1639 לפרוטוקול), טען כי ניסח זאת לא כראוי כאשר דיבר על טביעה מס' 1, וכאשר הועמד על כך כי למעשה מדובר במגמתיות כדי להפחית את רמת הוודאות (ראה חצי הכוס הריקה), חזר והשיב: "אני מצטער, זו לא הייתה כוונתי", מסכים למעשה, כפי שצוין גם לעיל, כי תזוזה אפשרית כאשר מדובר במכנסי המנוחה עם דם עליהם דרך הרוצח, ולכן ספקותיו נשוא הקווים באים על פתרונם לאור האפשרות לתזוזה, עומד על דעתו כי לא הגיוני מאחר והתזוזה הייתה הצידה וכאשר עומת עם ספרו של בודזיאק עליו הסתמך לכך שניתן למצוא ממצא פוזיטיבי גם על סמך חלקיק עקבה (ת/772, ראה עמ' 1640 -1641 לפרוטוקול), תשובתו כי קיים הבדל חלקי, לא חד משמעי באשר לעקבה 3.

בחקירתו החוזרת חזר וציין, כי לדעתו יש הבדלים בין הנעליים לבין סימני הטביעה, חזר ואישר באשר ל – ת/772 כפי שצוין לעיל, כי די גם בחלקיק קטןכדי למצוא למעשה ממצא פוזיטיבי.

עוד אציין בהקשר זה, כי לנגד עיניי בצורה בלתי אמצעית וישירה, צילום הג'ינס ועליו ההטבעה בשקף בדם לרבות הפגמיםבנעל, כפי שהצביע עליהם המומחה שור בחוות דעתו ובעדותו, ומראה העיניים מלמד בנקודה זו בצורה חד משמעית, כי מדובר בעקבות עם הפגמים היחודייםלנעליו השחוקות של הנאשם.

סיכומו של מאזן, מחד קביעות המומחה קופר אשר שינהאת הגדרתו ביחס לעקבה מהגדרת "אין זה וודאי" להגדרה "לדעתי זה נעשה ע"י נעל אחרת", הגדרות המנותקות מסולם מדעי ברור, כן הסכמתולקביעת המומחה שור ביחס למיקום שניים מתוך שלושת סימני השריטות בנעל, סימנים בבחינת פגמים ייחודיים.

מאידך, קביעת המומחה שור אשר בזהירותו ביכר את ההגדרה המדעית "אפשרי בהחלט" על פני הגדרת "זאת הנעל", וביסס את טיעוניו לפני ולפנים באמצעות מצגתו והתצלומים בתיק עבודתו.

במאזן זה מצאתי לאמץ את חוות דעתו של המומחה שור ביחס לעקבה מס' 1 ולהעדיף את מסקנתו, כי ניתןלראות את עיגול הדריכה, שהיא למעשה המסקנה המרכזית עליה חלוקים המומחים.

עוד טוען הסנגור, כי אם מניחים את שקף הטבעת הנסיון באופן התואם לשלושת הפגמים בחלקו העליון השמאלי של הכתם, נמצא חוסר התאמה בין גבולות סוליית הנעל לגבולות הכתם בחלקו התחתון.

מדובר בטענה מקוממת אשר מועלית לראשונה בסיכומים, הסנגור לא עימת את שור עם נתון זה ואף מומחה ההגנה לא הזכיר חוסר התאמה בגבולות התחתונים כנטען.

ודוק, העקבה משקפת את החלק השמאלי הקדמיבסוליית הנעל (ת/364, עמ' 6-5). כלל לא ברור האם הכתם בחלקו התחתון הינו קו מיתאר חיצוני תחתון (כאשר במבט בעין בלתי מקצועית, נראה כי אין מדובר בקו מתאר שכן הקו הנטען נוטה פנימה כך שהנעל בחלקה המרכזי צרה כנעל אשה).

עוד יש להזכיר, אף לגרסת שור, ישנם הבדליםבין עקבה L1לבין הנעל, ואף קופר קבע כי הבדלים אלו יכול ומקורם בתזוזת הנעל, מרקם הג'ינס וכו' (ראה נ/285, עמ' 13, ס' 4,8).

לסיום, דוחה אני את טענת הסנגור בסיכומיו, לפיה הקצה התחתון של עקבה זו, מצוי מתחתלרגל, במיקום בלתי אפשרי להצבת הנעל, לדבריו, הנעל אמורה להחליק בזווית זו. לשיטת הסנגור, עקבה כזו נמצאה, לפיכך, אף אם מדובר בעקבה שאינה שייכת לנאשם כפי סברתו, הכיצד יכול היה מאן דהו להותיר עקבה שבלתי אפשרי להותיר?

זאת ועוד, על מכנסי המנוחה נמצאו 6 עקבות, אין להוציא מכלל אפשרות כי נעלי הנאשם הביאו להזזת הגופה במעט, הן במהלך הדריכה והן באמצעות תנופת קפיצתו בעת שנמלט מהתא (ודברים אלו יפים גם לנטען ע"י הסנגור לעניין עקבה מס' 3 כמורחב להלן, ככל שירדתי לסוף דעתו).

ב. עקבה מס' 2:

לדברי המומחה שור, מדובר בעקבה חלקית, קלושה ומעוותת של נעל שמאל, המתאימהבדגם ובגודל לחלקים המקבילים בנעל הנאשם.

עוד ציין, כי ניתן להבחין בפסי הסוליה ובעיגול הדריכה. עיקר הזיהוי נובע מפגם בנעלאשר המומחה מתאר כפגם "בצורת בומרנג" – שריטה בגודל 1 ס"מ, שריטה ענקית במונחים של נעליים כהגדרתו, לטענתו, ה"בומרנג" מונח בדיוקבמקום שבו על המכנס חלל לבן בצורת בומרנג, החופף בדיוקבמימדיו לפגם המופיע בהטבעת הניסיון.

התאמה מדויקת זו נראיתעת מזיזים את הטבעת הניסיון בזוית של 15-20 מעלות הצידה, לפיכך הגדיר את העקבה כ"מעוותת". ראיה לכך כי מדובר בתזוזות העקבה ולא בחוסר התאמה, למד המומחה שור מקיומו של כתם דם כפול התואם חלקית אלמנט בנעל ונחזה מספר רב של פעמים על גבי המכנס, כתם זה נמצא באותו המיקום ביחס לעקבות 1 ו-2.

גם כאן, קבע כי פגם שכזה המכיל כמות אינפורמציה כה מפורשת מספיקלקביעה המוחלטת "זאת הנעל" [!], אולם בשל היות העקבה חלקית וקלושה, בחר למתן הגדרתו להגדרת "אפשרי בהחלט".

