מסרטי הבורקס ועד הפסטיבלים הגדולים: המסע של הקולנוע הישראלי
סקירה של התחנות המרכזיות בהתפתחות הקולנוע הישראלי, מהסרטים הציוניים הראשונים ועד ההכרה הבינלאומית והקולות החדשים של היום.
הקולנוע הישראלי הוא תעשייה צעירה יחסית, אבל בשבעה עשורים בלבד הוא עבר דרך ארוכה: מסרטי תעמולה שנועדו לגייס תמיכה בהקמת המדינה, דרך קומדיות עממיות שמילאו את אולמות הקולנוע, ועד יצירות שזוכות בפרסים בפסטיבלים החשובים בעולם. הכרת הדרך הזאת עוזרת להבין לא רק את הסרטים עצמם, אלא גם את החברה הישראלית ואת השינויים שעברה.
השנים הראשונות: קולנוע של חזון
בשנות הקמת המדינה ובעשור שאחריה, רוב הסרטים שהופקו כאן נשאו מסר ציוני ברור. הם הציגו חלוצים, קיבוצים, לוחמים ועולים חדשים, וביקשו לספר את סיפור הבנייה וההתיישבות. הגיבור היה בדרך כלל צעיר, חזק ומסור, והסיפור האישי היה כפוף לסיפור הלאומי.
מבחינה טכנית, התעשייה הייתה דלה: מעט ציוד, מעט אנשי מקצוע מיומנים ותלות רבה בשיתופי פעולה עם יוצרים מחו״ל. ובכל זאת, הסרטים האלה מהווים היום תיעוד מרתק של התקופה ושל החלום שהניע אותה.
עידן הבורקס
בשנות השישים והשבעים התפתח ז׳אנר שזכה לכינוי סרטי בורקס. אלה היו קומדיות ומלודרמות שעסקו בפערים בין עדות, בעיקר בין יוצאי מזרח לבין ותיקים ממוצא אשכנזי, בשכונות, במשפחות מרובות ילדים ובחלומות על חתונה ופרנסה. המבקרים זלזלו בהם, אבל הקהל אהב אותם מאוד, והם מכרו כרטיסים רבים.
במבט לאחור, סרטי הבורקס זוכים להערכה מחודשת. חוקרי תרבות רואים בהם ביטוי ראשון לקולות שלא נשמעו בקולנוע הממסדי, והם הציגו, גם אם בצורה סטריאוטיפית לעתים, את החיים של רבים מאזרחי המדינה. רבות מהשורות והדמויות מהסרטים האלה הפכו לחלק מהשפה ומהזיכרון הקולקטיבי.
הרגישות החדשה והקולנוע האישי
במקביל לבורקס, צמח דור של יוצרים שהושפע מהגל החדש באירופה. הם עשו סרטים אישיים, אינטימיים ולעתים ניסיוניים, שעסקו בבדידות, בעיר ובמשבר של הדור הצעיר. התקציבים היו נמוכים והקהל מצומצם, אבל היצירות האלה הניחו את היסודות לקולנוע אמנותי ישראלי.
בשנות השמונים והתשעים הקולנוע נעשה פוליטי וביקורתי יותר. סרטים עסקו במלחמות, בכיבוש, בטראומה ובזהות, ולא נרתעו משאלות קשות. לא תמיד הם היו פופולריים, אבל הם הפכו את הקולנוע לזירה חשובה של דיון ציבורי.
חוק הקולנוע והפריחה
נקודת מפנה משמעותית הגיעה בתחילת שנות האלפיים, עם חקיקה שהבטיחה מימון ציבורי יציב יותר להפקות קולנוע. קרנות ייעודיות החלו לתמוך בתסריטים ובהפקות, ומספר הסרטים הישראליים שנעשו בכל שנה עלה בחדות. דור חדש של במאים ובמאיות קיבל הזדמנות, ואיכות ההפקות השתפרה.
בתוך זמן קצר החלו סרטים ישראליים להתחרות בפסטיבלים הגדולים בעולם ולהגיע לשלבים מתקדמים בתחרויות פרסים בינלאומיות. ההכרה הזאת חשפה את הקולנוע המקומי לקהלים חדשים ומשכה שותפי הפקה מחו״ל.