יצוין, כי להוכחת הדברים הציג המומחה שור מצגת וכן תצלומים של מעתקי האלג'ינייט (מונח אשר משמעותו הפרדת ו"העתקת" עקבות הדם ממכנסי הג'ינס), בהם ניתן לראותהתאמה בין כתם הבומרנג לבין החלל הריק במכנס וכן את פסי הסוליה וחלק מעיגול הדריכה (ראה ת/362, בעמ' 4, סעיף 1(ב); ת/364, תמונה מס' 10; ת/374, קובץ המכונה "2Lמכווץ"; וכן עדותו בע' 477, 491-493 לפרוטוקול).

לעומתו, סבר המומחה קופר, כי איןקורלציה בין כתמי הדם באזור עקבה 2 לבין סוליית נעל הנאשם, ישנה התאמה מסוימת במאפיינים בין הפגם בסוליה לבין העקבה אולם בהעדר התאמה בין אלמנטים בדפוס הנעל לעקבה, הפגם הינו בבחינת כתם חסר משמעותעל המכנס. בחקירתו הראשית ציין, כי ניתן לראות "רמיזה, אפשרות למקטע של עיקול" אולם לא מאפיינים עיקריים אחרים של סוליית הנעל בהטבעה.

בנסיבות בהן הבחין המומחה קופר ברמיזה של עיקול אשריכול ומהווה את העיגול בנעל, קביעתו המוחלטת לפיה כתם הבומרנג אינו אלא כתם על הג'ינס, בהעדר התאמה בין אלמנטים בדפוס הנעל לעקבה, אינהיכולה לעמוד, שכן גם לשיטתו, קיימת אפשרות כי "כתם הבומרנג" הינו ביחס לעיקול העיגול בנעל הנאשם, משמע כתם שאינו מנותק מהקשרו (ראה נ/285, עמ' 10; וכן עמ' 1610-1609, 1640 – 1641 לפרוטוקול).

אם לא די בזאת, גם כאן מצאתי התפתחות בקביעות המומחה בין חקירתו הראשית לזו הנגדית. בתחילה קבע, כי הוא "אינו רואה את הפסים הדקים, שהייתי מצפה לראות באזור הקדמי של הסוליה"(עמ' 1609 לפרוטוקול, ש' 14), בהמשך קבע כי: "הפסים הדקים בטביעה ממשיכים איפה שהם לא נמצאים בהטבעת הנסיון" (עמ' 1641 לפרוטוקול, ש' 8), משמע, פסים דקים קיימיםאולם אינם תואמים במיקומם להטבעת הניסיון.

מכל האמור לעיל, מצאתי כי מסקנת המומחה שור ביחס לעקבה זו הינה מבוססת, מעוגנת בתיק עבודתו ובממצאיו והגיונית ביחס למסקנת עמיתו.

ג. עקבה מס' 3:

מדובר בעקבה חלקית ביותר, כפולה וקלושה של חלקה התחתון של נעל שמאל, אשר כפי קביעת המומחה שור, מתאימה בגודל, בדגם ובקו מתאר של קריעה ("קונטור שחיקה") לחלקים המקבילים בנעל הנאשם.

לטענת המומחה שור, בעקבה זו ניתן לראות מאפייני שחיקה ייחודיים- שריטות וחתכים התואמיםלנעלו השחוקה של הנאשם. בתמונות המצגת שהציג המומחה, ניתן להבחין בבירורבתוואי צידה הימני של נעל שמאל של הנאשם על מכנס המנוחה, הפגם בנעל הנאשם (קונטור השחיקה בצידו), נחזה אף הוא בבירור, כן ניתן לראותחלק מעיגול הדריכה התחתון.

בשל קו הקריעה הייחודי, בחר המומחה שור לתת לעקבה את הגדרת "אפשרי בהחלט"(ראה ת/362, עמ' 4, סעיף 1(ג); ת/374, קובץ המכונה "פגם יחידי מכווץ", עמ' 493 -494 לפרוטוקול).

המומחה קופר הסכים, כי בעקבה זו יש כתם הדומהבהיקפו לעיגול הדריכה (-המטרה) בנעל, אולם מאחר ולא הבחיןבאותו איזור במאפיינים נוספים התואמים לדגם הנעל, קבע כי הסימן לא נעשה ע"י נעל זו, לדידו, התאמה מחלק כה קטן מסוליית הנעל הינה חסרת משמעות ראייתית.

המומחה קופר הכיר את קביעת המומחה הנודע בודזיאק, כי אות זיהוי פוזיטיבי יכול להתקבל על סמךחלקיקמהעקבה, משכך לאהניח הסבר הגיוני לשאלה, כיצד דרה בכפיפה אחת קביעתו כי הסימן לא נעשה ע"י נעל הנאשם, עם העובדה כי הוא מוצא התאמה, ולו חלקית, בין גבולות הכתם שעל המכנס לגבולות עיגול הדריכה התחתון.

ד. עקבה מס' 4:

זוהי עקבה על המכנס השמאלי הניצבת לעקבות הקודמות, כך שפניה לכיוון דלת תא השירותים. המומחה שור הראה במצגתו, כי העקבה תואמתבהיקפה להטבעת הניסיון של נעלי הנאשם, ובחלקה התחתון ניתן לראותעיגול דריכה חלקי, הכיר בעובדה כי קיימת תזוזה של 3 מ"מ על מנת שהעקבה תתאים לעיגול, אולם לדבריו, זהו הפרש חסר משמעות בהתחשב בתנאי השטח. בהעדר סימן ייחודי, אלא רק מאפיינים סוגיים, בחר ליתן לעקבה דרגת "אפשרי" (ראה ת/362, עמ' 4, סעיף 1(ה); ת/374, קובץ המכונה "מכווץ L4"; ועדותו בע' 494 – 495 לפרוטוקול).

בחוות דעתו קבע המומחה קופר, כי קווי המתאר של העקבה דומיםלקווי המתאר של קדמת הנעל, ניתן לראות את עיגול הדריכה אך לא את הפסים, לאור האמור קבע כי איןדבר בסימן המעיד כי הוא נוצר ע"י נעל בעלת דפוס זהה לנעלי הנאשם, בהשוואה לנעל אחרת בעלת דפוס מעגלי דומה באותו המיקום, עם זאת בחקירתו הראשית ציין: "אני מאמין, ראשית שיש אפשרותשהנעל הותירה סימן זה",מכאן הלכה למעשה, אינוחולק על מסקנת המומחה שור ביחס לעקבה זו אשר קבע דרגת "אפשרי" (ראה נ/285, עמ' 11; עדותו בע' 1611 – 1612 לפרוטוקול).

לחובתה של חוות דעת מר קופר יש גם לזקוף את העובדה כי המומחה, סמוך לקביעתו לפיה ייתכן והסימן נוצר ע"י נעל בעלת דפוסים דומים, לאדן כלל בשכיחותם או בקיומם של דגמי נעליים, אשר יכולים להתאים תיאורטית לדפוס דומה, לא ציין כי חיפש או מצא במאגריו נעל כלשהי בעלת דפוסים שכאלה.

ה. עקבה מס' 5:

מורכבת משלוש עקבות חלקיות, כפולות וקלושות של נעל ימין, זו על גבי זו. המומחה שור קבע כי העקבה דומה בדגם ומתאימה בגודללחלקים המקבילים בנעלו הימנית של הנאשם, אולם ללאמאפיינים ייחודיים, לפיכך בחר ליתן דרגת זיהוי "אפשרי".

המשיך וביאר כי העקבה המשולשת יכולה להיווצר בעת דריכה על משטח שאינו יציב. המומחה שור במצגתו סימן את קצה חלקן העליון של חלק מאותיות הלוגו (ANDER) על גבי העקבה, אולם נמנע מקביעה כי הוא מאבחן כיתוב זה (ראה ת/362, עמ' 4 -5 סעיף 1(ו); ת/374, קובץ המכונה "כיס ימני סופי מכווץ"; וכן עדותו בעמ' 495 – 496 לפרוטוקול).

המומחה קופר אף הרחיק לכת בקביעתו ביחס לעמיתו, כאשר קבע כי הוא אינו בטוח אךייתכן והוא רואה סימן חלש של שתי אותיות מאותיות הלוגו (N ו- R). לנתון זה יש לצרף את העובדה, כי בהטבעת הניסיון שערך ועימה השווה את הנתונים, חלק כיתוב הלוגו לא הוטבע כראוי, המומחה קופר היה מודעלנתון זה ולמרותהאמור, לאעשה דבר על מנת להשיג את הטבעת הניסיון של המומחה שור או ליצור הטבעה חדשה תקינה. לשון אחר, המומחה קופר הגיע למסקנתו בעניין היתכנות קיום אותיות הלוגו אף שהסתמך על הטבעה חסרה(ראה: נ/285, עמ' 11; נ/286, עמ' 3- תצלום הטבעת הנסיון; וכן עדותו בע' 1613 – 1612, 1628, 1631 – 1632 לפרוטוקול).

המומחה קופר, נמנע ממתן הגדרה ראייתית לעקבה זו, עם זאת כשנשאל:

"אתה לא חולק על מה שאומר ירון שור שאפשרי שהנעליים של הנאשם הותירו גם את עקבה 5, אפילו ראית חלש אותיות"

ענה:

"אני לא לגמרי בטוח אבל זה אפשרי" (עמ' 1628 לפרוטוקול, ש' 20-22).

בנסיבות אלה, קביעת המומחה קופר ביחס לעקבה 5, איננה ברמת וודאות פחותה מקביעת המומחה שור – "אפשרי", קופר הרי ציין גם זיהוי אפשרי של אותיות.

כאן המקום לדחות את טענת הסנגור בסיכומיו, לפיה: "מי יתקע כף לידנו שהקטע הקשתי והמעוגל שנמצא על כיס ימין אינו תולדה של מקש ניווט", כאשר כוונתו למקש הניווט המעוגל במכשיר הסלולארי של המנוחה, אשר נמצא בכיס זה.

הטענה נטענה לראשונה בסיכומים, הסנגורלאטרח לחקור בחקירה נגדית את המומחה שור לעניין עקבות 2-6 [!] ואף המומחה קופר לא בחן סוגיה זו. בפועל, מדובר בטענה שהגורמים המקצועיים יכלו לבחון בנקל (ניתן היה למדוד את היקף מקש הניווט, לשלול הטענה או לאמתה ע"י בדיקות נוספות), משלא עשה כן הסנגור, מדובר בטענה בעלמא, לא הונחו בפנינו התנאים לבחינתה ומדובר בהתנהלות תמוהה של ההגנה.

ו. עקבה מס' 6:

עקבה חלקית של נעל ימין, שנמצאה מתחת לכיס הימני, באזור הירך עד קרוב לברך, בניצב לעקבה מס' 5, פונה אף היא לכיוון הדלת, דומה בדגם ומתאימה בגודל לנעל הנאשם.

המומחה שור ציין, כי זוהי העקבה היחידה בה ניתן לראות הן את קדמתהנעל והן את העקב, גודל העקבה מתאיםלנעלי הנאשם אולם מאחר והעקבה קלושה ולא מציגה פרטים, העניק את דרגת ההתאמה "אפשרי" (ראה ת/362, עמ' 5, סעיף 1(ז); ת/364, עמ' 14; ופרוטוקול בעמ' 496).

כאן טוען הסנגור, כי מדובר בשגיאת המומחה הנובעת מבחינת המכנסיים כשהם מונחים על שולחן המעבדה וספק אם מדובר בטביעת נעל. לדבריו, קדמת העקבה מצויה מתחת לברכה המכופפת של המנוחה, משכך לא ניתן היה להותירה. עיון בתמונות הגופה בזירה (ת/1, תמונות 11-12), מגלה כי ברך שמאל של המנוחה מכופפת כבתנוחת ישיבה, ואולם רגל ימין, עליה הוטבעה העקבה דנן, נוטה קדימה כשהיא ישרה.

גם המומחה קופר קבע, כי קדמתהסוליה תואמת לעיקול למעלה, יש סימן של קו המתאר באזור הבוהן, אולם ללא דפוס ברור, לאניתן לקבוע כי הסימן נוצר ע"י נעל. כפי שפורט לעיל, המומחה קופר בחקירתו הצהיר כי בעת עריכת חוות הדעת, לאהיה מונח בפניו תצלום העקבה, תצלום זה עם הטבעת הניסיון (חלקו התחתון) ניתן לו כיממה לפני עדותו בפנינו (ראה נ/285, עמ' 11; פרוטוקול עדותו, בעמ' 1613 – 1614, 1641 – 1642).

בנסיבות בהן קביעת המומחה קופר נעשתה על אתר לא באורח מדעי וללא ציוד מעבדתי, אני מוצא שלא ליתן לה משקל, בפרט שעה שקביעת המומחה שור ביחס לעקבה זו, מכל מקום, אף היא אינה בעלת משקל גבוה לעניין זיהוי נעל הנאשם.