הקולות של היום
הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות מגוון יותר מאי פעם. יש יותר במאיות, יותר יוצרים מהפריפריה, מהחברה הערבית, מהציבור החרדי ומקהילות של עולים. הנושאים התרחבו: משפחה, אמונה, מגדר, הגירה, מעמד והומור יומיומי. לצד סרטי עלילה פורח גם הקולנוע הדוקומנטרי, שזוכה להערכה רבה בעולם.
האתגר הגדול הוא הקהל. בעידן הסטרימינג, פחות אנשים יוצאים לאולמות, וסרטים מקומיים מתקשים להתחרות בהפקות ענק. יוצרים רבים מחפשים דרכים חדשות להגיע לצופים, דרך פלטפורמות דיגיטליות, הקרנות בסינמטקים ואירועי קהילה.
איך להכיר את הקולנוע הישראלי לעומק
מי שרוצה להתחיל יכול לבחור סרט אחד מכל תקופה ולצפות בהם לפי הסדר; התמונה שמתקבלת מלמדת הרבה על השינויים בחברה. כדאי לבקר בסינמטקים, שמקיימים מחזורי הקרנות נושאיים ומפגשים עם יוצרים, ולעקוב אחרי פסטיבלי הקולנוע המקומיים, שבהם מוצגים סרטים לפני שהם מגיעים לקהל הרחב.
הדוקומנטרי הישראלי ככוח בפני עצמו
בעוד סרטי העלילה זוכים לרוב לתשומת הלב, הקולנוע התיעודי הישראלי צבר מוניטין מרשים משלו. במדינה שבה המציאות עצמה דרמטית כל כך, יוצרי דוקומנטרי מוצאים סיפורים יוצאי דופן כמעט בכל פינה: משפחות שמתמודדות עם אובדן, קהילות שמנסות לשמור על זהותן, יזמים, אמנים ואנשים רגילים שנקלעים לנסיבות לא רגילות.
סרטים תיעודיים ישראליים מוקרנים באופן קבוע בפסטיבלים הבינלאומיים החשובים ומשודרים בערוצים ובשירותים בעולם. חלקם מעוררים ויכוח ציבורי ער, וזה בדיוק כוחם: הם פותחים צוהר לנושאים שקשה לדבר עליהם, ומאלצים את הצופים להתמודד עם שאלות לא נוחות.
מוזיקה, שפה ומקום
מאפיין נוסף של הקולנוע הישראלי הוא המשחק עם השפה. סרטים רבים משלבים עברית, ערבית, רוסית, אמהרית, יידיש ואנגלית, לעתים באותה סצנה, ומשקפים בכך את המציאות הרב־לשונית של המדינה. גם הלוקיישנים מספרים סיפור: העיר הגדולה, עיירת הפיתוח, הקיבוץ, המושב, השכונה הדתית והכפר הערבי. כל אחד מהם מביא איתו עולם שלם של דימויים, קצב ומוזיקה. המגוון הזה הוא אחד הנכסים הגדולים של התעשייה, והוא מאפשר לסיפורים מקומיים להפוך לאוניברסליים.
הבתים של הקולנוע: סינמטקים ובתי ספר
אי אפשר לספר את סיפור הקולנוע הישראלי בלי להזכיר את המוסדות שטיפחו אותו. הסינמטקים בערים הגדולות שימשו במשך עשרות שנים בית לחובבי קולנוע, הציגו קלאסיקות מכל העולם ואירחו פסטיבלים ומפגשים עם יוצרים. במקביל, בתי הספר לקולנוע ולטלוויזיה הכשירו דורות של במאים, צלמים, עורכים ותסריטאים, ורבים מסרטי הגמר של סטודנטים הפכו לכרטיס כניסה לתעשייה. בשנים האחרונות קמו גם תוכניות לימוד ומרכזי יצירה בפריפריה, שמאפשרים לקולות חדשים להיכנס לשדה ולהביא איתם סיפורים שלא סופרו קודם על המסך הגדול.
הקולנוע הישראלי הוא מראה של המדינה: הוא התחיל כחזון, עבר דרך הומור עממי וביקורת חריפה, והגיע לפסיפס עשיר של קולות. כל צפייה בסרט מקומי היא גם הזדמנות להכיר עוד פינה בחברה שבה אנחנו חיים.