ד. סיכום ההשוואה בין המומחים:

כפי שראיתי לציין לעיל באשר לחוות דעתו של ד"ר שור ועדותו בפנינו, הרי אין ספק בעיני כי חוות דעת שור מעמיקה יותר, מסתמכת על הסולם האירופאי בדרגות איכות נדרשות בצורה מדעית, מדובר בהיבט נדרש בבדיקת נעליים מסוג הבדיקה כפי שנעשה כאן ע"י מר שור, מר שור היה זהיר הן בחוות דעתו והן בעדותו וראה לדרג את ההתאמות בנקודות השונות בין הנעליים לטביעה על הג'ינס.

לעומת זאת, מר קופר ראה, כפי שצוין, את "חצי הכוס הריקה" באופן מוטה ולא מקצועי ככל שיכול היה ואולי אף הונחה, לא הסתמך על טבלה מדעית למעשה, חקירתו הנגדית מלמדת כי גם טענתו לסולם אנגלי כביכול אין בה ממש, למעשה הינו מסכים כי אפשרי שמדובר בנעלי הנאשם עם ההבדלים שציין.

שני המומחים סמכו ידיהם על ההנחה המבוססת, לפיה כל טביעות הנעליים על גבי מכנסי המנוחה נוצרו ע"י זוג נעליים אחד – כל העקבות נמצאו בסמיכות על אותו פריט לבוש והעידו על נעל בעלת מאפיינים מסוימים, לפיכך הגיוני כי הותרו ע"י אדם אחדולא שלושה. גם המרחק והזויות בין העקבות מצביעים באופן הגיוני על טיפוס אדם בשתי רגליו על גבי הגופה, עמידה מהצד ולאחר מכן פניה לעבר הדלת (כיוון הקפיצה – יציאה מהתא).

מאחר ובכל עקבה נמצאו פרטים ואינפורמציות חלקיות, הבהיר המומחה שור כי לאור ההנחה כי מדובר בזוג נעליים אחד, הרי שניתן לצרףאת הנתונים כולם לכדי עקבה אחת, צירוף נתונים זה צמצם את אוכלוסיית הנעליים היכולה להותיר את העקבות באופן דרמטי, כאשר נמצא כי זוג נעליי הנאשם נמנה עם אוכלוסייה מזערית זו.

מאידך, המומחה קופר התעלםלמעשה ממכלול הנתונים, ניתח את מסקנתו ביחס לכל עקבה ועקבה, תוך התעלמות מהמכלול וכאמור, תוך מספר כשלים מקצועיים ולוגיים.

קופר "תמך בהצעה" כי לא נעלי הנאשם הן אלה שיצרו את העקבות, עם זאת הכירבעובדה כי הפגמים בהתאמהאשר הובילו אותו למסקנתו זו, יכלו להיגרם כתוצאה מתזוזת הנעל, מרקם הג'ינס וכו', משמע לא שללאת ההנחה כי העקבות נוצרו ע"י נעלי הנאשם.

נציין, כי העקבה על הג'ינס של המנוחה לאתאמה לאף אחד מזוגות נעלי החשודים והמחלצים (ראה ת/364, מסמך 77), ראה ההשוואה הראשונית באמצעות הטבעת נסיון אשר מצאה התאמה בין נעלי הסלמנדר לבין העקבות על מכנס המנוחה (ת/364, מסמך 76, מסמך 78; עדות שור, עמ' 473 לפרוטוקול).

ראה לענין זה השחזור, אליו לאהתייחס מר קופר, בו מדגיםהנאשם דריכה על המנוחה אשר לבשה את מכנסי הג'ינס.

קופר טען כי לא נמצאו באותה העקבה פסים ועיגולים יחדיו, עובדה שאינה נכונה, כפי שניתן לראות במצגת בעניין עקבות 2 ו-5.

עוד קבע כי "אין וודאות" כי מדובר בנעלי הנאשם, בין היתר בשל העובדה כי לא הצליח לראות היטב את הלוגו, על אף שכאמור השתמש בהטבעת נסיון שאינה תקינה ולמרות העובדה כי נעלי הנאשם היו בלויות ושחוקות (כיתוב הלוגו בנעל שמאל שחוק לגמרי, ובנעל ימין- באופן חלקי- ניתן לראות רק את אותיות MANDER).

זיהה בעקבה אחת את מרבית הפגמיםשזיהה המומחה שור, אך לא העניק לכך משקל במסקנתו הסופית. בנוסף נקט בגישה לא אחידה ועקבית ביחס למסקנותיו- בתחילה קבע (לעניין עקבה 1), כי "יש לו ספק" אם הנעל הותירה את העקבה, בהמשך- "סביר יותר שהם לא הותירו את העקבה", לא ברור מדוע מסקנת המומחה קופר, באשר לרמת הוודאות, נחלשת.

לגופו של עניין, ככל שנמצא פער בין הערכות המומחים, נמצא כי מסקנת המומחה שור הינה מעוגנת ומוצגת בתמונות בהן חזינו בדבריו עין בעין, מסקנותיו לא נסתרו (בהקשר זה יוזכר שוב, כי המומחה שור לאנחקר חקירה נגדית כלל בעניין עקבות 2-6), המומחה קופר מעולם לא שללאת העובדה (הן בחוות דעתו והן בעדותו), כי נעלי הנאשם הן שהותירו את העקבות (ראה, שם ע' 1630 לפרוטוקול, ש' 18, ראה לעיל), לא הצביע על סוג נעליים אחר היכול להותיר את הסימנים ומבחינה מעשית, לא הצליח לערער ולו במעט את יסודותיה האיתנים של חוות דעת מטעם המאשימה.

ובאשר לסולם הרי שנינו לעיל, וראה: "הייתי צריך להשתמש בטבלה האירופאית ולא השתמשתי בה"(עמ' 1629 לפרוטוקול, ש' 26).

מר שור עמד על הפגמים וההתאמות.

בעקבות 1-3 התאמה סוגית ופגמים יחודיים, תוך קביעה כי אפשרי בהחלט שהן נוצרו ע"י נעל שמאל של הנאשם, לגבי שלוש העקבות האחרות, התאמה בדגם ובגודל (התאמה סוגית), לחלקים מקבילים בנעלי הנאשם והקביעה כי אפשרי שהן נוצרו ע"י נעליו של הנאשם.

בסופו של יום (ת/362, ס' 2; עדותו בעמ' 496 – 497 לפרוטוקול), מסקנתו, כי מדובר בסבירות גבוהה מאודכי נעלי הנאשם הותירו את העקבות על הג'ינס, כשמסקנתו זו לסבירות גבוהה מאוד עלתה דרגהעקב נדירות הנעל לפי ממצאי פעולות המחקר והחיפוש.

אין חולק על מקצועיותו ונסיונו של מר שור, כפי שמצאו ביטויים הן בחוות הדעת ת/362, הן בעדות מר קופר עצמו, הן מתוך ת/765, ספרו של בודזיאק והן העובדה שהיה בצוות קביעת סולם הנתונים, ואף במאמרו של מר שור אשר מר קופר טרח אף להביאו לבית המשפט (ת/770).

מר שור הינו מומחה בעל שם בינלאומי למעשה לטביעות נעל, פרסם מאמרים רבים, לרשותו מעבדה השוואתית רחבה ביותר, פעל בחוות דעתו בזהירות יתרהעל פי הסולם האירופאי אותו ציינו לעיל, בחן את 6 העקבות אותן בודד אחת לאחת תוך ציון מפורט של דרגה, איכות והתאמה ועד למסקנתו הסופית כפי שצוינה לעיל.

מעבר לכך, עשה מר שור בעת מתן עדותו, רושם מצוין ומהימן, ניכר בו כי האמת נר לרגליו, מקום בו לא ראה התאמה או התאמה חלקית, טרח לציין זאת, הן בחוות דעתו והן בעדותו, ראה להבהיר בצורה מדעית את הדרגות אשר קבע ועד למסקנתו הסופית.

כאן המקום לדחות את השתלחות ב"כ ההגנה בסיכומיו במומחה שור, וקביעתו כי מסקנות שור בבחינת "דמיון פרוע ואחיזת עיניים", הטענה לפיה על כתפי שור הונחה משימה "לאומית" לספק קרש הצלה לשמה וגאוותה של המשטרה, מקוממת ובפרט נוכח עבודתו האמינה והמורכבת כמפורט לעיל.

(הסנגור נקט לא פעם בסיכומיו, לשון שאיננה יאה, בלשון המעטה, כמי שבא בשערי ביהמ"ש. זכותו ואף חובתו של הסנגור לעשות הכל למען מרשו, אולם עדיין, מרחק רב בין חובתו זו לבין הלשון בה נקט לא אחת בסיכומיו).

לעומת שור, מר קופר לא השתמש למעשה בסולם מדעי ראוי ובסופו של יום, לא שלל את האפשרות כי נעלי הנאשם הן אשר הותירו את העקבות.

לטעמו, דווקא משקל ההבדלים גובר על משקל ההתאמה (ראה חוות דעתו, נ/285, עמ' 14).

אין ספק, כי מומחיותו של מר קופר בתחום הנעליים נופלת משמעותיתמזו של מר שור, המומחה קופר עוסק בזכוכית וסימני כלים, פרסומיו אינם בתחום הנעליים, גם ההרצאות אשר אליהן מכוונת חוות דעתו בהיבט כישוריו, מלמדת על 3 הרצאות אורח ותו לא.

מעבר לעובדה שאין ספק כי מומחיותו של מר שור רבה יותר, הרי תשובותיו של מר קופר בחקירתו הנגדית וכפי שעמדתי עליהן לעיל, מדברות בעד עצמן כאשר לכך נוסיף את העדרמפתח מדעי ממשי למעשה לקביעותיו, בעודמר שור נותן לכל עקבה ועקבה דרגת ודאות בהתאם לסולם ובהמשך אף משקלל, קובע מדרג ורמה, הרי בחוות דעת מר קופר לאמצאתי מפתח כלשהו וחקירתו הנגדית מאששת זאת.

טענתו כביכול ל"סולם אנגלי" נשללה אף היא ולמעשה מדברת בהפניה שערך דווקא המומחה שור במסגרת הוועדה האירופאית ולא אחרת (ראה ת/770, עמ' 256 – 257).

אין בפנינו ביאור כלשהו לסולם האנגלי כביכול ויתרה מכך, בחוות דעתו ובתשובותיו של מר קופר למדתי כי הן לאנבנו, נוסחו ודורגו אף לא לפי הסולם האנגלי, מדובר בקביעות לא מדעיות רובן ככולן, בלשון המעטה אומר כי חוות דעתו לא פעם מדברת בלשון שאינה יאה למומחה (ראה למשל: נ/285, עמ' ** באשר לעקבה 1, ראה בהמשך נ/285 באשר לעקבה 2, ראה דבריו באשר לפגם לו טען בעקבה 3, נ/285, עמ' 11, ראה הדגמים בעקבה 1 תוך ציון המיקום אך לא דיוק בגודל, נ/285, עמ' 13).

ראוי לציין כי המומחה, מר קופר, נשאל שוב ושוב באשר לאי השימוש למעשה בסולם מדעי כהלכתו וסופו של דבר, הסכים כי היה עליו להשתמש בטבלה האירופאית והביע צער.

בצדק מציינות ב"כ המאשימה את העובדה, כי לשונו בחוות הדעת אינה תואמת את תשובותיו בחקירה, כדוגמא חשובה באשר לעקבה 1, לה חשיבות יתרה כפי שראינו באיכותה ובהתאמתה, קבע כי ההבדלים אותם מצא, מעוררים ספק כי נוצרו ע"י נעל שמאל של הנאשם, בעוד שבחקירתו הראשית ע"י הסניגור, טען כי נעשתה ע"י נעל אחרת (השווה עדותו, עמ' 1609 לפרוטוקול; וחוות דעתו, נ/285, עמ' 10 ו – 13).

כאשר נשאל על כך טען, כי מדובר בניסוח לא ראוי.

בל נשכח, עסקינן במומחה.

סולם הדרגות בר חשיבות רבה ומצא לו עיגון בפסיקת בתי המשפט, סולם זה כאשר מדובר בראיה פורנזית חשוב ביותר, מדובר בבחינה מדעית לרבות בקביעת האיכות, הדרגה, ההתאמה ועד לקביעה במדרג כזה או אחר וכפי שעשה בזהירות רבה המומחה שור.

מר קופר לא השתמש בסולם ודאויות בחוות דעתו כפי הצריך, אין כמובן מניעה להשתמש בסולם האנגלי, כפי שניסה לטעון שעשה, אך למעשה לא השתמש בסולם כלשהו, עבודתו מערבת מושגים, לשון לא מקצועית במושגים מקצועיים, אי התייחסות לפרמטרים חשובים הן בצילומים, הן בזירה, הן למשל השחזור.

בסופו של יום, השוואה מדוקדקת בין חוות הדעת מלמדת, כי אין הבדל מהותי בין ממצאי מר שור כממצאים אובייקטיבים לבין ממצאי מר קופר.

זאת מעבר לעובדההחשובה בדבר הרמה הגבוהה של ההתאמה בפגמים היחודייםבנעל דווקא וההתאמה בעקבה 1, כדי כמעט ודאות למעטספק "תיאורטי".

ה. נדירות נעל הסלמנדר:

יאמר כבר עתה, אימוץ מסקנת המומחה שור, לפיה "קיימת סבירות גבוהה" שזוג נעלי הנאשם הותיר את כל העקבות (דרגה שכאמור, מצביעה על רמת זיהוי כמעט וודאית) מצמצמת הצורך בדיון כאן. במידה ונמצאה התאמה בין עקבה מסוימת למכנסי המנוחה, עקבה שאיננה בעלת מאפיינים סוגייםאלא בעלת מאפייניפגמיםייחודיים וספציפייםלנעל הנאשם, אזי ניתן לאמת את הקביעה כי הנאשם דרך על המנוחה. עם זאת, יכול למעלה מן הדרוש, אדון בנתוני שכיחות הנעליים מסוג זה, לחיזוק הקביעה כי הנאשם אכן הותיר את העקבות.

1. התאמת העקבות לדגם נעלי הנאשם ללא מציאת דגמים אופציונאליים נוספים:

בחוות דעתו של המומחה שור נקבע כי נעליים מדגם נעלי הנאשם, הן היחידותהמסוגלות להותיר עקבות כדוגמת אלו שנמצאו על מכנס המנוחה ויודגש, המומחה שור הגיע למסקנתו אחר שחיפש וסרק סוליות בעלות מאפיינים דומים ממאגר הכולל כ- 5,000 דגמי נעליים, בנוסף לכמה אלפים נוספים של דוגמאות אשר תועדו מזירות עבירה שונות ולאחר פנייה לעמיתים בחו"ל בחיפוש סוליות בעלות מאפיינים דומים, לרבות כל המזפי"ם המנויים באתר מומחי הנעליים של האיחוד האירופי וה- F.B.Iבארה"ב (ת/362 ע' 5 סעיף 3, ע' 522,479, 497-498 לפרוטוקול, בנוסף לשאלון שהפנה ראה להלן).

המומחה קופר קבע אף הוא כי אף אחדמהדגמים אשר נצברו במאגר המומחה שור לא יכל להותיר את העקבות על מכנסי המנוחה, לא הצביע על דגם אחר (ממאגר החברה בה עובד או מכל מאגר אחר) היכול להתאים לסימנים על המכנס, הכיר בעובדה כי שאלת קיומו של דגם נוסף המתאים בדפוס לנעל הנאשם הינה שאלה רלוונטית כן ציין כי אכן ביצע חיפוש במאגר הכולל כ- 800 נעליים ולא מצא דגם דומה, אולם משום מה לא ציין זאת בחוות דעתו (נ/285 ע' 13 סעיף 5, ע' 1634-1636 לפרוטוקול).

2. נדירות נעל הסלמנדר בישראל:

אין חולק על העובדה כי נעלי הנאשם נרכשו באוקראינה ולא בישראל ונמסרו לנאשם (במצב משומש) ע"י חמו. בנוסף, הנאשם לא חולקעל העובדה כי נעל נעליים אלו ביום הרצח (ראה הודעת חמו של הנאשם ולדמיר גרשייב ת/697, עדות הנאשם- ע' 1162 לפרוטוקול).

כאן יש להזכיר בנוסף את הסקר שערך המומחה שור בקרב כ- 58 חנויות נעליים באזור הצפון, ממנו עולה כי מרבית המוכרים לא הכירו את סוג הנעליים. אף לא אחתמאותן החנויות מכרה נעליים מחברה זו בעת עריכת הסקר, בעלי חנויות מרשת "גלי" מסרו כי בעבר מכרו נעלי סלמנדר לנשים (ראה ת/364- מוצג 51 לתיק העבודה, ת/271, ת/272, ראה הסקר ת/372), כאשר חנות "גלי" אחת, ציינה כי מכרה נעליים תוצרת "סלמנדר" בעבר (ראה בנוסף ת/274 מזכר רס"מ אסרף מרדכי מיום 14.01.07).

מר שמעון הורביץ, מנהל חברת "נעלי בריל" (חברת האם של רשת "גלי") האחראית לייבוא כ- 15% משוק הנעליים בישראל ושיווק כ- 8% משוק זה, אישר כי נעשה משלוח אחדלארץ אשר כלל נעלי סלמנדר. המשלוח הכיל כ- 926 זוגות נעליים במידות 41-43 (הרלוונטיות לעקבה על מכנסי המנוחה), בעדותו בפנינו פרט כי משלוח זה כלל עשרות בודדות של נעלי סלמנדר לגברים, כאשר כלל לא ברור כמה זוגות נעליים אם בכלל, היו בעלות סוליה דומה לנעלי הסלמנדר אותם נעל הנאשם.

צוין כנתון כי שוק הנעליים הישראלי (לא רק זה הנמכר) מוערך בכ- 50 מליון זוגות נעליים.

עוד ציין כי ככל הנראה השם "סלמנדרה" הוא שיבוש של חברת "סלמנדר", כן, העריך כי נעליים כנעלי הנאשם, לא נמצאים יותר על מדפי חנויות שכן סולייתם עשויה פולימרים אשר מתפוררים עת שהות על מדף. מאחר וסוליה זו יוצרה עד שנת 2001, הרי שהסבירות כי ניתן לרכוש נעליים תקינות כאלה נמוכה (ראה ת/364- מוצג 52, ע' 884-890 לפרוטוקול).

המומחה שור פנה למז"פ הגרמני אשר קישר אותו לאדם בשם סיברט- מנהל בחברת סלמנדר, לדבריו, ייצור הדגם של הסוליה הופסק בין השנים 2000-2001, כאשר בשנת 2004 החברה הפסיקה את ייצור הנעליים כליל (תרגום המסמך- ת/ 275). ממידע שאסף המומחה שור מיבואני ויצרני נעליים עולה כי אורך חיי סוליה שלא ננעלה ומצויה על המדף- כשנתיים, לפיכך מסקנתו היא כי בשנת 2003 או 2004 לכל המאוחר,איןלצפות כי חנות תחזיק ברשותה את דגם הסוליה הזה.

מאחר וברישומי חברת "סלמנדר" הופיע שם של לקוח ישראלי בשם "נעלי בלמונדו", ניסה שור לברר נתונים אודותיה מהם עלה כי במשרדי מע"מ ומס הכנסה, לא נרשמו תנועות עסקיות בחשבונה של החברה, מר הורביץ מעולם לא שמע על חברה זו, אף ציין כי במסגרת קשריו עם חברת סלמנדר קיבל בלעדיות על ייבוא המותג ועל כן לא סביר כי חברה זו שיווקה סטוקים של נעליים בארץ באמצעות חברה אחרת (מוצג 49 לתיק העבודה- ת/364 וכן ע' 887 – 886 לפרוטוקול).

עוד הפיץ המומחה שור שאלון בקרב תיבות דואר אלקטרוני של כ- 10,000 שוטרים (ת/ 372). בסקר נשאלו על נעליים מתוצרת חברת "סלמנדר" המצויות ברשותם, או אם הם מכירים אנשים אחרים שברשותם נעל כזו. לסקר ענו 882 שוטרים, מתוכם 68 יוצאי מזרח אירופה, מכלל העונים לשבעה היו נעליים מתוצרת חברת סלמנדר, תשעה, הכירו אנשים שברשותם נעליים כאלה.

עוד עולה כי כל הנעליים נרכשו באירופה, מלבד זוג אחד של נעלי כפכפי נשים שנרכשו בחנות של "גלי" בשנת 2005. מתוך כל השישה עשר, רקארבעהעדיין מחזיקים בנעל זו ורק אחד מחזיק נעל הזהה בדגם לנעל הנאשם, לדבריו, נעל זו קיבל במתנה ממכר שקנה לו אותן ברוסיה והיא אינה בשימוש מאחר ואינה אופנתית.

הנעל שאותרה בסקר צולמה (תמונה 1 ת/ 372) ועליה הכיתוב "SALMANDER" כאשר בהטבעת הניסיון נראה כי על נעלו של הנאשם רואים בבירור את הכיתוב "MANDER"ולפניהם מה שנחזה להיות האות A, כפי המומחה שור הכיתוב שחוק אולם על פניו האות Aאינה מצויה לפני האותיות MAבנעל הסלמנדר שנמצאה בסקר (עמוד 524 לפרוטוקול).

בכל התכתובות והמסמכים השונים, לרבות מסמכי חברת "סלמנדר" אויית השם עם האות Aלאחר האות Lמלבד בנעל שאותרה בסקר.

הסקר חיזק את מסקנת המומחה שור כי אכן, מדובר בנעל נדירה אשר ככל הנראה מעולם לא נמכרה בישראל, הנעל יוצרה רק בשלוש מדינות- אוקראינה, ברזיל ומדינה אירופאית נוספת.

סיכומו של עניין, גם אם לא ניתן לשלול הימצאות נעל מדגם נעל הנאשם בישראל, הרי שהסבירות לכך נמוכה עד אפסית.ככל הנראה נעלי הנאשם כלל לא נמכרו בישראל, במידה וקיימות בארץ הרי שהובאו באופן אישי מאחת ממדינות אירופה וממדינה ממדינות חבר העמים, בפרט.

המידע שהובא לעיל הינו בעל השפעה רלבנטית משמעותית בעניין אימוץ חוות דעתו של המומחה שור שכן מצאנו להכריע כי נעליים ממותג "סלמנדר" ומדגם אותו נעל הנאשם, הותירו את העקבות על מכנסי המנוחה. לאור האמור, האפשרות כי במועד הרצח, נעל אדם נוסף נעל מסוג זה בדיוק (נעל שכאמור נדירה מאוד בישראל) ונמצא אף הוא בבית הספר בו ארע הרצח, הינה אפשרות קלושה עד אפסית.

להבנת ההסתברות האפסית לעובדה כי לא נעלי הנאשם הם אלה שהותירו את העקבות, יפים הסבריו של המומחה שור בעדותו בפנינו:

"אפשר לתת דוגמא לבעיית צמצום האוכלוסיה, זו דוגמא שלא שייכת לנעליים, אם אני נכנס לחדר ומגלה על המחשב שלי את האות "א" ואומרים לי שתינוק עבר במסדרון והקליד אות אחת על המסך ויצא "א" זה אפשרי, אם אגלה על המקלדת את האותיות "אבא" ויגידו לי שהוא עמד והקליד 3 אותיות ויצא אבא, עדין זה אפשרי אבל בסבירות יותר נמוכה, אבל אם אכנס לחדר ואגלה שכתוב "יצאתי להפסקת צהריים, אחזור בעוד שעה" ויגידו לי שתינוק ישב והקליד לתומו את האותיות למרות שניתן לחשב באופן מתימטי מה ההסתברות להקליד כל כך הרבה פעמים את האותיות הנכונות, ברור לדעתי שהמסקנה הסבירה תהיה כי מישהו הקליד את האותיות ולא נוצרו באקראי, דבר דומה הוא בצמצום אוכלוסיית הנעליים שיכולה הייתה להותיר את העקבות".

(עמ' 499 -498 לפרוטוקול).

3. אפשרות עריכת סקר נעליים בקרב תלמידי בית הספר:

ניסיון ההגנה אינו עומד בנסיבות כאן לבסס את האפשרות כי העקבות נותרו ע"י אחד מתלמידי בית הספר. משקבענו כי הנעל שהותירה את העקבות הינה במידה 41-43 (מידת נעל שלרוב ננעלת ע"י אדם מבוגר) והינה מסוג אשר לא קיים כמעט בארץ, נעל בלתי אופנתית בעליל, בעלת סגנון מזרח אירופאי, הרי שהסיכוי כי תלמיד מתלמידי בית הספר נעל אותה הינו בעל סבירות נמוכה.

חרף האמור והמפורט בהרחבה, ולמרות העובדה כי המומחה קופר הודה למעשה כי לא כל החומר בעניין נדירות הנעליים הונח בפניו, המשיך האחרון לדבוק בטענה כי ראוי היה לבצע סקר בין נעלי תלמידי בית הספר.

מבחינה טכנית המידע שיכול היה להניב סקר שכזה מוטל בספק, ניתן להניח שככל שתלמיד נטל חלק ברצח, הרי שלא ימסור את נעליו כסיוע לעריכת הסקר, ויודגש, נעלי הנאשם לא הובאו מיוזמתו לחוקרי המשטרה אלא נתפסו בביתו של ראובן ג'נאח, זאת אף בטרםהתברר כי נותרו עקבות כלשהן על מכנסי המנוחה.

סוף דבר, העובדה כי מדובר בנעל חריגה ונדירה לא נסתרה בפנינו, עובדה המחזקת, את מסקנת המומחה שור כי במכלול הנתונים, "קיימת סבירות גבוהה" כי נעלי הנאשם הותירו את העקבות, או כלשונו: "הספק שנותר הוא תיאורטי בלבד"(עמ' 487 לפרוטוקול, ש' 27).

ולכך נוסיף כסוף פסוק לענין זה, את מאמרו של אבט (ת/771) בדבר נעל אשר לא זוהו בה פגמים יחודיים אלו בשל נדירותה אובחנה כ – “very strong support”הרי, קל וחומר ובדגש, במקרה שלנו !!

ו. ערכה של הראיה:

עוד מקדמא דנא סברו בתי המשפט, כי עקבות נעליים ובהן סימן או פגם מיוחד, הינן אמצעי זיהוי עליו ניתן להישען לצרכי הרשעה (ראה למשל ע"פ 179/62צוקרמן נ' היועץ המשפטי לממשלה,פד"י ט"ז 2537, בעמ' 2538 (1962); ע"פ 251/63אבו-ניל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י י"ח(1) 253, בעמ' 268 (1964)).

עם התפתחותן של בדיקותהזיהוי, אמינותן והציוד המעבדתי המשמש להן, בדיקות אשר יכולות להעיד באופן מדויק יותר על סימנים אופייניים או ייחודיים שונים בנעל, יפה שימוש זה שבעתיים. כעת, מצויים אנו בפני מציאות משפטית בה ניתן לבסס את הרשעת הנאשם על סמך קביעה מדעית של התאמה ברמה גבוהה של וודאות, אף כראיה יחידה.

כך למשל בת"פ (ב"ש) 8274/03 מדינת ישראל נ' ביטון(לא פורסם, 01.09.05), נסמך ביהמ"ש על חוות דעתו של המומחה שור, אשר קבע כי "קיימת סבירות גבוהה" באשר להתאמת עקבה יחידה חלקית וקלושהשנמצאה בזירה, לנעליו של הנאשם. נקבע כי דרגת התאמה שכזו הינה, למעשה, ברמת וודאות שמעבר לספק סביר כך שדי בה להרשעת הנאשם.

ויוזכר, בהשוואה, קביעת המומחה שור בענייננו הינה ברמת זיהוי גבוהה יותר ("קיימת סבירות גבוהה מאוד").

בע"פ 3341/93 מרדכי אשכנזי נ' מדינת ישראל, תק-על 94(1) 522 (1994) קבע בית המשפט העליון,

כי דרגת הוודאות "אפשרי":

"הינה "רמת הכניסה" בלבד לתחום ה"זהות" הפוזיטיבית וקיימות שלוש רמות וודאות גבוהות היימנה. עם זאת – המדובר בקיומה של זהות "פוזיטיבית", המבטאת זהות מוחלטת של הסוג, המידה והיצרן של הנעל; ובקיומו של סימן "מייחד"… רמת הזהות של "אפשרי" אינה נוטלת מן הטביעה את כוחה הראייתי אלא אך מפחיתה ממשקלה; ובהתחשב במשמעותו של "אפשרי"… נותר ל"זהות" שנקבעה משקל ראייתי נכבד, אשר די ב"חיזוקו" בראייה נוספת כדי לבסס עליו את קיומו של הקשר…" (יובהר, כי מאז מתן פסה"ד, נקבעה דרגת זיהוי נוספת – "זאת הנעל").

במקרה דנן, בו דרגת הוודאות גבוהה בשלושדרגות מדרגת הזיהוי "אפשרי", בהתחשב במשמעות דרגת הוודאות, ובשים לב לעדותו המהימנה והמקצועית של המומחה שור כי הספק להימצאות נעל אחרת שהותירה את הסימנים הינו ספק תיאורטי בלבד(ובשים לב לנדירות הנעל), הרי שבפנינו ראיה של ממש במכלול המוביל להרשעת הנאשם, תוקף "לחיזוקים", "דבר מה", ופרטים מוכמנים להודאותיו ככאלה.

לעקבות הנעליים ככאלה משמעות ראייתית כ"דבר מה" להודאת הנאשם, לאמור בדרגה גבוהה מהנדרש, זאת אף מעבר לראיות האחרות והפרטים המוכמנים שכן מדובר, למעשה, בראיה פורנזית, עצמאית בזירה המצביעה על הנאשם.

מדובר בעקבות נעליים של הנאשם בסבירות גבוהה מאוד, מוטבעות בדם על הג'ינס של המנוחה.

אין חולק, כמבואר לעיל, כי הנאשם נעל את הנעליים ביום הרצח.

על כל אלה אוסיף ואציין כמבואר לעיל, העד שור עשה רושם מצוין בעדותו בפנינו, מעבר לחוות דעתו ותשובותיו בחקירותיו בבחינת דבר דבר אפון על מקומו ובצורה מדוייקת, מדעית, זהירה והגונה כמפורט לעיל, עשה כאמור רושם מהימן ביותר. לעומתו, העד קופר העיד כמי שקפאו שד, לא דייק, לא בדק כהלכה ובאורח שאינו יאה למומחה, חזר בו ו"התקדם" באורח עדותו עם שאלות ב"כ המאשימה (והרי במומחה עסקינן) ועשה רושם מהוסס ורע כמומחה.

סיכומו של דבר, אני רואה לקבל את חוות דעתו של מר שור וגם את עדותו בפנינו בבית המשפט על פני חוות דעתו ועדותו של מר קופר וכמבואר לעיל.

י"ד. ראיות פורנזיות נוספות בזירה:

לבד מטביעות נעליו של הנאשם, כפי שהורחב בפרק עקבות הנעליים על מכנסי המנוחה, לא נמצאו ראיות פורנזיות נוספות הקושרות את הנאשםפוזיטיביתלזירה.

כאן יש לזכור – העדרם של ממצאים פיזיים, אינו בהכרח ראיה לכך שהנאשם לא פגע במנוחה, שהרי "העדרם של ממצאי מעבדה אינו מהווה ראיה משכנעת להבדיל מהימצאותם של ממצאים שכאלה"(ע"פ 6371/05 וגנר נ' מ"י(לא פורסם), 9/7/06 (להלן: "ענין וגנר").

בניגוד לטענת הסנגור, הפוטנציאל הראייתי שגלום היה בבדיקות נוספותאש